אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן ק

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן ק

סימן צט

ב"ה:

פרעמישלא "צדיק ונושע" לפ"ק:

להרב הגדול החריף ובקי המפורסם כש"ת מ' שמעון אלטר פרענקעל נ"י האבד"ק פאדגורזא יע"א:

ע"ד השאלה באחד שהי' לו ילד משפחה ערלית ומת' אשתו ורוצה לישא הערלית הנ"ל אחרי שתתגייר. ובאם לא יתירו לו ידור עמה באיסור, או ישאנה בדרך צווילעהע אם מתירין לו איסור זה שלא יבא לידי עבירות חמורות או שאין רשאי הב"ד להזדקק דבודאי גם אחר שתתגייר לא תשמור איסור נדה וגם בעיקר הגירות אי מגיירין אותה הואיל והיא לשום אישות ואי יש איסור לישא אותה משום הנטען על השפחה ע"כ:

א תשובה הנה בדין נטען על השפחה המבואר במשנה דיבמות הביא כת"ה פירש"י דלא יכנוס משום לזות שפתים היינו דאתי לאחזוקי קלא קמאי והוכיחו מזה מקצת מפורשים דאם הדבר ידוע שנבעלה לו מותר לכונסה ואמנם הרשב"א מפרש הלזות שפתים שיאמרו שלא נתגיירה לש"ש ולפ"ז אפי' ידוע שנבעלה לא יכנוס כמבואר בתוספתא דאפי' הוליד ממנה לא יכנוס וכבר ראה מ"ש זקינו הגאון זצ"ל בספר דברי חיים חלק אה"ע סי' ל"ו ובאמת ברמב"ן מבואר להיפך בשיטת רש"י דאם בודאי בא עלי' אם כנס יוציא ועיי"ש. ומלשון הרשב"א שכ' דאפי' אם בודאי בא עלי' לא יוציא משמע דגרע טפי כשודאי בא עלי' מיהו זה לשיטתו דהלזות שפתים שנתגיירה שלא לשם שמים גרע טפי כשודאי בא עלי' ואמנם י"ל דגם רש"י סובר דאף אם בא עלי' בודאי ואף אם יש לו ממנה ולד אסור לכנסה משום לזות שפתים דהרשב"א שנתגיירה בשביל כך והא דפירש"י לזות שפתים ויחזיקו הקול היא משום דע"כ בנטען על השפחה ונשתחררה לא שייך לזות שפתים דהרשב"א שיאמרו שנתגיירה בשביל זה כיון דהאדון יכול לשחררה בע"כ ולא בעינן דעתה מה לי אם נשתחררה לשם כך. ולכן ע"כ בשפחה הלזות שפתים שיאמרו שהקול אמת ומ"ה פירש"י גם בגיורת כן אבל באמת גם בודאי בא עלי' אסור בגיורת משום לזות שפתים דהרשב"א ובאמת קשה לרשב"א דס"ל דלזות שפתים היא משום שיאמרו שנתגיירה שלא לש"ש ואיך שייך זאת בשחרור השפחה דלא בעי קבלת המצות בשעת שחרור כמבואר ביבמות מ"ח ומשחרר' בע"כ ומה שייך לזות שפתים. ולישב ד' הרשב"א הי' נרא' דס"ל כשי' התו' ביבמו' מ"ח דעבד אינו מל בע"כ וכן דעת הרי"ף הוב' ברא"ש וע' סי' רס"ז ס' ה' א"כ בשפחה ג"כ ס"ל לרבנן דרשב"א דל"מ טבילה בע"כ לשם שפחה וכשלא טבלה בעי קבלת המצות בשעת דור ולכן שייך לזות שפתים שלא קיבלה עול מצות לשם זה אך אדעתא דאישות ורש"י כשיטתי' דס"ל ביבמות מ"ח דגם נס מל עבד בע"כ וה"ה בשפחה כופה ומטבילה לשם שפחה ח"כ משחררה ול"ב קבלת המצות ומה שייך לזות שפתים ולכן רש"י לזות שפתים שהקול אמת וזה טעם של הנ"י שכ' לזות שפתים דרש"י דס"ל גם בזה כרש"י דמלין עבד בע"כ כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קס"ז ס"ק ו':

מיהו י"ל דאף דס"ל לרש"י דמטבילין ומלין שפחה ועבד בע"כ מ"מ אם לא קיבלו המצות מדעתן בשעת גילה לשם עבדות אח"כ בעי לרבנן השחרור מדעתה ולרשב"א בעי גם אח"כ קבלת המצות דלשיטת רש"י ביבמות מחלוקת רמבן ורשב"א אח"כ בשעת השחרור כמ"ש מהרש"א שם, ולפ"ז י"ל משנה דיבמות מיירי בשפחה שלא טבלה לשם שפחה או שטבלה ג"כ וקאי לרבנן דבעי קבלת מצות אם לא נהגה מקודם במצות יש לזות שפתים שלא קיבלה המצות רק לשם אישות אבל לרשב"א ס"ל כופה ומטבילה לשם שפחה וכופה ומשחררה ודאי ל"ש לזות שפתים. ע"כ נלע"ד לישב שיטת רש"י דבשפחה ודאי ל"ש לזות שפתים ששחררה בשביל אישות דאדרבה הא עדיף, יותר באמת המשחרר עבדו עובר בעשה וה"ה משחרר שפחתו. אך הר"ן דהאיסור היא משום לא תחנם והיכא דעושה לצרכו ליכא שום לא תחנם ע' מג"א סי' צ' א"כ במשחרר שפחתו שישא אותה אינו עובר בעשה ועדיף כשמשחררה בשביל כן ואיך נימא דאסור שום לזות שפתים הרי אדרבה בזה לא עבר אעשה. ולכן ע"כ שפחה לזות שפתים שיאמרו שהקול אמת ולכן פרש"י גם בגיורת זן דתרווייהו בהדי הדדי מתנייהו אבל גם רש"י מודה דבגיורת איכא משום לזות שפתים דהרשב"א ולכן אף אם בודאי בא עלי' אסור לכונסה כמבואר בתוספתא אך לפ"ז קשה דהרי בתוספתא יבואר גם בשפחה אף בודאי בא עלי' אסור וכבר כתבתי דבשפח' יש לזות שפתים הנ"ל מיהו למ"ש דאם לא קיבלה עול מצות כגון שלא טבלה כלל לשם שפחה או שטבלה בע"כ לרבנן בעי קבלת מצוה בשעת שחרור ניחא גם בשפחה וקאי התוספתא לרבנן דרשב"א באמת קשה לי מאד לשיטת התוס' ביבמות ושיטת הרי"ף ואין רשאי למול העבד בע"כ איך מילת עבדי' מעכבין מלאכול הפסח והרי הדבר תלוי ברצון עבדי' ואם הם אינם רוצין הוא אונס ולא יוכל למול ומבואר ביבמות דאיכא דאינו יכול למול אין מעכבין וצ"ל דאין ה"נ אם העבדים אינם רוצים למול אין מעכבין ביבמות ע"א דמוקי להא דעבדי' ליתניהו בשעת עשי' וישנם בשעת אכיל' כגון דקני ביני ביני ה"ה דמשכחת כשלא רצו למול בשעת עשי' ובשעת אכילה רצו. והיותר טוב לומר דקרא דמילת עבדים מעכבין מיירי בעבדים קטנים ואכ"מ. ולדינא הדבר ברור דגם רש"י לא פליג אתוספתא דאף אם בודאי בא עלי' אסור לכונסה משום לזות שפתים דהרשב"א או גם לזות דרש"י שייך דנהי דמקצתן יודעין שבא עלי' מ"מ אם ישא אותה יהי' מוכיחה קיים והא דהתירה התורה יפת תואר אין ראי' משום דלא הותרה אלא כנגד יצר הרע ודו"ק:

נ' ולכאורה לפמ"ש לעיל הי' מקום להורות קולא ונאמר דמה דמבואר בתוספתא דאפילו אם בודאי בא עלי' אסור לכונסה משום דתוספתא קאי לרבנן דרשב"א דס"ל אם לא קיבלה מדעתה עול מצות בשעת טבילה לשם שפחה צריכה לקבל אח"כ בשעת שחרור ושייך גם בשפחה לזות שפתים שלא קיבלה עול מצות אך לשם אישות ולכן הגזירת חכמים הי' משום לזות שפתים הנ"ל בין בגיורת בין בשפחה אף בודאי בא עלי' אכן לרשב"א דבשפחה כופה ומטבילה לשם שפחות וכופה ומשחררה ל"ש לזות שפתים זה וע"כ גזירת חכמים הי' שלא יחזיקו לקלא ול"ש בודאי בא עלי' וה"ה בגיורת ל"נ אם בודאי בא עלי' דחדא גזירה הי' אך אף אם נימא כן הרי אין הלכה כרשב"א דהרמב"ם פוסק כרבנן דרשב"א ועיין ביש"ש מה שהקשה דהרי הר"מ פסק דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש דלא כשמואל וע"כ קרא דעבד איש כרשב"א אך הרמב"ם סובר דקרא דעבד איש ממעט עבד של קטן דאין מעכב העבד הקטן מלאכול פסח כמבואר במכילתא. ועיין ספר מנחת חינוך מצוה י"ז ועיין קרבן נתנאל ברא"ש פ' החולץ מישב קו' היש"ש עפ"י הרשב"א גיטין ל"ח בשם הירושלמי דס"ל דאף דמפקיר עבדו יצא לפירות וצריך גט שחרור מ"מ אין מעכב מלאכול בפסח אם לא מל עבד זה ולזה אתיא קרא דעבד איש עיי"ש א"כ לפ"ז אין הלכה כרשב"א ונפל היתרא דידן בבירא. הן אמת דקשיא לשיטת הרשב"א הנ"ל מסוגיא דיבמות ע"א דאמרינן שם דאם לא הי' לו עבדים בשעת אכילה ולא בשעת עשי' מעכב מלאכול בפסח והקשיתי בספרי לא"ח סי' ל"ז אות ו' דהרי מילה שלא בזמנו אינו דוחה יו"ט והו"ל אינו יכול למול ואינו מעכב וכבר הקשה בספר ערוך לנר ושם תרצתי דהו"ל מכשירי אוכל נפש וה"ה בעבד י"ל דמיירי באי אפשר למול בעיו"ט כגון שנפלו לו בירושה בלילה. אף דבגמ' נקט דזבין ל"ד,. ומכשירין דוחה יו"ט ולפ"ז קשיא לשיטת הרשב"א הנ"ל יפקיר העבדים ואף דצריך ג"ש מ"מ אין מעכב מלאכול פסח ושוב אסור למול ול"ש שיעבור במשחרר עבדו בעשה דהרי צריך גט שחרור עדיין במפקיר ול"ה משחרר ועוד אם עושה לצרכו שלא יהי' מעוכב מאכילת פסחו אינו עובר בעשה להר"ן. ולכאורה זה קושיא רבתי אך י"ל דאם מכשירין דוחה יו"ט א"צ לעשות שום תחבולה ואינו דומה למה שאמרינן בשבת קל"א הואיל ובידו להפקירו דיו"ט הותרה לאוכל נפש ושמא אף למכשירין (אך י"ל דמכשירין ל"ה רק דחוי' דמה"ט ל"א מתוך במכשירין כמ"ש המ"מ ע' מג"א ר"ס תקי"ח) ולפמ"ש שם באות הנ"ל ליישב הקושיא איך דוחה יו"ט עפ"י דברי שעה"מ ה' ק"פ דהיכא דהי' יכול מתפילה למול אף דאח"כ הוה אונס מילה מעכב מלאכול פסח בפשיטות לק"מ ודוק היטב:

ד והנה בגוף הדין אם הב"ד רשאין לגייר אשה זאת, אשר בדעתה להנשא לאיש. כבר אמרו ביבמות דלהלכה כולם גרים נינהו אף אשה שנתגיירה לשום איש ומ"מ מבואר בר"מ וש"ע להלכה דגר שבא להתגייר בודקין אחריו שמא בשביל ממון שיטול ואם אשה היא בודקין אחרי' שמא עיני' נתנה בבחורי ישראל ואם לא נמצא עולה וכו' מקבלים אותם ואם לא בדקו אחרי' או שלא הודיעו שכר המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר אפי' נודע שבשביל דבר הוא מתגייר וחוששין לו עד שיתברר צדקתו. הנה מבואר דמחויב לבדוק אחריו ואם נודע שכוונתו לשום דבר אין מקבלין אותו ומלשון דנקט בודקין אחרי' ולא נקט בודקין אותו משמע דאין לשאול אותו ואם יאמר דאין כונתו לשום דבר רק לש"ש סגי רק הב"ד צריך לבדוק אחריו היינו שישימו עינא פקיחא מה כונתו. ואם יבינו שכונתו בשביל דבר אחר או אשה לשום איש אל יקבלו אותם. וכן הוא לשון המרדכי בהגהות פ' החולץ וז"ל אני ההדיוט הכותב נ"ל דמי שבא לפנינו להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הם עושין אין לקבלם ע"ש באריכות וכפי הנראה שם היא מחלוקת וכן משמע מדלא הביא הטור לשון הרמב"ם משמע דלא שמיע לי' כלו' לא סבירא לי' אך אף אם הטור לא ס"ל כן מ"מ כיון דהרמב"ם והמרדכי סביר' לי' הכי אף דהמרדכי מסיים בהגהות פ' החולץ אחרי שכ' דלכתחלה אין לגייר כשמכוונים לשם דבר אחר וז"ל ומה שנ"ל כתבתי ומרבותי לא נראה לי מדה זו ועל בינתי אין להשען מ"מ אם הוא כתב דעל בינתו אין להשען אנחנו נשענים על בינתו. בשגם דהב"י פסק כן והוקב' כן בש"ע וע' בהגהו' דריש' אחרי שחילק בין לכתחיל' לדיעבד דלכתחיל' אין לגייר משום תועלת אך בדיעבד מהני והביא דברי תוס' דהיכא שהוא בטוח דסופו לעשות לשם שמים כ' ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הב"ד. וכן הוא בב"י. ולפי דבריו נכונים דברי הרמב"ם שכ' פי"ג מאיסורי ביאה המצוה הנכונ' כשבא גר להתגייר בודקין אותו ולא כתב שיש איסור לגייר לכתחיל' לפי שהיכא שידוע לב"ד שבסוף יהי' לש"ש מותר לכתחילה: ד ולכאורה יש להקשות ולהוכיח דל"ה איסור לגייר לכתחילה דהרי התוס' הקשו בקידושין ס"ב אמאי ל"ב מומחין כמו גזלות וחבלות ותרצו דשליחתייהו עבדינן ואס"ד דהיכא דמגיירין בשביל תועלת אסור לכתחילה נימא דבטל השליחות כמו כל שליח לד"ע ולדעת קצת פוסקים אפי' בד"ע דרבנן בטל השליחות. ועוד נימא דהוי שינוי בשליחות ואדעת זה לא נשלחו וע"כ אין זה איסור רק אזהרה מן המובחר מיהו יש לדחות זאת דבשליחות דקמאי ל"ש אשלד"ע שיבטל השליחות כדמוכח מטבילת גר בשבת דאין מטבילין ומ"מ בטבל הוי גר אף דאנן שליחות דקמאי עבדינן ולא עשו שליח שיטבול בשבת ומ"מ הוי גר ולדעתי בשליח ב"ד ל"א כלל אשלד"ע לבטל השליחות כדמוכח משליח ב"ד שעבר וחבל בגד אלמנה או כלי שעושין בו אוכל נפש דמהני מעשיו וא"צ להחזיר רק בעת צרכן כמבואר בסמ"ע סי' צ"ז ס"ק י"ד ומוכח כן בש"ס פ' המקבל אף דשם גלי קרא דהשב תשיבנו. דאי עביד מהני כדאיתא בתמורה מ"מ נימא דאם חבל ע"י שליח ב"ד השליחות בטל וע"כ בשליח ב"ד ל"ש שיבטל מפאת דבר עבירה וע' בקצה"ח סי' שמ"ח שדעתו דגם בשליח ב"ד אשלד"ע מ"מ לענין שיבטל השליחות גם קצה"ח מודה מיהו יש לדחות דשם נהי דבטל השליחות כיון שכבר נתן המשכון למלוה הוי כתפס וחבל בעצמו דמהני מקרא דהשב תשיב ואכ"מ:

ו' והנה יש ראיה דלכתחלה אין לגייר בשביל שרוצה אשה ובדיעבד מהני.דלכאורה יש ראיה דמותר לגייר מהא דאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתתגיירי דלר"מ מקודשת וחכמים ס"ל אינה מקודשת משום דשלב"ל ואיך יכולה להתגייר הרי הוי גיורת לשם אישות וע"כ מותר לגייר אמנם משם אין ראיה דהרי בדיעבד מהני הגירות ושוב נ"מ לענין קדושין אם תתגייר. ובזה נ"ל לישב קו' שעה"מ פי"ג מאיסורי ביאה בשם ס' בתי כהונה בהא דאמרינן בקדושין ס"ב דל"ה בידו להתגייר דמי יימר דמזדקק לי' תלתא ובשבת מ"ו אמרינן דאם סגי בג' הדיוטות ל"א מי יימר עיי"ש. וכיוצא בזה הקשה הרשב"א ביבמות ר"פ האשה והובא בשעה"מ שם בהא דאמרינן בהקדש דידי' משום דבידו לאתשולי ומי יימר דמזדקק לי' תלתא כדאמרינן בקדושין ס"ב להנ"ל הכי פירוש בקדושין מי יימר דמזדקק לי' תלתא דלמא יבדקו אחריו שנתגייר לשם אישות ולא ירצה להזדקק דאין נשואין לכתחילה וכיוצא בזה כתבו תוס' שבת מ"ו גבי בכור אף בג' מתירין במקום שאין מומחה אמרינן מי יימר כיון דאין רואין מומין ביו"ט ע"ש וזה ישוב נכון וראי' גדולה דלכתחלה אין לגייר. ובהכי נ"ל פרפרת נאה ביבמות צ"ב דאמרינן שם. אין קדושין תופסין ביבמה וא"ל ר"י לא משנתינו היא הרי את מקודשת לאחר שתתגיירי וכו' לאחר שיחלוץ לך יבמך וכו' אינה מקודשת א"ל ר"י אי לאו דקלסך גברא רבא ה"א מתניתין ר"ע. ומקשה אי ר"ע ליתפסו קדושי דהא שמעינן לר"ע דאדם מקנה דשלב"ל עיי"ש ואמאי לא משני מתניתין ר"י דס"ל בסנהדרין נ"ג לחד תי' דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין כר"ע ולא שמעינן דס"ל אדם מקנה דשלב"ל. אדרבה בר פלוגתא דר"מ סתמא ר' יהודא להנ"ל נכון לפי המבואר במס' גרים דר' יהודא ור' נחמי' ס"ל דהמתגיירים לשם דבר אחר אינם גרים ליכא למימר דמתניתין ר' יהודא דהרי תני לה בהדי הני דאינה מקודשת משום דשלב"ל ולר"י לא מקבלין אותה לגירות ול"מ אף בדיעבד הגירות וע"כ מתניתין לאו ר' יהודא ודוק היטב כי זה עצה נכונה:

ז' ובתוס' קידושין ס"ב ד"ה אלא מעתה הקשו בהא דמקשה שם אלא מעתה הנותן לשפחתו ואמר לה לאחר שתשתחררי ה"נ דהוי קדושין (דהוי בידו) והקשו הרי גם בזה בעינן תלתא ומי יימר דמזדמן לי' ומה שתי' בזה דל"ב ג' רק לקבלת מצות ושפחה שכבר קבלה מצות ל"ב תלתא לטבילה ליתא לשיטת הר"מ פי"ג מאיסורי ביאה ה' י"ג ובסי' רס"ז סעיף ז' פסקינן כן דאף לטבילת שפחה לשחרור בעי ג' ולפמ"ש לעיל מיושב קו' התוס' בטוב טעם דבאמת מה דבעינן ג' כיון דסגי בהדיוטות ל"ש מי יימר כדאמרינן בשבת רק בגר אמרינן מי יימר דכשישאלו ויתברר שהוא מגייר לשם אישות לא יגיירו אותו ולכן ל"ה בידו משא"כ בטבילת שפחה שכבר קבלה עול מצות ומשתחררת ואף אם בעינן דעתה מ"מ אם טובלת לשם אישות מה שמשחרר אדונה לצרכו ואינו עובר משום לעולם בהם תעבודו כמ"ש לעיל עפ"י שיטת הר"ן ודאי יטבלו אותה. ולכן ל"ש מי יימר ודו"ק (ודברי התוס' שם שכ' דאתיא כמ"ד ביבמות עבד אין חייב בקבלת מצות לאחר שחרור לפי שהי' חייב קודם שחרור במצות שהאשה חייבת צ"ע דהרי ביבמות מ"ח אמרי' דע"כ לא פליגי אלא ביפת תואר אבל בעבד שכבר חייב במצות כ"ע מודה וצ"ע ושוב מצאתי שהרגישו המפורשים בזה) ובהך סוגיא דיבמות צ"ב זה כמה שקשה לי על תוס' ב"ב ע"ט ד"ה אומר שהקשו אמאי ר"מ אומר מקודשת בכל הנך דהרי את מקודשת לאחר שאשתחרר וכו' הרי לא עבידי דאתי ותי' דמיירי בחציה שפחה וחציה בת חורין דכופין וכו' ולאחר שימות בגוססין ולאחר שיחצוץ בהנך דחולצת ולא מתיבמת. וקשה טובא בהא דמקשה ביבמות שם הא שמעינן לר"ע דס"ל אדם מקנה דשלב"ל דס"ל יפר שמא תעדיף ע"ש ודלמא משנה לא מיירי רק בשפחה גמורה ולא מיירי בגוססין והוי לא עבידי דאתי ור"ע ס"ל אדם מקנה בעבידי דאתי דהעדפה עביד דאתי דלא יסבור יותר מר"מ. והרי במשנה לא קתני דר"מ אומר מקודשת א"כ המשנה מצי מיירי בלא עבידי דאתי ומה מקשה. ודא קושיא רבתי והנה בגוף הקושיא י"ל דלהמעיין בתוס' ב"ב הנ"ל וכתובות נ"ח לא כתבו רק לישב אהא דלאחר שתשתחרר או לאחר שימות בעלך לאחר שיחלוץ יבמך כיון דתלוי ביד אחרים ל"ה עבידי דאתי ולכך תי' כנ"ל אבל בלאחר שאתגייר או שתתגיירי לא תרצו תוס' בזה כיון שבידו לגייר מקרי עבידי דאתי. ולפ"ז שפיר מקשה בגמ' דיבמות אי הכי אמאי ס"ל בלאחר שאגייר אינה מקודשת הרי זה עביד דאתי נהי דכל הנך יש לישב אבל הך דלאחר שאתגייר אין לישב דזה עביד דאתי. כן י"ל לחומר הנושא אמנם לפמ"ש לעיל דאם הג' הדיוטות ישאלו ויחקרו ויתברר להם שהוא מגייר שיהי' הקדושין חלין ואסור לגיירו לכתחלה, א"כ שוב הו' לא עביד דאתי וגם ר"ע מודה הק"ל מאי מקשה לר"ע וצ"ל דאם נאמר דבגר לא עביד דאתי מטעמא דכתיבנא אמאי ס"ל לר"מ מקודשת וע"כ הוי זאת עביד דאתי דההדיוטות לא יחקרו על סיבת הגירות ומקשה שפיר לר"ע ודו"ק: ח' ודרך. אגב נ"ל לפרש דברי הגמ' דיבמות שם דא"ר ינאי לר' יוחנן אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא ופירש"י דהא טעמא דבאמת תפסו קדושין השתא ומ"מ הוי דבר שלב"ל אפי' יש בידו לעשות השתא והדבר צ"ע מאיזה טעם נימא הכי והלא עדיף יותר לומר דמשנתינו ס"ל אין קדושין תופסין ביבמה ולא מצי עביד השתא ונ"ל דהתוס' כתבו בב"ב ע"ט הנ"ל דמה שאמר ר"מ מקודשת מיירי בהנך דחולצת ולא מתיבמת דעביד דאתי והנה בהנך דחולצת ולא מתייבמת איכא חייבי עשה ול"ת דמדאורייתא לחליצה רמי' וליבום לא רמי' ומרבינן מקרא דעלתה יבמתו השערה דעולה לחליצה ולא ליבום ונ"ל דאף לרב דס"ל אין קידושין תופסין ביבמה ויליף ונקרא דלא תהי' אשת המת היינו דוקא ביבמה שעולה ליבום מדאורייתא וקרינן יבמה יבא עליה משא"כ יבמה שאינה עולה ליבום ולא קרינן גבה יבמה יבא עליה לא קרינן לא תהי' אשת המת ותפסה קידושין דהכי כתיב ל' תהיה אשת המת החוצה יבמה יבא עלי' וכל היכא דקרינן לא תהיה קרינן יבמה יבא וכו' ומ"ה אף לרב דס"ל אין קדושין תופסין עדיין קשיא, ממשנה דקתני לאחר שיחלוץ לך יבמך ומשמע בכל יבמה. אף בהנך דחולצין ולא מתיבמין מדאורייתא ובזו תופסין קדושין אף לרב ומ"ה הי' מההכרח לומר דהוי דשלב"ל אף דבידו לקדשה ולכן אמר אי לא דדלאי לך חספא ל"ה משכחה מרגניתא ושוב אמר אי לאו דקלסך הוי אמינא ר"ע ולדידי' לא משכחת לה כלל עולה לחליצה ולא ליבום מדאורייתא כדמוכח ביבמות דף ט' ולדידיה בכל מקום אין תופסין קדושין ביבמה ודו"ק. ושוב מצאתי במקנה קדושין ס"ב שכ' להיפך מדברינו דיבמה שאסורה ליבמה באיסור ע' ול"ת לכ"ע אין קדושין תופסין והפלא שלא הרגיש מתוס' ב"ב ע"ט ע"ב שכתבו לאחר שיחלוץ יבמה מיירי בחולצת. ולא מתייבמת ויש לפלפל הרבה ועיין בספרי לא"ח סי' מ"ג על דברי תוס' ב"ב הנ"ל]. והנה נשאלתי מהחריף מ' בנימן בהרב דניזאנקיויץ בדברי מהרש"ל כתובות נ"ח ע"ב ד"ה לאחר שנתגייר שכ' דלאו דוקא מלאחר שאתגייר פריך דהא בידו הוא כל שעה אלא מלאחר שאשתחרר ודבריו תמוהין דלאחר שאתגייר לא מקרי בידו דמי יימר דמזדקק לי' תלתא כדאמרינן בקדושין ס"ב וצע"ג ולפמ"ש לעיל מיושב דבאמת היכא דסגי בהדיוטות ל"ש מי יימר כמ"ש תוס' בשבת רק דבקדושין ס"ב קאי לת"ק דר"מ ובר פלוגתי' דהוא ר' יהודה והוא ס"ל במס' גרים דהמתגייר לשם דבר אחר אינו גר שייך מי יימר דאם ידעו התלתא שקידש אשה לאחר שיתגייר לא יגיירו אותו מ"ה אמרינן מי יימר. אבל לר' מאיר דלא ס"ל בזה כר' יהודה שפיר כ' מהרש"ל דבלאחר שאתגייר הוה עבידא דאתי ול"ש מי יימר: מ ואשוב לעיקר הדין אחרי שהוכחתי דלכתחלה אין לגייר בשביל תועלת הדבר ברור דאין לזוז מדברי המחבר והרמ"א ואין לת"ח לגייר רק אם הוא רואה שאח"כ יהי' ירא שמים כדברי התוס' והגהות דרישה אך אם גיירו אותה ג' הדיוטות בדיעבד מהני הגירות כנ"ל:

והנה בגוף הדבר דאם נתגייר לשום תועלת דלהלכה כולם גרים כ' בריטב"א בשם הרמב"ן בטעם הדבר כיון דאתגיירו וקבלו עליהם חזקה היא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואיני מבין לשון זה דמי אנסם הרי נתגיירו מרצונם אך לתועלת אחר ואיזה אונס יש בדבר וצ"ל כוונתם עפ"י מה שאמרו בכתובת נ"ז מוכרת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה אף דמוכרת ברצונה. וה"ה הכא נימא כיון שהתועלת אנסוה ל"ה קבלה ברצון ולכן כתבו דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואף דאם הי' באמת אונס ודאי לא מהני הגירות מ"מ כיון דהוא גופי' עביד כן מחמת תועלת מהני כנלע"ד פי' דבריהם. וכן אמרינן בב"ב מ"ח דלמא שאני אונסא דנפשה מאונסא דאחריני וע' מה שחקרו הראשונים בקבלת התורה ומעמד הר סיני דכפה עליהם הר כגיגית ואמרו מכאן מודעה רבה אף דהוי תלוי וזבין וכונתם אף דאנסוה לקנות ל"מ כמבואר סי' ר"ה מ"מ בשעת קבלת התורה ישראל שיעבדו עצמם להקב"ה והיא ענין קדושין וחופה והוי כמו אנסוה שתתקדש עצמה לבעל ותלוי וקדש הוי קדושין כדאמרינן בב"ב שם. ומ"מ למדנו מלשון הריטב"א שכ' דהא דכותים גירי אריות משום דכתיב ואת אלוקיהם היו עובדים לומר שלא נתגיירו בלב שלם ומאן דס"ל גירי אמת משום דס"ל דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם. משא"כ היכא דאתגיירו וקבלו חזקה דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ומוכח דעכ"פ בעי שיקבלו בלב שלם המצות משא"כ אם מגייר רק לפנים ולבו בל עמו להחזיק במצות ואנו יודעין כונתו שגם אח"כ יהי' בועל נדה ומחלל שבת ואוכל טריפות ל"ה גר כלל ול"ש לומר בזה דברים שבלב אינם דברים וכיון שאומר בפה שמקבל עליו עול מצות מה לנו בכונתו כמ"ש הפמ"ג בא"ח סי' תמ"ח במג"א ס"ק ח' בהפקיר חמץ ולבו בל עמו דמהני ע"ש שהאריך קצת דשם שאני שהוא בין אדם לחבירו וכשאומר בפה שהוא מפקיר חבירו מצי זכי בי' ובין אדם לחבירו דברים שבלב אינם דברים משא"כ מה שמגייר ומקבל עליו עול מצות ואם בלבו שלא יקיימם רחמנא לבא בעי ולא נעשה גר וכמו דאמרינן בבכורות ל' נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר"י בר"י אומר אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים ה"ה אם בלבו שלא לקיים מד"ת אפי' ד"א אין מקבלין אותו ולפ"ז גרי דידן אשר בעו"ה מגיירים במדינת אשכנז ויודעים שגם אח"כ לא יתנהגו כמנהג ישראל הכשרים אך יהיו בועלי נדה ואוכלי טריפות כמו בשאלה דידן לפמ"ש ל"ה גר אף שאומרת בפיה אם ילמדו אותה לשקר שתקבל הכל עלי' אבל בלבה שלא לקיים צ"ע לכאורה:

י אמנם לא מצאתי מבואר אם גר שאמר שמקבל עליו חוץ מדבר אחד בדיעבד ל"ה גר דבגמ' בכורות אין מבואר רק דאין מקבלין אותו אבל אולי בדיעבד הוי גר וגם הרמב"ם שכ' בא"ב פי"ד ה"ח דבזה"ז אפי' קבל עליו כל התורה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו אולי בדיעבד הוי גר. ונ"ל ראי' דבדיעבד הוי גר אף שלא קיבל כל המצות דהרי בשבת ל"א גייר הילל לגר שלא קיבל עליו רק תורה שבכתב ובשלמא אם אמרינן דבדעבד הוי גר י"ל שהילל סמך עצמו להתחלה נשען על חכמתו שאח"כ יקבל עליו כל התורה כמ"ש רש"י בשבת שם שסמך על חכמתו שסופו שירגילו ולא דמי למקבל עליו חוץ מדבר אחד שלא הי' כופר אלא שלא הי' מאמין שהוא מפי הגבורה וכיוצא בזה בתוס' יבמות כ"ד לענין גר שגייר הילל ע"מ שיעשה כה"ג. אלא אי אמרת דאף בדיעבד ל"ה גר כלל איך קיבל הילל ומה מהני שאח"כ יקבל עליו שאר מצות הרי בעי טבילה מחדש בפני ג' או עכ"פ קבלת מצות בפני ג' וע"כ ש"מ דבדיעבד מהני ועוד אס"ד דל"ה גר לע"ע איך למדו תורה וע"כ הוי גר הן אמת לפמ"ש מהרש"א בחידושי אגדות שם בהא דגייר ע"מ שיעשה כה"ג דלא גיירי' רק שקיבל עליו לגייר ניחא ג"כ בהך דקיבל עליו רק תורה שבכתב ג"כ הכונה רק דקיבל עליו לגייר אבל בגוף הדין שהוסיף מהרש"א דמותר ללמד לנכרי תורה מי שבדעתו להתגייר כבר תמה עליו בתשו' מוח"ז הגאון רע"א סי' מ"א וגוף קו' מהרש"א כבר ישבו תוס' יבמות ועכ"פ לפי' התוס' מוכח דבדיעבד הוי גר ואף דהש"ך פוסק בסי' רמ"ח ס"ק ט' דקבלת המצות אף בדיעבד מעכב היינו אם לא קיבל המצות כלל אבל אם קיבל רוב המצות חוץ ממיעוטן או חוץ מדבר אחד בדיעבד מהני. ולפ"ז כש"כ אם אין בלבו לקיים רק רובן או אם בלבו לעבור על דבר אחד בדיעבד מהני ומ"מ עדיין צ"ע בכ"ז לפי שלע"ע לא מצאתי מבואר ומשבת אין ראי' כמ"ש רש"י שם. שוב מצאתי ראי' ברורה דאפי' בדיעבד ל"ה גר כלל. דהרי ס"ל לאחרי' בע"ז ס"ד ע"ב דגר תושב הוא שקיבל עליו כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות ואס"ד דקיבל עליו חוץ מדבר אחד הוה גר אמאי הוי גר תושב הא הוא גר גמור וע"כ אף בדיעבד ל"ה גר ואין לומר דאחרים ר"מ ולדידי' מומר לדבר אחד הוא מומר לכל התורה ועל כן לדידי' כשיטתי' ל"ה גר דהרי מוכח שם דאחרים ל"ה ר"מ כמ"ש תוס' שם. וזה הוכחה ברורה:

יא ולפי מה שבארנו יש ליזהר מאוד שלא לגייר אותן שמוחזקים שאח"כ יעברו דנהי די"ל דל"ה מכשול לגבי מי שיתגיירו דממנ"פ אם מקבל עליו לקיים כל המצות חזקה שלא יעבור ואם בדעתו גם עתה שלא לקיים אך לעבור על מקצתן ל"ה גר כלל ולא יענש אם יעבור. ועוד מ"מ עדיף לי' ליכנס לכלל ישראל. אף שיענש דכל, ישראל יש להם חלק לעוה"ב וזכות גדול לפניו אף שעבר על מקצת עבירות. וישראל אין ערבים בעדו דלא נתערבו בעד גרים כמ"ש תוס' בקדושין ע'. מ"מ הרי מכשיל לאחרים שחושבין שהוא ישראל ומשיאין לו בתו והוא באמת אינו גר ודינו כנכרי. ומדברי הריטב"א הנ"ל שכ' בטעמא דגירי אריות משום שלא קיבלו בלב וכ"כ התוס' מוכח דעכ"פ עיקר יסודי הדת ושלא לעבוד ע"ז ושלא לחלל שבת ודאי בעי קבלה בלב דזולת זה ל"ה גר כלל ול"א בזה דברים שבלב אינם דברים דבודאי גם הכותים אמרו בפיהם שמקבלין עול מצות ומ"מ ל"מ הגיור: יב ומאוד תמוהין לפ"ז דברי המדרש הובא בילקוט תהילים מצינו כשהיו ישראל עומדים על הר סיני בקשו לגנוב דעת עליון שנאמר כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע כביכול אמר לו מי יתן והי' לבבם שלא תאמר אין הכל גלוי לפניו ת"ל ויפתוהו בפיהם וגו' אעפ"כ והוא רחום יכפר עכ"ל הנראה מזה שלא קבלו הדברות הקדושות בלב אך אמרו בפה נעשה ונשמע וכבר כתבתי דאם נתגייר ולא קיבל בלב עיקר המצות ל"מ כדמוכח ממ"ש הריטב"א בכותים והגאון מהר"ז מרגליות בהקדמה לבית אפרים אה"ע פי' עפ"י הילקוט הנ"ל המקרא הטיבו אשר דברו היינו דהדיבור הי' טוב מי יתן והי' לבבם זה היינו שהיו מקבלים בלב הדברים ובאמת מקרא משמע להיפוך דכתיב והי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים היינו שיהיה לבבם בטהרה העיד כמו שהיה בעת קבלת הדברות שאמרו נעשה ונשמע. ובאמת בדרוש פירשתי מקראי קודש פן יש בכם וגו' והתברך בלבבו וגו' לא יאבה ד' וגו' מה שדקדקו המפורשים איך יתברך בלבבו לאמר שלום אם הוא ישמע דברי האלה וידע בנפשו כי הוא חוטא ופירשתי עפ"י מ"ש התוס' בקדושין ל"ט וכן הוא בירושלמי דבישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה ובעכו"ם מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה וביארו המפורשים משום דנפש ישראל קדוש ולכן אם הי' לו מחשבה טובה התורה ירדה לסוף דעתו דלולא שנאנס הי' עושה כפי מחשבתו משא"כ מחשבה רעה ודאי אף אם לא נאנס חזר בעצמו ממחשבתו משא"כ בעכו"ם שעצמותן לא טוב היא להיפך דמחשבה רעה לולא שנאנס היה עושה כפי אשר זמם לעשות והאלשיך הקדוש פי' בפרשת ראה דבברכות כתיב את הברכה אשר תשמעון. ובקללות אם לא תשמעון וסרתם מן הדרך. דבברכות סגי בשמיעה לבד דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ובקללה בעי שמיעה ועשי' דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה ולכן אמר והי' בשמעו את דברי האלה כאמור דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה והתברך בלבבו היינו שיהי' מחשבתו לרעה לאמר שלום יהי' לי דאין הקב"ה מצרפה וע"ז כתיב לא יאבה ה' סלוח לו דטעמא מאי אין הקב"ה מצרפה לפי שנפש הישראלי נטהר במעמד הר סיני ובערבות מואב. ולכן התורה הקדושה ירדה לסוף דעתו. אמנם פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה' והיום לא יקבל עליו לשמור מצות תוה"ק וא"כ ל"ש הטעם הנ"ל ואז הקב"ה גם מחשבה הרעה אשר חישב לעבור ע"ד קונו יצרף למעשה ואשר ע"כ והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ודו"ק:

יג ועכ"פ הדבר ברור דבמעמד הר סיני קיבלו ישראל עליהם בלב שלם לשמור ולקיים המצוה עלינו מפי הגבורה, ואמירתם לבד לא הי' מהני כמ"ש ולפמש"ל הדבר ברור דצריך לקבל בלב שלם וזולת זה לא יכנס לכלל יהודית והנה במדרש רבה תשא פ' מ"ב איתא דרש זה בשם ר"מ ושם מבואר דלבם הי' לע"ז וזה ודאי צ"ע אך יש לישב דברי המדרש שבאמת בעת שמרע"ה הכניס את ישראל תחת כנפי השכינה במילה וטבילה כדילפינן ביבמות מ"ו ע"ב מקרא דויקח את הדם ויזרוק על העם ואין הזי' בלא טבילה קבלו עליהם כל המצות ונתגיירו אך בעת קבלת התורה לבם הי' לע"ז, עוד נראה לישב דברי המדרש ולחלק בין ישראל שהיו מוכרחים לקבלת התורה כמ"ש במהר"ל מפראג כיון שכפה עליהם הר כגיגית לכן מהני קבלה בפה משא"כ באוה"ע. ואולי מה"ט כותים גירי אריות המה כיון שנתגיירו מאונס מיתה, אך ע' במל"מ פ"ו ממכירה שכ' דאונס מיתה ודאי אגב אונסא גמר ומקנה אולם הקשה ע"ז מהא דאמרינן מכאן מודעה רבה לאוריי' הרי דאונס מיתה לא גמר ומקנה ע"ש. ודע דהתוס' כ' בקדושין ס"ב דמה"ט מגיירין בזה"ז אף דליכא מומחין משום דכתיב לדורותיכם ומשמע דלעולם מקבלין גרים ולפ"ז צ"ע אמאי אין מקבלין בימי דוד ושלמה והרי כתיב לדורותיכם ומשמע בכל הדורות מיהו י"ל דאף בימי דוד ושלמה קבלו לפרקים כדכתבו התוס' וכמו שקיבל שלמה בת פרעה ומתקיים שוב לדורותיכם ודוק:

ונבא לדינא הנה שכת"ה יתיר לגייר הנכרית שישראל בא עלי' ולהשיאה, זה הוא דבר בלתי אפשר מב' טעמים הא' דלהלכה אף אם כבר נתגיירה אסור לכנסה כמבואר במשנה ובתוספתא, והב' דאם רצון הנכרית לגייר בשביל תועלת והיינו לשם אישות אין לקבלה לכתחלה, אמנם אם תתגייר בפני ג' הדיוטות אשר לא ידעו כונתה לשם נשואין בדיעבד הוה גיורת ואם כנסה אין להוציאה. ובעיקר דין גרים בזה"ז צריך לראות שיקבלו עליהם באמת לשמור עיקרי הדת ושאר מצות ושבת הוא עיקר גדול דהמחלל שבת כעובד ע"ז ואם מגייר עצמו ואין מקבל עליו שמירת שבת ומצות כדת ל"ה גר והנלפע"ד כתבתי:

ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה