אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן צ

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן צ

סימן פט

ב"ה:

פרעמישלא תרל"ח לפ"ק:

להרב הגדול החריף ובקי מ' נפתלי הורוויץ נ"י אבד"ק סאניעוואץ: ע"ד השאלה במי שמתו לו ב' בנים מחמת מילה, ונולד לו בן ג' ולא נבלע בו דמו, ואבי הבן אמר שנראה לו שהבן השני שמת מחמת מילה לא נבלע בו דמו בעת המילה, אם מותר למול הבן הג' כשיבלע בו דמו, ואם יש איזה סניף להתיר הואיל ויש לאב בן ראשון שלא מת מחמת מילה, ואימת מותר למול הבן הזה:

א תשובה הנה בש"ע מבואר דערל שמתו אחיו מחמת מילה אין למולו עד שיגדל ויתחזק כחו משמע דאף דלא ידעינן אם מלו הראשונים בעוד שלא נפל בהם דם או לא, לא תלינן להחמיר למולו דמלו הראשונים בעוד שלא נפל בהם דם, מטעם דרוב מצוין אצל מילה מומחין המה. אמנם בתוס' חולין ד' ד"ה שמתו מבואר דאם לא נודע אם מלו הראשוני' בעת שנבלע בהם דם תולין לומר שמלו הראשונים בעוד שלא נבלע הדם, והנה בהך דר' נתן בחולין מ"ז דאמר ר"נ המתיני משמע דלא כמ"ש הנובי"ת יו"ד סי' קמ"ה הכונה להמתין עד שיגדל, מלשון דאמר המתיני עד שיבלע בו דם משמע דצוה למול תיכף כשיבלע בו דם. וכן הבאתי ראי' מתמים דעים וממאירי. אמנם על מה סמך ר"נ להקל שמא מלו הראשונים בשכבר נפל בהם דם. ומדברי המהרש"א בחולין שם משמע דר"נ ידע שמלו הראשונים בעוד שלא נבלע בהם דם. והגאון הרי"ם פי' גם דברי מהרש"א דתלה מספק שמלו בעוד שלא נבלע בהם דם כשיטת התוס' בחולין ד'. וכתבתי בתשובה (ע' להלן סי' הסמוך) לישב דר"נ, והסברא דהרי בתרי זימנא או בג' הוה חזקה. ואס"ד דהאשה הזאת הולידה ב' או ג' ילדים שנפל בהם הדם קודם יום ח' התחזקה בזה להוליד ילדים בריאים. ואיך הולידה עתה ילד שלא נפל בו דם, וע"כ מדהולידה כעת ילד שלא נבלע בו דם. מוכח שגם בין הראשונים הי' ילד שלא נבלע בו דם, ולהכי הורה ר"נ להמתין עד שיבלע בו דם ולמול תיכף. ובתשובה הנ"ל כתבתי לישב מה שהרמב"ם והפוסקים לא הביאו הא דר"נ דאם מתו אחיו מחמת מילה והבן הנולד לא נפל בו דם, מותר למולו כשיפול בו דם, (ע"ש בסוף התשובה) דכיון דרוב מצוין אצל מילה מומחין הם, לא תלינן שעשו שלא כהוגן ומלו הראשונים קודם שנפל בהם דם עיי"ש:

ב אמנם בנידון דידן שמתו ב' בנים מחמת מילה ועל אחד מהשנים אומר האב שמלו אותו בעוד שלא נבלע בו הדם. ולדבריו לא נתחזקה האשה במתו בני' מחמת מילה כיון דאחד מהשנים נימול בעוד שלא נבלע בו הדם. יש להסתפק אם נאמן האב לומר שהמוהלים עשו שלא כדין ויש נגד זה רוב מצוין אצל מילה מומחין הם ואף דהפנ"י בקדושין פ' האומר כתב דע"א נאמן נגד רוב מ"מ הש"ש שמעתתא ו' פ' ז' מחלק דדוקא רובא דאיתא קמן הוא נאמן משום דהוא מברר ואומר שהוא מן המיעוט משא"כ נגד רוב דליתא קמן אין נאמן ע"א ומה"ט בהך דס"ת אינו נאמן הסופר שלא כתב לשמן כשהס"ת אינו בידו דרוב מצוין אבל כתיבה מומחין הם. ואינו נאמן נגד הרוב ולפ"ז לכאורה גם האב אינו נאמן. מ"מ הדבר ברור דנאמן דהרי לפנינו שמת בנו ויש ספק אם הי' הבן ממיעוט הנולדים שאינן יכולים לסבול צער מילה או ממיעוט שלא נפל בהם דם והמוהלים מלו שלא כדין בזה נאמן לברר סיבת המיתה. דאינו אלא מברר ועוד הנה בתשובה כתבתי (היא סי' שאח"ז) לפקפק על דברי הח"ס יו"ד סי' רמ"ה שכ' דאם ערל שמתו אחיו מחמת מילה רוצה למול עצמו רשאי לסכן בנפשו כמ"ש ביו"ד סי' קנ"ז (וע"ש בפתחי תשובה ס"ק ג' וגם בזה יש להסתפק) ואני נסתפקתי שם נהי דהוא רשאי לסכן בנפשו איך אחר מותר למולו ולסכנו וכעת נ"ל ראי' דאביו מותר למול הבן אם רוצה לסכנו דהרי רש"י פירש בפ' וזאת הברכה כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו היינו ברית מילה שכל ישראל לא מלו את בניהם במדבר ושבט לוי מלו את בניהם והכתוב משבחן. והרי מה שלא מלו את בניהם במדבר משום דלא נשיב רוח צפונית ולא הי' אפשר למול כדאיתא ביבמות ע"ב ובתוס' ד"ה משום דלא נשיב רוח צפונית ואיך מלו בני לוי. וע' תשו' צמח צדק סי' קכ"ח ותשו' שיבת ציון סי' נ"ד שהרגישו בזה איך מלו בני לוי וע"כ כדברי הח"ס שרשאי אדם לסכן בנפשו וה"ה שרשאי האב לסכן בנו כמו שרשאי למסור נפשו. וראי' מאשה ושבעה בני' בגיטין נ"ז ושם מסיים על מקרא כי עליך הורגנו זו מילה. ופירש"י זימנין דמיית. ומ"מ יש לדחות הראי' מרש"י בחומש דדברי רש"י יוצאים מספרי פ' בהעלותך פיסקא ס"ד ויעשו את הפסח בגנות דישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר הזבחים ומנחות הגשתם לי במדבר רשב"י אומר ישראל לא היו מקריבים ומי הי' מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפך וכי ישראל עבדו ע"ז ולוים לא עבדו ע"ז שנאמר כי שמרו אמרתך. כי מולים הי' כל העם היוצאים וכל העם הילודים במדבר לא מלו ומי הי' שבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו. ולפ"ז נאמר לפי מה דאמרינן ביבמות ע"ב דבחצות לילה נשיב רוח צפונית ולפ"ז הי' להם למול בחצות לילה אך לש"ס דידן ס"ל דמילה שלא בזמנו נמי אינו נימול אלא ביום ור"ש יסבור כבנו ר"א ב"ר שמעון דס"ל יבמות שם דמילה שלא בזמנו נימול בלילה ומלו שבט לוי בחצות לילה מילה שלא בזמנו. ובזה מיושב קו' התוס' ד"ה משום דלא נשיב על הספרי שסיפר בגנותן של ישראל. והלא לא היו צריכין למול. ולהנ"ל נאמר דסתם ספרי ר"ש והוא ס"ל כבנו דמילה שלא בזמנו נימול בלילה והי' לישראל ג"כ למול בלילה בחצות ומ"ה סיפר בגנותן:

אמנם זה רחוק. והיותר נ"ל דהרי הא דלא נשיב רוח צפונית משום דנוזפין הי' וע' בחגיגה ו' בגמ' ומה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ופירש"י לשון תימא לפי שנוזופין הי' שבטו של לוי הקריבו משלהם ומבואר דשבטו של לוי לא הי' נזופין. ואמאי הם הי' נענשין שלא נשיב רוח צפונית. וע"כ להם לא הי' מזיק בדרך נס מה שלא נשיב רוח צפונית ולכן מלו בניהם. (וע' תוס' קדושין ל"ז ד"ה הואיל שכ' דנזופין היו בעון מרגלים וכן משמע בחגיגה ו' והגהתי דצ"ל ולא משמע כן בחגיגה דבחגיגה מוכח דבעון העגל נזופים הי' ולכן שבטו של לוי לא הי' נזופין) ומ"מ מפשטא דרש"י וספרי משמע דרשאי האדם לסכן בנפש בנו בשביל מצות מילה, וכיון שביד אביו למולו שוב בודאי נאמן במה שאמר שהבן השני מת מחמת שלא נפל בו דם שלא להחזיקו במתו אחיו מחמת מילה: ג ובלא"ה י"ל כיון שהתורה האמינתו לאב. לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה ה"ה דנאמן לומר שאינו מוחזק במתו אחיו מחמת מילה דהרי אם אומר הוא בן גרושה הוא מחטיאו ליקח חללה והמחטיא את חבירו יותר מהורגו כמ"ש הטו"ז בא"ח סי' תר"ע בשם רש"י וכש"כ שנאמן למולו מיהו זה אינו אלא סמך דראי' ליכא חדא דהא דנאמן לומר בן גרושה הוא דוקא מטעם שנאמן זה בני בכורי כמ"ש תוס' ביבמות מ"ז ועוד הרי באיסורין עד אחד נאמן ובדיני נפשות בעינן עדות גמורה ול"א סברת דהמחטיא את חבירו יותר מהורגו ובקדושין ס"ג אמרינן דהאב נאמן לנדרים ולא למכות ולעונשין מ"מ הדבר פשוט דהאב נאמן ע"ז. מטעמא דכתיבנא לעיל שבידו לסכנו ולמולו. ומ"מ עדיין צ"ע בדין זה דאף האב אינו אומר דבר ברור רק שיראה לו שהוא כן ואף אם אומר בבירור כן מ"מ עדיין יש לעיין. דהנה מה שכתבתי לעיל בסברת ר' נתן שנפרש דבריו אף שלא ידע אם בנים הראשונים לא נבלעו בהם דם ואיך סמך להקל למול הבן הג' כשנבלע בו דם וכתבתי דהרי הוא ס"ל בב' זימנא הוי חזקה ואס"ד דב' בנים הראשונים נבלעו בהם דם היא מוחזקת להוליד בנים שנבלע בהם דם למה נולד זה הבן ולא נבלע בו דם. ומזה מחזיקין גם הראשונים בלא נבלע בהם דם. הגם שהיא סברה נכונה. ובזה יש לפרש דברי התוס' חולין מ"ז שכתבו נ' דס"ל לר"נ בתרי זימנא הוה חזקה מדא"ל המתיני והקשה מהרש"א דלמא אמר לה המתיני שראה שלא נבלע בו דם להנ"ל הוכחתם שפיר דקשיא דמלשון שאמר לה המתיני משמע דתיכף שנבלע בהם הדם התיר למוהלו וצוה להמתין עד שיבלע בו הדם ואיך סמך את עצמו שמא הראשונים ג"כ נבלע בהם הדם ואף דהתוס' ס"ל בחולין ד' דמקילין למול מספק שמא הראשונים לא נבלע בהם הדם יש לפרש דברי התוס' כמ"ש בתשובת הרי"ם דבאמת מספק אסור למול קודם שיתחזק התינוק בכח. אך כשהוא בן ג' שנים ונתחזק בכח מותר למול כמ"ש הרמב"ם והש"ע. ויש לבאר יותר ממה שכתב בתשובה הנ"ל והוא דמטעם ס"ס מותר למול שמא הראשונים מתו מחמת שלא נבלע בהם הדם. ושמא הראשונים מתו בשביל שהיו חלושים בכח וע' בספרי לא"ח סי' נ"ג אות ג' כתבתי דס"ל להרמב"ם דבס"ס הורגין נפש. ומ"ה ס"ל להרמב"ם והש"ע דמתו אחיו מחמת מילה מותר למול כשיגדל ויתחזק כחו. ואמנם התוס' חולין ד' דקאי בערל גדול שמתו אחיו מחמת מילה כדמוכח להדיא דמיירי בשוחט וא"א לומר דמיירי בקטן ואחרים רואין דזה לאו מומר הוא כיון שהוא קטן וקשיא אמאי לא מהיל כשנתחזק כחו דמסתמא נתחזק כחו בגדלות ולכן כתבו שראו שהראשונים הי' נבלע בהם דם. וליכא רק ספק שמא היו חולשי כח ומספק אין למול אף בגדלות וזה יש לישב דברי התוס' אבל דברי ר"נ משמע דא"ל המתיני ותיכף שנפל בו דם התיר למולו. ולכן הוכיחו דס"ל בתרי זימנא הוה חזקה ואס"ד דבנים הראשונים נפלו בהם דם איך זה השלישי נולד ולא נפל בו דם וע"כ הראשונים לא נבלע בהם הדם ולא נתחזקה האשה במתו מחמת מילה. ולכן אמר המתיני עד שיבלע בו הדם ואף דממנ"פ אי לא ס"ל כרבי ודאי מותר למול כשנבלע בו דם דליכא למיחש למתו מחמת מילה בב' בנים. מ"מ י"ל כוונת התוס' דס"ל כרבי דב' זימנא הוה חזקה בכל דוכתא ולא תימא דוקא בסכנת נפשות ס"ל כרבי דאס"ד דס"ל כרבי דוקא בסכנת נפשות א"כ לחומרא יש לחוש שמא הי' האחים שמתו נבלע הדם ולא למול וע"כ ס"ל כרבי בכל דוכתא:

ד מ"מ בגוף הסברא יש להתוכח דהרי כתבו התוס' בחולין י"א דחזקה שלא נתבררה בשעתה ל"ה חזקה. אף דהוה כודאי כגון בספק אימת שנטרפה וחי יב"ח שכ' תוס' דל"ה חזק' אי לא אזלינן בתר רוב אף דבודאי לא הי' טרפה משנולד מ"מ כיון שלא נודעה החזקה בשעה שנולד לא אזלינן בתרה. והטעם דהחזקה אינה בירור בודאי דבודאי לא נשתנה. דהרי כל דבר נשתנה ונתחלף בצורה רק דהחזקה היא מחוקי התורה שלא לחוש שמא נשתנה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות סוף נזיר. וכ"ז כשנודע החזקה בשעה שאנו דנין עלי' אבל בחזקה שלא נתבררה ולא הי' דנין עלי' בשעת מעשה דבשעה שנולדה לא נודע אם היא טריפה רק אח"כ נתבררה ל"מ החזקה כיון שלא נודעה בשעת מעשה. ואף הכי נאמר איך נדון נאמר מדילד לה השתא ילד שלא נפל בו הדם מוכח דהילדים דמעיקרא ג"כ לא נפל בהם דם דאס"ד דהילדים הראשונים נפל בהם דם הרי איתחזקא בילדים שנפל בהם דם. ולמה נולד השתא ילד שלא נפל בו דם. הרי גרע יותר מחזקה שלא נתבררה לדון מהשתא על למפרע ולהחזיק מעובדא דהשתא על למפרע בשלמא ממה שהי' למפרע לדון על השתא הוי חזקה דבר תורה. אבל מהשתא על למפרע אין להוכיח. כיון דמעיקרא לא היינו דנין ע"ז. ועוד לפמ"ש הנתיבות סי' רצ"ב דכל דפריש מרובא פריש ל"א רק נגד מה שפירש ולא נגד מה שנשאר ע"ש ובספרי לא"ח סי' נ"ג אות י"ב והטעם דרוב ל"ה בירור גמור וה"ה חזקה ל"ה בירור גמור ולא מועיל רק לשעת חזקה אבל לא שנדון על למפרע ועוד מי יודע אם זאת הוי חזקה לאשה או לחוש דמי שיולד לו ילדים שנפל בהם דם לא יולד לו אח"כ בן שלא נפל בו דם הגם ששמעתי ממוהלים שעפ"י רוב יקרה כן שאיש אחד או אשה תוליד בנים שלא נפל בהם דם והיא תליא בטבע מ"מ לא מצינו זאת. ע"כ אחרי שסברא זו לאו ברורה. ע"כ צ"ל בהך דר' נתן כפשט לישנא דמהרש"א חולין מ"ז שהי' ידוע לר' נתן דהילדים הראשונים לא נפל בהם דם ולכן תלי להקל למול תיכף כשנפל בו דם א"כ אין לנו ראי' דאם בן אחד לא נודע סיבת מיתתו ובן השני נודע שלא נפל בו דם אם למול הבן הג' שנולד ג"כ ולא נפל בו דם אח"כ תיכף כשנפל בו דם ומ"מ אף שאין לזו ראי' מסברא יש למול. כיון שלא נתחזקה האשה בבנים שמתו מחמת מילה. ול"ש לומר רוב מצוין אצל מילה מומחין הם כיון שלפנינו אומר האב שבן אחד מהב' נימול בעוד שלא נפל בו דם:

ה אך יש לעיין כיון שמבואר ברמב"ם קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול בו דם וכן אם הי' אדום ביותר כמו שצבעו אותו אין מלין אותו. נהי דבש"ע סי' רס"ג אין מבואר מלת ביותר. ומשמע דאף אם הוא אינו ירוק ביותר לא מהלינן לי' מספק כמבואר ברמ"א סי' ב' לענין מחלוקת אם שייך מתו אחיו מחמת מילה באיש דספק נפשות להקל א"כ שנסמוך ע"ז לקולא כגון במתו אחיו מחמת מילה ואחד הי' ירוק ולומר דל"ה מתו מחמת מילה שנימל תיכף שנפל בו דם בודאי בעינן שהי' האחד ירוק ביותר א"כ בנ"ד מי אמר האב שהי' ירוק ביותר:

ו וגם בעיקר הדין שכתבתי לעיל שהאב נאמן משום שבידו לסכן בנו ולמולו עדיין יש לעיין דמה שכתבתי לעיל בשם הח"ס סי' רמ"ה דאדם רשאי לסכן בנפשו כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז. הנה להמעיין שם יראה דזה דוקא היכא שהשעה צריכה לכך רשאי אדם גדול למסור נפשו אבל שימול ויכנס לספק סכנה במילה מי יודע אם מותר לעשות כן ואינו דומה למה שכתבו תוס' בע"ז כ"ז ע"ב דאם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו רשאי דשם הוא מוסר נפשו אבל אינו עושה מעשה כגון בהך דירושלמי פ"ד דשביעית בהך עובדא דר' אבא בר זמינא שלא רצה לאכול נבלות ואמר העכו"ם שיהרוג אותו שהוא אינו עושה מעשה בעצמו משא"כ שימול במקום סכנה דהוא עושה מעשה אולי גם התוס' מודה וכש"כ לשיטת הרמב"ם דפליג אתוס' וס"ל דאינו רשאי למסור נפשו ודע דהא דהתוס' מייתי ראיה מירושלמי מר' אבא בר זמינא שלא רצה לאכול אף שהעכו"ם אמר להרגו. והוא בירושלמי פ"ד דשביעית. והדבר תמוה דהרי בירושלמי מסיים אמר ר' מנא אילו הוה ר' אבא בר זמינא שמע מלשון מיכל הוה הרי מוכח מירושלמי איפכא דר' אבא בר זמינא לא ידע הדין ואלו ידע דאינו חייב למסור נפשו הי' אוכל. א"כ דברי התוס' תמוהין וכבר תמה ע"ז במראה הפנים בירושלמי בשביעית ובפ' זה בורר דאיתא ג"כ הירושלמי הנ"ל אמנם חלילה לומר דמתוס' נעלם סוף דברי הירושלמי בב' מקומות וכן מהרא"ש אך פשוט בעיני דהתוס' פירשו אלו שמע ר' אבא בר זמינא מילהון מלת שמע הכוונה סבירא לי' כדאמרינן בש"ס לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. והכוונה אילו היה ר' אבא ציית לרבנן מיכל הוה אך דהוא לא ס"ל כרבנן ורצה להחמיר על עצמו ומזה מייתי ראי'. ואמנם הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה פירש דברי הירושלמי כפשטן ולכן פסק דאינו רשאי להחמיר על עצמו שכ' דמתחייב בנפשו. וע' במ"ל שם שהקשה אדברי תוס' בפ' בן סורר שכתבו וההוא עובדא דשילהי יבמות דא"ל עכו"ם לישראל קטול אספתא בשבת ואי לא קטלינן לך לא הי' בקי בהלכה דען הדין לא הי' לו למסור את עצמו. והרי התוס' ס"ל דרשאי להחמיר ומה קשיא להו ונ"ל דהתוס' הכי ס"ל כשיטת מהרי"ק שורש קל"ז והובא בספרי לא"ח סי' ל"ד אות ו' דבהך דקטול אספתא ל"ה רק איסור דרבנן דהוה מלאכה שאצל"ג ובאיסור דרבנן גם תוס' מודה דאינו רשאי להחמיר על עצמו ודוקא בדאורייתא ס"ל לתוס' דרשאי להחמיר, ולכן כתבו שלא הי' בקי בהלכה כן נ"ל לישב שלא יסתרו תוס' דברי עצמם וכ"כ בתשו' מהרי"ק סי' קל"ז דבאיסור דרבנן אפי' מדת חסידות ליכא ולפמ"ש ס"ל לתוס' דאינו רשאי להחמיר:

ז וראיתי בדרך אגב במהרי"ק סי' קל"ז הנ"ל דברים תמוהין שכ' וז"ל דרבותא אשמועינן באיסור שבת ויכול למנקט בכה"ג שקול פספתא דאע"ג דהוה משאצל"ג וליכא איסורא כ"א מדרבנן אפ"ה יהרג בשדי לנהר דהא רבא ס"ל כר' שמעון לענין משאצל"ג כדפסק רבינו יצחק מההיא נוטל ועוד דאפי' לר' יהודה יש לפטור בקרקע שאינו שלו והשתא אתי שפיר דל"מ למינקט שאר איסורא דהתם ל"ש לחלק משום משאצל"ג וכו' וכן דל"ה למינקט דמחלל עלי' שבתא דהוה משמע דמחלל מדאורייתא עכ"ל. הנה מה שכתב דאפי' לר"י פטור בארעא דלאו דילי' הוא תמוה מאוד ואנה מצאנו כן ועד כאן לא אמרינן בשבת ק"ג במיזרד זריד דחברי' דפטור רק לר"ש דדבר שא"מ פטור רק בפסיק רישא חייב ואמרינן דבארעא דחברי' הוה פסיק רישא דלא ניחא ליה ופטור משום משאצל"ג ולערוך אפי' לכתחלה מותר אבל לר' יהודה ודאי חייב כדמוכח מתוס' בסוכה ל"ג שכתבו להערוך הטעם דאית ליה הושענא אחריתא משום דהו"ל פסיק רישא דלא ניחא לי' ואפ"ה מוקי בגמ' כר"ש ולא חזר מזה במסקנא. וכן מוכח מכל דברי התוס' ביומא ל"ד ושבת מ"א דזה דוקא לר"ש. עוד קשה דמה דאמרינן שבת ק"ג דבארעא דחברי' פטור זה דוקא משום חורש פטור או אף משום קוצר וליכא רק כל שהו אבל ביש בו שיעור גרוגרות דראוי לאכילה חייב משום קוצר אף בארעא דחברי' כמבואר שם ובתוס'. וכן אם ראוי לבהמה מחייב במלא פי הגדי משום קוצר ובשלמא לר"ש שפיר קאמר מהרי"ק דכל קצירה דעביד משום אונס מיתה הוי משאצל"ג משא"כ לר"י ודאי חייב. ויגעתי ומצאתי ת"ל שיש לישב דברי מהרי"ק הנה מה שהקשיתי דמשום קוצר מחייב ס"ל למהרי"ק כתוס' שבת דף ע"ג שכתבו בקוצר וצריך לעצים דאם א"צ לעצים אף לר"י פטור. וברמב"ם פ"ח משבת ה' ד' כ' כל זרע שקצירתו נצמחת אותו ומגדלת כגון אספסתא וסלקא הקצירו בשוגג חייב ב' חטאות אחת מפני שהוא קוצר ואחת מפני שהוא נוטע וכן הזומר וצריך לעצים חייב שתים והוא מגמ' שבת ע"ג ע"ב אך בגמ' אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב ב' אמר רב יוסף האי מאן דקטל אספסתא חייב ב'. הנה בגמ' י"ל דרב יוסף הוסיף ארב כהנא ומ"ה לא הזכיר האי מאן דקטל אספסתא וצריך לאספסתא דסמיך ארב כהנא אבל ברמב"ם שהזכיר מקודם דין רב יוסף משמע דס"ל דדוקא בקוצר בעי צריך לעצים אפי' לר' יהודה דל"ה מלאכה רק בענין זה אבל באספסתא אף דל"ל לאספסתא הוה קוצר וכ"כ בחכמת אדם ובמנחת חינוך מוסך השבת דף מ"ה ומהרי"ק לא יסבור כן רק כמו שפרשתי בדברי הגמ' ורב יוסף סמיך ארב כהנא ומ"ה בהך דקטיל אספסתא ושדי לנהרא דלא היה צריך לאספסתא ל"ה קוצר לר' יהודה ורק משום נוטע חייב ובזה ס"ל למהרי"ק כשיטת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר לא מטעם דהוה לי' משאצל"ג רק דכיון דלא ניחא לי' ולא כיון עלי' אף בשאר איסורין מותר אף דשם משאצל"ג חייב מ"מ כיון דלא ניחא לי' לא מיקרי פסיק רישא. ולפ"ז אף לר"י כיון דדבר שאינו מתכוין ל"ה רק מדרבנן באיסור שבת גם לר' יהודא כמ"ש תוס' שבת מ"א אף פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור שבת ל"ה רק מדרבנן ומ"ה מוקי בסוכה ל"ג כר"ש דלר"י ע"מ מדרבנן אסור ומצאתי בספר היקר מגן אבות להגאון מהר"ם בנעט שבת מ"א ד"ה גמרא אלא אמר אביי שכ' כן לשיטת הערוך ושם מבואר הרבה קושיות על שיטה זו והאריך בישובם וזה יהי' שיטת מהרי"ק ומ"ה כתב דבארעא דחבריה ל"ה רק דרבנן והגם שהרבה יש להקשות ע"ז מ"מ יש לשיטה זו מקום בהלכה ומהראוי למשכוני נפשא לישב דברי מהרי"ק התמוהין מאוד וע"כ הארכתי אף שאיני עומד בענין זה שוב מצאתי במרכבת פ"א דשבת שכ' דמיזרד זריד בארעא דחברי' אף לר"י פטור לשיטת הערוך ומישב ג"כ דברי הרמב"ם בזה א"כ אין כאן תימא על המהרי"ק רק מ"ש דגם משום קוצר פטור זה שיטה חדשה. ואין להאריך בפרט זה יותר:

ח ואשיב לעניננו הנה דעת הרמב"ם דמתחייב בנפשו אם מוסר נפשו למצוה במקום שאינו חייב וצ"ע לדעת הרמב"ם מהספרי הובא לעיל דמבואר דשבט לוי מלו עצמם במדבר ואיך הי' רשאין למסור נפשם ונ"ל לפענ"ד לישב לפמ"ש הרמב"ם סוף פ"א דמילה ואין מלין אלא ילד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר למול לאח"ז ואי אפשר להחזיר נפש א' מישראל לעולם. ומשמע דאם לא הי' אפשר למול לאח"ז לא הי' נדחה מפני סכנת נפשות ואמאי הרי אין לך דבר שנדחה מפני סכנת נפשות רק ג' עבירות וכבר תמה ע"ז בתשו' ח"ס סי' רמ"ה ונראה לישב לפמ"ש רש"י יומא פ"ה ע"ב ד"ה ומה מילה שהוא אחד מאבריו של אדם דוחה שבת שפירש"י ומה מילה וכו' דוחה שבת לפי שחייבין עלי' כרת לאח"ז ומשמע מרש"י דמילה מיקרי פקוח נפש לפי שחייבין עלי' כרת ומ"ה יליף ק"ו לפקוח נפש שדוחה שבת. וקצת כעין זה בתוס' חולין י"א ד"ה אבל דקרבן ציבור דוחה שבת מספק כעין פקוח נפש. א"כ אם לא הי' יכול למול לאח"ז גוף המילה היא ג"כ פקוח נפש ולא הי' נדחה מחמת מילה ולכן כ' הרמב"ם שיכול למול לאח"ז. א"כ כשהי' ישראל במדבר ויודעין הי' שיתעכבו וימותו במדבר הרבה. ומי יודע אם יוכלו למול ע"כ הי' המילה קצת פקוח נפש משום חיוב כרת והי' רשאין למסור נפשם אף לשיטת הרמב"ם. והיוצא מדברינו לדינא. כיון שיש מקום לומר דאף האב אינו נאמן לומר דמלו את השני בעוד שלא נפל בו דמו נגד רובא דרוב מצוין אצל מילה מומחין הם ול"מ סברה שביד האב למולו ולסכנו דהאב אסור לסכן ואינו דומה לשבט לוי שמלו במדבר דשם הי' ספק שמא לא יוכלו למול אח"ז מה שא"כ במתו אחיו מחמת מילה כיון שרוב הפוסקים פוסקי' כרמב"ם דכשיתחזק כחו מותר למולו א"כ כיון שיכולים למולו לאח"ז ודאי האב אסור לסכנו, ול"ה בידו ואינו נאמן אשר על כן נ"ל בנ"ד כיון שהאב אינו אומר דבר ברור וגם אינו אומר שהבן השני הי' ירוק ביותר. דאם לא הי' ירוק ביותר ל"מ להקל שלא להחזיקו במתו אחיו מחמת מילה ע"כ אין למול ילד זה עד שיתחזק כחו ויהי' בן ג' שנים ואף דהפוסקים מסופקים אם מהני ג' שנים כמ"ש הנוב"י ובהרבה פוסקים מ"מ בנ"ד שיש עוד סברה להקל ולמולו ולומר דל"ה מתו אחיו מחמת מילה על כן בודאי מותר למולו כשרואין שנתחזק כחו:

ט אמנם כ"ז באם אין אומר האב דבר ברור אבל באם אומר האב בבירור דהבן השני לא הי' בעת המילה נבלע בו דם והי' אדום ביותר אי לא נפל בו דם והי' ירוק ביותר נלע"ד דהאב נאמן דמה שכתבתי בתחלת דברי דהאב אינו אמן נגד רוב דמצוין אצל מילה מומחין ותמכתי על דברי שב שמעתתא שמעתתא ו' פ' ז' דאף דעד אחד נאמן נגד רוב כמ"ש הפנ"י קדושין ס"ג מ"מ לענין זה גרע רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן ונגד רובא דליתא קמן אין ע"א נאמן וכעת ראיתי דדבר זה לא ברור הוא הגם דגם הגאון שאג"א ס"ל כן בט"א דף כ"א בר"ה בהא דאמר עולא עברוהו לאלול א"ל אסהיד אמר לא שמעתי מפי ב"ד לומר מקודש וכ' בטורי אבן דלא רצה להעיד משום שאינו נאמן נגד רוב דרוב שנים אין אלול מעובר הרי דס"ל דע"א אינו נאמן נגד רובא דליתא קמן מ"מ מפשטא דגמ' שם ומתוס' שם משמע דהי' נאמן הן מטעם מילתא דעבידי לגלויי לא משקרא והן מטעם דע"א נאמן נגד רובא דליתא קמן ומצאתי בנוב"י קמא חלק אה"ע סי' ס"ט שכ' בפשיטות דע"א נאמן נגד רובא דליתא קמן מכח כש"כ מדנאמן נגד רובא דאיתא קמן ע"ש באריכות דמייתי ראי' מאשה שרוב ימי' טמאים ומ"מ בודאי נאמנת מוספרה לה. דלא חילק הכתוב ובאמת קצת משמע דהאשה נאמנת נגד רוב מהא דחגיגה י"ג ע"ב דמוקמינן בבתולה שעיברה דחיישינן שמא באמבטי עיברה לקולא ונאמנת אף דרוב אין מתעברין באמבטי והא דאמרינן דשמואל לא שכיח ואינה נאמנת צ"ל דשמואל לא שכיח כלל ומ"ה אינה נאמנת ומי יוכל להוכיח ולהכריע בין הרים הגדולים אך אין לנו לחדש דרובא דליתא קמן חמיר מרובא דאיתא קמן ע"כ נלפע"ד דהאב נאמן בשגם דזה ל"ה רוב גמור ואף שבתשובה (בסי' הסמוך) הבאתי ראי' מתוס' מנחות מ"ג ע"ב ד"ה ואין נקחין דלאו דוקא בשחיטה אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין דגם בתכלת כתבו דרוב מצוין אצל תכלת מומחין וה"ה לענין מילה מ"מ רוב זה לא אלים טובא והרי הפ"ח כ' בא"ח סי' תל"ז דרוב זה לא אלים כרוב בהמות שאין טריפות והגם דדברי הפ"ח צ"ע דאדרבה קצת מהראשוני' כתבו דרוב מצוין אצל שחיטה לאו דוקא רוב אלא כל כמ"ש הפמ"ג יו"ד סי' א' ואיך נאמר דרוב זה לא אלים כל כך מ"מ במילה י"ל דלא אלים כיון דלא נהוגי בעו"ה ליטול קבלה וללמוד ה' מילה אך כל מי שרוצה ליטול השם בא ונוטל ע"כ בודאי האב נאמן והאב אינו אומר בסכנת נפשות רק להחזיק הילד שאינו בחזקת מתו אחיו מחמת מילה כעין שכ' הרי"ף יבמות ל"ט ע"ב גבי ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא. ועוד דגם בסכנה י"ל דעד אחד מהימן דבודאי במים שנתגלו וראו נחש ועד אומר שלא שתה נאמן. אף דספק סכנה להחמיר. ע"כ נ"ל דבודאי האב נאמן להלכה ומ"מ למעשה עדיין יש להתישב ואם יש עוד איזה צד להקל כגון שהילדים הראשונים לא מתו מיד רק עיקר החולשה עברה אחר ג' ימים בודאי יש להקל אולם בנ"ד דלפי לשון המכתב. לא אמר האב דבר ברור יש להמתין עד שיתחזק כחו כפי דברי הרופאים או ג' שנים ונתחזק כחו כדברי הרמב"ם. ומה שנולד להאב בן אחד הראשון ונימול כדת ואח"כ מתו ב' בניו מחמת מילה אין בזה סניף להתיר כמ"ש בתשו' אמרי אש:

והנני ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה