שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן צד
ב"ה פרעמישלא בברכת אהבה לפ"ק:
לידידי הרב החריף ובקי מ' שמואל שטארק נ"י מו"ץ דק':
בוטשאטש:
א ששאלת על דברי הלבושי שרד בחידושי דינים ליו"ד בסוף הספר סי' קל"ג לענין מילה בשבת דמשנפתח הקבר ואינה יכולה לילך בידוע שהוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור ומשמע דאף אם נולד במוצאי שבת אם אינה יכולה לילך מבעוד יום מלין בשבת. וע"ז הקשית ממשנה דאהלות פ"ז דאיתא שם באשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא מספק והשני בודאי אר"י אימתי בזמן שהיא ניטלת באגפי' ופי' ר"ש שאינה יכולה לילך עיי"ש הרי אף שאינה יכולה להלך הבית רק טמא מספק ואס"ד דכשאינה יכולה לילך ודאי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור יהי' הבית טמא בודאי (ובפשיטות י"ל דכוונת הלב"ש שידוע שנפתח הקבר ושאינה יכולה להלך משא"כ במשנה מיירי שאין ידוע שנפתח הקבר ועיין לקמן שהבאתי לשון הבה"ג ומ"ש שם) וע"ז תי' עפ"י דברי סדרי טהרה סי' קצ"ד ס"ק כ"ה שהביא דברי תשו' פמ"א. דמה דאמרינן ביצא ראשו חוץ לפרוזדור הוא כילוד הכונה אף אם ראשו עוד כנוס במעי התחתון וכדעת רש"י בנדה מ"ב ולפ"ז מה שאינה יכולה להלוך הוא לאות שיצא ראשו חוץ לפרוזדור וכנוס במעי התחתון ולענין שבת הוי כילוד לענין מילה וטומאת לידה דמונין למילה וטומאת לידה משיצא ראשו למעי התחתון משא"כ לענין טומאת אהל שיטמא הולד את הבית בעי שיצא לאויר העולם, ומ"ה כשאינה יכולה להלך אין הבית טמא אלא מספק עכ"ד ותירץ זה ליתא דבחולין ע"ב אמרינן דמה"ט באשה שמת ולדה בתוך מעי' ופשטה חי' את ידה ונגעה בו החי' טמאה טומאת ז' משום דחיישינן שמא הוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור דחשיב כילוד אף דהוי עדיין בבית החיצון ולא בא לאויר העולם ומקשה שם א"ה אשה נמי הרי דאשה נמי טמאה כשיצא ראשו חוץ לפרוזדור וכיון דהאשה טמאה אינה חוצצת והבית טמא מחמת אהל המת דאף שלא יצא לאויר העולם כיון שהוא כילוד והאשה נטמאה מהולד אינה חוצצת והק"ל אמאי הבית אינה טמא רק מספק. וכיוצא בזה כ' התוס' חולין ע"ב ד"ה כי קאמר רבה דטבעת שנגעה במת הרי הוא כחלל וטומאתה בוקעת ועולה ואפי' רצוצה תחת אבנים שלא מטמא האדם מכח בית הסתרים ובשלמא אם הילד בלוע אינו מטמא עד שהוא כילוד מגזה"כ כמ"ש תוס' אבל אם הוא כילוד ודאי נטמא הבית:
ב ומה שצ"ע לפ"ז למה נקט במשנה דחולין שם האשה שמת ולדה בתוך מעי' ופשטה חי' את ידה ונגעה בו החי' טמאה טומאת ז'. והרי שם הטעם שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור והרי אז החי' טמאה אף בלא נגיעת הולד משום טומאת אהל ואפי' בלא פשיטת יד כלל כיון שעומדת בבית ובפשיטות יד טמאה אפי' עומדת בחוץ בלא בית צ"ל דהגזירה לא הי' רק בפשיטות יד ונגיעה וזולת זה לא גזרו שמא יוציא ראשו כמו שלא גזרו על האשה אבל זה דוחק. ע"כ נראה דמיירי שיש בפרוזדור חלל טפח ע"כ לא הו"ל טומאה טמונה ויש בפרוזדור פותח טפח וע' בחולין קכ"ו וקכ"ה ע"ב בסופו ואפי' שאין בפרוזדור פותח טפח טמא משום שסופו לצאת וכ' רש"י חולין קכ"ה ע"ב ד"ה טומאה בתוכה הבית טמא משום שסופה לצאת אינה טמא רק מדרבנן וע"כ הבית אינו טמא באהל כיון שיש בפרוזדור חלל טפח ורק מ"מ טמא מדרבנן משום שסופו לצאת ולא גזרו משום טומאה דרבנן וע"כ החי' אינה טמאה רק בפשטה ידה ונגעה דאז טמאה בנגיעה מדאורייתא בהוציא ולד ראשו ולכן גזרינן והאשה טמאה מדאוריי' דהיא מאהלת על המת ולכן מקשה א"ה אשה נמי. אבל זה ליתא דכיון דהאשה מאהלת על המת כל הבית טמא דאדם אינו חוצץ בפני הטומאה ולא דמי למגדל שהבאתי לעיל מהא דחולין קכ"ה דשם כ' תוס' דמגדל הוי דבר העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה ולכן חוצץ בפני הטומאה משא"כ באדם כמבואר באהלות פ"ז משנה א' על כן צע"ק ליישב סוגיא הנ"ל ושמא מיירי דאינה עומדת תחת הגג רק באויר דלא נטמאה יהי' איך שיהי' על כרחך מוכח מסוגיא זו דביצאה חוץ לפרוזדור הולד מטמאה וקשיא קושיתו. אמנם יש לפרש במשנה דה"ט דהבית הראשון טמא רק מספק דשמא קי הי' הולד בבית הראשון וכן משמע קצת בר"ש ומ"מ לדינא י"ל דגם הלב"ש לא כיון דאם נולד במ"ש מלין בשבת רק דאין מלין בשבת והא דנקט בידוע שנולד מבע"י היינו שקרוב לודאי ומ"מ ל"ה רק ספק כעין זה כ' תוס' נדה ח' ע"ב ד"ה ואם אי אפשר ואין להאריך בזה. וע' בתוס' נדה ס"ד ד"ה על גבי כולם דלשון בידוע ל"ה ודאי רק שיש לחוש לזה ודוק. עיין בלב ארי' חולין ע"ב דרצה לומר בשיטת רש"י דתוך אדם הואיל ויש בו אהל טפח חוצץ בפני הטומאה הואיל ודינו כקרקע עיי"ש. ואמנם ממשנה דאהלות פ"ו מ"א דאדם וכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר משמע דלא כדבריו. וע' תוי"ט פ"ז מ"ה ד"ה בשני שפירים שהקשה אפי' רש"י שכתב בחולין דאשה טהורה משום דבית הסתרים הוא והקשה דהרי בית הסתרים מטמא במשא וצ"ע שלא הביא קו' זו בשם תוס' חולין שם:
ג ולדאתאן עלה מ"ש בתשו' דרכי נועם הובא בס"ט סי' קצ"ד ס"ק כ"ו בשם מהרא"ה דדוקא לענין טומאת לידה ומילה הוה כילוד ביציאת ראש לפרוזדור אבל לשאר מילי ל"ה כילוד עד שיצא לאויר העולם בזה מיושב קו' תוס' בכורות מ"ו ע"ב דאמרינן שם פדחת פוטר בכ"מ לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה. והקשה התוס' מה חידוש הוא בהך מלתא טפי משאר דברים דחשוב בהן כילוד כגון לזקוק אשת אחיו ליבום ולפטור מן היבום וההורגו חייב ולהנ"ל הנה לשאר דברים בעי שיצא פדחתו לאויר העולם ולענין גיורת שיצא פדחת ולדה חוץ לפרוזדור אף שלא יצא לאויר העולם הוי כילוד ואין נותנין לה ימי טומאה וטהרה דלענין ימי טומאה תליא בפרוזדור א"כ טובא קמ"ל דאף ליציאה חוץ לפרוזדור מהני פדחת מה דל"ה כילוד לשאר מילי. ואמנם מדהקשה התוס' משמע דלא ס"ל כתשו' דרכי נועם הנ"ל הן אמת דתוס' ס"ל גם בנדה מ"ב דלא כשיטת רש"י אך ביצאה חוץ לפרוזדור היינו שכבר בא לאויר העולם ע' מהרש"א וסדרי טהרת אות הנ"ל. אבל לשיטת רש"י ודרכי נועם הנ"ל מיושב קו' תוס'. הן אמת דבגמ' נמי משמע דלא כנ"ל דאמרינן שם אר"ל פדחת פוטרת בכ"מ חוץ מן הנחלה ור"י אמר אפי' לנחלה בכ"מ לאתויי מאי לאתויי גיורת דאין נותנין לה ימי טומאה. והנה לר"י דס"ל אף לנחלה פדחת פוטור דהוי זאת יכיר ע"כ כשיצא פדחת לאויר העולם ולא חוץ לפרוזדור לבד דאם לא בא לאויר העולם ודאי לאו בר הכרה כלל ואיך אמרינן עלה לאתויי גיורת ומשמע דשוין הם. ובאמת בגיורת אף חוץ לפרוזדור סגי משא"כ לענין בכור לנחלה ולא עוד אלא לפעד"נ דאף שכ' בסדט"ה באמצע ס"ק הנ"ל בד"ה אלא מה שיש להקשות אדברי מהרא"ה דלענין כהן משיצא חוץ לפרוזדור אף שלא בא לאויר העולם הוי בכור לכהן כמו לענין טומאה זה ליתא לענ"ד דמשמע מש"ס דאף משיצא חוץ לפרוזדור עדיין איכא כותלי בית הרחם דהרי תוס' ס"ל נדה מ"ב ד"ה שהוציא ראשו דהא דאמרינן דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא היינו משיצא לחוץ הרי דהאשה אינה טמאה עד שיצא חוץ לפרוזדור ועכ"ז אמרינן בנדה ג' דמ"ה טמאה מע"ל שמא כותלי בית הרחם העמידוהו הרי דגם חוץ לפרוזדור עדיין יש כותלי בית הרחם וע' בסדרי טהרה ס"ק הנ"ל שהאריך בזה. וכיון דאמרינן בבכורות ט' דבעי שכל הרחם יקדש כדכתיב כל רחם א"כ כשיצא חוץ לפרוזדור עדיין לא נתקדש רק במקצת או ברוב רחם ואנן בעינן כל רחם. ובשלמא למאי דאמרינן בבכורות ט' דסגי במקצת רחם יש מקום לומר דביציאת חוץ לפרוזדור נתקדש והוי בכור לכהן משא"כ למאי דאמרינן שם כל רחם א א לומר כן וא"כ אף ר"ל דאמר פדחת פוטר בכ"מ והכוונה דלכהן סגי בפדחת ע"כ ביצא פדחת לאויר העולם ועלה קתני בגיורת ג"כ פדחת ומשמע דשוין הם והרי בגיורת לענין ימי טומאה סגי ביצא חוץ לפרוזדור ובגמ' משמע דשוין הם ולומר דאף דימי טומאה וטהרה תליא ביציאת ראשו חוץ לפרוזדור מ"מ בגיורת שאין לה ימי טומאה דוקא ביצא ראש ולדה לאויר העולם שוב אין נותנין לה ימי טומאה וטהרה. אבל ביצא ראש הולד חוץ לפרוזדור ונתגיירה ויצא ראש לאויר העולם שוב נותנין לה וכענין זה כ' תוס' בבכורות שם לישב קושיתם דס"ד דמשום לידת שאר אברים נותנין לה. דנהי דכ' כן לס"ד אבל שיהי' באמת חילוק בין גיורת לשאר נשים לענין זה מנין לנו:
ד והנה אף אם נאמר דמה דמוכח מתוס' נדה מ"ב בתי' הראשון דאחר פתח הפרוזדור עדיין נשאר קצת בית הרחם מ"מ לתי' ב' דהתו' ס"ל דלא נשאר כלל אח"כ בית הרחם דאין ראי' מנדה ג' שהבאתי וע' בלשון הרמב"ם שהובא בסדרי טהרה. ולפ"ז נאמר דגם לענין כהן סגי ביציאה חוץ לפרוזדור מ"מ הראי' מר"י דגם לענין נחלה מיירי א"א לדחות בהכי. ע"כ צ"ע על הדרכי נועם והרא"ה וע' מענין מקום חוץ לפרוזדור בתשו' הב"ח החדשות סי' ל"ד ל"ה ושמא הי' מקום לומר דמ"ה כ' הש"ך יו"ד סי' רס"ו ס"ק ט' דל"ח למילה בשבת שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור ותליא במנהג. דשמא אין הלכה כרבא בנדה מ"ב דביציאה חוץ לפרוזדור אף שעדיין בפנים הו' כילוד לענין טומאה וטהרה ולענין מילה בח' דמוכח מבכורות סוגיא הנ"ל דאין טומאה וטהרה ולידה לענין כהן ובכור שוין. ובעי דוקא שיצא לאויר העולם ולפי שאין לפני תשו' דרכי נועם ופמ"א לא אוכל לכתוב שום דבר ברור ובאתי אך לעורר המעיין ובלבושי שרד הנ"ל כ' דבעי דוקא חוץ לפרוזדור היינו לאויר העולם דוקא ולא לבית החיצון ע"ש בשם מהרי"ע וזה ג"כ דלא כדרכי נועם ואין לפני ספר הנ"ל:
ה ודע דהא דאמרינן בעירוכין ז' ישבה על המשבר ומתה מחללין שבת בשביל הולד והקשה תוס' בנדה מ"ד כיון דההורג הולד פטור אמאי מחללין עליו השבת וע' ר"ן פ' יוה"כ בשם הרמב"ן דבאמת אין מחללין בשביל נפלים רק שם כיון שמתה האם הולד כילוד והוא כמ"ש תוס' נדה בתחילת דבריהם., אמנם י"ל כיון שישבה על המשבר חיישינן שמא הוציא הולד הראש חוץ לפרוזדור והוה כילוד ולפ"ז צ"ל באשה שישבה על המשבר דמחתכין הולד בשביל האם ודוקא ביצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש ולא חיישינן בישבה על המשבר שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור דהטעם דבאמת הוי הולד רודף כדאמרינן סנהדרין ע"ב רק ביצא ראשו אמרינן שם משמים רדפוהו. וזה הוה ספק ומ"ה אין דוחין נפש מפני נפש דשמא ל"ה רודף אבל בספק שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור מותר להרוג הולד מטעם ס"ס שמא לא יצא ראשו חוץ לפרוזדור ושמא הוה רודף וזה טעם הרמב"ם פ"א מרוצח שכ' טעם ישבה על המשבר מחתכין הולד משום רודף וכבר תמהו עליו מגמ' דסנהדרין ע' תשו' גאוני בתראי סי' מ"ה ולהנ"ל מיושבין דבריו ודוק:
ו והנני חוזר למה שהחלנו לדבר מדברי הלבושי שרד שכתב דבאם אינה יכולה להלך בידוע שהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור והקשית עליו ממשנה דאהלות וכתבתי לעיל דכונת הל"ש דהוי ספק הנה כעת מצאתי בבה"ג ה' מילה ד' כ"ד דפוס ווארשא שכ' ממש כלשון הלבושי שרד. וזה לשונו מעוברת שאינה יכולה להלך בידוע שהוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור מע"ש משנפתח הקבר אין פנאי להלך אעפ"י שלא נולד עד למחר אין מחללין עליו את השבת אלא מלין אותו בע"ש. הנה דבריו מבוארין דבודאי יצא חוץ לפרוזדור דאס"ד דהוי ספק איך מלין בע"ש והלא ספק הוא בן ז' או בן ח' ואין מלין רק באחד בשבת. ומצאתי בהגהות וביאורים בסוף הספר מהגאון מ' אברהם שמשון טרויך מקנדאן הנדפס מחדש בווארשא שתמה על הבה"ג והלא משעה שחברותי' נושאות אותה היא פתיחת הקבר והוא ספק ולענין ודאי יצא ראש בעי ציין כדאמרי' בנדה ואיך מספק מלין בע"ש והוא ספק בן ז' וע"כ כ' דט"ס בבה"ג ע"ש ושמא י"ל דבה"ג מיירי בישבה על המשבר וע' רש"י בכורות כ"ב דישבה על המשבר ונפתח הקבר בבית זה. ויצא לבית אחר הבית הראשון טמא כאלו נולד שם ומשמע דרש"י ס"ל דטמא בודאי כאילו נולד. ובהגהת ר' בצלאל תמה דבמשנה איתא טמא מספק ולהנ"ל ניחא. וס"ל לרש"י דפתיחת הקבר ויציאת ראש חוץ לפרוזדור חדא הוא כשיטה שמביא בתויו"ט פ"ז דאהלות ולפ"ז ס"ל לבה"ג ורש"י דהא דאמרינן במשנה דאהלות דבית הראשון ספק טמא מיירי באינה יושבת על המשבר. ורק שאינה יכולה להלך. ולכן ל"ה רק ספק אבל הבה"ג ורש"י מיירי בישבה על המשבר הוי ודאי טומאה בפתיחת הקבר וכ"כ ברי"ט אלגזי בכורות כ"ב דבזה פליגי אביי ואידך לישנא בשבת קכ"ט דלאביי דבעי ישבה על המשבר הוא דאז ודאי הוה פתיחת קבר ולמ"ד משעה שהדם שותת או שאינה יכולה להלך דאז הוי ספק פתיחת הקבר עיי"ש וס"ל לבה"ג דגם לענין מילה ביום השמיני כשישבה על המשבר ונפתח הקבר הוי כילוד. ומ"מ אם כי ראוי למשכוני נפשין לישב דברי בה"ג לדינא אין לסמוך בזה כבה"ג ורק דהוי ספק ואין למול רק באחד בשבת ודוק ועיינתי בסידור של דו"ז הגאון ר' יעקב עמדין שמשם יוצא הדין של לבושי שרד ולא כתב ג"כ רק כלשון תלבושי שרד ולא כתב מוצא הדין ואם הוציא דבריו מבה"ג מקור מקומו טהור הוא אבל דבריו תמוהין ואין להאריך בפרט זה יותר:
ז' וע"ד הקושיא שהקשה הגאון אב"ד לבוב בשואל ומשיב תנינא ח"ב סי' ל"ה על מ"ש החו"ד דהיכא דהתורה כתבה האיסור ספק מותר והיכא דכתבה ההיתר, ספק אסור ואמאי ס"ל להר"מ דכל ספק בטריפה מותר חוץ מדרוסה והרי ילפינן מזאת החי' חי' אכול א"כ פרטה התורה ההיתר וספק אסור. וכ"ת תי' הקושיא מה שהקשה דאדרבה בספק דרוסה יהי' מותר דכתבה התורה האיסור ויפה כ' דגם ספק דרוסה נכלל בקרא דזאת החיה אבל גוף הקושיא לא תירץ כלום דאמאי ספק טרפה אינו אסור מן התורה להר"מ כיון דכתבה התורה ההיתר. אבל בעיקר הקושיא י"ל דהר"מ לא יליף מקרא דזאת החי' דטריפה אינה חי' אך מקרא דלכלב תשליכון אותו כמבואר בפ"ד מע"א. עיין בב"ח וטו"ז סי' כ"ט וטעם הרמב"ם י"ל דכ' בפ"ב ממ"א דבשר אדם בעשה מדכתיב זאת החי' וא"כ קרא לא אתי לטריפה אינה תי' אך לאתויי עשה בבשר אדם ונמצא דמ"ה פסק דספק בטריפות מותר ול"ק קו' הנ"ל וע' בספרי לא"ח סי' צ"ה אות ג' שכתבתי דדוקא בה"א הי' ס"ל לגמ' דקרא דוזאת החי' אתיא לעשה אבל למסקנא בטריפה ליכא עשה דזאת החי' והיינו מטעמא דכתיבנא, ולהרמב"ם דיליף טריפה אינה חי' דלכלב תשליכון נכון בפשיטות דליכא עשה בטריפה והענין ארוך מאד ואקצר:
ח וששאל בדברי תוס' חגיגה ח' ד"ה משום סקרתא שכ' דשאני הכא דקדושה ועומדת כיון דמחויב מה"ת לקדשה והרי גם תרומה ומעשרות חייב להפריש מן התורה והביא זאת בשם שואל אחד בשואל ומשיב תנינא ה"ג סי' כ"ג וע"ז כ' דתרומה הטעם משום מתקן עדיין דברי התוס' צ"ע דהרי גם פסח וחגיגה חייב מה"ת ומ"מ לולא דקבוע זמן הי' אסור להקדיש כמו שהקשה בט"א. ובאמת אין שום הבנה לדברי התוס' אך המובחר דמ"ש התוס' דשאני הכא דקדושה ועומדת הכונה כמ"ש תוס' בכורות נ"ה כיון דקדוש מאליו וא"צ להקדישו ורק כשקרא לתשיעי תשיעי ונשתייר העשירי בדיר קדוש מאליו כדאי' בבכורות נ"ט ולא קעביד מידי בעשירי דתיכף נתקדש בדיר ודומה למה שכ' תוס' חולין ו' דהיכא דנוטל במחשבה מותר בשבת וכש"כ העשירי שנתקדש מאליו רק דמ"מ הי' לנו לאסור למנות ביו"ט העשרה טלאים ולא לקרות תשיעי כיון שע"י כן יתקדש העשירי דומה למה דאמרינן בעירובין ל"ח ע"ב דאם נעשה העירוב בהילוך מותר ומקשה מהך דלא יטייל אדם בשבת לידע מה היא צריכה וה"ה הכא הי' לנו לאסור למנות הטלאים ולכן כתבו התוס' כיון דמחויב מה"ת לקדשו והיינו דבשלמא אם הי' מניח הטלאים דבר רשות הי' לנו לאסור למנות כיון שהם גורמים קדושה לעשירישהוא בדיר אבל כיון דזה חיוב להפריש אין איסור למנות הטלאים והעשירי ממילא קדוש ולכן לא הי' לאסור ביו"ט אי לאו משום סקרתא והיותר טוב להגיה כיון דקדוש ועומד ואינו חייב מה"ת לקדשו והכוונה דא"צ להקדישו רק דממילא קדוש אבל גם פירושי לעיל נכון ודוק: ט' וע"ד:
השאלה במ' שהסיר המזוזה אדעתא לבודקה אם צריך לברך אח"כ והביא כ"ת דברי הגאון מהרש"ק בסת"ם ד' ס"ה דחייב לברך משום דהוי היסח הדעת דשמא פסולה היא והוא הביא דא"צ לברך דמוקמינן המזוזה בחזקת כשרות הנה בגוף הדין כבר נסתפק בברכי יוסף סי' רס"ו והביא בשם ספר לשון לימודים שמסתפק בזה ובאמת אם דעתו לקובעו מיד הנראה שא"צ לברך דספק ברכות להקל ואדרבה ל"ה היסח הדעת מהמצוה דהרי הוא עוסק במצוה לחזור ולקובעה. והנה במג"א סי' ק"ס ס"ק י"ג כ' בשם יש"ש דאם נטל כראוי וספק לו אם נטמאו אח"כ א"צ ליטול אפילו לצאת ידי ספק והקשה המג"א דהרי היסח הדעת פוסל וכתבתי על הגליון דכעין זה הקשו התוס' פסחים ל"ד ד"ה פסול הגוף. ובאמת היא קו' הירושלמי פ"ק דפסחים ומשני דעדיין משמרה שלא תגע בטהרות והמפרש פירש דקאי אחמץ בשעה ששית וזה ליתא דאמאי משמרה שלא הגט בטהרות הרי אינה טמא ובאמת הירושלמי קאי על תלי' בקו' התוס'. ועכ"פ בנ"ד דעדיין דעתו לקבעה כשתהי' כשרה ליה היסח הדעת כתי' הירושלמי ע"כ דעתי מסכמת שלא לברך ועי' בתשובת הגאון רע"א סי' ט' רצה לומר דאם אחד יצא מביתו לימים אחדים כשחוזר צריך לברך ושוב חזר מדבריו עיי"ש. ולדעתו דאף שהיו ב"ב בבית כיון שהם פטורים מדאורייתא שוב חוזר ומברך. ואני הראיתי דברי המג"א סי' רס"ז דיכול לקדש מבע"י אף דל"ה רק דרבנן ויוצא אח"כ וא"צ לקדש כשנעשה חיוב דאורייתא, ולפ"ז ה"ה כשעושה מזוזה בבית השכור אצלו ואח"כ קנה הבית א"צ לחזור ולברך אח"כ ונפטר מחיוב דאורייתא בברכה ראשונה וכש"כ דל"ה הפסק מה שנסע מהבית כיון שהיו ב"ב שם והם חייבין מדרבנן ודו"ק: והנני ידידו: