אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן פח

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן פח

סימן פז

ב"ה:

פרעמישלא תרל"ו:

להרב החריף ובקי מ' אליעזר מאנטל מפטארין:

ע"ד שאלתו בדין תפילין בחוה"מ והי' נוהג תמיד בעירו להניח תפילין וכעת שבא לק"ק פטארין עיר שרובן אין מניחין בחוה"מ איך ינהג הפעם אחרי שאין בדעתו לחזור אם צריך לנהוג כמנהג עיר שדר כעת שלא להניח תפילין:

א תשובה הנה אם מתפלל בביהכ"נ שאין מניחין תפילין ודאי גם הוא לא יניח משום לא תתגודדו כמוזכר באחרונים בשם שו"ת מעיל צדקה ודבר שמואל אולם אם מתפלל בביהכ"נ שמניחין תפילין ודאי חייב להניח תפילין דאם לא יניח איכא לא תתגודדו כמ"ש בשו"ת דבר שמואל סי' שכ"ד בבן ספרדי שבא לקהל אשכנזי שמניחין בחוה"מ אף שדעתו לחזור צריך להניח משום לא תתגודדו כיון שהוא דבר של פרהסיא ואין איסור מה"ת בפירוש. ולכאורה י"ל דאותן שמניחין תפילין בחוה"מ לא ישגיח יחיד על לא תתגודדו ויניח דעשה דוחה לל"ת דלא תתגודדו כמו דאמרינין בשבועות כ"ה דאם נשבע שלא יניח תפילין הוה נשבע לבטל המצוה אלא דקשיא ביבמות דמקשה אר"ש דמתירין הצרות לאחין קרי כאן לא תתגודדו ומה קשיא נימא דעשה דיבום דוחה ל"ת דלא תתגודדו כיון דלב"ש צרות אין פוטרין מיבום והא דכתיב לא תתגודדו היינו במילי דרשות אבל במילי דמצוה דלב"ש קאי בעשה ולב"ה באיסור ערוה ל"ש לא תתגודדו ולומר דהכי מקשה נחלוץ לב"ש ולא ניבם זה לא ניחא למה דאמרי' יבמות כ' חליצה במקום יבום לאו מצוה ול"ה אפשר לקיים שניהם והמובחר דבגמ' מקשה אמאי ב"ה לא הוצרכו חליצה משום לא תתגודדו ואף דבחליצה ג"כ יש חשש איסור משום לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו כדאמרינן ביבמות ד' י"א כיון דנאסרה לכהן בחנם מ"מ זה ל"ה רק איסור דרבנן ומידחי משום לא תתגודדו ובריטב"א הקשה בגמ' שם דמקשה טעמא דב"ש דלא עשו כדבריהם למה והקשה דילמא מש"ה לא עשו כדבריהם משום לא תתגודדו להנ"ל ל"ק דמשום לא תתגודדו לא דחינן מצוה דאורייתא דעשה דוחה לל"ת ובגמ' לא הקשו רק לב"ה כנ"ל ושמא י"ל דגם לב"ש קשה דנהי דביאה ראשונה מותרת משום העשה אבל אח"כ יגרש הצרה דליכא עשה אחר ביאה ראשונה כמ"ש תוס' ד' כ' ובגמ' משמע דלב"ש מותר לדור עמה ובזה איכא לא תתגודדו ואכ"מ:

עכ"פ יש מקום לומר דבתפילין ל"ש לא תתגודדו כיון שמקיים מ"ע דתפילין. מיהו י"ל דיכול להניחן בצינעה בביתו ושלא יהי' עדות שקר אם יקרא ק"ש בלא תפילין יקרא ק"ש ויתפלל בביתו אם ליכא ציבור המניחין תפילין ותפלה בציבור ל"ה רק דרבנן ואף דהמג"א סי' צ' מייתי לרא"ש דעשה דרבים דרבנן דוחה עשה דאור' דלעולם בהם תעבודו כדמוכח מ"מ לא תתגודדו הוי ג"כ ל"ת דרבים ולא מידחי ולכן אסור להניח תפילין כנ"ל ולהיפך אם הרוב מניחין מחויב גם הוא להניח דאף לדעת האוסרין בשבת ויו"ט להניח תפילין מ"מ בחוה"מ ליכא איסור תורה א"כ יש להניח משום לא תתגודדו כמ"ש בדבר שמואל:

ב וכת"ה מסתפק אי גם בצינעה אין לו להניח תפילין הואיל ומנהג מקומו עתה שלא להניח חייב לקיים כפי המנהג שבא לשם באין דעתו לחזור בין לקולא ובין לחומרא כמ"ש ביו"ד סי' רי"ד וזה ליתא כמ"ש כת"ה דזה לא תליא במנהג המקום כיון שהיא מחלוקת מפורסם בין ראשונים ובצינעה יחזיק כ"א במנהגו. וע' תשו' שיבת ציון סי' ה' דאפי' לתפלה בלחש בביהכ"נ אחת יחזיק כ"א במנהגו:

ג ומה שיש להסתפק אי רשאי לשנות ממנהג אבותיו שהי' נוהגין להניח תפילין אי לית בי' משום אל תטוש תורת אמך הנה בענין אם מותר לשנות מנוסח התפלה מאשכנז לספרד כבר האריך בתשו' שארי בחסד לאברהם סי' ט' בחלק או"ח ושורש דבריו עפ"י דברי רש"ל בתשו' סי' י' דהיכא דבדיעבד מותר והיא מצוה משום מדת חסידות מותר לשנות וה"ה בנוסח התפלה כיון דבדיעבד יצא אף אם משנה מנוסח הברכה כמ"ש הכ"מ פ"א מק"ש ה"ז אם החתימה הי' כדין וזה ל"ש בהנחת תפילין בחוה"מ אבל לפענד"נ דעד כאן ל"א דהבן חייב לנהג במנהג אביו משום אל תטוש הוא דוקא בדבר שאין בו טעם. מצד הדין רק משום חומרא וזהירות כהך דבני ביישן דל"ה אזלי במעלי שבתא וכן שאר מנהגים אבל כהך דתפילין בחוה"מ דהיא מחלוקת הראשונים ויש לו מקור בהלכה אם אביו נהג כמנהג אשכנז והבן נוהג במנהג ספרד אין בכך כלום ומה שמבואר בסי' רי"ד דקבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם היא ג"כ בחומרות שקבלו עליהם, וכן מה שמשמע בראשונים דקבלת בני אשכנז המחמירים בפסח בענין חוזר וניער חלה עליהם ועל זרעם ואין יכולין לשנות שמא הוא ג"כ קבלה מצד חומרא דפסח והוא כעין סיג וגדר ע' פחד יצחק אות מנהגי איסור וכל דיניהם שהאריך בכעין זה בתשו' גינת ורדים אבל לא בעניני מחלוקת התלוים בדין ופלוגתא דתנאי ואמוראי ואין בו משום נדר וקבלה ובדבר זה צריך להתישב אך לענין תפילין בחוה"מ ראיתי הרבה מבני עלי' שהיו אבותיהן מניחין והם אין מניחין ע"כ צ"ל כדכתיבנא ובענין זה אמרינן הנח להם לישראל כמ"ש בפחד יצחק שם בענין נוסח ספרד שאין ללכת אחר מנהג אבותיהם הואיל והוא יותר צח וברור עיי"ש סוף כלל מנהגי איסור:

ד וע"ד אשר כתבתי בספרי חא"ח סי' י"ז לישב מה דנוהגים היראים לקרות ק"ש תיכף כשיאיר היום בלא תפילין וכתבתי הטעם דמצד הדין ק"ש קודם דתדיר הואיל ונוהג בשבתות ויו"ט משא"כ בתפילין וכמ"ש הב"י ריש סי' כ"ה בשם נ"י דמה"ט ציצית קודם לתפילין ובגמ' דאמרינן דתפילין קודם קאי למ"ד שבת זמן תפילין וכמו שהוכחתי דרב ס"ל הכי עי"ש סי' הנ"ל וכת"ה הקשה מהא דאמר אביי ד' ט' לתפילין כאחרים ולק"ש כותיקין הרי דתפילין קודמין הנה שיטת רבינו יונה דגם ק"ש עיקר מצותה משיכיר את חבירו כאחרים אך למצוה מן המובחר כותיקין משום סמיכת גאולה לתפלה אבל מי שאינו חושש לסמיכת גאולה לתפלה יכול לקרות משיראה אתחבירו עיין בב"י סי' נ"ח הרבה שיטות חלוקים וכיון דמצד הדין זמנם שוה ק"ש קודם משום מעלת תדיר. והרי זמן ציצית מצותו משיכיר בין תכלת ללבן וזמן תפילין משיראה את חבירו וכתב ב"י סי' נ"ח בשם ירושלמי דאידי ואידי חד שעורא. והפלא דפמ"ג סי' ל' אות א' במשבצות מייתי דמשיכיר חבירו מאוחר ולא מייתי לב"י הנ"ל דחד שעורא מיהו הב"י שם מייתי לרשב"א דל"ה חד שעורא ושמא על שיטה זו קאי הפמ"ג ועכ"פ להב"י בשם ירושלמי ציצית תפילין וק"ש חד שעורא לדינא ומדציצית קודם משום תדיר ה"ה ק"ש קודם והנה שיטת הרי"ף דמדאו' זמן ק"ש תיכף מעלות השחר ורק מדרבנן לא יקרא רק משיכיר חבירו. ולשיטתו ואולי גם רש"י יסבור כן ודאי נכון דברי רש"י בחומש פ' בלק שפי' במקרא דהן עם כלביא שקורין ק"ש ומניחין תפילין דהרי זה קאי אקרא ומדאורייתא ק"ש מעלות השחר וקודם לתפילין למ"ד לילה לאו זמן תפילין י"ל דתפילין מדאורייתא תליא בראי' והכרת חבירו והנה בלשון הרי"ף אין הכרע דמדאורייתא יוצא מעלות השחר אך דבס' יד דוד ברכות ט' כתב כן והנכון אתו כיון דכ' הרי"ף דדוקא לכתחילה בעי משיראה חבירו ובדיעבד יוצא מעלות השחר כר"ש בן יוחאי ע"כ הוא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד כדכתבו תוס' גיטין ג' ע"ב ד"ה וכי:

ה ונ"ל דזה תליא במחלוקת דבש"ס דמנחות מ"ד אמרינן דר"ש דריש וראיתם אותו פרט לכסות לילה ורבנן דרשו וראיתם ראה מצוה זו לזכור מצוה אחרת וזו ק"ש א"כ מוכח דמדאורייתא בעי בק"ש משיכיר בין תכלת ללבן ולמה יוצא בדיעבד כיון דהוא מדאורייתא. אך י"ל דרשב"י דס"ל ברכות ח' דיוצא בק"ש תיכף לאחר עלות השחר כשיטתי' דוקא דוראיתם ממעט כסות לילה ומ"ה ס"ל דיוצא תיכף בק"ש מעלות השחר והרי"ף פוסק ג"כ דכסות לילה פטור מציצית כר"ש ומ"ה פסקינן ג"כ כרשב"י מדאורייתא. ואמנם אולי גם מ"ד לילה זמן ציצית דריש וראיתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת היא תפילין ומ"ה ק"ש קודם לתפילין דק"ש תיכף בעלות השחר ובתוס' כתבו דף ח' דרשב"י לאו דוקא נקט מעלות השחר אך אחר שיראה חבירו ולפמ"ש דרשב"י כשיטתי' דלא דריש וראיתם אין הכרע למ"ש התוס'. ואמנם אף לשיטת ר"ח דזמן ק"ש הוא מהנץ החמה וזמן תפילין משיראה חבירו מ"מ לאחר הנץ אם בא לעשות איזו מצוה י"ל דתדיר קודם וק"ש תדיר כמ"ש הואיל דנוהג בשבת ויו"ט. וראי' מדאמרינן דברכת היין הוא קודם לברכת היום משום תדיר אף שכבר קידש היום ועדיין לא בא היין. ועוד מדהוצרך בנ"י הובא בב"י סי' כ"ה לומר דציצית קודם לתפילין משום תדיר ות"ל דמצות ציצית מצותו משיכיר בין תכלת ללבן ותפילין משיכיר חבירו ברחוק ד' אמות והפמ"ג סי' ל' הנ"ל הכריע דתכלת קודם וע"כ אין מזה הכרע ע"כ דברינו ת"ל נכונים עכ"פ ליישב מנהג היראים. ודרך אגב הנני אומר בהא דס"ל לרשב"י דיוצא בק"ש לאחר עלות השחר הואיל ואיכא אנשי דקמו בהאי שעתא ואמאי אזלינן בתר מיעוט עיין רמב"ן במלחמות י"ל ר"ע כשיטתי' דחייש למיעוט וגם רשב"י חייש למיעוט לתי' אבע"א יבמות ס"ז ומ"ה אזלי בתר מיעוט ולפ"ז לדידן ל"ה לפסוק כרשב"י אך לחד תי' יבמות שם רשב"י ל"ח למיעוט ומ"מ פסק דיוצא ולכן פסקינן כוותי' ודו"ק. ומ"מ הדבר ספק שמא ס"ל לר"ש דחייש למיעוטא. ולפמ"ש הכ"מ פ"א מק"ש דדרש ובקומך הוא מדרבנן ואסמכינהו אקרא י"ל דמה"ט לא הקפידו חז"ל ואזלינן גם בתר מיעוטא דקמו בהאי שעתא ודו"ק:

ו וע"ד הקושיא שהקשה בשם אביו במה שכ' הר"ן קדושין כ' בסוגיא דגואל לחצאין דגבי בית בבתי ערי חומה נ"מ דגואל לחצאין לענין יוקרא וזולא כמו גבי עבד וס"ל לר"ן דלענין יוקרא וזולא ברשותי' דלוקח קאי א"כ אמאי אמרינן בעירוכין ובב"מ דלמ"ד צד אחד בריבית אסור הוה בבתי ערי חומה ריבית גמורה הרי אמרינן שם בב"מ ס"ד דרשאי למימר בחמרא אי תקפה ברשותך כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא ולפ"ז בבתי ערי חומה כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא ל"ה ריבית ע"כ. הנה מ"ש דלהר"ן מקבל הלוקח יוקרא תולא לא כיון יפה דבעבד אמרינן שם דאם השביח (ופרש"י נתיקר) אינו נותן אלא מכסף מקנתו ואם הוזל אינו נותן אלא לפי שוי' ומקשה שם בהא דאיבעי לן בנגאל לחצאין ומשני דהאיבעי' היא בהוקר והוזל והוקר עיי"ש בסוגיא א"כ מ"ש הר"ן בבתי ערי חומה דנ"מ לענין יוקרא וזולא כמו עבד היינו לענין יוקרא בהוקר והוזל והוקר כמו דאמרינן שם. ומעולם לא עלה על דעת הר"ן דלענין יוקרא ברשות לוקח רק לענין זולא כמו בעבד. א"כ ל"ק קושיתו לפמ"ש התוס' ד"ה אי תקפה דדוקא כשמקבל יוקרא וזולא אבל בזולא או יוקרא בלחוד אסור כשמשך ע"ש. א"כ בבית בתי ערי חומה שאין מקבל רק זולא הוי ריבית. אולם בגוף הקושיא אף אם מקבל יוקרא וזולא ע' תוס' ד' ע' ד"ה דקא דלא מהני רק במכר גמור. ולפ"ז בבתי ערי חומה אם פודה בתוך שנתו לולא שחידשה תורה ה"א דתיגלי מלתא למפרע דל"ה מכר כלל והוי רבית אף בקיבל יוקרא וזולא ובפשיטות יש לחלק דשם במוכר יין ל"ה ריוח ברור משא"כ בבע"ח שכר דירה ברור ודוק:

ז והנה ע"ש לעיל דבבתי ערי חומה להר"ן אין מקבל רק זולא עדיין קשיא לפי המבואר בב"מ ע' ע"ב במקבל צאן ברזל דלדעת ר"ת מיירי ברבית דאורייתא. ומ"מ אמרינן סם דאם מקבל הנותן עליו אונסא וזולא שרי א"כ בבתי ערי חומה דאחריו' אונס הבית על הלוקח ואם אחריות זולא עליו מותר אף ברבית דאורייתא. ואולם כבר הקשו תוס' על ר"ת בדף ס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכור דגם בבית מותר משום שמא ישרוף מבתי ערי חומה ותי' דשם מדרבנן. אך לדעת רש"י הובא בתוס' שם שמחלק בין בית לכרם משמע דשם בבע"ח היא מדאורייתא. וצ"ל דבמקבל צ"ב אם הנותן מקבל עליו אחריות אונסא וזולא מדבר שמשלם רבית שהוא הל"ב מותר דל"ה הלואה אם הוא באחריות הנותן משא"כ בבע"ח משלם רבית עבור המעות שנתן להמוכר ואחריות אונס וזולא מהמעות לא קיבל עליו הקונה רק הוא באחריות המוכר שהוא הלוה:

ראיתי בפ"י הקשה בדף ס"ז ע"ב בתוס' בד"ה האי משכנתא שכתבו דבשומא הדרי הלוקח אוכל פירות בלא נכייתא ומ"ש מבתי ערי חומה דהוי רבית אלא שהתורה התירה עיי"ש. ולדעתי נראה דבקונה בית בערי חומה אסור להקונה תוך שנה ראשונה לחפור בורות שיחין ומערות ולעשות שום שינוי בהבית דהמ"ל פי"א משמיטה מייתי לירושלמי דמוכר שדה בזמן שיובל נוהג אסור לחפור בורות וכו' דבעינן ושב לאחוזתו כמו שהיה וה"ה בשדה אחוזה כתיב ושב לאחוזתו ובערי חומה דלא כתיב מ"מ י"ל דילפינן משדה אחוזה ומ"ה ל"ה מקח גמור כיון דאסור להרוס ולעשות מה שירצה משא"כ בלוקח בחוב אף דשומא הדרא כיון שיכול להרוס ולעשות כרצונו הוי מקח גמור כנ"ל. ומ"מ צ"ל כדעת התוס' ב"מ בשם ר"ת דל"ה רבית רק מדרבנן דאל"כ קשיא בהא דמקשה בדף ס"א למ"ל לאו בגזל לאו דרבית ולא משני דאיצטריך לאו דרבית דה"א דילפינן מבתי ערי חומה דשריא רחמנא. ואמאי לא אמרינן דאיצטריך משום דהותר מכללו וע"כ מוכח דל"ה רבית גמור רק מדרבנן מיהו י"ל דרבא בב"מ ס"א מקשה לרבנן דס"ל צ"א ברבית מותר מיהו רבא גופא מסיק דכ"ע צד אחד ברבית אסור וקשיא כנ"ל ודו"ק:

ט ודע דמה שכתבתי לעיל דבע"ח להר"ן אם נתיקר א"צ לתת רק כמו שקנה ואם יזול א"צ לתת רק כמו שהוזל כמו בשדה אחוזה הנה דברי המקנה קדושין תמוהין מאוד דמייתי מהרש"א ד' כ' ע"ב ד"ה משכחת דבבתי ערי חומה משכחת לה להקל ולהחמיר וכ' דז"א דבבע"ח צריך להחזיר כמו שנתן בין הוקר ובין הוזל כמ"ש הרמב"ם פי"ד משמיטה ויובל ע"כ. הנה מה שהביא בשם הר"מ חפשתי ולא מצאתי והר"מ לא כתב רק שצריך להחזיר המעות ואין לנכות מה שאכל כמו בשדה אחוזה אבל מזול ויוקר לא מיירי. גם אמאי לא ראה שהר"ן כ' להדיא דלענין נגאל לחצאין נ"מ בהוזל והוקר ואמאי התפלא על מהרש"א. אולם שמא יש לישב דבריו דבר"ן יש לומר כוונתו בהוזל לבד ובהוקר א"צ ליתן רק הדמים שנתן אך במהרש"א מבואר דלא אזלינן לקולא בערי חומה וע"כ אם הוזל ישלם כשיעור הזול בהוקר משלם כשיעור היוקר ולכן התפלא על מהרש"א לא על הר"ן. אך לדעתי נראה דכ"ז תליא בפלוגתא שבין לר"ש ורבנן דלר"ש בבע"ח נגאל לחצאין וטעמא דידי' משום שהורע כוחו שאינו נגאל לעולם יפה כחו לגאל לחצאין ה"ה בהוזל יפה כוחו לשלם כמו ששוה עכשיו משא"כ לרבנן דס"ל כיון שהורע כחו של בית בערי חומה הורע כחו לענין שלא לגאל לחצאין הדין הוא אף בהוזל שישלם כמו שקנה ולא ילפינן משדה אחוזה דאמרינן בעירוכין דמשלם כמו שהוא וכן לא ילפינן מעבד כיון דבערי חומה הורע כוחו והר"ן לא כתב רק לצד האיבעי דנגאל לחצאין דזה ס"ל לר"ש ולצד זה יהי' בהוזל הדין כן משא"כ אליבא דהלכה דאינו נגאל לחצאין. אבל יש לבע"ד לומר בהיפך דלמסקנא דאינו נגאל לחצאין דילפינן גאולתו מגז"ש משדה אחוזה גם לזול ילפינן מגז"ש וזה תליא אם הגז"ש נתקבלה או לא שנחלקו בזה הראשונים ואין להאריך בפרט זה. דלכאורה משמע דהאמת כדברי הפלאה דבין לזול בין ליוקר צריך להחזי' הדמים שקנה דאל"כ אמאי משמע בגמ' דלעולם הוי רבית והרי משכחת לה שהוזל ואף אם יחשוב שכר דירה לא יקח רק כמו שנתן וע"כ דצריך להחזי' כל הדמים אך אם לא הוזל רק שנתקלקל א"צ לשלם רק כפי שוי' לנכות הקלקל וכבר כתבתי דאין ביד המוכר לקלקל הבית וז"ב. גם שאם נתיקר א"צ לשלם כפי היוקר וגם מהרש"א מודה לזהאך המהרש"א כוונתו לשאר קולי וחומרא שיש לאשכוחי בפדיון לחצאין אבל לענין יוקר וזול אדרבה סובר מהרש"א דצריך תמיד להחזיר הדמים וע' או"ח שתמה ג"כ על המהרש"א ואין להאריך בפרט זה יותר. והנה אף דא"צ לתת רק הדמים מ"מ במתנה דאמרינן בעירוכין דפודה בתוך שנתו ע"כ צריך לישום השדה ובזה ישלם כפי שוי' וז"פ ודו"ק. ועיין בח"מ סי' ק"ג לענין שומא הדרא דאם הוזל הלוה צריך לשלם כמו שקנה ובהוקר ב' דיעות. וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו. ומזה מוכח דבתי ערי חומה בהוזל צריך לשלם כמו שקנה ועיין טו"ז שם שהקשה איך אכל פירות בשומא הדרי כקו' הפ"י הובא בדברינו ועיי"ש שכתב דאם בהוקרה יטול יותר מיחזי כרבית וה"ה בבתי ערי חומה אף שהתורה התירה הפירות אבל אם יטול יותר מיחזי כרבית ומזה מוכח כדברי המקנה דאינו נוטל רק כמו שקנה: י וע"ד אשר כתב בדברי הרמב"ם פ"ג מה' עכו"ם ה' ט' שפסק דעושה עכו"ם לעצמו אף שלא עשאה בעצמה רק ע"י אחר לוקה והקשה הלח"מ הרי הוי לאו שאב"מ. ותי' דאם עושה אחר שליחותו הוי כעושה מעשה ובעל החינוך פ' יתרו הקשה דאשלד"ע. וכ' כת"ה כיון שהתורה גילתה דאפי' ע"י אחר חייב כמשמעות לא תעשו בלשון רבים גילה קרא דבזה יש שלד"ע וזה ליתא דא"כ אמאי אמרינן בקידושין דמעילה ושליחות יד הו"ל ב' כתובים דישלד"ע והלא גם בע"ז גלי קרא והו"ל ג' כתובים וכבר רצה בעל משנת חכמים ה' עכו"ם ה' ט"ז לומר כן ברמב"ם ודחי מה"ט דכתיבנא. וע' מה שהאריך במשנ"ח. וקצת יש לומר בדעת הרמב"ם דמיירי שעשה פועל נכרי שכיר יום ולדעת מחא"פ בפועל נכרי ישלד"ע. (אמנם בתשובה כתבתי דאף למח"א בפועל והרי יש שליחות אף דאין שליחות לנכרי מ"מ לענין דבר עבירה אשלד"ע אף בפועל והטעם דמח"א כ' דיד פועל כיד בעה"ב כמו יד עבד כיד רבו והרשב"א קדושין כ"ג כ' בשם ראב"ד דיד עבד כיד רבו ל"א רק לזכותו ולא לחובתו א"כ לענין דבר עבירה לחובתו ל"א יד פועל כיד בעה"ב ובזה מיושב מה שמקשים על מח"א מב"ק כ"א ודוק). אמנם י"ל גם בעושה ע"י קבלן אם אומן קונה בשבח כלי בעת שמשלם להקבלן שכר מלאכה קונה אז הע"ז וחייב הן אמת שיש לומר שאז לוקה משום לא תביא תועבה אל ביתך דהכונה לרשותו שיהי' שלו הגם דבש"ס דע"ז כ"א משמע דאם מביא לרשותו אף שע"ז אינו שלו עובר. מ"מ י"ל אם קונה ע"ז עובר ג"כ משום לאו זה עכ"ז י"ל דאם נתן מעות להאומן דאז לא יקנה בשבח כלי רק שהע"ז של הנותן עובר משום לא תעשה ונתינת המעות הוי מעשה ובנותן מעות לאחר העשי' עובר משום לא תביא תועבה ובנותן מעות קודם העשי' עובר משום לא תעשו ועדיין צ"ע בזה:

יא ובהשקפה ראשונה תי' נ"ל דמקרא זה דלא תעשו לשון רבים ילפינן דאסור להיות גורם שיעשה ע"ז ומ"ה חייב בעשי' ע"י אחר מטעם גורם וכעת מצאתי במנחת חינוך שכתב כן ול"ש ענין שליחות אך עכ"ז לא נ"ל דאף היכא דגורם איסור כגון בעשיית מום בקדשים ע' ביצה כ"ז מ"מ בעושה מום ע"י נכרי ל"ה רק איסור דרבנן ואינו אסור מדאורייתא מטעם גורם עיין בית אפרים חלק יו"ד סי' ס"ב. וגם בסירוס אסור גרמא ומשמע מלשון הפוסקים דהוי מדאורייתא וע"י נכרי ל"ה רק דרבנן עיין ב"מ צ"א ושמא בעושה ע"י קטן הו"ל גורם ויש איסור תורה ואין להאריך (וע' בח"ר סי' קל"ו אות יוד וסי' קמ"ב אות ו' הבאתי דברי הבש"ר סי' של"ד דהיכא דגורם איסור אף ע"י נכרי אסור והקשיתי עליו ע"ש). והנה לפמ"ש בנ"י הובא בש"ך סי' קפ"ב דלמ"ד דהיכא דהשליח לאו בר חיובא חייב המשלח אף בקטן חייב המשלח ע' בנתיבות שם שהחזיק במעוז דברי הנ"י דהיכא דהאיסור כבר נעשה חייב המשלח אף בעושה ע"י קטן ונכרי יש ג"כ לישב דברי הרמב"ם דמיירי בעשה ע"י קטן אך קשה לדברי הנתיבות מאמירה לנכרי דל"ה רק שבות וכבר הקשה כן הנתיבות על דבריו בסי' שמ"ח. אך מה שתי' שם דבשבת כיון שנכרי מותר לבשל בשבת ל"ש לחייב המשלח כיון שלא עשה עבירה ולא נעשה עבירה בבישול בשבת ע"י נכרי עדיין צ"ע מסירוס דאמרינן בב"מ שם דל"ה רק שבות אם נכרי אינו מצוה על סירוס והלא מ"מ נעשה עבירה כיון דבהמת ישראל נסתרס דאפי' גרמא אסור כמו היכא שניקף גדול. אף ע"י קטן ונכרי שכ' הנתיבות שם, גם קשה לדבריו בהא דלא מוקי בב"ק נ"א בבור של ב' שותפים שצוו לקטן לחפור דחייבים לדעת הנ"י והנתיבות הנ"ל והרבה יש לדבר ואקצר הפעם:

יב ולדאתאן עלה מ"ש הלח"מ כיון שעשה ע"י שליח ל"ה לאו שאב"מ התוס' בפסחים ס"ג לא כתבו כן שכ' ד"ה או לאחד דביש חמץ לאחד מבני חבורה אינו חייב רק השוחט דהוי לאו שאב"מ אף דשחיטת פסח בעי שליחות ואם אמר לשוחט שישחוט אף שיש לו חמץ הוי לאו שיש בו מעשה להלח"מ, וע"כ התוס' אין סוברין כן ושמא גם כונת תוס' דל"ה מעשה משום דאשלד"ע אך היכא דיש מצוה ויש עבירה נתוכחו האחרונים אי אמרינן אשלד"ע עיין ספר ברוך טעם ואכ"מ להאריך וכת"ה העיר על קו' הלח"מ ממ"ש המגיד משנה פי"ג משכירות דהיכא דמשכחת במעשה לוקין אף בלא מעשה כגון בחסימה וה"ה בע"ז שעשה ע"י עכו"ם יפה העיר אך החינוך מצוה שמ"ה שמ"ו כ' סברא להיפך וכבר העיר בזה המ"ל פ"ד ממלוה ה' ו'. גם י"ל אף לההמ"ג היינו דוקא היכא דבדיבורו איתעבד מעשה כגון בחסמה בקול או בעדים זוממין שכ' המ"ל פ"ד ממלוה ה"ו דמשכחת במעשה שהעידו בכתב, אבל בדיבור ולא נעשה מעשה ל"מ מה שיכול הלאו להיות ע"י מעשה. א"כ בע"ז שאף שאחר עשה הע"ז עפ"י צויו מ"מ לא אתעבד מעשה בדיבורו דאדם אדעתא דנפשי' קעביד ל"מ מה שיכול להיות ע"י מעשה אך מ"מ כיון שבגרמתו איתעביד מעשה ומשכחת העבירה בלי מעשה י"ל לשיטת ההמ"ג פי"ג משכירות גם הכא חייב. ובמ"ש לעיל דגם ההמ"ג מודה דבלי מעשה כל דהו אינו חייב אף שיכול להיות ע"י מעשה ניחא במכות כ' דמחייב שם בנוקף ומקשה מאן דאכל תמרי בארבולא לוקה והלא הוי לאו שאב"מ ומשני ר"א במסייע ורבא משני במקיף לעצמו ומשמע בלא מסייע פטור והרי משכחת לה הלאו במסייע או מקיף לעצמו ולחייב אף באינו מסייע. אך לפמ"ש לעיל דגם לההמ"ג בעי שיתעבד מעשה בדיבורו ניחא ובניקף ליכא למימר שנתעבד מעשה בשליחותו ע"י אינו בר חיובא. ויש שלד"ע ואיתעבד מעשה בדיבורו דהרי מבואר שם אחד המקיף והניקף חייב ומשמע דקאי אבר חיובא שפיר מקשה ודו"ק כי קצרתי. ועיין תוס' שבועות י"ז דא"ח אשהי' ואלובש כלאים כשהוא לבוש כבר מלקות דהוי לאו שאב"מ ולההמ"ג הנ"ל הרי משכחת במעשה ולפמ"ש ניחא דכאן ליכא מעשה כלל וגם ההמ"ג מודה:

יג ודע דיש להסתפק במימר בכתב כגון שכתב זו תמורת זו אם חייב משום מימר לפוסקים דשבועה בכתב מועיל. ואמאי לא יהני מימר בכתב דכתיבה כדיבור. ולפ"ז קשיא על ההמ"ג פי"ג משכירות הנ"ל והמ"ל פ"ד ממלוה הנ"ל שכתבו דמ"ה חייב בעדים זוממין משום דמשכחת בעדות בכתב וא"כ אמאי אמרינן שם לא תתני מימר והרי גם במימר משכחת בכתב דהוי מעשה וכן נ"ל להוכיח ממחשב בקדשים דאמרינן זבחים כ"ט דלוקה ומוקי לה כר"י דלאו שאב"מ לוקין. והרי התוס' כתבו בכמה מקומות דמחשב בקדשים הוא כדיבור ולפ"ז ה"ה כתיבה ולישני דמיירי בכותב דהוי מעשה וע"כ כתיבה ל"ה כדיבור רק בין אדם לחבירו כגון בעדות דמה לי שמגיד מחשבותיו לחבירו בדיבור או בכתב אבל לא בין אדם למקום ולפ"ז ה"ה בשבועת ביטוי ל"ה כתיבה כדיבור ומ"ה בהא דמגילה דהי' כותבו דמוכח שאינו יוצא בכתיבה דל"ה כדיבור בין אדם למקום וכבר כתבו הראשונים ראי' זו מיהו י"ל דמגילה פרסומי ניסא פרסום ודאי ל"ה רק בדיבור ואכ"מ להאריך: יד ודע דהתוס' הקשו ב"מ צ' ע"ב ד"ה ר"ל אמר בהא דס"ל לר"ל חסמה בקול פטור דלאו שאב"מ אין לוקין ובמכות ט"ו ס"ל בנותר דאין לוקין משום התראת ספק אבל לאו שאב"מ לוקין עיי"ש. והי' נ"ל דס"ל לר"ל דהיכא דמשכחת לה שיעבור הלאו במעשה כגון בתרומה אין לוקין בשאין בו מעשה אבל היכא דלא משכחת לה שיעבור הלאו רק בלא מעשה כגון בנותר לאו שאב"מ לוקין עליו והוא ממש להיפך מסברת ההמ"ג פי"ג משכירות הנ"ל. והרי כסברא זו מבואר בנוב"י תנינא חלק אה"ע סי' ע"ז לענין התראת ספק דהיכא דא"א לעבור רק בהתראת ספק אז שמי' התראה ואמאי לא נימא כן לענין לאו שאב"מ והא דמקשה לר"י דר"י אדר"י במכות ט"ז ולא משני כנ"ל היינו דר"י סובר דרק לענין התראת ספק יש לחלק כן אבל בלאשאב"מ אין לחלק בהכי ולר"ל ס"ל בהיפך דדוקא לענין לאו שאב"מ הסברא לחלק משא"כ בהתראת ספק עיין בנוב"י שם ואז תבין ותמצא הדברים נכונים כדכתיבנא (שוב ראיתי דא"כ מה מקשה במכות כ' ע"ב דאמר לי' מני ר' יהודה והרי שם, לא משכחת במעשה וי"ל דשם משכחת במעשה כדמסיק במקיף לעצמו ודוק) וסברא דידן מוכת בש"ס דשבועות כ"א דמחלק באכלתי ולא אכלתי חייב מלקות משא"כ באוכל ולא אכל וה"ט דשבועה דלשעבר לא משכחת רק בלאו שאב"מ משא"כ בשבועה דלהבא והרבה יש לדבר בפרט זה והנני מוכרח לקצר: טו והנה צריך לבאר הא דמימר הוי לאו שאב"מ אף דבעי הנפת יד אחולין כדכתבו בתמורה כ"ז ותוס' ב"מ נ"ה ד"ה פרה מ"מ עיקר העבירה היא הדיבור וכיוצא בזה כתבו תוס' שבועות כ"א ד"ה חוץ לענין מוציא ש"ר דבעי לר"י עד שישכיר עדים. ועיין מהרש"א כתובות מ"ה ע"ב ד"ה והוא שבעל שהקשה לר"י אמאי הו"ל לאו שאב"מ ולא הרגיש שהוא קו' תוס' בשבועות ולמהרש"א יש לעיין בהא דתמורה שכתבתי. והנה לעיל הארכתי בדין בית בערי חומה לענין אם נתיקר אזכור עוד מה שמבואר בר"מ פ"ב מעבדים מדין עבד ה' ט' שהברי' והוסיפו דמיו או נסחף ופחתו דמיו הולכין לקולא ולא הביא נתיקר או הוזל הנראה קצת דאם נתיקר או הוזל לעולם צריך לתת הדמים שקנה רק אם נעשה בעבד שינוי הדין דאזלינן תמיד להקל ואולי פי' כן בגמ' נתיקר או הר"מ נקיט בהבריא או נסחף וה"ה נתיקר וצ"ע ותו לא מידי:

והנני ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה