אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן פו

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן פו

סימן פה

ב"ה פרעמישלא תרנ"ב:

בדבר השאלה אודות הבית שהניח אחד אחריו ברכה. וצוה קודם מותו שיהיה הבית על עולמות, ולא אמר בפירוש מה יעשו בהפירות. והאפטרופסים שמנה סדרו איך לכתוב הצוואה. ונכתב בהצוואה שהרשות ביד האפוטרופסים לחלק ההכנסה לצורך עניי העיר, או לעשות אינסטיטוסיאן טובה בהעיר או להשתמש המעות לצורך עניני הדת בהעיר ולהאפטרופסים הרשות לשלוט בה בהבית. ולעשות בההכנסה כרצונם, עפ"י אופנים הנ"ל, ואח"כ קרא כותב הצוואה לפני השכ"מ וחתם עצמו עלי' וכן נעשה האנטאבולאטיאן אצל הבעהערדע שמקבלים עליהם ההתמנות על אופנים הנ"ל וכבר התחילו לחלק ההכנסה לעניי העיר. וכעת יבואו קרובים של המנוח הנ"ל בבקשתם לתת להם ג"כ מההכנסה, ושאלו האפטרופסים אי יאי למיעבד הכי יען שאינם מבני העיר:

א תשובה ברמ"א סי' רנ"ו ס"ד מבואר דאם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם לשנות אפי' לת"ת משמע דכ"ש דאין ליתן לעני מעיר אחרת אפי' הוא קרוב. שהרי כ' מהרי"ו הטעם שכבר זכו בו עניים דמתא והובא בטו"ז שם אמנם המהרי"ק בשורש ה' כתב דזה דוקא בנודר והקדיש לעניים מיוחדים. אמנם במה שהקדיש שיהי' קרן קיים לעולם. ומהריוח יתן לעניי העיר בכל שנה ושנה כפי אומד דעת הגבאים ליתן לכל אחד ואחד למי שירצו ל"ש לומר שכבר זכו העניים ויכולים לשנות לדבר מצוה אחרת ע"ש וע' מהרי"ט ח"א סי' קל"ג דקלסי' למהרי"ק ומביא סברתו בלא חולק. א"כ בנ"ד שצוה לתת משכר דירה לעניים כפי אומד דעתם ל"ש למימר שכבר זכו עניים. מ"מ דברי מהרי"ק שם קצ"ע שכ' דאף הרשב"א בתשובה דס"ל דאינו יכול לשנות מודה בזה דאפשר דגם הרשב"א ל"ק רק כשגובין ליתן לעניים מיד. אבל בכה"ג שיתחלק מהריוח בכל שנה גם הרשב"א מודה. ובאמת המהרי"ק גופי' שורש קכ"ח מביא תשו' הרשב"א במקדיש שדה לעניים וצוה שיחלקו הפירות בכל שנה לעניים אינו רשאי לשנות הרי סותר ד"ע בדברי הרשב"א. וע' בשו"ת בית שלמה חיו"ד ח"ב סי' נ"ה שתמה בזה על המהרי"ק, ונראה לישב עפ"ד מהר"ם אלשיך סי' ז' הובא בקצוה"ח סי' ר"ט אות ז' ובמל"מ פכ"ג ממכירה דדוקא בהקנה דקל לפירותי' ל"ה דשלב"ל כיון שהפירות מגוף הדקל אבל בהקנה מעות להרויח הו"ל דשלב"ל שאין הריוח מגוף המעות. וע' בקצה"ח דמייתי לרשב"א גיטין שפי' בזה האיבעיא בעבד שמכרו רבו לקנס. א"כ נכונים דברי מהרי"ק דבסי' ה' דמיירי בהקדש מעות שיהי' הקרן קיים ומהריוח יתנו לעניים שפיר כ' דגם הרשב"א מודה דהרי לא זכו העניים בריוח, ובהקרן לא זכו כמו בדקל לפירותיו כמ"ש המהר"ם אלשיך ע"כ גם הרשב"א מודה דמותר לשנות. משא"כ הרשב"א בתשובה שהביא בשורש קכ"ח דמיירי בהקדיש שדה לעניים. וצוה שיחלקו הפירות בכל שנה דהפירות הם מגוף הקרקע וקנו העניים גוף הקרקע כמו דקל לפירותי' ושייך לומר שכבר זכו עניים ע"כ ס"ל להרשב"א דאינם יכולין לשנות א"כ בנ"ד שהקדיש השכר דירה לעניים י"ל דשכר דירה עדיף ממעות להרויח. ואף דלא עדיף כמו פירות שדה שהפירות באין מגוף השדה מ"מ הדירה הוא בגוף הבית והשכירות חליפי הדירה ואם הקנה הבית לשכר דירה י"ל דאף מהר"ם אלשיך יודה דמהני. וע' בתשובת הגאון רעק"א סי' קמ"א מייתי למהריב"ל דדמי שכירות הוה דשב"ל ומפלפל אם מועיל באומר בית לדמי שכירתו ומייתי לתוס' גיטין ס"ו דדמי חמרא הוה כאומר חמרא לדמי', והנה לא מייתי כלל לדברי מהר"ם אלשיך ומ"מ מסיק בצ"ע בצוה ליתן משכר דירה הואיל ולא אמר בית לדמי שכירתו. ואף דבסמ"ע סי' רי"ג כ' דמה"ט בפירות שובך אף שלא אמר שובך לפירות סתמא הוה כאומר שובך לפירות מדלא אמר פירות שובך פלוני אני מוכר לך סתמא הקנה לו הפירות באופן המועיל. משא"כ בפירות דקל. והסמ"ע מייתי לב"י שכ' הטעם שהשובך טפל לפירות ומסתמא נמכר עמו. משא"כ דקל אינו טפל לפירות. ומ"ה צריך להקנות בפירוש דקל לפירותי' ולפ"ז בבית שאינו טפל לשכירות צריך להקנות בפירוש בית לשכירות מ"מ בנ"ד שהקדיש בפירוש כל הבית מחצה לעניים תיכף ומחצה לאח"ז הוה כאומר שהקדיש בית לשכר דירה לעניים ולדעת הרשב"א בתשובה אינו יכול לשנות שכבר זכו בו עניים דמתא:

ב איברא י"ל דבנ"ד שהרשות ביד הגבאים לשנות וליקח כל ההכנסות על איזה אינשטיטוטיאן טובה או לצורך הדת ומוסדותי' ע"כ ל"ש לומר שכבר זכו בו עניים דמתא דבכל עת הרשות ביד הגבאים לשנות אך מ"מ נהי דתלה הדבר בדעתם מ"מ כל מה שירצו לעשות זכו למפרע דאף דל"א ברירה מ"מ הוה ספק ע"כ אין יכולים לשנות מהצואה והנה יש לדון בשאלה זו אם מצד מצוה לקיים דברי המת מחויבים הגבאים ליתן להעניים דמתא כיון שמבואר כן בהצוואה. אמנם מבואר בסי' רנ"ב ס"ב דל"א מצלקדה"מ רק היכי שנותן עכשיו לשליש לשם כך. אבל אם הי' בידו קודם לכן ולא לשם כך או שבאו לידו אחר הצואה אין בזה משום מצלקדה"מ ובנד"ד שכר הדירות באו להמשגיחים אחר הצוואה ואין בזה משום מצלקדה"מ וקצ"ע על המחבר דבסי' רנ"ב פוסק כן בפשיטות. ובסי' ר"נ סעיף כ"ג מביא ב' דיעות תחלה מייתי ויש מי שאומר דאם אמר תנו נותנין משום מצלקדה"מ וי"א דל"א מצלקדה"מ אלא היכי דאתפסי' ביד שליש. ואמאי לא כ' בסי' רנ"ב ב' דיעות (שוב ראיתי שהרגיש בנתיבות בזה) וניחא לי לפמ"ש בכה"ג והובא ביד מלאכי כללי הש"ע אות י"ג כשהביא המחבר ב' דיעות י"א וי"א נקטינן כסברא שני'. וכשכותב המחבר סברא ראשונה בשם י"א והשני' בשם יש מי שאומר משמע שדעתו לפסוק כי"א קמא כמ"ש ביד מלאכי אות ט"ז ולפ"ז כש"כ כשכתב המחבר דיעה א' בשם יש מי שאומר ודיעה הב' בשם וי"א הלכה כדיעה הב'. ומ"ה סתם המחבר בסי' רנ"ה כדיעה הב' ודוק. ומ"מ בנ"ד שמסר הבית ביד האפטרופסים עפ"י נימוסיהם בשעת הצוואה ודאי אמרינן מצוה לקיים דברי המת, וע' מהרי"ט ח"א סי' ס"ג שכ' שלא אמרו מצלקדה"מ אלא להשלים כונתו ורצונו שלא להעביר על דעתו וראי' מס"פ מציאת האשה וכו' אף כאן מאחר שחתם אשר בידו הנכסים הוא אומר שכוונתו של חמי' לא הי' בענין זה. ולא יהא דעתו נוחה בדבר כי אם בדבר זה שעשה ועלי דידי רמיא מצוה להשלים רצונו ולעשות דבר שיניח דעתו של מת עכ"ל, ולפ"ז בנד"ד לכאורה י"ל שלא יהי' דעת הנפטר נוחה שלא יקחו קרובים מעיר אחרת כלום אף אם הם מעיר אחרת. מ"מ כיון שנאמר בפירוש בהצוואה לעניי העיר אין לשנות מזה שנאמר בפירוש:

ג והנה יש לדון גם מצד אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי אי שייך המעות לעניים. ומטעם זה אינם יכולים לשנות הנה דעת הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג דבמתנת עניים ל"א אמל"ג כמל"ד. ודעת הטור סי' רנ"ח דאמרינן אמל"ג כמל"ד במעות עניים וכן דעת הר"ן הובא ברמ"א שם וכן דעת רוב הפוסקים והרי"ף רפ"ד דב"ק כ' להדיא דבעניים אמרינן אמל"ג כמל"ד דכתיב בפיך זו צדקה והקשה מהא דהוצרך בגמ' שם לומר אנן יד עניים. ותירץ דשם לא הי' המעות ברשותו ול"מ להקדישו ומ"ה הוצרך למעמד שלשתן. אבל אם הוה ברשותו כבר זכו בו עניים, ומ"מ אי בעי לשנויי עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו, וכן תירצו בתוס' ב"ק הרי דאם לא הי' המעות ברשותו אז ל"א אמל"ג כמלהד"ד. וה"ה בנ"ד שהקדיש שכר דירה לעניים שמותרים הגבאים ליתן לקרוביו כשאר עניים. ול"א כבר זכו עניים. אמנם כבר כתבתי דכיון דגוף הבית הקדיש לפירותיו ל"ה דשלב"ל והנה הרדב"ז ח"ד סי' קל"ד כ' דהא דאמרינן בעירוכין סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו דוקא באומר סלע זו לצדקה. אבל באומר לעני אתן לך צדקה אינו יכול לשנות מעני לעני. וכ"כ בהגהת מיימוני פ"א מזכי' הובא בקצה"ח סי' רי"ב ס"ק ד'. וכתב הקצה"ח ואפשר, דס"ל להג"מ דאמירה לגבוה נמי באמירה לעני דהוה קנין ממש וא"כ ודאי אינו יכול לשנות מעני לעני. אבל לפי דעת רוב הפוסקים דאמירה לעני אינה קנין ול"ה רק משום נדר יכול הוא לשנותו, וצ"ע הלא ברדב"ז, ח"ג סי' תקכ"ב כ' שהרשב"א יחיד בדבר שכל גאוני עולם חלוקים וס"ל באמירה לבד קנו עניים ואם לא נתנה עובר בב"ת (וע"ל סי' אות בתשובת חתני הה"ג נ"י שהעיר בזה) ונראה דס"ל לקצה"ח דמה דס"ל להרשב"א דל"ה אפי' נדר הוא דעת יחיד. אבל זה דהוה קנין ממש הוא ג"כ דעת מעט מהפוסקים. ורובן ס"ל דהוה. נדר ויכול לשנות ופי' דברי הרי"ף כפשוטו ולא פירש דיכול לשנותו היינו ללותו ולהחזיר אח"כ כמ"ש התוס' בעירוכין ו' ע"ב ובמח"א ה' צדקה סי' ב' וסי' ז' האריך בפרט זה. והיוצא מדבריו דאם נדר לעניים ידועים זכו העניים ואינו יכול לשנות מעני לעני.. ומ"ש הטור דהנודר לצדקה יכול לשנות למצוה אחרת מיירי דנדר לצדקה לעניים שאינם ידועים דל"ש לומר שכבר זכו עניים ע"ש סי' ז'. א"כ בנד"ד שנדר לעניי העיר דהוה כעניים ידועים אין הגבאים יכולים ליתן לקרובים שאינן מהעיר וע' בב"י סי' רנ"ח הביא תשו' הרשב"א. דאף דכל שאמר מנה לעניים סתם אין במשמע אלא עניי עירו אין המנהג כן אלא הגבאים והאפטרופסים נותנים למקצתן ומחלקים כרצונם בין לעניי עירם בין לעניי עיר אחרת. משא"כ בנדון שלפנינו. וכפי הנראה הגהות רמ"א סי' רנ"ח ס"ה שכ' דאפי' נדר סתם הולכי' אחר המנהג. יוצאים מדברי הרשב"א בתשו' זו הגם דברמ"א לא ציין שמקורו מדברי הרשב"א:

ד והנה כבר כתבתי בתשו' (ע"ל סי' פ"ב אות י"א), אם לענין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כתיבה כדיבור דמי וכעת ראיתי בתוס' ב"ב קמ"ט סד"ה דלא מגמרי שרצו לומר דל"א מצוה לקיים דברי העת אלא מפה לפה. וחזר בו ר"י מדאמרינן בהשולח אעשנו בן חורין כופין את היורשי' ומיירי בשטר ע"ש. וע' מהרש"א דאין הגירסא כן בפ' השולח וע' קצוה"ח סי' רנ"ב שהראה דלשון התוס' מבואר בהתוספתא. ועכ"פ כיון דמצלקדה"מ היא אף בכתב ה"ה שי"ל באמירה לגבוה כן, אך להתוס' גיטין ע"א יש לחלק בין אמירה להגדה, ועוד אם נאמר דשבועה ונדר בכתב מהני ה"ה אמירה לגבוה מהני בכתב. וע' בתשו' הנ"ל הבאתי דברי מהרי"ק סי' קס"א דאם מחשבה מהני בצדקה ה"ה דמהני בכתב. ואמנם אף אם מהני בכתב כיון שבעל הצוואה לא כתב בעצמו רק חתם א"ע לא מהני כמ"ש הפוסקים לענין שבועה בכתב. אך הח"ס יו"ד סי' רכ"ז כתב בשם מהרשד"ם דבשבועה בכתב יש עונש בידי שמים והח"ס מסיק שם דאף ע"י חתימה לבד יש עונש ויש לקיים דבריו לשיטת נובי"ק חיו"ד סי' ס"ז דשבועה ע"י שליח מהני כמ"ש בפסקי מהרא"י בכתבים סי' רנ"ד והנובי"ת חיו"ד סי' קמ"ז מחזיק דבריו א"כ י"ל דהכותב הוה שליח והוא שלוחו לנדר. ובגוף הדין הרמב"ן בב"ב קכ"ו כ' להדיא דל"מ שליח בשבועה ונדר.. אך גם לנוב"י מבואר בתניינא סי' קמ"ז דבעי דוקא שיעשהו שליח לישבע עבורו משא"כ בצוה לכתוב כתב ודעתו לחתום לא הי' כונתו לעשותו שליח. ע"כ אין לחוש לזה. רק שיש לעיין לסברת הברית אברהם חיו"ד סי' ב' (ובספרי ליו"ד סי' ב' סוף אות י"א נדפס בטעות סי' כ') שכ' לחוש בחתימה לבד משום יד לשבועה ולפ"ז ה"ה בצדקה קי"ל לחומרא יש יד לצדקה כדאיתא סי' רנ"ח:

ה וראיתי בתשו' הגאון מלבוב בשואל ומשיב מ"ק ח"א סי' ט' שכתב דאין לשנות מצואה שכבר נכתב ונחתם באמט וע' תשובת בית שלמה חיו"ד ח"ב סי' נ"ה שמקיל בענין כזה לשנות קצת לצורך שעה נשען ע"ד הש"ך סי' רנ"ו ס"ק ז' עפ"י דעת הרא"ש ע"ס וע' בינת אדם סוף שער משפט צדק מחמיר בכזה. והנה מבואר בירושלמי דשקלים מותר עניים לעניים ואין מוחין ביד הפרנסים, והביא הרא"ש פ"ק דב"ב סוף אות כ"ט דברי הירושלמי וכ' כלו' אם ראו שום צורך בדבר ובאו לשנות אין מוחין בידם. והד"מ כ' בסי' רנ"ו דאפי' לצורך עניים אחרים אסור. וע"ז כתב הש"ך בסי' רנ"ו ס"ק ז' דעל הירושלמי יש לסמוך אפי' לצורך עניים אחרים. כשרואין שיש צורך בדבר ומה"ט כ' הש"ך שם דאפי' לפדיון שבוים מותר. ומה שהקשה בבינת אדם דהרי כבר זכו עניים י"ל כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב דמה"ט מותר לעשות מקופה תמחוי אף דקופה הוא לבני העיר. ותמחוי לעניי עולם משום דעל דעת בני העיר הוא נותן ה"נ י"ל דהפרנסים שגבו מעות לעניים זכו על דעתם שאם יצטרכו לשנותם ישנו. וכ"כ במח"א ה' צדקה סי' י' בדעת הרא"ש הגם דלהלכה לא מסיק כן. מ"מ דעת הש"ך ודאי כן הוא סוף דבר. הנה לכתחלה אין ליתן רק לעניי העיר אך כיון דמבואר בש"ע סי' רנ"א דקרובו צריך להקדימו לכל אדם ועניי ביתו קודמין לעניי עירו. ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת א"כ קרוביו מעיר אחרת קודמין לעניי עירו שפיר קתני קודמין לכל אדם ע"כ לענין ממונו של מניח העזבון הוה קרוביו מצוה גדולה יותר. וא"כ אם יראו האפטרופסים שנחוץ לפרקים לתת נדבה לקרוביו מותרים לתת להם לדעת הש"ך הואיל דבלא"ה הרבה סברות יש והאומדנא גדולה (גם י"ל כיון דשכר הדירה לא בא עדיין לידם לע"ע לא זכו העניים) ואף דמבואר ברמ"א סי' רנ"א ס"ה דדוקא קודם שבא ליד גבאי נותנין לקרוביו ומשמע דלאחר שבא ליד גבאי אין נותן לקרוביו היינו ליתן הכל אבל ליתן להם כשאר עניים רשאים כדכתיבנא לעיל רק לפרקים לצורך גדול ואף דמניח העזבון כבר מת מ"מ כיון שבחייו הי' מחויב לתמוך קרוביו אף לאחר מותו מצוה לתמכם עכ"פ כמו שאר עניים. עוד נ"ל דל"ט לומר שזכו העניים במה שאמרו האפוטרופסים ששייך לעניי העיר הרי המעות אינו שלהם):

ו אמנם זה דוקא לקרובים שהם פסולי עדות עם מניח העזבון דמבואר בב"י סי' רמ"ז בשם הריטב"א וז"ל וכן האומר לקרובי או לקרובותי יש בכלל כל הקרובים שהם פסולים לו לעדות והובא בנתיבות סי' רנ"ג אות כ'. ובתשו' ח"ס חחו"מ סי' קי"ב. האריך בפרט זה. ושם מביא דברי הב"י סי' רמ"ג וט"ס וצ"ל רמ"ז. והנה השתא היכי שמניח בפירוש לקרוביו רק פסולי עדות בכלל כש"כ בנידון שלפנינו שלא הניח לקרובים רק דאנו אומדין דעתי' שהסכים ליתן לקרוביו י"ל דוקא לפסולי עדות כגון שני בשני אבל לא לשני בשלישי. הגם דבח"ס כ' דאם מניח מעות לחלק לקרוביו בודאי לא כיון על שני בשני דל"ה רק שנים או שלשה. ע"כ מסיק דיש ליתן לקרובי' שהם רביעי ברביעי דלגט אין העדים רשאים להיות קרובים אף רביעי ברביעי ולא רביעי בחמישי דל"ה קרוב כלל לשום דבר אבל בנ"ד שלא הניח בפירוש לקרובים ליכא אומדנא דח"ס ע"כ לדעתי נראה דשני בשני או ראשון בשלישי דיש ב' דיעות ורמ"א כ' בח"מ דראוי לפוסלם לעדות מותר לתת להם אבל לקרובים שאינם פסולים לעדות אין ליתן להם אם אינם מבני העיר:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה