שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קא
הלכות עבדים:
א הנה קשה לי אשיטת תוס' ב"ק פ"ז ד"ה בעבד כנעני לתי' הראשון. ותוס' גיטין י"ב דגם בעבד כנעני שלו חייב ברפואה, כשחבל בו, וכן נ"ל להוכיח קצת ממשנה דשם דקתני החובל בעבד כנעני פטור מכולם, אמאי לא קתני דחייב מלקות לשיטת הקצה"ח החולק על הסמ"ע בסי' תכ"ד וס"ל דבעבד כנעני שלו חייב מלקות אף בהכאה שוה פרוטה עיי"ש. ולשיטה זו דחייב ברפואה ניחא דאינו לוקה ומשלם. א"כ אמאי אמר רבא בדף ע"ה קפחתי לסבא דבי רב. דהא ר' גמליאל פוטר עצמו מכלום הוי כשהודה שסימא את עיניו ודילמא מיירי שסימא את עיניו וצריך ג"כ לרפאותו. ואם אינו יוצא לחרות חייב לשלם לו הרפואה. ול"ה פוטר עצמו מכלום. ושמא י"ל דכיון דר"ג לא אמר שחבלו וצריך רפואה. רק הודה שסימא עינו. ואין בכח הודאה זו לבד לחייב ברפואה ומ"ה לא מיקרי זאת מחייב עצמו בדמי הרפוא' מיהו י"ל דנהי דתוס' ס"ל דלתירץ זה דחייב ברפואה מ"מ בסימא את עינו ויוצא לחרות א"ח ברפואה דאין לחייב יותר ממה שחייבה התורה. ונהי דהוה מודה בקנס ואינו יוצא לחירות וחייב ברפואה מ"מ אנן בעינן שיודה בקנס ובקרן ואם יפטור מקנס עדיין יתחייב בקרן משא"כ בזה. דאם חייב בקנס א"ח ברפואה לא מיקרי זאת מחייב עצמו בכלום, דלדבריו שהודה שעל העבד לצאת לחירות א"ח ברפואה ודו"ק:
ב עוד צ"ע במה ששמח ר"ג שסימא את עין עבדו ולא יעבור על עשה דשחרור. הרי לעומת זה עבר על איסור חבלה ונהי דהי' בשוגג גם בשוגג צריך כפרה, ולשמחה מה זו עושה, והנראה מזה להוכיח כשיטת הטורי אבן מגילה כ"ח דאדם יכול למחול על חבילתו שלא יעבור המחבל בלאו. ובספרי הקטן שיח יצחק בתשובה שבסוף הספר דחיתי ראיתו מש"ס דב"ק סימא את עינו מ"מ לפטור, וכתבתי דשם לא מיירי מחיוב מלקות רק ממון פטור ע"ש ועי' בברכי יוסף יו"ד סי' ר"ס. אמנם מר"ג יש ראיה נכונה דטבי עבדו בודאי מחל על החבלה שרצה לצאת לחירות ולא עבר שום איסור ומ"ה שמח ובהכי ניחא מה דקשה אם נימא, דר"ג סימא עינו בשוגג דבודאי לא עבר ר"ג במזיד אאיסור חבלה א"כ ע"כ ס"ל לר"ג דאף אם אינו מכוין לשחתה יוצא לחירות דלא כרשב"ג בנו דס"ל בקדושין ובב"ק כ"ו עד שיתכוין לשחתה ובנדרים מ' אמרינן לימא פליג שמואל אדאבוה דרחוק להם שבן יחלוק על אביו אם לא היכא שמצינו בפירוש ע' תוס' ב"מ ד' ד"ה אין נשבעין. אבל לפמ"ש לעיל י"ל דבאמת ר"ג נתכוין לשחתה רק העבד מחל על חבילתו ועי' תוס' ב"ק כ"ו דהיכא שנתכוין לטובת העבד ולטובת העין לכ"ע אינו יוצא לחירות. והיכא דנתכוין לטובת העבד ולא לטובת העין משמע מתוס' דגם בזה פליגי רשב"ג ורבנן. ולפמ"ש בנתכוין לטובת העבד ולהשחית העין אף לרשב"ג יוצא לחירות ודוק ובכ"ז רחוק מאד לומר דסימא עינו בכונה לצאת לחירות דא"כ עדיין עובר על איסור דלעולם בהם תעבודו כיון דמסמא בכונה. ולכן המובחר דעשה בשוגג או בכונה לשחת העין לרפואת העבד. ולא בכונה לצאת לחירות ואח"כ שמח שיצא עי"כ לחירות והעבד מחל על חבילתו ודו"ק בכ"ז:
ג ועי' ירושלמי סוף פרק אלו נערות דמבעיא לן במודה בקנס אי יאמרו לו שחייב לצי"ש ומייתי מר"ג שהפיל שן טבי עבדו דלא כש"ס דילן דאיתא סימא עיניו ואמ"ל ר"י ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים ודברי הירושלמי תמוהים דמאי ראיה מעבד דמשחרר עבדו עובר בעשה ומ"ה אין אומרים לו צא יד"ש משא"כ בשאר קנס. ועי' שעה"מ פ"ה מעבדים ה"ז שהרגיש בזה לפמ"ש לעיל מיושב שפיר דבאמת עבר ר"ג אלאו דחבלה. רק שהעבד יכול למחול, וזה כשיצא לחירות. וכיון שיצא לחירות אף שלא יעבור בלאו דחבלה מ"מ יעבור בעשה דלעולם בהם תעבודו ולכן ב' הצדדים שווים ואם בכל קנסות חייב לצי"ש גם הכא חייב לצי"ש לשחררו ואי דיעבור בעשה דמשחרר עבדו לעומת זה לא יעבור באיסור חבלה ודו"ק. ולפ"ז בהכה נגד עינו וסימהו דל"ה רק כמבעית את חבירו דא"ח מלקות, אינו יוצא לחירות משום דחייב לצי"ש כקו' שעה"מ כיון דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו ודוק. אמנם י"ל דבירושלמי מסיק שם ר' אבינא בעי קומי ר' מנא ר"ג כמאן דאמר מותר לשחררו א"ל כל גרמא אמרה שאסור לשחררו דאל"כ הי' לו לשחררו משעה ראשונה א"כ י"ל דהא דמייתי בתחלה ראי' מר"ג דבקנס א"ח לצי"ש הוא קודם דמסיק דר"ג ס"ל אסור לשחרר אבל למסקנא באמת נדחה הראיה משם:
הלכות ס"ת: