שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קיח
ב"ה:
פרעמישלא תרל"ח:
להרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסם כש"ת מ' אברהם מענדל שטיינבערג נ"י וכעת אבד"ק סנאטין:
ע"ד השעה"מ פ"י מבכורים דאף דקדשים בעי העמדה והערכה מ"מ אם עבר ופדאן מועיל הפדיון בדיעבד דקרא דכתיב והעמיד היינו דוקא לכתחלה וכת"ה מפלפל בזה והקשה עליו מבכורות ל"ב דמייתי שעה"מ גופי' לעיל דרב אשי מייתי דקרא דמעשר לא יגאל ע"כ הכונה לא ימכר דמשמע מקרא דלאחר שחיטה יגאל והרי בעי העמדה והערכה וע"כ לא ימכר הוא וקשיא דילמא לעולם לא יגאל בפדיון ומחיים אפי' בדיעבד ל"מ הפדיון ולאחר שחיטה מהני בדיעבד הפדיון:
א הנה לדעתי נראה דאם נימא הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל ע"כ בדיעבד מועיל הפדיון בלי העמדה והערכה דעיקר העמדה והערכה שידעו כמה שוה ובכמה יפדה והרי אפי' בש"פ מועיל הפדיון ואף שכתבו תוס' בב"מ נ"ז ובתמורה כ"ז דהא דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל וא"צ להשלים מן התורה דוקא בנתכוין לחלל פחות מדמי' אבל בסבר שהוא שוה כמו הקדש וטעה צריך להשלים מן התורה א"כ י"ל דהיכא דלא עמד והעריך ההקדש אין מועיל הפדיון אף בדיעבד כיון דטעה שהרי לא שם מ"מ איכא למ"ד שם דאפי' בטעה א"צ להשלים מן התורה ואפי' למ"ד צריך להשלים מ"מ אם ידע שההקדש שוה יותר בדיעבד ודאי מחולל ואיך אפשר לומר דאם לא העריך כמה שוה ההקדש ל"מ דמה נ"מ בהעמדה והערכה דהרי מתכוין לפדות פחות משוי' וע"כ משמע דבדיעבד מהני הפדיון בלא העמדה והערכה אמנם לפמ"ש תוס' בתמורה כ"ז דדוקא בעלים יכולים לפדות פחות משוי' ולא גזבר המוכר ומה"ט גזבר צריך דוקא שומת ג' או י' דפליגי תנאי בדיעבד אינו מועיל פדיון כדמוכח פ' הנחנקין דף פ"ח גבי זקן ממרא אבל בבעלים בדיעבד הפדיון בלא שומה בג' וע' טורי אבן מגילה ובאבני שהם שם שכ' דה"ט דבעלים מהני הפדיון בשוה מנה שחללו על שוה פרוטה משום שיכולין לשאול עליו עיי"ש. א"כ במעשר בהמה דהבעלים אין יכולין לשאול דעשירי מאליו קדוש וכ"כ במנחת חינוך מ' מעשר בהמה והנכון אתו א"כ דוקא בשאר הקדש מהני הפדיון בדיעבד בלא העמדה והערכה כיון דאפי' בפחות משוי' מועיל הפדיון ואפי' פחות מג' משא"כ במעשר בהמה בעי דוקא העמדה והערכה ודוקא בג' או בעשרה ובשוי' ומה"ט ליכא למימר דקרא דלא ימכר קאי בפדיון שחיטה מהני הפדיון בדיעבד בלא העמדה והערכה דכיון דמחיים נתחייב בהעמדה והערכה ל"מ במעשר אף בדיעבד כיון דליכא בשאלה ובעי דוקא בשוי' כדכתיבנא:
ב והנה בגוף דברי הטורי אבן שכ' דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל דוקא היכא דאיתא בשאלה הואיל דיכול לשאול עליו יכול לפדות פחות משוין הנה לפנינו ש"ס ערוך בבכורות כ"ה דמקשה בפרה אדומה וליעבד לי' כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל אף דפרה ניקחת מתרומת הלשכה כמבואר במשנה דשקלים, וכבר כ' הטורי אבן בעצמו ר"ה כ"ח דקרבן ציבור שקנו מתרומת הלשכה אין בו שאלה דמי ישאל על הקדש זה (וע"כ צ"ל הא דלא מוקי בשבועות כ"ד ע"ב דמקשה והרי הקדש ולישני בקרבן ציבור ע"כ חדא מינייהו נקט דמיירי בבכור וה"ה דיכול לשנויי בקרבן ציבור וכן צ"ל דהא דלא משני במעשר בהמה דליתא בשאלה כמש"ל וזה דלא כטורי אבן שכ' ר"ה כ"ח דמעשר בהמה איתא בשאלה) א"כ הטורי אבן מדויל ידי' משתלם דמוכח להדיא דאף דליתא בשאלה שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל וכן יש ראי' מש"ס דמעילה י"ד ע"ב דמקשה שם אמותר הקטורת למ"ל לחלל ממעות האומנין לחלל אבנין אף דאינו שוה והאמר שמואל הקדש שוה מנה שחלל על ש"פ מחולל והרי מותר הקטורת בא מתרומת הלשכה וליתא בשאלה וע"כ דלא כטורי אבן בשיטת התוס' הנ"ל (ועמ"ש על דברי הטורי אבן בספרי חא"ח סי' מ"ו אות ה') ועיין במשנת חכמים בפתיחה כוללת שכ' דמהני שאלה בגזבר שקונה מתרומת הלשכה דלא כטורי אבן ואף שהוכחתי דלא כטורי אבן. מ"מ יתיישב בזה שיטת השיטה מקובצת בשם הרשב"א והריטב"א ב"מ נ"ז הובא ברי"ט אלגזי דף י' דפוס פרעשבורג בבכורות. דס"ל דאף לכתחלה יכול לפדות פחות משוי' וקשי' מש"ס דבכורות כ"ה ומעילה י"ז דאמרינן אימר דאמר שמואל בדיעבד. ולהנ"ל ניחא דדוקא בעלים יכולים לפדות פחות משוי' לכתחלה משום שיכולים לשאול אבל גזבר הקונה משל הקדש אין יכול לשאול ומ"ה דוקא בדיעבד מהני הפדיון:
ג ונחזו' למש"כ לעיל דאם דיעבד מהני הפדיון פחות משוי' ע"כ מועיל הפדיון בדיעבד בלא העמדה והערכה וכת"ה הקשה מש"ס דחולין קל"ה דמקשה שם למ"ל קרא דהקדש פטור מראשית הגז ותיפוק לי' דבעי העמדה והערכה עיי"ש וקשי' על השעה"מ דבדיעבד מהני הפדיון דילמא קרא קמ"ל היכא דפדה בדיעבד בלא העמדה והערכה דפטור מליתן לכהן לק"מ דבשלמא אי מותר לפדות לכתחלה ס"ד שבעת שגוזז בא החיוב לפדות ולתת לכהן. משא"כ אם לכתחלה אין לפדות בלא העמדה והערכה ובשעת גזיזה פטור מליתן לכהן דהו"ל הקדש וא"א ליתן לכהן ודאי פטור גם אח"כ דהו"ל כקונה צמר מן השוק ויתכן יותר לפמ"ש בת"ח לישב קו' התוס' ד"ה לפרוק דס"ד לולא הקרא שהישראל מחויב לפדות אחר הגיזה וליתן לכהן. ונהי דקודם גזיזה אין עליו שום חיוב בשעת גזיזה בא עליו חיוב לפדות וליתן לכהן שפיר מקשה בגמ' דזה דוקא למ"ד לא בעי העמדה והערכה אבל למ"ד בעי העמדה והערכה קודם גזיזה לא הוה עליו שום חיוב. ובשעת גזיזה תיכף אחר הגזיזה אי אפשר לפדות לכתחלה. ול"ש חיוב עליו ואם פדה אח"כ הוה כקונה גיזה דכבר נפטר בשעת גזיזה. וז"ב לישב קושיתו. אמנם לשיטת הרמב"ן והרשב"א דהבעלים יכולים לפדות לכתחלה בפחות משוי' ולפמש"ל לשיטתם ל"ב העמדה והערכה הק"ל דילמא חיוב על הבעלים לפדות פחות משוי' בלא העמדה והערכה לקיים מצות נתינה. כיון דרשאין לפדות לכתחלה:
ד והנה דברי התוס' שם ד"ה לפרוק וליתב תמוהין מאוד שכתבו ואי אכהן ל"ה למימר לפרוק וליתב ונהי דהאי לא תקשה מה מרויח שפודה דמרויח שפודה בשוה פרוטה אפי' שוה מנה דמחולל ודבריהם תמוהים מאוד דהיכי מותר לכתחלה לפדות אימר דאמר שמואל בדיעבד. והנה אי תוס' קאי אבעלים יכולנא לדחוק דקאי תוס' הכא בשיטת הרמב"ן ורשב"א הנ"ל דבעלים יכולים לפדות לכתחלה הגם דתוס' תמורה וב"מ לא ס"ל הכי, אבל הרי תוס' אכהן קאי והכהן לא הקדים ולכ"ע אין לפדות לכתחלה ומשמע מלשון תוס' ב"מ נ"ז ד"ה ומר סבר דלכ"ע אסור להונות הקדש דהוא מדאורייתא ודוחק לומר דתוס' הכי ס"ל דמדאורייתא מותר לפדות לכתחלה והרי אקרא קאי דהוא מדאורייתא. ושמא ס"ל לתוס' דכיון דלולא שהקדיש הי' הגיזה של הכהן וגם אחר שהקדיש הגיזה של הכהן דהרי תוס' קאי אלו לא נכתב צאנך למעט הקדש והוי אמינא דבהקדש חייב בגיזה ורק דהכהן אי אפשר להנות ממנו ס"ד דהכהן מותר לפדות הקדש פחות משוי' להציל שלו דלא מיקרי מאנה הקדש דהרי הגיזה שלו ומ"ה אצטריך קרא. כן נלע"ד ולא ראיתי מי שמבאר דבריהם ז"ל:
ה והנ"ל לישב מה שהקשיתי לשיטת הרמב"ן דבעלים מותר לכתחלה לפדות פחות משוי' ולשיטת ת"ח דס"ד דבעלים מחויבים לפדות מה הקשה דבעי העמדה והערכה דכיון דמותר לכתחלה למ"ל העמדה והערכה דע"כ צריך לומר לשיטת הרמב"ן דלא מיקרי מאנה הקדש כיון דבידו לשאל על ההקדש] ונראה דאדרבה כיון דהתורה כתבה. דבבהמה בעי העמדה והערכה אין רשאין הבעלים לפדות פחות משוי' ודוקא בשאר הקדישות צ"ל לרמב"ן ורשב"א דיכולין לפדות פחות משוין לכתחלה משא"כ בבהמה דבעי העמדה והערכה לכ"מ אין לפדות לכתחלה, ושפיר מקשה בגמ'. ובהכי מיושב מה שהקשה ברי"ט אלגזי בכורות דף י' דפוס פרעשבורג. לרמב"ן ורשב"א אמאי חייב בגונב פטר חמור כפל הואיל דקני לי' ביני וביני ואמאי בגנב הקדש מבית בעלים פטור מכפל לת"ק בב"ק והרי רשאי לפדות פחות משוי' ולהנ"ל נכון דבבהמה דבעי העמדה והערכה לכ"ע אין רשאי לפדות פחות משוי' ומ"ה פטור מכפל דו"ה לת"ק הן אמת דלט"ז י"ל בב"ק שם דר"י מוקי בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים ור"ל מוקי לה בשוחט בעלי מומין בחוץ ומקשה ור"ל מ"ט לא אמר כר"י. ולהנ"ל קשה דהרי ר"ל ס"ל בתמורה ל"ב דלת"ק דר"ש קדשי מזבח ל"ב העמדה והערכה, וא"כ לרמב"ן ורשב"א בעלים יכולים לפדות פחות משוי' ואית לבעלים זכות ואמאי פטור לת"ק בדו"ה בשלמא לר"י ל"ק דהוא ס"ל קדשי מזבח בעי העמדה והערכה וגם ס"ל דלכתחלה אין לפדות פחות משוי' משא"כ לר"ל א"כ מה"ט לא מוקי לה כר"י. ואמנם י"ל בדרך זה דהנה אף דגונב פטר חמור משלם כפל ל דלא משלם רק היתרון משוה פרוטה. לא עבור כולה, לשיטת הר"ן נדרים פ"ד דגונב טבלו של חבירו אין משלם לפי כולה רק לפי טובת הנאה אף למ"ד טובת הנאה מעמון. א"כ גם בפטר חמור דאסור בהנאה רק דיכול לפדות בפחות משוי' אין משלם כפל רק כפי ערך שיש לבעלים א"כ לר"ל דמוקי בהקדישו בעלים בבית גנב, כיון דהקדש פטור מדו"ה רק משום שיש לבעלים זכות לפדות פחות משוי' חייב אבל לא כל ג' וד' רק כפי זכות של הבעלים הו"ל חמשה חצאי בקר ושפיר מקשה ור"ל מ"ט ל"א כר"י וכן מה"ט ל"ק לר"ל דמוקי בשוחט בעלי מומין בחוץ למ"ל לר"ש לומר קדשים שחייב באחריותן והרי תוס' כ' דמיירי בבעלי מומין מעיקרא דל"ב העמדה והערכה לר"ש ולרבנן יכול לפדות פחות משוי' ובלא"ה חייב דו"ה להנ"ל מיושב שפיר דעדיין הו"ל חצאי בקר, ומשום הכי צ"ל משום קדשים שחייב באחריות ואף דאנן פסקינן דאף חמשה חצאי בקר מ"מ בעינן וטבחו כולו בחיוב כמבואר בב"ק ע"ב ודו"ק:
ו וחתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י הערני על דברי השעה"מ דבדיעבד מהני פדי' אף בלא העמדה והערכה די"ל דמ"מ בעי שיהי' ראוי להעמדה והערכה כמו דבעינן ראוי לבילה א"כ בפדה לאחר שחיטה דל"ה ראוי להעמד' והערכה העמדה והערכה מעכבת וא"כ ליתא לתירוצו של שעה"מ מה שתירץ על קו' התוס' פ' טבול יום דף ק"ג למ"ל קרא דאם שחט קודם פדי' אין עורה לכהנים ת"ל דבעי העמדה והערכה ותי' השעה"מ דקרא איצטריך לעבר ופדה. להנ"ל ל"מ אף בדיעבד לאחר שחיטה כיון דאינו ראוי להעמדה. ובכן י"ל אף למ"ד הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל מ"מ זה דוקא בפדה מחיים בלא העמדה והערכה דהי' ראוי להעמדה אבל בפדה לאחר שחיטה ל"מ פדי' דל"ה ראוי להעמדה והערכה. והנה בגוף הדבר יפה העיר ובכ"ז יש להצדיק דברי השעה"מ דהרי התוס' כתבו בחולין קל"ה דלמה צריך הגיזה העמדה והערכה הרי הוי כמקדיש עצים ותירצו דכיון דמחיים הי' בר העמדה והערכה שוב צריך גם אח"כ העמדה והערכה וה"ה בכל בהמה שחוטה צ"ל כן א"כ בשלמא אם מחיים מעכבה העמדה והערכה שפיר י"ל דעתה ששחט ל"מ פדי' משא"כ אם מחיים דהי' בר העמדה והערכה לא מעכבה כיון שהי' ראוי אין סברא דליעבד העמדה והערכה אחר שחיטה דהרי השתא הוי כמקדיש עצים ואבנים ורק כיון שכבר נתחייב והרי אז לא הי' מעכבה כיון שהי' ראוי ומ"מ יש לעיין בדבר ובעיקר הדבר אי בעי בכל דבר ראוי לדבר כגון בנ"ד עיין בטהרות הקודש זבחים דף ב' ע"ב שכ' דיש סברא דל"ב בכל דוכתא ראוי לבילה:
ז וראיתי בדרך אגב בספר מחנה ראובן דאתי לידן לפי שעה שכ' על דברי התוס' תמורה ל"ב ע"ב ד"ה אלא לרשב"ל דאמר דרבנן לא איירי כלל בקדשי מזבח הו"ל לר"ש לומר אם מתו יפדה שהקשו דילמא לר"ל מיירי רבנן בין בקדשי מזבח ובין בקדשי בדק הבית וטעמא דקדשי מזבח משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכונתם דלפ"ז ע"כ ר"ש הוצרך לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית דבקדשי מזבח מודה דאין פודין להאכילן לכלבים, וכ' בספר הנ"ל דר"ש ס"ל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים בפ"ג דמעשר ב' משנה י"א בצבי שלקחו בכסף מעשר דס"ל לר"ש יפדה דכתב הש"מ בפירושו דס"ל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים עיי"ש וזה ליתא דדוקא בקדשי בדק הבית דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מדרבנן פליג ר"ש וע' תוס' פסחים כ"ט משא"כ בקדשי מזבח דהוא מדאו' ודאי לא פליג ר"ש וז"ב: ח ודע דיש להסתפק למ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אם עבר ופדה מה הדין די"ל דמהני בדיעבד כמו שכ' השעה"מ לענין העמדה והערכה אמנם נ"ל דלענין אין פודין להאכיל לכלבים אין להסתפק כלל. דכיון דלכתחלה אין פודין ול"ה בר דמים לא אלים למתפס פדיוני' ולא נתפס המעות בקדושה. ורק לשיטת רש"י חולין ד' דהיכא דבדיעבד בר דמים מיקרי בר דמים דלא כתוס' שם וכן רש"י כשיטתי' ס"ל בכריתות כ"ג בנותר דהואיל אם עלה לא ירד חייב מעילה י"ל כאן דבדיעבד מהני פדיון תופס המעות בקדושה. ולשיטת רש"י מוכח דלא מהני בדיעבד הפדיון מדאמר בפסחים כ"ט י"א לא מעל משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והרי בדיעבד מועיל הפדיון ולחייב מעילה כמו דס"ל לרש"י בכריתות כ"ג וע"כ לא מהני אף בדיעבד הפדיון א"כ ממנ"פ בין לרש"י בין לתוס' לא מהני הפדיון ועוד אף לרש"י כיון דאף אם פדה אסור ליתן לכלבים לא שוה מידי ולא אלים למיתפס פדיוני' ודוק. ושוב נ"ל בגוף הקושיא המבואר לעיל לר"ל דמוקי כשהקדישה בעלים בבית גנב ובשוחט בעלי מומין בחוץ כיון דמהני פדיון ולרמב"ן ורשב"א דהבעלים יכולין לכתחילה לפדות פחות משוין אמאי לרבנן אין חייבין דו"ה כמו בפטר חמור ונ"ל הנה הטעם דיכולין לפדות פחות משוין משום שיכולין לישאל על ההקדש ואמנם הנוב"י כ' בתנינא חלק יו"ד סי' קנ"ד בטעמא דתרומה ביד כהן לא מצי לשאול עלי' דבשאלה צריך פתח וחרטה דמעיקרא לומר שנתחרט מעיקרא או אדעתא דהכי לא נדר והכהן אין מחויב להאמין לו על זה כשבא להוציא מידו עיי"ש. א"כ כשהקדישו ביד גנב אף אם ירצה להוציא מיד גנב ע"י שאלה הגונב אין מחויב להאמין לו ול"מ שאלה והגונב יוכל לומר שאין מאמין לו ליתן זאת להקדש ע"כ אין יכול לפדות פחות משוי' אף לרמב"ן ורשב"א ומ"ה אינו חייב על הטביחה דו"ה לרבנן וז"ב לכאורה יש לומר כן בעיקר הקו' אמאי בגונב הקדש מבית בעלים פטור מכפל דילמא קרא וגנב מבית האיש ולא מבית הקדש דוקא מבית הקדש אבל הקדש מבית בעלים כיון שיכול לפדות פחות משוי' לרמב"ן חייב כפל כמו שהקשה ברי"ט אלגזי. די"ל בשעה שהגנב קונה במשיכה אינו יכול לפדות פחות משוי' ואף קודם שקנה משנטלו מבית בעלים לר"ה שוב הוי ביד הגנב ול"מ לשאול עליו כנ"ל ואז ג"כ אין יכול לפדות פחות משוי' ור"ה ל"ק לגנב ע' כתובות ל"א ואח"כ כשמשך לביתו פטור מכפל כיון שרגע מקודם לזה לא הי' ביד הבעלים לפדות. אבל כ"ז כשגנב ומשך לביתו דרך ר"ה ולמ"ד ר"ה ל"ק לגנב. והרבה יש לעיין בכ"ז וקצרתי:
ט ואמנם בגוף דברי הנוב"י הנ"ל שכ' דטעם דתרומה ביד כהן לא מצי לישאל משום דהכהן יכול לומר שאינו מאמין על השאלה וכ' דמה"ט צדקו דברי רשב"א בתשובה הובא ביו"ד סי' רנ"ח דצדקה לעניים שבא ליד כהן אינו יכול לישאל עליו משום דהגזבר יכול לומר שאינו מאמין לו על השאלה והפתח. יש קצת להעיר דבשלמא בתרומה ביד כהן דהיא של הכהן לא מצי להוציא מיד כהן אף דהוא טוען ברי והכהן טוען שמא קיי"ל דלאו ברי עדיף דאוקי ממונא בחזקת מרי' ואף דיש לישראל חזקת מרי' קמא מ"מ כיון שהכהן מוחזק ל"מ להוציא מידו. משא"כ בצדקה לעניים דממנ"פ אינו של הגזבר ול"ה רק כנפקד ול"ש חזקת ממון דממנ"פ אינו שלו רק או של עניים או של הנותן. ושוב אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כמ"ש בנתיבות סי' ע"ו ס"ק ט', ולמה ל"מ שאלה. ושמא גזבר הוה ממש כיד עניים כיון שיש לו טובת הנאה ושייך גבי' חזקת ממון למ"ד טובת הנאה ממון. ול"א ברי ושמא ברי עדיף אולם בש"ך סי' קכ"ה ס"ק כ"ז מבואר דאף במסרו ליד שליח שאינו גזבר שיזכה לעניים ל"מ שאלה. וכן מבואר בתשו' רשב"א סי' תרנ"ו ובשליח שאין לו טובת הנאה ל"ש חזקת ממון דאם באמת יש לו פתח חרטה הוא של הנותן ואם אין לו הוא של המקבל וברי ושמא בכה"ג ברי עדיף ואמאי לא יהי' נאמן לשאול עלי' ובאמת מה"ט יש לומר דבהקדש אף בבא ליד גזבר יכול לשאול דאין לו לגזבר טובת הנאה ומהני ברי ושמא. והרבה יש לדבר בזה באופן דלהנ"ל גם תירוצי לעיל ליתא דגם בבית גנב יכול הבעלים לשאול אולם בכ"ז צריך עיון וחקירה. ובש"ך סי' רנ"ה הוכיח דבהקדש אינו יכול לשאול לאחר שבא ליד גזבר מהא דאינו יכול לשאול בצדקה כשבא ליד גזבר ולפמ"ש שני ושני דבצדקה יש לו טובת הנאה ויש לו חזקת ממון ול"מ ברי ושמא כנ"ל. ובש"ך שם בא לישב דברי רב הונא דאמר בש"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש ותיפוק לי' שיכול לישאל על ההקדש. ותירץ דר"ה מיירי בבא ליד גזבר. ועדיין קשה דהרי ר"ה ס"ל ב"ק קי"ח ברי ושמא ברי עדיף אף להוציא א"כ מהני אף בא ליד הגזבר דהוא יטעון ברי דלא נדר רק אדעתא דהכי והגזבר יטעון שמא, מיהו י"ל דל"ה ברי טוב ושמא גרוע, ור"ה מודה בכה"ג כמ"ש תוס' ב"ק מ"ו דמנ"ל לגזבר לדעת אם יש לו פתח. ועוד אולי להקדש טוענין כמו ליתומים והו"ל כטוענת ברי מיהו בגוף קו' הש"ך והר"ן וכל הראשונים י"ל כיון דהוא אינו אומר שהוא שלו רק שאומר מנה לפלוני בידי ורוצה שיתנו לאחר מיתתו לפלוני לא מהימן מטעם שיכול לישאל עלי' דכל עיקר שאלה מועיל אם טוען שהוא שלו ויש לו חזקת ממון ומועיל טענת ברי שלו דאדעתא דהכי לא נדר אבל אם החפץ ממנ"פ אינו שלו רק או שהוא של המלוה או ששייך להקדש ל"מ חזקת ממון וטענת ברי כמ"ש תוס' כתובות ע"ו ד"ה רישא מנה לאבי בידך. ואינו נאמן דאדעתא דהכי לא נדר ואמנם י"ל דבע"ח מכאן ולהבא גובה ולע"ע שלו ונאמן דאדעתא דהכי לא נדר. ושפיר הקשו הראשונים על ר"ה ואכ"מ להאריך יותר:
יא ואשוב לדברי כת"ה הנה כתב על קו' עטרת חכמים להגאון מלייפניק בסוגיא דבא במחתרת דאמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר אבל נטל לא והקשה דהרי רב ס"ל יאוש קני והכא הבעלים מתייאשים דאם שיבר אח"כ פטור. וא"ח להחזיר אף אם הדבר בעין. ואמנם לדעת רמב"ן דס"ל דשיבר אח"כ חייב לק"מ דהבעלים אין מתייאשים. וכת"ה תירץ בזה דברי הגמ' כתובות ל"ד בהא דאמרינן שם דאי אשמעינן שבת משום דאיסורו איסור עולם ואינו מובן החילוק ופירש עפ"י דברי התוס' שם דאמאי אמרינין אם אין גנבה אין טביחה ומכירה והרי הדבר בעין והש"ך סי' שנ"א כתב דהא דקלב"מ אם שיבר אח"כ חייב דוקא בבא במחתרת אבל בחיוב שבת אף אם שיבר אח"כ פטור. ולכן שפיר אמרו בגמ' דאי אשמעינן בשבת משום דאיסורו איסור עולם והיינו דבזה אף אם שיבר אח"כ פטור ושייך לומר אם אין גנבה משא"כ במחתרת דאם שיבר אח"כ חייב ל"ש לומר אם אין גנבה. דהדבר בעין והבעלים לא נתייאשו. משא"כ בשבת הבעלים מתייאשים דאם ישבור אח"כ פטור כמ"ש בעטרת חכמים ולא מקרי הדבר בעין דקני' ביאוש. ומ"ה שייך לומר אם אין גנבה. וזה דבר שכל אבל במח"כ לא צדקו דבריו דאם יאוש קונה לרבה ע"כ חיובי' דדו"ה לפני יאוש ובטבח לפני יאוש אז הי' הדבר בעין. והנה דברי הש"ך סי' שנ"א תמוהים דברמב"ן במלחמות מבואר להדיא דאף בשבת אם שיבר אח"כ חייב עיי"ש שכ' דהא דמשני בסנהד' דשדינהו בנהרא מיירי דשדינהו בחיוב שבת כגון בזרק לרקק שהרבים מהלכים בו דעדיין איכא חיוב מיתה עי"ש. ומצאתי בקצה"ח שהרגיש בזה ואני תמה מאוד על דברי הרמב"ן דאם שדינהו בנהרא בחיוב שבת הוא מקלקל בהוצאה. ואין כאן חיוב מיתה ומזה לכאורה מוכח דמקלקל בהוצאה חייב כמו שצידדתי לומר כן בספרי לא"ח סי' ל"ד ושם הארכתי בענין זה בסוגיא דשבת צ"א ואמנם י"ל דס"ל לרמב"ן כשיטת רש"י ב"ק ל"ה דקלב"מ אף במקלקל פטור מממון לתנא דבי חזקי':
והארכתי בספרי לא"ח סי' ט' בשולי המכתב בשיטתם ושפיר קאמר הרמב"ן אמנם לשיטת התוס' החולקים על רש"י וכפי מה שכתבתי בספרי הנ"ל דמקלקל בהוצאה פטור, א"א לתרץ כתי' הרמב"ן דשדינהו בנהרא בחיוב שבת וע"כ צ"ל כדברי הש"ך דבשבת גם תוס' מודה דפטור בשיבר אח"כ וצדקו דברי הש"ך:
יב והנה קשה לי בהך דגנב וטבח במחתרת דאם אין גנבה אין דו"ה ובאם גנב בחוץ וטבח במחתרת חייב. לפמ"ש הרמב"ם בסוף ה' גנבה דאם הי' עדים בשעת גנבה יש לו דמים. וע"כ מיירי בליכא עדים א"כ איך משכחת שיתחייב דו"ה והרי הוא מודה בקנס. ואם איכא עדים חייב דו"ה דהבעלים אין רשאין להורגו. והנה לפי מה שפי' הרמב"ן על התורה דברי האונקלוס שפי' אם עינא דסהדיא נפלית עלוהי. דאם הגנב לא ראה העדים ובא על עסקי נפשות הבעלים מותרין להורגו. א"כ שפיר י"ל דבגמ' מיירי שיש עדים והגנב לא ראה אותם. אמנם מרמב"ם לא משמע כן. וגוף הדבר, תמוה דמה בכך דהגנב לא ראה העדים ובא על עסקי נפשות אם הבעלים ראו העדים לדעתי אסור להורגו רק לגלות לו שיש עדים ואז לא יהרוג אותו הגנב. והגם דאף אם יכול הבעלים להציל עצמו באחד מאבריו מותר להורגו לשיטת המזרחי דבנרדף עצמו אף אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו מותר להורגו. וזה דלא כמ"ש בפנים יפות פ' משפטים (מיהו צ"ע אם המזרחי קאמר דמותר להרגו או דאינו חייב אם הורגו ולדעת הרמב"ם פ"א מרוצח אף אם אחר הורגו ויכול להציל באחד מאבריו אין חייב מיתה בב"ד. ומלשון המ"ל ה"ח מחובל ומזיק י' משמע דנרדף מותר להורגו) מ"מ אם יש עדים כיון דאומדין דעתא דאלו הגנב ידע מעדים לא יהרוג מחויב הבעלים להגיד לו שיש עדים וזה דוחק לאוקמא בגמ' שהגנב והבעלים לא ידעו מעדים. ע"כ נ"ל לפמ"ש מהרש"א בר"פ שור שנגח דאף אם א"ח קנס באומדנא מ"מ ל"ה מודה בקנס מיירי הסוגיא דכתובות דליכא עדים. ורק דאיכא אומדנא כגון שנכנס ריקן ויצא בבהמה שהכירו שהוא של הבעלים ואכל ממנו דכיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואיכא אומדנא ששחט דלא חשוד אנבילה ל"ח מודה בקנס עיין בספרי לא"ח סי' פ' אות ו' שהוכחתי זאת מסוגיא דב"ק ק"ו ופירשתי דברי הגמ' בדרך חריף מאוד, מ"מ בבא במחתרת דחשיד ארציחה פטור אף שמודה שטבח דקלב"מ אך צ"ע אי לא חשיד גם אנבילה והרבה יש לפלפל ואין כאן מקומו:
יג ובגוף דברי העטרת חכמים בהא דאמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר אבל נטל לא והרי רב ס"ל יאוש כדי קני ונהי דס"ל סתם גנבה ל"ה יאוש בעלים אבל בא במחתרת דאם שיבר אף אח"כ פטור לשיטת רש"י הבעלים וודאי נה נתייאשו ואמאי צריך להחזיר כשהוא בעין נ"ל דלק"מ לפמ"ש תוס' ב"ק ס"ו ד"ה הכי נמי כיון דמייאש דהא דמהני יאוש בגזילה בתר דאתי לידי' אף דבאבידה ל"מ בתר דאתי לידי' דהמוציא משום דגם באבידה מהני לענין גוף החפץ וא"צ להחזיר אלא דמים וה"ה בגזלה וביאור הדבר כיון דאין הפסד לבעלים שהרי צריך להחזיר דמים בקל יכול לזכות ומ"ה קונה הן בגזלה הן באבידה בתר דאתי לידי'. א"כ בבא במחתרת דאף יקנה גוף הגזלה או הגנבה א"צ להחזיר דמים שוב אינו קונה ביאוש בתר דאתי לידי' וז"פ: ובעטרת חכמים כתב דתוס' לא כתבו כן רק בה"א ובמסקנא לא ס"ל כן עיי"ש בסוף דבריו ואין שום הכרח לזה. וע' מ"ש בס' חא"ח סי' ע"ו אות ג' דבר חריף אבל קצרתי מאוד שם. והנה בעטרת חכמים הקשה לשיטת הבעל המאור דבא במחתרת פטור אף בשיבר אח"כ א"כ בכתובות ל' דבעי למימר שם נ"מ בין אביי ורבא אם לרנב"ה חייב מיתה בידי שמים ואמרינן נ"מ בזר שאכל תרומה ומקשה ולאביי פטור והא כבר נתחייב מעידנא דאגבהה כמו בחלב ודחיק בגמ' לתרץ ואמאי לא משני כגון שגנב תרומה במחתרת דדוקא כשהוא בעין חייב להחזיר אבל בשיבר אח"כ פטור ומ"מ בנהנה ממנו ודאי משלם שיעור הנאה א"כ לאביי פטור לרנב"ה דבשעת הנאה איכא חיוב מיתה בידי שמים, ועל הגבהה ולעיסה פטור דאף אם שיבר אח"כ פטור ולרבא חייב ובשלמא לשיטת הרמב"ן דשיבר אח"כ חייב י"ל דה"ה דחייב אלעיסה דקני' בשינוי עיי"ש משא"כ לשיטת הבעל המאור. וכת"ה תירץ בדרך חריף ואמנם מ"ש בזה אף אביי מודה דאי עביד לא מהני כיון שיתוקן האיסור כמ"ש בטורי אבן ר"ה כ"ח דהיכא דיתוקן האיסור לכ"ע אי עביד לא מהני ליתא דטורי אבן לא כתב רק היכא דאם נימא לא מהני לא עבר עבירה כלל כגון בשופר של שלמים דעבר משום דנהנה שיצא מצוה ונימא שלא יצא ולא עבר כלל. משא"כ בבא במחתרת אם נימא דלא קנה ומחויב להחזיר ג"כ עבר אגזילה רק שיכול לתקן ואם נימא דקנה לא יוכל לתקן בזה פלוגתא דאביי ורבא קיימת וע' מהרי"ט ושעה"מ דאדרבה בכגון דא פלוגתא דאביי ורבא. והרבה יש עוד לפלפל בדברי תירוצו. אמנם בפשיטות יש לישב דלכאורה י"ל דבבא במחתרת לא יקנה הגניבה ואינו דומה לגניבה דגלי קרא דקונה דשם אפשר לתקן האיסור בחזרת הדמים משא"כ בבא במחתרת אם יקנה א"א לתקן האיסור בשגם אם נאמר כדעת בעל המאור דהיינו טעמא דשיבר אח"כ פטור משום דמדאורייתא קונה גוף החפץ וא"צ להחזיר רק מדרבנן. ואמאי קונה מדאורייתא ונימא כמדארל"ת דבשלמא בשאר גנב עכ"פ אפשר לתקן בחזרת דמים לקיים עשה דוהשיב משא"כ בזה כיון דמדינא פטור להשיב ואם יחזור אח"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב. ונימא כמדארל"ת וכבר מביא כת"ה קו' זו בשם עטרת חכמים חידושי כתובות אך הדבר נכון כיון דבאמת חייב לצי"ש ומהני תפיסה א"כ נהי דקונה ק"ג מ"מ אפשר לקיים העשה דוהשיב דאם יחזיר לא יהי' ביד הבעלים ותפיסה מהני ולא יהי' מתנה רק יהי' שלו מדינא ויקיים השבת הגנבה. ומ"ה באמת קונה ול"א כמדארל"ת כיון דאפשר לקיים העשה הוי כמו כל גניבה דגילתה התורה דשינוי קונה וכ"כ בעטרת חכמים בחידושים הנ"ל. ומעתה לפמ"ש הצל"ח פסחים כ"ט דלרנב"ה בכל קלב"מ פטור אף לצי"ש כיון דלא ס"ל דוקא רשעה המסורה לב"ד עיי"ש דבריו כי נעמו א"כ לרנב"ה ליכא למימר דבבא במחתרת קונה מדאורייתא גוף החפץ דלרבא ל"ק דנימא כמדארל"ת אעל"מ ואינו דומה לכל גנב דקונה בשינוי דשם אפשר לקיים העשה גם אח"כ משא"כ לרנב"ה אם נימא דקונה לגמרי א"צ להחזיר אף לצי"ש ול"מ תפיסה ול"ה רק מתנה ולא יקיים העשה בחזרה. ולפ"ז לרבא שוב אף במחתרת חייב בשעת לעיסה דלרבא ל"ק דס"ל לרבא דמיתה אינו פוטר מתשלומין שגם אי רבא יסבור דמיתה פוטר מתשלומין חייב אתרומה משעת לעיסה. כדכתיבנא ומ"ה לא מצי בגמ' לומר הך נפקותא וכ"ז לרנב"ה אבל לדידן דלצי"ש חייב ומהני תפיסה ואפשר לקיים העשה שוב קונה גוף הגניבה וא"צ להחזיר רק מדרבנן ומ"ה בשיבר אח"כ פטור כסברת בעל המאור והוא תירוץ נכון:
יד ובספר עטרת חכמים חידושי כתובות הקשה על הצל"ח הנ"ל שכ' דלרנב"ה פטור אף לצי"ש והרי רבא הוכיח דלצי"ש חייב מאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ועדיין תיקשי לרנב"ה מקרא דאתנן. והרי,. עיקר אתנן בחייבי כריתות כתיב. ולרנב"ה פטור אף לצי"ש והוה מתנה בעלמא. ונראה לישב הנה אביי משני בב"מ צ"א הא מני ר' מאיר ורבא משני אתנן אסרה תורה והיינו דחייב לצי"ש. ואביי לא ס"ל סברא זו ולא נודע טעם מחלקותן. ונראה דאזלו לטעמייהו דרבא הוכיח מאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו אע"ג דחייב מיתה. ולכאורה י"ל כיון דמבואר דאם חיוב ממון בא אחר חיוב מיתה שוב חייב ממון כדמוכח בכתובות ל"א ע"ב ובעירוכין ביוצא ליהרג ושיבר כלים חייב. א"כ י"ל נהי דאתחילת ביאה אינו חייב אתנן מ"מ חייב אדישה כשפירש באבר חי דיציאה הנאה לו כביאתו. ואמנם איציאה נמי חייב מ מיתה, אך לפי מה שכתב במקנה קדושין דף י' דלאביי דמשמש מת בעריות חייב א"כ אף אם פירש באבר מת איכא חיוב א"כ הוי הפרישה לא אפשר וקמכוין דאביי ס"ל בפסחים כ"ה דלא אפשר וקמכוין פטור. ופטור ממיתה אפרישה אף אם פירש באבר חי וכיון דלאביי הוה הפרישה אונס א"כ חייב אתנן כמ"ש במשנת חכמים הלכות עכו"ם סי' י"א דבאונס חייב ממון ול"ה כחייבי מיתות שוגגין עיי"ש בצפנת פענח אות ב'. ולרבא דס"ל בשבועות משמש מת בעריות פטור א"כ הוה הפרישה אפשר לפרש באבר מת ואם פירש באבר חי חייב מיתה עיי"ש. וע' בספרי ב"י חא"ח סי' ל"ח אות ג'. א"כ אביי כשיטתי' ליכא להוכיח מאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו די"ל כשפירש באבר חי ליכא חיוב מיתה דהוה לא אפשר וקמכוין ומ"ה חייב באתנן ול"ה מתנה ולעולם בקלב"מ פטור מלצאת י"ש ורבא כשיטתי' דמשמש מת בעריות פטור ופירש באבר חי הוה אפשר וקמכוין ואיכא חיוב מיתה ומוכח דאתנן אסרה תורה דחייב לצי"ש. והיא הערה יקרה. ומעתה אין תימא אם נאמר דרנב"ה יסבור דמשמש מת בעריות חייב ומתכוין כשאינו מתכוין לקולא וחייב אתנן אפרישה. דרבא ל"ק רק להלכה דס"ל משמש מת בעריות פטור ולא ס"ל ג"כ מתכוין כשאינו מתכוין לקולא:
ואמנם בפשיטות י"ל דלרנב"ה דחייבי כריתות פוטר ואין זונה אלא מחייבי כריתות דכל אתנן ל"ה אלא מתנה וזאת אסרה רחמנא ורבא לא הוכיח אלא לדידן דחייבי כריתות אינו פוטר מתשלומין ובכל אתנן משכחת חיוב גמור יותר יש לומר דגם דהתורה ריבתה חייבי מיתות כחייבי כריתות שיהי' חיוב ולא מתנה והיינו משום דחייב לצי"ש. וז"פ לישב קו' הנ"ל. ובזה מיושב קו' ים התלמוד למ"ל להוכיח מבא על אמו והרי בכל חייבי לאוין איכא חיוב מלקות ואין לוקה ומשלם. ולהנ"ל ל"ק דלמ"ד בחייבי לאוין נמי פטור מממון בלא אתרו בי' ליכא להוכיח דכל אתנן הוא כן וי"ל אף בכה"ג אסרה תורה. אף דל"ה רק מתנה ורבא הוכיח למ"ד חייב מלקות וכריתות בלא אתרו אינו פוטר מממון דמשכחת אתנן שיהי' חיוב ול"ה מתנה. שוב י"ל דה"ה כשריבתה תורה בא על אמו נמי ל"ה מתנה רק דומיא דכל אתנן והיינו משום דחייב לצי"ש ודו"ק:
טו שוב ראיתי דמה שכתבתי לעיל בשם המקנה קדושין דף י' דלאביי אינו חייב מיתה על הפרישה דהוה לא אפשר וקמכוין זה תמוה דמבואר בשבועות דף ח"י ע"ב דלאביי חייב שתים א"כ כיון דחייב קרבן על הפרישה ע"כ דל"ח לא אפשר וקמכוין ואף התוס' שם שכתבו דלאביי חייב שתים אף בסמוך לוסתה, הטעם או משום דהוי בהעלם אחד או משום דנודע בנתים והוי מזיד. אבל לא משום דהוה לא אפשר. וכיון דחייב קרבן א"כ בהי' תחילת ביאתו במזיד גמור חייב גם אפרישה מיתה. וע' ירושלמי פ' א"נ שהק' אהדליק את הגדיש בשבת דנימא על שבולת ראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין ומשני על כל שבולת ושבולת יש בו התראת מיתה. והיינו אף דבשבולת השני אי אפשר להדורי מ"ע כיון שתחילתו במזיד יש בו חיוב מיתה וה"ה אפרישה כיון שהתחיל במזיד לא מיקרי הפרישה לא אפשר אף אם משמש מת בעריות חייב. ואמנם אף אם נדחוק לישב דברי המקנה דדוקא קרבן חייב אבל מיתה א"ח מ"מ ל"ג מחייבי מיתות שוגגין וליתא לדברינו לעיל אבל לדעתי דברי הפלאה צ"ע ואכ"מ:
טז והנה כת"ה הקשה במכות ט"ז דאמרינן דלא משכחת ביטלו ולא ביטלו ומקשה בגמ' דמשכחת בגזלה ששרף ומשני כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם והקשה הרי משכחת בגנב במחתרת או בשבת, ור' יוחנן ס"ל בחולין חייבי מיתות שוגגין או בלא אתרו בי' אינו פוטר ממלקות א"כ הוא חייב מלקות על הנכונה רק כ"ז שהוא בעין יכול לקיים והשיב ופטור ממלקות דכשהוא בעין מחויב להחזיר. ול"ה מתנה. משא"כ כששרף הגניבה לדעת רש"י והבעל המאור פטור אף בשיבר אח"כ וכששילם יהי' מתנה ולא יתוקן הלאו ושפיר חייב מלקות על השריפה דמיקרי ביטלו. ע"כ ולק"מ דאף אם ישרוף וישלם יתוקן הלאו דהרי חייב לשלם לצי"ש כמו בכל קלב"מ ומהני תפיסה ויהי' של הבעלים מדינא מפאת תפיסה ויתוקן הלאו ולא יהי' מתנה והרי זה גופא דברי רבא דמה"ט הוי אתנן ולא מתנה משום דחייב לצי"ש וכבר כתבתי כן לעיל שוב מצאתי הקו' והתירץ בספר עטרת חכמים בכתובות וקצת יש ספק בעיני בקלב"מ דחייב לצי"ש ואי תפיס מהני אם מחויב ליתן ליורשים לצי"ש ואם מהני תפיסתם. לפי המבואר בסי' רע"ו דטובת הנאה אינה ממון להורישה לבניו א"כ ממון שחייבים לו לצי"ש דל"ה ממון גמור ובפרט למ"ד דהג"ל לכמ"ד ל"ה ממון להורישה לבניו וכיון שהיורשים לא ירשו הזכות זה אינו חייב לצי"ש לתת להם ול"מ תפיסתם ועיין סנהדרין פ"ז ע"ב. אמרינן דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן ופירש"י אי תפסו יורשים וקידשו אשה לרבנן אינה מקודשת ולרבי מקודשת והקשה בטורי אבן באבני שהם חגיגה י' הרי גם לרבנן מהני תפיסה וע' קצה"ח סי' ת"י. ולפמ"ש דקלב"מ ל"מ תפיסת היורשים לק"מ קו' הטורי אבן ואמנם בהגהות אשרי מוכח דאינו כן דמבואר בהגהות אשרי פ' שור שנגח דאם הרג לישראל חייב לצי"ש ליורשים ומהני תפיסתם. אמנם משם אינו ראי' דהרי עיקר החיוב הוא ליורשים לשלם להם דמי אביהם ובודאי חייב לצי"ש ואנן מסופקין אי חייב לאביהם לצי"ש. ואמנם בעשה טריפה לאבי' דמחייב לאבי' לצי"ש כדאמרינן בגיטין מ"ג מאי יורשים נפשי' ודמים ל"ה ככופר ומשתלם מחיים לפמ"ש לעיל ביורשים ל"מ תפיסה. ולפ"ז י"ל בסנהדרין דפליגא בפלוגתא דרבי ורבנן מיירי במתכוין להרוג את זה ועשה טריפה לזה. דלרבנן ל"מ תפיסת היורשים כנ"ל וגם בדין זה צ"ע:
ואמנם מש"ס דמכות הנ"ל קצת מוכח. דגם בכל קלב"מ מהני תפיסת היורשים דאל"כ משכחת לה ביטלו ולא ביטלו בגנב מאביו במחתרת ומה הנגנב דאם הגנבה בעין ודאי חייב להחזיר ליורשים ומתקן העשה דכיון דלא כתיב והשיב לו הגזילה משמט דאם מחזיר ליורשים מתקן לאוי (דאם הי' נכתב לו תליא בפלוגתא אי לו וליורשיו משמע) אמנם אם שרף דפטור על השריפה כמו בשיבר אח"כ ורק דחייב על גוף הגניבה לצי"ש ביורשים אינו חייב כלום ול"מ תפיסתם והוי מתנה ולא מתקן הלאו ומשכחת לה ביטלו ולא ביטלו. וע"כ משמע דגם ביורשים מהני תפיסה. ולמ"ד דדבר הגל"מ כממון דמי ונאמר דמה שיכול ליתפיס מיקרי גל"מ ודאי מהני תפיסת היורשים דיכול להורישם אמנם בס' חא"ח סי' צ"ו אות ז' כתבתי דאדרבה למ"ד ג"ל כמ"ד ל"מ תפיסה. דבשלמא למ"ד לכ"ד אנן לא פסקינן רק לחייבו משום רשעה אחת. ואם אח"כ תפיס הבע"ד מדעתי' דנפשי' תפיס ולע"ע ל"ה ב' רשעות משא"כ למ"ד דג"ל כממון דמי, נמצא דאם רק מהני תפיסה תיכף יש לו גורם לממון א"כ תיכף אתה דן אותו בב' רשעות. אמנם עדיין יש לעיין בסברה זו. ועיין בספרי בסי' הנ"ל אות ו' שכתבתי הערה יקרה דבבא במחתרת ל"מ תפיסה ונתיישב קו' הטורי אבן ותומים על תוס' בדוכרא דרבא והסברה שלי ת"ל שרירא וקיימת ולפ"ז שוב קשיא בהך דביטלו ולא ביטלו כקו' העטרת חכמים דל"ש תירץ הנ"ל כיון דבבא במחתרת ל"מ תפיסה ועיין בס' חא"ח סי' ע' אות ה' כתבתי לישב דברי הרש"ל דבעבדינין דיני' ל"מ תפיסה ותומים תמה דהרי בחיוב מלקות מבואר ברש"י ב"מ דמהני תפיסה אף בעבדינן דיני' וכתבתי דבר נאה ומתקבל:
יח ומה שהקשה כת"ה על הקצה"ח שכ' בסי' כ"ח דבא במחתרת הוה כמו שעבדינן דיני' שכ' הרש"ל דל"מ תפיסה. וכ' הטעם דביד הבעלים הי' להרגו רק שברח ובאמת ברש"י סנהדרין במשנה מבואר דהוה כחייבי מיתות שוגגין יפה דחה דבריו אמנם יש להצדיק דברי הקצה"ח דקשי' בכתובות דמקשה לר' יוחנן דחייבי מיתות שוגגין חייב. ומקשה מתנא דבי' חזקי' וכתבו תוס' דעיקר קו' ל"ה מתנא דבי חזקי' דאיכא תנא דפליג רק עיקר סמך אמשנה דבא על בתו דכיון דרישא מיירי לר' יוחנן בלא אתרו סיפא מיירי נמי בלא אתרו. והא דלא מקשה ממתניתין משום דלא מוכח רק מדיוקא עיי"ש:
ואמאי לא הקשה ממשנה דבא במחתרת דמבואר דחייבי מיתות שוגגין פטור והוא מבואר להדי' וע"כ צ"ל דבא במחתרת עדיף מחייבי מיתות שוגגין דהוה כעבדינן דיני' רק שברח. כדברי הקצה"ח ודוק. והנה לעיל כתבתי די"ל דהיכי דחייב לצי"ש ומת מי שנתחייב לו אינו חייב ליתן ליורשים דל"ה ממון להורישו לבניו אין להקשות מהא דאמרינן בב"מ ל"ז באמר לאחד אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה חייב לצי"ש אף דהוי יורשים דשם שאני דהחיוב לצי"ש הוא ליורשים דלאביו הי' חייב ממון גמור דמסתמא ידע אביו והי' תובעו משא"כ היכא דלאביו ל"ה חייב רק לצי"ש:
יט והנה יש לכאורה ראי' מהא דאין אדם מוריש שבועה לבניו והיינו מטעם דממון שיש עליו שבועה ל"ה ממון גמור דמי יימר דמשתבעי. ולכן אין יורשין בנים ומ"מ אם תפסו יורשים מהני תפיסה אף דל"ה ממון גמור וה"ה בלצי"ש מהני תפיסת היורשים אך יש לדחות דבאמת ממון שיכול להוציא בשבועה הוה ממון גמור להורישו לבניו ועדיף יותר מגורם לממון ואף דאמרינן בשבועות ל"ב הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ומקשה הגמ' דחשיד מאן אילימא דחשיד לוה מי יימר דמשתבע ופירש"י דשוב ל"ה אלא גורם לממון נלע"ד דזה דוקא לחייב העד קרבן שבועה יש לומר דשמא המלוה לא הי' רוצה לישבע, אבל אם מת המלוה לענין היורשים י"ל דהיותר קרוב שהמלוה הי' נשבע ומ"ה ממון הוה להורישו לבניו. ובאה"ע סי' צ"ו הובא ברמ"א ב' דיעות אי מהני תפיסת היורשים ונ"ל דהפוסקים דס"ל דל"מ תפיסה ס"ל דל"ה גורם לממון ולא ירשו היורשים ול"מ תפיסה. אמנם בלצי"ש כנידון דידן ל"מ תפיסת היורשים. והנה בהשקפה ראשונה הי' נראה דהא דאמרו רב ושמואל אין אדם מוריש שבועה לבניו דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי. אבל למ"ד דבר הנ"ל כממון דמי אדם יורש ממון שיש עליו שבועה ליורשים אמנם קשי' דא"כ למה לי' לגמ' לאוקמא כמה משניות במס' שבועות כב"ש דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ולא מוקמינן כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי. עוד קשי' לי דשמואל ס"ל ב"ק ע"ב משביע עד אחד חייב דדבר הגורם לממון כממון דמי ואמאי ס"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו וע"כ אף למ"ד כממון דמי קולא הקילו רבנן לגבי יורשים של לוה שלא להוציא מידם. ובזה י"ל הא דאמרינן בגמ' שם הבו דלא לוסיף עלה. והקשה הסמ"ע סי' ק"ח ס"ק ל' על הרא"ש בתשובה שפסק בכל דוכתא אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא חש לדברי הגמ' דאמרו הבו דלא לוסיף עלה וכן הקשה בסמ"ע סי' פ"ד על המחבר והוא מתשו' הרא"ש י"ל דהרא"ש סובר דר"נ ור"פ סוברים דבר הגל"נ כממון דמי. וכ"כ הרשב"א בשבועות ל"א דר"פ ס"ל דהגל"מ כמ"ד ומדינא אדם מוריש שבועה לבניו ול"ה רק קולא לגבי היורשים של לוה והלכך הבו דלא להוסיף עלה. אבל הרא"ש פוסק דהג"ל לאו כממון דמי כמבואר סי' שפ"ו ולכן מדינא אין אדם מוריש שבועה לבניו אמנם הרבה פוסקים ס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי ומ"מ ס"ל הבו דלא להוסיף עלה וע"כ טעמם דממון שיכול להוציא בשבועה ובידו לישבע עדיף מגל"מ: כ ושוב נ"ל לחזק דברינו דממון שצריך התובע לישבע עדיף מגורם לממון דהנה הר"ן פ' שבועות העדות מייתי בשם אחד מגדולי החכמים דבכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע שכנגדו נשבע ונוטל. ור"ן ורשב"א מביאים ראי' משמעתין דשבועות דהכל מודים בנסכא דר' אבא דחייב העד ולא אמרינן מי יימר דמשתבעית ול"ה רק גורם לממון. וכתב הגאון בספר דברי אמת בענין חשוד דף ס"ה דפוס האלברשטאדט לישב דדוקא בשכנגדו חשוד על השבועה דמדאורייתא החשוד משתבע ופטור כמ"ש תוס' ב"ק ק"ח דחשוד לא פסול לשבועה רק מדרבנן ומדרבנן הוא נוטל בשבועה אמרינן מי יימר
דמשתבעי. משא"כ במחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמדאורייתא הוא אף דמדרבנן צריך לישבע חייב העד קרבן שבועה, והיא כתב הסברא הואיל דמדאורייתא העד חייב קרבן שבועה. ולפענ"ד א"צ לזה רק דבאמת מי יימר דמשתבעי לא משוה לגורם לממון רק הוא ממון גמור כיון דבידו לישבע רק הואיל דמדאורייתא אינו נשבע ונוטל רק מדרבנן ואין מחויב העד ק"ש רק הואיל דמדרבנן יש תועלת בעדותו דחינן סברא זו משום מי יימר דמשתבעי משא"כ היכא דמדאורייתא הוא ממון גמור אף דשייך מי יימר . דמשתבעי ולפ"ז במת לוה בחיי מלוה דמדאורייתא גובה הוי ממון גמור להורישו לבניו אך רב ושמואל דאמרו תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים דשעבודא ל"ד ובמלוה בשטר גובה מדרבנן. שוב אמרינן מי יימר דמשתבע. ול"ה רק גורם לממון ומ"ה אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו והבו דלא לוסיף עלה דבפוגם דמדאור' גובה בלא שבועה הוי ממון גמור להורישו לבניו ומ"ה לדידן מהני תפיסה דשמא שעבודא דאורייתא ואף מיורשים גובה ול"א מי יימר דהוה ממון גמור. ובזה מיושב הא דבח"מ סי' ק"ח מבואר דמהני תפיסה בלא חולק ובאה"ע סי' צ"ו מבואר ב' דיעות. להנ"ל ניחא דבח"מ דמיירי במלוה מהני תפיסה משום די"ל שיעבודא דאורייתא משא"כ באה"ע דמיירי בכתובה דהוי דרבנן ומ"ה פליגי הפוסקים אי מהני תפיסה ודוק:
ולפ"ז נ"ל ראי' לפירוש הר"י הלבן בכתובות ל"ח דהא דאמרינן בכתובות מ"ב כי אמר ר"ש ממון הוי להורישו לבניו דמשמע דקנס ל"ה ממון להורישו לבניו היינו דוקא קרבן שבועה אבל בכל קנס אדם מוריש לבניו דלר"ש גם קנס ל"ג משאר גורם לממון. דהרי כל גורם לממון ספק הוי שמא לא מיגניב ועיין במקור חיים סי' ח"מ שכ' בסברת גורם לממון דשמא יגנוב והבעלים הקנוהו לו סמוך לגניבה כדאיתא ר"פ המפקיד ולפ"ז קנס דהוי ספק שמא יודה ויפטר ל"ג מגל"מ. ובודאי יכול להורישו לר"ש כפי' הר"י הלבן. ובתוס' כתובות ר"פ נערה הקשו לר"ש מה מהני יחוד כלי לקנס והלא הו"ל דשלב"ל כל עוד שלא עמד בדין. ואם אמרינן כדברי המק"ח סי' תל"א דדבר הגל"מ יכול להוריש ולהקנות ה"ה קנס לר"ש והא דאמרינן ב"ק ל"ג דלר' ישמעאל ל"מ להקדיש השור שלא אליבא דר"ש אבל אליבא דר"ש דדהגל"מ כמ"ד מהני הקדש אמנם כבר כתבתי בס' חא"ח סי' ס' אות י"א לחלוק על דברי המק"ח ולדחות ראיתו ולפ"ז אף לר"ש אינו יכול למכור ולהקדיש אך להורישו יכול. ובימי חרפי אמרתי טעם בהא דמחקו מקצת נוסחאות בש"ס דב"ק ל"ו ע"ב הקדישו ניזק איכא בינייהו דדוקא לר"ע מהני הקדישו מזיק דתוס' כתבו דף ל"ג דגם לר"ע לא זכה קודם העמדה בדין. והו"ל דבר שלא בא לעולם רק ר"ע בשיטתי' דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל י"ל הקדישו ניזק מועיל משא"כ בדף ל"ו ע"ב דקאי אליבא דר"ש דס"ל כר"ע דתורא דשותפו ל"מ למימר הקדישו ניזק מהני לר"ש דהוא ס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל. ומה"ט מחקו הגירסא וזה נכון. ולפמ"ש לעיל דלר"ש ל"ג קנס מגל"מ יש לדחות זה. אך לפמ"ש דגם לר"ש אינו יכול להקדיש. שוב הדבר חוזר ונראה. ולפי שכל הענין שכתבתי לא ראיתי מי שהעיר הארכתי קצת. ועכ"פ מ"ש דממון שאין לו זכות רק לצי"ש אינו מוריש לבניו הוא שריר וקיים: כא ומעתה נפנה לראשית דבריו הנה כת"ה תירץ על קו' שלי הובא בספרי חאו"ח בסי' צ"ב לפמ"ש התוס' ב"ק ע"ו ע"ב ד"ה והלא פדי' מותרת דסתמא דמלתא לא נודע לגנב שהוא הקדש עד אחר שאכלו עיי"ש א"כ הגנב שגנב הקדש ולא ידע שהוא הקדש ומכוין להוציא מרשות מי שהוא מעל בהקדש ויצא לחולין והוי שלו בשעת טביחה ואמאי חייב לר"ש דו"ה לר"ל דמיירי בשוחט בעלי מומין בחוץ. ובזה אין מועל אחר מועל ודא קו' רבתי אך לר"ל ניחא דמוקי כשהקדישו בעלים בבית גנב דס"ל כצנועין ולא מעל הגנב בשעת גניבה א"כ מה אמרו בגמ' ע"ז ע"ב דר"י ל"א כר"ל דמוקי לה בתמימים והרי בלא"ה ר"י לא יוכל לאוקמא בבעלי מומין דהוא לא ס"ל כצנועין וע"כ הי' הקדש מקודם ומעל הגנב. וע"ז תירץ כ"ת דלר"י משכחת דאמר שור זה הקדש לאחר ל' יום. דאינו יכול לחזור ונגנב תוך ל' דלע"ע לא מעל כיון דל"ה הקדש לע"ע. ומ"מ פטור מכפל דל"ה שור רעהו כיון דלא יכול לחזור. ול"ה שלו ע"כ הו"ל לר"י לאוקמא בכה"ג. הנה מה דפשיטא לי' דבכה"ג פטור מכפל לא נהירא דלע"ע הו' שלו ורק שיש עליו חיוב לתת להקדש דע"כ מיירי בלא אמר מעכשיו דאם אמר מעכשיו שוב מעל דהוי הקדש מעתה. א"כ לע"ע הוא חולין. וחייב כפל לבעלים. אלא דלפ"ז תיקשי בגמ' דף ס"ח דמקשה ר"י לר"ל והוצרך לשנויי דס"ל כצנועין ולא משני דהבעלים הקדישו לאחר ל' ומיקרי גנב והקדיש הואיל וההקדש חל לאחר גניבה ומ"מ מהני ההקדש לסברתו דכ"ת וחייב כפל דלע"ע הוא חולין. וע"כ דבכה"ג פטור מכפל, אמנם אשר פשיטא לכ"ת דאם הקדיש לאחר ל' ונגנב בנתים דחל ההקדש. אף דמדין המקדש אשה לאחר ל' וקדשה בנתים אחר ומת והיא זקוקה ליבם למ"ד אין קדושין תופסין ביבמה אין מקודשת לראשון אין להוכיח נגד סברתו דשם השתא לאו בת קדושין היא כלל משא"כ בזה השתא נמי שלו הוא ורק שאינו ברשותו וי"ל מה שהקדיש מעיקרא שיחול השתא מהני כיון דהשתא נמי שלו הוא מ"מ מדברי התוס' מבואר להיפך ב"ק ח"מ ד"ה כל הנלקט שפירשו דהצנועים מניחים המעות בעוד שלא נלקט ואומרים כרם רבעי זה כשיהי' נלקט יהי' מחולל אחר לקיטה ומ"מ ל"מ רק לצנועים ולר"י דדבר שאינו ברשותו אין בידו לחלל ל"מ אף שאמר מקודם שיהי' מחולל כיון שהחילול לא יהי' רק אח"כ וה"ה באומר שיהי' הקדש לאחר ל' ונגנב בנתים כיון שאז אין בידו להקדיש ל"מ מה שאמר מקודם שיחול אח"כ אמנם יש מקום להחזיק סברתו הן אם נאמר דזה טעם הרמב"ם דפסק כצנועין אף דס"ל כר' יוחנן דגזל ולא נתיאשו שניהם אין יכולין להקדיש וכבר תמה בכסף משנה פ"ט ממעשר ב' ונאמר דהרמב"ם ס"ל דנהי דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו מ"מ אם אמר מעיקרא שיהי' הקדש אח"כ מועיל אבל זה דחוק. אך י"ל דשם בחילול שאני דכעת אינו יכול לחלל לפי שהוא מחובר כמ"ש הרמב"ם להדיא שם, ומ"ה ל"מ לומר שיהי' מחולל אח"כ דאז אינו ברשותו משא"כ במה שיכול להקדיש עתה יכול לומר שיהי' הקדש כשיצא מרשותו כמ"ש הר"ן בנדרים ל' לענין מקדש אשה לאחר שאגרשך והרבה יש לדבר בפרט זה:
כב ודרך אגב נ"ל בישוב דברי הרמב"ם שפסק כצנועין דהתוס' כתבו די"ל הואיל דשכיחי עניים הו' כתמרי דסתמא מיאש. וכ' בספר מעשה חושב דלפ"ז מה זה ענין אי יאוש קונה שכתבו תוס' הלא בזה שהוא מיאש קודם שלקטו עניים ודאי יאוש קונה דהוי כאבידה קודם דאתי ליד המוצא אבידה ולכ"ע מהני היאוש דהוא יאוש מדעתו וכ' דכיון דהפירות מכרם רבעי מחוברין לקרקע בקרקע דמי' ול"מ יאוש:
ול"מ היאוש רק אחר שלקטו ואז כבר בידם בגזלה ושוב לא מהני יאוש, והתוס' כתבו בקדושין נ"ו דאם מי שאתי לידי' יכול לחלל אף בעל הכרם יכול לחלל מתורת שליחות, רק בצנועין כיון דהעניים אין יכולים לחלל דל"ה שלהם ולכן ל"מ חילול דבעל הכרם. ולפ"ז הרמב"ם כשיטתי' דפסק פ"ה מטוען דפירות המחובר לקרקע ואין צריכין לקרקע הוי כתלוש ולפ"ז מהני יאוש בעודן מחוברים וכ"כ המג"א סי' תע"ג א"כ כיון דמהני יאוש קודם דאתי לידו ודאי קנינהו ביאוש ויכולים הם בעצמם לחלל וזכין לאדם שלא בפניו כמ"ש תוס' בקדושין. וס"ל לרמב"ם די"ל סוגיא דב"ק קאי לרבנן דענבים בעומדים לבצור לאו כבצורות דמי' ול"מ יאוש במחובר ולא קני' ביאוש בתר דאתי לידם ואף ר"ל דס"ל יאוש קונה בגזלה ל"ה רק מדרבנן ומדאורייתא ל"מ יאוש בתר דאתו לידם וקודם דאתו לידם הוי יאוש בקרקע ול"מ הם בעצמם לחלל. ול"מ חילול בעה"ב מתורת שליחות ודחי הרמב"ם סוגיא זו מפני הסוגיא דב"ק נ"ט דפסקינן כר"ש דאכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים דלאו כקרקע דמי וכן מבואר בכתובות נ"א ולכן סמך הרמב"ם כשיטתי' דמהני חילול. והרבה יש לדבר בפרט זה דקשה לי שוב למ"ש הרמב"ם פ"ט דמע"ב שהרי אי אפשר לפדות במחובר. ולפמ"ש דפסק הרמב"ם בענבים העומד לבצור כתלוש דמי ודאי לא יוכל לפדות במחובר וע"כ צ"ע עוד:
כב וחתני הרב הגדול מו"ה נתן לעווין נ"י דוחה דברי כ"ת בצדק שכ' דר' יוחנן יסבור דמקדיש לאחר ל' יום אינו יכול לחזור. ובאמת הר"ן כ' בנדרים ל' דכ"ז למ"ד קדושת דמים לא פקעה בכדי ומוקמינן לברייתא לענין חזרה אבל למ"ד קדושת דמים פקעה בכדי ס"ל דיכול לחזור וכש"כ לר' יוחנן דס"ל קדושת, הגוף פקעה בכדי כנראה מירושלמי הובא בר"ן שם ד"ה א"ל אביי אתי ברייתא כפשטי' וס"ל לר' יוחנן דיכול לחזור ולפ"ז ליתא לתירוצו. ויפה העיר אבל זה לשיטת הרשב"א שהובא בר"ן שם. והנה מה שתירץ כ"ת בעיקר הקו' דהתוס' לא כתבו דסתמא דמילתא לא נודע לגנב שהוא הקדש עד שאכלו דוקא לר"ל דמוקי כשהקדישו בעלים בבית גנב אבל כשהקדישו הבעלים מקודם סתמא דמילתא נודע לגנב שהוא הקדש אין הכרע דאדרבה בהקדישו בעלים בבית גנב הבעלים מפרסמים שלא יבא הגנב לידי תקלה. משא"כ בשהקדישו בביתם:
והנני ידידו: