שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קיט
ב"ה:
פרעמישלא יום ו' עש"ק נשא תר"ם לפ"ק:
לחתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י:
א ע"ד הערתך בישוב קו' מעין החכמה פ' תרומה בש"ס דר"ה ל' סוכה מ"א בהא דגזר ריב"ז שיהי' יום תכף כולו אסור משום שמא יבנה בהמ"ק בשנה הבע"ל בט"ו סמוך לשקיעת החמה או בלילה ויאמרו אשתקד וכו' וכ' רש"י ותוס' דאין בנין בהמ"ק בלילה ולא ביו"ט מ"מ בנין דלעתיד דבידי שמים יכול להיות ביו"ט או בלילה. והקשה דהרי בגמ' דשבועות ט"ז ס"ל לגע' דמדינא בעי שיתקדש העזרה במנחת חמץ בשתי הלחם בעצרת רק דא"א משום דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט ובעי קידוש בשעת בנין א"כ בנין דלעתיד שיכול להיות ביו"ט ע"כ צריך לגמור בעצרת שיתקדש בב' הלחם ואיך אפשר שיבנה בט"ו בניסן. וע"ז תירצת בט"ט עפ"ד תשו' קול אלי' מובא בעיקרי הדינים שכ' אם לא ספרו העומר לא הקריבו ב' הלחם וה"ה אם לא הקריבו עומר אין ספירת העומר ואין מקריבין ב' הלחם. א"כ ע"כ צריך לבנות בט"ו בניסן משום עומר מה תאמר דלא יגמרו רק בעצרת משום ב' הלחם הרי אם לא יקריבו העומר לא יקריבו גם ב' הלחם ומה יועילו בהמתנה, עד עצרת ע"כ דבריך. הנה לשיטת ספר קול אלי' יפה הערת אבל גוף דבריו תמוהין הנה העומר מתיר חדש במדינה והב' הלחם עם העומר מתירין חדש במקדש ומיבעי לן בש"ס דמנחות אם בע' כסדרן דוקא ואם נזרע אחר העומר אם מתירין ב' לחם ואח"כ העומר במקדש עיין בש"ס ולא נפשטא, ועכ"פ כיון דהם ב' דברים המתירין א"כ כשלא הביאו העומר היום גופי' מתיר כמבואר בש"ס דמתיר במדינה ובמקדש למה לא יביאו הב' לחם שיתיר במקדש ולא מבעי למה שצידד השאג"א בט"א ר"ה ז' ע"ב לומר דשתי הלחם אינו דומה לעומר דיום גופי' מתיר דכתיב קרא משא"כ ב' הלחם אם לא הקריב היום אינו מתיר ואין להקריב אח"כ חדש ודאי דאם לא הקריב עומר דהיום מתיר צריך להקריב ב' הלחם דמי יתיר זולתו אלא אפי' למה שצידד הט"א שם לומר דגם ב' הלחם אם לא הקריב היום מתיר מ"מ מאין לנו לומר דאם לא עשה מצוה אחת לא יעשה מצוה אחרת. ואף אם נאמר דאם לא הקריב העומר אינו חייב בספירה ויבואר לפנינו אי"ה מ"מ השתי הלחם דהיא מצוה אחרת להתיר חדש במקדש ויום הט"ז ניסן כבר עשה חלק מהפעולה להתיר למה לא יתחייבו להקריב הב' לחם להתיר במקדש ואינו דומה למה דאמרינן בר"ה ביובל דשלשתן מעכבין זא"ז דגלי קרא. והגם דממשנה דמנחות כ"ח דלא חשיב עומר וב' הלחם בהדי דברים המעכבין זא"ז אין ראי' דתוס' כתבו שם דתני ושייר מ"מ מסברא נראה דאין מעכבין זא"ז. ומסוגיא דשבועות גופי' מוכח להדיא דאם לא הקריב עומר מקריבין ב' הלחם מדס"ד דאין מקדשין העזרה רק בעצרת בב' הלחם וע"כ אם לא הקריבו העומר יקריבו ב' הלחם דאס"ד דמיירי בהקריבו העומר ואח"כ נחרב הבית ונבנה קודם לב' הלחם איך יתכן דבזמן קצר כזה יחרב הבית ויבנה וע"כ מוכח דמקריבין ב' הלחם אף אם לא הקריבו העומר והקול אלי' יתרץ זאת דכונת הגמ' שיבנה מזבח קודם פסח דמקריבין אעפ"י שאין בית כשיש מזבח כמ"ש תוס' סוכה מ"א שם ויעשו העומר ובעצרת יגמרו הבית ויקדשו בב' הלחם ובזה מיושב בפשיטות קו' מעיין החכמה דכונת הגמ' דחיישינן שמא יבנה מזבח בשנה הבע"ל בט"ז בניסן ויקריבו העומר ובעצרת יגמרו הבנין ויקדשו בב' הלחם אבל זה ליתא דאם מקריבין אעפ"י שאין בית דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא א"צ קידוש כלל וע"כ מוכרח דלא כספר קול אלי' כדכתיבנא לעיל ותמהני עליך למה לא הערת דדברי קול אלי' נגד דברי הגמ' הנ"ל:
ב וע' בספרי חא"ח סי' ג' אות ה' ו' מ"ש לישב קו' התוס' דכונת הגמ' שיבנה מזבח בלילה עיי"ש דברים נחמדים ולפמ"ש שם באמת בנין ביהמ"ק לעתיד יהי' בידי אדם ולא ביו"ט רק מזבח בונין בלילה ומיושב קו' מעיין החכמה אך כ"ז אם אמרינן קידשה לעתיד לבא ושם פלפלתי בסוגיא ולכאורה יש להוכיח מש"ס דמנחות ס"ח כדברי קול אלי' דמייתי שם ר"ע ראי' דעומר אינו בא מן החטים דאס"ד דעומר בא מן החטים אין ב' הלחם בכורים. ומייתי ראי' מזה שם דשלא כסדרן אינו מתיר דאס"ד שלא כסדרן מתיר הרי משכחת דשתי הלחם בכורים עיי"ש ואס"ד דאם לא הביא עומר מייתי ב' הלחם הר' משכחת ב' הלחם בכורים כשלא הקריב עומר וע"כ מוכח דאם לא הקריב עומר אינו מקריב ב' הלחם אבל באמת אין מזה ראי' דכונת ר"ע דלא משכחת ב' הלחם בכורים כהלכתו דכיון דצותה התורה להקריב עומר ויהי' מחטים לא משכחת דמייתי אח"כ ב' הלחם בכורים אבל אם נימא דשלא כסדרן מתיר י"ל דצותה התורה להביא עומר ממה שנזרע קודם שבועות כיון דניתר בב' לחם ואח"כ עומר וב' הלחם יביא ממה שנזרע אחר שבועות כיון דמתיר עומר ואח"כ ב' הלחם וכן יביא תמיד:
ג שוב ראיתי שיש לישב דברי קול אלי' מסוגיא דשבועות דהתוס' כתבו שם ד"ה אין עזרה מתקדשת דהא דאין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה דוקא במוסיפין על עזרה דאפשר לקדש בשירי מנחה אבל בנחרב הבית דא"א להביא מנחה דאין מנחה בבמה היכא דלא אפשר אין קפידא וכיון דבגמ' קאי להוסיף על עזרה שפיר מיירי היכא דהקריבו עומר דהעזרה הי' קיימת ולכן מקריבין ב' הלחם ומשכחת שיקדשו בעצרת התוספת משא"כ אם לא הקריבו העומר י"ל דאין מקריבין ב' הלחם עוד י"ל דהנה שיטת הרמב"ם פ"ג מתמידין דאף בזה"ז חיוב ספירה מדאורייתא ולדידי' ודאי מקריבין ב' הלחם אף בלא הקריבו עומר דלא תליא מצות ספירה בהבאת העומר וה"ה לב' הלחם ואמנם רוב פוסקים חולקים דבזמן דליכא עומר ליכא ספירה וה"ה לב' הלחם י"ל כן וע' בר"ן סוף פסחים דהדבר תליא במחלוקת לשיטת הרמב"ם דמ"ד מצוה לממני יומי ושבועי ס"ל ספירת העומר דאורייתא בזה"ז ואמימר דאמר מנחות ס"ו מני יומי ולא שבוע דזכר למקדש הוא ס"ל ספירת העומר בזה"ז ל"ד. ולפ"ז י"ל דסוגיא דשבועות ט"ז דמשמע דשתי הלחם מקריבין אף אם לא הקריבו עומר ס"ל כמ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא דלא תליא בעומר וה"ה לב' הלחם ואמנם אם ספירה דרבנן י"ל כדברי בעל קול אלי': ד אמנם העיקר לדעתי כדכתיבנא בתחילה דאף אם לא הקריבו עומר מקריבין ב' הלחם ובזה נכון לדעתי שיטת הרמב"ם דספירת העומר בזה"ז דאורייתא דעיקר מצות ספירת העומר בשביל קבלת התורה שיספרו ישראל להכין לקבלת התורה דיציאת מצרים הי' התכלית לקבלת התורה כדכתיב בהוציאך. את העם ממצרים תעבדון את אלקים וכן כ' בחינוך ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו לספור הספירה להקריב אח"כ מנחה חדשה וכיון דאף אם לא הקריבו העומר חיוב להקריב ב' הלחם א"כ גם בזה"ז ספירת העומר דאורייתא להרמב"ם שמא יבנה ביהמ"ק וכמו דס"ל באמר הריני נזיר ביום שבן דוד בא עירובין ע"ג ואף דכהנים בזה"ז מותרין לשתות יין דתקנתו קלקלתו שם הטעם לא כמ"ש רש"י לשמא יבנה ל"ח אך הרמב"ם מפרש כפי' כ"ח דאין לו לעבוד רק עד שיקבע משמרתו כמ"ש הר"מ פ"א מביאת מקדש ה"ז וע"ש בכ"מ וכיון דחיישינן לשמא יבנה ביהמ"ק חיוב ספירת העומר מדאורייתא ואמיימר דס"ל זכר למקדש הוא ס"ל דחשש לבנין ביהמ"ק ל"ד כדמוכח קצת בתענית י"ז דרב אשי אמר שם גזרו בה רבנן עיי"ש. ועכ"פ כיון דס"ל להרמב"ם דספירת העומר דאורייתא בשביל ב' הלחם דיבנה בהמ"ק במהרה בימינו הדבר מבואר דמקריבין ב' הלחם אף אם לא הקריבו העומר דלא כדעת קול אלי' וגם דעת תוס' ורוב פוסקים דספירה בזה"ז, דרבנן דס"ל דמדאורייתא ל"ח לשמא יבנה ביהמ"ק דאם יבנה ביהמ"ק אז יעשו כדינו וידעו מספר הימים בלי ספירה אבל לכ"ע מקריבין ב' הלחם אף בלי עומר וע' תשו' שכתבתי לענין טומאת כהנים בזה"ז ושם כתבתי דדעת תוס' דמטיל מום בזה"ז אין איסור אלא מדרבנן דל"ח מדאור' לשמא יבנה בהמ"ק ודעת הרמב"ם דמטיל מום בזה"ז אסור מדאורייתא דחייש שמא יבנה בהמ"ק וזה כדברינו לעיל דהרמב"ם כשיטתי' דספירת העומר מדאורייתא מה"ט ובהכי נ"ל דמה דס"ל לראב"ד דבזה"ז כהן טמא אין מוזהר על הטומאה מדאורייתא מע' מ"ל פ"ג מאבל וכתבתי בתשובה דכיון דאין לנו עתה הזי' ל"ח מוסיף טומאה מה שמוסיף ימי טומאה ויסבור הראב"ד דל"ח שמא יבוא בן דוד היום ולפ"ז להרמב"ם דספירת העומר דאורייתא בזה"ז שמא יבוא בן דוד ה"ה דבהן בזה"ז מוזהר מדאורייתא ואינו דומה למה שמותר בנין כמ"ש לעיל: ה ואעתיק לך קצת מפרי חג השבועות הנה בש"ס דברכות ט' ופסחים ק"כ ס"ל לראב"ע פסח אינו נאכל רק עד חצות ויליף מגז"ש מקרא דהזה דאינו נאכל ביום ודאינו נאכל בב' לילות יליף מלא תותירו ממנו עד בוקר ור"ע אי מהתם ה"א בקר שני וראב"ע כל היכא דכתיב בקר בקר ראשון הוא והקשו התוס' בפסחים דהרי דרשינן מיני' ליתן לו בקר שני לשריפתו בשבת כ"ד ע"ב ע' מהרש"א ואו"ח שם. עוד הקשו תוס' ברכות ט' ד"ה ראב"ע דאיך מצי למימר עד חצות והרי כתיב לא תותירו ממנו עד בקר ומה שתירצו דהכי קאמר שיאכל עד חצות דאם ישאר אח"כ לא תוכל לאכלו ולא לשרפו ועד הבקר ישאר צ"ע דהרי גם בבקר לא תוכל לשרפו דאין שורפין קדשים ביו"ט כדילפינן בשבת כ"ד. עוד הקשה המג"א סי' תצ"ד אמאי אמרינן בשבועות יום מתן תורתינו הלא קיי"ל כר"י דאמר בז' בסיון ניתנה תורה דהרי קיי"ל דבעי לפרושי ו' עונות ומה שתירץ דהרמב"ם פוסק דסגי בג' עונות ומה דפסקינן ביו"ד דבעי ו' עונות היינו לחומרא אינו מספיק דכיון דלחומרא פסקינן דבעי ו' עונות וחיישינן לדר' יוסי לא הי' לנו לומר בו' בסיון זמן מתן תורתינו. והנ"ל לישב דראב"ע ור"ע דפליגי בברכות ובפסחים אם פסח אינו נאכל אלא עד חצות אזלו לשיטתייהו דבספרי חא"ח סי' מ"א אות ז' הבאתי קו' בשם ספר אחד אהא דלא תותירו ממנו עד בקר ליתן לו בקר שני לשריפתו דאין שורפין קדשים ביו"ט והרי בו' בשבת יצאו ישראל ממצרים לתנא דסדר עולם כדאמרי' בשבת פ"ח והי' ט"ז בשבת ואיך אפשר לשרוף בשבת ובספרי קצרתי וכונת הקו' אף דבמצרים לא הי' מצוין על שבת מ"מ גם על יו"ט לא הי' מצוין ואם צותה תורה שלא לשרוף ביו"ט בפסח מצרים ע"כ גם בשבת לא צותה תורה לשרוף דבודאי לא יתכן לצות על יו"ט במצרים ולא על שבת ודא קו' רבתי ושם כתבתי דחזקי' ס"ל ע"כ בחמישי בשבת יצאו ממצרים כברייתא שם והי' ט"ז בע"ש ומ"ה צותה תורה להמתין ולא לשרוף ביו"ט דהי' מוזהרין מעשיית מלאכה כמ"ש שם בשם הר"ן והנה בש"ס דשבת פ"ו פליגי רחב"ע ור"ע וס"ל לראב"ע פולטת ביום ג' טהורה וס"ל בה' עביד פרישה כרבנן ור"ע ס"ל כר"י פולטת ביום ג' טמאה ובד' עביד פרישה ומבואר שם דלרבנן ולראב"ע הי' ביום ב' ר"ח סיון ולא אמר יום זה כלום ובג' אמר ואתם תהיו לי ובד' מצות הגבלה ובה' עביד פרישה ולר"ע ור' יוסי דבד' עביד פרישה הי' ר"ח סיון ביום א' עיי"ש ומעתה לאחרים דס"ל אין בין שנה לשנה אלא ב' ימים דכל חודש אחד מלא ואחד חסר ולא מעברין לצורך והתוס' כ' בפסחים נ"ח ע"ב דר"ע ס"ל כאחרים וכן הוא בש"ס דסוכה פ' החליל עיי"ש. וי"ל דראב"ע ס"ל ג"כ כאחרים ע"כ ס"ל לראב"ע דישראל יצאו ממצרים בו' בשבת וניסן מלא חל ר"ח אייר באחד בשבת ואייר חסר ונמצא ר"ח סיון בב' בשבת ומ"ה ס"ל בה' עביד פרישה וניתנה תורה בו' בסיון דלכ"ע בשבת ניתנה תורה ור"ע דס"ל בד' עביד פרישה ס"ל בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים וחל ר"ח אייר בשבת ור"ח סיון באחד בשבת ובז' סיון ניתנה תורה וכ"ז מתבאר בסוגיא לשיטת האחרים עיין פ"ז ע"ב ברש"י ד"ה ז' חסרים עביד. ומעתה סוגיא דברכות ופסחים נכונים מאוד דראב"ע כיון דס"ל בה' עביד פרישה ע"כ יצאו ישראל ממצרים בו' בשבת וא"א לדרוש לא תותירו עד בקר ליתן לו בקר שני לשריפתו דאז ה' שבת. וע"כ לא דריש כחזקי' רק או דס"ל במצרים לא הי' נוהג יו"ט או ס"ל הבערה ללאו יצאת ושורפין קדשים ביו"ט כמ"ש תוס' פסחים ה' דלמ"ד ללאו יצאת אין איסור ביו"ט דא"א לדרוש כלל ליתן לו בקר שני דאיך יתכן דביו"ט לא ישרוף ובשבת ישרוף ושפיר קאמר ראב"ע כל היכא דכתיב בקר בקר ראשון הוא. וכן שפיר דריש דאין אוכלין פסח רק עד חצות ולא תותירו עד בקר שמרהו שלא יהי' מוכרח לישאר עד בקר לשרפו כיון דס"ל ע"כ דבט"ו הי' שורפין ולא בט"ז דהי' שבת. אבל ר"ע כשיטתי' דבד' עביד פרישה דפולטת ביום ג' טמאה. וע"כ ר"ח סיון הי' ביום א' ויצאו ישראל ממצרים בה' בשבת וניסן מלא והי' שבת ר"ח אייר ור"ח סיון א' בשבת כדכתיבנא דר"ע כאחרים ס"ל וכר' יוסי, דבז' ניתנה תורה וכיון דיצאו ישראל ביום ה' שפיר דריש ליתן לו בקר שני לשרפתו דר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאה ואסור לשרוף ביו"ט כדאיתא בפסחים ה' ולא ס"ל כל היכא דכתיב בקר ראשון ולא מצי לסבור כראב"ע כיון דאין שורפין קדשים אף במצרים למה כתבה תורה לא תותירו עד בקר כדברינו לעיל בקושיא. ואחרי שהסוגיא מיושבת כמין חומר מיושב למה. אנו אומרים בו' בסיון מתן תורתינו דנהי דאנו פוסקין לחומרא צריך להפריש ו' עונות מ"מ אנו פוסקין לעומת זה לחומרא דאסור לאכול מצה בפסח בלילה אחר חצות כדברי רבא בפסחים ק"כ דחיישינן לראב"ע וכיון שהוכחנו דמ"ד אסור לאכול פסח אחר חצות ס"ל ע"כ בו' יצאו ישראל ממצרים ובב' לשבוע הי' ר"ח סיון ובו' בסיון ניתנה תורה וכיון דחיישינן הן לחומרא שיוצא ממ"ד בו' ניתנה ולחומרת האומר בז' ניתנה תורה דלמ"ד בו' ניתנה תורה אסור לאכול מצה בפסח לאחר חצות ולמ"ד בז' ניתנה תורה בעי פרישה ו' עונות וחיישינן לחומרות שניהם ומ"ה אמרינן ביום ו' בסיון וביום ז' זמן מתן תורתינו ודוק היטב כי היא הערה יקרה:
ו אך כ"ז אליבא דאחרים דכל החדשים אחד מלא ואחד חסר וניסן לעולם מלא ואייר לעולם חסר ע' עירובין ט' ע"ב ברש"י ד"ה דל ירחא דאף לאחרים אם הי' שנה מעוברת הי' עושין ניסן ואייר חסרים עיי"ש א"כ לכאורה י"ל דגם לר"ע דבד' עביד פרישה יצאו ממצרים ביום ו' וניסן ואייר הי' חסר ור"ח סיון חל ביום א' אבל זה ליתא דכיון דאין מעברין אלא אדר ואז לא הי' מצוה דקידוש החודש דנאמר למשה בר"ח ניסן וע"כ לא הי' שנה מעוברת ביציאתן ממצרים והי' בודאי ניסן מלא ואייר חסר לפי מה דס"ל לר"ע כאחרים כדאיתא בסוכה נ"ד ונכונים דברינו וע' לח"מ פ"א דתמידין ה"ז שכ' דמשם משמע דר"מ פוסק כאחרים ומה שהקשה ע"ז דר"מ פסק להדיא דלא כאחרים וע' טורי אבן חגיגה ו' ד"ה מ"ש חגיגה הקשה אהא דאמרינן בשבת בה' בנה מזבח ולרבנן דשבת דניסן ואייר. עבדי מלא והי' נ' לספירה בה' בסיון ובנ"א לספירה ניתנה תורה והי' יו"ט בה' בסיון ואיך בנה משה מזבח ואין בהמ"ק דוחה יו"ט. ולפעד"נ הנה לדידן דמקריבין קרבן ומנחה חדשה בנ' לספירה להתיר חדש במקדש אין זה תליא ביום קבלת התורה, ומשכחת לה חג עצרת קודם יום קבלת התורה אבל במדבר דלא הי' איסור חדש דכתיב ממושבותיכם ולא נתחייבו עד שבאו לארץ לא הי' יו"ט רק ביום קבלת התורה וע' במנחת חינוך מצוה ש"ח אריכת ענין בזה:
ז ובגליון הש"ע סי' תכ"ט כתבתי במ"ש הב"י דביום ב' דר"ח ניסן התחילו הנשיאים להקריב והקשה בב"ח דאמרינן בשבת דאותו יום נטל עשר עטרות ראשון לנשיאים ראשון לחדשים ומנ"ל דמס' סופרים פליג וכתבתי לישב דבשבת פ"ז מקשה כיון דביום ה' יצאו ממצרים לא משכחת שיהי' שנה הב' ר"ח ניסן ביום א' ומשני לרבנן ח' חסרים. עביד לר"י ז' חסרים מביד וכ' רש"י דזה דלא כאחרים א"כ אחרים לא סברו דאותו יום נטל עשר עטרות וס"ל למס' סופרים כאחרים אך לפ"ז הקשיתי במ"ש הב"י עוד שם דמשכחת בה"ב בניסן אחר הפסח ע' מחצית השקל בביאור הדבר דמסכת סופרים מיירי בזמן שמקדשין עפ"י הראי' וחל יום א' דפסח ביום ב' והלח"מ פ"א דתמידין כ' דגם בזמן שמקדשין עפ"י הראי' לא הי' עושין אד"ו רא"ש. ולאחרים. ע"כ לא הי' עושין בד"ו פסח דהרי אם יעשו בד"ו פסח יהי' אד"ו ראש וע"כ לא ס"ל למס' סופרים כאפרים ויפה הקשה הב"ח ממנ"פ על הב"י. וכעת ראיתי דזה ליתא למ"ש לעיל מרש"י ערוכין ט' דאם הי' שנה מעוברת הי' עושין ניסן ואייר חסרים אף לאחרים א"כ משכחת לה שיהי' בד"ו פסח ומ"מ לא יהי' אד"ו ראש ודוק היטב כי קצרתי בכ"ז:
ח ואשיב לדבריך היקרים מ"ש על הא דשמואל ס"ל מנחות מ' ע"ב תכלת אין בה משום כלאים אפי' בטלית פטורה משום הואיל ואישתרי אישתרי והרי שמואל ל"ל גבי יפת תואר הואיל ואישתרי אישתרי ולא הותרה אלא ביאה ראשונה. ע' ברשב"א קדושין בסברת שמואל דכיון דלא הותרה אלא כנגד יצה"ר מ"ה ל"א הואיל ואישתרי והסברא דתוס' כ' ביבמות כ' ע"ב ביבמה דהותרה לגבי אשת אח מותר אף ביאה שני' אבל עשה דוחה ל"ה רק דחוי' ואין מותר רק ביאה ראשונה ומ"ה ס"ל לשמואל דכלאים בציצית דהותרה כמ"ש הראשונים אמרינן הואיל ואישתרי ומותר אף בלילה משא"כ יפת תואר לא הותר אלא כנגד יצה"ר ל"ה רק דחוי' ול"א הואיל ואישתרי וע' באה"ע ב"ש סי' ט"ו אות ח"י שכ' בנשא שני' עפ"י אונס ועבר האונס אסורה לו וראי' מיפת תואר דאסורה לכהן ביאה שני' וכונתי ג"כ כנ"ל דכיון דל"ה רק דחוי' הוי כמחמת אונס והנה צריך לפרש דרבא קאמר בזבחים ל"ב להיפך דהיכא דדחוי' שייך יותר לומר הואיל ואישתרי ע"ש אמנם החילוק פשוט ומבואר דשם אמרינן הואיל ובלא"ה עביד באיסור אחר ונדחה מה לי חד איסור מה לי תרי איסורין ומ"ה אמרינן הואיל ואישתרי משא"כ בהך דקדושין לענין משך זמן האיסור אמרינן כיון דדחוי' מחמת אונס היצה"ר בעבר אונס אסור ול"א הואיל ואישתרי וכן היכא דעשה דוחה לל"ת ועבר העשה שוב אסור וז"ב ובגוף הדבר כבר הרגיש בקושיתך השאג"א סי' ל' ד"ה אחר זה ראיתי להראב"ד בפי' למס' תמיד והשאג"א כ' דמ"ה בכלאים בציצית מותר בלילה הואיל ואישתרי דיחזור למצותו כשיאיר היום. משא"כ ביבום כיון דכבר קיים מצותו ולא יחזור עוד למצוה. ומ"ש תוס' קדושין ל"ח גזירה כזית ראשון אטו כזית שני והרי שם יחזור למצותו, בשנה הבע"ל. מ"מ ל"א הואיל ואשתרי דכזית שני הוא חפץ אחר ול"א הואיל ואישתרי רק באותו חפץ אך לפמ"ש לעיל א"צ לתירוץ השאג"א ואקצר הטעם:
ט וששאלת בהא דאמרינן מנתות מ"ה כהנים איצטרכו לי' ס"ד הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי נבלה והרי אמרינן במנחות ו' דלא מיקרי נבלה הותרה מכללה משום דכהנים משלחן גבוה קזכי עיי"ש. ולק"מ דדודאי גם קודם שאמר יחזקאל קרא דאסור נבלה לכהנים ידעינן דאסור נבלה וטריפה לכהנים כדאמרינן בתענית י"ז כעין זה רק יחזקאל אסמכינהו אקרא וכיון דכל נבלה אסור לכהנים רק חטאת העוף ע"כ כהנים ושלחן גבוה קזכי אבל לולא ההלכה ולולא שידעינן דנבלה אסור לכהנים הוי סברינן דמ"ה הותרה מליקה שאין על כהנים איסור נבלה מיהו זה דוחק אבל יותר נכון לישב קושיתך לפמ"ש בתשובה לפרש כונת הגמ' דס"ד היכא דנגע בשר קודש בנבלה יהי' מותר באכילה עיי"ש א"כ מיושב קושיתך דהרי הבשר קודש משלחן גבוה קזכי ואם קיבל טעם נבלה יהי' מותר קמ"ל ודו"ק:
י והערתך בסוגיא דזבחים מ"ה ע"ב לפרש כוונת הגמ' בהא כי מדי מיא בעלמא נחמדה מאוד להבין לפי מה דפליגי אילפא ורבא בחולין ס"ט אי מצרף סימן ראשון לסימן שני הואיל ואחד מתיר לאכילה והשני אינו מתיר רק לנבלה וה"ה בפיגול כתבת כמו כן דבשלמא אם עביד כל העבודה בפיגול הו' פיגול גמור. אבל אם פיגל בחצי מתיר החצי הראשונה הו' ריצוי גמור והחצי שני' אינו מרצה רק לפיגולו ולכן ס"ד דל"מ ורבא כשיטתי' דס"ל שם דמצטרף ומ"ה מתרץ הואיל ומרצה לפיגולו הדמיון נחמד, מאוד אך יש לבאר דהרי גם חצי המתיר שפיגל בו ל"ה רק ריצוי לפיגולו ושוין הם וצ"ל דלולא הפיגול הי' ריצוי גמור ולכן מהני פיגולו:
סי ק"ך:
ב"ה:
פרעמיסלא תר"ם:
לחתני הרב הגדול הנ"ל:
א דברי פלפולך בש"ס דמנחות מ"ה ערבים מאוד אהא דדרשו, קרא דבראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש. ולקח הכהן מדם החטאת וגו' האי חטאת עולה היא א"ר יהודה פרשה זו אלי' עתיד לדרשה רב אשי אמר מלואים הקריבו בימי עזרא ופירש"י דלרב אשי הנבואה קאי על בית שני ולר"י משמע דהנבואה קאי על בית ג' שיבנה במ"ב, והקשה במעיין החכמה פ' תצוה דאיך חשש ריב"ז בר"ה ל' וסוכה מ"א שמא יבנה ביהמ"ק בט"ו בניסן והלא הנבואה הי' על בית ג' שיקריבו בראשון באחד לחודש מילואים. וכתבת דבאמת ר' יהודה ס"ל במנחות ס"ח דיום תכף אסור מדאורייתא בזמן דליכא עומר ולא ס"ל חשש מהרה יבנה ביהמ"ק ולכן ס"ל דהנבואה הי' על בית ג' ורב אשי כשיטתי' שם דרבנן דבי רב אשי ס"ל יום הנף מדרבנן אסור דריב"ז אוסר שמא יבנה בית המקדש בט"ו בניסן. וקשיא הרי הנבואה היתה על ראשון באחד לחודש ולכן ס"ל הנבואה הי' על בית שני ובזה פרשת בהא דר' יהודה ס"ל שם פרשה זו אלי' עתיד לדרשה א"ל ר' יוסי מילואים הקריבו בימי עזרא א"ל תנוח דעתך שהנחת דעתי והיינו דר"י ס"ל במנחות ס"ח דריב"ז מדרבנן אוסר משום שמא יבנה ביהמ"ק בט"ו וחולק עליו וקשיא על ר' יהודה איך יסבור ריב"ז כן הרי הנבואה הי' על בית ג' שיקריבו בראשון באחד לחודש אך למה דא"ל ר' יוסי דהנבואה הי' על בית שני א"ל תנוח דעתך שהנחת דעתי בדברי ריב"ז דריב"ז יסבור כותך והדברים עריבים ומתוקים:
ב האמנם לפמ"ש במעיין החכמה פ' תרומה והארכתי בתשובה הקודמת עפ"י דברי הגמ' שבועות ט"ו דמהסברא הי' נחוץ לקדש העזרה במנחת חמץ אך דא"א ואי דיקדש בשתי הלחם בשבועות אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט. א"כ בבנין דלעתיד שיהי' בידי שמים כמ"ש רש"י ותוס' בסוכה שיהי' אף ביו"ט יתקדש בעצרת ואיך הי' הנבואה על בית ג' אי"ה שיהי' המילואים בראשון באחד לחודש והרי מדינא בעי בעצרת להתקדש בשירי מנחה מב' הלחם כעין קו' מעיין החכמה על סוגיא דסוכה מ"א. איברא דבתשובה אחת תירצתי קו' רש"י ותוס' סוכה הנ"ל דבאמת בנין דלעתיד לא יהי' ג"כ ביו"ט ולא בלילה אך דדעת תוס' שבת צ"ה דאם מגבן חייב משום בונה ובאוכל נפש אין חילוק בין אפשר ללא אפשר מותר בנין באוכל נפש ומתוך שהותרה לצורך ול"ה בנין ביו"ט איסור מדאורייתא וקשיא משבועות ט"ו דאין בנין בהמ"ק ביו"ט ואם בנין ביו"ט ל"ה מדאורייתא אף מדרבנן לישתרי לצורך קרבן וכבר הקשה כן באמרי אש הובא בספרי לא"ח סי' פ"ו אות ט"ו אמנם התירוץ הנכון דבשבועות בעי גמר בנין וחייב משום מכה בפטיש ובאוכל ל"ש מכה בפטיש ול"ש מתוך וזה נכון בסוגיא דשבועות דבעי לענן לענין קידוש גמר בנין אמנם לענין הקטרת עומר שכתבו תוס' סוכה שם דמקריבין אעפ"י שאין בית רק דבעי מזבח ואפי' בעי בית מ"מ ל"ב גמר בנין שפיר אמרו בגמ' שמא יבנה ביהמ"ק ביו"ט והיינו שיבנה כל כך שיהי' ראוי להקרבת העומר וכיון דל"ה גמר בנין שפיר אמרו בגמ' שמא יבנה ביהמ"ק ביו"ט והיינו שיבנה כל כך שיהי' ראוי להקרבת העומר וכיון דל"ה גמר בנין מותר ביו"ט משום מתוך כמ"ש תוס' שבת צ"ה אמנם י"ל דאף שכתבו תוס' שם דבאוכל נפש אין חילוק בין אפשר מעיו"ט ללא אפשר זה דוקא לר' יהודא דמחלק במכשירין בין אפשר לשא"א מכלל דבאוכל נפש אין חילוק אבל לרבנן דמכשירין אסור אף בלא אפשר מעיו"ט באוכל נפש נחית דרגא ויש חילוק בין אפשר מעיו"ט ואסור לגבן ביו"ט מדאורייתא הגם דמתוס' לא משמע כן ע' מגילה ז' וב"י ומחצית השקל סי' תצ"ה. מ"מ יש מקום לומר כן ול"ש לחוש שיבנה בהמ"ק בט"ו בניסן כחשש ריב"ת דבנין אסור אף בא"נ ול"ש מתוך וזה ביאור דברי רנב"י דר"י טעה בדברי ריב"ז דהוא סבר ריב"ז מדרבנן אסר ואיך יאמר זאת אמורא על תנא כמו שהקשה במעיין החכמה אך זה כונת דבריו דר' יהודה כשיטתי' דבא"נ מותר אף באפשר מעיו"ט ובנין מותר ביו"ט מדאור' וחייש ריב"ז שמא יבנה ביהמ"ק ביו"ט. ובאמת לרבנן אסור בנין ביו"ט מדאורייתא וע"כ ריב"ז מדאורייתא אוסר כן כתבתי מכבר ולפ"ז שפיר יש לפרש מה דאמר ר' יהודא תנוח דעתך שהנחת את דעתי בפירושך לפי מה דאמרת דהנבואה הי' על בית שני הנחת דעתי בדברי ריב"ז דחייש שמא יבנה בית המקדש בט"ו בניסן דהנבואה הי' על בית ב' ובית ג' יכול להיות שיבנה בט"ו בניסן גם מיושב מה שהקשיתי לעיל על ר' יהודא ור' יוחנן דס"ל דהנבואה הי' על בית ג' והרי בבית ג' ע"כ יתקדש בעצרת שיבנה ביו"ט דז"א דגמר בנין ודאי אסור ביו"ט משום מכה בפטיש כאמור וכן גוף קו' מעיין החכמה אר' יוחנן ב"ז דחייש שמא יבנה בט"ו בניסן והלא בעי מנחת חמץ אם בנין בידי שמים יהי' ביו"ט וע"כ יבנה בעצרת מיושב דגמר בנין בעצרת ודאי אסור כנ"ל:
ג ויש לפרש דברי ר"י שאמר תנוח דעתך שהנחת דעתי דהנה מה שאמר ר' יוסי מלואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה ע"כ ס"ל ביום השמיני למילואים דבימי משה הי' בר"ח ניסן כפירש"י דאותו היום נטל עשר עטרות ובפסחים צ' אמרינן דרב סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ יליף לה עולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וגרסת התוס' בסוכה כ"ה ע"ב ד"ה שחל רב סבר כר"ע דאמר מישאל ואלצפן הי' שחל שביעי שלהן בע"פ עיי"ש ולגרסא זו מ"ד אין שוחטין לא ס"ל אותו היום נטל עשר עטרות ולא הי' בר"ח ול"ל דעזרא הקריב בר"ח כמו שהקריבו בח' למילואים עגל ור"י ס"ל פסחים פ"א אין שו"ז על טמא שרץ ואיך קאמר כדרך שהקריבו בימי משה ולכך אמר ר"י תנוח דעתך שהנחת את דעתי דלדעתי דלא ס"ל כשיטתך דמכאן ולהבא טמא רק למפרע טמא וס"ל שו"ז על טנמא שרץ ע' פסחים פ"א שפיר י"ל כדבריך אמנם יש לדחות זאת דהתוס' בסוכה דחו גירסא זאת והרבה יש לדבר בזה:
ד ודבריך בישוב קו' רש"י מנחות כ"ג ע"ב ד"ה לימא שהקשה דלא מקשה לר' חנינא דיבטל טבלא לשירי' וכתבת לישב לפמ"ש תוס' מנחות ז' ד"ה שכן דר"ח לא יליף מילתא ממילתא וממילא יסבור דאין לקמוץ מכלי שע"ג קרקע ואין מקדשין בכלי שע"ג קרקע א"כ כשקמץ יכול להחזיר לכלי לפמ"ש בדף ו' דלא נגמר העבודה עד דעביד מתן כלי ואפשר לשירים שיעשה טבל והוא שיחזור הקושץ לכלי מה תאמר דכלי גופי' מקדש לי' כמו שמקשה בד' ז' יעמידנו ע"ג קרקע וכיון שאפשר לשירים שיעשו טבל הו"ל מב"מ ואינו בטל ומ"ה לא מקשה לר"ח וזה דבר חריף אבל אם נימא דלא נתקדש עדיין כל שלא נתנו בכלי לא מקרי קמיצה ועוד דדוקא בקמיצת פסולים אמרינן דלא גמרה עבודה עד דעביד מתן כלי בגמ' דמנחות ו' ע"ב אבל בקמיצת כשרים משמע דגמר עבודה תיכף תדע דהרי אמרינן שם וכי מהדר לקומץ לדוכתי' לקדיש ולפסול ומשני זאת אומרת אין מקדשין אלא מדעת א"כ אמאי מקשה שם לרב חסדא דשירים ל"ה טיבלא הרי כשקמץ ולא קידש בכלי יכול להדר לקומץ לדוכתי' וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וע"כ נע דבכשרים שקמצו נתקדש תיכף או דלא מקרי קמיצה כלל בלא מתן כלי ואף דבודאי גם מנחה כשרה בעי אחר קמיצה קידוש בכלי וכמ"ש רש"י זבחים י"ג ע"ב ד"ה אלא כיון מ"מ ודאי דלא מצי להחזירה לכלי דלענין זה נתקדש, ודוקא בפסולים אמרינן בדף ו' סברא זאת וז"ב:
ה וקצת יש להעיר בגמ' הנ"ל דאמרינן דשירים ל"ה טיבלא. והרי יכול לשאול על כל המנחה דאף שכתבו תוס' כריתות י"ג ע"ב דלאחר שנזרק דמו כהלכתו ליתא בשאלה מ"מ קמיצה לשחיטה והקטרה לזריקה ומיא כמ"ש בזבחים י"ג ע"ב א"כ לאחר קמיצה יכול לשאול ולהקדיש מחדש וכיוצא בזה כתבו תוס' מנחות כ"ב ע"ב. ד"ה ורב יהודא דתרומה ביד בעלים הואיל ואפשר לשאול עליו אפי' חולין מתוקנים מקרי אפשר להיות כמוהו ונ"ל דמשמע לגמ' אם יכול לקמוץ מזה בפ"ע היינו אם יכול לקמוץ ולהקטיר ואם קמץ אחד והקטיר שוב ליתא בשאלה ול"ה שירים טיבלא ויחזור ויפסול מנתה השני' מטעם חסרה ובזה מיושב קו' תוס' שם ד"ה ולא שהקשו לר"ת דטיבלא יבטלו שירים ויהי' שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ולהנ"ל ל"ק דקודם הקטרה אף השירים יכולים לחזור לטיבלא ע"י שאלה והו"ל מב"מ ולכן לא הקשה בגמ' רק דלאחר הקטרה תפסול המנחה השני' וזה ישוב נכון: ו ומה שהערת בקו' מעיין החכמה אהא דחייש ריב"ז שיבנה ביהמ"ק בט"ו בניסן דבנין דלעתיד יהי' ביו"ט א"כ ליבעי שיקדש בעצרת משום שיהי' שירי מנחה חמץ וכתבת ממנ"פ אם בכל אלו תנן הלא ס"ל קידשה לעתיד לבוא וא"צ רק לזכר ואי לא קידשה לע"ל הלא ס"ל באחת מכל אלו תנן ול"ב שירי מנחה לדעתי נראה דפלוגתא אי בכל אלו תנן קאי אמלך וכ"ג משא"כ שירי מנחה דילפינן מעזרא לא תליא בזה ודו"ק. אך במהרש"א בתוס' ד"ה אין העזרה מתקדשת מבואר כדבריך ודוק:
ז עוד אעירך בחולין בדף ס"ח בגמ' שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה ומוכח דראשו הוי כילוד והקשה מהר"ם מלובלין דילמא ל"ה כילוד ורק דחיישינן שמא יצא רוב כמ"ש רש"י ב"ק י"א ונ"ל דתוס' כ' בב"ק דמוכח דאין מקצת שליא בלא ולד כדהוכיח בב"ק וכונתם דאם יש מקצת שליא בלא ולד הו"ל ס"ס שמא מקצתה בלא ולד ושמא לא יצא רק מיעוטו וקשיא דהרי יש ס"ס להחמיר נגד ס"ס זה שמא יצא ראשו ושמא יצא רובו וס"ס להחמיר וס"ס להקל אסור מספק ואיך הוכיחו דאין מקצת שליא בלא ולד ע"ק דהרי ס"ס אינו מועיל באיתחזק איסורא וכאן איתחזק איסורא דהרי אבר שיצא מקצתו משמע דאסור דל"מ שחיטת אמו כאשר יבואר והו"ל חזקת איסור וצ"ל דבאמת איכא תלתא ספיקא לפמ"ש תוס' נדה י"ח בשיטת רש"י דברוב שליות יש ולד ומיעוט הם בלא ולד ונמצא דיש ג' ספיקות שמא אין ולד כלל ושמא המקצת שליא בלא ולד ושמא לא יצא רוב ובג' ספיקות מותר אפי' באיתחזק איסורא ושוב מצאתי בש"ש א' פכ"א שהעיר כנ"ל ומעתה אף אם אין מקצת שליא בלא ולד הו"ל ס"ס ורק דס"ס אין מועיל באיתחזק איסורא והנה הלבוש כ' והובא בת"ש ופמ"ג דגם ביצא ראשו אסור משום ובשר בשדה והת"ש הקשה עליו אף מ"ד דאבר היוצא כשחזר מותר ול"ל משום ובשר בשדה אסור בראשו אף בהחזיר ואמנם י"ל דאין ה"נ מ"ד דס"ל דמתני חזרה לאבר היוצא ס"ל ביצא ראשו הטעם דהו"ל כילוד ול"מ שחיטה אמנם רב דס"ל אבר היוצא ל"מ חזרה ואסור משום בשר שיצא ס"ל גם ראשו בהחזיר אסור משום בשר שיצא חוץ למחיצתו ונ"מ דלרב ל"ה חזקת איסורא דספק אם חל עלי' איסור טרפה ומעתא קשיא לרב דל"ה איתחזק איסורא אמאי שליא שיצאה מקצתה אסור באכילה הר' הו"ל ס"ס שמא אין ולד כלל ושמא לא יצא רוב ולרב ל ה חזקת איסור וע"כ צ"ל דאיכא ס"ס בהיפך שמא יצא הראש ושמא יצא רוב ומוכרח מזה דראשו כילוד וזה בגמ' דפ' בהמה המקשה דקאי לרב משא"כ סוגיא דב"ק הנ"ל דלא קאי לרב י"ל דלא ס"ל לגמ' איסור בשר שיצא חוץ למחיצתו רק טעם דראשו או רובו דל"מ חזרה דאסור משום דל"מ שחיטת אמו כדברי הת"ש ולא כהלבוש ואיתחזק איסורא ול"מ ס"ס ושפיר פירש"י שמא יצא רובו דאין להוכיח דראשו כילוד ודוק כי קצרתי וע' מ"ש בזה בח"ר סי' כ':