שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן צב
ב"ה תרל"ח פרעמישלא:
להרבני המופלג מ' יצחק שו"ב נ"י בק' קרעטשינוב במדינת תגר: ע"ד השאלה באחד בן עשרים שנה שיש ספק אם הוא נימול כהוגן שבמקום אחד בערך חצי אצבע נדבק העור שלמעלה מחוט המקיף העטרה שלצד הגוף ועולה עם גבהו עד שבמקום הלז אין נראה שום חריץ והפרש כלל רק שוה ממש עם בשר העטרה. ואולי עולה קצת על בשר העטרה ואי אפשר להבחין אם הוא עולה קצת אם הוא שוה ממש. וזה ברוחב חצי אצבע ושאר החוט נראה יפה בעומק כראוי באופן שבודאי הוה מיעוט ההיקף במקום שנדבק. ויש ספק אם מתחלה לא נימול יפה או שנדבק אח"כ ואבי הבן אמר שבעת המילה שהו המוהלים קצת בעת החיתוך והפריעה ואח"כ אמרו שנימל יפה. וגם אמר שלפני כמה שנים הי' פצעים רבים במקום הגוף ועשה תחבושת באופן שיכול להיות שנתהוה ע"י התחבושת. וגם נראה שיש מקום צלקת שם במקום שדבוק. ועתה שאל אם צריך לתקן מקום ההוא. וכפי דברי השואל יש חשש סכנה אם יתקנו שם כי הדיבוק הוא עב וקשה ולא כמו עור רק שיכולין למשכו ולהגביה ולחתוך:
א תשובה בש"ס דשבת קל"ז איתא דציצין המעכבין את המילה הוא בשר החופה את רוב העטרה ואמר ר' אבינא א"ר ירמי' בר אבא א"ר בשר החופה רוב גבהו של העטרה. והביא הב"י סי' רס"ד מחלוקת בזה בשם חכמי ספרד מקצתם הבינו בפירוש מלת העטרה הבשר אשר בראש הגיד כולה. ולפ"ז אם לא נדבק רק מקצת החוט המקיף ל"ה ציצין המעכבין עד שיכסה הבשר מקצת החוט המקיף וגם למעלה בבשר אשר בראש הגיד. ומקצת אמרו כי רק חוט המקיף נקרא עטרה ורוב גבתו מחוט המקיף לבד מיקרי ציצין המעכבין. והכריע זקיני הת"ש במס' שבת כדיעה האחרונה. ואמנם אם ר"א אר"י בר"א ס"ל בשר החופה רוב גבהו של העטרה הוא בודאי ערל לענין תרומה או החמיר מספק כמו בגלגולת שנחבסה באלו טריפות דף נ"ב דמיבעי לן אי רוב גבהו או רוב הקיפו ואזלינן לחומרא וכן לענין מילה הוי ספק ואזלינן לחומרא אין מבואר בלשון הפוסקים. ואדרבה מלשונם משמע דודאי ערל הוה. אולם מלשון ז' הת"ש משמע דרק מספק מחמרינן ונ"מ לס"ס וז"ל הת"ש כוונתו דרש"י דל"ת דבעי שיכסה מצד הגוף בכל ההיקף וכו' לכן פירש"י דאפי' במקום אחד מההיקף וכו' והוכרח רש"י לזה דאלת"ה רק בעי בכל ההיקף רוב גבהו קשה למה החליט ר' אבינא להקל בצד אחד כגון דמכוסה רוב ההיקף העטרה בכולה והמיעוט לא נכסה כלל דלר' אבינא אינו מעכב בהא ליכא רוב גובה בכל ההיקף והא מתני' סתמא תנן בשר החופה רוב העטרה ודלמא רוב הקיפו תנן וכה"ג מיבעי לן בחולין נ"ב ואי ס"ל לר' אבינא להחמיר בתרווייהו הל"ל בשר החופה רוב הקיפו או רוב גבהו של העטרה. לכן פירש"י דרוב גבהו הוא במקום אחד דמספיקא החמיר אפי' בהא והשתא רוב הקיפו הוה ק"ו וכו' וקשיא אדברי ת"ש שכ' דמספיקא החמיר אפי' בהא דא"כ אמאי חוזר על ציצין המעכבין אפי' בפירש. ואיך מחלל שבת מספק דדלמא ברוב גבהו ל"ה ציצין המעכבין ומספק אינו דוחה שבת כמבואר בדף קל"ה דערלתו ספק אינו דוחה שבת ונ"ל ליישב דברי הת"ש דס"ל דציצין המעכבין מותר לחזור אף בפירש. דהרי דעת בעל העיטור הובא בטור יו"ד סי' רס"ד דאף בציצין שאין מעכבין מותר לחזור בשבת אף בפירש ועיין בשאג"א סוף סי' נ"א שכ' בסברתו דס"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור ורק במילה הוצרך קרא משום תיקון מצוה א"כ בציצין שאין מעכבין דליכא תיקון מצוה דאורייתא רק דרבנן מותר בשבת דמדאורייתא הוא מקלקל ואיסור דרבנן מותר משום מצוה זה אלי ואנוהו ונהי דהטור חולק על בעל העיטור מ"מ מספק אי הוה ציצין המעכבין מותר ממנ"פ דאם מעכב מותר משום דמילה דוחה שבת ואי אינו מעכב שוב ל"ה תיקון מצוה והוה מקלקל ומ"ה חייב לחזור אף בפירש ונהי דבציצין שאין מעכבין אסור בפירש היינו כמ"ש בשאג"א סי' נ' דבפירש ל"ש מצות אלי ואנוהו ואסור לחזור אף דהוה מקלקל או דס"ל דלא כהעיטור כיון דאיכא תיקון מצוה דרבנן משום זה אלי הוה תיקון ול"ה מקלקל ושוב אסור מדאורייתא מ"מ בספק אם הוה ציצין המעכבין מותר מטעם ממנ"פ וסמכינן אסברא הנ"ל דאם אינו מעכב הוה מקלקל מדאורייתא אף דאיכא תיקון מצוה דרבנן וכן הבאתי בספרי חא"ח סי' ל"ד אות ה' בשם מג"ש שבת ק"ה בישוב שיטת רש"י דתיקון מצוה דרבנן ל"ה צורך לגופו ומה"ט פטור בקורע על מתו לר"ש עיי"ש שישבתי בזה כמה קו' או שי"ל דס"ל לח"ש דכיון דכבר דחתה מילה את השבת מותר ג"כ מספק לחזור אף בפירש ואינו דומה לציצין שאין מעכבין דל"ה רק דרבנן משא"כ בספק דאורייתא ואיכא חזקת חיוב. ובלא"ה אינו דומה לערלתו ספק שאינו דוחה השבת דליכא חזקת חיוב משא"כ בספק אם הוה ציצין המעכבין איכא חזקת חיוב ובהכי ניחא יותר דלפמ"ש בתי' הראשון עדיין קשיא לר"ש דס"ל מקלקל חייב ואיך חוזר מספק שמא רוב גבהו ל"ה ציצין המעכבין וחייב משום חבלה אף במקלקל ובפרט לשיטת התוס' ב"ק ל"ד דמקלקל בחבורה ל"ב ר"ש צורך לגופה כלל אליבא דר' אבהו ודאי קשיא. אבל לפמ"ש דמשום חזקת חיוב מותר לחזור בשבת אף מספק לא קשיא אף לר"ש. ומ"מ אף שהטרחנו ליישב שיטת זקיני הת"ש פשטא דשמעתין משמע דר' אבינא אר"י בר אבא א"ר אומר כן על דרך ודאי דרוב גבהו של עטרה מעכב וכן מצאתי ביד דוד בשם ספר בריכות מים ובהכי ניחא יותר דל"ק לפמ"ש לעיל דאם נימא דמספק פוסק ר' אבינא א"ר ירמי' ב"א אמר רב רוב גבהו של עטרה נהי דלרב ל"ק אמאי מספק דוחה שבת דרב ס"ל כר"י לחד לישנא בכתובת ו' במקלקל, א"כ מותר לחזור מטעם ממנ"פ כמו שכתבתי לעיל בתי' הראשון. אבל לפ"ז לשיטת הפוסקים דפסקי' כר' שמעון במקלקל והוא שיטת ר"ת דר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי בשבת ק"ו אמאי פסקינן כרב דרוב גבהו של עטרה מותר לחזור. והרי במקלקל ל"פ כרב ול"ש ממנ"פ על כן המובחר דר' אבינא אר"י א"ר אמר על דרך ודאי. ול"ק כלל ואולי אף דעת הת"ש כן ומ"ש דמספיקא החמיר אפי' בהא שיגרא דלישנא נקט ול"ד:
ב והנה בעיקר המחלוקת שנחלקו חכמי ספרד אי הפי' רוב גבהו של העטרה רק חוט המקיף או אף הבשר אשר בראש הגיד כולה נ"ל שהוא מחלוקת בירושלמי פ' ר"א בשבת וביבמות פ' החולץ וז"ל הירושלמי אלו ציצין המעכבין את המילה ר' אבינא בשם ר' ירמי' בחופה רוב גבהו של עטרה ר' יוסי בן חנינא אומר בחופה רוב גגה של עטרה (ובירושלמי שבת איתא בחופה רוב גובה עטרה וזה ט"ס וביבמות מבואר הגי' נכונה וכ"כ הפני משה דהגירסא ביבמות נכונה) והפני משה לא ביאר רק דריב"ח מקיל מר' אבינא אבל לא ביאר במה פליגא אבל ברור הדבר דר' אבינא ס"ל דל"ב רק רוב משורה המקיף דהוא נקרא עטרה והבשר שעל ראש הגיד נקרא גגה של עטרה וריב"ח ס"ל דבעי ג"כ שיחוף רוב גגה של עטרה בהדי עטרה דליכא למימר דריב"ח מחמיר וס"ל אף באינו חופה עטרה כלל רק בחופה גגה של עטרה מעכב דז"א דכיון דחופה גגה של עטרה כש"כ שחופה עטרה גופה וע"כ פליגי דלר' אבינא בחופה רק רוב שורה המקיף במקום אחד מעכב וריב"ח ס"ל דבחופה רוב עטרה במקום אחד אינו מעכב עד שיחוף גם ראש הגיד שהוא גגה של עטרה. וז"ב א"כ שמענו מירושלמי מפורש כדברי הת"ש דאס"ד כחכמי ספרד דגם לר' אבינא בעי שיחוף גם ראש הגיד במה פליג ריב"ח., ובאמת פלא על חכמי ספרד איך לא ראו דברי הירושלמי ולישב דבריהם שלא יהיו תמוהין כ"כ י"ל שהיו גורסין ר' אבינא בשם ר' ירמי' בחופה רוב גבהו של עטרה ריב"ח אומר בחופה רוב היקף עטרה. אמנם בירושלמי יבמות מבואר להדיא רוב גגה של עטרה וע"כ דלא כחכמי ספרד ומ"מ כיון דמחלוקת הוא בירושלמי וריב"ח ס"ל כחכמי ספרד ונהי דהיכא שהוא מחלוקת בירושלמי ולא הובא בש"ס דידן רק כדעת אחד מהמחלוקת הלכה כש"ס דידן כמ"ש הרי"ף סוף עירובין ומהרי"ק שורש פ"ד באריכות מ"מ י"ל דגם בש"ס דידן לא נפסק כדעת תנא אחד או אמורא רק לחומרא מספק דבשלמא היכא שנפסק בש"ס דילן לקולא שייך סברת הרי"ף סוף עירובין דש"ס דילן בתרא הוא ומדלא הובא דעת הירושלמי בש"ס דידן מוכח דלא ס"ל הכי והלכה כבתראי משא"כ מה דפלוגתא בירושלמי ואחד מקיל ולא הובא דעת המקיל בש"ס דילן י"ל דה"ט משום דלחומרא פסקינן כדעת המחמיר בירוש' משום הכי לא הובא דעת המקיל בש"ס דילן ומ"מ ל"ה רק מטעם דמחמירין מספק ולעולם ספק הוא ומספק חוזר אף בשבת על ציצין המעכבין כמ"ש לעיל ליישב דעת הח"ש. ובכן י"ל דמה דפסקינן רוב גבהו של עטרה כדעת הת"ש דהוא רק רוב משורה המקיף הוא רק מספק דשמא אין הלכה כר' אבינא נגד ריב"ח רק מספק. ונ"מ לס"ס ויבואר לפנינו:
ג ואחרי שהקדמנו דהעיקר כדברי זקיני הת"ש נבא לגוף השאלה הנה אם בתחילה לא נימל יפה ודאי צריך לתקן כיון דרוב גבהו של שורה המקיף נדבק עור במקום אחד ושוה לבשר העטרה והוא ציצין המעכבין לדעת הת"ש שכבר הוכחתי דהלכה כדבריו נגד חכמי ספרד. אמנם אם נימל כהוגן, ואח"כ נדבק אם אפילו בעת שמתקשה אינו נראה רק מיעוט עטרה ורוב נכסה סגי ואין צריך למול שנית כמ"ש הרמ"א בשם תה"ד וכש"כ אם לא נכסה רק רוב גבהו של עטרה במקום אחד ורוב עטרה מגולה דאין צריך למול שנית. ואם הדבר ספק אם נימל יפה או לא הנה בתשו' ח"ס סי' רמ"ח מסתפק בזה אי נימא רוב מצוין אצל מילה מומחין הם ולא מהני חזקת חיוב למול מהתינוק נגד הרוב. וכפי הנראה שם דעת הח"ס להקל במקום דלא איתרע חזקת המוהלים ובספר טוב טעם ודעת להגאון מהרש"ק קמא סי' רכ"ב חולק על ח"ס וס"ל דלא אמרינן רוב מצוין אצל מילה מומחין הם רק אצל שחיטה דדיניהם רבים ואסור לעשות בהם רק הבקי משא"כ במילה. ואמנם במח"כ נעלם ממנו לפי שעה דברי התוס' מנחות מ"ב ד"ה ואין דאמרינן רוב מצוין אצל תכלת מומחין הם כמו גבי שחיטה עיי"ש. ולדינא גם בספר טוב טעם ודעת סי' הנ"ל מקיל בספק. ולפמ"ש לעיל דמשמע מת"ש דגם הך דרוב גבהו מעכב ל"ה רק מספק ובעיקר רוב גבהו הוא מחלוקת בירושלמי ע"כ עכ"פ אם ל"ה רק רוב גבהו של חוט המקיף ל"ה רק ספק ערל והיכא דמספקא אם נימול כראוי ואח"כ נמשך הערלה הוי ס"ס. ואולי ל"ה נגד חזקת חיוב כיון דהוי ספיקא דדינא ול"מ חזקה וכש"כ בנ"ד דאבי הילד אומר שהמוהלים ראו בעת המילה ואמרו כי טוב נימול ונראה יותר שנעשה אח"כ, ע"י התחבושת על כן הדבר פשוט דא"צ למול ובפרט במקום חשש סכנה:
והנה כפי הנראה מלשון השאלה שבאותו מקצת הדיבוק אין העור עולה על רוב גבהו של חוט המקיף וחופה אותו רק שהעור נדבק עם חוט המקיף ואין ניכר שום חריץ ואולי עולה קצת אבל רוב גבהו של חוט המקיף אינו חופה גם הת"ש מודה דאף בתחלת המילה ל"ה זאת ציצין המעכבין דהחריץ ודאי אינו מעכב דלא מוזכר חריץ בשום מקום רק שיתגלה כל העטרה וכאן רוב העטרה מגולה בכל ההיקף ע"כ אין צריך לכל היתרים הנ"ל ולא נצרכו אלא להעדפה ולהתלמד במקום אחר:
ד ודרך אגב בעמדי בהלכות מילה נ"ל ראי' לשיטת הטו"ז סוף סי' רס"ד דבנולד מהול והטיפו דם ברית ונתכסה אח"כ צריך מילה מדאור' ודלא כהשאג"א סי' נ"ה שחולק עליו דהתוס' הקשו בחגיגה דף ד' ע"ב ד"ה דמרבה למ"ל לר"ע דס"ל ערל כטמא בפסח קרא דערל אינו אוכל ת"ל מטמא וכתבו וא"ל דאיצטריך היכא דרוב ציבור טמאין דז"א דהא דערל הוי כטמא היינו כטומאה דזב ומצורע וזה לא הותר בציבור. והנה לפ"מ דאמרינן בזבחים ל"ב ע"ב בהי' טמא מת ונעשה זב אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי לכאורה לא קשיא מידי די"ל דמעיקרא הי' טמא מת ולולא קרא דערל לא יאכל רק מטעם דהוי כטמא זב ה"א הואיל ואישתרי רק התוס' שפיר הקשו דהרי הואיל ואשתרי ל"א רק בנעשה זב או בעל קרי בערב פסח דשייך הואיל ואשתרי וקרא מיירי בערל גדול דלא יאכל והוי טמא קודם ע"פ ול"ש הואיל ואשתרי. אמנם להטו"ז משכחת שפיר כגון שנולד מהול והטיפו דם ברית ולפני הפסח נטמא במת ובערב פסח נתכסה ערלתו וסד"א הואיל ואשתרי אשתרי ומשום טמא הותר קמ"ל דמשום ערל לא יאכל. (וע' מ"ש עפי"ז בח"ר סי' מ"ה אות ד' ושם רמזתי על תשו' זו) ואין לומר דגבי ערלה נמי נימא הואיל ואשתרי אשתרי דהתוס' כתבו ביבמות דף ח' ד"ה רבא דדוקא בשם טומאה דאחת היא אמרינן הואיל ואשתרי משא"כ בב' שמות ע"ש א"כ טומאה וערלות דב' שמות הן לא אמרינן הואיל ואשתרי ומיושב קו' התוס' ומזה ראיה לטו"ז ואולי יש לכוין זאת בדברי ריטב"א יבמות ע' שתי' קו' התוס' דמיירי שרוב ציבור טמאין וצ"ע דהרי לר"ע ערל כטמא זב כמ"ש תוס' דיליף מקרא דזב. אולי מיירי הריטב"א בכה"ג אבל הוא רחוק. אמנם קו' התוס' מיושב בט"ט ואין לדחות דברינו דלהטו"ז צריך להמתין ח' ימים כיון דעתה נתחייב במצות מילה והוי ערל שלא בזמנו דז"א דמשמע נטו"ז דחייב למול ומותר למול תיכף וכן הבין השאג"א מהטו"ז דאל"כ ל"ק קושיתו שהקשה בסי' נ"ה על הטו"ז מיבמות ע"ב דלא מוקי בגמ' בנים שלא הי' לו בשעת עשי' ואיתנהו בשעת אכילה כגון שנתכסה בין עשי' לאכילה בנולד מהול ע"ש ואם נאמר דבעי ח' ימים שוב הוה ערלה שלא בזמנו וע"כ כנ"ל דלטו"ז אין צריך ח' ימים וז"ב. ושוב מצאתי בספר אהל דוד שכ' בשם תוספי הרא"ש ביבמות ע"ב אהא דערל מקבל הזאה דאיצטריך משום דערל כמצורע שהוא מקבל הזאה והקשה דא"כ מה קאמר בגמ' ודלמא פסח הבא בטומאה הרי מצורע לא הותר בפסח הבא בטומאה ואיני מבין קושיתו דהרי מלו קודם פסח ול"ה מצורע רק דהזי' דטומאת מת לא מהני בעודן ערלים ועדיין היו טמאי מתים ולא מצורעין וז"פ ומה שתירץ בספר הנ"ל דמשכחת לה דהיו טמאי מתים בהיותם קודם זמנם למול ואמרינן הואיל ואשתרי דבריו תמוהים דהרי ל"א כן רק בע"פ לא בהיו ערלים קודם כנ"ל: ה ולכאורה יש לישב קו' התוס' הנ"ל דלמ"ל קרא דערל לא יאכל בו ות"ל מטמא כיון דהוי כזב ומצורע דנ"מ דאכל בדיעבד בפסח הבא בטומאה לפי המבואר במשנה דף צ"ה דאם אכלו זבין פטורין ובמשנה איתא פטורין מכרת וכ' הצל"ח דלר' יוחנן דיליף לאו לאוכל בטומאה מעונש כרת וגם ממלקות פטור וכן משמע מרמב"ם פ"ד מק"פ דכתב סתם פטורין ולא כתב מכרת א"כ בהיו רובן טמאי מתים ואכל ערל פטור ממלקות כדין זב קמ"ל קרא דחייב מלקות משום ערל. אמנם צ"ע על הרמב"ם שכ' פ"ד מק"פ סתם פטורין והרי הרמב"ם פוסק כר"ל דמלקות בטמא שאכל קודש יליף מבכל קודש לא תגע כדאיתא פי"ח מפסולי המוקדשים ה' י"ג ולדידי' כתב הצל"ח דאין פטורין רק מכרת ואמאי קאמר הרמב"ם סתם פטורין. ומזה יראה דלא כהצל"ח ובמ"ל פי"ב מתרומת ה' א' כתב דהרמב"ם פסק בפ' י"ח מפסולי המוקדשים כר' יוחנן דבכל קודש לא תגע קאי לתרומה וזה תמוה דאדרבה שם פסק כר"ל כמו שכתב הכ"מ בהלכה י"ג וצע"ג. ומה שכתבתי בישוב קו' תוס' יתכן יותר לפי מה שהקשה בתוספי הרא"ש יבמות ע' למ"ל קרא דערל לא יאכל בפסח ותיפוק ליה כיון דמילת זכרי' מעכבת כש"כ מילת עצמו כדאמרינן בגמ' דף ע' ע"ב ותירץ בספר אהל דוד שם דאיצטריך דאם אכל חייב מלקות דאין מזהירין מן הדין וכיון דעיקר קרא למלקות שפיר י"ל לר"ע דאיצטריך ברוב ציבור טמאין דאין לוקין אף זב ומצורע כנ"ל מ"ה איצטריך קרא לערל ודו"ק:
ו וקצת צ"ע לשיטת ר"ת בתוס' חגיגה ד' ע"ב דערל שמתו אחיו מחמת מילה מותר בפסח וקדשים וקרא מיירי בסתם ערל א"כ מה אמרינן בפסחים ק"ב דאיצטריך לטמא ושהי' בדרך רחוקה דחייב במצות ואיצטרך לערל וצריכה תרווייהו ופירש"י דס"ד דטמא ושהי' בדרך רחוקה א"ח במצות הואיל ואית ליה תקנתא בפסח ב' והרי גם ערל חייב למול ולעשות פסח ב' ובשלמא לפירש"י דמתו אחיו מחמת מילה ניחא דא"ח למול ולעשות פסח ב' משא"כ בערל סתם וצ"ע:
והנני ידידו: