אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן צג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן צג

סימן צב

ב"ה תרל"ו לפ"ק:

שפעת שלום וברכה לכבוד הרב הגאון הגדול החכם הכולל איש חי רב פעלים כש"ת מ' עזריאל הילדעסהיימער נ"י האבד"ק בערלין יע"א:

נעימות ימינו האירו אל עבר פני ויתנו שמחה בלבי ואקח מועד להשיב על דבריו היקרים:

א הערתו בדבר הקו' שהקשיתי בספרי חא"ח סי' ל"ו אות א' על הרמב"ם שפסק דנולד מהול צריך להטיף דם ברית ופסק בפ"ז דתרומת דאוכל בתרומה וזה סותר לסוגיא דיבמות ע"א וע"ז כתב כת"ה בשם ספר אות ברית לישב דהטפת דם ברית בנולד מהול לרמב"ם רק מדרבנן ומ"ה אוכל בתרומה וכת"ה הוסיף מים וקמחא דהרוב ל"ה ערלה כבושה ומ"ה ר"ע כשיטתיה דחייש למיעוטא ומ"ה אוסר בתרומה לנולד מהול ור"א כשיטתיה ביבמות ס"א דל"ח למיעוטא ומ"ה ס"ל נולד מהול מותר בתרומה ול"ח למיעוט דערלה כבושה ויפה העיר אלא דמש"ס דשבת קל"ה משמע דנולד מהול הוה ספק ערלה כבושה ולא מיעוט אמנם יש להוסיף על דבריו לפי מה דאמרינן בבכורות מ"ב הואיל ואישתני אישתני וחיישינן למיעוטא א"כ מ"ה בנולד מהול הואיל ואישתני מרוב אישתני וחיישינן למיעוטא והרמב"ם כשיטתי' דלא פסק הואיל ואישתני כמו שהוכיח בראש אפרים בכללי חזקה סי' י"ט מ"ה פסק דאוכל בתרומה. (וע' מ"ש לעיל סי' צ"א אות ג'). והנה קצת י"ל בישוב דברי הרמב"ם שפסק דנולד מהול אוכל בתרומה ומשמע אף קודם הטפת דם ברית אף שצריך להטיף משום ס' ערלה כבושה דטעם הר"מ כיון דפסק דערלה שלא בזמנו אין אוסרו בתרומה כדפשיט בירוש' א"כ מוקמינן התינוק בחזקתו כמו שהי' מותר קודם ח' כן מותר לאחר ח' והא דאמרינן ביבמות ע"א דלמ"ד דצריך להטיף דם ברית אסור בתרומה זה דוקא קודם שנדע מהאיבעי שם או אף לאחר האיבעי אם לא נפשטה. אבל להרמב"ם דס"ל להדיא קטן ערל מותר לסוכו וה"ה להאכילו א"כ בנולד מהול מוקמינן אחזקה לתרומה ומ"ה נהי דצריך להטיף דם ברית דלענין זה לא מוקמינן אחזקה דביום ח' מתחיל החיוב מ"מ לענין תרומה מוקמינן אחזקתו כן י"ל בדרך אפשר אולם התי' שכתבתי בספרי על דברי הר"מ נכון ג"כ:

ב והנה קשה לי בהא דאמרינן בשבת קל"ה דאם הוא ספק ערלה כבושה לו מהלינן בשבת ונמהלי מענ"פ דאם הוא ערלה כבושה מותר למול כדאמרינן שם ואם אינו ערלה כבושה ל"ה מצוה והו"ל מקלקל ול"ה תיקון מצוה ואין לומר דמדרבנן אסור במקלקל דהרי התוס' כתבו ד"ה ולא ספק דקרא אתי לנולד מהול דאנדרוגניס טעון מילה לר"י והרי לר"י דס"ל מקלקל פטור איך ממעט קרא נולד מהול דממנ"פ מותר למול מדאורייתא ומזה הוכיח קצת דמקלקל ג"כ אסור מדאורייתא כשיטת הגאון שהובא בהגהות ר"ע חולין י"ד והובא בספרי לא"ח סי' ט' בש"ה וסי' צ"ו אות ט' ולפמ"ש בסי' ל"ח אות ה' דהיכא דעושה עצוה מספק הו"ל מצוה מיושב קו' הנ"ל דאם עשה מצוה מספק הו"ל תיקון מצוה והו"ל חילול שבת ומספק לא מחללינן מיהו יש לעיין בדבר מיהו לפ"מ שמבואר בירושלמי דנולד מהול צריך להטיף דם ברית לא משום ערלה כבושה רק מקרא דהמול ימול ולפמ"ש הש"ך סי' רס"ב דשבת לא ניתן לדחות רק על עיקר המילה ולא על הטפת דם ברית מיושב קו' הנ"ל בטוב טעם דמספק ערלה כבושה הו"ל לדחות שבת דזה גוף המילה אם הוא ערלה כבושה אך מספק אין מחלל שבת שמא לאו ערלה כבושה ומ"מ מחלל שבת דתיקון מצוה יש משום הטפת דם ברית ומשום זה לא ניתן שבת לדחות ובשאג"א סי' נ"ד תמה על הש"ך דאם צריך להטיף אמאי לא ניתן לדפות ול"ק דהטפת דם ברית או דהוי רק דברי קבלה כמ"ש בספרי או דילפינן המול ימול וקרא דביום אפי' בשבת לא קאי רק על גוף הקרא דמילה ולא על הריבוי (ע' מ"ש בחא"ה סי' ז' אות א' ובחיו"ד סי' ס"ב אות ט' בשם ירושלמי דהוא אבעי' אי ריבוי קאי אריבוי) וז"ב. וקצת יש מקום לומר בהא דקשה מנ"ל ממילה דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא דלמא קרא איצטריך למכשירי מילה שא"א לעשותן מע"ש דמודה ר"ע ולעולם מקלקל פטור וכבר נשאלתי ע"ז והובא בספרי סי' ל"ז אות א' להנ"ל י"ל דיליף מקרא דערלתו דילפינן ודאי דוחה שבת ולא נולד מהולוזה לא אצטריך למכשירין דמספק ערלה כבושה ודאי אינו דוחה שבת וע"כ לגוף המילה דס"ד דמותר ממ"נ כקושיתו לעיל קמ"ל קרא דאסור דמקלקל ג"כ חייב דאין חילוק בין איסור דאורייתא לחיוב דאם א"ח במקלקל גם איסור תורה אין בו וע"כ קרא קמ"ל זה דמקלקל חייב והרבה יש לפלפל ותן לחכם. (וע' מ"ש בסי' שלפני זה בענין מילה בספק לדחות שבת). ושוב מצאתי לבית מאיר תמה על הש"ך סי' רס"ב דהטפת דם ברית אין דוחה שבת מהא דאהדיר רב אחא אתליסר מהלי בשבת משום דלדעתו הי' מחויב בהטפת דם ברית עיי"ש. ודבריו תמוהים דאם טעם הטפת דם ברית משום דודאי ערלה כבושה ע"כ מסיר ערלה בהטפה כמ"ש המאירי א"כ הוה זאת גוף המילה ומה"ט דוחה שבת משא"כ בעל בלילה או לפני ח' דל"ה רק הטפת דם ברית צדקו דברי הש"ך ואף אם מילה בשבת הוי הלכה למשה מסיני גם ההלכה לא קאי רק על גוף המילה ולא על הריבוי ע' בספרי לא"ח סי' ז' אות ז' ודו"ק:

ג ומדי דברי בענין זה אזכיר מה שפלפלתי בעסקי בהספדו של אדם גדול הוא ש"ב הגאון הצדיק מסאנדץ זצלל"ה בדין אחד עם הרב הגאון הנ"ל והוא בנדון אם לא מל וחתך כל העור כפי הצורך ושייר ציצין המעכבין אך הפורע פרע כל העור ונתגלה העטרה כדת ודעת נשמת אדם בסוף מילה דהוי כאילו אינו נימול עיי"ש בשער רנה וישועה ודעת הרב הגאון מסאנדן בתשו' דברי חיים הנדפס מחדש ח"ב סי' קי"ד עד סי' קי"ט דיצא ידי מילה ושורש דבריו דמילה אין פירושו חיתוך וכריתה רק הסרה והשואל סי' קי"ד הקשה דלמה מחללינן שבת אציצין המעכבין הא אפשר להסירו ע"י פריעה, וכתב הוא זצ"ל הכי פריעה אינו חילול שבת הלא עיקר חיוב חובל משום דם וזה גם בפריעה ואמנם לפמ"ש בספרי חא"ח סי' ל"ו אות ב' ליישב קו' הגאון מהר"ם בנעט למ"ל ביום אפילו בשבת למילה והלא להר"מ חובל משום מפרק ובעי כגרוגרות. וכתבתי ליישב דהיכא דהוא הורג נפש ממש גם הר"מ מודה דחייב משום נטילת נשמה והיכא שחתך מקצת מהחי קטל למקצת ומה לי קטליה כולי' ומה לי קטלי' פלגא חייב משום נטילת נשמה והר"מ לא קאי רק בחובל ולא חתך מקצת עיי"ש באריכות. ומה"ט כתבתי ליישב איך פריעת מילה דוחה שבת אם לא ניתן פריעה לאברהם אבינו והלא אינו לפני הדיבור. ונלמד מזה דעשה דוחה ל"ת דכרת ול"ש דיחוי הגמרא יבמות ה' שישנו לפני הדיבור דפריעה ל"ה לפני הדיבור. ומ"ה כתבתי דפריעה ל"ה נטילת נשמה רק חובל ובעי כגרוגרות להר"מ א"כ ראיות השואל הנ"ל חוזר ונראה דאיך מותר לחתוך ציצין המעכבין דבזה חייב משום נטילת נשמה שממית אותו המקצת ויפרע זאת דליכא רק חובל ואין בו גרוגרות. מיהו לפי מה דמייתי בספר דברי חיים סי' קט"ז לשון העיטור שפי' מהלקטין לגלות את העטרה באמת י"ל דבציצין המעכבים אינו רק פורע ולא כורת. וכבר כתבתי בספרי סי' הט"ל לישב דברי העיטור דס"ל אף על ציצין שאין מעכבין חוזר אף בשבת הכונה לפרוע עיי"ש אות ג' א"כ העיטור לשיטתי' פי' מהלקטין לגלות העטרה ובכ"ז מסתימת לשון הפוסקים משמע דחותך. ועוד אס"ד דמילה פי' הסרה ואם לא יחתוך כלל רק יסיר הערלה מהבשר ג"כ קיים מצות מילה למה הותר לחתוך דיש בו משום נטילת נשמה לא יחתוך רק יעשה קרע ויפרע דאין חייב רק משום מפרק ובעי כגרוגרות ובמילה ליכא כגרוגרות וע"כ ל"ה מילה רק כריתה ולא הסרה. ומ"מ להחליט הדין שלא כדברי הרב הגאון מסאנדץ אין לנו דכל דברינו הוא לשיטת הר"מ דחובל חייב משום מפרק ובעי כגרוגרות ואין כן שיטת הרבה פוסקים:

ד והנה הרב הגאון זצ"ל בסי' קט"ז הביא ראי' מחולין קכ"ז דאבר ובשר המדולדלין מטמאין טומאת אוכלין דהו"ל כאלו נחתך ומה שאינו מטמא טומאת נבילות הוא מקרא ולפ"ז דן דה"ה לענין מילה הו"ל כחתוך אם אינו יכול לחזור ולחיות ובאמת אנן פסקינן דאבר ובשר המדולדלין ושחט אח"כ אין בו אלא מצות פרוש מדרבנן. ולר"מ מהתורה אסור אבל לכ"ע אין לוקין משום אמ"ה דל"ה כחיתוך ולענין שבת חייב משום שבת כמו תאנים שצמקו באיביהן דאמרינן חולין קכ"ז דחייב ושם מדמה להו להדדי וע' שבת צ"ד דאף ציפורן שפי' רובה חייב בכלי הרי דל"ח כחתיך כולו. וע' פמ"ג ה' יו"כ סי' תרכ"א ומ"ש בספרי חא"ח סי' ל"ו אות ז' ובגוף הדין עדיין צ"ע ולא באתי רק לעורר במה שנוגע לעניננו:

ה עוד אזכיר בזה במה שהטו"ז סי' רס"ד נסתפק בנולד מהול ואח"כ מכח שמנו נמשך העור למעלה אם חייב מילה מה"ת דומיא דכסוי הדם דאף אם כיסה בעצמו ונתגלה א"צ לכסות בכיסה הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות דאין דיחוי אצל מצות וה"ה בנולד מהול. וקצת צ"ע אמאי לא נימא שצריך למול כמה פעמים כמו דדרשינן לענין השב תשיבם, וכן לענין שלח משלח ב"מ ל"א והטו"ז מדמה מילה לכיסוי ובאמת בכיסוי יש קרא מיוחד חולין פ"ו משא"כ במילה דליכא קרא וצ"ע. ואמנם התוס' כתבו בב"מ נ"ג בסוף ד"ה לא פלוג דבזבחים שעושין עבודות אינו חוזר ונראה אבל מעשר או בשר זבח או שירי מנחה חוזר ונראה א"כ יש חילוק בין שאר מצות כגון כיסוי ולולב דל"ה מעין עבודות משא"כ מילה שהוא כמקטיר קטורת כדאיתא במהרי"ל. ובדבר מ"ש הטו"ז דאין דיחוי אצל מצות ע' ברא"ש סוף מ"ק דאם האדם נפטר בשעת חיוב נדחה לעולם עיי"ש וע' מ"ש בספרי חא"ח סי' נ"ב אות ח' לענין דיחוי בגברא ושם הקשיתי אמאי ביבמה שהותרה ונאסרה תחזור להיתרה ביבמות מ"א אמאי לא נימא יש דיחוי אצל מצות בנראה ונדמה כעת מצאתי בתשובת רמ"ע מפאנו סי' ק"ה שהרגיש קצת בדבר. וז"ל ודמי ליבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון ביבמות ל"ב דליכא למימר בה נראה ונדחה אינו חוזר ונראה הואיל ולא אידחי רק מדרבנן משום זיקה ויבום גופי' דאורייתא וכבר נראה משעת נפילה הא ל"ה הו"ל דיחוי מעיקרא וליתא ביבום כלל ל"ש דיחוי מן התורה ל"ש מדרבנן כר' יוחנן התם לגבי רב ודבריו צ"ע דהרי ביבמות מ"א נדחית מדאורייתא משום אחות אשה ומ"מ ס"ל לרב תחזור להיתרה הראשון. וצ"ל דס"ל כהרשב"א שהבאתי בספרי דשם אף לרב נדחית מהמצוה ולרב מותרת אבל אין כאן מצות יבום והרמ"ע קאי אפלוגתא דרב ור' יוחנן דף כ"ז. ושם עדיין המצוה עליו אך מ"ש דכל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הוא מטעם דיחוי נראה קצת מדבריו דבגברי דיחוי מעיקרא גרע מנראה ונדמה כמו שהוכחתי בספרי שם מלשון הרא"ש סוף מ"ק. אך נראה דשיגרא דלישנא הוא דביבמה הטעם דכל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה מגזה"כ או משום שאין דרכי' דרכי נועם כמ"ש תוס' ריש יבמות ד"ה ואחות אשה ובנאסרה מדרבנן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן. ומ"ש הרמ"ע מפאנו שם לענין שחט וזרק בשבת דמותר הבשר באכילה ונימא יש דיחוי. ע' תוס' ב"מ נ"ג ע"ב ד"ה לא פלוג בסופו שהבאתי לעיל שכת' דבבשר זבח ל"ש דיחוי וע' מ"ש בח"ר סי' כ' אות ה' מזה וע' בח"ר סי' ל"ו אות ג' שכתבתי דדברי תוס' קאי למ"ד אין דיחוי אצל מצות עיי"ש ולפ"ז נכונים דברי רמ"ע מפאנו ודו"ק:

ו והערתו דמר ידידי בישוב קו' מוח"ז הגאון רעק"א והרבה אחרונים אתא דמקשה בסוכה מ"ב והרי מדאגבי' נפיק בי' ול"ה טועה בד"מ והרי מ"מ בשעת עקירה הי' טועה בד"מ ופטור על ההוצאה. וע"ז העיר כת"ה לשיטת תוס' כתובות ל"א דלענין שבת בעי עקירה ג' טפחים שפיר מקשה דנפק קודם שעקר ג' טפחים. ובשעת העקירה כבר לא הי' טועה בד"מ יפה העיר ות"ל הערתי זאת זה רבות בשנים ומצאתי בספר איגרא רמה שהרגיש בזה. והפ"י תמה בדברי התוס' הנ"ל מהאי זרזא דקני ועי' מ"ש בספרי בית יצחק חא"ח סי' מ"ט אות י"א ד"ה ומאד תמוהים עיי"ש. ונסתפקתי אם בעי הגבהה טפח לצאת ידי לולב ואתרוג ומדהקשו תוס' סוכה ל"א ע"ב בלולב של ע"ז של נכרי מדאגבי' קניא ונעשה של ישראל ולישני שלא הגביה טפח דגם לר"ת צריך טפח. משמע דגם בהגבהת לולב לצאת בעי טפח ולפמ"ש תוס' ב"ק כ"ט דגם לשיטת רש"י דבעי הגבהה ג' טפחים בנקט לי' בידי' ל"ב ג' שמא אף טפח ל"ב בנקט לי' בידי' לקנין ושפיר הקשו התוס' בסוכה הנ"ל אמנם לדינא נ"ל דבעי הגבהה טפח:

ז' ובגוף קו' מוס"ז הגאון רעק"א הנ"ל ע' ברמב"ם פ"ב משגגות ה"י המוציא לולב ביו"ט א' ובשבת כדי לצאת בו והעבירו ד"א ברה"ר פטור והקשו עליו למאי נקט ד"א ת"ל שהוציא מרה"י לרה"ר והנ"ל דהר"ם הוכיח מסוגיא זו דמיירי בהוציא ד"א דקשיא מה מקשה והא מדאגבי'. והלא לא הי' עקירה בחיוב כנ"ל.. אך הראב"ן כ' דאף דלא ס"ל לר"י כבן עזאי דמהלך כעומד מ"מ ברשות אחר גם לר"י מהלך כעומד (וע' בספרי הנ"ל סי' נ' שהארכתי בשיטה זו) ומשמע להגמ' דהמשנה מיירי בהוציא לרה"ר והעבירו ד"א ומ"מ פטור ואזה מקשה והא מדאגבי' נפק וכשבא לרה"ר אמרי' מהלך כעומד והו"ל עקירה חדשה ואזה משני בשהפכו. ומ"ה נקט הרמב"ם ג"כ בהעבירו לרבותא ומיירי ג"כ שלא יצא בההגבהה מדנקט כדי לצאת כמ"ש בכ"מ ואקצר. דנ"ל דהרמב"ם. לא ס"ל כהראב"ן ולא פסק כבן עזאי אף ברשות אחר כמבואר בפסקיו ודו"ק:

והנני ידידו דו"ש:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה