אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן קכב

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן קכב

סימן קכב

ב"ה:

פרעמישלא "זאת הברכה" לפ"ק:

להרב המאה"ג החריף ובקי מ' שמעון ראזינפעלד נ"י האבד"ק:

לעשנוב יע"א:

ע"ד השאלה באחד שמכר כבשה מבכרת לנכרי בכסף זדאטיק ולקח הישראל הכבשה לר"ה ונתנה להנכרי למשכה אנה ואנה בתורת משיכה והנכרי החזירה לישראל שתזון אצלו עד שתלד וילדה זכר מה דינו לענין בכור:

א תשובה הנה כבר ראה כת"ה דיש כאן ס"ס שמא כסף קונה בנכרי ואת"ל דמעות אינו קונה שמא הלכה כדיעה ב' בסי' קצ"ז סעיף א' דנהי דל"מ משיכה ברה"ר מ"מ מסירה קונה בבהמה דקה אמנם הוא מסופק שמא אף למ"ד משיכה מפורשת מן התורה מ"מ מסירה ל"ה רק קנין דרבנן הואיל ואינה במציאה והפקר וכן בנכרי דמשיכה קנין מן התורה לפוסקים דכסף ל"מ מ"מ מסירה ל"ה קנין מן התורה ושוב תלי' במחלוקת הפוסקים אי קנין דרבנן מהני לאפקועי קדושת בכור. הנה כבר הרגיש בעצמו דלשיטת רש"י ור"ת דמסירה קנין עדיף ממשיכה. ור"מ ור"א דאמרו במשנה דקדושין בהמה גסה נקנית במסירה דוקא במסירה ולא במשיכה ודאי מסירה הוה קנין דאורייתא דעדיף ממשיכה וכיון דדיעה הב' שבש"ע דבהמה דקה נקנית במסירה היא כשיטת ר"ת והרא"ש שפיר הוה ס"ס דלדעת ר"ת והרא"ש מסירה היא קנין דאורייתא, אך לפמ"ש הסמ"ע סי' קצ"ז ס"ק א' לישב שיטת הטור וכ' דדוקא בבהמה מהני מסירה אם היא עומדת ברה"ר או בחצר שאינו של שניהם דהן מקומות שאין קונין שם במשיכה מ"ה לא הטריחוהו חז"ל למושכו בר"ה לרשותו או לסימטה אלא די במסירה ומשמע דל"ה רק קנין דרבנן אבל לדעתי נראה דאם נימא גם לדעת ר"י דמשיכה עדיף ממסירה ומ"מ מהני מסירה בבהמה היא קנין דאורייתא או קנין דרבנן מהני לדאורייתא דאל"כ קשה לשיטת ר"י דהא דדריש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה בקדושין כ"ה היינו דוקא במשיכה ומקשה שמואל מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן במסירה תנן ורב נמי במסירה אמר והכונה אף במסירה ומה קושי' דילמא מה דדרש בהמה גסה נקנית במשיכה היינו שיהי' קונה מדאורייתא דאלים טובא שיהי' מועיל אף לאיסורין כגון בבכור שיקנה הנכרי ומה דרב ס"ל מסירה קונה היא דרבנן וע"כ מוכח או דמסירה מהני מדאורייתא או דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ול"ה לרב לדרוש במשיכה כיון דמסירה נמי מהני לדאורייתא מיהו יש לדחות ראי' זו דהי' דוחק להגמ' לומר דרב דריש דוקא לקנין דאורייתא ועוד דכיון דרב ס"ל בב"מ דף מ"ח נתנה לבלן דוקא לבלן דלא מחסר משיכה אבל ספר לא מעיל עד דמשיך והא דתני' נתנת לספר מעל מיירי בספר נכרי וס"ל משיכה בישראל דאורייתא ובנכרי מעות קונה ולא משיכה ואין נ"מ בדברי רב דדריש בהמה גסה נקנית במשיכה בבכור דלדידי' מעות קונה בנכרי ולא משיכה לא הי' לו לדרוש בהמה גסה נקנית במשיכה שיהי' קנין מדאורייתא כיון דלבכור אין נ"מ וע"כ ס"ל לרב דגם מדרבנן אינו קונה במסירה ושפיר מקשה שמואל מ"מ גם בלי ראי' אין לומר לחלק בין הקנינים דכיון דמשיכה היא מן התורה ה"ה מסירה מיד ליד קרינין בי' מיד עמיתך ואמנם אף אם יהי' כן כיון דלשיטת ר"ת ורש"י ודאי מן התורה מהני הקנין אך לדעת הרא"ש י"ל דהוה דרבנן לשיטת הדרישה והסמ"ע שפיר הוה ס"ס שמא הלכה כר"ת:

ב והנה יש לצרף לס"ס שיטת הרמ"ה בב"ב קמ"ב הובא בס' אמרי בינה חו"מ דיני קנינים סימן ו' שכ' דהא דדבר תורה משיכה והגבהה אינה קונה במסירה ה"מ אם לא מסר המקנה ליד הקונה אלא א"ל לך חזק וקני אבל כשמסר לי' מקנה גופי' בידים דהקונה ע"ד דאקני קני כמבואר פ"א דב"מ מוסירה מחבירו קנה ובהא ל"פ תנאי. ובספר הנ"ל מצדד לומר דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת הרמ"ה דבפי"ז מגזילה כ' בהמה של הפקר אינה נקנית במסירה משמע דוקא בהפקר דליכא דעת אחרת מקנה אבל במקח קונה במסירה ובפ"ב ממכירה פוסק דמסירה ל"ק והקשה זאת הלח"מ אמנם אם נאמר דהר"מ ס"ל כהרמ"ה מיירי בה' גזילה דקמ"ל בהפקר ל"מ מסירה מיד ליד אך במקח מהני מיד ליד הן אמת דקשה לי על הרמ"ה דאם כדבריו מה מקשה מקדושין אהא דדריש רב דנקנית במשיכה והאי רב ס"ל קונה במסירה דילמא המשנה מיירי במסירה מיד ליד ולכ"ע קנה וקמ"ל במסירה ולא במשיכה ורב ס"ל כחכמים דמתני משיכה ג"כ והא דאמר רב במסירה מיירי במסירה מיד ליד והא דדריש במשיכה אתי לאפוקי דמסירה בלא מיד ליד ל"מ מיהו יש לישב דכיון דאמר רב במסירה משמע דלאפוקי מחכמים אמר זאת ומ"ה אמרינן באמת דהדר בי' רב וס"ל כחכמים והנה מירושלמי דגיטין משמע דמסירה קנין דאורייתא דמבעי שם בגיטין פ"ב ה"ג בכתב על קרן הפרה ונתן לה הפרה בעי' רב מני מסר לה במוסירה מהו מדת הדין את אמר וקנה המקח והכא את אמר הכין והיינו דקשי' לי' כיון דבמקח קונה במסיר אמאי לא תהי' מתגרשת ומשני הוא דכתיב ונתן בידה עד שיהי' כולו בידה והכונה דשאר קנינים ל"מ בגט רק קנין רשות דהוי כידה כמ"ש בתורת גיטין סי' קל"ט דשאר קנינים ל"מ ואס"ד דמסירה ל"ה רק קנין דרבנן בפשיטות הי' לירושלמי לומר דקנין דרבנן ל"מ בגט וע"כ מוכח דמסירה היא קנין דאורייתא (וע"ל סי' פ"ד אות ק"ו מה שהעיר חתני הרב הגדול נ"י בדברי ירושלמי):

ג והנה אף דד' אמות הוא ג"כ קנין דרבנן ומהני בגט כמו שכ' הב"ש באה"ע סי' קל"ט ומבואר בגיטין ע"ח מ"מ אס"ד דמסירה ל"ה רק קנין דרבנן ל"ה מועיל לאיסור א"א דאורייתא והחילוק דהנה הב"ש סי' קל"ט ס"ק כ"ד כ' אע"ג דד' אמות קנין דרבנן היא מ"מ כיון שתקנו חז"ל ועשאו כחצרה מחמת הפקר ב"ד הפקר מ"ה מגורשת מדאורייתא והוא דברי הר"ן ומשמע דקנין ד' אמות היא דחכמים הפקירו הד' אמות לא שקנתה הגט מחמת הפקר ב"ד דבגט בעי שיתן משלו רק דהד' אמות הפקירו והנה הנוב"י תנינא אה"ע נ"ד כ' דהיכא דהקנין והאיסור יבואו ביחד ל"מ קנין דרבנן לאיסור דאורייתא משא"כ היכי שהקנין בא קודם ואח"כ הדבר ספק לענין האיסור ודאי מהני מדאורייתא ובאמת לדעתי כבר קדמו בזה הלח"מ פ"ה ממכירה ה"א בהבנת דברי תוס' ע"ז ס"ג בסברה זו עיי"ש. ולפ"ז החילוק פשוט דבשלמא בד' אמות כיון שהאשה באה לד' אמות קודם שזרק לה הגט דאל"כ ד' אמות אין קונות א"כ חכמים הפקירו הד' אמות והיא קנתה בהילוך לתשמיש כמו שביל של כרמים שקונה בהילוך ועיין בנתיבות קצ"ב דלתשמיש קונה באכילת פירות ובהילוך ומ"ה הד"א חצרה קודם שבא הגט ומועיל לדאורייתא ובזה מיושב דלא תקשי למ"ש הגאון מליסא במק"ח דחכמים אין להם כח רק להפקיר ולא להקנות מדאורייתא וכן כ' בג"פ ואיך מהני קנין ד"א בגט נהי דהוה הפקר, אבל במה קנתה מדאורייתא הגט כיון דלא עשתה קנין יותר ולהנ"ל ניחא דהר"ה הוי הפקר מדאורייתא וקנתה האשה הר"ח בהילוך א"כ כ"ז בקנין ד' אמות משא"כ בכתב גט על הפרה ומקנה לה הפרה במסירה אס"ד דמסירה ל"ה רק קנין מדרבנן הרי בא הקנין והאיסור יחד וגם נהי דהוה הבהמה והגט הפקר מדאור' מ"מ האשה לא עשתה קנין יותר ולא הי' מועיל הן לסברת הנוב"י והן לסברת המק"ח ומת מיבעי להירושלמי וע"כ מוכח דמסירה קנין דאורייתא (וקצת צ"ע במש"כ באבני מילואים סי' כ"ח וגם בישיעת יעקב ה' פסח דהפקר ב"ד לא שייך רק בקנין לחלוטין ולא בהפקר לזמן כגון בשכירות ואולם מדברי תוס' יבמות דבתרומה ל"א הפקר ב"ד בתורם מן הטמא על הטהור כיון דבתר הכי שלו הוא ועליו לתקנו עיי"ש. והרי בד' אמות אמרינן הפקר ב"ד הפקר לפמש"ל בסברה אף דל"ה רק קנין לזמן דבתר הכי נמי הוא רה"ר):

ד ואמנם סוף דברי ירושלמי הנ"ל צריך ביאור שכ' שני' היא דכתיב ונתן בידה עד שיהי' כולו בידה וצריך להבין דאם כונת הירושלמי דשאר קנינים ל"מ בגט כמש"כ בתורת גיטין קל"ט רק רשות או יד ל"ה לירושלמי לומר עד שיהי' כולו בידה רק עד שיהי' בידה ועוד קשי' דהרי באמת לא בעינן שיהי' כולו בידה והגאון ר"ע איגר בתשו' סי' רכ"ב. אות ז' הוכיח באמת מירושלמי דבעי שיהי' כולו בידה ולא ישתייר מקצת חוץ לידה לא למעלה ולא לצדדין והעולם אין נוהגין כן ובאמת ל"ב שיהי' כולו בידה דבשלמא אי מתגרשת ביד מתורת חצר כמ"ש מהרי"ט הי' בפי שיהי' כולו בידה כמ"ש בנתיבות רס"ח דמתורת חצר בעי שיהי' כולו בידה אך לדעתי מתגרשת בהגבהת הגט דמה"ט בעי שיהי' ידי' גבוהות ג' טפחים מהקרקע ולדעתי צריך לומר להאשה בשעת גירושין שתגביה ידה אחר קבלת הגט ג' טפחים וכן אנו נוהגים ולכן מהני אף חוץ לידה הואיל והוגבה מכחה ועכ"פ לא בעינן שיהי' כולו בידה, ואמנם י"ל דכונת הירושלמי בפשיטות כמו שכתבתי לעיל דשאר קנינים ל"מ והטעם דבעינן שיצא הגט מרשותו וכשהיא בחצרה יצא הגט מרשותו משא"כ קנין מסירה והוא ברה"ר ל"מ והא דהוצרך הירושלמי לומר דבעי שיהי' כולו בידה היינו דלא תקשה דהרי הוא מסר מיד ליד ומקצת בידה ולמה ל"מ לכן קאמר דבעינן שיהי' כולו בידה היינו ברשותה וע' בתורת גיטין קל"ט דמשיכה והגבהה בכלל ידה היא משא"כ קנין אגב ל"מ בגט כדאמרינן בב"ב קנ"א גט לאו בר קנין וה"ה מסירה ל"ה בכלל ידה בגט אך לפ"ז י"ל דמסירה ל"ה קנין דאורייתא דל"ה בכלל הקרא דאו קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והירושלמי הי' יכול לומר דמסירה לאו דאורייתא רק דכל זה לבתר דקאמר בירושלמי דבעי שיהי' בידה ומסירה לא מיקרי בידה שוב י"ל דל"ה דאורייתא. וע' בהפלאה כתובות פ"ו שכ' דמסירה בגט מהני אף דל"מ בקנין ודבריו תמוהין מירושלמי הנ"ל וכבר תמה בס' אמרי בינה הנ"ל בדבריו ובספר היקר הנ"ל תמה על לשון הש"ע והר"מ שכתבו על קרן של פרה ומוסר לה הפרה ומשמע דמסירה מהני בגט והרי בירושלמי היא איבעי דלא איפשטא ושמא י"ל דבירושלמי קדושין ע"א ה"ד יליף דמשיכה קונה בבהמה דקה מקרא דמשכו וקחו לכם צאן למשפחותיהם וא"כ ס"ל לירושלמי כפי' התוס' דמשיכה עדיף ובהמה גסה נקנית אף במסירה דלא כמ"ש בשירי קרבן שם דירושלמי ס"ל כרש"י. וכיון דמשיכה מפורשת מן התורה ועדיף ממסירה נהי דמסירה נמי קונה מ"מ לא מיקרי בידה ול"מ בגט אבל לש"ס דילן דלא יליף מקרא דמשכו דקרא דמשכו דרשו משכו מע"ז כדאיתא במדרש וילפינן משיכה מקרא דאו קנה מיד עמיתך ומילפותא זו עדיף מסירה מיד ליד וס"ל להרמב"ם כרמ"ה דמיד ליד לכ"ע במשיכה ומ"ה גם בגט מהני דמיקרי ביד האשה כנלפע"ד ועדיין צ"ע. ועכ"פ כיון דשיטת הרמ"ה דמסירה מיד ליד קונה ושיטת רש"י ור"ת דמסירה עדיף שפיר הוי ס"ס:

ה ובעיקר הדין שנתוכחו גדולי המורים אי קנין דרבנן מועיל לענין בכור הנה י"ל כיון דאף בהמת הפקר פטורה מן הבכורה כמבואר בתוספתא פ"ב דבכורות בהמה המדבר וההקדש וגר שמת ואין לו יורשין פטורה מן הבכורה והרי"ט אלגזי בכורות דף ב' הרחיב הדיבור בזה אמנם מה שהוסיף הרי"ט אלגזי דאח"כ כשבא ליד ישראל מן ההפקר הולד קדוש בבכורה זה תמיה גדולה דבכור ברחם קדוש ואם לא קדוש מרחם כגון ולד בהמת הפקר שוב לא קדוש והכי מוכח בש"ס דחולין קל"ו כ"ב דחשיב מרחם בהדי הדברים שיש חילוק בין בכור למעשר בהמה ואס"ד שיש שום בכור דלא קדוש מרחם אין לחשוב זאת (הגם דבנדה מ' לא חשיב זאת בין החילוקים שבין בכור להקדש) והכי מוכח בש"ס בכמה דוכתא והפלא על מהרי"ט אלגזי שכ' כן וכן משמע בתשו' עבודת הגרשוני סי' כ"ה מדכתב שיפקיר בשבת ואס"ד דאם אח"כ זוכה שוב הוה בכור לא הי' מתיר דחיישינן שמא אח"כ יחזור ויזכה בו ואמנם דבר זה אינו צריך ראי' מרוב פשיטתו ודקשי' לי' למהרי"ט אלגזי בש"ס דחולין קל"ז דחשיב חילוק בין בכור למעשר בהמה דבכור איתא בלקוח משא"כ מעשר בהמה וממנ"פ אם הכונה לענין ולד של בהמה הלקוח אידי ואידי קדוש וע"כ לענין בהמה גופי' ואיך משכחת לקוח והרי מרחם קדוש (ובעובר ליכא למימר דעובר לקוח נכנס לדיר להתעשר אפי' לר"ש כדאיתא בבכורות מ' ובתוס' שם) הנה רש"י פי' בבכורות מ' בכור ישנו בלקוח דמרחם קדוש וע"כ הכונה משא"כ מעשר בהמה לא משכחת בלקוח דקודם שהפריש במכר אינו מפריש ולאחר שהיא מעשר בהמה אינה במכירה וכן הכונה בחולין. ואע"ג דחשיב שם זה בפ"ע מה שמעשר בהמה אינה במכירה מ"מ חשיב עוד דבכור משכחת בלקוח שלקחו אחר שנעשה בכור משא"כ מעשר בהמה לא משכחת בלקוח כלל באופן דאין ללמוד דין חדש כזה שהוא תמוה מאוד. ואם כנים הדברים שבהמת הפקר פטורה מבכורה, א"כ במכר לנכרי בקנין דרבנן כיון דהפקר הוא מן התורה דהפקר ב"ד הפקר ונהי דכ' הגאון מליסא במק"ח והג"פ דמן התורה הוא רק הפקר ולא קנין ומדרבנן הוא קנין מ"מ גם בהמת הפקר פטורה מבכורה וחילא דידי מירושלמי רפ"ה דפיאה דאיתא שם בגדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעת בארץ הרי התיא של עניים רב אמי בשם ר"ל דב"ש היא דהפקר לעניים הפקר וכב"ה עניים מעשרים ואוכלין א"ל ר' יוסי שמענו שהוא פטור מן המעשרות ד"ה משום קנס שהפקר ב"ד הפקר וכ' שם במראה פנים דכיון דעניים סו משום הפקר ב"ד הו' כהפקר ופטור מן המעשר וע' בקהלת יעקב אלגזי אות משיכה סי' ק"ע בסופו דמייתי ירושלמי זה ופירושו וא"כ ה"ה בנכרי שקנה בקנין דרבנן פטורה מבכורה מטעם הפקר ב"ד (וע' לעיל סי' פ"ד אות ט' מה שהעיר תתני נ"י בזה):

ו הן אמת שגוף דברי הירושלמי בזה צ"ע דא"כ אם אחד יקנה טבל מחבירו בקנין דרבנן נימא הפקר ב"ד הפקר ופטור מדאור' מדין הפקר בלקחו קודם מרוח ע"כ צ"ל לישב זאת דבקונה מחבירו בקנין דרבנן חבירו קונה מדאורייתא מדין יאוש כמ"ש בקהלת יעקב להגאון מליסא באה"ע כ"ח ס"ק דחבירו מתיאש וכיון שאבוד ממנו בזה יאוש שלא מדעת נמי הוי יאוש ע"ש ותוס' כתבו בב"ק ס"ט דיאוש ל"ה כהפקר לפטור מן המעשר ע"ש אך באמת דברי התוס' גופי' צ"ע מירושלמי הנ"ל דכתבו כיון שאסור לכל אדם שצריך הגזלן לפטור עצמו ל"ה יאוש כהפקר א"כ בהך דירושלמי נהי שהפקר ב"ד הפקר מ"מ כיון שאסור לעשירים ליקח ממנו הן מטעם שיש בו תערובת לקט והן מטעם שחכמים לא הפקירו רק לגבי עניים ל"ה דומיא דשמיטה ואינו פטור ממעשר וצע"ג מ"מ י"ל דבשלמא בישראל שמכר לחברו בקנין דרבנן ל"ה הפקר דחבירו קנה ביאוש מדאורייתא ויאוש ל"ה הפקר משא"כ בישראל שמכר לנכרי דאם הנכרי קונה ביאוש דחצירו קונה שלא מדעתו שוב פטר מבכורה ואם חצירו אינו קונה י"ל דהוי כהפקר אך מ"מ בעומד בחצירו של ישראל עדיין צ"ע אם יש לסמוך ע"ז:

וע' בתוס' ב"מ פ"ח הקשו תוס' כיון דלוקח פטור מן המעשר אמאי בלוקח מע"ה מעשר דמאי משום ספק ומשמע דאם ודאי לא הפריש חייב לעשר מדאורייתא והרי הוי לקוח ופטור מדאורייתא בלוקח אחר מרות לשיטת ר"ה דלוקח אחר מרוח פטור מדאור' וצ"ע בקושיתם דהרי להלכה כר' יוחנן דמשיכה ל"ה רק מדרבנן א"כ בלוקח בהקפה ל"ה קנין רק ומדרבנן א"כ ל"מ מדאור' לפטור מן המעשר וליכא למימר דפטור מדאורייתא משום הפקר ב"ד הפקר והוי כהפקר ופטור ממעשר דהרי התוס' כתבו שם דהפקר לאחר מרוח חייב וע' בשעה"מ ה' לולב ד"ה של דמאי פלפול עצום בזה במ"ש על הר' מנוח ושמא גם ר"ת סובר כן ול"ק קושית התוס' ומדלא תירצו התוס' כן מוכח קצת דגם קנין דרבנן פוטר ממעשר כסברת הגאון מליסא בקהלת יעקב סי' כ"ח ושאר אחרונים וכן נראה ממחנה אפרים ה' קנין משיכה דחברו קונה ופטור מדאורייתא ושפיר הקשו תוס':

והנה ראיתי נשעה"מ ה' שקלים הקשה לשיטת הסוברים דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא איך לקחו שקלים מקטנים פחות מבן י"ג כמבואר במשנה דשקלים והרי קטן אין מקנה מדאורייתא והוי חולין ולא מיתפס בקדושה הבהמה שחיללו ומה שתירץ דמדאורייתא ברובא בטל הקשה באבני מילואים דממון בעלים לא בטל אמנה לדעתי נראה לתרץ לפמש"ל דהקונה בקנין דרבנן הבעלים מתיאשים וכ' בקהלת יעקב דזה עדיף מיאוש שלא מדעת א"כ הקושי' גדולה מאוד דקטנים ל"מ יאוש הפקירן הפקר מדאורייתא ולזה י"ל ישוב נכון לפמ"ש תוס' ב"מ כ"ב ע"ב ד"ה יתמי דלאו בני מחילה נינהו בשלמא לרבא כיון דלכי גדלו מתיאשו השתא נמי מיקרי יאוש ומבואר מדבריהם דאם יאוש שלא מדעת מהני גם בקטן מהני א"כ היה בקנין דרבנן דמהני מטעם יאוש ואף שלא מדעת גם בקפן קונה מדאור' ומיושב קו' השעה"מ וע' בספרי לא"ח סי' מ"ז אות ה'. מה שכתבתי על דברי תוס' (וע' בספרי הנ"ל סי' כ"א אות ג' מה שכתבתי בענין אם הקדש קונה ביאוש אם הוי הקדש גמור ודוק") ומ"מ בגמ' דסוכה מ"ו שפיר אמרו לא ליקני איניש אתרוג לינוקא דאינו יכול להחזיר אף בהגיע לעונת הפעוטות לדעת קצת פוסקים כיון שאינו יכול להקנות מדאורייתא הוה תנאי בטל ומעשה קיים קיים כמש"כ הר"ן וליכא למימר דהבעלים יקנו מדאורייתא יאוש דהרי הוא התנה שהקטן יחזיר לו והיינו שיחזור ויקנה לו והקטן אינו יכול לקיים זאת שיחזיר אך צ"ע דלדעתי מה שיכול לקיים מדרבנן מיקרי תנאי בדבר שאפשר לקיים וזה צ"ע גם על תירץ הקהלת יעקב שם:

ה איברא דבגוף הדין דהפקר פטור מן הבכורה שמבואר בתוספתא צ"ע אם הלכתא הכי כיון שלא מובא דברי התוספתא דשמא לא ממעטינן מבקרך רק של נכרי ולא הפקר כעין שכ' הפנ"י בפסחים ד' דלא ממעטינן מלך רק חמץ של אחרים ולא של הפקר וה"ה בבכור י"ל כן וכבר כתבתי כעין זה על קושית השער משפט סי' קצ"ב אמאי בנתן צרור וסכר מיא או נטל צרור ואפיק מיא ל"ה חזקה בנכסי הגר לפמש"כ רשב"ם בב"ב נ"ד דמבריח ארי מנכסי חבירו ל"ק מטעם שמחויב לעשות מטעם השבת אבדה א"כ בנכסי הגר דהו' הפקר וא"ח מטעם השבת אבדה ליקני עיי"ש וכתבתי די"ל דחייב להציל גם הפקר מטעם השבת אבדה כיון דכל ישראל יכולין לזכות כמ"ש הרא"ש בנדרים ל"ד דמה"ט יכול להקדיש עיי"ש ומכל אבדת אחיך ממעטינן רק אבידת נכרי בב"ק קי"ג ומה"ס נ"ל דחייב להשיב אבדה להקדש אף דכתיב אחיך דתוס' כתבו פסחים, דף ה' דנכרי והקדש ליכא למעוטי מחד קרא כדאיתא במנחות ובהשבת אבידה דליכא רק הך קרא לא ממעטינן רק נכרי והנה צ"ע למ"ד גזילת נכרי מותר למ"ל קרא למעוטי אבידת נכרי כדמקשינן בבכורות י"ג למ"ל קרא לאונאה ושמא י"ל דלדידי' קרא אתי למעט הקדש כדממעטינן הקדש מאונאה בב"מ נ"ח כדכתיב אחיך ולא הקדש וה"ה מהשבה אבידה אך לשמואל דאית לי' בחולין קל"ט תרנגולת שמרדה לא פקעה קדושתי' דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ל"ש למעט הקדש מהשבת אבידה דכל היכי דאיתא ברשותי' דהקדש היא. ובזה נפתחו לי שערי בינה בסוגיא דחולין שם ס"ל לרב תרנגולת שמרדה פקעה קדושתי' והדבר תמוה וכי קדושה להיכן הלכה והריטב"א שכ' בטעם הדבר כיון שנתיאש הגזבר או הבעלים פקע שעבוד ממנו ונעשה כהפקר צ"ע אמאי לא אמר רב דוקא בתרנגולת שאין בו סימן דדבר שיש בו סי' לא מתיאש ועוד מה מועיל יאוש הגזבר והוא אינו שלו עוד הקשיתי בימי חרפי ממשנה דשקלים הובא בב"מ נ"ח ויומא ס"ה בשקלים נמצאו או שהחזירן הגנבים אלו ואלו שקלים וקשי' לרב דתרנגולת שמרדה פקעה קדושתי' ושקלים נמי ל"ה. רק קדושת דמים ונדפס קושי' זו בשמי בשואל ומשיב קמא חלק א' סי' רס"ה וכעת נ"ל דרב יסבור דהקדש נתמעט מהשבת אבידה דס"ל גזל נכרי מותר ולמ"ל קרא דאבדתו מותרת וע"כ הקרא למעט הקדש ומש"ה ס"ל תרנגולת שמרדה פקעה קדושתה דהגזבר נתיאש אף מדבר שיש בו סימן דהקדש נתמעט מהשבת אבידה ושמא אף בלא יאוש מותר ודוקא בקדושת דמים ושמואל כשיטתי' דס"ל בב"ק קי"ג דוקא טעותו מותר וגזל אסור וקרא למעט אבידת נכרי ובהקדש חייב בהשבה דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ול"ק לרב ממשנה דשקלים דרב תנא הוא ופליג אף אמשנה כדמשני בב"ב מ"ב והרי הדבר בלא"ה פלוגתא דלמ"ד גזל נכרי אסור ס"ל הקדש חייב בהשבת אבידה כנלפע"ד ועדיין גוף הדין בהשבת אבידה בהקדש צ"ע. אך הדבר פשוט דכיון דפסקינן כשמואל דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ודאי חייב בהשבה אמנם בהפקר אי חייב להציל משום השבת אבידה עדיין צ"ב: ט ומעתה נחזור לדין הפקר בבכור הנה י"ל כמו דממעטינן בהמת הקדש מבכור אף קדושת דמים וכ' תוס' בבכורות י"ד ד"ה קדושת דמים דממעטינין מדכתיב גבי בכור בישראל ה"ה דמזה ממעטינין בהמת נכרי כמבואר במשנה קמא בבכורות בישראל ולא באחרים וקרא בבקרך ממעטינן בהמת הפקר ושמא בהמת השותפות מישראל ומגר שמת חייב בבכורה דלא ממעטינן רק שותפות עכו"ם בריש בכורות דף ג' מדכתיב כל בכור בישראל אך שותפות בהפקר ליכא למיעוטי מקרא ומשכחת לה היכי דהבהמה אינה עומדת ברשות ישראל ולפ"ז משכחת. לקוח בבכור שנולד מבהמת שותפות הפקר וישראל דהוה בכור וישראל זוכה בו מדין הפקר ונותנו לכהן ועדיין צ"ע בזה ועוד י"ל דבחצי' של הפקר פשטה קדושה בכולה משא"כ בחצי' של נכרי עי' קדושין ודוק. וסוף דבר כיון דבהמה הפקר פטור מבכורה שפיר י"ל בקנה נכרי בקנין דרבנן מהני לאפקועי מקדושת בכורה. משא"כ במכר חלק לנכרי משל בהמה בקנין דרבנן ל"מ לפמ"ש דחצי' של הפקר לא פטור מבכורה וקנין דרבנן חשיב כהפקר מן התורה ובתשו' רמ"א ס' פ"ז מבואר דאפי' לא יקנה רק חלק בבהמה בקנין מצד המנהג פטור מבכורה ולפ"מ שכתבתי הדבר צ"ע אך שם לא קנה הישראל הבהמה רק בקנין מצד המנהג מהני מטעם ממנ"פ ועיין עוד בתשו' להרמב"ן סי' רכ"ה ובתשו' ח"ס שי"ד ראיתי שלא רצה להסכים ע"ז דקנין דרבנן יהי' מועיל מטעם הפקר ב"ד והוי הפקר ופטור מבכורה וכ' דל"ה הפקר לכל וכבר כתבתי ראי' גדולה לדברי מירושלמי פ"ה דפיאה ואין להאריך יותר:

י והנה כ"ת נסתפק אי מהני ס"ס כיון דהבהמה ברשות ישראל והנכרי אינו יכול להוציא מס"ס אי פטור מבכורה כמש"כ במהרי"ט אלגזי פ"ב דבכורות דמה"ט ל"מ ס"ס דאיסורא בתר ממונא גריר וכיון דאין להוציא מס"ס ל"ה של נכרי ולפע"ד ליתא לדברי מהרי"ט אלגזי דכיון דעיקר הספק הוא לענין הולד דל"ה ממנ"פ של ישראל רק או שהוא של הנכרי או שהוא של הקדש היינו של הכהן ל"ש אין הולכין בממון אחר הרוב ומס"ס יכול הנכרי להוציא הולד מיד ישראל כיון דממנ"פ אינו שלו וכיוצא בזה כ' תוס' ב"ב פ"א ע"ב ד"ה אלא מעשר ראשון ללוי דאע"ג דדמאי א"צ ליתן ללוי בספק כיון דספק הוא אם הוא בכורים ושל ישראל ממנ"פ אינו חייב ליתן ללוי וה"ה הכא חייב ליתן ללוי וה"ה הכא חייב ליתן לנכרי וע' בספרי חא"ח סי' קי"ב אות ה' מה שכתבתי בכיוצא בזה ומה"ט נמי מהני ס"ס אף להסוברים דס"ס ל"מ נגד חזקת מרא קמא דגם חזקת מרא קמא איתרע כיון דממנ"פ ל"ה שלו ועיין ברפ"ד דבכורות דאפי' טובת הנאה ל"ל בבכור עיין ברא"ש וברמב"ן אך לדעת הרמב"ם דבבכור יש לו טובת הנאה עיין ברי"ט אלגזי שם י"ל דעדיין יש לבעלים זכות וחזקת ממון אך עיין ברי"ט אלגזי דמדרבנן ודאי אין לו טובת הנאה ונכונים דברינו ולפי"ז אם מכר אך חלק באם ולא בולד דל"ה הספק רק על האם ל"ש הסברה שכתבתי כיון דעל האם יש לישראל חזקת ממון הולד אין כאן ספק כלל הן אמת שיש לשדות נרנה גם על סברה שכתבתי דכיון דהגוי הקונה אין לו טענה על הולד רק הואיל וקנה האם עם העובר ואם לא קנה האם גם העובר אינו שלו והאם בודאי של ישראל ול"מ ס"ס כיון שיש לישראל חזקת ממון א"כ הולד נגרר אחר האם ואין יכול להוציא מידו אף שיש לו ס"ס כמו דס"ל לר"י בכתובות י"ג ע"ב לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אף דלהבת אין לה חזקה מ"מ מועיל חזקת האם להבת וכיוצא בזה כ' הפמ"ג ביו"ד פ"ג ס"ק ג' על הש"ך שהתיר בספק ביצת נבלה בנודע שהיא מתרנגולת שיש בה ספק והפמ"ג כ' דהביצה נגרר אחרי התרנגולת אולם כבר כ' הש"ש שמעתתא ג' פ' י"ז דכיון דאותו ספק שיש על התרנגולת יש על הביצה אין הביצה נגרר אחר התרנגולת עיי"ש א"כ ה"ה הכא אותו ספק שיש על האם שמא לקחה הנכרי היא על העובר כיון שכבר היתה מעוברת בשעה שמכר לנכרי ועוד דבשלמא בהך דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה חזקת האם היא חזקת היתר דהיא חזקה המכרעת ומ"ה מועיל בה להעובר וכן ספק נבלה היא חזקת שאינה זבוח דהיא חזקה המכרעת משא"כ חזקת ממון ל"ה חזקה המכרעת כמ"ש הקצה"ח בקונטרס הספיקות והנתיבות סי' ל"ד ס"ק ט"ו מ"ה נהי שאינו יכול להוציא האם הולד יכול להוציא כיון שממנ"פ אינו של ישראל ומ"ה הולד של נכרי ופטור מן הבכורה ושמא מיושב בזה מה שהקשה הרי"ט אלגזי למה הוצרכו לתקן שיקנה בכסף ובמשיכה והרי אף במוכר לנכרי אף בכסף לבד נמי מהני מטעם ס"ס שמא כרש"י דהלכתא כר"ל והגוי קונה בכסף ושמא כהרמב"ם דהגוי קונה בין בכסף בין במשיכה ולהנ"ל י"ל דחיישינן שמא ימכור רק חלק באם כמש"כ תוס' ע"ז ע"א דבזה ל"מ ס"ס כמש"כ לעיל ומ"ה תיקנו שימכור בשני קנינים ומ"מ בגוף הע"ת הזה יש לפקפק ואנ"מ להאריך (ועיין תוס' בכורות כ' ד"ה ור' יהושע שכתבו קצת תימא דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב לגבי מזבח אזלינן בתר רובא וחזקה ולענין נתינתו לכהן חשיב ספק. ואיני מבין התימא הרי נודע דבכל איסורין אזלינן בתר רובא אך לענין ממון לא אזלינן בתר רובא וה"ה לר"מ היכי דאיכא רובא וחזקה ושמא כונתם כיון דכבר נקלש החזקת ממון כיון שצריך ליקרב למזבח ואסור הבשר באכילה לישראל בבכור בהמה טהורה שוב יהי' צריך ליתן לכהן ודוק):

יא וע"ד אשר אמר המוכר ללוקח למשכה אנה ואנה בתורת קנין והעיר כת"ה מדברי הר"ן שהקשה בקדושין כיון דמסירה ל"ב מ"ד ליד א"כ איך משכחת משיכה בלא מסירה שאינה קונה ברה"ר ותירץ דכיון דמשך גוי אדעתא דמשיכה ניחא לי' דליקני ול"מ קנין מסירה וכן הובא בסי' קצ"ח ס' י"ב בשם הרשב"א להלכה ובסעיף ט' ברמ"א בשם הר"ן וכ"ת כ' דבמסירה מיד ליד לא איכפת לן מה שמשך הלוקח דהרשב"א והר"ן לא כתבו רק בלא מסר מיד ליד והביא דברי המ"ל פ"ב מזכי' שהקשה אהא דבונה פלטרין בנכסי הגר ואחר העמיד דלתות האחרון קנה משום שהראשון לא כיון לקנות והרי אנן לא קי"ל כהך תירץ בב"מ דכיון דנפל בנפילה ניחא לי' דליקני ותירץ דדוקא שם דבשעה שנפל כיון לקנות רק שלא כיון לקנות בקנין זה משא"כ בבונה פלטרין לא כיון לקנות אז ולפ"ז במסר מיד ליד תיכף קנה ול"מ גילוי דעת. עוד מייתי ראי' מתוס' קדושין כ"ה ד"ה בהמה גסה בסופו שכתבו לראי' דל"ב מסירה מיד ליד מדאמרינן בב"ב דבאומר לך משוך קפיד ואי מיירי מיד ליד בטלה הקפדתו הרי דבמסירה מיד ליד ל"מ גילוי דעת הנה ראיתו מתוס' נכונה. אך הרי דעת רש"י דמסירה מיד ליד ומ"מ אמרינן בב"ב דבאומר לך משוך ל"ק במסירה מיד ליד דלא כסברת התוס' והנה בגוף דברי המ"ל ס' זכי' הנ"ל שכ' דבמציאה מש"ה קנה בד' אמות אף דגלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני משום שהי' עסוק אז בקנין וכיון לקנות רק שכיוון לקנות בקנין אחר צ"ע דהרי אדרבה הר"ן כתב דכיון דמשך גלי דעתי' דלא ניחא לי' לקנות במסירה והרי אז הי' עוסק בקבץ ומכוין לקנות ואמאי פוסק הרמ"א בסי' קצ"ח ס"ט כהר"ן ובסי' קס"ח כדיעה ראשונה דאף בנפל קונין לו הד"א ומצאתי בפתחי תשובה סי' קצ"ח דמייתי קושי' זו בשם תשו' משכנות יעקב ומה שתירץ בפתחי תשובה דשם בכיון לקנות במשיכה המשיכה הוא אחר המסירה לא נהירא דהרי בעת המסירה תיכף התחיל למשוך וכיון לקנות ורק שלא כיון למסירה וכן במציאה לא כיון לקנות רק בנפילה:

יב אמנם לפענ"ד נראה לתרץ על נכון דהנה במה דאמרו בגמ' דב"מ כיון דנפל גלי אדעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא נ"ל דליקני צ"ע כיון דטעה בדעתי' וסבר שנפילה קנין ומ"ה הי' ניחא לי' לקנות ולא בד"א אבל אלו ידע דנפילה לאו קנין הוא ודאי הי' ניחא לי' לקנות בד"א, א"כ הוי טעות וכמו שהקדש טעות ל"ה הקדש וקנין בטעות חוזר ה"ה הכא ל"מ מה דלא ניחא לי' כיון שהוא בטעות אמנם החילוק פשוט ומבואר דבכל טעות אמרינן דהוי כלא עביד משא"כ דנימא דאם לא עשה העולה רק שטעה ומ"ה לא עשה דנימא דהוה כעשה זה לא אמרינן דוחה למה דאמרינן אונסא כמאן דלא עביד וכן כיוצא בזה כ' מהרש"א ביבמות קי"ח דאמתלא לא עדיף משתיקה והארכתי בזה בתשובה והנה הקצה"ח רמ"ה כ' דהיכי דגלי דעת כגון במשך בר"ה הוי כגלוי דעת דל"נ לי' לקנות במסירה לא כלא כיון לקנות רק כאמר בפירוש שאינו רוצה ומעתה לענין זה ודאי מהני טעות דהיינו מה שלא נ"ל לקנות דהוה כאמר שאינו רוצה וזה היה מחמת טעות והוה כלא כיון כלל לא כאמר בפירוש שאינו רוצה דאמרה או כונה להיפך נעקרת מחמת טעות. ומעתה מיושר היטב דמה"ט לא פסקינן כתירץ זה בב"מ רק אף בנפילה קונה בד"א דבאמת ד"א קונין שלא מדעתו ול"ב כונה כלל רק דכאן גרע כיון דנפל הו' כאמר בפירוש אמנה זה הי' מחמת טעות והוי כלא כיון לקנות וקונין לו ד"א משא"כ במכר שלא מיד ליד והלוקח משך דבעי דוקא כונה לקנות וכ' דכיון דמשך הוי כאמר שאינו רוצה לקנות במסירה וזה הי' מחמת טעות שסבר דמשיכה קונה ברה"ר ומ"ה משך ואלו ידע דמשיכה אינה קונה הי' רוצה לקנות אך מ"מ הו' כלא כיון כלל ובקנין אינו קונה בלא כונה ואין להקשות דא"כ אמאי קו' הקצה"ח סי' רע"ח דהרי בדעת אחרת מקנה מהני כונת המוכר תירוצו דהלוקח כיון שלא לקנות כיון דזאת הי' מחמת טעות דלק"מ דאנן אמרינן כאן שהמוכר לא אמר מידי כדאיתא בסעיף י"ב והלוקח התחיל לימשוך שמא גם כונת המוכר הי' שלא להקנות רק במשיכה דהרי רצה בהפך ולא אמר לו ואף דטעות עוקר כונת שניהם מ"מ הרי בלא כונת שניהם ל"מ משא"כ במציאה דהד"א קונות שלא מדעתו:

י"ג ומעתה עלה בידינו ישוב נכון למה הרמ"א כ' בסעיף ט' באומר לי' המוכר לקנות במקוה שאין קונין ל"מ ובסעיף י"ב נקט בלא אמר לי' המוכר והלוקח משך ולא נקט באמר לי' המוכר וכ"ת עמד בזה ולפמ"ש מיושב והדין הוא כן דאמר לו המוכר שיקנה במסירה והוא עשה מסירה ומשיכה דגלי אדעתי' שאינו רוצה לקנות במסירה רק משיכה הואיל ועשה משיכה ברה"ר שסבר שיקנה וטעה הו' טעות וכלא כיון כלל וקונה דרצה שמוכר להקנות במסירה והוי דעת אחרת מקנה ומ"ה נקט דוקא בס' י"ה בלא אמר המוכר דחיישינן שמא גם המוכר לא כיון רק למשיכה מדשתיק ואמנם אם המוכר אמר לך משוך וקני והלוקח לא עשה רק מסירה ברה"ר דאמרינן בב"ב דלא קנה הטעם פשוט דלא אמרינן דהמוכר טעה דזה אינו והמוכר הקפיד וכונתו הי' שימשוך לרשותו והלוקח לא עשה כן ומ"ה לא קנה במסירה ל"ק דהמוכר הקפיד ולא טעה משא"כ בלוקח דגלי אדעתי' שרוצה לקנות במשיכה ולא במסירה ומשך בר"ה ודאי טעה ומ"ה הג"ד ל"מ ורק דלא עדיף משתיקה. ומעתה הדין כן במסר מיד ליד ולא אמר המוכר מידי די"ל דכשמסר מיד ליד ודאי כוונתו להקנות בזה וכשהלוקח משך בר"ה דטעה בגלוי דעת מהני ול"ק מגמ' דב"ב דמבואר שיטת רש"י דאף במסר מיד ליד ואמר לך משוך דל"ק דשם קפיד שימשוך לרשותו ואף אם הלוקח לא עשה רק מסירה וכיון לקנות ל"מ דהמוכר הקפיד ולא טעה. דכוונת אמירתו הוא שימשוך מר"ה לסימטא וכ"ז נלע"ד בעזה"י ברור וראיתי שבספר יד יוסף ב"מ ח' ע"ב הקשה ג"כ כקושיות תשו' משכנות יעקב. ותירץ בתירץ נאה אמנם מה שכתבתי נראה נכון לדינא:

יד ומעתה בנ"ד אם לא אמר המוכר ללוקח שימשוך אנה ואנה רק שמסר מיד ליד והלוקח עשה מעצמו משיכה יש מקום לומר דמהני, אך די"ל בנכרי ל"מ דעת אחרת מקנה באם לא כיון הלוקח לקנות כסברת הקצה"ח סי' רע"ה. דכונת המקנה הוא מטעם זכיה ושליחות ול"מ בנכרי ולמסקנת דברי הקצה"ח מיושב מה שהקשה בתחילת דבריו אצ"ץ ועבודת הגרשוני אמנם אם אמר גם המוכר משוך אנה ואנה ודאי ל"מ אך י"ל תירץ אחר על קושי' הנ"ל מה שקשה מסי' קצ"ח ס' י"ב על סי' רס"ח די"ל במציאה דודאי נ"ל לקנות לא אמרינן גלוי דעת בנפילה נ"ל בד"א לא נ"ל אך במקח דל"ה מציאה ול"ה אפי' זכות י"ל גלוי דעת דלא נ"ל רק בקנין משיכה ולא בקנין מסירה ועיין בנתיבות סי' ר' ס"ק י"ד שמחלק ג"כ בין מתנה למכר ולפ"ז במוכר משום איסור בכור דבודאי דעת המוכר להקנות בכל ענין וגם הלוקח כשקונה להבריח האיסור קונה בכל ענין ול"א שום גלוי דעת כעין שכ' תוס' ע"ז ע"א סוף ד"ה רב אשי דאפי' במוכר בפרוטה ושוה יותר כפלים אנן סהדי דגמר ומקני:

טו עוד יש סמך להיתר במכירת בכור די"ל כמו שכ' הרא"ש בשואל כלי מחבירו ואמר לו שירצה לקדש אשה דאנן סהדי דכונתו הי' באופן המועיל שאם לא יועיל בלשון שאלה יהי' במתנה או במתנה ע"מ להחזיר כן במוכר בכור אנן סהדי דכונתו ה' באופן המועיל שאם לא יועיל משיכ' בר"ה יועיל בתורת מסירה ובשו"ת הר"ן סי' ס"א רצה להתיר מטעם דהנכרי יש לו זכות בדיניהם וסותר זאת כיון שבאמת אין דעתו למכירה גמורה רק להערמה ודעתו לחזור ולקנות. וכן דעת הנכרי ל"מ זכות אלמות או זכות בדיניהם ובעי ע"כ מכירה גמורה אך לדעתי מתוס' ע"ז לא משמע כן דף ע"א מדכתבו דיכול למכור בפרוטה אף אם שוה כפלים דאנן סהדי דגמר ומקנה נכרי באמת אין דעתו למכירה גמורה א"כ יהי' מוכרח למכור בשוי' שלא יהי' טעות אונאה וע"כ ס"ל לתוס' דאנן סהדי דמכוין למכור לסלק איסורו בכל אופן היו"מ והיא מכירה גמורה. ותבנא לדינא הנה בגוף הס"ס שמא מעות קונה בנכרי ושמא מסירה מועיל בבהמה דקה הוה ס"ס בפלוגתא דרבוותא ולדעת קצת פוסקים ל"מ רק שבנ"ד יש ג' ספיקות שמא מעות קונות ושמא מסירה קונה ושמא במסירה מיד ליד לכ"ע מהני כשיטת הרמ"ה הובא לעיל אך דיש לספק שמא לא מועיל הס"ס דאיך נאמר שמא מסירה מועיל הרי באותו צד היתר גופי' יש ספק שמא לא מהני מסירה הואיל והלוקח התחיל לימשך וכעין זה כ' תוס' בכתובות ט' ע"ב ד"ה אי למיתב אך שיש עוד ספיקות שמא מועיל קנין כסף מצד המנהג כמש"כ בתשו' רמב"ן הובא בנתיבות סוף סי' קצ"ד וכבר צדדנו כמה סברות להיתר ומ"מ מסתפינא להקל עד שיעשה נכרי מום ויוכל לגרום לו מום ע"י שישראל אחר לא בעל הבהמה יאמר לנכרי והנכרי יאמר לנכרי שני שרשות בידו לעשות איזה מום ובכה"ג יש להתיר דאיכא הרבה סברות להיתר וכבר הארכתי במק"א מזה וה' יצילני משגיאות:

והנני ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה