אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן פז

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן פז

סימן פו

ב"ה פרעמישלא תרל"ט:

לחתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י:

א ע"ד הקושיא בפסחים מ"ז דר' יהושע ס"ל טובת הנאה אינה ממון וממשנה דמעשר ב' הובא בב"מ י"א בעישור שאני עתיד למוד דהקנה ר' יהושע לר"ע מוכח דס"ל טובת הנאה ממון מדתקנה מטלטלי אגב קרקע וכן למה דמשני רב פפא דעת אחרת מקנה ע"כ ס"ל טובת הנאה ממון והוא קו' מבואר בשאג"א ובאו"ח וכמה אחרונים וקצת י"ל בישוב הקו' בדרך זה דבש"ס דבכורות כ"ז אמרו דבתרומה מותר לקבל פרוטה ליתן לבן בתו כהן כיון דקדושת הגוף לא מתחלי משא"כ בזרוע ולחיים וכו' אתי למטעי ולנהוג מנהג דחולין וצ"ל אף דמעשר ראשון מותר לזרים ואתי למטעי ולנהוג מנהג חולין או דל"ש למשחה בפת כמ"ש תוס' שם ומ"ה לא איכפת אי ינהג מנהג חולין או כיון שעדיין צריך להפריש תרומת מעשר דקדושת הגוף ומ"ה כתב רש"י שם. דתרומה ומעשר שוין וע' לקמן. ולפ"ז נאמר דבחלה טמאה או תרומה טמאה כיון דנתחללה ומה"ט כהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה משום שמחוללת חיישינן דאתי למיטעי ולנהג מנהג דחולין ובאמת אסור באכילה, רק שריפה מותר ולכן אסור ליקח טובת הנאה ורק דמ"מ הרשות בידו לתת למי שירצה וגם זה מיקרי טובת הנאה כמ"ש השעה"מ פ"ה מאישות ה"ו ובזה ס"ל טובת הנאה אינה ממון ור"א ס"ל טובת הנאה ממון משא"כ היכא שיכול ליקח הטובה לתת לבן בתו כהן כהך דמעשר ב' שפיר ס"ל לר' יהושע טובת הנאה ממון כנלע"ד. (ועמ"ש מזה בסי' פ"א אות כ') והנה במה שכ' לעיל בהא דמעשר ראשון מותר לקבל טובת הנאה ול"ח שינהג מנהג חולין דל"ש למשחה בפת הנה התוס' בזבחים ע"ה ע"ב ד"ה שביעית הקשו תרומה קודם לפסח יהא אסור לחמץ דממעט באכילתה ותי' דהכי עדיף דכתיב למשחה הרי דבפת שייך למשחה וסותר לתוס' בכורות הנ"ל. ונשאלתי ע"ז מהרב הגדול מ' אלימלך אשכנזי והנלע"ד דהא דל"ש למשחה בפת היינו בשאר דברים אבל בעיקר האפי' אם יאפה חמץ או מצה לזה עיקר השבח מהפת ודאי שייך למשחה לגדולה ושפיר כתבו התוס' ובהכי מיושב דל"ק כיון דקרא דלמשחה בתרומה כתיב דהרי בקרא כתיב ואני נתתי לכם את משמרת תרומתי למשחה ואיך נימא דבתרומה ל"ש למשחה ורק בקדשים אמנם להנ"ל ניחא דבתרומה שייך ג"כ למשחה לענין חמץ אמנם אף אם נימא דהתוס' חלוקין וס"ל לתוס' זבחים דבתרומה שייך ג"כ למשחה ואף בבת מ"מ במעשר ראשון דמותר לזרים ומותר לטמא ביד אף לר"מ דאסור לזרים כמ"ש תוס' יבמות פ"ו לכ"ע ל"ש למשחה כיון דל"ק במע"ר את משמרת תרומתי ושפיר שייך טובת הנאה במע"ר ודו"ק (וע' לעיל סי' פ"א אות כ' מ"ש מזה):

ב עוד נלע"ד לתרץ הקושיא בטיב טעם הנה בב"מ י"א מסיק רב אשי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות וכ' הש"מ בשם הר"ן דבמתנה בין משתמרת בין אינה משתמרת קונה מטעם שליחות ורבים הקשו דא"כ אף במציאה לקני חצר שאינה משתמרת מטעם שליחות דזכין לאדם שלא בפניו עיי"ש שתי' דבעי שליחות של בעל הממון ולכן ל"מ במציאה מתורת שליחות ורק בחצר המשתמרת מטעם יד ובמתנה בדעת אחרת מקנה הוי שלוחו של בעל הממון שהוא המקנה (קצ"ע דאיך משוה המקנה שליח חצר של אחר שהוא של הקונה) ועכ"פ למדנו דמה"ט ל"מ חצר שאינה משתמרת במציאה דל"ה שלוחו של בעל הממון אמנם בפרעון חוב ודאי ק קונה חצר שאינה משתמרת דהוי שליח של בעל הממון דהמלוה מיקרי בעל הממון. ולפ"ז הנה הקצה"ח סי' רמ"ג כ' דמתנת כהונה הוי שכר פעולה דבלוים כתיב כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם ומ"ה כ' דקטן יכול לזכות דהוי כפרעון חוב ע"ש וע' מ"ש בספרי חא"ח סי' י"ג אות י"ד ומ"ש בשם רש"י קידושין נ"ג דבעלי מומין חולקין בשכר טרחא משחיטה והפשטה ע"ש ויבואר עוד לפנינו משא"כ מתנת עניים ל"ה חוב לעניים רק מתנה ומעתה תקשה בגמ' ב"מ דמקשה מר' יהושע ור"ע וכי בצד שדהו היו עומדין בשלמא מר"ע שפיר מקשה דעניים הו"ל מתנה ולא פרעון חוב משא"כ בר' יהושע שהגיע לו שכר פעולה והו"ל בע"ח ונעשה החצר שלוחו של בעל הממון ול"ב חצר המשתמר אך בה"א לא הי' הגמ' ידע מתי' דרב אשי דחצר ל"ג משליחות ולכן מקשה מר' יהושע ור"ע אבל למסקנא ל"ק רק מר"ע וצ"ל טובת הנאה ממון והו"ל דעת אחרת מקנה אבל למעשר דר"י ולתרומת מעשר שהקנה ר"י לראב"ע לא הי' צריך דעת אחרת דקונה מטעם שליחות דהוי שלוחו של בעל הממון דהיא פרעון חוב שכר פעולה ולכן באמת ס"ל לר"י טובת הנאה אינה ממון כשיטתי' דפסחים ומ"מ הקנה לראב"ע מתורת חצר ושליחות אף בחצר שאינה משתמרת כעין דברי הר"ן הנ"ל ודוק היטב בזה כי היא הערה גדולה לשיטת הקצה"ח:

ג והנה בנתיבות המשפט סי' רמ"ג חולק על הקצה"ח הנה מ"ש בנתיבות ס"ק ח' שם דהא דכתב רחמנא ונתן לאו משום שיש חיוב על הבעלים רק שרחמנא זוכה להבעלים שיהי' להם טובת הנאה ואם רוצה להפקיר טובת הנאה אין עליו מצות נתינה נעלם ממנו במח"כ דברי הרמב"ן בהשגתו בס' המצות שורש י"ב דמצות הפרשה ומצות נתינה ב' מצות הן וע' נוב"י תנינא יו"ד סי' ר"א שגם ממנו הי' בהעלם דברי הרמב"ן וכבר הובא זאת באחרונים. ואמנם י"ל דלמ"ד טובת הנאה אינו ממון ל"ש לומר שהתורה כתבה ונתן שיהי' זכות לבעלים דט"ה אינו ממון ע"כ כתבו למצוה משא"כ למ"ד טובת הנאה ממון כתבוה התורה לזכות ולא למצוה ובזה מיושב מה שאין מברכין על הנתינה לכהן שנתקשו הראשונים. ועיין ברמב"ן הנ"ל שהקשה ג"כ למה יברך על הפרשה ולא על הגמר שהיא נתינה לדברי הנתיבות ל"ה מצוה רק זכות והדבר תליא בזה אי ט"ה ממון איברא אף אם ט"ה אינה ממון מ"מ יש לבעלים זכות עכ"פ. והמובחר כמ"ש הרמב"ן. ובעיקר הדבר שכ' הקצה"ח דמה"ט קטן זוכה במתנת כהונה משום דפרעון בע"כ שמי' פרעון והוי כגט דמהני בקטנה הואיל ומהני בע"כ והנתיבות חולק דאינו יכול לכוף לכהן לקבל מתנות הנה הרשב"א בתשו' סי' ח"י כ' בטעם דאין מברכין על נתינה לכהן משום דכהנים משלחן גבוה קזכי ועל מצות כיבוד כ' משום דאם לא ירצה האב לא יקבל וכן בצדקה ומדלא כ' כן גב' מתנות כהונה משמע דבמתנת כהונה חייב לקבל אך הדבר פשוט כדברי הנתיבות והרשב"א באמת הי' לו לומר האי טעמא וראיתי בספר מייתי להאי טעמא בשם אבודרה"ם ואין לפני ואמנם מ"מ אין בדחיית הנתיבות לסתור דברי הקצה"ח דהן אמת אם אינו רוצה הכהן לקבל אין כופין אותו והרי גם בבע"ח אין כופין לקבל הפרעון רק דהלוה נפטר מחובו אם נותן בע"כ וה"ה במתנת כהונה נפטר מחובו בע"כ דכהן אם נותן לו ומ"מ אם הכהן אינו רוצה לקבל מי יכוף אותו אמנם בגוף הדין אמרו בש"ס דב"ק ק"י דכהנים מקבלי מתנות הן ובנתיבות כ' דאף בירושה אם אינו רוצה אינו מקבל הנה בחלק פשוט מחלוקת הוא בטור אם יכול לומר איני יורש בסי' רע"ח אך בחלק בכורה משום דקרי' מתנה ולכאורה בב"ק ק"י דקמבעיא ליה אי יורשים או מקבלי מתנות אמאי לא אמרו נ"מ אם יכול לומר איני נוטל ונ"מ שאין בע"ח גובה בזה אם יאמר הכהן איני רוצה ומזה משמע דגם בירושה יכול לסלק ושמא בלא"ה מתנות כהונה אינו משועבד לבע"ח דהוי כמו צדקה והענקה דאינו משועבד לבע"ח כמו צדקה ומעשר עני דמבואר במרדכי פ"ק דב"ב ובתוספתא דפיאה הובא בקצה"ח סי' פ"ו ס"ק ג' דאין פורעין ממנו מלוה, אך בחולין קל"א מבואר דמתנת כהונה נכסי כהן דבע"ח גובה בחובו וקשיא מ"ש ממעשר עני ומזה מוכח כדברי הקצה"ח דתרומה ותרומת מעשר הוי שכר פעולה. ומ"ה בע"ח גובה וממנו משא"כ מעשר עני והענקה וצדקה. ואמנם בש"ס דב"ק ק"י מסיק דגזל הגר מתנה הוא ושם מבואר דכל כ"ד מתנות כהונה מתנה ושמא יאמר הקצה"ח דשם לא בא רק לאפוקי דל"ה יורשים ונ"מ למעשר בהמה אבל ל"ה מתנה גמורה רק שכירות וגם מי שנוטל שכירות הוי כלקוח למעשר בהמה ודו"ק שוב מצאתי בבשמים ראש סי' צ"ג שהרגיש בשם א"ז מה שהקשיתי לעיל למה במעשר עני אין משועבד לבע"ח ומתנת כהונה משועבד לבע"ח ודוק היטב בכ"ז:

ד וששאלת בתוס' פסחים מ"ו ד"ה הואיל דמייתי תוס' ראיה דהואיל דלא שכיח ל"א משתי הלחם ולחה"פ דאינו דוחה יו"ט ול"א הואיל דאי בעי פריק והקשה בשעה"מ פ"ג מיו"ט הרי אין פודין ביו"ט וע"ז הקשית הרי הא דאין פודין הוא רק מדרבנן וקו' תוס' הוא אדאורייתא לפי מה דאמרינן בביצה כ' דשתי הלחם ולחה"פ מדאורייתא אין דוחין יו"ט ואזה הקשו תוס' יפה הערת אולם י"ל דמשמע דתוס' הקשו מלקמן דמבואר דא"ד יו"ט כמ"ש תוס' ומלקמן י"ל דמדרבנן א"ד יו"ט ויפה הקשה בשעה"מ ואמנם זה דוחק אך לפמ"ש בספרי חא"ח סי' פ"ח אות ו' ז' להקשות קו' גדולה אתוס' שכתבו דאין התנור מקדש ולמ"ל זאת הרי אף אם התנור מקדש אין מקדש רק לאחר קרום פנים וקודם קרום פנים שייך הואיל ותירצתי דהתוס' הוצרכו לזה משום דאם התנור מקדש ויפדה קודם קרום פנים יאסר ביו"ט משום עצי הקדש דזוז"ג אסור ועי"ש מה שתירצתי קו' התוס' בחריפות א"כ ע"כ התו' לא הקשו רק אדרבנן דאדאו' לא הוצרכו למ"ש שאין, התנור מקדש ע"ש ולפ"ז יפה הקשה השעה"מ. ועיין בספרי שם אות ז' תירצתי קו' תוס' והיוצא לי משם דבאמת מותר לאפות ביו"ט משום הואיל שאף שהתנור מקדש יכול לפדות קודם קרום פנים ואמרינן הואיל. ורק מדרבנן אינו יכול לפדות קודם קרום פנים שיאסור מטעם זוז"ג וכיון דמדאורייתא מותר לאפות יו"ט זמנו ובעיו"ט ל"ה זמנו ואין התנור מקדש ומ"ה מותר לאפות בעיו"ט ולא נפסל בלינה דבעיו"ט אין התנור מקדש אך ביו"ט אם יאפה ומדרבנן לא יוכל לאפות ביו"ט דאימת יפדה קודם קרום פנים אם יפדה יאסר מהתנור ולאחר אפי' אם יפדה נתקדש מהתנור עיי"ש. והיטב אדעה דגם על דברי תקשה דהרי מביצה כ' מוכח דמדאורייתא אין שתי הלחם נאפין ביו"ט אבל לק"מ דשם ל"א רק דע"כ מדאוריי' אסור לאפות לצורך גבוה כמו בנדרים ונדבות דאס"ד לצורך גבוה מותר ורק משום שמא ישהא א"כ בשתי הלחם ל"ש שמא ישהא למה אסור אבל אי צורך גבוה אסור מדאורייתא ניחא ומ"מ בשתי הלחם י"ל מותר מדאורייתא משום הואיל ומדרבנן אסור דמדרבנן ל"ש הואיל אם התנור מקדש דל"מ לפדות קודם קרום פנים כדכתיבנא דיאסר משום זוז"ג ודו"ק:

ה והערתך בסוגיא הנ"ל במה שפירש"י בחורש בשור וחמור דהחמור של קדשי בדק הבית והתוס' הקשו אפי' החמור של חולין עובר משום ב' לאוין בשור הקדש חטאת או עולה משום לא תעבוד בבכור דכל הקדשים כבכור ומשום מעילה וכתבת לישב דרש"י כשיטתי' במכות כ"ב דשור פסולי המוקדשים עובר משום כלאים דהוי חולין וקדשים א"כ נקט בחמור שהוא קדשי בד"ה לרבותא לא מיבעי חמור חולין ושור הקדש בודאי עובר משום כלאים אפי' אינו חמור רק שור הקדש ושור חולין אלא אפי' חמור בדק הבית ושור הקדש דשניהם הקדש ואילו בשור ושור בכה"ג פטור בשור וחמור חייב והתוס' כשיטתם דשור פסולי המוקדשים חייב משום כלאים דהוה צבי ואיל ב' מינים ולפ"ז בשור חולין ושור הקדש א"ח משום כלאים ושפיר הקשו ע"כ: הנה יפה הערת והלכת בשיטת המ"ל פ"ט דכלאים דלשיטת רש"י ה"ה המנהיג בהמת קדשים עם בהמת חולין חייב וכן המרביע אכן אני תמה בזה וראיות גדולות יתנו עידיהן דקדשים על חולין ל"ה כלאים. הנה ממשנה דתמורה י"ח דפליגי בולד שלמים אי קרב שלמים והעיד ר' פפייס שאכלו ולד שלמים ופרש"י ר"ה ד' ו' שהפריש בהמה מעוברת או עיברה לאחר הקדשה ואם עיברה לאחר הקדשה מבהמת חולין הוי כלאים שבא מחולין וקדשים שאסור להרביע זע"ז ואיך קרב לגבי מזבח ונצרך לדחוק דמיירי בולד שלמים שנתעברה מבהמה שלמים וכל כה"ג הו"ל לפרושי. וגם ממשנה דולד תודה הרי הוא תודה וסתמא מיירי שנתעברה מבהמת חולין ול"ה כלאים. והנה בענין אם זכר מבהמת קדשים בא על בהמה דעלמא אי יש חשש על הולד כבר נתוכחו הגאון מסאטנוב והגאון מ' יוזפא והגאון בספר יהושע חיו"ד סי' ל"ז ל"ח ל"ט ודעתם דבהמת קדשים הבא על הבהמה דעלמא אין בה מיחוש על הולד. ותוקף ראייתם מהא דמקשה בתמורה י"ז אקרא דרק קדשיך אי דעולה זכר הוא והקשו דלמא קרא מיירי בעולה זכר שבא על בהמת חולין וחוששין לזרע אב או משום זוז"ג חייב להקריב הולד (וע"ל סי' ל"ה אות גד"ה שהארכתי בדין זה) ולהנ"ל אם נאמר דחולין וקדשים כלאים פשיטא שאינו קרב דהוה כלאים ושפיר מקשה אך דעדיין י"ל דמיירי בעולה שבא על שלמים אך בעולה שבא על שלמים אולי הולד דינו כשלמים ויהי' איך שיהי' מפשטא דכל הסוגיות דתמורה י"ז י"ח משמע דל"ה כלאים וכן מוכח בבכורות ט"ו ע"ב דולדות דפסולי המוקדשין שהקדישן ואח"כ נעשו בעלי מומין אסור ואמרינן שם דסמוך לפדיון מתפיסין לשם אותו זבח והיכא דאיעבר לאחר פדיון מותר כמו ולד דצבי ואיל. וממנ"פ אם איעבר מבהמת קדשים איך פשיטא לי' דולד צבי ואיל הוא כיון דאבי' קדשים דילמא חוששין לזרע אב ואי נתעברה מחולין איך מתפיס הולד לשם אותו זבח והרי הוי כלאים וע"כ דחולין וקדשים ל"ה כלאים גם מש"ס דתמורה י"ז הכלאים והטריפה וכו' לא קדישין ולא מקדישין ואמרינן שם דלא משכחת רק במקדיש בהמה ואח"כ נתעברה מכלאים דהולד אינו קדוש ולמ"ל הך דכלאים דע"כ היא חולין אף חולין שאינו מכלאי' אם בהמת קדשים נתעברה מחולין הולד כלאים כיון שאסורים זב"ז. וע"כ צ"ל דגם רש"י יסבור דחולין וקדשים ל"ה כלאים ורק בשור פסולי המוקדשים שהוא חידוש. ואולי גם לרש"י ילפינן מצבי ואיל כדילפינן בבכורות ל"ג לכדר' יצחק ור' אושעיא אף דרש"י שם מפרש לא איתפרש היכא. אבל אליבא דאמת ילפינן מקרא וס"ל לרש"י בטעם דקרא דהוי מקצת חולין ומקצת קדשים ומ"מ לא שמענו מזה לב' בהמות וההערה גדולה ממקומות הנ"ל שציינתי אמנם נראה לישב דיש לומר הנה הא דכלאים פסול להברכה ל"ה משום שנעשה עבירה באמו בהרבעה כמ"ש הטו"ז סי' תרמ"ט בשם הלבוש מדאיצטריך קרא וע' סוטה מ"ו מרבינין מקרא דנעבדה כשר להקרבה וכלאים אסור להקריב מקרא דשור או כשב פרט לכלאים וכל מקום שנאמר שה להוציא כלאים בב"ק ע"ח דהוה רק מקצת שה זה דוקא בבא מבהמה וחי' ולא בבא מחולין וקדשים אף דהוה בכלל בהמתך לא תרביע כלאים לשיטת רש"י מ"מ הולדות ל"ה כלאים דהוין כולה שה ולא מימעטי מקרא דשה להוציא כלאים. וז"ב ומ"מ עדיין צע"ק:

ו וראיתי דרך אגב במ"ל שכ' במרביע פסולי המוקדשים על פסולי המוקדשין ל"ה כלאים ולהיפך מזה מבואר בריטב"א מכות במקומו דאפי' מרביע על מינו הוי כלאים. אך לפ"ז צ"ע ברש"י תמורה כ"ד שפי' שמא יגדל עדרים ואתי לידי גיזה ועבודה ות"ל שירביע כלאים דאף אם ירביע על מינו הוי כלאים וצ"ע. שוב נתעוררתי דגם ברש"י מבואר אפי' על מינו אבל אין הכונה פסולי המוקדשין על פסולי המוקדשין רק על מין שור ולפ"ז גם מריטב"א אין ראי' ודוק. ודע דמ"ש התוס' דמ"ה ל"ח לאו דמעילה משום דבעי ש"פ צ"ע דהרי בש"ס דמכות כ"ב מוקמינן דהאי תנא איסור כולל ל"ל והוא ר"ש ולר"ש לוקין במעילה אף בפחות מש"פ דכ"ש למלקות ול"ש תי' התוס' ומזה ראי' למ"ש בספרי חא"ח סי' ע' אות ג' דאף לר"ש אין לוקין פחות מש"פ במעילה:

והנני חותנך אוהבך:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה