שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קיד
בעזה"י דרוש לשבת שובה תרמ"ז בסוגיא דיש בילה ר"ה י"ג ע"ב: א הנה בסברת ר"ש שזורי דס"ל בפול המצרי שזרע מקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו אחר ר"ה אין תורמין ומעשרין מזה על זה שאין תורמין ומעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש כיצד הוא עושה צובר גורנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו. דס"ל יש בילה אף בדבר יבש. יש להבין איך מתיר לתרום דיש בילה דילמא בא לידו התרומה משל חדש והוא יפריש על של ישן ול"ה תרומה. בשלמא הא דאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן. דהוא דבר לח. יש לומר דדבר לח נתערב יפה. וכל טיפה וטיפה מתערבת. משא"כ בדבר יבש הרי יכול להיות שהתרומה בא משל חדש. ונ"ל דטעמי' דר"ש שזורי. משום דס"ל בדרבנן תולין להקל כמו דאמרינן בשתי קופות ביבמות פ"ב דאמרינן איסור לתוך איסור נפל והיתר לתוך היתר נפל דבדרבנן תולין להקל ה"ה הכא דפול המצרי קטנית הוא ומדאורייתא אינו חייב רק בדגן תירוש ויצהר כדאיתא לעיל ד' י"ב ובתוס' שם. ומ"ה מקיל ר"ש שזורי בדרבנן. ורבנן ס"ל דגם בדרבנן אין תולין משום דאיתחזק איסורא. וכן נראה מלשון הטורי אבן ד"ה כיצד הוא עושה דר"ש שזורי לא ס"ל יש בילה רק בדרבנן. אמנם לפענ"ד מוכח דר"ש שזורי ס"ל בדאו' נמי יש בילה. דהרי שמואל דאמר לכל אין בילה חוץ מיין ושמן הוא קאי אדאורייתא. דהרי ביין ושמן תרומה ומעשר דאורייתא. וס"ל דבלח יש בילה מדאורייתא. וא"כ מאי מקשה בגמ' ומי אמר שמואל הכי דהלכה כר"ש שזורי והאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן דילמא הא דאמר שמואל הלכה כר"ש שזורי קאי אדרבנן והא דאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן קאי אדאורייתא כגון בדגן דתרומה דאורייתא אין בילה וביין ושמן יש בילה. אבל בדרבנן ס"ל לשמואל כר"ש שזורי. מיהו לזה י"ל דמדאמר שמואל לכל אין בילה. משמע אף בדרבנן ס"ל אין בילה, רק בדבר לח ולכן מקשה. אמנם בלא"ה קשי' לשיטת הר"א ממיץ בספר יראים סי' קע"ב דדוקא בתרומה ומעשר ראשון הוא דאינו חייב רק בדגן תירוש ויצהר אבל במעשר ב' מחייב אף בפירות ואף בירקות. דס"ל דדרשה דדרשינן בירושלמי ריש מעשרות וכן בספרי פ' ראה דרשה גמורה וע' בטורי אבן דף ט"ו. מה שמפלפל בדבריו ויבואר לפנינו אי"ה א"כ אמאי ס"ל לר"ש שזורי יש בילה אף במעשר ב' דהוא דאורייתא:
ב על כן נראה בסברת ר"ש שזורי.דהוא מטעם ס"ס שמא הפריש כדין. ואת"ל לא הפריש כדין שמא יש רוב שהפריש כדין. ומדאורייתא ברובא בטיל. כגון שיש בגורן עשרה כור חדש וחמשה כורין ישן. והוא מפריש א' וחצי כור למעשר ב' אמרינן שמא קרה לו שהפריש כדין ואת"ל שלא הפריש כדין שמא הפריש הרוב כדין שהפריש פחות מכור חדש על עשרה כורין חדש ונמצא דמיעט במעשר. ולא מתוקן כל העשרה כורין רק רוב מעשרה כורין ונשאר מיעוט טבל בעשרה כורין. א"כ מב"מ בטל ברוב א"כ לענין דאורייתא יש ס"ס ובדרבנן שוב אמרינן אני אומר וכן לענין ישן כשהפריש יותר משיעור מעשר הו"ל מרבה במעשרות והמעשר מקולקל שיש במעשר זה טבל כדאיתא בקדושין ד' כ' ובמכחום כ"ד ת"ע המיעוט טבל בטל ברוב מדאורייתא. ואף דמדרבנן טבל ל"ב ברוב כדאיתא בע"ז דף ע"ג. מ"מ זה ל"ה רק מדרבנן משום דכהיתרו כך איסורו. וזה ל"ש במעשר ב'. ורק משום דהו"ל דשיל"מ כמ"ש תוס' שם ד"ה טבל. א"כ זה ל"ה רק מדרבנן ובדרבנן סגי בספק אחד כמ"ש הש"ך סי' פ"ג לענין ציר דגים דמדאוריי' הוה ס"ס ומדרבנן סגי בספק אחד. ואף שיש ס"ס להחמיר שמא הפריש כל הישן ושמא הפריש הרוב מן הישן באופן דהטבל שנשאר הוא רוב. מכל מקום כיון שיש לומר כל דפריש מרובא פריש א"כ כשהרוב הוא חדש אין לספק שמא הכל הפריש מן הישן רק שיש לספק שמא הכל מן החדש והישן נשאר בטבלו. וזה הוא מיעוט ומדאורייתא בטל ברוב. ועוד דבנתיבות סי' רצ"ב הוכיח דאף דאמרינן כל דפריש מ"מ לענין אם מספקינן לענין מה שנשאר ל"ה רק כמחצה על מחצה אבל להסתפק שמא לקח הכל מן המיעוט ודאי ל"ח. ועכ"פ ודאי ל"ה ס"ס להחמיר. רק שנאמר שיש ספק אחד. שמא הפריש מהמיעוט הרוב. וכיון שיש ס"ס להקל ל"מ ספק אחד נגדו באופן דמותר מדאורייתא התבואה שהוא חולין והמעשר שהפריש דאף דלענין מה שנפרש יוכל לומר כל דפריש מרובה פריש והוה הכל מן החדש ונמצא שריבה במעשרות ויש בהמעשר טבל מ"מ מדאורייתא ברובא בטיל. ולענין איסור דרבנן לא אמרינן כל דפריש בפירש לפנינו. ואף החולין מותרין מדאורייתא דנהי דל"א כל דפריש לענין מה שנשאר מ"מ נהי דאמרינן דהוה כמחצה על מחלה מ"מ אם לקח מחצה מחדש ומחצה מישן. שוב נתקן הרוב כגון שנטל ע"ד משל ג' רבעים מחדש. ונתקן שבעה ומחצה כור וכשנטל ג' רבעים ישן. נתקן ג"כ חמשה כורים מישן. ורק שבהמעשר נשאר רבע טבל שהפריש. ובכל אופן בטל ברוב. ובענין דרבנן דלא בטל טבל ברוב סמכינן אספק אחד שמא הפריש כדין:
וכן אפי' לא ידעינן אם הרוב חדש או הרוב ישן מ"מ מותר לצבור גרנו מתוכו. ותורם ומעשר מן החדש שבו וכו' מטעם ס"ס דאיזה מין שהוא הרוב ניתר מטעם ספק שמא תרם לפי חשבון ואת"ל שלא תרם לפי החשבון מ"מ שמא הכל תרם ממין שהוא הרוב דכל דפריש מרובא פריש. וכיון שהרוב מתוקן המיעוט בטל ברוב מדאורייתא ולענין דרבנן מותר בספק אחד:
ג הנה כל זה נכון לשיטת הראב"ד פ"א ממעשר ה' ט"ו שפי' במשנה דתרומת פ"ד במפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עלי' אבל לא למקום אחר. ופירש הראב"ד דהתרומה ומעשר הוה תרומה ומעשר ורק דהוי טבל וחולין מעורבין זב"ז הואיל ולא הפריש רק מקצת ולכן אין מפריש מהכרי על מקום אחר היינו על טבל גמור מפני שדומה למפריש מן הפטור על החיוב ולכן מפריש עלי' מיני' ובי' ור' מאיר סבר יש ברירה הלכך יכול לתרום ולעשר ממנו על כרי אחר ויאמר סאה של טבל שהיא בכרי זה יהא מעשר על תשע שבכרי זה אבל הרמב"ם ס"ל דאינו מעשר כלל. ופי' דאינו יכול להפריש על החמש סאין שהפריש מעשר ממקום אחר כגון שהי' לו מאה סאין והפריש חמש החמש הם טבל וצריך להפריש עליהם חצי סאה מתוכו., וע' מה שכתבתי בספרי ליו"ד ח"ר סי' פ"ג אות י"ז ויבואר. ולפי שיטת הרמב"ם יש לחוש שמא לא הפריש כל המעשר. כגון שיש לו עשרה סאין חדש וחמשה סאין ישן והוא מפריש סאה וחצי. שמא עלה בידו פחות מסאה חדש. ולפ"ז הפריש פחות ממעשר. דמישן על חדש ל"מ הפרשה ופחות מעשר אינו מעשר להרמב"ם והוה כולה טבל ול"ש לומר דאף אם הפריש כן הוה רוב מעושר והטבל הנשאר בטל במיעוטו כיון דאם הפריש פחות הוה כולו טבל. ע"כ א"א לומר כן:
אמנם בעיקר שיטת הרמב"ם עיין פני משה ומראה הפנים אירושלמי ר"פ ד' דתרומות שכ' דהמשנה והירושלמי הכל שלא כדעת הרמב"ם. רק דרמב"ם דחה למשנה וירושלמי מקמא תוספתא פ"ה דמבואר דרבי ורשב"ג פליגי במפריש מעשר ותרומה לחצאין דס"ל לרבי דל"מ התרומה והמעשר לחצאין. ואני כתבתי בפפרי ליו"ד אות וסי' הנ"ל דהא דפליגי. אזלי לשיטתייהו. דבאמת במפריש חצי תרומה או חצי מעשר ל"מ ההפרשה, רק על חצי התבואה. ואסור כל הטבל דלא ידעינן על איזו הפריש. ול"ה שירי' נכרין כיון דאסור הכל כדאמרינן בפסחים ל"ג. ואמנם כיון דנולד האיסור בתערובת אמרינן ברורה למאן דאית ליה ברירה ומותר ליטול מהכרי חצי התבואה שהוא טבל. והשאר מותר כמ"ש תוס' בתמורה ל'. ושוב הו"ל שירי' נכרין כמ"ש הריטב"א בהך דשני לוגין שאני עתיד להפריש דלמ"ד ברירה הוה שירי' נכרין ומ"ה רבי כשיטתי' דל"ל ברירה. והוה טבל כשהפריש חצי ורשב"ג כשיטתי' דאית לי' ברירה. ורמב"ם ס"ל אין ברירה ולכן פסק דמפריש לחצאין ל"מ. ולפ"ז אצ"ל. דדוחה ירושלמי מקמי' תוספתא רק דירושלמי קאי למאן דאית לי' ברירה. וע"כ מהני מעשר לחצאין ומפרש ירושלמי המשנה כפי' הראב"ד. ורמב"ם ס"ל אין ברירה ומ"ה מפרש המשנה דל"מ הפרשה (וע' בספרי מה שישבתי הקו' הגדולה דס"ל לרמב"ם מפריש תרומה פחות משיעור אינה תרומה. והדבר תימה דהרי חיטה אחת פוטרת כל הכרי ומדאוריי' הוה תרומה ואיך חכמים עוקרין דבר מן התורה ופרשתי הכונה דחיטה אחת פוטרת דוקא בסתמא אבל אם חשב שלא לפטור אינה פוטרת כמ"ש החו"ד בסידור בה' חלה לענין חלה. ובתרומה כשדעתו להשלים הוה כהתנה בפירוש שלא לפטור רק חצי הכרי. ונמצא דהשאר טבל. ושוב ל"ה שירי' נכרין עיי"ש). ועכ"פ כיון דלמ"ד ברירה מהני הפרשה לחצאין א"כ י"ל דר"ש שזורי אית לי' ברירה ומהני הפרשה במקצת ומה"ט ס"ל יש בילה דכיון דמדאורייתא בטיל. סמכינן אזה לתלות שעלה בידו כשיעור: ד והנה כדברינו מוכח קצת בירושלמי רפ"ד דתרומה. שהקשה שם אמשנה דמפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עלי' אבל לא למקום אחר. מה בין מוציא ממנו עלי' למוציא ממנו למקום אחר והכונה כמו שאינו מוציא ממנו למקום אחר דחיישינן שמא מן המתוקן עלה בידו וה"ה ממנו גופי' שמוציא שמא מן המתוקן עלה בידו. וע' מהרי"ט ח"א סי' י"ח שנראה מדבריו דהקו' ל"ה רק למ"ד אין בילה אבל למ"ד יש בילה ל"ק ובהגהות מוח"ז ר"ע איגר כ' דהקו' גם למ"ד יש בילה דמשמע ממשנה דא"צ להפריש רק חצי השני כגון להפריש ממאה סאין חמש צריך להפריש עוד חמש ובאמת צריך להפריש עוד הפעם עשרה כיון שטבל וחולין מעורבין צריך להפריש עשרה שיעלה בידו חמש חולין מתוקנים וחמש מעשר ויאמר שהמעשר יהי' מעשר על חמשים סאין טבל עיי"ש:
ומשני ר"ל דמיירי שהפריש רוב ולא מחצה. ונתבטל הטבל במיעוטו מן התורה ולכן סמכינן אדרבנן ותולין שמה שיעלה בידו כעת היא טבל די"ל בדרבנן אמרינן ברירה. ור' יוחנן פליג וס"ל אין הטבל בטל ברוב כיון שנתן דעתו להפריש נסתיימו כל חטה וחטה במקומה:
הנה בסברת ר' יוחנן נלע"ד הנה הש"ך כ' בסי' ק"ט דביטול תליא בידיעת הבעלים וכל שלא נודע התערובות לא בטל ומיבעי בירושלמי פ"ב דערלה סוף הלכה א' אי מועיל ידיעת חבירו. והובא בארוך מש"ך סי' צ"ד ובטוטו"ד להגאון מהרש"ק קמא סי' קנ"ו מפלפל בזה אי מהני ידיעת חבירו לענין ביטול ובאמת היא אבעי' בירושלמי. ובסי' ק"ס מפלפל אי ידיעת ספק מועיל וזה ג"כ אבעי' בירושלמי והוא פרט גדול והנר' מזה דענין ביטול ברוב תליא בניחותא דבעלים שהר"ן כ' בנדרים נ"ט שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר. והנראה דסברת ביטול ברוב הוא דהואיל והאיסור אינו חשוב. הבעלים רוצים שיתבטל ויהי' כמאן דליתא ומה"ט חה"ל לא בטל כיון שהוא דבר חשוב ואף שהבעלים רוצים שיתבטל בטלה דעתו אצל כל אדם. ומה"ט י"ל דשיל"מ לא בטיל דכיון דיש לדבר זה היתר. אין הבעלים רוצים שיתבטל. שהרי יש לו היתר בלא"ה והיינו טעמא דהיתר בהיתר לא בטל. ולפ"ז קאמר בירושלמי. דבהפריש מקצת מעשר אף שהפריש רוב מ"מ לא בטל הטבל דכיון דבעלים רוצים להפריש ובדעתן להפריש אין רוצים בהביטול ומ"ה לא בטיל. דביטול תליא ברצון הבעלים. כנלע"ד:
ה והנה לפי מה שביארנו לא קשיא לדברינו שפירשנו בסברת ר"ש שזורי דהוא מטעם ביטול ברוב קשי' ע"ז דהרי ר' יוחנן ס"ל בש"ס דידון מנחות ל' ע"ב אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן לחד גירסא (ותוס' לא גרסו ר' יוחנן אבל גירסא ישנה הכי הוה) וכ"כ מהרי"ט סי' י"ח הלכה כר"ש שזורי דיש בילה. והרי ר' יוחנן ס"ל דטבל לא בטיל ברוב. ולפ"מ שפירשתי פליגי בדאורייתא דר"ל ס"ל מדאורייתא בטל ברוב ותולין בדרבנן ור' יוחנן ס"ל לא בטיל מדאורייתא ולפי מה שפירשתי נכון די"ל עד כאן לא ס"ל לר"י דלא בטיל דוקא בהפריש מקצת ודעתו להפריש משא"כ בצובר גרנו לתוכו. ומפריש מהכל. ואין בדעתו להפריש עוד שפיר בטיל ברוב. ומ"ה סמכינן ואמרינן יש בילה מטעם ס"ס כאמור:
ושוב יש לפרש לשון הירושלמי בדרך אחר. הנה התוס' גיטין מ"ז ע"ב כתבו דלרבי דל"ל ברירה בחצי' של ישראל וחצי' של נכרי כל חטה וחטה חצי' חולין וחצי' טבל. ולפ"ז ס"ל לר' יוחנן דה"ה במפריש מקצת כל חטה וחטה יש בה טבל. ואף רוב ל"מ דבגוף אחד שיתבטל מקצתו למקצתו לא מצינו וכבר רציתי לומר בישוב הקו' שהקשיתי בספרי ליו"ד סי' צ"ט לר"י דס"ל בגיד הנשה ספק אי של ימין אי של שמאל איך חייב באכל משתיהן הרי א"א לצמצם ואחד מהם גדול ושמא ההיתר גדול ונתבטל האיסור ושמא האיסור גדול ואיך חייב מלקות כקו' הרשב"א והפמ"ג בפתיחה לתערובת לענין אשם תלוי ורציתי לומר דהוה בגוף אחד ול"ש ביטול מקצתו למקצתו אך דחיתי זאת דאנן פסקינן בלא נודע מקום שנגע הקליפה בטלה אף דהוה בגוף אחד. אמנם יכול להיות דזה כונת ר' יוחנן נסתיימו כל חטה וחטה במקומו. היינו דכל חטה וחטה יש בה טבל. ול"ש ביטול ברוב מטעמא דכתיבנא. והפי' הראשון הוא יותר מחוור ועדיין צ"ע. איברא דבירושלמי פ"ג דחלה ופ"ה ממעשר לא משמע כלל דטעמא דר' יוחנן משום דדעתו להפריש או מטעם דנסתיים כל חטה במקומה. וע' פני משה פ"ה ממעשר ה"א. אולי יבואר עוד לפנינו:
ב והנה בטורי אבן הקשה אר"ש שזורי דס"ל הכא יש בילה. וא"כ אמאי שאל לר' טרפון במנחות ל"א בטבל שנתערב בחולין וא"ל קח מן השוק ועשר עלי' ואמאי לא הפריש מינה ובה כיון דס"ל יש בילה ול"ח שיעלה בידו מן מה שהפריש ולפי מה שכתבתי לעיל דגם ר"ש שזורי ס"ל יש בילה רק מספק. רק דמתיר בחדש וישן לצבור גורן משום ס"ס שמא עלה בידו כדין. ואת"ל שלא עלה בידו כדין שמא כל דפריש מרובא פריש ונמצא דמה שהוא הרוב בתערובת עלה בידו ותיקן הרוב כדין והמיעוט בטל. ל"ק קו' שאג"א בפשיטות דכאן שנתערב טבל ברוב חולין ל"ש להתיר משום כל דפריש דאם פריש מרוב מה שעלה בידו הוא חולין. ולא הפריש כלל. ומשום ספק שמא עלה בידו כדין ל"ש להתיר דכל דפריש הוא עומד נגדו. ומה שתירץ דהוצרך לכך דאם יפריש מינה ובה יצטרך להפריש תרומת מעשר מן הכל דמה שיעלה בידו נימא דעלה לפ"ע התערובות. ונמצא דהתרומת מעשר היא ג"כ תערובות ויצטרך ליתן לכהן הכל. ומ"ה צוה ליקח מן השוק ולא יפריש רק לפ"ח. עדיין צ"ע שהרי יוכל למכור לכהן בדמי תרומה חוץ מהתרומה שיתן לו בחנם. ולא יפסיד רק קצת. ושמא י"ל דאסור למכור לכהן כיון שיהי' תערובת תרומת מעשר. לפי המבואר בתוס' יומא ט' דתרומת מעשר של דמאי צריך ליתן לכהן בחנם דה"ה תערובת תרומת מעשר צריך ליתן בחנם. אך יש לחלק דשם כ' תוס' כיון דל"ה רק חלק מק' משא"כ בשאר תערובת אך רש"י בסוטה מ"ח כ' דמ"ה צריך ליתן תרומת מעשר לכהן בחנם משום דילמא משהי לי' ואתי לידי תקלה עיי"ש ולפ"ז ה"ה בתערובת צריך ליתן לכהן בחנם. ועי' בשעה"מ פ"ט ממעשר מה שמפלפל בזה בדעת הטור דס"ל תרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן. אך לפמ"ש הרי"ט אלגזי בדף ל"ד ע"ב דפוס פרעשבורג דהא דס"ל לרש"י דתרומת מעשר של דמאי צריך ליתן בחנם. משום דילמא משהי לה זה דוקא בעינו אבל בתערובת לא החמירו חז"ל ליתן לכהן בחנם עיי"ש שהאריך בזה א"כ הק"ל אמאי א"ל קח מן השוק ואמאי לא הפריש מינה ובה ואי דיצטרך להפריש יותר הרי יוכל למכור לכהן ולקבל המעות אף עבור תרומת מעשר עצמו. משא"כ כשקונה מן השוק יוכרח ליתן תרומת מעשר לכהן בחנם כיון שאינו בתערובת רק בעינא:
ז ונ"ל לישב קו' השאג"א בדרך זה. הנה דעת הטור דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן. וע' בשעה"מ פ"ט ממעשר מה שהקשה עליו. אמנם מצד הסברא כיון דספק ממונא לקולא סגי בהפרשה ורשאי למכור לכהן. אמנם בב"מ דף ל"ז באמר לשנים גזלתי. מבואר דנותן לזה מנה ולזה מנה. ומקשה שם מגזל אחד מחמשה דמניח גזלה ביניהם ומסתלק אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא וממאי דמתניתין דהכא ר"ט דקתני עלה מודה ר"ט באומר לשנים גזלתי נותן לזה מנה ולזה מנה ומשני התם דקא תבעי לי' הכא בבא לצאת ידי שמים. וכתבו תוס' שם ד"ה התם דקא תבעי לי' דדינא הכי. לר' טרפון היכי דהוה לי' למידק חייב לצי"ש אף לר' טרפון אפי' בשמא ושמא. ואפי' לר"ע בשמא ושמא אינו חייב רק לצי"ש ובברי ושמא חייב לר"ע מדינא. ולר"ט לצי"ש. והיכי דל"ה לי' למידק אפי' לצי"ש אינו חייב בשמא ושמא אפי' לר"ע עיי"ש:
והנה התוס' כ' בעירובין ק' בנתערב מתן אחת במתן ד' דמה"ט העשה אינו דוחה לל"ת דהו"ל ע"י פשיעה, ולא דחי עשה לל"ת. ולפ"ז נ"ל דאף אם נאמר דתרומת מעשר של דמאי אין צריך ליתן לכהן בחנם. דספק ממונא לקולא מ"מ בנתערב טבל בחולין דהו"ל למידק שלא יתערב על כן אף דמדאורייתא בטל טבל בחולין מ"מ כיון דמדרבנן לא בטל. וחייב להפריש. על כן חייב לצי"ש לתת לכהן התרומת מעשר בחנם דל"ש ספק ממונא לקולא. חדא דממנ"פ מגיע לו מקצת ואינו יודע איזה. ועוד דהו"ל למידק ולכן אם יפריש מינה ובה יצטרך להפריש תרומת מעשר בעד כולה כנ"ל ולא יוכל למכור רק התוספת. אבל כנגד התרומה לא יוכל ליקח מכהן. דחייב לתת לו בחנם. כיון דבא ע"י פשיעה וחייב לצי"ש. על כן עדיף לי' ליקח משוק. שלא יפריש רק תרומת מעשר כנגד הטבל ובשלמא אם לא יצטרך ליתן לכהן בחנם אף תרומת מעשר עדיף לי' להפריש יותר משא"כ לשיטת ר' טרפון. ולפ"ז ניחא דסיפר לנו הגמ' ששאל לר' טרפון דר' טרפון לשיטתי' צוה לו ליקח מן השוק. מה עצה נכונה. ולפ"ז מוכח מסוגיא זו כדעת תוס' ב"מ ל"ז דהיכי דהוה לי' למידק חייב לצי"ש אף בלא עביד איסורא. דלא כתוס' ב"ק ק"ד דדוקא בגזל חייב לצי"ש ולא בפקדון ומקח. דאס"ד כדעת תו' ב"ק א"כ בנתערב טבל בחולין דלא עביד איסורא אף דפשע אמאי אמר לי' קח מן השוק היי לו להפריש מינה ובה ויהי' התרומות מעשר בתערובת. דל"ח לתקלה ולא יצטרך ליתן לכהן בחנם אף התרומת מעשר גופי' ועדיף לי' להפריש תרומת מעשר מינה ובה. וימכור הכל לכהן. משא"כ בקונה מן השוק כיון דהוה בלא תערובת יצטרך ליתן לכהן בחנם משום תקלה כנ"ל. על כרחך דאם יפריש מינה ובה יצטרך ליתן בחנם משום שחייב לצי"ש כשיטת ר' טרפון ודוק:
ה ואין לדחות הראי' מב"מ בסוגיא דאמר לשנים שכתבנו דר"ט ס"ל בשמא ושמא חייב לצי"ש היכי דפשע די"ל דוקא התם דממנ"פ חייב לאחד מהם וכתבו תוס' שם בב"מ ל"ז ד"ה גזל מחמשה דאף לר"ע דס"ל ישלם לכל אחד יודה בברי ושמא באיני יודע אם נתחייבתי פטור אף בברי ושמא משום דמוקמינן אחזקת מרא ודוקא בגזל מחמשה כיון דממנ"פ חייב לאחד מהם ל"ש חזקת ממון עיי"ש. א"כ י"ל עד כאן לא ס"ל לר"ט דחייב לצי"ש בשמא ושמא היכי דפשע רק שם דממנ"פ חייב לאחד. אבל בנתערב טבל בחולין. דאח"כ יפריש מינה ובה ומדאורייתא בטל ברוב אח"כ כשיפריש מינה ובה על כל התערובת לא יצטרך ליתן לכהן בחנם כיון דהוה בכל אחד ספק שמא זה אינו של הכהן. אמרינן ספק ממונא לקולא דגם כאן שייך סברת הגמ' ועדיף יותר דהרי בתוך תערובת זה יש לכהן חלק כיון שיש בילה ס"ל לר"ש שזורי. ומקצת ודאי שלו ודאי לא יצטרך הכהן לשלם רק מה שיותר מחלק שלו. ולכאורה י"ל דמדינא לא יצטרך הכהן לשלם רק המותר כיון דממנ"פ מקצת שלו כיון דס"ל יש בילה. כמבואר במשנה בבכורות ט' בחמורה שלא ביכרה וילדה ב' זכרים נותן טלה אחד לכהן:
אף דהוה ספק בכל אחד כיון דממנ"פ אחד שלו. ה"ה הכא לא יצטרך הכהן לשלם רק מה שלוקח יותר ואינו דומה לתרומת מעשר של דמאי דס"ל להטור שמוכר לכהן דשם. כיון דרוב עם הארץ מעשרין יש ספק שמא אין כאן לכהן כלום. משא"כ בטבל שנתערב בחולין נהי דמדאורייתא בטל מ"מ כיון דמדרבנן לא בטל וצריך להפריש מינה ובה מה שחלק של הכהן מחויב ליתן בחנם. אך זה אם נימא דר"ש שזורי ס"ל מדאורייתא יש בילה מתורת ודאי. אמנם לשיטת השאג"א דר"ש שזורי לא ס"ל יש בילה רק בדרבנן. וכן לפמ"ש בתחילת דברי דר"ש שזורי ס"ל בדאורייתא יש בילה מתורת ס"ס שמא הפריש כדין ועלה בידו כל אחד לפי חלקו ואת"ל שלא הפריש כדין שמא עלה בידו רוב כדין ומיעוט שלא כדין. ומדאורייתא ברובא בטיל ולענין דרבנן סגי בספק אחד. א"כ בנ"ד בטבל שנתערב בחולין הכהן אינו יכול להוציא מידו. דאיכא ספק שמא עלה בידו כל החולין. ונהי דלאיסור מהני ס"ס אבל ממון אינו יכול להוציא אף בס"ס. ולכן מדינא נוטל דמים. ורק לצי"ש חייב ליתן לכהן בחנם. דלדעתי אף שאין הולכין בממון אחר הרוב וכן ס"ס ל"מ מ"מ חייב לצי"ש. דלא יתכן לומר דרב ושמואל יפלגו בפלוגתא רחוקה דלרב הולכין אחר הרוב להוציא ולשמואל אף לצי"ש פטור. ועוד דהרי בברי ושמא חייב לצי"ש. אף באיני יודע אם נתחייבתי. ובריש האשה שנתארמלה אמרינן כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי ולתוס' ישנים קאי זה במסקנא רק דשם ל"ה רוב דרוב הנשאות בתולה יש לה קול. וע' בתשו' ברית אברהם חלק יו"ד סי' ס"ב דמה"ט מוציא ממון בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אף דחזקה לא עדיף מרוב משום דרוב משוה לשמא והוה א"י אם פרעתיך וע' מה שכתבתי לעיל סי' א' והנה עפ"י מה שכתבתי מיושב קו' תוס' ב"ב ה' ע"ב ד"ה כי היכי שהקשו אהא דבכור עד ל' יום בחזקת שלא נתן והרי עביד אינש דפרע בגו זימנא. ולפמ"ש מיושב דטעם דעביד אינש דפרע בגו זימנא דאין יכול להוציא ממון דאין הולכין בממון אחה"ר משא"כ בבכור דאין הכהן יכול לתבוע רק דאביו מחויב לצי"ש ולזה ל"ש א"ה בממון אחה"ר. וזה ישוב נכון אך צע"ק בב"מ ק"ב דמייתי ראי' מבכור לשוכר ונשכר ומשמע דבבכור דינא קאמר ולא לצי"ש ודוק. על כן בזה שנתערב טבל בחולין נהי שיש ספק שמא עלה בידו כל החולין כיון שיש ס"ס שמא עלה בידו לפ"ע ושמא כל הטבל עלה בידו. חייב ליתן לכהן בחנם לכ"ע לצי"ש. על כן עדיף יותר ליקח מן השוק:
והנה עפ"י מה שכתבתי נ"ל לישב הגאון ר' מרדכי מ"מ דק' לבוב המובא בספר ברוך טעם בשאלה ותשובה שבסוף הספר. על דברי הרמ"א ביו"ד סוף סי' רנ"ט והיא מהגהות מרדכי פ"ק דב"ב דאם השתמש בתיבה מעות הקדש וחולין זה אחר זה אזלינן בתר בתרא ואם השתמש בשתיהן אזלינן בתר רובא ואם מצאו בגומא דאיכא למימר שהי' מונחים זמן ארוך ולא ראה אפי' בזה אח"ז אזלינן בתר רובא והקשה לשיטת הש"ך דאפי' בממון עניים ספק ממונא לקולא עיין סי' רנ"ט בש"ך ס"ק י"ד שהאריך א"כ אמאי אזלינן בתר רוב והלא אין הולכין בממון אחר הרוב ואין ראי' מש"ס דפסחים ז' דשם באיסורא אזלינן בתר רוב ולא בממונא. וע' תה"ד סי' שי"ד וח"מ סי' רצ"ב וכבר הרגיש בקושיתו בנתיבות דיני ס"ק ב'. ולהנ"ל מיושב שפיר דהמרדכי והרמ"א דינא קמ"ל דחייב לצי"ש דבספק אף לצי"ש אינו חייב וברוב חייב ליתן המעות לצי"ש. וא"צ לבאר דבודאי לענין השאלה אם היא צדקה מיירי לצי"ש. הן אמת דקצ"ע דא"כ לענין מתנות בקונה בהמה מגוי ואם תמצא טרפה תהי' לגוי שכ' המרדכי פ' הזרוע הובא ברמ"א סי' ס"א דפטור ממתנות משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. ואמאי אינו מבואר דחייב לצי"ש. דהרי כל עיקר חיוב מתנות לצי"ש דאין הכהן יכול להוציא בדיינים דיכול לומר לאחר אני נותן:
י"ל דש"ע ומרדכי דינא קמ"ל:
ובגוף הסברא יש להתוכח דנהי דאמרינן בש"ס ריש האשה שנתארמלה דכיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי היינו דהרוב משוה להטענה שכנגד הרוב לשמא. מ"מ בשמא ושמא דנימא דרוב משוה לטענת ברי אין מבואר בגמ' א"כ בשמא ושמא י"ל דאינו חייב לצי"ש אך לתוס' כתובו' ע"ו שכ' דשמואל ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דוקא היכי דמצי לטעון קים לי בנפשאי. ודייק במחנה אפרים ה' שומרים סי' ס"ו דתוס' ס"ל דוקא בטוען ברי אין הולכין אחר הרוב. הרי דלא כברית אברהם שדייק מר"פ ב' דכתובות דרוב משוה לשמא דא"כ אמאי אין הולכין אחר הרוב הרי הרוב משוה לשמא. אך במחנה אפרים כ' שם דזה דוקא בלית לי' חזקת ממון (הכונה חזקת מ"ק) אבל באית לי' חזקת מ"ק ל"ב טענת ברי. (ומ"ש מחנה אפרים מדברי הרב המגיד דברוב נכריים מוציאין ממון משום דהוא עצמו מסופק. והבין מח"א דבטענת ספק מוציאין ממון ברוב. וזה ליתא דכונת המגיד דגוי ל"ל חזקת ממון כמ"ש ב"ש סי' ד' ס"ק נ"ב) והנה תוס' כ' בבכורות כ' דאף רב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב דוקא בטענת ברי. ומשמע דבשמא ושמא לכ"ע אין הולכין אחר הרוב. וכש"כ בשמא וברי. ומי שהוא כנגד הרוב טוען ברי ודאי אין הולכין אחר הרוב. ולא פליגי רק בברי וברי אך מסוגיא דריש פ' המוכר פירות לא משמע דבעי דוקא שמי שהרוב מסייע יטעון ברי. וכדבר ס' המחנה אפרים. ולדינא נלע"ד דעל כל אופן יהי' חייב לצי"ש ברוב מסייע לי' אף בשמא ושמא. דרוב עדיף מטענת ברי. ומה"ט נ"ל דלרב הונא ור' יהודה דס"ל ברי ושמא מוציאין ממון ע"כ ס"ל הולכין בממון אחר הרוב לסברת הגמ' ריש פ' האשה שנתארמלה דרוב משוה לטענת שמא. ושוב מצאתי בפנ"י כתובות י"ב ע"ב ד"ה איתמר שכ' כן ולא תיקשי מש"ס דכתובות י"ב דבעי גמ' למימר הא דר"ה ור"י דשמואל היא. דאיך אפשר דשמואל ס"ל כר"ה ור"י דהרי ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דלמסקנא לא קאי הכי ואולי זה כונת הגמ' לימא ר"י ור"ה דאמרו כר"ג וקשי' דשמואל אשמואל וע' תוס' שם סד"ה ר"ה ור"י וע' מ"ש בספרים א"ח סי' ק"ח אות א':
י והנני חחר לסוגיא דידן. הנה בגוף הדין אי קיי"ל כמאן דאמר אין בילה אלא ביין ושמן נראה דקיי"ל כשמואל דאין בילה אלא ביין ושמן. וכן כ' בכסף משנה פ"א דמעשר ב' הלכה ח' וכ"כ הראב"ד שם וע' תרומת הדשן סי' ק"ץ שכ' דלענין עיסה שנילושה בשאור של נכרים לענין חלה ס"ל להרא"ש דיכול להפריש חלה מינה ובה דיש בילה בדבר לח. ולמרדכי בשם מהר"ם ס"ל דאין תקנה לזה דס"ל אין בילה רק ביין ושמן. אמנם לענין דבר יבש לכ"ע פסקינן דאין בילה. אך מהרי"ט ח"א סי' י"ח כ' דרמב"ם פוסק יש בילה כר"ש שזורי. וע' במ"ל פי"ד ממעשר הלכה ח' שכ' דמדברי הרמב"ם שפסק בדמאי דיש בילה אין ראי' אך מרמב"ם פ"ב דתרומות ה' י"ג שפסק בזיתי נקוף גם זיתי מסיק דמהני הפרשה מיני' ובי' ולא בעי שידרוס כתירץ הר"ש פ"ג דחלה משנה ט' משמע דס"ל יש בילה. אמנם אנן ודאי פסקינן אין בילה אלא בדבר לח. ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן במשנה פ"ב דמעשר שני משנה ה' במעות חולין ומעות מעשר ב' שנתפזרו אם בלל וחפן לפי חשבון. ובירושלמי פ"ב דמעשר ב' הקשה מזה אחזקי' דס"ל אין בילה אלא בדבר לח ולא תירץ שם לחזקי' רק לר' יוחנן עיי"ש וצ"ל דברישא דמשנה מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו מה שלקט לקט למעשר שני משום שלא יפסיד מעשר ב' אמרינן הכי וצריך להתנות שבאם אינו מעשר ב' שיחולל על אלו ולפ"ז ה"ה בסיפא בבלל וחפן הוא לפי חשבון ומ"מ צריך להתנות שאם בא לידו יותר חולין ממה שהוא לפ"ע יהי' מחולל. וכן להיפך אם בא לידו יותר מעשר ב' מלפי חשבון יהי' מה שבתוכו מחולל על מה שבידו א"כ מה איכפת לן מה דאמרינן לפ"ח. כיון שמחלל המותר. אך צ"ע דמבואר ברמב"ם רפ"ו דמעשר שני. באם הי' מאתים מעשר ב' ומאה חולין ונמצא מאתים ושבעים. הכל לפי חשבון. הרי דיש בילה כיון דאמרינן דהחסרון לפ"ח. וברמב"ם לא משמע דבסיפא מתנה רק ברישא. ועוד איני יודע אם לענין זה שנאבד מהני חילול. ע"כ קצ"ע. והנה אם נאמר דלדינא אמרי' אין בילה רק בדבר לח וה"ה לפי חשבון לא אמרינין רק בדבר לח. צ"ע על הנתיבות סי' קצ"ב ומחנה אפרים ה' שומרים סי' כ"ו שהקשו אהא דאמרינן סי' רצ"ב בהפקיד אחד אצל שמעון עשרה זהובים ואחד הפקיד ו' ונאבדו ד' דאמרינן כל דפריש מרובא פריש והפסיד בעל העשרה והוא מתרומת הדשן סי' שי"ד והק' ממשנה דמעשר ב' דאמרינן בנבללים לפי חשבון. וכן מירושלמי פ' שור שנגח דמחלק בין אבנים גסות לדקות. וכן הקשה בקצה"ח שם. ובאמת הדבר תליא במחלוקת ולחזקי' דאין בילה אלא ביין ושמן ל"א לפי חשבון רק בדבר לח. וירושלמי פ' שור שנגח אתיא כר' יוחנן דאמר עד כזית נבללים כמבואר בירושלמי פ"ד דתרומות ופ"ב דמעשר ב' והתרומת הדשן פוסק אין בילה רק בדבר לח. כמבואר סי' ק"ץ. על כן פוסק סי' שי"ד דלא אמרינן לפי חשבון במעות. ול"ק עליו קו' נתיבות שם. והרבה יש לפלפל בפרט זה:
יא אמנם לפמ"ש בתחילת הקונטרס דטעמא דר"ש שזורי דיש בילה משום דהוה ס"ס שמא נטל לפי חשבון ואת"ל דלא נטל לפ"ח שמא נטל מהרוב דכל דפריש מרובא פריש. ונתקן הרוב ומיעוט הטבל בטל. ולענין דרבנן סמכינן אספק שמא נטל לפי חשבון. א"כ כל זה שייך במעשרות ותרומות אבל בדיני ממונות דהמיעוט לא בטל ברוב דממון בעלים לא בטל. לכ"ע אין בילה. ומירושלמי פ' שור שנגח דו"ה דס"ל בדקות לפ"ח אף בדיני ממונות ע"כ מוכח דלא כסברתינו. אמנם במשנה דמעשר ב' דאמרינן לפ"ח שם י"ל דבאמת מעשר ב' ממון גבוה הוא. והר"ן כ' בקדושין פ' האומר בסוגיא דאשתך זינתה בשם הרמב"ן דמעשר ב' נמי אפוקי ממונא הוא שהוא מוציא מרשות הדיוט לגבוה. וכ' שב שמעתתא. ש"ו פ"ד דדוקא להוציא מרשות הדיוט לגבוה דין ממון פתיך בי' אבל להוציא מרשות גבוה להדיוט ל"ה רק דין איסור ולא דין ממון ומה"ט כ' תוס' מעילה כ"א דשייך ביטול במעות הקדש ול"א ממון בעלים לא בטל כדאיתא ביצה ל"ט. ומ"ה לא כ' תוס' במעילה רק מטבע לא בטלה עיי"ש. וע' מ"ש בספרי לא"ח סוף סי' כ"ז דמ"ה מהני שאלה בהקדש שבא ליד גזבר עיי"ש שכתבתי הסברא דהחפץ לד' בעולות כמ"ש בש"ס דב"ב פ"ח ע"ב דהקב"ה הקפיד על גזל הדיוט יותר מגזל הקדש. והדברים עתיקים דהקדש ל"ה רק קנין איסור. ולפ"ז שפיר י"ל דהמשנה דפ"ב דמעשר ב' דס"ל יש בילה בדבר יבש. ומ"ה ס"ל לפי חשבון. הוא משום דאם המעשר ב' הרוב סמכינן אלפ"ח. כגון שהי' מעשר ב' מאתים וחולין ק' נתפזרו וחפן הכל ונמצאו מאתים ושבעים שפסק הר"מ בריש פ"ו ממעשר ב' דק"פ מהן מעשר וצ' חולין. דנאבד מהמעשר ב' לפ"ע. ול"ח שמא נאבד הכל מחולין. משום ס"ס שמא נאבד הכל לפ"ח ואת"ל שלא נאבד לפ"ח שמא נאבד הכל ממעשר ב' דכל דפריש מרובא פריש. ומחמרינן ליתן י' משום חומרא דמעשר ב' וכן להיפך אם הי' מאתים חולין ומאה מעשר שייך הס"ס הנ"ל. שמא נאבד לפ"ח ואת"ל שלא נאבד לפ"ח שמא נאבד הכל מחולין. ומדאוריי' מעשר ב' בטל ברוב דל"ה ממון בעלים. ולענין דרבנן סמכינן אלפ"ח משא"כ בנתערב ממון חבירו בשלו דל"ש ביטול ברוב בממון חבירו ל"א כל דפריש דל"א בתר רוב להוציא ממון ולא אמרינן לפ"ח דאין בילה בדבר יבש. ול"ש ס"ס שמא נאבד לפ"ח ואת"ל שלא נאבד לפ"ח שמא נאבד מהרוב מטעם כל דפריש דבס"ס אין מוציאין ממון. ול"ש ביטול. ע"כ צדקו דברי התה"ד. והירושלמי דב"ק קאי כר' יוחנן דס"ל יש בילה בדבר יבש. ולא מטעם ספק. והרמב"ם י"ל דס"ל יש בילה מטעם ס"ס ומ"ה פסק כמשנה דמעשר ב'. דהנבללים לפ"ח אף במעות מעשר ב':
יב והנה אמרו בגמ' דר"ה דר"ע ליקט אתרוג באחד בשבט ונהג ב' עישורין א' כדברי ב"ש ואחד כדברי ב"ה. וכתבו תוס' בשם ירושלמי שהפריש מעשר אחד ופדאו וחלקו לעניים. והקשה בטורי אבן אמאי הוצרך ר"ע לתת לעניים הרי קיי"ל בספק ממונא המוציא מחבירו עליו הראי' והא ספק היא. ור"ע ס"ל בעצמו בפ"ח דבכורות גבי פדיון בכור מת ביום ל' אם לא נתן לא יתן דספק מתנות כהונה לקולא והרי בגמ' דחולין קל"ד מקשה מגר שנתגייר והיתה לו פרה ספק אם משנתגייר נשחטה פטור. ומקשה שם מספק לקט בקמה דאזלינן לחומרא ומשני קמה בחזקת חיובא קיימא הרי דבגפ' מדמי ספק מתנות כהונה לספק לקט ולא ס"ל דמתנות עניים שאני כדאמרינן בירושלמי פ"ד דפיאה. דילפינן מלא תטה משפט אביונך. וכיון דס"ל לר"עספק מתנות כהונה לקולא ה"ה ספק מתנות עניים ואמאי נתן לעניים מספק:
והנה בספרי לא"ח סי' קי"ב אות ה' תירצתי ב' תירוצים התירוץ האחד דכיון דע"כ הי' צריך להפריש דטבל למעשר עני יש בו איסור לאו לתוס' יבמות פ"ו לית בי' חיוב מיתה. אך במדרש איכה פיסקא גלתה יהודה מבואר דיש בו חיוב. מיתה. וכיון דצריך להפריש מספק ור"ע הי' יד עניים תיכף זכה חצירו לעניים דהחצר שלו הי' שאול לעניים כדרך שאמרו בבכורות י"ח בחצר בעל הבית ורועה כהן דאקנויי לי' מקום בחצירו והו"ל כחצר השותפות ול"ש המוציא מחבירו עליו הראי'. ועי' בקדושין כ"ז וב"מ י"א בר"ג שאמר עשרה שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע וכו' הקשה תוס' אמאי לא הפריש תרומה גדולה והביא שעה"מ סוף ה' מעשר בשם הרב בעל החידושין שהי' דמאי ומ"ה לא הפריש תרומה גדולה ותמה בשעה"מ דא"כ לא הי' צריך ליתן המעשר רק להפריש ותירץ דכיון דהי' צריך להקנות המקום לר' יהושע משום תרומת מעשר שאח"כ הקנה ר' יהושע לראב"ע המקום לתרומת מעשר ומ"ה הקנה נמי המעשר לר' יהושע. ולפמ"ש בדין הקנה לר' יהושע המעשר. דכיון דהקנה לו המקום שיוכל להקנות אח"כ לראב"ע משום תרומת מעשר. המעשר הי' מונח בחצר של ר' יהושע. וכשהפריש המעשר והי' מונח בחצר של ר' יהושע הי' ר"י מוחזק. ומ"ה הקנה לו. אך מה שהקנה לר"ע המקום בשביל מעשר עני בזה קשה עדיין קו' שעה"מ:
יג עוד תירצתי בספרי לפמ"ש תוס' ב"ב פ"א ע"ב ד"ה אלא מעשר ראשון דלוי הוא שהקשו אע"ג דודאי אינו מחויב ליתנו מספק דמצי אמר אייתי ראי' דלא מתוקן הוא ושקול אומר רשב"א דלא דמי דהכא אין הכהן מוחזק יותר מן הלוי ומשל ישראל ממנ"פ אינו דאם בכורים הם דכהן הוא ואם לאו בכורים נינהו א"כ מעשר ראשון הוא והוי דלוי ועוד דמאי דלא הוה אלא ספיקא דרבנן א"צ לקיים מצות נתינה. ולתירץ ראשון מיושב קו' שאג"א דכיון דהפריש מעשר אחד והוא או מעשר כ' או מעשר שני וממנ"פ אינו שלו צריך לפדות וצריך ליתן לעניים דל"ש המע"ה ובתי' זה יש לפלפל מקודם יבוארו דברי התוס' הנ"ל. הנה בתירץ שני שכ' תוס' ועוד דמאי דל"ה אלא ספיקא דרבנן א"צ לקיים מצות נתינה משמע מדבריהם הא ספיקא דאוריי' צריך לקיים מצות נתינה ותמה בשעה"מ סוף ה' מעשר מירושלמי פ"ג דחלה בגר שנתגייר וספק אימת גלגל עיסתו דחייב בחלה מספק ומוכרה לכהן הרי דא"צ לקיים מצות נתינה וכן הקשה מיבמות צ"ט בבני התערובת דמוכרין התרומה לכהן וכן מבכורות בילדה שנ' זכרים ומת אחד מהם ס"ל לר"ע המוציא מחבירו עליו הראי' וא"צ לקיים מצות נתינה. וכן מחולין ע"ש בת"ש הבא על הצבי' אומר לכהן הבא ראי' עיי"ש. ונ"ל לפרש. הנה נ"ל דאף שבהפרשה הוסר הטבל אף אם אינו מקיים מצות נתינה דמה"ט אמרינן מספק מפרישו והן שלו. ביבמות צ"ט וביומא ט'. וע' נוב"י תנינא סי' ר"א דהפרשה ונתינה ב' מצות ומדאורייתא בעי שיעור בנתינה וכבר קדמו בזה המ"ל פ"ו ממתנת עניים בשם רבינו ישעי' מ"מ לדעתי בעי בהפרשה שיהי' ראוי למצות נתינה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אבל אם אינו ראוי לנתינה ל"מ הפרשה כיוצא בזה אמרינן בחולין פ"ג ע"ב לענין כיסוי הדם וביבמות ק"ד לענין קרי'. (ובספרי חא"ח כתבתי כן סי' ה' בשולי המכתב לענין מתן ד' ובספרי חיו"ד סי' צ"ד אות י"ב כתבתי כן לענין אכילת מצה בח"ש ולענין שחיטת ב' סימנים בחא"ח סי' ל"ו אות ז') ולפ"ז לכאורה ל"ק קו' תוס' דשפיר הקשו בגמ' מעשר ראשון דלוי ואף דבספק א"צ ליתן ללוי. זה דוקא היכי דראוי לנתינה משא"כ בזה דספק בכורים הוא והוא אסור ללוי מספק אין ראוי ללוי ול"ה ראוי לנתינה גם הפרשה ל"מ ואף דל"ה אינו ראוי רק מחמת ספק מ"מ מיקרי אינו ראוי כמו דאמרינן בב"ב שם דאינו ראוי לקריאה אף מחמת ספק קרי' מעכבת. וע' בבית מאיר בסוף הספר סי' א' מ"ש לישב מסוגיא דיבמות מ"א ותירץ דספיקא דדינא ל"מ אליהו ומ"ה מחמת ספק מיקרי אינו ראוי. משא"כ ביבמות מ"א דהוה ספיקא דמעשה לא מיקרי מחמת ספק אינו ראוי לחליצה וע' מ"ש בספרי חא"ח סי' ח' בשולי המכתב הנ"ל, ולכאורה לפ"ז ל"ק קו' תוס' כלל אך י"ל דתוס' הקשו דהרי למ"מ לא ידע הגמ' מסברא זאת דמחמת ספק לא מיקרי ראוי עי' בסוגיא ומה הקשה בגמ' ועל זה תירצו בתירץ ראשון דכאן דממנ"פ אינו שלו בעי נתינה עוד תירצו בתירץ שני דדמאי שאני דמדרבנן הוא ול"ב נתינה וכונתם דבדרבנן ל"ב אפי' ראוי לנתינה כמ"ש בספר ארעא דרבנן אות כ' סי' ש"ד בשם הרב בנימן זאב דבדרבנן ל"ב ראוי לבילה. משא"כ בדאורייתא בעי עכ"פ ראוי לנתינה ובזה התירוץ מיושב קו' תוס' למסקנא דסוגיא. אמנם נתינה ממש ל"ב אף בספק דאורייתא ומיושב כל קו' שעה"מ דבכל הני דמייתי הוא ראוי לנתינה משא"כ בהך דב"ב. וזה תירץ נחמד:
יד ובתוס' גיטין כ' הוכיחו מחטה אחת פוטרת כל הכרי דמיקרי נתינה אף פחות מש"פ ובנוב"י תניינא חיו"ד סי' ר"א דחה הוכחתם דילמא בחטה אחת קיים מצות הפרשה להתיר הטבל דא"צ לנתינה ומצות נתינה לא קיים עד שיתן כשיעור. ולפי הנ"ל צדקו דברי תוס' דאס"ד דנתינה ל"ה רק כזית או פרוטה א"כ חטה אחת אינה ראוי לנתינה שוב אף הפרשה ל"ה דבעינן ראוי לנתינה ואמאי חטה אחת פוטרת וע"כ מיקרי נתינה. ולפ"ז צ"ע על רבינו ישעי' הובא במ"ל פ"ו ממתנת עניים דס"ל דנתינה ל"ה רק בכזית א"כ חטה אחת לא ראוי לנתינה ואמאי פוטרת. אולי יבואר במקום אחר כי אקצר הפעם:
ואשוב לתירץ התוס' הראשון. הנה מה שכתבו דכאן דממנ"פ ל"ה של הבעלים רק ספק אי לכהן אי ללוי צריך ליתן ללוי צ"ע דהרי הדין היכי דלקח מקח משני בני אדם או גזל מב' מניח גזילה ביניהם ומסתלק. וכש"כ הכא מניח המעשר. ויקח כהן או לוי. ומה לו שהלוי אינו יכול ליטלו משום ספק שמא של כהן הוא. הרי גם שם אין יכול ליקח שום אחד וע' בנתיבות סי' ע"ו שכ' דאומר הרי שלך לפניך אף שאינו יכול ליטלו. והאריך שם. והרי בספק א"צ נתינה. וסברת התוס' דכיון דל"ש חזקת ממון כיון שממנ"פ אינו שלו חייב ליתן לכל אחד א"כ בגזל מאחד נמי נימא הכי. וע' בש"ך ח"מ ר"ס צ"א שכ' כסברת תוס' דחנוני על פנקסו לא פטור משום איני יודע אם נתחייבתי משום שממנ"פ חייב לאחד ובזה צדקו דבריו אך מ"ש בסי' צ"ב בחנוני חשוד דנוטל בלא שבועה דל"ש אוקי ממונא בחזקת מרי' חולק שערי משפט וכ' דכיון דמשלם ב' תשלומין שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מרי' שלא ישלם ב' תשלומין. כמו בגזל או לקח מקח מאחד מניח דמי המקח. וכ"כ בתומים. ולפ"ז מה מקשה הכא דלוי היא. ומה בכך הוא מניח המעשר. אף אם הלוי אינו יכול והנראה כונת תוס' דכיון דאמרינן בב"מ דאף ר' טרפון ס"ל שחייב לצי"ש אף בשמא ושמא א"כ הכא במעשר חייב לצי"ש אף בשמא ושמא. ושפיר מקשה דלוי הוא ואיך יוצא ידי שמים כיון דספק הוא אי לכהן או ללוי. אך צ"ע דבב"מ דוקא היכי דהוה לי' למידק כמו שכ' תוס' שם, משא"כ בלא פשע א"ח אף לצי"ש. ושמא זה מיקרי פשיעה שקנה ב' אילנות ונכנס לבית הספק מה יעשה בבכורים ותרומה:
טו וביותר יש לבאר דברי השיטה מקובצת שם שהקשה לר"מ בקונה אילן דהוה ספק מה יעשה וא"ל דיהיב לכהן כראב"ע דהרי ר"מ כר"ע ס"ל ביבמות דמעשר ראשון ללוי. ותירץ דיהיב ללוי וקונה אותו ויהיב לכהן וצ"ע אי מחויב לעשות כן לקנות מלוי הלא מניח דמי מקח ומ ומסתלק להנ"ל י"ל לצי"ש מחויב לעשות כן. ומה שכ' עוד בנימוקי הרמב"ן דאפשר להפריש עליו ממקום אחר וגמ' הוא דלא חש לפרושי כולי האי שמא י"ל כיון דא"א להפריש עליו מינה ובה הוה כמפריש מחיוב על פטור כמ"ש תוס' בכורות י"ב ע"ב ואף דמצינו בתערובת דמפריש ממקום אחר. אף דאינו יכול להפריש מינה ובה שם הטעם דא"א להפריש משום ספיקא דמעשה ולא מיקרי אי אפשר להפריש כדאמרינין יבמות מ"א דאם יבא אליהו משא"כ בהך דב"ב דהוה ספיקא דדינא ומקרי אינו ראוי ועדיין יש לעיין בזה:
טז ומעתה הנני חוזר להך דר"ע דהפריש מעשר אחד ופדאו ונתנו לעניים והקשה השאג"א הלא מספק א"צ לתת לעניים. וכתבתי דכיון דממנ"פ אינו שלו צריך לתת לעניים. וזה עדיין צ"ע דנהי דבתחלה הי' אינו שלו. מ"מ בפדאו והוא שלו. הוה ספק אם הוא שלו או של עניים והמוציא מחבירו עליו הראי' אך י"ל דכיון דקודם שפדאו. הי' מחויב לצי"ש לתת לכל אחד ואחד כיון שממנ"פ אינו שלו וחייב לצי"ש כמ"ש בסברת תוס' ב"ב דלצי"ש צריך לתת לכל אחד. ואף דהכא לא פשע. וגם לר"ע אינו חייב בשמא ושמא מ"מ י"ל שפשע שלקט באחד בשבט ונכנס לבית הספק. וחייב לצי"ש ע"כ אף אחר שפדה לא נפטר מחיובו. דבודאי בלקח מקח משנים אף שאחד מחל לו מ"מ הוא כבר נתחייב לתת להשני. וכן כאן אף לאחר שפדה כמ"ש השיטה מקובצת ב"ב שקונה מלוי ונותן לכהן ודוק:
ז ובעיקר הקושיא של הטורי אבן אמאי הוצרך ר"ע לתת לעניים והלא ספק ממונא לקולא כמו דס"ל לר"ע בבכורות י"ח במת טלה אחד משני בכורים דהמע"ה יש לחלק בלא החילוק בין ספק ממון עניים ומחמת כהונה. לפמ"ש בנתיבות דיני תפיסה ס"ק ב' דהא דספק ממונא לקולא דוקא היכא דלא פתיך בי' איסור אחר רק גזל דהתורה לא אסרה רק ודאי גזל ולא ספק אבל היכי דאיסור אחר פתיך בי' כגון בל יחל. ל"א ספק ממונא לקולא לפ"ז ה"ה היכי דעובר בבל תאחר ספק לחומרא ולפ"ז במעשר עני דעובר בבל תאחר ספק להחמיר משא"כ בבכור בעל מום דאינו עובר בבל תאחר כדאיתא בתוס' ר"ה דף ז' ובטורי אבן דף ה'. מ"ה ספיקו לקולא. ולפ"ז נ"ל דהא דאמרינן בבכורות י"ח במת טלה אחד המע"ה משום דשם בלא"ה ירעה עד שיסתאב כמ"ש רש"י על כן אם יסתאב קודם שלש רגלים דאינו עובר בבל תאחר ספיקו לקולא והמוציא מחבירו ע"ה. אבל אם לא יסתאב עד ג' רגלים דאז עובר בבל תאחר בבכור תם לא יסבור ר"ע ספיקו לקולא דהמע"ה דכיון דעובר בבל תאחר. חייב מספק ליתן לכהן. וקצ"ע אמאי סתם ר"ע וכן מה"ט ס"ל לר"ע בספק פדיון הבן כגון במת ביום ל' פטור משום דליכא בל תאחר. בפדיון הבן כמבואר בטורי אבן. אך לפ"ז צ"ע מה הקשה בחולין קל"ד ממתנות זרוע ולחיים אספק לקט במתנות ליכא בל תאחר משא"כ בלקט אך י"ל דמה"ט מסיק בש"ס שם קמה אקמה ק"ל משום דקושיא ראשונה ממתנות אלקט בלא"ה ל"ק מטעמא דכתיבנא:
יח ולכאורה לפי הנ"ל יש לישב דברי תוס' ב"ב פ"א ע"ב הנ"ל שכתבו דמאי דל"ה אלא ספיקא דרבנן א"צ לקיים מצות נתינה משמע דספיקא דאורייתא צריך לקיים מצות נתינה ותמה השעה"מ הובא לעיל. להנ"ל י"ל דבאמת ספקא דאור' צריך לקיים מצות נתינה היכי דפתיך בי' איסור אחר כגון בל תאחר כגון במעשר ראשון ומעשר עני דלדעת תוס' ר"ה דף ד' ד"ה ומעשרות איכא בל תאחר בתרומה ומעשר ראשון. ולא קשיא על דבריהם מירושלמי פ"ג דחלה דבגר שנתגייר וספק אימת גלגל העיסה דמוכרין החלה וכן ממשנה דיבמות צ"ט בבני התערובות דמוכרין התרומה. דהנה השאג"א בטורי אבן דף ד' ד"ה ומעשרות חולק על תוס' וס"ל דבתרומה ומעשר ראשון ליכא בל תאחר ובד"ה בכור ומעשר כ' דבמעשר בהמה ליכא בל תאחר ואני הקשיתי עליו מירושלמי רפ"ג דשקלים דאמרינן המשהה טבלו עובר בבל תאחר ושם קאי אמעשר בהמה והנה הארכתי בדרוש בענין טבל אי עובר בבל תאחר (ע' לעיל סי' ס"ה אות ו'). ואמנם בענין תרומה ומעשר ראשון כתבתי שם אות ו' דהנה מבואר בגמ' דר"ה דף ד' דבכור ומעשר עובר בבל תאחר והטורי אבן כ' דבמעשר בהמה באפריש ודאי עובר בבל תאחר, כמו בכל קרבנות ולא פליג רק בלא אקריב. ולפ"ז אבא יוסי בן גמלא דס"ל בכורות נ"ט דמעשר בהמה איתקש למעשר דגן דניטל באומד ומחשבה ושם קאי אמעשר ראשון ה"ה דאיתקש מעשר ראשון למעשר בהמה כמו דבמעשר בהמה עובר בבל תאחר באפריש ה"ה במעשר ראשון עובר בבל תאחר כשיטת תוס' וה"ה תרומה עובר בבל תאחר דלאבא יוסי בן גמלא תרומה נמי איתקש לענין מחשבה ואומד ואדרבה מעשר ראשון. ילפינן מתרומה אבל לרבא דס"ל בכורות נ"ג לשנה הקשיתיו ולא לדבר אחר. ולא ילפינין מהיקשא מעשר בהמה ממעשר ראשון ה"ה להיפך לא ילפינן (וע' מ"ש בספרי ח"ר סי' קס"ה אות ה' לישב בזה דברי הב"י הובא במ"ל פ"א ממעשר דלקוח אינו פטור מדאורייתא רק ממעשר ולא מתרומה שתמוהים דבריו וכתבתי ג"כ דתליא בפלוגתא). ולפ"ז גוף הדין ממעשר ראשון ותרומה אי עובר בבל תאחר תליא בפלוגתא. ולפ"ז ל"ק אתוס' ב"ב. מירושלמי דס"ל בחלה ספק מוכרין לכהן ולא בעי לקיים מצות נתינה דהך מ"ד ס"ל בתרומה וחלה אינו עובר בבל תאחר והוה רק ספק גזל לבד, ותוס' כ' אף למ"ד דעובר בבל תאחר ובעי לקיים מספק מצות נתינה מ"מ בדמאי דל"ה רק דרבנן א"צ לקיים וכן ל"ק ממשנה דיבמות צ"ט דמוכרין התרומה דמשנה לא אתיא כאבא יוסי בן גמלא וס"ל בתרומה ליכא בל תאחר כשיטת טורי אבן כיון דפלוגתא הוא. ובפדיון הבן ודאי ליכא בל תאחר וכן בבכור בע"מ ולכן א"כ לקיים מצות נתינה:
ובעיקר הדבר י"ל דבספק כיון דליכא איסור גזל גם בל תאחר ליכא. אך י"ל להיפך כיון דאיסור אחר פתיך בי' צריך ליתן לכהן ובכ"ז צ"ע ואקצר:
יט והנה בעיקר דברי רמ"א סי' רנ"ט סעיף ה' שמחלק בספק צדקה בין הוא בחיים ובין יורשיו. והשוה דעת הרשב"א להגמ"ר דפ"ק דב"ב והטו"ז שם מפקפק בזה לענ"ד צדקו דבריו דזה ודאי דאף למ"ד ספק צדקה להחמיר זה דוקא בטענת שמא אבל בטענת ברי ודאי ל"א ספק צדקה להחמיר א"כ לפמ"ש הרא"ש ר"פ האשה שנתארמלה וז"ל ואלמנה נמי חשבינן טענת היורשים ברי כיון דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למיטען. א"כ ה"ה לענין צדקה כיון דטענינן ליתמי טענת ברי. ל"א ספק צדקה להחמיר. מיהו שמא י"ל כמו דטענינן ליתמי טענת ברי ה"ה דטענינן עבור עניים שאינם לפנינו. אך להוציא לא טענינן טענת ברי. והנה באבני מילואים סי' צ"ו ס"ק ז' מביא דברי השיטה מקובצת ר"פ האשה שנתארמלה דבעינן שיטענו היורשים בברי שיהי' ברי וברי. דלא טענינן ליורשים שיהי' כברי. וכ' דלשיטת הפוסקים דאף בלא הו"ל למידע נמי חייב במשואי"ל ע"כ צ"ל הא דהתורה פטרה ליורשים בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא משום דיורשין עדיפא והו"ל כטענת ברי. משא"כ לפוסקים דל"ה למידע פטור בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא הטעם ביורשים משום דל"ה למידע. ולעולם לא הוה הטענה עבור יתומים כטענת ברי והנה הרב המגיד פ"ה משאלה ופקדון כ' דהרשב"א ס"ל דהיכי דל"ה לי' למידע ל"ה מחשואי"ל ולפ"ז לא ס"ל יורשים הו"ל כטענת ברי אך הש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א הקשה דברי הרשב"א אהדדי עיי"ש על כן יש לפלפל בזה ואקצר (ועמ"ש בזה לעיל סי' א' אות י"ב):