אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן צא

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן צא

סימן צ

ב"ה:

פרעמישלא תרל"ז לפ"ק להרב הגאון מ' ארי' ליבש ראזענפעלד אבד"ק מאשציסק (זצלה"ה):

ע"ד השאלה באחד שמת לו בן שנחלט ביום ה' למילתו ואח"כ נשא אשה אחרת ומת לו בן מאשתו השני' שנחלש ביום ה' למילתו אך שלא הי' ילד זה בן ט' חדשים בשלימות רק מקצת ימים בחודש הנ"ל ואולי הי' בן ח' חדשים ואח"כ מת לו בן מאשתו השני' שנחלש ביום ד' למילתו בבוקר הראשון אחר שנתרפאה המילה וגם הילד האמצעי נתרפאה המילה, ומהילד אין האב זוכר אם נתרפאה המילה. ועתה הוליד בן ולא מל אותו עד שנשלם לו ג' שנים, והוא בריא וחזק אם מותר למול אותו עתה:

א תשובה הנה בטוש"ע ורמב"ם מבואר דמי שמתו אחיו מחמת מילה אין מלין אותו עד שיגדיל ויתחזק כחו משמע דכשיגדל ויתחזק כחו מלין אותו אמנם בנובי"ת חיו"ד סי' קס"ה מפקפק על הראשונים דמנ"ל זה דסתמא אמרו בגמ' שלישי לא תמול משמע לעולם. ויותר קשיא ע"ז מקרא דערל ובן נכר לא יאכלו בו דהקשו התוס' בחגיגה ד' ע"ב למ"ל קרא דערל גבי פסח ת"ל מטמא לר"ע דמרבה לערל כטמא. ותירצו דקרא איצטריך שמתו אחיו מחמת מילה לשיטת רש"י ע"ש, וקרא ע"כ בגדול אזהיר דקטן אוכל נבילות איכא מ"ד דאין ב"ד מצוין להפרישו הרי דערל שמתו אחיו מחמת מילה א"צ למול אף לכשיגדיל. וכן מוכח מש"ס דחולין ד' דאיתא שם בערל שמתו אחיו מחמת מילה אי כשר לשחיטה, וע"כ מיירי כשהוגדל עכ"פ יותר מג' שנים דנהי די"ל דמיירי בקטן ואחרים עומדים ע"ג מ"מ עכ"פ מיירי כשיש לו כח לשחוט מוכח דגם ביותר מג' שנים אין למול. ואמנם התוס' בחולין דף ד' כ' בד"ה ערל שמתו אחיו מחמת מילה כגון שנימולו כשהם גדולים ומתו. דאי בשמיני דלמא משום שלא נבלע בהם הדם. א"כ אפי' בשמיני וכגון שהציצו בהם וראו שנבלע בהם דמן ויבואר לפנינו א"כ י"ל דקרא דערל ובן נכר מיירי כשנימולו האחים כשהם גדולים ומתו ולכן הערל אינו נימול אף כשיגדיל דלא תלינן שהאחים מתו מחמת חולשת כח כיון שלא נימולו עד שנגדלו אבל קשה ע"ז לפ"מ דאמרינן ביבמות ע"ח דאי לא תני קרא,. ומקשה והרי ממזר. ומשני דאי לאיסורא כתיב קרא להתירא לא כתיב קרא והרי בפסח כתיב כל ערל ובן נכר לא יאכל בו ודרשינן בפסחים צ"ו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור ואס"ד דלא משכחת ערל שמתו אחיו מחמת מילה רק בעבר אביו ולא מל ב' או ג' בנים עד שנגדלו איך תני בו אינו אוכל וקמ"ל דאוכל במצה ומרור הרי דאי להתירא לא כתיב קרא מיהו לפמ"ש תוס' יבמות ע"ח ד"ה מצרי שני דיתורא דקרא אתי שפיר ודאי לק"מ דדריש למצה ומרור ילפינן מיתורא דקרא, וביתורא דקרא תני דאי ועוד יש לדחות ראי' זו בכמה אנפין:

ב והנה כבר כתבתי בתשובה (ע' בח"ר סי' ל"ה אות ד') להקשות לר"מ דס"ל מומר לד"א הוי מומר לכה"ת כולה כפי מה שהבינו תוס' חולין י"ד ד"ה השוחט בשבת כפשטן דלר"מ הוי מומר לכה"ת (לא חשוד לבד, ע' כרו"פ סי' י"א שעמד על דבריהם וכבר הקשה מהרי"ק בתשו' סי' ק"ס) א"כ למ"ל קרא דערל לא יאכל בפסח ותיפוק לי' מבן נכר דמיירי בישראל מומר כמ"ש תוס' פסחים ק"כ ד"ה כל כמיני' ולר"מ מומר לערלות הוא מומר לכה"ת ולמ"ל קרא ומצאתי כעת בספר גבורות ארי להגאון בעל שאג"א על תענית דף י"ז שהרגיש בזה הן אמת שאני כתבתי די"ל דע"כ לא ס"ל לר"מ מומר לד"א הוה מומר לכה"ת רק בעובר בל"ת אבל בעובר בעשה י"ל דאף לר"מ ל"ה מומר לכה"ת, והא דאמרינן בבכורות ל' דלר"מ חשיד על המעשר חשיד על השביעית משום דמעשר שני בגבולין אסור לאכול בל"ת ולוקין כדאיתא במשנה דמכות י"ז ומ"ה הוא חשיד לכה"ת. אבל בעשה י"ל דר"מ מודה מיהו לרש"י דבכורות ל' ע"ב ד"ה חשיד על המעשר שכ' דכש"כ חשיד אשביעית חשיד אמעשר לר"מ דקאי הר"י שם. והרי שביעית ל"ה רק עשה ומ"מ לר"מ חשיד לכה"ת. וגם בלא"ה עשה דמילה חמיר טובא שיש בה כרת ובודאי לר"מ הוי חשיד אכל התורה ולשיטת תוס' חולין הוי מומר לכה"ת וקשיא כנ"ל. וע"כ צ"ל לר"מ כשיטת רש"י בחגיגה ד' ובכמה מקומות דקרא מיירי במתו אחיו מחמת מילה ואף דר"ת ס"ל דערל שמתו אחיו מחמת מילה הוי כנימול וכדאיתא ביבמות ע' זה דוקא לרבנן דלא ס"ל מומר לד"א הוי מומר י"ל דוקא מיירי במומר לערלות. אבל לר"מ גם ר"ת יודה דע"כ קרא בהכי מיירי [ובלא"ה נ"ל להוכיח דלר"מ אף ערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה ובעבודה דהנה בגוף המחלוקת שבין רש"י ור"ת י"ל דתליא אם טומאה דחוי' בציבור וה"ה איסורין דחוין אצל חולה, ערל שמתו אחיו מחמת מילה ל"ה רק דחוי' ואסור בתרומה ובעבודה כמו שפרש"י פסחים פ"ד ריש ע"ב, דלמ"ד טומאה דחוי' בציבור מיקרי פסח פסול ואין בו משום שבירת עצם, וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' קס"ו לענין אם עשה דוחה ל"ת אם הולד חלל. אך למ"ד איסורין הותרין לחולה י"ל דה"ה דמותר בתרומה ובעבודה ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ובזה יש לישב מה שקשה על ר"ת מירושלמי יבמות הובא בתוס' ר"פ הערל, די"ל דהירושלמי קאי למ"ד איסורין דחוין לחולה. ובגוף הסברא היקרה זכה גם הגאון מהרש"ק בטטוד"ק סי' קכ"ג א"כ כיון שהוכחתי בספרי דר"מ ס"ל רוב דחוי' הוא וטומאה דחוי' ביומא ח' ע"כ ס"ל ערל שמתו אחיו מ"מ אסור בתרומה ובעבודה] א"כ מוכח מקרא דמתו אחיו מ"מ א"צ למול אף כשיגדל ודוחק לומר דקרא מיירי שלא מלו אחיו עד שגדלו כמ"ש תוס' חולין ד' ומתוך כך נ"ל דלר"מ באמת א"צ למול אף כשיגדיל משא"כ לדידן. דע"כ צ"ל סברת הרמב"ם דצריך למול כשיגדל, שבניו הראשונים מתו בשביל שתלינן שנימולו בעת שהיו בחולשת כח. ואף דבודאי איכא מיעוט אנשים בריאים שאינן יכולין לסבול צער החבלה בפרט צער גדול כזה מ"מ אזלינן בתר רוב במילה. וכמו שצריך לבאר דברי תוס' בחולין הנ"ל שכ' דאי בשמונה דילמא משום שלא נבלע בהם הדם וצ"ע וכי מספק נימול הילד הג' והרי ספק נפשות להקל וכבר עמדו ע"ד גדולים חקרי לב. אמנם ודאי כונת התוס' דבמצוה גזרה התורה לילך בתר רוב אף דאין הולכין בפ"נ אחה"ר. זה דוקא לדחות שבת בשביל סכנת נפשות דהותרה לחולה. אבל במצות מילה כיון דע"כ איכא מיעוט המתים מחמתה וכמ"ש רש"י גיטין נ"ז ד"ה זו מילה. וע' מעילה י"ז ואם נחוש למיעוט בטל המצוה מכל וכל וע"כ אמרה תורה לילך בתר רוב וכן כיוצא בזה בלאו דלא תלין דקאי על כל המתים אף דע"כ איכא מתים שלא נודע אם מתו הגם דהוא אפי' מיעוטא דמיעוטא ל"ה כמ"ש ח"ס חיו"ד סי' של"ח מ"מ משום פיקוח נפש לכאורה הי' לחוש אפי' למיעוטא דלא שכיח כלל וע"כ צ"ל כיון דאם לא ניזול בתר הרוב בטל הלאו גזרה התורה לילך בתר רוב ולא ניחוש למיעוט במקום שיבטל הלאו וה"ה במילה ורק במי שמתו אחיו מחמת מילה דיש ריעותא לפנינו לא אזלינן אחה"ר והנה במקום שיש להסתפק בסיבת מיתת האחים הנה האחים שמתו ע"כ הי' ממיעוט דהן אם מתו מסבת חולשת מזגם שאינם יכולים לסבול צער המילה:

והן אם מתו שלא נפל בהם דם היו ממיעוט דרוב ולדות יש להם דם בעת שנולדו או עכ"פ ביום הח' ואם אין לו דם או שמראיתו אדום ביום ח' ע"כ הוא מהמיעוט. ע"כ כיון דממנ"פ האחים שמתו היו מהמיעוט ואנן מסופקין בסבת מיתתן דאם מתו מחמת חולשת מזגן גם הילד שלפנינו ימות דכבר נתחזקה אמם להוליד ילדים חלושים. ואם מתו כיון שלא נפל בהם דם או שלא נבלע בהן יוכל להיות שהילד הזה כיון שמראהו כשאר ילדים חי' יחיה ע"כ שפיר כ' התוס' דמוקמינן הילד הזה ארובא שיוכל לסבול צער מילה והא דמתו אחיו הי' משום שלא נבלע בהן הדם:

ג ולפ"ז אף אנו נאמר בטעם הרמב"ם שפוסק דערל שמתו אחיו מחמת מילה מלין כשיגדל ויתחזק כחו דנהי שלא יסבור כסברת התוס' חולין דתולין שהילדים הראשונים לא נפל בהם דם דזה הי' מקום לתלות קודם שידעו הדין דתינוק אדום או ירוק אין מלין אותו אבל עכשיו שנודע הדין דאין מלין אותו אמרינן רוב מצוין אצל מילה מומחין כמו רוב מצוין אצל שחיטה וכ"כ התוס' מנחות מ"ב ע"ב ד"ה ואין דרוב מצוין אצל תכלת מומחין הם ואין לתלות שהראשונים לא נבלע בהם הדם דא"כ הי' ע"כ שינוי מראה ולא הי' מלין אותן אשר ע"כ דברי התוס' בחולין צ"ע ויבואר עוד לקמן מ"מ ס"ל להרמב"ם דתלינין שהראשוני' מתו מפני חולשת מזגם שנימולו בח' בעוד שהיו חלושים דע"כ הי' מהמיעוט מ"מ כשיתחזק ויגדל הילד הזה לא ימות כשאר אחיו. דרוב בני אדם גדולים וחזקים אין מתים מצער מילה, ואף דהילד הזה גם כן נשתנה דאין למול אותו בח' דהוא לע"ע בחולשתו לא יסבול צער מילה. מ"מ לא יסבור הרמב"ם כהך מ"ד בבכורות מ"ב הואיל ואישתני אישתני. דזקיני התב"ש בסי' כ"ט גבי מים בראש וספק אם המוח מקיפו כתב הואיל ורוב בהמות אין להם מים בראש לא אזלינן בתר רוב כשרות הואיל דבהמה זו יצאה מרוב, ובחוו"ד חולק עליו ובראש אפרים בתשובות שבסוף הספר האריך וכתב דתליא במחלוקת בבכורות מ"ב. ושם מייתי לרמב"ם דס"ל טומנום שנקרע ונמצא זכר מיבם לאשת אחיו אף דס"ל סריס חמה אינו מיבם דלא ס"ל הואיל ואישתני שהוא טומטם אישתני שיהי' סריס חמה ויבואר לפנינו אי"ה. (וע"ל סי' י"א אות ב' ובח"ר סי' ח' אות ט"ו מ"ש בענין זה) ומ"ה הרמב"ם כשטתי' פוסק דמתו אחיו מחמת מילה מלין כשיגדל ויתחזק כחו ואמנם כ"ז לדידן דל"ח למעוטי משא"כ לר"מ דס"ל בכל דוכתא חיישינן למיעוטי אף דגם לר"מ ודאי מלין תינוק בן ח' ימים ול"ח למיעוט חלשים. כיון שהתורה אמרה ביום השמיני ימול ל"ח למיעוט במקום שיש ביטול מצוה לגמרי. או כיון דל"ח למיעוט רק מדרבנן. וכאן שהתורה אמרה בפירוש ביום הח' ימול לא מצי רבנן לאסור ולחוש למיעוט מ"מ במקום שיש חשש כיון שמתו אחיו מחמת מילה חייש ר"מ שלא ימול אף כשיגדל ויתחזק כחו שמא טבען של הילדים האלו שלא לסבול צער מילה אף כשיתחזק כחו דלר"מ ודאי ס"ל הואיל ואישתני אישתני. ולכן משכחת לר"מ ערל גדול שמתו אחיו מ"מ. ואסרה התורה לאכול בפסח ולעבוד עבודה. וכ"ז לר"מ אבל לדידן שפיר פסק הרמב"ם דערל שמתו אחיו מ"מ מלין אותו לכשיגדל:

איברא דאם נאמר דטעם הרמב"ם דס"ל מלין כשיגדל משום דכשטתי' דל"א הואיל ואישתני אישתני.. ואף דאיכא ריעותא בילדים האלו שחלשים המה ואין למולן בקטנותן מ"מ כשיגדלו ויתחזק כחן מלין אותן א"כ אמאי פסקינן בש"ע סי' רס"ג כשיטת הרמב"ם דמלין כשיגדל. והרי באה"ע סי' קע"ב חולק הרא"ש על הרמב"ם וס"ל דטומטם אינו מיבם אף כשיקרע שמא היא סריס וכ"כ הרא"ש בבכורות דאמרינן הואיל ואישתני אישתני ע"ש סוף פ"ו. וא"כ אין הלכה כרמב"ם דשמא כדעת הרא"ש דאמרינן הואיל ואישתני אישתני. אמנם נ"ל דכאן לכ"ע כשיגדיל ויתחזק מותר למולו דבשלמא כשחזינן ריעותא בהילד הזה שייך סברת זקיני הת"ש הואיל וע"כ יצא הילד מהרוב הואיל ואישתני אישתני וכן בהך דבכורות בטומטם מטיל מים במקום נקבות חיישי' שמא נהפכה זכרותו לנקיבה. וכן כשנקרע ונמצא זכר חיישינן שמא הוא סריס משא"כ בתינוק שמתו אחיו מ"מ הרי בילד זה לא הי' ריעותא רק מחמת חזקה דג' או ב' זימני מחזקינן לילד זה לחלוש מ"מ כיון דבו לא הי' נמצא ריעותא. ע"כ כשיגדיל ויתחזק כחו אמרינן דהילד זה מרוב שכשהם בריאים וחזקים יכולים לסבול צער מילה. ואינו דומה להך דבכורות. והמעיין בסוגיא דבכורות שם יראה דמאי דפסק הרא"ש דאמרינן הואיל ואישתני אישתני זה דוקא בטומטם מטיל מים במקום נקבות דעדיין הוא טומטם והריעותא קיימת. משא"כ בטומטם שנקרע ונמצא זכר דכבר אזלא הריעותא ל"א סברת הואיל ואישתני. והא דאמרינן שם אישתני ולא אישתני תנאי. דוקא קודם שנקרע דאיכא ריעותא אמרינן אף אם הוא זכר שמא הוא סריס חמה. אבל לאחר שהלכה הריעותא ל"א הואיל ואישתני. וזה טעם הב"י סי' קע"ב שכ' בטעם הרא"ש דטומטום שנקרע ונמצא זכר דפסקינן כר"י דר"י, ובראש אפרים תמה עליו אמאי לא כתב דהרא"ש כשטתי' דס"ל הואיל ואישתני אישתני ולהנ"ל ניחא דכשכבר נקרע אזיל הריעותא ואין כאן שינוי וע' בראש אפרים בסוף דבריו. ועכ"פ בנ"ד שאין כאן ריעותא בגוף הילד רק מכח חזקה אתינן עליו כשיגדיל ויתחזק כחו אמרינן דהילד מרוב שכשהם חזקים ובריאים וגדולים בכח יכולים לסבול צער מילה:

ד ואף דלדעתי חזקה דג' זימנא או בסכנת נפשות ב' זימנא עדיף משאר חזקות, והוי כרוב. ותדע דמוציאין מעון בשור המועד, ולע"ד כולי שורים בחזקת שימור קיימי מדינא פטור בתם ופלגא נזקא קנסא ומ"מ במועד ע"פ חזקה, ובחזקה דמעיקרא אין מוציאין ממון דלא אלים כרוב דרובא וחזקה רובא עדיף, וכאן מוציאין ממון הגם דלמ"ד אין הולכין בממון אחה"ר צ"ל הא דמוציאין ממון בשור המועד הוא משום דאתרו בי' ג' זימנא הוה פושע וחייבה התורה מ"מ עכ"פ מוכח דחזקה שאנו מחזיקין עכשיו כרוב וחזקה דמעיקרא שיט לומר עכשיו נשתנה שאינה סברא חזקה כ"כ דכי לעולם לא ישתנה והרי אנחנו בעולם ההשתנות וחילוף הצורות מיום אל יום ואינו רק מתוקי התורה כמ"ש הרמב"ם פי' המשניות סוף נזיר משא"כ בחזקה דג"ז וע' ב"ב צ"ג לענין גמל האוחר בין הגמלים אמרי' ע"כ לא אזיל אלא בתר חזקה דהוא גופי' מוחזק, וכ' הרשב"ם דה"ט דשור המועד דעדיף מרובא דליתא קמן וחזקה עדיף מרוב עיי"ש. וכיון שאמו של הילד הזה נתחזקה בנ"ז להוליד ילדים חלושים הוי כרוב, ול"ש בזה לומר רובא וחזקה רובא עדיף כמו שעלה על דעת הגאון מהרש"ק זצ"ל בפתיחה לספר קנאת סופרים בתשובה לענין ערל שמתו אחיו מ"מ דמה שאמו נתחזקה להוליד ילדים חלושים ג"כ הו' כרוב מ"מ הרי גם בשור המועד אמרינן שור שהוא מועד למינו אינו מועד לאינו מינו מועד לקטנים ל"ה מועד לגדולים, מועד לשבתות אינו מועד לימי החול. וכתבו התוס' דאיכא סברא הואיל ובשבת הולכין במלבושין נאים ולא מכוערים ובזה פליגי רב זביד ור"פ בב"ק ל"ז והלכה כר"פ כדפסיק הרי"ף והרמב"ם והב"ח ה"ה הכא אף שהאשה הזאת מוחזקת להוליד בנים שאינם יכולים לסבול צער מילה בקטנותן אינה מוחזקת להוליד בנים שגם בגדלותן ובהתחזק כחן לא יוכלו לסבול צער מילה ויכול להיות דלר"ז דס"ל מועד לקטנים מועד לגדולים אף דאיכא סברא וה"ה במילה יסבור ר"ז דערל שמתו אחיו מ"מ לא ימול לעולם ובאמת יש פוסקים כר"ז וכן משמע דעת התוס' דהסוגיא קאי כר"ז ויכול להיות שהלכה כן. ולכן סובר התוס' בחולין ד' ע"ב דהיכא שנפעל בהם הדם אין למול אף בגדלות דלא תלינן בחולשת כחן דס"ל להתוס' כר"ז או דעכ"פ ספק הוא ונוקמא בלא ראו אי נפל בהם הדם דאיכא ס"ס שמא לא נפל בהם דם ושמא מחמת חולשת שפיר מלין בס"ס דעדיף מרוב. ועי' בספרי ב"י חא"ה סי' נ"ג אות ג' דס"ל לרמב"ם דבס"ס הורגין נפש וה"ה לענין פיקוח נפש עיי"ש ולכן ס"ל להתו' דמלין בגדלות אבל בידעינן דנפל בהם דם אין מלין בגדלות וזה לר"ז אבל להלכה דפסקינן כרי"ף ורמב"ם ור"ח דפסקו כר"פ שפיר מלין בגדלות דמועד לילדים קטנים שמתו מחעת מילה אינו מועד לגדולים. וזה טעם דעסקינן בש"ע סי' רס"ג כשיטת הרמב"ם ול"ח לדעת התוס' חולין ד' ונתקשה בזה הרב הגאון מהרי"ם מווארשא בתשובת הרי"ם עיי"ש שהאריך ולפמ"ש ההלכה עולה שפיר ודו"ק:

ה והנה כת"ה מצדד להתיר בנ"ד למול משום דכיון דהילדים הראשונים לא נחלשו עד יום ה' למילתם ל"ה מתו מחמת מילה וסברתו כיון דמצינו בש"ס שבת קל"ג דראב"ע ס"ל דמרחיצין את המילה ביום ג' דעדיין מסוכן הוא ומבואר דאחר יום ג' ל"ה מסוכן א"כ לא מתו אחיו מ"מ הנה כדבריו מבואר בתשו' השיב משה סי' מ"מ שהבין כך בדברי הש"ך סי' רס"ג פ"ק ג' שכ' דבעינן שהכשילה כמו שנראה שהכשילה המילה כחו ופי' שר"ל שנחלה אחר המילה אבל אם אחר המילה הי' בריא יום או יומים לא מחזקינן כלל למת מ"מ עיי"ש והנה מ"ש יום או יומים זה ודאי ליתא דעד יום ג' ודאי הוה מחמת מילה דהלכה כראב"ע וע' במג"א סי' של"א ס"ק ט' דמייתי לרשב"ץ דאין למול מילה שלא בזמנה ביום ה' דשמא יצטרך לחלל שבת. וכתב הב"ח דלדבריו ביום ד' נמי אסור. והקשה עליו המג"א למה כתב ביום ד' אסור דהא כשעלין ביום ד' חל יום רביעי בשבת וליכא למיחש ופירשתי דברי הב"ח דס"ל דכל ג' ימים מע"ל הוה בחזקת סכנה. ומ"ה אם מלין ביום ד' לבוקר הוה בחזקת סכנה עד שבת בבוקר וחיישינן שמא יצטרך לחלל שבת ומצאתי בפמ"ג שכ"כ ועכ"פ לשיטת הב"ח אף כשנחלה ביום ד' הוה מתו מ"מ וזה תליא במחלוקת שהביא הרב המגיד פ"ב מה' שבת הי"ז דלדעת הפוסקים דדוקא ביום ג' הוא מסוכן וביום ב' לא. ואין מרחיצין המילה י"ל לכאורה דבאמת ביום ב' ל"ה מתו אחיו ע"מ, וביום ג' גרע יותר ולדעת האומר דכ"ש ביום ב' הוה מסוכן ודאי ולפ"ז י"ל דבהי' בריא ביום ב'). וביום ג' נחלה ל"ה מתו אחיו מ"מ דכיון דעד יום ג' הוא מסוכן ואנן חזינן דביום ב' הוה בניא לא הי' זאת מ"מ אבל זה ודאי ליתא דכיון דנחלה ביום ג' ולדעת הב"ח בתוך ג' מע"ל וודאי הוה מ"מ דלא כמ"ש בתשובה הנ"ל. אמנם אף בנחלה ביום ה' למילתו יש לעיין הנה לפי המבואר בגיטין ע"ב ובטוש"ע דבאומר הר"ז גיטך אם מתי מחולי זה אם הלך בשוק בלא משענת ואח"כ נחלה אינו גט, ואם הלך בשוק על משענת בעי אומדנא ואם לא הלך בשוק ודאי הוה גט. ועי' ברש"י וז"ל מי שלא הלך בשוק מסתמא אעפ"י שניתק לחולי אחר יש בו מחולי ראשון ול"ב אומדנא. ועיין בטוש"ע דאף שהלך בבית ל"מ. ולפ"ז אעפ"י שנחלה ביום ה' למילתו כיון דמילה הוה חולה שיש בו סכנה ומחללין שבת אף דרוב נימולים לחיים מ"מ גם בחולים אמרינן בב"ב נ"ד רוב חולים לחיים ומ"מ בניתק מחולי לחולי ולא הלך בשוק אמרינן יש בו מחולי הראשון. ועוד דהרי בגט ל"ה ספק כלל דהרי ל"ב אומדנא וע"כ בודאי יש בו מחולי הראשון ואיך נמול ונכנס לספק נפשות. הן אמת דאם ידעינן בודאי שהתינוק נברא לגמרי ומת אח"כ לא מקרי מתו מ"מ דאטו אם ימות אחר שנה או שנתים הוה ג"כ מחמת. מילה וכבר כ' הש"ך דבעי שהמילה הכשילה כמו ומי יודע אם נרפא לגמרי ואטו בנחלש ביום ג' הוה מחמת מילה ובנחלש ביום ה' ל"ה מ"מ שמא לא נרפא לגמרי דבתינוק א"א לדעת זאת ושמא גם ביום ה' חלוש קצת רק דמ"מ לא מחללינן שבת דמסתמא ל"ה מסוכן רק חלוש קצת ומ"מ כשנחלש אח"כ החולי הראשונה גוברת עליו כמו בגט ובסנהדרין דף ע"ח פליגי ר' נחמי' ורבנן באמדוהו למיתה והקל החולי ואח"כ מת ופסקינן כרבנן דחייב מיתה דבודאי מחולי הראשון מת וה"ה הכא בנחלש ביום ה' למילתו ומת ולא ידעינן אם הי' בריא לגמרי י"ל דמת מחמת מילה. ואף אם נרפא המילה י"ל כיון שמילה הוא חולי של כל הגוף דמה"ט מרחיצין כל גופו א"כ אין ראי' ממה שנרפא המילה דשמא מ"מ גופו חולה ואף שלא הי' חלוש בנתים ב' או ג' ימים מ"מ לא חזר לאיתנו לגמרי וכשניתק אח"כ מחולי לחולי, חולי הראשון הוא כדאמרינן בגט ובמתנת שכ"מ הן אמת שיש לחלק דבגט בתנאי תליא מלתא ואמרינן דבודאי כוונתו אם לא נרפא לגמרי ואח"כ יחזור לחולי ג"כ יהיה גט כיון שלא חזר לאיתנו לגמרי. ועי' בר"ן שכ' לחלק בענין תנאי. ומה שמפלפל בשיטת רש"י ותוס' בזה משא"כ במילה וכן אין ראי' מסנהדרין דאמדוה למיתה משא"כ במילה דרוב נימולים לחיים אם מת אח"כ לא תלינן במילה. ועיקר הדין תולה בזה דלדעת התוס' חולין ד' דאם נימולו לח' ימים תלינן לקולא מספק למול הילד. ולא נחזיק למתו מ"מ ה"ה במתו האחים ונחלשו בה' ימים אחר המילה תלינן שלא מתו מ"מ אבל לשיטת החולקים על תוס' וכפי הנראה כן דעת רוב הפוסקים וכן דעת רמ"א שהביא ב' דיעות אם תלינן באיש או באשה ופסק דמספק אין למול ה"ה בנחלשו בה' ימים אחר המילה כל עוד שלא ידעינן בבירור שהיו הילדים בריאים חיישינן שמא נתקו מחולי לחולי. וחולי הראשון הוא כדאמרינן בגיטין אין למול הילד עד שיתחזק כחו ויגדל ומ"מ בנ"ד שכבר גדול הילד ג"ש ופסק הנוב"י דזה מקרי גדול, ובשגם שנשאל לרופאים מומחים וכשהם יאמרו שהילד נתחזקככל אדם יש לצרף גם זאת מה שמתו ונחלשו הילדים הראשונים בה' למילתם דממנ"פ לשיטת הרמב"ם והרבה פוסקים הרי מלין כשיגדל ויתחזק כחו. ולשיטת התוס' חולין דמשמע מדבריהם דאם ראו שנפל דם בילדים הראשונים אין מלין אף כשיגדל דלא כשיטת הרמב"ם וכ"כ בבית מאיר דהתוס' חולקים על הרמב"ם כבר כתבתי דלדידן דידעינן דאין מלין ולד ירוק או אדום בודאי השגיחו ע"ז ואין לתלות שלא נפל בהם דם, וכ"כ בבית מאיר מ"מ לדעת התוס' הנ"ל היכי שיש לתלות תלינן ומוציאין מחזקה דאין למול הילד. ותלינן למולו הן מצד שי"ל דהילד הזה מרוב או מטעם ס"ס כמ"ש לעיל ה"ה בנ"ד שלא נחלשו רק ביום ה' ויש לתלות שלא מתו מ"מ ע"כ מותר למול ילד זה לכ"ע כנלפע"ד:

ו ודרך אגב הנני אומר במה שכתב הרשב"א ביבמות ר"פ הערל על שיטת ר"ת דס"ל דערל שמתו אחיו מ"מ אוכל בתרומה והקשו עליו מ"ש מטומטום, ותירצו דטומטם שאני שאפשר לו עכשיו ליקרע וימצא זכר וכ' הרשב"א ואינו מחוור וכו' ועוד דבערל שמתו אחיו מ"מ נמי דלמא עכשיו יבריא ויבלע בו דמו (זה קאי אמעשה דר"נ) או יתחלפו סימני' ויתחייב למול ועדיף מחולה שחלצתו חמה דהתם א"א לו למול עד שבוע להבראו וזה אפשר שיהא בר מהול עכשיו שיבריא ויבלע בו דמו יחייב למול מיד עכ"ל והנה בדבריו מבואר דקטן ירוק או אדום אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו וא"צ להמתין ז' ימים מיום הבראתו ועי' בתשו' מטוד"ק סי' ר"כ ובתשו' חסד לאברהם חיו"ד סי' ע"ט שתמהו ע"ד הרשב"א מש"ס דיבמופ ע"ב דמשני דמשכחת שיהי' לו בנים בשעת אכילה ולא בשעת עשי' כגון שחלצתו חמה. ומקשה דהא נותנין לו ז' ימים מע"ל ומשני כגון דכאיב לי' עינא ואמאי לא משני כגון שלא נפל בו דם דל"ב ז' ימים ובשעת עשי' לא הי' בו ובשעת אכילה נבלע בו דם דזה שכיח יותר. והנה לכאורה יש לחלק בזה בין ילד קטן דאביו חייב למולו ובין גדול דהוא בעצמו מחויב למול א"ע. דהנה היכא שהמצוה על האב צותה התורה ביום השמיני ימול א"כ בחלצתו חמה או שלא נפל בו דם ולא איתחזי למילה אז יום הבראתו כיום הולדו ואין להאב המצוה עד יום ח' וכיון דבלא"ה צריך להמתין ע"כ נותנין לו ז' מע"ל להברותו. אמנם אם כבר נתגדל ונעשה בן י"ג שנים אין להאב שום מצוה כאשר כבר הוכיח במנ"ח מצוה ב' ורק דהמצוה עליו ומה"ט פסק הרמב"ם ה' ק"ב דדוקא מילת בנים הקטנים מעכבת מלאכול בפסח ולא מילת בני' הגדולים א"כ כשנתגדל והמצוה עליו לא נאמר בו ביום השמיני ימול רק וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה ע"כ חייב למול מיד כשיפול בו דם, ונהי דבגדול בחלצתו חמה ולא הי' ביד האב למול עד שנתגדל ונרפא צריך ז' מע"ל, מ"מ בנפל בו דם ס"ל להרשב"א כן וכיון דהרשב"א קאי אערל גדול דבש"ס משנה שם דאינו אוכל בתרומה ומאכיל לנשים ועבדים וע"ז כ' הרשב"א דהרי משכחת לה שיבריא ויאכל בתרומה מיד ומיושב דלא מוקמינן ביבמות ע"ב דהי' לו בשעת עשי' בן שלא נפל בו דם ובשעת אכילה נפל בו דם דכיון דרק מילת בני' הקטנים מעכבת ע"כ קרא בקטן איירי ובקטן גם בלא נפל בו צריך להמתין דהרשב"א קאי בערל גדול דמיירי בגמ' שאינו אוכל ומאכיל וכן לענין עבודה דמיירי ר"ת בערל גדול. ולפ"ז במה שנתווכחו גדולי המורים להלכה דדעת הגאון מהרש"ק לפסוק כיד הקטנה להמתין בקטן שלא נבלע בו דם ז' ימים ודעת ש"נ הגאון בעל חסד לאברהם למולו תיכף וכ"כ בחכמת אדם לכאורה נראה כדעת יד הקטנה מיירי בגדול כדכתיבנא:

ואמנם האמת אין הטעם שצריך להמתין ז' ימים משום דמילה ביום השמיני רק כדי להברותו צריך ז' ימים ומה"ט צריך מעל"ע ע"כ אין חילוק בין גדול לקטן ולרשב"א גם בקטן א"צ להמתין ומה"ט הדבר פשוט דאם מל תוך ז' ממל"ע א"צ להטיף דם ברית דאין זה רק משום סכנת נפשות דלא כמ"ש בערוך לנר יבמות ע"א ע"ב ד"ה בענין מע"ל ע"ש והנה אם נפל בו דם ביום ח' י"ל דימולו תיכף דבזה אולי הכל מודים כמ"ש בתשובות חסד לאברהם ומבואר כן בב"ח אך אם כבר נדחית המילה מזמנה י"ל לכאורה צריך להמתין ז' ימים וראיתי שמביאין ראיה מהא דא"ר נתן המתיני עד שיבלע בו דמו ומשמע דתיכף שנבלע בו דמו מלו אותו ומוכח דל"ב ז' ימים ונ"ל קצת ראיה ממדרש רבה שה"ש פיסקא מה יפו פעמיך בנעלים דבעי המתנה ז' ימים דמייתי שם הך דר' נתן במעשה שבאתי למדינת קפוטקיא וכו' רביעי הביאתו לפני ראיתי בשרו ירוק נסתכלתי בו ולא מצאתי דם ברית אמרה לי מה אנו מלין אותו אמרתי לה המתיני והניחי אותו עד שיבוא לו דם ברית דתנינן תמן הקטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא עיי"ש ומדמייתי למשנה דאין מלין עד שיבריא משמע דכמו בחולה צריך להמתין ה"ה בירוק מיהו י"ל דמשנה דקטן החולה מיירי בחולה שאינו חולה בכל הגוף וא"צ להמתין ואזה מייתי ראיה לירוק וכן מבואר במאירי במשנה דשבת וז"ל אבל אחזו כאב בעינו או באחת מאברים אנן ממתינן לו עד שיבריא בלבד ועל הדרך שאמרו בר' נתן שלא נבלע בו דמו דמלין אותו מיד הרי מבואר דא"צ להמתין ז' ימים בירוק ומצאתי בתמים דעים סי' קע"א שכתב להדיא וז"ל ודוקא בחלצתו חמה הוא דבעי ז' להבראתו אבל בדרך אחר כגון בהא דר' נתן שהלך לכרכי הים וכו' שמלה בנה ראשון כו' אין נותנין לו ז' ימים אחר שנתרפא אלא מלין אותו מיד שנתרפא מאותו צער כי לא הוזכר ז' ימים אלא בחליצתו חמה וכן כתב הרב ראבי' ז"ל והביא ראיה מיבמות מההוא דכאיב ליה עינא עיי"ש ודוחק לומר דהני פוסקים ס"ל דוקא בחלצתו חמה אבל בשאר כאב גדול, א"צ ז' ימים ולדידן דפסקינן כמ"ש הנ"י פ' הערל דכאב עינים גדול ממתינין ז' ימים גם בירוק ממתינים ז' ימים. כמו שכתב הגאון מהרש"ק בטוב טעם ודעת קעא סי' ר"כ דמנין לשויא פלוגתא בין הפוסקים ע"כ י"ל דבירוק לכ"ע א"צ ז' ימים ומריש הוי אמינא דאף להפוסקים דא"צ ז' ימים בירוק או אדום מ"מ במראה (געל) השכיח מאוד צריך ז' ימים דהרי אמרו בריאה ירוק כשר משום דלא נפל בו דם ומראה געל טריפה ע"כ במראה געל ל"ש דלא נפל בו דם וכבר הקשה כן השואל בטוב טעם סי' רכ"ב למה לא מהלינין במראה געל (וט"ס נפל בספרים וצ"ל בירוק (גרין) כשירה בריאה ובגעל טריפה בריאה) והשיב דבמראה געהל הוא משום חולה ולא משום שלא נפל בו דם. א"כ בחולה צריך ז' ימים אמנם לפי מה שהבאתי בשם המדרש דאף בירוק נקרא חולה ומ"מ א"צ ז' ימים דלא עדיף מכאב עינים ה"ה במראה געהל ניהו דהוי חולה מ"מ לא עדיף מכאב עינים וא"צ ז' ימים ושמא יש במראה געהל לחלק. בין אם כל הגוף הוא געל או מקצת גופו ומ"מ להלכה י"ל במראה געהל אם לא חזר ביום השמיני יש להמתין ז' ימים מיום הבראתו אם הוא געהל ביותר בכל הגוף. ושוב בא לידי ספר יד הקטנה וראיתי שכתב כן מדעתא דנפשי' דאף בנפל בו או נבלע בו דם צריכין להמתין ז' ימים מהעת ההוא ואחרי שכפי הנראה במח"כ לא ראה דברי התמים דעים ודברי המאירי ודברי הרשב"א ע"כ אין הלכה כדבריו ואין לחוש לזה ואין לעכב המילה בשביל כך:

ז ואשוב לענין שאנחנו בביאורו הנה מבואר בספר לבושי שרד חידושי דינים סי' רכ"ז בשם הגאון יעב"ץ וכן מבואר בסידור שכל עוד שלא הבריא אחר המילה ומת מחמת מילה מיקרי ומשמע דלא תליא במספר הימים והנה אם הבריא ונחלש קודם ג' ימים כבר כתבתי דמיקרי מחמת מילה אך אם נחלש אח"כ ל"ה מת מחמת מילה. אבל בעינן ידיעה ברורה שהילד הבריא לאחר המילה ואם לא ידעינן בבירור כבר כתבתי דאין מלין מספק. אך לאמר שנתגדל ונתחזק כחו יש למולו כנ"ל. והנה בעיקר הדין דערל שמתו אחיו מחמת מילה שפסק הרמב"ם דימול כשנתגדל ולא נודע מקומו עיין ח"ס יו"ד סי' רמ"ה דמייתי ראי' מיבמות ר"פ אלמנה לכ"ג דאמרינן שם כל האוכל מאכיל ומקשה הרי ערל דאינו אוכל ומאכיל ומשני התם פומייהו דכאיב לי' ופי' רש"י שעומדות לתקן אבל אלמנה לכ"ג אין לה תיקון, והרי לרש"י ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ג"כ אינו אוכל ומאכיל והוא אינו עומד לתקן דאין לו למול עולמית וע"כ דאף ערל שמתו אחיו מחמת מילה עומד למול כשישתנה כחו כמ"ש הרשב"א להדיא והח"ס כתב דנהי דאין לו למול עולמית מ"מ אם רוצה לסנן א"ע כשיטת הפוסקים דאם רוצה למסור נפשו רשאי כמבואר ביו"ד סי' קנ"ז ומקרי בר מילה אם ירצה עיי"ש והנה לדעתי אף אם הוא רשאי לסכן בעצמו מ"מ אחרים אינם רשאים למולו דאיך יסכינו והם מוזהרים על דמו וע"כ הכונה שימול הוא את עצמו ולא נודע אם רשאי אדם למול בעצמו דכתיב המל ימול אך מבואר בסי' רס"ג ובגמ' ע"ז דף כ"ז דלכ"ע ערל שמתו אחיו מחמת מילה מותר למול דכמאן דמהיל דמי א"כ ערל שמתו אחיו מחמת מילה בודאי יכול למול בעצמו שפיר קאמר אך לדעתי כל אדם רשאי למול בעצמו אף אם ל"ה ערל שמתו אחיו מ"מ דכיון שע"י שימול יהי' מהול מותר למול בעצמו וראי' מאברהם אבינו שמל את עצמו מיהו י"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר. מיהו רש"י בע"ז כ"ז ד"ה ואתה את בריתי תשמור כ' וזרעך אחריך ולא נכרי דנראה דקרא דאתה את בריתי תשמור וכן המל ימול לא קאי רק על זרע א"כ אין ראי' מאברהם דקרא לא קפיד רק על זרעו ושמא כיון רש"י לזה, דדברי רש"י שפת יתר המה. אך בילקוט סוף פ' לך גבי מעשה במונבז ובזיטוס בני' של תלמי משמע שמלו בעצמן וע"כ מותר למול א"ע. כמ"ש תוס' בשבועות ט"ו ד"ה אין עזרה מתקדשת דאף דאין מנחה בבמה מ"מ כיון שהכל בא בב"א הקודש ועשיית מנחה ל"ה מנחה בבמה. וכיוצא בזה כתבו תוס' בכתובות י"א ד"ה גר קטן עיי"ש לענין זכי' וע' פנים יפות פ' לך שהקשה אמאי אברהם מל עצמו ולא מל ע"י אחר ולפמ"ש אחר שלא נימול לא הי' רשאי למולו רק הוא בעצמו רשאי ויש ראיה מע"ז כ"ז דכל אדם אף ערל שלא מתו אחיו מחמת מילה רשאי למול עצמו מדלא אמרו שם נ"מ בין מאן דאמר ואתה את בריתי תשמור ובין מ"ד המל ימול אם רשאי למול בעצמו דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור רשאי דהרי הוא שומר הברית דאף שהי' עד עתה מומר לערלות ולשיטת ה"ר מנוח הובא בב"י אינו רשאי למול דלא כדמשמע מתוס' מ"מ כיון שעושה תשובה ומל שפיר דמי ולמ"ד המל ימול אין רשאי וע"כ משמע דלכ"ע רשאי למול מטעמא דכתיבנא. וע' פסחים ס"ב ס"ל לר"ח בשחטו ע"מ שיתכפרו ערלים פסול משום דאי בעי מתקן נפשי' והוי חבירו דומיא דידיה וקשה לשיטת רש"י דס"ל ביבמות ר"פ הערל דגם מתו אחיו מחמת מילה הוה ערל ואם נימא דזה אין נימול עולמית איך ס"ל לר"ת בשחטו ע"מ שיתכפרו ערלים הוה חבירו דומיא דידיה והרי זה אין רשאי למול עולמית ול"ה חבירו דומיא דידיה אך לפמ"ש ח"ס דרשאי לסכן בעצמו ניחא גם שם איברא דקשיא לרש"י דס"ל ערל שמתו אחיו מחמת מילה מיקרי ערל לתרומה ולעבודה מה מקשה בגמ' דע"ז כ"ז אהא דאמר שם למ"ד המל ימול ערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור למול והרי הנודר מערלים מותר בערלי ישראל ומ"ה מסיק בגמ' דערל מקרי מהול ומותר נמול והרי בתרומה והעבודה אסור וחזינן דעדיין ערל הוא לכל דינו ומנא ידעינן דלמילה מקרי נימול. וע' תוס' יבמות ע"א ד"ה והני שהרגישו בזה אבל תירוצם אינו מובן וצ"ע על שיטת רש"י מיהו לפי מה דמשמע מתוס' דגם מומר לערלות הוה מהול לענין שימול אחר ע"כ צ"ל דשם שאני ול"ק לרש"י. אמנם מדאמרינן שם דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור ערל שמתו אחיו מחמת מילה מותר למול מזה נראה כשיטת הרמב"ם דערל שמתו אחיו עומד למול עדיין ומ"ה אשה פסולה דלאו בת מילה הוא וערל כשר דבר מילה כשישתנה וזה לדעתי ראיה ברורה. וראי' זו מגמ' דע"ז אין לדחות כמ"ש הח"ס דרשאי לסכן בעצמו והוי בר מילה דז"א דכיון דהוא פטור ממילה ואין מחויב לסכן בעצמו ל"ה בכלל ואתה את בריתי תשמור כמו אשה דפסולה למול להאי מ"ד וע"כ מוכח דערל שמתו אחיו מחמת מילה מחויב למול כשישתנה כחו והוי בכלל ואתה את בריתי תשמור וזה ראיה ברורה לדברי הרמב"ם: ס' אמנם בזמן שמותר למול ערל שמתו אחיו מ"מ וידעינן שנתגדל ונתחזק כחו נתווכחו גדולי האחרונים ולדעתי קצת תליא הדבר בשנת גדלות וקצת משמע דבן ה' נתחזק כחו מדאמרינן בן חמש שנים למקרא וכתבו תוס' ב"ב כ"א דהא דאמר רב לר' שמואל בר שילת עד שית לא תקבל משנה מיירי בבריא לגמרי אלמא בבריא לגמרי מבן ה' מקרי גדול קצת ללמדו מקרא. ואמנם הברטנורא פ"ה מאבות פירש דילפינן מדכתיב שלש שנים יהי' לכם ערלים ובשנה הרביעית יהי' כל פריו הלולים שאביו מלמדו צורת האותיות והנקודות ובשנה החמישית תאכלו את תבואתה להוסיף לכם פריו מכאן ואילך ספו לי' כתורא וזה לא כמ"ש תוס' כתובות נ' דבן חמש שנים למקרא היינו לגלגל ולא למוספי רק כמ"ש תוס' ב"ב דמשנה מיירי בבריא ועכ"פ כיון דילפינן משלש שנים יהיה לכם ערלים ואח"כ אביו מלמדו צורת אותיות מוכח דבן ג' כבר החל לגדל קצת ואולי מ"ש בסוכה מ"א קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה היינו בבן ג' דפחות מבן ג' כתיב שלש שנים יהי' ערלים וממקרא זה ודרש זה יהי' סמך קצת לענין ערל שמתו אחיו בעי שהי' בריא וחזק וכן התיר בנוב"י סי' קס"ה ומ"מ לא מלאני לבי להקל כ"כ אך בנ"ד שיש סניף להיתר הואיל דבנים הראשונים שנים מהם לא נחלשו עד יום ה' למילתן ע"כ יש להתיר באופן שהילד יובא לרופאים מומחים ויאמרו שהילד בריא וחזק ומראה פנים צהובים ולדעת הרופאים מותר למולו בלי שום אחריות ואז גם אנכי אסכים לזה. והנה בנובי"ת סי' קמ"ה הנ"ל פי' מה שאמר ר' נתן המתיני היינו שהזהיר להמתין לה עד שיהי' בריא וחזק כשי' הרמב"ם דמסתמא לא באותו רגע שיופסק האדמימות התיר למול אותו דמן הסתם הוא חלש עדיין כיון שלא נבלע דמו עתה הנה לכאורה דבריו תמוהין דמגמ' לא משמע כן וכן נראה מהפוסקים שהבאתי לעיל והם התמים דעים והמאירי דס"ל בלא נבלע בו דם א"צ המתנה ז' ימים וראי' מלשון המתיני משמע דלא צוה להמתין רק עד שיבלע בו דם וכן מבואר במדרש שהבאתי לעיל דאיתא אמר לה המתיני עד שיבלע בו דם ברית משמע דלא צוה להמתין רק עד שיבלע בו דם ברית אמנם מסוף המדרש שמסיים כדתנינן תמן קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא יש לפרש כדברי הנוב"י ואין הכונה דלא נבלע בו דם הוה כחולה כמ"ש לעיל אך הכוונה שאמר להם המתינו עד שיבלע בו דם ברית ויבריא היינו שיתחזק כחו כמ"ש הרמב"ם וע"ז הביא דתנינן תמן קטן החולה ממתינים לו עד שיבריא ובכ"ז פירוש זה דחוק: ט' והעיקר מה דקשיא איך סמך ר' נתן למול הילד הג' או הרביעי לדברי המדרש אחר שנבלע בו דם ולא חש שמא הראשונים נימולו כשהי' בהם דם ומ"מ מתו ומדברי המהרש"א חולין מ"ז משמע דידעינן שנימולו כשלא נבלע בהם הדם ובשו"ת הרי"ם פי' דברי מהרש"א עפ"י דברי התוס' חולין ד' דחולין שנימולו בעוד שלא נבלע בהם הדם דגם מהרש"א ז"ל כוונתו דלא ידעינן שהיו אדומים רק בתולין שהיו אדומים והעיקר מה שנ"ל דכיון דאזלינן בתר חזקה הן בתרי זימני לרבי או ג' זימני לרשב"ג א"כ מדחזינן דזה ילד הג' או הד' לא נבלע בו דם ע"כ הילדים הראשונים נמי לא נבלע בהם הדם דאס"ד דהראשונים נבלע בהם הדם וטבע האשה הזאת להוליד ילדים שנבלע בהם הדם ככל אדם ואיתחזקא בכך גם זה הילד הי' כראשונים דחזקה דאורייתא ומדחזינן שזה הילד לא נבלע בו דם ע"כ לא נתחזקה האשה להוליד ילדים שנבלע בהם דם ולכן תלינן שמקצת הילדים הראשונים או כולם לא נבלע בהם הדם. ולכן התיר למול זה הילד כשנבלע בו הדם דלא נתחזקה האשה בילדים שמתו אחיו מחמת מילה אם נבלע בהם דם ובכן י"ל אף לדעת החולקים על תוס' חולין ד' וסוברים דאם לא ראו והשגיחו על הילדים הראשונים אם נבלע בהם דם ועתה נולד בן שנבלע בו דם אין מלין אותו ולא תלינן שהראשונים לא נבלע בהם דם דספק נפשות להקל וזה דעת רוב הפוסקים דלא כתוס' כמ"ש לעיל מ"מ בהך דר' נתן כיון דחזינן שזה הילד לא נבלע בו הדם אמרינן דע"כ מקצת הראשונים לא נבלע בהם הדם ולא נתחזקה האשה בילדים שנבלע בהם הדם ומ"ה התיר ר"נ למול כשיבלע בו הדם אף אם לא ידעו בבירור שהראשונים לא נבלע בהם הדם ודו"ק. ובפליתי סי' ל"ח תמה על הרמב"ם ופוסקים שלא הביאו הא דר"נ דאם מתו אחיו ומחמת מילה ומצאו בו שלא נבלע בו דם מלין אותו כשיבלע בו דם ואמנם ל"ק כי י"ל בימי ר"נ לא ידעו עוד שלא למול ילד שלא נבלע בו דם מ"ה אזלינן בתר חזקה המבואר לעיל כיון שילד זה נבלע בו דמו. ע"כ ילדים הראשונים הי' בהם ג"כ מקצתן שלא נבלע בהם דם דאם הוחזקה האשה לילד בנים בריאים הי' גם לילד זה דם ככל אדם ומ"ה צוה למול כשנפל בו דם משא"כ אנן ידעינן מהדין דאין למול תינוק שלא נפל בו דם ואמרינן רוב מצוין אצל מילה מומתין הם והוי רוב וגם חזקה דרוב מסייע לומר שהילדים הראשונים נפל בהם דם מדמהלו אותם וע"כ אין למול במתו אחיו מחמת מילה אף שאנו רואים שלא נפל בו דם ול"מ המתנה רק עד שיתחזק כחו ומ"ה השמיטו הא דר' נתן וזה ישוב נכון ומזה מוכח דאמרינן במינה ג"כ רוב מצוין אצל מילה מומחין הם דלא כמ"ש בטוב טעם קמא סי' רכ"ד דל"א רוב מצוין אצל מילה מומחין הם ודו"ק:

והנני ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה