שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קיג
בעזה"י דרוש לשבת הגדול תרמ"ו בסוגיא דחדש קדושין ל"ז ע"ב: א הנה במשנה דתני כל מצות התלויות בארץ אין נוהגת אלא בארץ ושאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מערלה וכלאים הא דלא תני חוץ מנגעי אדם דהוא מצוה שאינה תלוי' בארץ ואין נוהג אלא בארץ מזה מוכח כמ"ש הרמב"ם פי"א מטומאת צרעת ה"י דטהרת מצורע נוהגת בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית והכ"מ לא הראה המקום. ובחינוך מצוה קע"ג ביאר דנוהגת בכל זמן שיש כהן בקי וצ"ע שלא כ' בכל זמן ובכל מקום לרבות חוץ לארץ. אך ממשנה דלפנינו מוכח דנוהג בח"ל. והא דאנו אין נוהגין במצוה זו לפי שאין לנו כהן מיוחס ושחיטת צפור ותגלחת הוא בכהן דוקא כמבואר בר"ע ועוד נ"ל דבעי בגדי כהונה ואין לנו. והנה בר"מ אין מבואר דבעי בגדי כהונה ובספרי בית יצחק א"ח סי' כ"ז אות ד' כתבתי בפשיטות דלראות נגעים ל"ב בגדי כהונה כיון דאפי' בע"מ רואה את הנגעים כמבואר בה"כ ובר"מ פ"ט מטומאת צרעת ה"ו ודוקא בשריפת פרה בעי בגדי כהונה דכתיב הכהן ודרשינן הכהן בכהונו. וכעת ראיתי דאין ראי' מדכשר בע"מ דלא בעי בגדי כהונה דר"א ס"ל יומא כ"ד דבע"מ כשר להוצאת הדשן ובעי בגדי כהונה וה"ה די"ל כן בראית נגעים והראב"ד פ"ז מכלי המקדש כ' דכלאים הותרו לגמרי דוקא במקדש וכ' שאג"א הטעם הואיל ואי מיקלע עבודה, ואם נימא דמראות נגעים בעי בגדי כהונה אף שלא במקדש נימא הואיל ואי מיקלע לי' ראית נגעים. ע' בסי' כ"ז בספרי הנ"ל אות ג'. והנה אם בעל מום כשר לשחיטת צפור ותגלחת צ"ע. אך כיון דמבואר בר"מ פי"א מצרעת ה"ו דכהן המטמאו מצוה לטהרו נראה דבעל מום כשר דהרי כשר לטמאו וה"ה לטהרו ע"כ עדיין צ"ע אי בעי בגדי כהונה ובספרי הנ"ל סי' י"ג סוף שולי המכתב כתבתי דבודאי ל"ב בגדי כהונה כיון דאפי' טמא מת מטהר מצורע ובודאי אסור ללבוש בגדי כהונה עיי"ש שכתבתי דמה"ט ל"ב כלי שרת בשחיטת צפור אף דבעי כהן דלא כמ"ש במלא הרועים בשם הגאון הצדיק מבארדיטשוב אות עוף אי טעון שחיטה שכתב דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה בשחיטת צפור דבעי שחיטה הוה עבודה דתוס' כ' שחיטה לאו עבודה דבעי אף בחולין ולפ"ז שחיטת עוף דל"ב רק במצורע הוה עבודה ואני כתבתי דלא כדבריו. וכעת נ"ל דהא דפליגי בת"כ וז"ל וצוה הכהן צווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי ר' יהודה בר' יוסי רבי אומר אף שחיטה בכהן וי"ל דרבי אזיל לשיטתו דס"ל בנזיר כ"ט כדי לחנכו במצות ולדבריו ע"כ ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה דאל"כ קשיא איך אכיל כהן מליקה כדאמרינן בנזיר לר"ל שם. ולכן לדידי' הוה שחיטת צפור עבודה כמ"ש הגאון מבארדיטשוב ולכן ס"ל דבעי כהן. אך התוס' חולין כ"ח הקשו דרבי ס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה עיי"ש וע' בספרי לא"ח סי' ס"ד אות ד' מה שכתבתי בישוב קו' תוס' ועכ"פ דכיון דרבי יש שחיטה לעוף מהלכה למשה מסיני א"א לומר מה"ט בעי כהן. שוב ראיתי במלא הרועים שכבר זכה בזה ומייתי דברי ילקוט דרבי ס"ל שחיטה בכל אדם ור' יוסי בר' יהודה ס"ל שחיטה בכהן וכ' דרבי כשיטתי' דשחיטה לעוף מן התורה מ"ה ל"ב כהן ור' יוסי ברבי יהודה ס"ל בנזיר כ"ט אין שחיטה לעוף מן התורה וכיון דל"ב שחיטה רק בצפור מצורע לכן ס"ל בעי כהן הנה כ"ז לפי המבואר בילקוט. אמנם ודאי ט"ס בילקוט דבת"כ מבואר דר' יהודה בר' יוסי ס"ל שחיטה בכל אדם ורבי ס"ל שחיטה בכהן והרי הר"מ פוסק שחיטה בכהן אף דאנן פסקינן יש שחיטה לעוף מן התורה. ומסתברא דהגאון מבארדיטשוב לא כ' רק לחידוד. ואין לפני ספר כתר תורה מבן הגאון מברדיטשוב לעיין מה שכ' בזה:
ב ונגעי בגדים נמי נראה שנוהג בח"ל. וכן נראה מלשון החינוך אך הרמב"ן על התורה כ' שאינו נוהג בח"ל וצ"ע שלא חשב במשנה חוץ מנגעי בגדים דל"ה מצוה התלוי' בארץ ואינו נוהג אלא בארץ ומצאתי ברמב"ן שכ' דמ"ה לא ממעט חוץ לארץ משום דלא יקרה כלל בח"ל ולפ"ז מיושב דנ"ח במשנה. ובענין נגעי בתים עיין בר"ש ר"פ י"ב דנגעים דאינו נוהג בח"ל דכתיב ארץ אחוזתכם וצ"ל הא דלא חשיב במשנה דנגעי בתים הוה מצות התלויות בארץ. אך הרמב"ן כ' דל"ה חובת קרקע ומ"מ אינו מטמא בח"ל משום דנס יקרה כלל בח"ל לפי שהוא חוץ לטבע:
והנה הקשיתי המנ"ח אם חובת בית הוה מצוה התלוי' בארץ ומ"ה אינו נוהג אלא בארץ אף מזוזה הוה מצוה התלויה בארץ ומ"מ נוהג בח"ל וליחשב במשנה חוץ ממזוזה. ואם מזוזה ל"ה מצוה התלוי' בארץ כיון דתלי' בהבית אף נגעים כן וליחשב במשנה אמנם להרמב"ן ניחא דבאמת הוא מצוה שאינה תלוי' בארץ וה"ה מזוזה וע"מ לא חשיב נגעי בתים כיון דלא יקרה כלל בח"ל כמ"ש הרמב"ן ודוק:
ב והנה התוס' כ' בע"ז דף כ"א ד"ה אף במקום שהקשו איך משכירין בתים לנכרי לבית דירה והרי אסור משום לא תביא תועבה אל ביתך כדאמרינן בע"ז אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע"ז ורחמנא אמר לא תביא תועבה אל ביתך (והכונה אף דהוא אינו מכניס רק הגוי מ"מ כיון דהוא משכיר כדי להכניס ונהנה מזה עובר משום לא תביא דכוונת הקרא שלא יהנה מע"ז. וכן נראה מרמב"ם דהוא איסור תורה והיינו מה"ט רק דתוס' פסקו בע"ז שם דל"ה רק איסור דרבנן כיון דהישראל אינו דר שם כמו במזוזה דאם יש לו בית בשכירות אינו עובר ויותר הי' לתוס' לומר דהמשכיר אינו חייב במזוזה אם אינו דר שם. ונראה דלמסקנת דברי תוס' אין האיסור דלא תביא תועבה משום שנהנה מהשכירות רק האיסור הוא ההבאה לתוך הבית ולפ"ז הי' לתוס' לומר דאין איסור מדאורייתא כיון דהוא אינו מביא רק גורם להביא וגרם ל"ה רק איסור דרבנן כמו גרם מחיקה בשבת ק"כ וצ"ע). והנה כתבו תוס' פם שהי' נראה לו הטעם משום דבח"ל לא מקרי ביתך אלא בארץ. והקשה תוס' דאין נראה לר"י שיגרע ישראל בח"ל מנכרים שיש להם קנין ועוד דא"כ גבי מזוזה דכתיב ביתך ה"נ דמי שיש לו בית בח"ל יפטור ממזוזה ובמנחות מ"ד מוכח דחייב במזוזה מדאורייתא ושמא י"ל דה"ט דבח"ל לא מקרי ביתך משום דמשתעבד לכרגא כמ"ש תוס' בסוגין ד"ה כל. דמה"ט בטלו תרומה ומעשר בח"ל משום דמשועבדות השדות למלך. אך לפ"ז קשה שגם מזוזה לא יתחייבו מדאורייתא בח"ל מה"ט כמ"ש תוס' ע"ז דאם אינו ביתך אינו חייב מדאורייתא במזוזה. והנ"ל דהנה צריך להבין בתוס' בסוגין שהקשו א"כ אפי' בארץ ישראל לא יתחייבו בתרומה משום שמשועבדות למלך ותירצו דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, וקשה למ"ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר הכי לא נתחייבו בתרומה בארץ ישראל הואיל שמשועבדות למלך ונ"ל דבלא"ה צריך להבין מה תירצו מה"ט בח"ל פטורין ממעשר הואיל והם משועבדות למלך דהרי בש"ס דב"ב דף נ"ה רצה בגמ' לומר הואיל והקרקע משתעבד לכרגא ל"ה רק ראוי והקשה בגמ' א"כ ביטלת ירושת בנו הבכור אלא דיהיב טסקא עיי"ש ומבואר דאם כבר שילם אין זכות למלך. ולפ"ז אמאי כ' תוס' דה"ט דח"ל פטור מתרומה הואיל ומשועבדות קרקעות למלך א"כ אם כבר שילם כרגא יתחייב בתרומה אך י"ל דהרי מדאורייתא פטור רק דתוס' הקשו ליתקנו רבנן שיחייב בתרומה ע"ז תירצו כיון דמשועבדות למלך והיינו דרוב פעמים לא שילם כרגא לא רצו חכמים לתקן וע"ז הקשו א"כ בארץ ישראל אל בזה"ז דל"ה רק מדרבנן אמאי חייבין ותירצו דאין קנין לנכרי ולפ"ז למאן דס"ל יש קנין יש לומר דבאמת היכי דמשועבד פטורין ורק היכא שכבר שילם כרגא חייבין. ומעתה י"ל דלענין מזוזה כיון דאיכא חיוב דאורייתא ל"מ מה שמשועבדות למלך כיון דמשכחת לה ביהיב כרגא ואין משועבד עוד ודוקא לחיוב דרבנן כ' תוס' דלא תקנו רבנן אבל לפטור מחיוב דאור' אין לנו. ולפ"ז לענין חדש למאן דס"ל חדש בח"ל דאורייתא וחדש בשל נכרי לאו דא דאורייתא אין לומר א"כ חדש בח"ל גם בשל ישראל הרי השדות משועבדות למלך והו"ל של נכרי דלענין דאורייתא ל"ש סברא זו כיון דמשכחת לה ביהיב כרגא. ועוד נדבר מזה אי"ה:
ד ונדבר מדין חדש בשל נכרי. הנה התוס' בשמעתין מייתי ראי' דחדש נוהג בשל נכרי מירושלמי דמקשה אמאי לא תני חלה דנוהג בח"ל ומשני לפי שאינו בשל נכרי והקשו תוס' א"כ אמאי אמר ר"א אף החדש הרי לא תני במשנה רק מה שנוהג בשל נכרי וע"כ חדש נוהג בשל נכרי והב"ח דוחה ראיות תוס' וכ' דבירושלמי מקשה לרבנן אמאי לא תני חלה ומתרץ דל"ח מה שלא נהוג בנכרי ות"ק ל"ח חדש. וע"כ חשיב ר"א חדש של ישראל ובה"ז דוחה דא"כ מנ"ל לר"א דת"ק לא ס"ל חדש נוהג בח"ל דלמא לעולם ס"ל חדש נוהג בחוץ לארץ ול"ח הואיל ואינו נוהג בשל נכרי אלא ודאי דחדש נוהג בשל נכרי. ויד אליהו ושאר מפורשים כ' דאין זה הוכחה דדלמא שמע ר"א מת"ק דהוא ר' ישמעאל כדאמר בגמ' בפירוש דס"ל דחדש אינו נוהג בח"ל דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע. ולפענד"נ לבאר דת"ק דהוא ר' ישמעאל ס"ל חדש נוהג בשל נכרים מ"מ י"ל דלא קיי"ל בזה כת"ק דר' ישמעאל כשיטתי' אזיל. דהנה בשאג"א החדשות כתב בצדק דמ"ד חדש בח"ל דאורייתא והוא ר"א דס"ל מושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע ע"כ חדש דנכרי נמי דאורייתא דאין סברא להתיר בשל נכרי כיון דאיסור לא תלה בקרקע ובארץ ישראל כמו שהאריך שם אך עיקר הספק למ"ד דחדש אין נוהג בח"ל אם חדש נוהג בשל נכרי בארץ ישראל כיון דהקרקע של נכרי. ולזה י"ל למ"ד אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר גם מידי חדש אין קנין לנכרי. והנה התוס' כ' בר"ה דף י"ז ד"ה קצירכם. אע"ג דירושה הוא להם מאבותיהם כדאמרינן בע"ז כ"ג מ"מ יש להם במה שזרע ומ"מ בע"ז דייק התם שפיר מדורות הראשונים. ומקודם נ"ל לבאר דברי התוס' שלא יהי' תמוהין. הנה המ"ל בפרשת דרכים בדרך הקודש תמה על דבריהם מה שכ' ומ"מ דייק התם מדורות הראשונים. דהרי הגמ' שם הוכיחו מדכתיב ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש ואי משום הנך דמעיקרא ופירש"י אותן שנעבדו קודם אברהם בבטול בעלמא סגי אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתי' דניחא. להו ושליחותא דישראל עבדו ומזה הוכיח דישראל שזקף לבנה ובא נכרי והשתחוה נאסרה א"כ לא דייק מדורות הראשונים וע"כ הגיה במ"ל ומ"מ דחה התם שפיר מדורות הראשונים והכונה דה"ה דהגמ' הי' מצי לדחות הראי' דבאמת נאסרו האשירות ול"ש אא"א דש"ש דהי' לנכרים מה שזרעו ע"כ האשירות שזרעו ונטעו הי' שלהם רק דעדיין קשי' בביטולא בעלמא סגי דהו"ל ע"ז של נכרי כמו שדוחה בדורות הראשונים והיינו כמו שאמרו ואי משום הנך דמעיקרא וע"כ דייק דהואיל דפלחו לעגל גלי דעתי' דניחא לי' והו"ל ע"ז של ישראל:
ה והנה גם דברי המ"ל תמוהין דאם באמת הי' האשירות של נכרים שהי' הע"ז שלהם א"כ מה מהני מה דפלחו ישראל לעגל הרי מ"מ הו"ל ע"ז של נכרי. דבשלמא אי הי' של ישראל י"ל הואיל וגלי דעתייהו דניחא להו הנכרי שליחותו עביד והוא ע"ז של ישראל משא"כ אם הי' של נכרי ודאי בביטולא סגי ואיך דייק בגמ'. וכבר תמה ע"ז בספר יעלת חן על התורה פ' משפטים. ונלע"ד לבאר דברי התוס' דהנה מה שכתבו מ"מ יש להם במה שזרע הכונה שיש להם קנין פירות כמו שכ' המ"ל והטעם כמו דבכל גזילת מטלטלי יש להגזלן קנין פירות מפני תקנת השבים כמ"ש הסמ"ע סי' שס"ג ס"ק י"ג. רק דבקרקע דאינה נגזלת אין לו אף אכילת פירות וצריך הגזלן לשלם עבור ההשתמשות כמבואר בב"ק צ"ו. אך בנכרים שבארץ ישראל כל זמן שלא נתגרשו משום הי' להם קנין פירות לזמן ומ"ה הי' קשה לתוס' איך דייק התם רב יהודה אמר רב דישראל שזקף לבנה וכו' והרי האשירות היו יכולין הנכרים לאסור. ואף דלמ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי אינו יכול לאסור מ"מ שפיר הקשו לרב דהרי רב ס"ל אין ברירה בביצה ל"ז ומאן דס"ל אין ברירה ע"כ ס"ל ק"פ כקה"ג דמי כדאמרינן בגיטין דף מ"ח דאל"כ לא משכחת דמייתי בכורים על כן הי' קשה זאת להתוס' ומה שתירצו ומ"מ דחי התם מדורות הראשונים נ"ל דהנה קשיא בגמ' שם דאמרינן ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו וקשיא דהרי אח"כ ירשו מאברהם הארץ והו"ל ע"ז של נכרי שבאת ליד ישראל דל"מ ביטול ובשלמא לדעת הסמ"ג דרק מדרבנן ל"מ ביטול ניחא דמקשה אדאורייתא אבל מהב"ח ומהש"ך משמע דאם זכה בה ישראל ל"מ בטול מדאורייתא א"כ מה מקשה וצ"ל דהכי מקשה דהרי איסורא לא ניחא להו דליקני וכ' הנב"י א"ח סי' כ' דאף יורשים לא זכו באיסורין עיי"ש לענין אם מת אחד בע"פ א"כ אף שירשו מאברהם מ"מ האשירות לא ירשו ולכן הקשה בגמ' שפיר וע"ז תירץ דלאחר שפלחו ישראל לעגל שוב ניחא להו א"כ ירשו אז האשירות ומזה הוכיח בגמ' דישראל שזקף לבנה ונכרי השתחוה אסרה כיון דניחא לישראל וזה שכ' תוס' ומ"מ דייק התם שפיר מדורות הראשונים והיינו דנהי דמאשרות שלאחר אברהם לא מוכח דיש לנכרי ק"פ דעדיין קשי' דהו"ל ע"ז של נכרי וסגי בביטול מ"מ מאשירות שלפני אברהם מוכח דאשירות שלפני אברהם כשהוריש אברהם את הארץ ירשו האשירות ורק דאיסורא לא ניחא למיקני אבל אח"כ כשעשו ישראל העגל אז ניחא להו וזכו אז בהאשירות מתורת ירושה דל"מ ביטול מדאורייתא לדעת הב"ח אך לדעת הסמ"ג לא הי' צריך מדאורייתא שריפה דע"ז של נכרי שבאת ליד ישראל ל"מ ביטול רק מדרבנן וזה רחוק לומר דהגזירה הי' בימי משה כשיטת הסמ"ג דטמאים שבימי משה נדחו מפסח ראשון משום גזירה דהגזירות הי' בימי משה וגם מהאשירות שאחר אברהם דלאחר שירשו ישראל נטעו נכרים והי' לנכרים קנין פירות ליכא למימר דקרא עליהן קאי דכיון שקודם נטיעתן הי' הקרקע של ישראל והנכרים נטעו אילנות הי' האילנות שלהם לק"פ וק"פ כקה"ג דמי ואף לאחר שפלחו ישראל לעגל וניחא לישראל והו"ל שליחות (ע' בשמים ראש סי' ש"פ דלאו שליחות ממש הוא דאשלד"ע. רק כיון דניחא לישראל הוה כנתנו לגוי במתנה ומצי לאסור) מ"מ כיון שהי' הע"ז של נכרי סגי לה בביטול רק באותן האשירות שהי' קודם אברהם אבינו וירשו ישראל רק דאיסורא לא ניחא להו למקני ולא זכו ישראל וגם של העכו"ם לא היו אח"כ כשפלחו ישראל וניחא להו זכו אז בהאשירות מדין ירושה והי' ע"ז של נכרי שזכה ישראל. ומזה דייק. וזה כונת תוס' ומ"מ דייק לה התם מדורות הראשונים ודוק וס"ל לתוס' כדעת הש"ך דנאסר מדאורייתא ולא כדעת הסמ"ג:
ו יהי' איך שיהי' בכונת דברי התוס' מ"מ לפמ"ש תוס' דאף דירושה הוא מאבותיהם מ"מ יש לנכרי קנין פירות וכבר כתבתי בתשובה דזה שאמרו בירושלמי פ"ה דדמאי ה"ח אע"ג דר"מ אמר קני לנכרי בארץ ישראל לפטרו מן המעשרות מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים א"ר בא אכילת פירות. כוונת הירושלמי בפשיטות לפמ"ש תוס' ר"ה ולפ"ז למ"ד ק"פ כקה"ג דמי חדש אינו נוהג בשל נכרי דהנכרי יש לו ק"פ דהוא כקנין הגוף ולע"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי חדש בארץ ישראל נוהג בשל נכרי וע' בתשובה מ"ש לישב קו' תוס' מנחות ס"ו ע"ב באריכות. ולפ"ז נאמר דהנה התוס' כ' בזבחים דף ס' ע"ב ד"ה מאי קסבר דאף דר' ישמעאל ס"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא זה דוקא קדושת הבית בטלה אבל קדושת הארץ לא בטלה ונתחייבו מדאורייתא בתרומה אף לאחר שנחרב א"י ונ"ל דמ"ד דסובר דחייבין במעשרות אח"כ ס"ל דנהי דישראל גלו מעל אדמתן מ"מ קנין הגוף יש לישראל בארץ ישראל כמ"ש תוס' ב"ב מ"ד דמה"ט כותבין והקניתי דכל ישראל יש להם חלק בארץ ישראל רק לנכרים יש ק"פ כמו שכ' המ"ל הנ"ל לישב קו' המזרחי עיי"ש. וס"ל לע"ד בטל קדושת הארץ כשגלו ישראל דק"פ כקה"ג דמי. ומ"ד לא בטל קדושת הארץ ס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי. ומעתה נאמר דהנה ת"ק דמשנה דידן הוא ר' ישמעאל כדאמרינן בגמ' מאן תנא דפליג עלי' דר' אלעזר ר' ישמעאל וכיון דר' ישמעאל ס"ל קדושת הארץ לא בטלה דק"פ שיש לנכרים לאו כקה"ג הוא מ"ה. ס"ל חדש נוהג בשל נכרים בארץ לארץ דאין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מחדש ואף דיש לו ק"פ הוא ס"ל. לאו כקה"ג דמי אבל להלכה י"ל דיש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מחדש למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן דבטל קדושת הארץ:
ז והנה מ"ש דמ"ד בטלה קדושת הארץ ס"ל ק"פ כקה"ג דמי לכאורה מבואר להיפך דר"י ס"ל ביבמות דף פ"ב כר' יוסי דתרומה בזה"ז דאור' והוא ס"ל ק"פ כקה"ג דמי ור"ל ס"ל דף פ"א שם תרומה בזה"ז לאו דאור' והוא ס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי. אמנם עיין תוס' יבמות פ"ב ע"ב ד"ה ירושה שכ' דר' יוחנן ס"ל קדושת הארץ בזה"ז לאו דאורייתא רק דס"ל אליבא דר' יוסי קדושת הארץ דאורייתא דמשנה קאי לר' יוסי עיי"ש. ובאמת ר' יוסי מספקא לי' ב"ב נ' אי ק"פ כקה"ג דמי. וע' מנחות מ"ז ע"ב דכ' תוס' דהא דפליגי בגיטין מ"ז אי יש קנין לנכרי בארץ ישראל אליבא דר' יוסי פליגי. ובאמת לפמ"ש בתשו' דהפלוגתא אי יש קנין תליא נמי בק"פ הרי ר' יוס' מסופק בזה ב"ב נ' וע"כ צ"ל לחלק ועדיין צ"ע בכ"ז. והנה התוס' כ' בסוגיא דקדושין ל"ז ע"ב ד"ה הואיל ונאמרה ביאה סתם. דמה"ט לא עשו פסח במדבר רק אחד עפ"י הדיבור משום שנאמר ביאה בפסח וכל מקום שנאמ' ביאה הוא לאחר ירושה וישיבה. ושוב כ' דביאה הכתוב בפסח הכונה עשה מצוה זו שבשבילה תכנוס לארץ כמו גב' תפילין והטעם שלא עשו פסח משום שהיו רובן ערלים. ושמא י"ל דמה"ט לא עשו פסח משום שלא הי' להן קרקע כמ"ש תוס' פסחים ג' ע"ב דמי שאין לו קרקע אינו עושה פסח ואף דארץ ישראל ירושה מאברהם מ"מ כיון שהי' לנכרים ק"פ כדאיתא בתוס' ר"ה שוב למ"ד ק"פ כקה"ג דמי מקרי אין לו קרקע ומ"ה לא עשו פסח רק אחד ע"פ הדיבור:
ח והנה ז' הב"ח הביא ראי' מש"ס דר"ה י"ג דחדש אינו נוהג בשל נכרי דמקשה שם מומר שהקריבו ישראל בארץ מהיכן הקריבו את"ל דעייל ביד נכרי קצירכם ולא קציר נכרי ומנלן דאייתי עומר דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מעיקרא לא אכיל דאקריב עומר והדר אכלי עיי"ש והקשה הב"ח דל"ל בגמ' לומר דאקריב מומר והדר אכיל ואמאי לא הקשה בגמ' בפשיטות דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח והלא חדש הוא וע"כ מוכח דחדש מותר בשל נכרי, א"כ י"ל שאכלו מתבואת הארץ דאייתי שליש ביד נכרי ומותר משום חדש ומ"ה מקשה מעיקרא לא אכיל. ואס"ד שאכלו בלא עומר משל נכרי אמאי לא אכלו מעיקרא ואמנם לפמ"ש לעיל אין ראיה מהך סוגיא דהרי מדמקשה מקצירכם ולא קציר נכרי אע"ג דהקרקע של ישראל דירושה היא להם ואמאי אין מביאין עומר וע"כ כיון דהפירות של נכרי ויש לנכרי ק"פ בהקרקע קנין פירות כקה"ג ולא מקרי קרקע של ישראל ולהך סברא ודאי חדש אינו נוהג בשל נכרי. אמנם להלכה דק"פ לאו כקה"ג י"ל דחדש נוהג בשל נכרי דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי חדש אף דיש לנכרי ק"פ כאמור והנה יש לישב קו' הב"ח דלעולם חדש נוהג בשל נכרי והא דלא מקשה איך אכלו ממחרת הפסח י"ל דהלכה כר"ש דס"ל פסחים כ"ח משעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בלא תאכל חמץ וכ' הפנ"י שם דס"ל בכל ז' ימים מצוה לאכול מצה עיי"ש א"כ י"ל דעשה דוחה ל"ת כמו שכ' תוס' קדושין ל"ח בשם ירושלמי ומ"ה הוכיח דע"כ הקריבו מומר מדמעיקרא לא אכלו, דאס"ד דאכלו בט"ז בניסן משום דעשה דוחה ל"ת הי' להם לאכול מעיקרא משום דעשה דוחה לל"ת. וע"כ דאין עשה דוחה לל"ת רק משום דהקריבו עומר אכלו: ט והנה קשה לי על הירושלמי הובא בתוס' קדושין ל"ח אמאי לא אכלו מצה בליל פסח מחדש ניתי עשה ונדחה ל"ת הרי אפשר לקיים שניהם. דהפנ"י כ' בסוף קונטרס חדש דבחדש ל"א משקין היוצאין כמותן דלא גמרינן בבנין אב משאר איסורים משום דחדש יש היתר לאיסורו אף בעוד שהוא אסור כגון ביום הנף דהעומר מתיר עיי"ש שהאריך והחו"ד סי' ק"ה כ' דהיכי דמשקה היוצא מותר מדאורייתא ל"ג טעם כעיקר ודוקא משקה היוצא אסור דגמרינן מכל אשר יצא מגפן היין. א"כ קשיא כיון דקיי"ל באורז שיש בו טעם דגן אדם יוצא ידי חובת מצה א"כ הי' להם לאכול מצה מאורז שיש בו טעם דגן. דמטעם חדש אינו אסור מדאורייתא. ולענין מצה אמרי' ט"כ דאורייתא, ויש לפרש קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח הכונה שאכלו בעינא לאחר הקרבת עומר ולעולם ידי מצה יצאו ע"י ט"כ ועכ"פ אין עשה דוחה לל"ת כיון שאפשר לקיים שניהם. איברא דאני כתבתי כמה פעמים דלא כחו"ד אך אף אם משקה היוצא אין אסור מדאורייתא מ"מ אם המשקה בא לאוכל ודאי דאורייתא אף בתרומה וטעמא דר' יהושע דאין סופגין אלא היוצא מזתים וענבים דכיון דשאר פירות אין עומדין למשקין ל"א גבי' שתי' כאכילה והו"ל שלא כדרך אכילתן או משום דזיע בעלמא אבל אם הטעים דבר מאכל אסור מדאורייתא. על כן גם בחדש אף דמשקה היוצא אינו אסור מדאורייתא מ"מ אם הטעים דגן אורז ויש בו טעם דגן אסור משום חדש. ע"כ א"א לקיים בלי דחי' דגם בחדש אמרינן ט"כ דאורייתא (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' קכ"ד פלפול עצום בקו' זו) וראיתי במג"א סי' תפ"ט מייתי בשם תשו' רמ"א דליכא למיחש בחדש לפליטת כלים משום דבטל ברוב מדאו' ומג"א הקשה עליו דמבשא"מ צריך ס' מדאורייתא. ונראה דרמ"א סובר כסברא ראשונה שכתבתי דבחדש דהיוצא אינו אסור מדאורייתא גם ט"כ ל"ה דאורייתא ומג"א סובר כסברא אחרונה שכתבתי. ובגוף הסברא יש לומר לפ"מ דאמרינן במנחות נ"ד בחצי זית שתפח לכ"ע מדרבנן ולא פליגי רק בצמק וחזר ותפח ולפ"ז ה"ה במשקה היוצא מחדש שנכנס לאוכל אף שהטעים האוכל ל"א ט"כ דאורייתא. אך במסקנא שם מסיק בתיובתא לר"ל ועיין מה שכ' הגאון מ' אלי' מווילנא סי' תפ"ו ונראה מדבריו דלמסקנא פליגי בח"ז שנתפח וה"ה לפ"ז בט"כ ממשקה היוצא תליא בפלוגתא ולר"ל ל"א ט"כ מדאורייתא ולר"י אמרינן ט"כ מדאורייתא. אך הרמב"ם פוסק דח"ז שתפח ל"ה דאורייתא והארכתי בספרי לא"ח סי' ל' בזה וה"ה בחדש י"ל כן:
והנה לעיל כתבתי לישב קו' הב"ח הא דהוכיח בר"ה י"ג דאקריבו עומר מדכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל וע"כ שהקריבו עומר אמאי לא פריך בפשיטות מדכתיב ויאכלו מעבור הארץ איך אכלו בלא הקרבת עומר. וכתבתי לישב די"ל דלעולם לא הקריבו העומר אך דהלכה כר"ש דס"ל בכל ז' ימי פסח מצוה לאכול מצה כמ"ש הפנ"י פסחים כ"ט ומ"ה אכלו בט"ז בניסן בלא עומר אף דיום הנף אסור משום דגם בט"ז עשה דוחה ל"ת. ומ"ה הקשה אמאי מעיקרא לא אכיל. דהרי כש"כ בליל ט"ו ודאי עשה דוחה לל"ת ואמאי לא אכלו וע"כ לא משום עשה דוחה ל"ת רק משום דאקריבו עומר וכעת נ"ל דבר חדש דהנה בקו' תוס' בשם ירושלמי אמאי לא אכלו מצה בליל פסח משום דעשה דוחה לל"ת י"ל הנה במנחות ס"ח אמרינן שם דר"י ור"ל ס"ל אפי' בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר. והא כתיב עד הביאכם ומשני למצוה והתוס' כתבו בס"ד דאיכא עשה רק שהוכיחו דאפי' עשה ליכא ואמנם מפירש"י נראה דלאו ליכא משמע דעשה איכא. ולפ"ז דעד הביאכם היא עשה א"כ שוב בחדש קודם ט"ז איכא עשה ול"ת היינו ל"ת דלא תאכלו ועשה דעד הביאכם. ואף למסקנא דמסיק דאף בזמן שאין בהמ"ק אסור בלאו דעד עצם היום הזה ועד ועד בכלל מ"מ לא חזר מזה דעד הביאכם למצוה ונ"מ דאסור בעשה ול"ת ולפ"ז ל"ק קו' ירושלמי כיון דאין עשה דוחה לתו"ע. ולפ"ז י"ל לר"י ור"ל דעד הביאכם רק למצוה על כן י"ל דלעולם לא הקריבו עומר ובט"ו הי' אסורים לאכול דאיכא עול"ת משא"כ בט"ז דליכא רק עשה שוב העשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה לשיטת הרשב"א ופנ"י בכתובת מ' דעשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה ע"כ אכלו בי"ז. ואין ראי' דהקריבו עומר אך למעיין היטב בסוגיא דמנחות יראה דאעשה לא גזרינן. ע"כ אם ביום הקרבת עומר ל"ה רק עשה א"כ בליכא עומר אינו אסור כלל ואיך הוכיח בגמ' דאקריב עומר וע"כ ס"ל לגמ' דעצם היום אינו מתיר אפי' בליכא עומר וע"כ ס"ל דעד עצומו של יום והו"ל לאו ועשה ושוב ל"ל דביום ט"ז אסור רק בעשה ע"כ לא קשיא בגמ' מה שהקשיתי. ועכ"פ הרוחנו בישוב קו' ירושלמי כמ"ש לעיל ודוק אולי יבואר עוד מזה:
יא והנה התוס' הקשה בקדושין ל"ז ע"ב ובר"ה י"ג בשם אבן עזרא דהרי ממחרת הפסח הוא בט"ו שהוא ממחרת שחיטת הפסח. והוא יום אחד קודם הקרבת עומר וכפי הנראה הירושלמי הרגיש בזה בפ"ב דחלה שהובא בתוס' ר"ה. ותירץ ר"ת דהפי' בקרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו תבואה ישנה מצות וקלוי לא אכלו עד עצם היום הזה היינו תבואה חדשה לא אכלו עד ט"ז ניסן דאיקרי עצם היום הזה. והתוס' הקשה על פי' זה דא"כ אמאי אמרו בגמ' ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל מה חילוק בין מחרת הפסח לקודם לזה כיון דהוא בט"ו קודם הקרבת העומר. ובר"ה הקשו תוס' לפי' זה אמאי הוצרך לומר שאכלו מן הישן פשיטא שאכלו מצה כיון דישן לא אסור כלל ונ"ל לישב הנה בירושלמי שהביאו תוס' ר"ה מבואר דאפי' חיטים שבעלי' נאסר כשבאו לארץ. ופי' הר"ש פ"ב דחלה דאפי' חיטים משנה שעברה נאסר כשבאו לארץ משום חדש כיון שלא הביאו עומר במדבר וכשבאו לארץ הכל נאסר א"כ חידוש גדול קמ"ל קרא שאכלו מן הישן מצות אך קשיא ממנ"פ אם עשה דוחה לל"ת הי' להם לאכול אף חדש ואם אין עשה דוחה לל"ת אף ישן איך אכלו ונ"ל לישב הנה בספרי לא"ח סי' ל' כתבתי דאף דחצי זית שנתפח אינו אסור מהתורה כדאמרינן במנחות נ"ד היכי דמעיקרא לא הוה בי' מדרבנן מ"מ זה דוקא בחצי זית איסור כיון דמעיקרא הי' היתר אח"כ אינו חוזר ונאסר דהרי השתא לא נתנבלה הבהמה. אבל איסור שחל השתא לאחר שנתפח חייב כגון אם נתפח חצי זית קודם יו"כ או חצי זית שנתפח קודם פסח ונתחמץ שוב אסור משום חמץ וחייב עליו וכן בנשבע שלא יאכל כזית זה והוא נתפח קודם השבועה חייב ומצאתי בתשו' הרשב"א הובא בב"י סי' שכ"ה ה' חלה דשיעור חלה שנתפח קודם גלגול. כיון שאין חייב בחלה רק לאחר גלגול ונתפח קודם חייב בחלה והיינו מה"ט. ואמנם אם הי' ח"ז חדש ואח"כ נתפח אינו חייב משום חדש דהרי כבר חל האיסור כגון כשבאו לארץ הי' ח"ז אח"כ כשנתפח אינו חייב משום חדש דהוה כח"ז חלב דהרי השתא לא חל איסור חדש רק מעיקרא ואז הי' ח"ז. עוד כתבתי בחידושי דלר' יוחנן דס"ל ח"ש אסור מן התורה י"ל אח"כ כשנתפח חייב עליו דדוקא לר"ל דח"ש אינו אסור מן התורה כבר הי' היתר ומ"ה ל"מ נתפח לחייב עליו אבל לר' יוחנן דמעיקרא ג"כ הי' אסור מן התורה שוב מהני נתפח לחייב עליו. ואף דמעיקרא הי' ס"ל לש"ס דמנחות דר"י ור"ל פליגי בצמק וחזר ותפח מ"מ לאחר שמקשה על ר"ל ומסיק בתיובתא הדר בי' הש"ס ומוקי לפלוגתא דר"י ור"ל בח"ז שנתפח ור"י כשיטתי' דח"ש אסור מן התורה ומ"ה ס"ל כמות שהן ור"ל כשיטתי' ומצאתי בספר אחד שהרגיש קצת בסברה זו וע' בא"ח סי' תפ"ו בהגהות הגאון ר' אלי' ווילנא מוכח ג"כ קצת דבמסקנא לא מוקי לפלוגתא דר"י ור"ל בצמק וחזר ותפח ומעתה הכל נכון דהנה התוס' הקשה בשם ירושלמי אמאי לא אכלו מצה בלילי פסח משום דעשה דוחה לל"ת והקשה במקנה דהרי מבואר בפסחים דהיכי דאסור משום טבל כיון דאם הי' חמץ לא חל איסור חמץ על טבל אינו יוצא ידי חובת מצה א"כ בחדש כיון דלא חל איסור חמץ על חדש אינו יוצא ידי חובת מצה ואף דאנן קיי"ל דלא כר"ש רק איסור כולל חל וחמץ על חדש הוה איסור כולל מ"מ כשבאו לארץ נאסר אף תבואה ישנה משום חדש ולא הי' איסור חמץ כולל. ומה הקשה תוס' וכן הקשה בישי"ע וביותר קשה למאן דל"ל איסור כולל. ואמנם י"ל דמשכחת איסור חמץ כגון שהי' חצי זית חדש ותפח לכזית ונתחמץ דלענין חמץ כיון שנתפח קודם לפסח חל עליו איסור חמץ דלענין חדש ל"ה רק ח"ש. וח"ש אינו אסור מה"ת. וכיון דחל בכה"ג איסור חמץ שוב יוצא ידי מצה ולכן הי' לומר דעשה דוחה ל"ת, אך י"ל לר' יוחנן ח"ש אסור מן התורה ולא חל איסור אחר לתירץ אחד בתוס' שבועות כ"ג. וכן הוא בתוס' יבמות ל"ג ד"ה דאפי' על איסור בעלמא שהוא מן התורה אינו חל איסור אחר. והנה שיטת מהרלב"ח דדוקא היכי דלא הי' לו שעת הכושר ס"ל לר"י ח"ש אסור מן התורה משא"כ בהי' לו שעת הכושר. והנה אף שכשבאו לארץ נאסר אפי' חיטים שבעלי' מ"מ לאלו הי' שעת הכושר ולא הי' ח"ש אסור מן התורה משא"כ התבואה שגדלה כשבאו לארץ לא הי' לה שעת הכושר. ומעתה ניחא דמחיטים ישנים אכלו מצות בט"ו אף דהי' ג"כ אסור מ"מ עשה דוחה לל"ת ואין לומר דאלו הי' חמץ לא הי' חל על איסור חדש דהרי חל איסור חמץ על ח"ש מחיטים שנתפח דלא הי' אסור מהתורה ומשום חמץ חייב אבל זה דוקא תבואה ישנה שהי' לה שעת הכושר משא"כ תבואה חדשה שלא הי' לה שעת הכושר אז ח"ש אסור מהתורה ולא חל איסור חמץ אף בכזית שנתפח ואין יוצא ידי מצה וניחא קרא כדכתיב למ"ד דל"ל איסור כולל:
יב והנה אם משכחת כזית מצה שהי' חצי זית ונתפח כגון שנילוש במי פירות עם מים ולדעת קצת פוסקים מי פירות עם מים הוה חמץ נוקשה דרבנן ומדאורייתא מצה הוא עיין נוב"י ומקור חיים. ולדעת הב"ח הובא במג"א סי' תע"א ס"ק ה' ל"ה מצה עשירה יש לישב בפשיטות הקרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה כמו שפירש ר"ת והיינו דמן הישן אכלו בליל פסח אף דהי' אסור משום חדש כמ"ש הר"ש פ"ב דחלה דכשבאו לארץ הכל נאסר אף תבואה הישנה מ"מ אכלו מצות מן הישן היינו שחצי זית חדש שנתפח ע"י מים ומי פירות דהוה מצה מדאורייתא ואיסור חדש לא הי' אסור מדאורייתא בח"ש דהי' לתבואה ישנה שעת הכושר. ולכן אעפ"י שנתפח כבר הותר. ולענין מצה הוה שיעור שלם כמ"ש לעיל ובספרי. וכן לענין חמץ אם נתחמץ במים הי' חייב כרת כדכתיבנא. אבל מתבואה חדשה דלא הי' לה שעת הכושר הי' אסור בח"ש מדאור' וכשנתפח יש ג"כ חיוב כמ"ש לעיל ע"כ לא אכלו רק ישן ומצות וקלוי היינו מחדש לא אכלו עד אחר העומר:
ושוב ראיתי דליכא למימר הכ' דהרי אליבא דמאן דרשינן ויאכלו מעבור הארץ וכו' מעיקרא לא אכיל משום דאקריב עומר אליבא דר"ע דס"ל מושבות בכל מקום שאתם יושבים ולא לאחר ירושה וישיבה ור"ע ס"ל מנחות נ"ז למאי דאפיך שם ע"ב לרבות מנחת נסכים לחימוץ דהו"ל מי פירות עם צים ולדידי' הוכיח נובי"ק סי' כ"ב דמי פירות עם מים הוא דאורייתא א"כ ליכא למימר דאכלו מצה מן הישן אף דאסור משום חדש משום שהי' חצי זית שנתפח. דאם תפח הוא חמץ וליכא למימר דנתחמץ במי פירות לבד דהו"ל מצה עשירה ובמי פירות עם מים הו"ל חמץ אך לדברי מקור חיים סי' תס"ב שחולק על הנוב"י וכ' דאף דלענין מנחה הוה מי פירות עם מים חמץ מדאורייתא מ"מ לענין פסח ל"ה. רק מדרבנן דמנחה לחימוץ ופסח לא ילפינין מהדדי כמ"ש התוס' וע' בספרי חא"ח סי' ע"ח אות א' מה שכתבתי בזה יש מקום לדברינו:
יג והנה בירושלמי הובא בתוס' ר"ה מקשה למה דמשני דאפי' חיטים שבעלי' נאסרו כשבאו לארץ איך אכלו מצה בלילי פסח ומשני משום דעשה דוחה ל"ת ולמ"ד אין עשה דוחה ל"ת אלא א"כ כתובה בצדה (ופי' תוס' דעשה שלפני הדיבור לא דחי ל"ת שלאחר הדיבור) ממה שהי' תגרי נכרים מוכרים להם וכר' ישמעאל דאמר מושבות לאחר ירושה וישיבה. וזה תמוה דאם מושבות לאחר ירושה וישיבה לא הי' נאסר חדש ולמ"ל לתרץ ממה שהי' תגרי נכרים מוכרים להם ופי' הב"ח בתשו' שבגאוני בתראי סי' ג' דאף למ"ד מושבות לאחר ירושה היינו שלא להקריב עומר רק לאחר ירושה וישיבה אבל חדש הי' אסור כל י"ד שנים ולא הי' מותר רק מזה שתגרי נכרים מכרו להם. והנה מלשון הב"ח משמע דכל י"ד שנים הי' אסור להם כל תבואות. וזה ליתא דהרי מבואר בקרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה אך באור חדש קדושין בסוגין דף פ"ה ד"ה ועוד בה שלישי ורביעי פי' יפה דברי הב"ח דהכונה דכל י"ד שנים הי' אסורין עד ט"ז כדין זמן שאין להם עומר. ולמ"ד יום ט"ז כולו אסור הי' אסורין גם בט"ז ואמנם צ"ע דהרי בקרא כתיב מצות וקלוי בעצם היום הזה ונהי דפרשינן כר"ת דהכונה בט"ז דמקרי עצם היום אבל מ"מ מוכח דבט"ז מותר אף דליכא עומר וצ"ל דלמ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה ע"כ יום הנף מותר כר"י. אף דליכא עומר ומ"ד במנחות ס"ח דיום הנף מדאורייתא אסור בליכא עומר ס"ל מושבות בכל מקום שאתם יושבים והקריבו עומר תיכף כשבאו לארץ. וניחא הקרא בין למר בין למר ובאור חדש כ' שם דלמ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה ניחא דלא אכלו מצה בט"ו משום דעשה דוחה לל"ת משום דס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה וס"ל דלא הקריבו עומר וס"ל יום הנף אסור ואסור לאכול בט"ז ומ"ה אין לאכול בט"ו דל"ה מצה הראוי לשבעה כיון דיום ט"ז כולו אסור וזה ליתא לפמ"ש דמ"ד לא הקריבו עומר ע"כ ס"ל יום הנף מותר כדכתיב מצות וקלוי אכלו בעצם היום הזה. ונהי דמ"ד יום הנף אסור דמפרש קרא לא תאכלו עד עצם היום ס"ל עד ועד בכלל אבל כאן כתיב בעצם היום אכלו הרי דט"ז אכלו וע"כ דמ"ד יום הנף אסור ס"ל דהקריבו עומר אבל שיסבור דלא הקריבו עומר ויום הנף אסור זה דבר שאי אפשר ודוק. שוב ראיתי שהאור חדש מישב זאת. ופי' דמ"ה אכלו בט"ז משום שפסק המן והותר אפי' כתלי דחזירי עיי"ש. אך ביום ט"ו לא ידעו שנפסק המן וסברו שבט"ז יהי' אסורין ול"ה מצה הראוי לשבעה דאם הי' להם לאכול הי' אסור כתלי דחזירא כשיטת הר"מ דלא הותר במלחמה רק אם אין להם מה לאכול:
יד והנה עפ"י דבריו נ"ל לישב קו' מהרי"ט בחידושיו שהקשה בהא דאמרי' בסוגין אר"ע ור' ישמעאל במה פליגי ופירש"י ותוס' מה ראה ר"ע לחלוק על ר' ישמעאל וס"ל דמושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע. ומשני משום דס"ל הקריבו נסכים במדבר וא"כ למה כ' תורה מושבות לאחר ירושה וישיבה על עולת יחיד והרי גם במדבר הקריבו עולת יחיד וע"כ מושבות בכל מקום שאתם יושבים והקשה דהרי בש"ס בזבחים דף קי"א מבואר דטעמא דר"ע דאמר קרבו נסכים במדבר הוא משום דס"ל מושבות בכל מקום משמע והכי משמע דאדרבה מזה דקרבו נסכים במדבר יליף ר"ע דמושבות בכל מקום משמע עיי"ש דר"ע אומר כי תבואו להטעינם נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר. או אינו אלא בבמה גדולה כשהוא אומר בכל מושבותיכם בבמה הנוהג בכל מושבות וכו'. ונ"ל לישב דש"ס דזבחים הי' להם הוכחה אחרת דר"ע כשיטתי' ס"ל ע"כ מושבות בכל מקום משמע ולא כסוגיא דקדושין. דהנה הבאתי לעיל דברי ירושלמי דלמאן דאמר מושבות לאחר ירושה וישיבה הי' מ"מ חדש אסור ורק שלא הקריבו עומר. אבל חדש אסור כפי' הב"ח בירוש' וקשיא דא"כ אמאי אכלו ממחרת הפסח שהוא ט"ז והלא במקום שאין עומר יום הנף אסור וצ"ל משום שפסק המן ולא הי' להם מה לאכול והותר קדלי דחזירא וקשיא אמאי לא אכלו בליל ט"ו משום עשה דוחה לל"ת וצ"ל שכיון שלא ידעו שיפסוק המן בט"ז היו סבורין שיהי' אסורין בט"ז ול"ה מצה הראוי לז' וכל זה אם לא הותר כתלי דחזירא רק אם אין להם מה לאכול אבל אם בעת מלחמה היו מותרין באיסורין אף אם יש להם מה לאכול. קשיא אמאי לא אכלו מצה בט"ו דליכא למימר דסברא שיהי' אסורין בט"ז דהרי אף אם יש מה לאכול מותר קדלי דחזירא. והנה בחולין י"ז בעי ר' ירמי' לר"ע דאברי בשר נחירה מותר במדבר אם הכניסו לארץ מהו ומקשה אילימא בז' שכבשו הלא אפי' כתלי דחזירי מותר והקשה הרדב"ז ח"ו סי' ר"ה והפרשת דרכים לשיטת הר"מ דקדלי דחזירי מותר דוקא אם אין להם מה לאכול מה מקשה והלא שפיר מיבעי לי' ביש להם מה לאכול עוד הקשו דהרי הרמב"ן הקשה אמאי לא הוצרכה התורה להגעיל לאחר מלחמת סיחון ועוג ותי' דזה הי' מלחמת מצוה והותר אפי' קדלי דחזירי ולהרמב"ם דלא הותר רק אם אין להם מה לאכול הק"ל ותירצתי בספרי (חיו"ד ח"ר סי' מ"ד אות ח'). דהנה עיקר הקו' אמאי לא הוצרכה התורה להגעיל במלחמת סיחון ל"ק לפמ"ש בע"ז פ"ה שעמדה השמש כ"ד שעות והו"ל הכלים אינם בני יומן. ונעל"פ. אך זה למ"ד כ"ד שעות פוגמת אך למ"ד לינת לילה פוגמת דלילה גורם הפגם הק"ל דשם עמדה השמש ולא נפגם. ובהך דלינת לילה פוגמת הקשו תוס' אמאי הוצרכה התורה שבירה בכלי חרס הרי לא נעשה נותר עד עלות השחר ואז כבר נפגם ותירץ הר"ן דדוקא בתבשיל הבא אחריו פוגם אבל לא בכלי ומ"ה הוצרכה התורה שבירה לבער נותר מן העולם והנה רש"י סותר דברי עצמו דבפסחים מ"ד פירש"י מטעם כלי נפגמה הבליעה ובע"ז ס"ז פירש"י בתבשיל הבא אחריו ופי' ח"ס יו"ד סי' צ"ח דרוב פעמים פוגם אף בכלי ומיעוט אינו פוגם ורק בתבשיל הבא אחריו ודאי פוגם ומ"ה רש"י דפסחים דקאי לרבנן למעיין שם פירש"י מטעם הכלי נפגמה הבליעה דלרבנן אזלינן בתר רוב ולר"מ ניחוש למיעוט ומ"ה פירש"י דעכ"פ בתבשיל הבא אחריו ודאי פוגם. ולפ"ז כתבתי דלר"ע דחייש למיעוט י"ל לינת לילה פוגמת והא דהוצרכה התורה שבירה בכלי חרס דחיישי' למעוטי ולא נפגם והוצרכה תורה שבירה לבער נותר מן העולם. אבל לרבנן ליכא למימר לינת לילה פוגמת דא"כ אמאי הוצרכה תורה שבירה והרי רוב פעמים נפגמה בכלי. ולפ"ז לר"ע דלינת לילה פוגמת הק"ל אמאי לא צותה התורה הגעלה בסיחון דלא הי' לילה אז וע"כ הותרה לגמרי במלחמה ומ"ה מקשה בגמ' לר' ירמי' דמיבעי אליבא דר"ע והלא לדידיה הותרה לגמרי. והרמב"ם סובר לינת לילה אינה פוגמת דתליא בכ"ד שעות ול"ק למה לא הוצרכה התורה להגעיל במלחמות סיחון ומ"ה ס"ל דלא הותרה, רק באין להם מה לאכול. ומעתה מיושב קוש' מהרי"ט דסוגיא דזבחים סובר דר"ע הי' לו הוכחה אחרת דמושבות בכל מקום שאתם יושבים דאס"ד לאחר ירושה וישיבה אמאי לא אכלו מצה דליכא למימר משום דכשאין עומר אסורין בט"ז א"כ אמאי אכלו בט"ז ואין לומר שאין להם מה לאכול ומעיקרא לא ידעו מזה דאף כשיש להם מה לאכול מותרין בקדלי דחזירא וראי' מדלא הוצרכה התורה להגעיל אחר מלחמות סיחון כדכתיבנא. וע"כ שהקריבו עומר דמושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע וכיון שהי' להם חיוב עומר הי' אסור להם לקצור קודם העומר ומ"ה לא אכלו מצה בליל פסח דל"ש לומר דעשה דוחה לל"ת דל"ה בעידנא כיון דאסור להם לקצור כמ"ש ג"כ באור חדש ובמקנה אבל אס"ד דלא הקריבו עומר ולא הי' איסור לקצור אמאי לא אכלו משום דעשה דוחה לל"ת עכ"פ כיון שמותר אף כתלי דחזירי ודוק היטב:
טו ולאחר העיון יש לומר דאדרבה לר"ע ס"ל דלא הותר קדלי דחזירא רק באין להם מה לאכול. דהנה בחולין י"ז דרשינן ובתים מלאים כל טוב אפי' קדלי דחזירא וקשיא אס"ד דלא הותר במלחמה רק באין להם מה לאכול מפני סכנת נפשות וסכנת נפשות ל"ה רק דחוי' באיסורין א"כ איך משתבח קרא במידי דלא חזי דבשלמא אם הותר להם כתלי דחזירא י"ל דמשתבח קרא שימצאו בתים מלאים כל טוב אלא אי אמרת דלא הותר רק מפני סכנת נפשות דל"ה רק דחויה כמ"ש הב"י א"ח סי' שכ"ח דלמ"ד טומאה דחוי' בציבור גם איסורין לחולה ל"ה רק דחוי' איך משתבח קרא בכך. ומזה מוכח דלא כרמב"ם רק דאפי' ביש להם מה לאכול הותר קדלי דחזירא בז' שכבשו. אמנם לר"ע י"ל כדברי הרמב"ם. דהוכחנו בספרי לא"ח סי' נ"ה אות ג' דר"ע ס"ל טומאת קרובים הותר לכהן דקשיא לר"ע דס"ל אין איסור חל על איסור אפי' בבת אחת בחולין ק"א ע"ב וכ' תוס' ד"ה ר"ע דלמסקנא דשבת ויו"כ הוה איסור בת אחת ל"א איפוך וס"ל לר"ע אאחע"א אפי' בבת אחת א"כ הא דדריש ר"ע ולאחותו לכהן גדול ונזיר ועושה פסח עיין זבחים ק' ואיך חל איסור נזירות על איסור כהן. ומ"ה הוכחתי שם דמיירי במת קרובו וקיבל נזירות. ובמהדורא בתרא כ' יבמות ל"ג דאם דחויה טומאה לא חל עדיין איסור אחר וע"כ ס"ל הותרה ולפענ"ד נראה דכמו דס"ל לר"ע בטומאת קרובים הותרה ה"ה כל מקום דעשה דוחה ל"ת ס"ל הותרה. ובזה מיושב מה דאמרינן ביבמות ט' והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר"ע ורבנן ולר"ע א"צ חליצה והקשו תוס' אמאי לא אמרינן לר"ע דליתי עשה ולדחי ל"ת הנה כבר כ' שעה"מ פ"ו מחליצה דקו' תוס' לא קאי על גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלר"ע א"צ חליצה דקדושי אחי' ל"ה קדושין לדידי' דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולא קשיא רק דמשמע דלר"ע אלמנה לכ"ג א"צ חליצה אף דהיתה בתולה כשקידשה אחי' ועתה היא אלמנה ולזה קשיא לר"ע ניתי עשה ונדחה ל"ת. והנה באלמנה מן הנשואין דהוה עשה ול"ת נכון דא"צ חליצה לר"ע דהרי בגמ' דף כ' מקשה מנ"ל דקרא דיבמתו מרבה חייבי לאוין שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום דלמא חייבי כריתות ומשני חייבי לאוין תפסו קדושין עיי"ש ולר"ע דחייבי לאוין נמי לא תפסו קדושין ע"כ לא רבי קרא בחייבי לאוין שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום וכן כ' בשעה"מ ול"ק קו' תוס' רק באלמנה מן האירוסין דל"ה רק ל"ת גרידא ועולה ליבום מדאורייתא משום דעשה דוחה לל"ת. ומעתה נ"ל ליישב דבר"ן קדושין הקשה גם באלמנה מן האירוסין מאי מקשה ניתי עשה ונדחה ל"ת לפי מה דמסקינן בקדושין דסוף ביאה קונה א"כ בתחילה ביאה הוה בעילת עצמו ובגמר ביאה נמי עשה ול"ת הוא ותירצתי בס' חא"ח סי' נ"ה אות ו' דלמהדורא בתרא יבמות ל"ג דאם טומאה דחוי' בציבור אין יכול לחול איסור אחר ה"ה היכא דעשה דוחה לל"ת ל"ה רק דחוי' ואין חל איסור בעילת עצמו על איסור אלמנה מאירוסין אף דעשה דוחה לל"ת. ומ"ה ל"ה עול"ת רק ל"ת ועשה דוחה לל"ת והארכתי בפרט זה. ומעתה כיון דס"ל לר"ע טומאת קרובים הותרה ושם כתבתי דהוא מטעם עשה דוחה ל"ת ה"ה בכל מקום ס"ל עשה דוחה ל"ת הותרה. וחל איסור בעילת עצמו על איסור אלמנה. ומ"ה ס"ל גם באלמנה מן האירוסין אין עשה דוחה לל"ת דאם העשה ידחה לל"ת חל איסור בעילת עצמו ובגמר ביאה דאז נעשה המצוה הו"ל עשה ול"ת וכיון דאין עשה דוחה לל"ת מ"ה לר"ע ל"צ חליצה כלל כמו באלמנה מן הנשואין דלא ס"ל דרשה דיבמתו דיש לך אשה שצריכה חליצה ואינה עולה ליבום ודוק וע' מ"ש בס' בית יצחק יו"ד סי' פ"ה אות ז' מזה. ויבואר עוד לפנינו אי"ה:
ולפ"ז יסבור ר"ע דאם איסור הותר משום סכנת נפשות הוה הותר ושפיר משבח קרא ובתים מלאים כל טוב אפי' כתלי דחזירי בשאין להם מה לאכול ומותר משום סכנת נפשות ומ"ה הוה היתר גמור ומשתבח בי' קרא דהוה היתר גמור:
מז ולפ"ז דר"ע ס"ל דלא הותר קדלי דחזירי רק באין להם מה לאכול מיושב קו' מהרי"ט הנ"ל בדרך זה. הנה בגמ' אמרינן דלמ"ד מושבות לאלתר משמע ולא לאחר ירושה וישיבה מ"ה אכלו ממחרת הפסח ומעיקרא לא דאקריב עומר והדר אכיל ולמ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה ולא הי' נאסר חדש מ"ה אכלו ממחרת הפסח דלא היו צריכים שהי' להם מן וכ' הריטב"א דע"כ צ"ל שאכלו כזית מצה שהרי לא הי' איסור (ובמן לא היו יוצאים כזית מצה דלא הי' מחמשת המינים ולא בא לידי חימוץ וכ"כ בישועת יעקב) ובקרא לא חשב, רק מה שאכלו בלי הפסק עיי"ש וזה דוחק בקרא. אך גם למ"ד מושבות לאלתר משמע צ"ל כן דאין לומר דלא אכלו מצה משום דאין עשה דוחה ל"ת משום דאין עשה דלפני הדיבור דוחה לל"ת כמ"ש התוס' דהרי אף אם חדש אסור מ"מ מותר בז' שכבשו אף קדלא דחזירא כמו שהקשה בטורי אבן ר"ה י"ג וע"כ צ"ל משום דלא הי' צריכין לא אכלו שהסתפקו במן ומצה אכלו וקרא לא חשוב רק מה שאכלו בלא הפסק. ומ"ה אין להוכיח מקרא אי מושבות לאלתר משמע. וזה דוקא אם הותר קדלי דחזירי אף אם יש להם מה לאכול, אבל לר"ע שהוכחנו דס"ל הותר איסורין לחולה שיש בו סכנה ושפיר אסור להם קדלי דחזירי רק משום שאין להם מה לאכול ומשתבח קרא שעיר כדכתיבנא ואם נאמר דמושבות לאלתר משמע הי' איסור חדש ולא אכלו מצה דאין עשה דוחה לל"ת דעשה דלפני הדיבור אין דוחה כמ"ש תוס' ניחא הקרא כפשטא. דמעבור הארץ הי' אסורין גם בליל פסח ולא אכלו רק מתגרי נכרים למ"ד חדש של נכרי מותר ע"כ מוכח מזה דמושבות לאלתר משמע ומ"ה שפיר אמרינן בזבחים דר"ע ס"ל קרבו נסכים במדבר משום דס"ל מושבות לאלתר משמע דמקרא גופה מוכח דלאלתר משמע ומה דאמרינן בקדושין מושבות לאלתר משמע משום דס"ל קרבו נסכים במדבר זה דוקא לה"א אבל למסקנת הש"ס הוכיח ר"ע דמושבות לאלתר משמע מקרא דויאכלו גופה כדכתיבנא ודוק: יז והנה ביערות דבש בסוף הספר כ' דר"ע דס"ל מושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע ס"ל דהא דאישתרי בעת המלחמה קדלי דחזירא ושאר אסורים אפי' בשלל דידן דלא כתירץ הגמ' בחולין י"ז וקשי' למה איצטריך קרא דחדש אינו אסור רק לאחר ירושה וישיבה. ות"ל דכל האיסורין מותרין וע"כ קמ"ל קרא דמושבות בכל מקום שאתם יושבין ולדידי' ליכא למימר דקרא כי ירחיב בא להורות דבשר תאוה אסור דקרא כ' ירחיב קאי תיכף בביאת הארץ ואז הי' מותר אף קדלי דחזירא אף שלל דידן ומ"ה דריש על בשר נחירה דמקודם לכן הי' נחירה זו שחיטתו ולא מטמא ואח"כ ל"ה שחיטה ומטמא ור' ישמעאל כשיטתי' דס"ל מושבות לאחר ירושה וישיבה וקרא קמ"ל דהוי אמינא דאסור תיכף משום דס"ל שלל דידן לא אישתרי. ומ"ה ס"ל קרא כי ירחיב בא לאסור בשר תאוה:
ולפי דבריו מיושב ג"כ קו' מהרי"ט דסוגיא דזבחים ס"ל דר"ע א"צ ראי' דמושבות בכל מקום שאתם יושבין משמע דלשיטתי' דבשר נחירה מותר קרא דמושבות מסברא משמע לאלתר, ודוקא ר' ישמעאל הי' לו הכרח דלאחר ישיבה משמע:
יח והנה לעיל כתבתי בישוב קו' תוס' אמאי לא אכל מצה בליל פסח דניתי עשה ולידחי ל"ת וכתבתו דלשיטת הלח"מ על משניות והפ"י דיוצא מחדש מותר א"כ גם ט"כי ל"א בחדש לפמ"ש החו"ד סי' ק"ה דט"כ לא אסור רק היכא דהיוצא אסור. אבל במצה אמרינן ט"כ דאורייתא ואורז שיש בו טעם דגן יוצא ידי חובתו א"כ היו יכולין לאכול אורז שיש בו טעם דגן. ומ"ה קרא קאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו בששה עשר לפי' ר"י ומעיקרא לא אכלו בעינא אבל מצה אכלו מאורז שיש בו טעם דגן אמנם דחיתי סברא זו דאף דהוא מותר מדאורייתא משום דהוה זיעא בעלמא או דהוה משקה ושתי' כאכילה ל"א רק במילי דשתי' כגון יין ושמן כמ"ש תוס' חולין ק"כ ד"ת לרבות השותה ור"א ור"י לשיטתם דפליגי בתרומות פי"א דס"ל לר' יהושע יוצא משאר פירות מותר ה"ה דס"ל שם דל"ה משקה ור"א ס"ל דגם יוצא משאר פירות הוה משקה. אבל יוצא משאר פירות שבא לאוכל והטעים האוכל לכ"ע טעם כעיקר דאורייתא והארכתי בפרט זה בכמה סוגיות ודרשות. ויש סברא להיפך דכיון דהטעם היוצא הוה משקה ומותר מדאורייתא אף אם בא לאוכל אין בכחו לאסור משום טעם כעיקר:
ונ"ל דתלי' במחלוקת דהנה הרמב"ן הקשה אמאי לא הוצרכה התורה להגעיל הכלים אחר מלחמת סיחון ועוג ותירץ דכיון דחי' מלחמת מצוה והותרה אפי' כתלי דחזירי לכן לא הוצרכה להגעיל, וקשי' דהרי שלל דידן לא הותרה ונהי דהבלוע בכלי הי' שלל של נכרים אכל הרי המאכל של ישראל שיבשל אח"כ יהי' לו טעם איסור והמאכל הוא שלל דידן. וע"כ צ"ל דכיון דהטעם הוא משלל נכרים אין בכחו לאסור אף שלל דידן כיון דהטעם גופא לא אסור. וה"ה שי"ל במשקה היוצא מחדש אף שהטעים אוכל אין בכחו לאסור:
אמנם כ"ז אם נימא דמטעם זה לא צותה תורה להגעיל לאחר מלחמות סיחון. והנה הר"מ פסק דלא הותר קדלי דחזירא רק כשאין להם מה לאכול והקשה הפרשת דרכים דא"כ אמאי לא הוצרכה תורה להגעיל לאחר מלחמות סיחון. ותירץ בלב ארי' דקושית רמב"ן ל"ק רק למ"ד גיעולי נכרים לאו חידוש דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא וקדירה בת יומא לא פגמה פורתא והוא שיטת ר"ע בפסחים. וקשי' אמאי לא הוצרכה התורה להגעיל לאחר מלחמות סיחון וצריך לומר דהותר לגמרי קדלי דחזירא. אבל הרמב"ם פוסק כרבנן דקדירה בת יומא נמי פגמה פורתא ורק חידוש שחידשה תורה. ול"ק אמאי לא הוצרכה תורה להגעיל לאחר מלחמות סיחון כיון דחידוש היא לא נתחדשה הלכה רק לאחר מלחמות מדין ולעולם קדלי דחזירא לא אישתרי רק כשאין להם מה לאכול עיי"ש כי קצרתי:
והיוצא לנו מזה דלר"ע דס"ל ע"כ מ"ה לא הוצרכה להגעיל לאחר מלחמות סיחון משום דקדלי דחזירא הותרה וקשה הרי כשיתן טעם בשלל דידן נאכל שלל דידן שיש לו טעם איסור. וע"כ צ"ל כיון דגוף הטעם הוי שלל נכרי והותר לא איכפת לן אם שלל דידן יש בו טעם איסור. וה"ה יוצא מחדש שהטעים אורז לא נאסר. ומ"ה לר"ע אכלו מצות מאורז. וכיון דהסוגיא דקדושין כר"ע דס"ל מושבות לאלתר משמע ניחא מה שאכלו בט"ז חדש ול"ק הרי אכלו מצות מקודם דעשה דוחה לל"ת כקו' תוס' בשם ירושלמי דיצאו בטעם מצה:
אמנם לפמ"ש בשם היערות דבש דר"ע ס"ל גם שלל דידן אשתרי אין להוכיח דין זה ונ"ל דבדין זה יפלגו הבבלי וירושלמי. וגם בגוף הדמיון יש לדחות דבשלמא בשלל של גוים דהוה היתר גמור למ"ד דהותר לא איכפת לן בטעמא משא"כ בחדש דהוה איסור רק דהיוצא אינו אסור מדאורייתא אבל מ"מ הטעם הנכנס לאוכל והטעים יש לאסור. והרבה יש לדבר בפרט זה מדין חתיכה נעשה נבלה לר"ת דס"ל מדאורייתא חתיכה נעשה נבילה:
יט והנה בגוף הדין דחדש של נכרי ראיתי בישי"ע ובכמה פוסקים מביאים ראי' מש"ס דמנחות דף ה' דחדש אינו נוהג בשל נכרי. אף בארץ ישראל מדאמרינן במנחות למ"ל מן הבקר להוציא את הטרפה ות"ל מק"ו מבעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסור להדיוט אינו דין שאסור לגבוה עומר יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לעומר שכן בא להתיר חדש ומשני בשביעית מה לשביעית שכן מתיר ספיחין כר"ע דאמר ספיחין אסורין מה לעומר שכן בא להתיר חדש בח"ל ואפי' למ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא שכן מתיר לאו שבתוכה ואמאי לא קאמר שכן מתיר חדש של נכרי בארץ ישראל דשביעית ודאי אינו נוהג בשל נכרי אף למ"ד אין קנין בארץ ישראל כמ"ש מהרי"ט ומבי"ט דממעטינין מדכתיב לכם. וע"כ חדש אינו נוהג בשל נכרי. ולא בא העומר להתיר ולפענ"ד יש לדחות הראי' לפמש"ל באריכות דמבואר בירושלמי דיש קנין לנכרי בארץ ישראל לאכילות פירות ולמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אין חדש נוהג בשל נכרי. ויש להוכיח דר"ע ס"ל ק"פ כקה"ג דמ' דבצל"ח פסחים ח' ובטורי אבן חגיגה ג' ד"ה כדי ליתן שכר הקשו אהא דאמרינן פסחים ח' כל שאין לו קרקע אינו עולה לרגל א"כ כיון דילפינן גז"ש ראי' ראי' מהקהל ה"ה דילפינן הקהל מראי' וכל שאין לו קרקע אינו חייב בהקהל למה כתיב קרא וגרך אשר בשעריך והרי גר אין לו קרקע בירושה רק מה שקנה וחוזר ביובל ואין לו רק ק"פ ולמ"ד ק"פ לאו כקנין הגוף דמי אינו חייב בהקהל וקשי' למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי ותירץ בטורי אבן דקרא מיירי בנכרי הבא על בת ישראל דיורש מאמו ישראלית עיי"ש. והנה זה ניחא למ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכ' תוס' קדושין ע"ה ע"ב דבתר דידי' שדינן וצריך להתגייר וכן כ' רש"י בחומש סוף פ' אמור על כן שפיר הוה, גר ומ"מ יורש את אמו ואף דגר אינו יורש את אביו נכרי אבל אמו מישראלית שפיר ירש. אבל לר"ע דס"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכ' תוס' קדושין ע"ה דס"ל דהו"ל ישראל ממזר א"כ א"צ להתגייר ולא מיקרי גר ואיך מישב לקרא וע"כ מוכח מקרא לדידי' דק"פ כקה"ג דמי. וכיון דבמנחות קאי לר"ע דספיחין אסורין לד לדידי' ודאי חדש אינו נוהג בשל נכרי כמ"ש אבל לדידן דק"פ לאו כקה"ג דמי, שפיר י"ל דחדש נוהג בשל נכרי:
ולכאורה ההערה יפה אך באמת לפ"מ דס"ל לר"ע בב"ב קי"ד ירושת הבעל דאורייתא אין להוכיח מקרא דק"פ כקה"ג דמי די"ל דקרא דוגרך דגר חייב בהקהל משכחת לה בגר שנשא בת ישראל וירש ממנה קרקע דאינו חוזר ביובל ויש לו קנין הגוף וכ"כ בצל"ח פסחים: