אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן פה

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן פה

סימן פד

המשך התשובה הנ"ל:

א ואשר יש לדון מכח אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמ' וכת"ה רצה להעיר מדברי הגאון ובעה"מ ב"ק פדו"ת דבצדקה לעניים לא אמרינן אמל"ג כמל"ד. ותמה על דבריו המח"א בפ"ב מהלכות צדקה שכ' דהרי"ף סובר אמל"ג כמל"ד בממון עניים הן אמת דמהרי"ט בסי' כ"ב כ"כ דהרי"ף רק מטעם נדר קא מחייב מדכ' דזכו בו עניים מדכתיב בפיך זו צדקה וע' ש"ך סי' פ"ז ס"ק נ"א שהביא בשם הרי"ף דאמרינן אמל"ג במ"ע וע' תומים סי' ס"ו ס"ק ב' שהעלה דאף להרשב"א רק בשטרות לא אמרינן אמל"ג כמל"ד והנה הרמ"א כתב ביו"ד סי' רנ"ח המקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה והוא מדברי הרשב"א בתשו' סי' תרי"ח ולהלן בסי' הנ"ל כתב דאם אמר לתת החפץ להקדש בדמים ידועים והחפץ שוה יותר דמחויב לתתנו דאמל"ג כמל"ד עיי"ש סי"ג. ולכאורה הדברים סותרים אכן ראיתי דברי הרשב"א בתשו' הנ"ל ביאר הטעם דבשטרות ל"א אמל"ג כמלה"ד משום דאינם ברשותו משמע דברים שהם ברשותו אמרינן בהו אמל"ג כמל"ד וזה סותר דבריו בסי' תקס"ג. ונראה לי טעם מחלקותן אי אמרינן במ"ע אמל"ג כמל"ד דאם נאמר כדברי הר"כ בקדושין דילפינן אמל"ג כמל"ד ממוצא שפתיך תשמור גם ממון עניים ילפינן מקרא הלז דכתיב בפיך ודרשינן בר"ה ו' בפיך זו צדקה ואיתקש לקרבנות לדעת הרמב"ם דאת"ל הוה פשיטות נפשטא האיבעיא בנדרים ו' דאמרינן יש יד לצדקה וההיקש הוא לכל הדברים וגם לענין אמל"ג איתקש אבל לדברי הירושלמי פ"ק דקדושין דילפינן לה מלה' הארץ ומלואה (ועי' גיטין מ"ז דיליף מקרא הנ"ל דאין קנין לנכרי בארץ ישראל וע' חולין קל"ט) לא אמרינן במ"ע אמל"ג כמל"ד ופי' דברי הירושלמי נ"ל כמו דאמרינן בחו"מ סימן רמ"א דאם הי' הדברים בחצר מקבל מתנה זכה באמירה בעלמא (וזה היפך דברי הטו"ז בסי' קפ"ט שהובאו לעיל דא"כ חצר הנפקד הי' קנוי להמפקיד ולמה נקנה להנפקד) וה"ה הכא דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ועי' תוס' בכורות י"ג דבהקדש ל"ש משיכה דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא וע' תשו' רמ"א סי' מ"ח העלה דל"א במ"ע אמל"ג כמל"ד ובדרכי משה סי' רנ"ח כתב דהפוסקים הסכימו דלא כהרשב"א בתשו' ואמרינן במ"ע אמל"ג כמל"ד וע' סוף דבריו בתשו' הנ"ל כתב מאחר שנתן במתנת בריא לא נקנית אלא כשאר מתנת בריא מידי דהוה אמתנת שכ"מ דמתנתו נקנית באמירה ואם כיון להקנות בשטר או קנין לא קנה. וכעין זה מבואר במהרי"ט סי' ס"ג ויובא להלן וא"כ באשה הזאת שכיונה לתת במתנת בריא אין כאן אמל"ג כמל"ד:

א ובעיקר הדין אי אמרינן במ"ע אמל"ג כמל"ד ברדב"ז ח"ג סי' תקכ"ב וסי' תת"ב כתב דדעת הרשב"א יחידאה היא:

ובאמת רבים הם העומדים בשטתו. הרז"ה. וגם במלחמות אין מבואר להיפך כמ"ש בתומים סי' ס"ו וראיתי בדברי הרשב"א בסי' תקס"ג דברים אשר לא זכיתי להבינם כי הרשב"א כתב שם בסוף דבריו דאם הקדיש מכאן ולאחר שלשים יום לא קדיש דבהקדש ל"ש לומר גופא מהיום ופירא לאחר ל' כדאמרינן גבי מתנה ב"ב קל"ו דפירות מהקדש קא ינקי כמבואר ב"ב ע"א והוה ספק תנאי ספק חזרה. כמו גבי גט גיטין ע"ב והקרקע בחזקת בעלים עומדת עכ"ד. ובאמת בירושלמי שהביא הרשב"א בפ"ז דגיטין ה"ג מבואר דבהקדש בין לרבי בין לרבנן קדוש דאמל"ג כמל"ד ולא יכול לחזור. וליישב דברי הרשב"א נ"ל דבר"ן נדרים כ"ט הביא דברי הרשב"א דמקדיש לאחר ל' יכול לחזור קודם ל' דס"ל דאביי ורבא דאי"ל קדושה פקעה בכדי יכול לחזור במקדיש לאחר שלשים והר"ן כ' דאמל"ג הוה כמעכשיו וכתב דהוא מחלוקת בירושלמי והוא בירושלמי קדושין פ' האומר ה"א דלר"א אר"י באומר הרי זו עולה לאחר שלשים יום מכרה מכורה ולר' בון (כן הגרסא לשטת המפרש שם) מכרה אינה מכורה. וע' רשב"א ח"ג סי' קכ"ב הביא דברי הירושלמי הנ"ל ותמה ר' זעירא על ר"א והרי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. ותירץ דדוקא באומר מכבר פירוש מעכשיו. והנה בהך דתוכ"ד כדיבור דמי הוא מחלוקת בין הפוסקים אי אמרי' בהקדש וע' רמב"ם פט"ו ממעשה הקרבנות ובש"ך סי' רנ"ה ובקצוה"ח שם והרשב"א ס"ל דיכול לחזור בו דע"כ לא קאמר שם דנדחית סוגיא דב"ק ע"ג רק משום דכתבו תוס' בנזיר ט' דהיכא דלא מהני שאלה תוכ"ד לאו כד"ד. וכיון דתמורה ל"מ בה שאלה כמבואר בנזיר ל"א א"כ ל"א בה תוכ"ד כד"ד. ובאמת גם בתמורה מהני שאלה בעיקר ההקדש כמבואר נזיר ל"ד ואולי יש לחלק וע' ביתה יצחק למו"ח גאון ישראל פחד יצחק שליט"א חא"ח בסי' י"ט שהעיר דלאביי ורבא דאית להו במקדש לאחר שלשים יכול לחזור לדידהו בהקדש יכול לחזור בו. ותירץ בזה הסוגיות דנזיר ותמורה שלא יסתרו אהדדי וא"כ להרשב"א דאי"ל כאביי ורבא כמבואר בר"ן שם בהקדש תוכ"ד כד"ד ויכול לחזור וא"כ יובנו דברי הירושלמי גיטין דבהקדש לכ"ע קדוש [היינו למאי דס"ל בירושל' דא"י לחזור] דממנ"פ אי תנאי הוה הרי קדוש לאחר שלשים ואי חזרה הוה בהקדש לא יוכל לחזור דאמל"ג כמלד"ד והוה כמעכשיו והירושלמי גיטין הולך בשיטת ר' בון בקדושין דאמל"ג עדיף ממסירה להדיוט אבל הרשב"א דפסק כר"א אר"י דאם מכרה מכורה ויכול לחזור דחה דברי הירוש' גיטין מקמי דברי הירושלמי קדושין ודברי הרשב"א נכונים:

ג והנה בקצוה"ח סי' רי"ב כתב דאנן לא קיי"ל אמל"ג כמל"ד בממון עניים ולא ידעתי מנ"ל הא מלתא דהרדב"ז כתב בכמה מקומות דדברי הרשב"א יחידאה הן ולא חיישינן להו וגם דברי הרשב"א סותרים עצמן מתשובה לתשובה. ובספר ישועות ישראל להגאון מקיטנא כתב בהבנת דברי הירושלמי בשטרות משום דאינם ברשותו ובאמת כן היא בתשובה סי' תרי"ח. אכן בתשובת רמ"א הביא ג"כ תשובה בשם הרשב"א דהטעם משום דל"א במ"ע אמלגכמל"ד. וע' תומים בסי' ס"ז, ובספר ישועות ישראל דקדק מדברי הרדב"ז בסי' צ"א דל"א בשטרות אמירתו לגבוה ובענין כתיבה ומסירה, וכדבריו מבואר להדיא ברדב"ז ח"א סי' רי"ג והגאון המחבר לא ראם והרז"ה הקשה דא"כ מדוע הקנה ר"ג לר"ע בקנין אגב או בקנין חצר כפי חלוקת הסוגיות דב"מ וקדושין. ותיפוק לי' דאמל"ג כמל"ד. ולפי דעת התוס' יבמות צ"ג דגם בתרומה אמרינן אמל"ג כמל"ד קשה גם על ר"י דליקני לי' תרומת מעשר באמל"ג ומצאתי בריטב"א קדושין כ"ו הקשה שם על כלם. דלמה הקנה באגב תיפוק לי' דאמל"ג כמלה"ד וי"ל דראיתי בשואל ומשיב מהד"ת ח"א סי' ע'. שהביא קושי' בשם חכם א' האיך הי' מועיל מה שהקנה ר"ג להם. והרי הי' דבר שאינו קצוב ולשיטת הרמב"ם פי"א ממכירה לא קנה, ותירץ דקנו מכח אמל"ג כמלה"ד וכמו בשכר פעולה דמועיל אף באמירה בעלמא עיי"ש ודבריו נכונים בזה דהקצה"ח סי' ס' כ' דהטעם דאין יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב משום דהוה אסמכתא. והמרדכי כתב דבהקדש אמירה דאסמכתא מועלת. וע' ברמ"א סי' ר"ז סי"ט ובסמ"ע. ונ"ל דנהי דאמרינן אמל"ג כמלה"ד היינו דוקא בחסר דבר אחד. אבל בחסרו שני דברי' ונאמר דהאמירה משלמת לשניהם זה ל"א. וא"כ הכא דדבר שאין לו קצבה לא מהני אף בקנין, כמבואר ברמב"ם וש"ע סי' ס'. והכא בדיבור בעלמא ישלים שני חסרונות לא אלים דיבורא דהקדש להשלים שניהן. וכעין שכ' הפרישה הובא בש"ך קל"א ס"ק ט"ו דבערבות ואסמכתא הכל מודים אפי' החולקין על הרמב"ם. וע"כ לא קאמר המרדכי אלא באסמכתא דקנין מועיל אף בהדיוט. אבל בדבר שאין לו קצבה דל"מ בי' קנין בזה לא נאמר אמל"ג כמל"ד ובשלמא אי הקנה לו באחד הקנינים. רק דאין הקנין מועיל. אז משלים הך דהוה להקדש את החסרון משא"כ בלא הקנה. אכן גוף דברי השואל ומשיב תמוהים דהכא לא נתחייב לתת להם מכח אמל"ג. ואדרבה הרז"ה הקשה דלתחייב מכח אמל"ג ולמה לי' קנין אגב או חצר:

ד ונ"ל לישב קו' הרז"ה ועמה תתישבנה הרבה קושי' בסוגיא דב"מ שם, דהנה הא דמועיל אלגכמל"ה באסמכתא הוא מדברי המרדכי בדו"ה ודעת ר"ש שם דבאסמכתא ל"א אמל"ג כמל"ד. ומהר"ם השיב דגם באסמכתא אמרינן אמל"ג. ובתשו' רעק"א סי' קמ"ו תמה על דברי מהר"ם דאמל"ג ל"מ רק לעשות בקנין ובאסמכתא ל"מ קנין עיי"ש, וע' רדב"ז ח"ה סי' ש"א ושי"ב דדבר זה הוא מחלוקת בין הראשונים. והנה אם נאמר דבאסמכתא ל"א אמל"ג ל"ק קו' הרז"ה דהכא דהוה דבר שאין לו קצבה. והוה כאסמכתא וכ"כ הלח"מ פכ"ה מה' מלוה לא מהני אמל"ג. אולם הא דדין אסמכתא נשתנה משאר קנינים כתב הב"ח הביאו הש"ך בסי' ר"ז ס"ק י"ח דהוה רק דרבנן. ובשערי משפט סי' ס' סק"ג כתב דכן הוא דעת המרדכי פדו"ה ע"ש. ובזה יתיישב קו' קהלת יעקב אלגזי לשיטת הסוברים דאגב היא דרבנן איך יועיל קנין דרבנן לדבר שהוא דאורייתא לפוטרו מחובת ביעור, ולדברינו ניחא דהנה מדאורייתא קנו מכח אמל"ג דמדאורייתא איו חילוק בין אסמכתא לשאר ענינים. והא דאיצטריך קנין היא רק לצאת ידי דרבנן. ולזה מהני קנין אגב. וזה ישוב נחמד לקו' זאת. ואף דהיא דבר שאין לו קצבה ול"מ קנין כמו באסמכתא. הכא דכבר זכו מדאורייתא מכח אמל"ג מהני אח"כ לענין דרבנן קנין דרבנן. ובזה מיושב ג"כ הקו' שהקשו המפרשים על הרמב"ם מהך דקידושין ע"ד דבעינן יכיר לדבר שאינו קצוב. דכיון דעיקר הטעם דדבר שאינו קצוב היא מטעם אסמכתא ול"ק רק מדרבנן, ומדאורייתא קנו. וא"כ שפיר מקשה קרא ל"ל ודו"ק היטב:

ה ויש לישב קו' בעה"מ והריטב"א דמדוע לא קנו מכח אמל"ג, דהנה הר"ן כתב בקדושין דהא דאמרינן במ"ע אמל"ג דאין היקש למחצה ואיתקש מ"ע מבפיך להקדש ובתשו' חות יאיר סי' ר"ג כתב דמאן דא"ל דון מינה ואוקי באתרא. ס"ל דיש היקש למחצה ויש גז"ש למחצה. וע' נובי"ת יו"ד סי' קצ"ה דיצא לחפש בחורין ובסדקין. ומצא למאן דאמר יש היקש וגז"ש למחצה, לישב דברי הר"ש מקינון בספר כריתות דאיכא מ"ד יש גז"ש למחצה, ולדברי החו"י כל אלה הסוברי' דון מינה ואוקי באתרא סוברים כן והנה ר' יהושע ס"ל בחולין ק"כ דון מינה ואוקי באתרא וא"כ ס"ל יש גז"ש למחצה. ובנוב"י שם סי' קצ"ז העלה דר"ע ס"ל ג"כ יש גז"ש למחצה. ובגיטין מ"א אמרינן גז"ש עדיפא מהקישא. וע' זבחים מ"ח בתוס' ד"ה דכולו, שהקשו הסוגיות להדדי. וא"כ לדידהו דס"ל דיש היקש למחצה ע"כ ל"א במ"ע. וגם בתרומה דדמי למ"ע אמל"ג כמל"ד, דע"כ ל"א רק מכח הקישא ואין היקש למחצה ואינהו ס"ל דיש היקש למחצה, ור"ג באשר רצה להקנות להם מהצורך הי' להקנות בקנין גמור ולא באמל"ג. וע' ב"ק כ"ה דנחלקו שם מהרש"ל ומהרש"א אי אמרינן בהיקשא דון מינה ומינה יע"ש. ועד"ז ישבתי קו' המפרשים על תוס' פסחים כ"ד ע"ב ד"ה אלא, שהקשו על אביי דלל"ל דזיעא בעלמא היא. תיפוק לי' משום דאמרינן בהעור והרוטב דאין חייב על הערלה, אלא על היוצא מזתים וענבים דגמר ערלה פרי פרי מבכורים, ובכורים מתרומה, ובתרומה כתיב תירוש ויצהר. והקשו המפרשים אדמקשה על אביי. מדוע לא הקשו על ר"ז דקדים שם. מדוע קאמר דפטור משום דקאכל להו. שלא כדרך הנאתן ת"ל מהך דעור והרוטב כמו שהקשו על אביי, ואמרתי לישב בדרך נכון. דהנה עיקר הטעם דאין מחייב משום ערלה. אלא על היוצא מפירות זתים וענבים, קאמר בש"ס חולין דדון מינה ואוקי באתרי'. וכיון דר"ז ס"ל בזבחים צ"א כפי המוכח שם דדון מינה ומינה ע"כ קאמר הטעם משום דהוה שלא כדרך הנאתן. אבל לאביי דפליג על ר"ז שם וע"כ ס"ל דון מינה ואוקי באתרא מקשו התוס' שפיר. ובגוף הקושי' שהקשה הגאון מלבוב על ר"ע דאיך זכו במ"ע והרי הוה דבר שאין לו קצבה, ולהרמב"ם לא זכו. הנה לפי המבואר בבעה"ת דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל גם דבר שאין לו קצבה הי' יכול להקנות. וא"כ לר"ע דס"ל ביבמות צ"ג דאדם מקנה דשלב"ל גם דבר שאין לו קצבה הי' יכול להקנות אולם בקדושין ס"ג מסקינן דר"ע ס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל: ו ובירושלמי גיטין פ"ג פריך וכי יש מכיר לעני. ואם נאמר במ"ע אמל"ג א"כ זכו בהו עניים מכח אמל"ג, ויש לדחות דהתם עדיין ל"ב לעולם כדמקשה שם בירושלמי, לא בקיים פריך הכי בעי מיזרע והוה דשלב"ל וע' חת"ס היו"ד סי' ל"ז. וראיתי בתשו' מהר"מ מרוטענבורג סי' ע"ג שכ' דאין להלוות מ"ע ברבית ויליף לה מב"ק צ"ג. ומוכח דמ"ע קרי לי' רעהו מדקממעט להו בש"ס שם מדכתיב לשמור ולא לחלק לעניים. ולא קממעט להו מרעהו מוכח דמ"ע הוה ממון רעהו.. והנה לרש"י ורמב"ם דפשיעה חייב בהקדש אין ראי' משם דהוה פשיעה, ומשום רעהו חייב, ופטור מלשמור ולא לחלק לענים, והנה הרשב"א פוטר אף בפשיעה ע' רדב"ז ח"א תע"ה. וא"כ יש ראי' מש"ס דב"ק הנ"ל דמ"ע ל"ה הקדש. וע' מל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה והנה הרא"ש וכן המרדכי הביא פדו"ה בשם הראב"ן דבמ"ע אמרינן אמל"ג כמל"ד. ובתשו' כלל נ"ג סי' ט"ו פסק הרא"ש דאסור להלוות מ"ע ברבית. וכן הריטב"א כתב בקדושין דאמרינן אמל"ג במ"ע, והנ"י הביא בשמו סוף איזהו נשך דרבית ואונאה למ"ע. ורב האי גאון ס"ל דל"מ במ"ע אמל"ג הובא ברז"ה ב"ק פדו"ה ובחו"מ סי' רכ"ד הביא ב"י בשמו דאמרינן אין אונאה להקדש עניים, והרי"ף כ' פדו"ה דאמרינן אמל"ג במ"ע, כמו שהובא לעיל, והב"י הביא בשמו לחלק על רה"ג וס"ל דיש אונאה למ"ע, והרשב"א בתשו' התיר להלוות מ"ע ברבית קצוצה, ע' מהרי"ט ח"א סי' קט"ז, וח"ב סי' ע"ה, ומל"מ פ"ד מה"ז, אכן לא מטעם דדמי להקדש, רק דהוה ממון שאין לו תובעין. ואין להם בעלים מיוחדים וע' רדב"ז ח"ג סי' תכ"ד שהעלה דמ"ע שעומד לחלק אסור להלוות כלל וכש"כ ברבית דאסור. ואם הגבאי עשיר מותר להלוות ברבית:

ז ובש"ך סי' רנ"ח סקי"ח הקשה על התוס' ב"ק ל"ו דמקשה ל"ל לר"י למימר אנן יד עניים אנן ת"ל דאמל"ג. דנ"מ דאם נאמר מכח אמל"ג יכול לשאול על הנדר. ואם משום יד עניים שוב לא יכול לישאל. וכת"ה הביא כעין קו' זאת בשם המקנה קדושין כ"ט וכבר קדמו הש"ך. ויש לישב קושיתם לפ"ד רמב"ן במלחמות, שכתב כיון דאמר לחובל תנהו לעניים והקדישו שוב אינו יכול לשנותו, שהרי זה נעשה גבאי להקדש, וע' רש"י שם ב"ק שכתב דהי' תפוס משלו, דאלת"ה לא מגבינן בבבל, וע' תוס' סנהדרין ג' שכ' דאקבעי דינא לארץ ישראל וע' נובי"ת חחו"מ ס"נ. וא"כ אם נאמר בזה אמל"ג כמל"ד. ונעשה החובל גבאי להקדש. ושוב לא יוכל לשאול עלי', והב"א הביא מהריט"ץ לחלק בין גזבר קבוע לאינו קבוע. אכן מדברי הרמב"ן מוכח דלא כדבריהם, ובדברי הרמב"ן יסתרו דברי תשו' ר"ב אשכנזי סט"ו שכ' דמהימן הנחבל שחזר בו במגו דנשאלתי, והרי לדברי הרמב"ן לא יוכל לש לשאול עלי' כיון דהחובל הוה גזבר ובשלמא לדברי התוס' דל"א בזה אמל"ג לא נעשה גזבר, אבל לדברי ריב"א דרצה לפרש שלא כדברי התוס' רק דמהימן שחזר במגו דנשאלתי. ולדברי הרמב"ן לא יוכל לשאול עוד ובלא"ה י"ל לפ"ד הרדב"ז ח"ד קל"ד דמנדין החכם אשר יזדקק לו ל"ל מיגו. דמי יזדקק לו, ואם יאמר נשאלתי שואלין אותו שם החכם שהתיר לו ע"ש ברדב"ז: א ואשר הביא כת"ה דבס"ת ל"ש אמל"ג דאיזה הקדש נתוסף עליו במה שיתנו לביהכ"נ והביא כן בשם תשובת שואל ומשיב. בתשו' מהרי"ט חיו"ד סי' ה' כ' דהקדש גבי ס"ת היא דמעיקרא הי' יכול למוכרה ועתה אינו יכול. ובביצה י"ב ע"ב אין מוליכין תרומה ומתנות לכהן,, כתב הצל"ח בטעם הדבר כיון דעד עתה הי' יכול לשאול עליו ועכשיו בנותנו הדבר ליד כהן לא יוכל לשאול עליו הוה כמקדישה ביו"ט דתוס' קדושה הוה כהקדש. וה"ה הכא מקודם נתינתה הס"ת היתה יכולה למכור וע' לעיל בדברינו] ועכשיו אינה יכולה למוכרה הוה עלה שם הקדש. ואולי י"ל לדעת המג"א קנ"ג בנותנה הס"ת לקרוא בו שוב אינה יכולה למוכרו א"כ לא נתוסף שום קדושה. אכן עדיין הי' הזכות בידה להוביל הס"ת אל מקום אשר הי' הרוח ללכת ועכשיו לא תוכל עוד ללוקחו עמה וזה הוה כמו מעשה דמהרי"ט ועיין רדב"ז תקכ"ב דאף בס"ת שייך אמל"ג ועיין ח"ס חיו"ד רל"ז שכ' דבספרים אמרינן לכ"ע אמל"ג ותירץ בזה הסתירה אשר בדברי הרשב"א מסי' תקס"ג לתרי"ח וכיון בזה לתשובת רדב"ז הנ"ל שכתב ג"כ דהרשב"א מודה בס"ת דאמרי' אמל"ג:

ט איברא יש לעיין אי אמרינן אמל"ג בכתב כי האשה כתבה שתתן הס"ת לקלויז ווישניצא. והנה בשבועה בכתב רבו הדעות וכל ספרי האחרונים מלאים מזה והא דאמרה להרב שיכתוב ל"ה אמירה כדאיתא בתשו' מבי"ט סי' צ"ט וק' דאף דקיי"ל בהקדש אמל"ג כמל"ד ע"ע באמירה שיכתבו להקדש אין דעתו להקדיש עיי"ש. ועיין נתיבות סי' קפ"ב בשלח קטן להפריש ואמר מה שיפריש הקטן יהיה תרומה דהוה תרומה. דתרומה נטלת באומד ומחשבה והקטן מעשה קוף עביד. וי"ל למה רבתה התורה שליחות בתרומה מאתם גם אתם ת"ל דעשיתו השליח לתרום הוה כאומר מה שיתרום השליח יהי' תרומה ואף אי לאו בר שליחות הוא תהי' תרומה. וי"ל כיון דגלי דעתו דרוצה שהשליח יתרום א"כ לא רצה שיהי' תרומה במחשבתו. ובשלמא בקטן דאדם יודע שאין שליחות ודאי רצה לומר מה שיתרום זה אני עושה תרומה [ודברי הש"ס קדושין מ"א משום דאיכא למפרך שכן ישנה במחשבה י"ל דכוונתם דממ"נ מהני אם מטעם שליחות ואם שליחות ל"מ מהני מחשבה ובפנ"י ר"פ השולח חקר באם שלח שליח לבטל גט אם זה גופא הוה ביטול ונ"מ אם השליח לא עשה שליחותו אי בטל הגט דל"ג מגילוי דעת ולפי"ד ל"מ מחשבתו זאת לבטל כיון דגלה דעתו דאינו רוצה שיבטל, רק בעשיית השליח ועיין ב"י יו"ד ח"ר סי' ב' אות י"א. והנה לדעת הרב שהובא במהרי"ק שורש קס"א דאף במחשבה אמרינן אמל"ג והובא ביו"ד רנ"ח י"ל דהכתיבה ל"ג ממחשבה. ועי' מהרשד"ם קנ"ח פסק כדברי ר"ת דבמחשבה אמרינן דמחויב לתת לצדקה ועי' טו"ז ומג"א סי' מ"ז לענין כותב ד"ת שהקשו דלא גרע מהרהור. אכן לדעת הרא"ש שם הובא בחו"מ רי"ב ולדעת הר"י שפסק גבי תענית דבמחשבה ל"א אמל"ג יש לספק דגם הכא כתיב בפיך אולם לדעת ר"ת בלא"ה כתיבה כדבור דמי כמו שהאריך בנובי"ק חו"מ סי' ל'. והתוס' כ' בגיטין ע"א דבאמירה דל"ה כתיבה כדיבור ולהכי פסלינן חליצת חרש וחרשת דכתיב ואמר ואמרה כמבואר יבמות ק"ד. והנה הכא אמרינן אמל"ג אך לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד כמבואר חולין קל"ו לענין רחלות ובע"ז נ"ח עיי"ש וע' תוס' יומא כ"ה ע"א ד"ה נוטל:

י אבל הכא לא כתבה האשה בעצמה רק צותה לאחר לכתוב כמבואר בלשון השאלה. ובזה ודאי כתיבה לאו כדיבור דמי כמבואר בנובי"ק חיו"ד ס"ח דכתב סופר וח"י לא מקרי שבועה ובברית אברהם ס"ס כתב דמהני מטעם יד והיא מחלוקת בין האחרונים. והי' נראה לומר דבצוואה לאחר לכתוב יועיל מטעם שליחות וע' הגהות אשר"י פ"ב דגיטין אי מועיל ח"י העדים ע"י שליחות והיא מחלוקת בין הר"ש ושאר אחרונים. והנה אם נאמר כדברי התורת חיים סנהדרין ק' דאם נותן או מוכר הס"ת מבטל העשה דכתיבת ס"ת וכשהיא ציותה לאחר לכתוב ועושה שליח נאמר דאשלד"ע. אכן זה דחוק מאד מלבד כי ביד שאול הביא בשם הרמב"ן במלחמות דלא כת"ח ורמב"ם והחינוך פסקו דאשה אינה מצוה על כתיבת ס"ת ועי' בראנ"ח ח"ב סי' ס"ד דאשה אינה מצוה על כתיבת ס"ת אינה מוזהרת למכרו. ולפ"ז נסתרו דברינו לעיל בסימן הקודם אות ה' דאשה יכולה למוכרו. אכן לדברי הב"א הדבר הזה הוא מטעם יד דנדר ושבועה לא אשכחן ע"י שליח. ועי' נובי"ק חיו"ד סי' ס"ז בעשה שליח לשבע עבורו חייב לקיים וחילי' מדמהני תנאי בשבועה ותנאי שא"א לקיים ע"י שליח ל"מ. ובפסקי מהרי"א רנ"ד כתב ג"כ כדבריו ובתוס' נזיר י"א מוכח בהיפך מזה ונוב"י הביאם במהד"ת וע' בשמים ראש ר"ד שהעיר בנ"ש דליתא בשאלה ואין בה קרבנות ומהני תנאי. ותירץ דכ"ש ל"ה רק מדרבנן ומ' מהרי"ט י"ט מה שתמה על הר"א מירושלמי שרצה לומר כן ונעלמו דבריו מעיני כסא דהרסנא ובבשמים ראש שם הוכיח דבעכו"ם אין מועיל תנאי דליתא ע"י שליח. ובאמת בעכו"ם לעכו"ם יש מחלוקת גדול בין הפוסקים וע' אה"ע ס"ה ברמ"א וב"ש ס"ק י"ט ועי' מח"א ה' שלוחין דדבר זה היא מחלוקת בין ש"ס בבלי בע"ז כ"ג ובין ש"ס ירושלמי פ"א דדמאי. ולפ"ד הבשמים ראש הנ"ל יתבארו היטב דברי המחבר בסי' תמ"ח דלא מהני מתנה ע"מ להחזיר בחמץ וכדברי המחבר מבואר בירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב ישראל ועכו"ם שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל ה"ז מוכר לעכו"ם או נותנו במתנה וכו' ובלבד שיתן לו במתנה גמורה ופי' המפרש דממעט ממטמלה"ח וטעמא בעי אמנם לדברי הבשמים ראש ניחא דהירושלמי לשיטתי' פ"ו דדמאי דעכו"ם לעכו"ם ל"מ שליחות וא"כ הוה תנאי שא"א לקיים ע"י שליח ומשום חומרא דחמץ חשש המחבר לשיטת הירושלמי והיה אפשר לומר דלא בעינן תנאי שאפשר לקיים עי"ש רק שהנותן יעשה שליח. אבל ל"ב שהמקבל יוכל לעשות שליח. אבל בא"מ סי' קמ"א מוכח דגם המקבל נצרך שיוכל לעשות שליח ואכמ"ל. ובח"ס יו"ד הביא בשם הר"י אבן מיגש דכתיבה ל"ה כדיבור רק במוסר השטר ליד המקבל והכא לא מסרה השטר ולא מהני כתיבה אשר מכל הדברים האמורים נ"ל דלא זכו אנשי ק' ווישניצא מכח אמל"ג חדא דהוא מחלוקת הפוסקים אי מהני במ"ע אמל"ג ובכתיבה ג"כ מחלוקת אי הוה כדיבור והכא דהוה ע"י אחר ל"מ רק מטעם יד והא פשיטא דעי"ז לא נעשה קנין:

יא ואם נבוא לדין זה מדין נדר. הנה בתשו' רמ"א סי' מ"ח מבואר דנודר ומת אין יורשין צריכין לקיים נדרו וכ"כ מהרי"ט חו"מ ס"נ ובתשובת רמ"א הביא ראיה מש"ס עירוכין כ' דמוכח שם דנודר ומת אין היורשין צל"ק נדרו ונקצוה"ח סי' ר"ץ תמה עליו דע"כ ל"ב שם עמד בדין אלא משום דאמרינן מלוה ע"פ אין גובה מיורשין אבל לדידן דקיי"ל גובה ל"ב העמדה בדין. והנה לא על הרמ"א תלונתו כ"א על הרמב"ם סוף פ"א מערכין שכ' באומר ערכי עלי ומת קודם העמדה בדין אין היורשין חייבין לשלם שנאמ' והעמיד לפני הכהן והעריך אותו הכהן והראב"ד חמה עליו דע"כ ל"ב העמדה בדין אלא למאן דס"ל מע"פ אינה גובה מן היורשין. אבל למאי דקי"ל גובה לא אצטרכינן להעמדה בדין ע"כ וע' כ"מ ולח"מ מה שנדחקו בישוב דברי הרמב"ם ובס' ארבעה טורי אבן רצה לישב דהר"מ ס"ל שעבודא ל"ד ורק משום נעילת דלת תקנו דליגבי מן היורשין ובעירוכין דליתא נעילת דלת אוקמוה אדינא. ולכן מצריך הר"מ העמדה בדין אכן סתר דבריו דהרמב"ם ס"ל פי"א ממלוה שיעבודא דאורייתא עיי"ש. וכיון דהעלה הש"ך בל"ט דשיעבודא דאורייתא היא ספיקא דדינא לא מצינן להוציא מן היורשים במקום דליכא נעילת דלת וא"כ שפיר הוכיח הרמ"א דלדידן נודר ומת א"צ היורשים לשלם נדרו דמספיקא לא מפקינן ממונא. אכן זה ליתא דהכא הוה כמלוה הכתובה בתורה ובמלוה הכתובה בתורה אף לדברי ר"פ דס"ל של"ד במלוה הכתובה בתורה מודה ובמרכבת המשנה פ"א מה"ע תירץ דלהכי בעינן העמדה בדין דאל"כ חיישינן לשאלה. אבל כשעמד בדין וחייבוהו ב"ד חשיב כגבוי ול"מ שאלה ועי' בתשו' מבי"ט מ"ב סי' צ' כתב ג"כ כדבריו דהיורשין יוכלו לטעון דנשאל על נדרו. ובזה הי' אפשר לישב דברי הרמ"א דלהכי נודר ומת אין גובין מיורשים משום דאמרו דלמא נשאל על הקדשו אכן בתשו' רע"א הראה לדברי הש"ע או"ח קנ"ג סי"ט דאם נמצא אחר מיתת אדם כתוב שהקדיש כלים ואין עליו עדים ולא מסרו להקהל אפ"ה הוה הקדש והוא מדברי מהרי"ק שורש קס"א והתוס' כ' בעירוכין ו' ע"ב ד"ה כ"פ דנודר ומעריך חל מיד ול"ד למלוה ודבריהם צ"ע מעירובין כ' דבערכי עלי מיירי כשעמד בדין ותליא אי מלוה הכתובה בתורה ככב"ש דמי] ופותני הרב הגאון שליט"א אמר דמוקמינן אחזקה דלא שאל על הקדשו כמבואר בתוס' גיטין ל"ג. אבל ז"א למאי דקיי"ל דאין הולכין בממון אחה"ר מכש"כ דא"ה בתר חזקה ועי' שערי משפט סי' מ"ו ס"ק י"ח שכ"כ דבחזקה לא נוכל להוציא ממון והא דאמרינן בב"ב ה' חזקה א"א פורע תוך זמנו ומוציאין ממון כבר עמד בזה בתשו' ח"ה ר"ז וכתב דהך חזקה אתיא מכח רובא ועי' ברית אברהם ס"ב ובקצוה"ח ר"ץ חילק בין נדר לשבועה ובנדר נשתעבדו הנכסים מעת נדרו וחייבין היורשים לשלם ובשבועה ליכא רק איסור דבל יחל ולא נשתעבדו הנכסים וסתר דברי מהרי"ט שהובא לעיל שהביא ראיה מרבית דבנו פטור להחזיר משום דברבית לא נשתעבדו הנכסים כמבואר בריב"ש סי' ש"ה דאין יורדין לנכסים ברבית קצוצה [וראיות המהרי"ט מרבית דרחמנא חייב' להם יר ואם מת אין היורשין מחויבים י"ל לפי דברי הטו"ז בחו"מ סי' ט' דברבית בעינן תביעה א"כ כשלא תבעו לא נתחייב עדיין ול"ה ממון משו"ה אין היורשים מחויבים משא"כ בנדר. אולם הסמ"ע שם כ' דאף כשלא תבעו מחויב להחזיר עיי"ש] ובזה הי' מקום ליישב קו' המח"א ה' צדקה ס"ו על הר"י מווינא. שכתב דנודר לעני ומת העני פטור לתת ליורשין דאומדן דעת שלא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה והקשה מח"א אם נאמר דמ"ע ל"א אמל"ג רק חייב מטעם נדר א"כ למה פטר הר"י מווינא משום אומדנא בלא"ה פטור דלא זכה בו העני עדיין ואיך יזכו היורשים. אכן לדעת הקצה"ח הנ"ל. ולפמ"ש בסי' פ"ז סק"א דאף אם אמל"ג הוא רק משום נדר חייב שבועה בכופר. ול"ד לת"כ דשם פטור משום דחשיד את"כ חשיד נמי אשבועה וא"כ בלא אומדנא חייב לשלם ליורשין דנשתעבדו נכסיו אבל מטעם אומדנא פטור. ועי' קצה"ח פ"ז כ' דאף אם במ"ע הוא מטעם נדר אסור לשנות מעני לעני. אכן במח"א שם ס"ז נראה דלכן לא יוכל לשנות מעני לעני משום אמל"ג כמל"ד:

יב ובגוף הדין שחידש הקצוה"ח דאף אם נאמר דהא דחייב לתת במ"ע היא רק מטעם נדר חייב לישבע עי' בתויו"ט שבועות פ"ד מ"ח לענין שבועת העדות שכ' דאפילו המקבל עני פטורים מקרבן דא"ח אלא משום נדר ואין עליו חיוב ממון שהרי אין יורדין לנכסיו אלא מכין ומנדין אותו. וזה היפך מדברי הקצוה"ח ובקצוה"ח ס"ז סק"ל הקשה ע"ד רמ"א דבת"כ או בנשבע ליתן אין משניעין אותו, והרי ברבית קצוצה אף דאינו יוצא בדיינין משביעין אותו, וי"ל דברבית דחייב להחזיר ליורשי הלוה, כמבואר בכלבו' הוה ממון לחייבו שבועה, אבל בנדר וצדקה דא"ח לתת ליורשי המקבל כמבואר במח"א ה"ג ס"ס ו' ל"ה ממון לחייבו עליו שבועה. אכן בדגול מרבבה סי' קס"א ביו"ד כ' דבמת לוה אין כופין את המלוה להחזיר הריבית ליורשים וקו' הקצוה"ח במקומה עומדת. והנה לענין הענקה משלם ליורשי העבד כמבואר קדושין ט"ו ובמנ"ח מ' תפ"ב מסופק אי יורשי האדון מצוים לשלם ביוצא באחד מדרכי היציאות והעלה דדין זה תלוי, אי יש ש"נ בהענקה ואם אין ס"נ היורשים פטורים ולשלם ליורשין חייב וה"ה ברבית ואולי שאני ריבית דכתיב וחי אחיך עמך והרי ליתא. וע' ב"מ קי"ג גבי השבת העבוט דאם מת אין מחויב להחזיר ליורשים דלו ולא ליורשיו וזה כעין דברי הדגו"מ] וכיון דגוף הדין דנודר ומת. אי היורשים מצוים לקיים הוא מחלוקת גדול בין הפוסקים דלרמ"א בתשובה וכפי המבואר בחו"מ סי' רנ"ב אין היורשין מצוים לקיים וכן מוכח מדברי התו'. ולפ"ד הקצוה"ח מחויבין לקיים א"כ הכא שהקדישו יורשי' אח"כ את הס"ת לקלויז רישא מי יוכל להוציאו מיד המוחזק במקום דהרמ"א והתוי"ט עומדים בשטתי' והמהרי"ט סתם ג"כ כדבריהם:

יג ואם נבוא לזכות אנשי ק' ווישניצא משום מצוה לקיים דברי המת. הנה מלבד דלזה בעינן הושלש מתחלה לכך כמבואר בתוס' כתובות ע' ובחו"מ רנ"ב ומבואר במהרי"ט סי' ס"ג דהיכא דמסדר דברי' בלה"ק או מתנת שכ"מ אם מן הדין אינה מתקיימת אין היורשין מחויבין לקיים משום מצלקדה"מ שהרי לא נתכוין לזכותם אלא מטעם זכי' וכדבריו מבואר בתוס' ב"ב קע"ה ועי' קצוה"ח סי' רנ"ב ובנתיבות שם ולעיל אות א' הבאתי דברי השו' רמ"א שכתב בסוף דבריו ג"כ כזה. ועוד לפי המבואר בתוס' גיטין י"ג ד"ה והא דבגר ל"ש מצלקדה"מ הואיל וליתא בירושה ופסק כחו ממנו ה"ה הכא דלא עשאה שלטת כ"א בחי' ואחר מותה שייך ליורשיו א"כ בעת מיתה פסק כחה ול"ש מצלקדה"מ. ועוד הרי מבואר בסי' רנ"ב דאם קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו וא"כ הכא שהיורשים נתנו הס"ת להקלויז רישא. כי לא ידעו מהצוואה מה שעשו עשו. אכן בזה י"ל דהיורשים יכולין לחזור מהמתנה שנתנו לקלויז רישא. כי יאמרו שהמתנה היתה בטעות. וע"כ ל"א אלא בידעו מהצוואה ומכרו אבל אם לא ידעו יכולים לחזור אכן הכא אין נ"מ בזה. כי היורשים אינם רוצים לחזור. ועוד דלא כתבה כאן בלשון צוואה כמבואר בהשאלה ודעת הרא"ה דבעינן שיצוה להיורשין וע' תשו' רעק"א קמ"ו אם כותב להם אי מהני ובאמת מבואר בתוס' ב"מ קט"ו ד"ה וחייב בסופו שכ' אף דאביי ס"ל אע"מ היינו בידע מהאיסור. אבל בלא ידע ל"מ שאם הי' יודע שאסור ל"ה חובלו והוה זכי' בטעות. וזה ממש כדברינו דהיכא דהיורשין לא ידעו מהצוואה יכולים לאמר אילו ידענו מהצוואה לא היינו מוכרים והוה מכירה בטעות ואולי י"ל דהתם בלאו דלא יחבול אמרינן אילו ידע ל"ה עבר אמימרא דרחמנא אבל הכא ל"ה רק מצלקדה"מ בזה ל"א אילו הוה ידעו ל"ה מוכרין דחילוק יש בין מצוה ללאו וע' כתובות ק"א באלמנה שלא הכיר בה דנחלק ר"ה ור"י אי יש לה כתובה ומשמע דקדושין תופסין וצריכה גט וקשיא הא הוה קדושין בטעות ועי' נובי"ק אה"ע ס"נ וס"פ שהעלה דכהן שנשא גרושה בחזקת שהיא אלמנה דקדושין תפסו בה ובס' אמרי בינה להגאון ר"מ אויערבאך זצלה"ה הביא בשם תשו' שערי צדק שהובאה שם תשו' לר"ש גאון דמקודשת. וזה היפך מתוס' ב"מ הנ"ל דזכי' בטעות ל"ה זכי' דאילו ידע מהאיסור ל"ה רוצה לזכות בה. והנה כעין סיוע לדברינו לחלק בין לאו למצלקדה"מ שהוא רק עשה כמבואר בתשו' שואל ומשיב מ"ת ח"א בשם ר"י אבן שועב בשם הרמב"ן דמלקדה"מ ילפינן מיעקב דכתיב ויעשו בניו לו כאשר ציום (ויש להעיר בזה מדברי הירושלמי מו"ק פ"ג ה"ח דאין למדין מקודם מ"ת) דבנוב"ת אה"ע ס"פ העיר בדברי הרמב"ם פכ"ד מה"א דבנשא איילונית ולא הי' לו בנים כתב דכופין להוציא ובח"ל ולא הכיר בה כתב דמפרשינן אותה ובח"ל והכיר בה ובח"ע בין הכיר ובין לא הכיר כתב דכופין אותו להוציא דבח"ל ולא הכיר אינה צריכה גט דקדושי טעות הן ורק מפרישין אותם וחזר בו בסוף דבריו דא"כ בח"ע ולא הכיר בה אמאי צריכה גט והרי הוה קדושי טעות ולדברינו ניחא דבח"ע ל"ה זכיה בטעות דקילא עשה מל"ת. וע' יבמות ז' לאו ל"ת חמיר מיני' ומשו"ת צריכה גט וע' רמב"ן עה"ת פ' יתרו בענין זכור ושמור דמ"ע חמירא מל"ת וע' בהקדמת משנת חכמים שמחלק אם כבר עבר חמירא ל"ת ואם עדיין לפניו לעשות חמירא עשה. ובתוס' מנחות ס"ח ע"א ד"ה והא משמע דמשום עשה לא גזרינן ומשום לאו גזרינן [וע' מג"א ס"ס תל"א שהביא בשם הראנ"ח לחלק בין לולב לבדיקה משום דיש הפרש בין אפרושי מאיסורא לבטול מצוה, ותמה עליו ובאמת כדבריו מבואר בתוס' מנחות] ובטו"ז ה' סוכה תרל"ח ס"ק ד' כ' דאף דאמרינן ביבמות פ"ב וקי"ט. מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת מ"מ במידי דתלי' בגזירה חמיר כרת מלאו וכדברי הטו"ז מבואר בעירוכין י"א ע"ב. מ"ל בהא קמפלגי מ"ס מיתה כו' ע"ש] וא"כ אין ראי' מדברי התוס':

יד איברא בגוף הדין שהביא הרמ"א לענין מלקדה"מ דאם קדמו ומכרו מה שעשו היורשים עשו. במח"א ה"ז סי' כ"ט יש בזה מבוכה גדולה, אי מצלקדה"מ עושה קנין או לא, והיא מחלוקת בין התוס' והרשב"א גיטין ל"ח. דלתוס' ד"ה כל. ובדף מ' ד"ה אותו דהעבד נעשה ב"ח בדבור האב שאמר שחררו מוכח דעושה קנין. אבל לדעת הרשב"א החולק על תוס' וקאמר דלא נעשה ב"ח לא נעשה קנין. וע' תוס' גיטין י"ג ד"ה והא לא משך שהקשו והא קי"ל מנלקדה"מ ואזלו לשיטתם דעושה קנין. דאל"כ לא מקשו מידי. והנה רש"י כ' בגיטין שם דהסוגיא אזלא אליבא דמ"ד ל"א מלקדה"מ. ומוכח דס"ל עושה קנין., וכן נראה מדבריו לקמן י"ד שכ' דמשעת מיתת הנותן זכה בהן המקבל דמלקדה"מ, נראה דעושה קנין וע' מח"א שם. ולכאורה הי' מקום להביא ראי' לשיטת התוס' דקשה הרי לא הושלש מתחלה לכך, ומדוע באמר אל ישתעבדו בה כופין היורשים לכתוב לה ג"ש ועכצ"ל כיון דנעשית ב"ח זכתה בעצמה ועדיפא, מהושלש מתחלה לכך. אכן אם נאמר דלא נעשית ב"ח בדיבור האב הרי לא הושלש מתחלה לכך. וע' תוס' כתובות מ"ב ד"ה הפלא. אכן ז"א לפמ"ש תוס' ב"ב קמ"ט ד"ה דקא דגבי שחרור י"ל יותר מלקדה"מ מבשאר דברים מוכח דלא מטעם הושלש קאתינן עלה, ואולי כונת התוס' ב"ב דעדיפא מהושלש מתל"כ דהעבד זכה בעצמו ואזלי לשיטתי' בגיטין:

טו אולם בין אם נאמר נודר ומת היורשים צריכין לקיים כאמר כ' בפרטות הח"ס חו"מ קט"ו. ובין אם נאמר מנלקדה"מ עושה קנין יש לפקפק בזכות אנשי ק' ווישניצא דהמשה הלזו לא הי' לה זכות רק בחי' ולא לאחר מיתה. ובשלמא אי זכו אנשי ווישניצא מחיים שפיר קנו דמה לנו מהיכן לקחה הס"ת, אי גזלה או נתן לה במתנה, אבל אם לא קנו רק לאחר מיתה. אין לחייב יורשי' דיורשי הבעל קודמין לקחת סה"ת באמרם כי המעות הי' גזל בידה. ולוקחים הס"ת תמורת המעות, כי מצד תקנות הגאונים מטלטלי דיתמי משתעבדו לבע"ח כמבואר סי' ק"ז בחו"מ, ובע"ח גובה ס"ת בחובו כמבואר במשנה דבכורים ובחולין קל"א. אולם י"ל כיון דהאשה הלזו יש לה כתובה הוה הס"ת תמורת הכתובה ולא יוכלו לגבות הימנה, והא דלא נשבעה על כתובתה, הלא מבואר באה"ע צ"ה סי"א דאם תפסה מעות ואינה רוצה לישבע לא מפקינן מינה. וע' ח"מ ס"ק כ"ה חילק שם בין מטלטלי למעות, ובתשו' ת"ה סי' ש"ל העלה דאם תפסה בחי' והיורשים לא תפסו אלא מונח ביד ב"ד, דבכהא"ג זכו יורשים וע' ח"מ סי' צ"ו ס"ק ג' וסוף סק"ד. וכן הביא הב"ש שם סק"ד, וא"כ האשה היתה מוחזקת בחי' ואף שכעת הס"ת עומד בקלויז רישא. ואין היורשים מוחזקים, כיון שעמד הס"ת בחצר הקלויז הוה כעומד ברשותה בין לשטת הטו"ז דקנה החצר ובין לשיטת מהרי"ט ע"מ עמד ברשותה. ועכשיו לאח"מ עומד ברשות יורשים וא"צ שבועה כלל כמבואר בח"מ וב"ש שם. ויש להסתפק אם היורשין צריכין שבועה, ויכולין לישבע כגון בעובדא דת"ה, אם מחויבין לישבע לקד"ה כי אפשר ל"א מלקדה"מ, אלא בהי' הממון מזומן בידיהם אבל לישבע אינם מחויבין. וע' חו"מ פ"ו ס"ז שנחלקו הש"ך והסמ"ע אם יורשין אין רוצים לישבע אי גובין מנכסיהן וע' קצה"ח ס"ק כ"א מה שהעיר בזה מדברי הריטב"א, ובמל"מ פ"ג ממלוה בשמעון שטוען שיגבו לו ב"ד משטר מתנה שכ' לה בעלה כ' דכופין לשבע כדי שתפרע וע' קצוה"ח סי' ט'. וע' תשו' השיב משה לענין שבועת לא הרוחתי בשותפין ואכ"מ. והא דכ' כת"ה דהכא ל"ש גזילה כיון דידע בן בעלה מכתיבת סה"ת והוא הי' המתעסק בדבר אין בדבר הזה לסתור חשש דגזילה כ' האשה הלזו הי' לה מעות ממקום אשר שנתנה לה קצבה בכל שבוע ואלמלא כתבה דהס"ת היא מעזבון בעלה לא הי' ליורשי בעלה שום מבוא בהס"ת הלז דאמרינין מכסתה כתבה הס"ת והבן הואיל ולא ידע דהיא מעזבון בעלה קסבר שכתבה מממון שלה שהרויחה או ממעות קצבה והוה דומיא דמעשה דרב ענן ב"ב מ"א דאמר ר"נ דהוה מחילה בטעות ואף לדברי מרדכי פ' דיני ממונות ססי' תש"ה באשה שציותה בשכ"מ לתת מנכסי' לפלוני קרובה והבן שתק וא"מ אמר כי אמו לא נשבעה על כתובתה ומה ששתק כי לא רצה להכעיסה והשיב כיון ששתק הוה. כאלו הודה שיש לה זקוקין עיי"ש. הכא הוה מחילה בטעות כי סבר שכתבה מכספה או מהקצבה וע' מהר"א ששון קנ"ד ובחו"מ קמ"ב נקטינן דמחילת בטעות ל"ה מחילה וע' מהרי"ט סי' ק"ב והש"ך הביאו. וע' חו"מ סי' פ"א בקצה"ח סק"ו מה שהעיר בדברי המרדכי הנ"ל דהכא ע"כ הוה כהודה שיש להאלמנה אצלו ז' זקוקין דאטו לא זזה ידו מידה דליהוי ידוע לי' שלא התפיסה צררי ובאמת אין דבריו מוכרחים דנוכל לומר שהודה ששמע מאביו בשעת מיתתו שלא התפיסה צררי וא"כ שפיר קני:

טז אכן אחרי כתבי נחמתי כי הכא שעשאה שלטת בנכסיו ותרשה אותה לעשות כל מה שלבה חפץ אף אם תכוין לגזול אין לאל ידה וכמ"ש מהרי"ט סי' ס"ג דמי שמסר מעות ליד חברו והרשהו לעשות כל מה שירצה אין שום קנין לזה להיות גזלן עליהם דכל מידי דעבד ידו כידו וא"כ לא נעשה המעות גזל בידה והוה הס"ת של יורשין דבשלמא אם המעות הם גזולין בידה קנתה החפץ כמבואר בשערי משפט ק"ץ וע' א"מ סי' כ"ח ס"ק ל"ג דבמעות גזולין קנה החפץ דממנ"פ אם ידע המוכר דהמעות גזולין קנה החפץ במשיכה ואם לא ידע אין המוכר מחויב להחזיר המעות להנגזל משום תקנת השוק וקנה הגזלן בכסף אבל הכא לא יכלה לגזול כי ידה כיד היורשי' וכדברי מהרי"ט וא"כ סה"ת של היורשים ועוד כיון שמבואר באה"ע ק"ז דבכה"ג דכותב נכסיו לאשתו ואחרי' ליורשי' הוה מתנה ולפי המבואר בחו"מ רמ"ח דבאחריך ליורשי היורשים מוציאין מיד הלוקח וכן אם אמר נכסי נתונים לך כל ימי חייך הנותן או היורש מוציאין מיד הלוקח א"כ אף אם נתנה בחיי' היו היורשים יכולים להוציא מיד קלויז ווישניצא ואין מקום לזכותם רק אם נאמר דהס"ת היא במקום כתובתה ותפיסתה אהני לה במקום השבועה כדברינו לעיל, ועתה הי' מקום לומר כיון שנתנה הס"ת לווישניצא יש מקום לומר שהי' מנכסי' לאו כל כמינה לומר אח"כ דמעזבון בעלה כתבה די"ל קנוני' עשתה. אכן ז"א דהכא בשטר מתנה לווישניצא כתבה דהיא מעזבון בעלה ותברה בצדה. ונ"ל דאף לשיטת הטור דס"ל דוקא באומר אחריך לי אבל אחריך ליורשי אין יכול להוציא מלקוחות כיון דמבואר בש"ס ב"ב קנ"ז דלכתחלה אסור למכור ולאביי מאן דמשיא עצה למכור כרשב"ג נקרא רשע ערום י"ל דאיסורא לא ניחא לי' להקדיש למיקני דאם המשיא עצה נקרא רשע הלוקח לא כ"ש. וידידי ש"ב הרב הגדול מו"ה גדלי' שמעלקיש נ"י העירני מש"ס דב"ב קע"ד דצורבא מרבנן שאני וקשיא האיך צורבא מרבנן יעשה מעשה בנפשו במקום דעושהו נקרא רשע ומוכת דהלוקח נקרא רשע וע' תוס' סוטה כ"א מחלוקת אי המוכר נקרא רשע עי"ש:

יז ונבוא לעיקר הדין. הנה מו"ח הרב הגאון שליט"א רצה לזכות את אנשי ווישניצא מכח ששה טעמים ואם כי ת"ל בררנו יפה בדברינו לעיל נבוא הפעם על סדר דבריו היקרים:

א קנין חצר:

ב אמל"ג כמלהד"ד:

ג אף דכתבה בשטר שהיא מעזבון בעלה דילמא הלכה כטור דבאחריך ליורשי אם מכרה ונתנה קיים:

ד אף שכ' מבי"ט סי' צ"ט דכשהי' השטר ביד הנותן אמרינן שמא נמלך או נשאל על הקדישו. בש"ע או"ח קנ"ב לא קיי"ל כן והוה ספיקא דדינא ה מצוה לקיים דה"מ:

ו אף דהי' הס"ת מעזבון בעלה דילמא מהני תפיסה בלא שבועה והמתנה הועילה. ואנחנו עפ"י דרכינו נחקור בעיקר הדברים ובראשונה נשים עין אם הס"ת שלה ואח"כ על הקנינים שקנו אנשי ווישניצא:

הנה י"ל כי הס"ת שלה מכח המתנה שנתן לה בעלה ובכה"ג לא עשאה אפוטרופסת כמבואר ברמ"א אה"ע ק"ז או י"ל דהוה שלה מכח תפיסה על כתובתה והנה בהגהות מרדכי שם נסתפק השואל אי באחריך ליורשי השני מוציא מיד הלקוחות או לא ואם נאמר דמוציא מיד הלקוחות מיקרי זאת שיור במתנה ולא עשאה אפטרופסית והוה מתנה וא"כ תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה או נאמר דאין מוציא מלקוחות ול"ה שיור והוה אפוטרופסית וכתובתה קיימת ואף דבשייר כל שהוא לא אבדה כתובתה כמבואר באה"ע ק"ז ס"א י"ל דדעת השואל שם כרא"ש שהובא שם ס"ד דאם כתב כל נכסי' ופירש השיור אבדה כתובתה שכבוד שעשה לה שכתב כל נכסי' גורם המחילה וע' ח"מ סק"ט דפשט לשון הרמב"ם אין מורה כך וא"כ הכא בנ"ד אם נאמר כהרמ"א והשואל שם במרדכי דהשני מוציא מלקוחות והוה מתנה וכמו שפסק רמ"א באה"ע שם א"כ אבדה כתובתה לדעת הרא"ש והגהות מרדכי ויורשי בעלה יכולים להוציא מיד קלויז ווישניצא אכן אם נאמר דהיורשים ג"כ אין מוציאין מלקוחות כדעת ריב"א וטור א"כ נעשה אפוטרופס ולא אבדה כתובתה וי"ל דכתבה מממון כתובתה אכן במרדכי שם יש עוד ב' טעמים להעמיד המתנה (א) דלמ"ל למימר אחריך ליורשים והרי בלא"ה יהי' ליורשים דלא עשאה אלא אפוטרופס וע"כ למתנה אתכוין (ב) דבאומר נכסי לך ואחריך לפלוני הראשון הוא עיקר והשני טפל ואיך נאמר דהראשון אפוטרופוס והב' מקבל מתנה וא"כ הכא לד"ה למתנה אכוין ואבדה כתובתה הן אמת שבח"מ סקי"ו חולק על הרמ"א וכ' דבאומר אחריך ליורשי כיון דקיי"ל דהבן מוציא מיד הלקוחות א"כ לעולם השני עיקר מהיכי תיתי דלא נאמר דהאשה אפוטרופוס מטעמא דלא יהי' טפל חמור מן העיקר אבל דברי הח"מ תמוהים מאוד ולא זכיתי להבינה דהרי לטעם דהשני מוציא מיד הלקוחות אם הוא יורש לא צריכים לטעמא דטפל חמור מן העיקר רק בלא"ה נעמוד המתנה משום דהוי שיור לסברת הריב"א דלא יהי' טפל חמה"ע לדידי' אין יורש מוציא מלקוחות ובאמת הב"ש סקי"ז חולק עליו וע"ק מה יענה לתי' השני של השואל דהכא ע"כ למתנה אכוין מדקאמר אחריך ליורשים כמו שהבאתי לעיל וא"כ אין לזכות מטעם הששי שכ' מו"ח שליט"א דתפסה כתובתה דהכא מכח המתנה אבדה כתובתה ועוד נלענ"ד דבאלמנה שעשאה אפוטרופוס ל"מ תפיסה דהנה לפ"ד רא"ש ור"ן כתובות פ"ה דתפיסה ל"מ רק היכא דקנין מהני ולכן לא מהימנא האי איתתא דאפקידה גבה מלוגא דשטרי לומר לקוח בידי דאותיות אין נקנות במסירה ואף לדעת קצוה"ח ר"נ סקי"ג דתפיסה. לא תליא בקנין ושאני מלוגא דשטרי כיון שאינה תופסת בחוב רק בנייר וכתי' תוס' שם מ"מ מודה איהו גופא דבתפס ברשות בעינן תפיסה הראוי' לקנין דכל דתפס תפיסה שאינה ראוי' לקנין נהי דהו"ל תפיס אבל לא מיקרי תפיס ברשות בעלים ומ"ה במקח וממכר דאיכא חזקת מ"ק ל"מ תפיסה מספק כיון דספק בקנין ל"ה מוחזק ברשות בעלים עיי"ש וכיון שהבאתי לעיל אות י"ב דברי מהרי"ט סס"ג דהכא ל"מ קנין משום דידו כידה א"כ אף תפיסה ל"מ הכא ולא נשאר זכות בלתי מכח העמדת המתנה ולדעת הריב"א והטור דאין היורש יוכל להוציא מלקוחות:

יח וכיון שכן נפל ג"כ זכות החמישי במלקד"ה חדא דזה לא נאמר רק ליורשים וכמבואר בהגהות מרדכי שהבאתי לעיל וא"כ יורשי בעלה אין חייבין לקיים דברי' ואין המצוה רק על יורשים וכיון שאבדה כתובתה ורק מכח המתנה זכתה בנכסים מיד בשעת מיתה זכו יורשי הבעל ומלקד"ה ל"א רק בממונו של המת ולא כשממון של יורשים דלא יהא אלא כבוד אב דקיי"ל משל אב כמבואר קדושין ל"ב וביו"ד ר"מ וכבר הוכחנו דהכא ל"ש מלקד"ה דומיא דגר וע' בדברינו לעיל אות ז'. ועוד לפי דברי מהרי"ט שהבאתי שם ל"ש ג"כ הכא מלקד"ה ולא נשארו איפוא רק הקנינים שעשו בחיי האשה ולדעת ריב"א וטור דאין יורשים יכולין להוציא מיד הלוקח והנה קנין אמל"ג כמלה"ד סתרנו לעיל מכמה טעמים דהי' בכתב ולא כתבה בעצמה וגם בגוף הדבר אי אמרינן בשאר דברים אמל"ג מחלוקת בין הפוסקים ונותר קנין חצר וגם קנין יד שביארנו לעיל והנה בשניהם יש צדדים לבטלם והוה ספיקא דדינא ואף דדעת מהריב"ל הובא במהרי"ט קי"ד דבספק ספיקא מוציאין ממון מ"מ רבו החולקים עליו והמהרי"ט העלה שם דלא כוותי' אכן בזה צדקו דברי חותני הרב הגאון שליט"א דהכא איכא. רק חזקת ע"ק דהשתא ממנ"פ אין הס"ת ליורשי' רק הספק בין זוכה הראשון לשני דבהפקר אין מוציאין מיד השני ובמקח וממכר מוציאין דאיכא רק חזקת מ"ק דהא' מיקרי והכא לאנשי רישא יש חזקת מ"ק דהם באים מיורשי בעלה ונגד חזקת מ"ק מהני ס"ס כמבואר בקצה"ח ר"פ אכן עדיין לא הונח דגם לאנשי רישא יש ס"ס לסייעם דילמא הלכה כמבי"ט צ"ט וחיישינן שמא נשאל על הקדשו ואף אם נאמר דלא חיישינן דילמא הילכתא כרמ"א דהיורש מוציא מיד הלקוחות ואף אם קנו יוכלו היורשים להוציא ועוד נ"ל דע"כ ליכא ספיקא בזה רק היכי דהמקבל מוחזק אבל הכא דהיורשים מוחזקים ועל קנו מקבל המתנה יש להסתפק ונראה דיורשים זוכים דהרי למסקנת תוס' סוטה כ"א המוכר נקרא רשע ויש סברא לומר דחזרה כי היכי דלא תהוי רשיעה והאיך נוכל להוציא מיד קלויז רישא הבאה מכח היורשים במקום דאף אם הניחה הס"ת בקלויז ווישניצא הי' מקום להוציא מידם אף כי לא נוציא מיד היורש שהוא מוחזק אשר מכל אלה הדברים הי' נראה להעמיד הס"ת ביד קלויז רישא:

יט אכן אחרי העיון נ"ל דהכא לא אמר אחריך ליורשי רק סתם שתהי' שלטת בעזבון כל ימי חיי', וא"כ נפלה לה הוכחת השואל שבמרדכי מדקאמר אחריך ליורשי, מוכח דל"ה אפטרופוס, דהכא לא מוכח מידי. ועוד אף לטעם השני שלא יהי' טפל חמה"ע. י"ל קים לי כח"מ דבאחריך ליורשי ל"ה רק אפוטרופס, ודוקא לילדי בנותי הוה מתנה, ואף שתמהתי ע"ד מ"מ נוכל לומר קים כח"מ. וא"כ ממנ"פ יש לה כתובה, אם אין היורש מוציא ליכא שיור. והוה אפוטרופוס. ויש לה כתובה ואם נאמר דמוציא מיד הלקוחות ל"ש טעמא דטפל חמור מן העיקר והוה אפוטרופוס. ועוד אף אם נאמר דהוה מתנה, אם נאמר דהיורש מוציא מלקוחות הוה שיור. ודילמא הלכה כרמב"ם שחולק על הראנ"ח ואף בכל נכסי אם שייר מקצת יש לה כתובה. וכיון דיש לה כתובה נאמר דתפסה לכתובתה. ואף לדברי מהרי"ט ס"ג דל"מ תפיסתה. מ"מ כשנתנה לקלויז קנתה הקלויז דגבי הקלויז מהני תפיסה. ולענין קניני הקלויז מהני ס"ס. כמו שביאר מו"ח שליט"א ושפיר קנו קלויז ווישניצא את סה"ת הנ"ל. כי מכל הלין טעמא שפיר יוכלו להוציא מקלויז רישא כדברי קצוה"ח סי' ר"פ. ולאנשי רישא אין ס"ס לסייע כי אף אם יאמרו כדעת הרא"ש. דבכל נכסי ושייר מקצת מחלה כתובתה הכא גם הרא"ש מודה דאינה רק אפוטרופס כדברי הח"מ. וא"כ זכו אנשי ווישניצא בסה"ת:

כ והנה לעיל דברתי מדברי מהרי"ט ס"ג דאשה אין לה יד לזכות רק דהקלויז תזכה עבורה או הסופר הכותב ס"ת למענה גזל את הכסף עבורה. וע"י שליח יכולה לזכות כמבואר גיטין כ"ד כגון דשוי' שליח להולכה עד דמטית התם. וכי מטית שוי שליח לקבלה. וקשי' האיך יכולה לעשות שליח אם היא לבדה לא תוכל לקבל, וע"כ כיון דבעלמא יכולה לקבל אף דעתה אין לה יד יכולה לעשות שליח. וי"ל כי זה תלוי בב' הסוגיות קדושין כ"ג ונזיר י"ב. דבקדושין אמרינן הואיל והעבד שייך בגיטין יכול לעשות שליח. ובנזיר אמרינן כל דלא מצי לעשות השתא ל"מ לשוי' שליח אכן י"ל דאין שליח לדבר עבירה ואם הוא קבלה ע"י שליח אשלד"ע. אכן השליח לא ידע ובשוגג כתבו תוס' קדושין מ"ב ע"ב ד"ה אמאי דיש שלד"ע וכ"כ ב"ק ע"ט ויש בזה שיטות חלוקות ואכ"מ. ועוד דגם אם ידע השליח יש דעות רבות דהועילו מעשיו וע' תוס' ב"מ י' ע"ב כי הדבר תלוי בב' תירוצי התוס' שם:

כא והנה במש"ל דתפיסת הציבור לא מועיל דאשלד"ע ויש לחוש לדברי הפנ"י שכ' בטעמא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני תפיסתו דאין שלד"ע ע"ש בפ' הכותב ובקצה"ח סי' ק"ה תמה עליו דהא דשליח עושה עבירה אין ענינו לשלד"ע דזה לא מצינו רק היכא דהמשלח עושה עבירה כמו כהן דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה, אכן חותני הגאון שליט"א ביאר דבריו בספרו חאו"ח סי' ז' בשו"ת דהעביר' היא דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ומצאתי כעין זה בתשו' בא"פ חחו"מ סי' ע"ו אכן בב"א שם העלה דלאו זה לא נאמר רק היכא דבא לגבות בחזקה אבל ע"י הערמה אין עובר בזה דא"כ היכי משכחת תופס לבע"ח נימא אין שלד"ע ואף שיש לדחות דבריו נהי דאשלד"ע מ"מ המעשה קיים ושפיר משכחת תופס לבע"ח אבל הכא ממ"נ הועילה בתפיסה חדא דלגבי יורשין נסתפק המנ"ח במצוה תקפ"ה וכן חותני שם דל"ש אסורא דלא תבא אל ביתו ועוד הרי העלה בנתיבות דדברים דאין שביעית משמטתן אין מוזהר עליהם בלאו דלא תבא אל ביתו וכתובת אשה אין שביעית משמטתה כמבואר גיטין י"ח:

ואף דהכא הי' מקום לומר כדברי הפנ"י והא דהקשה קצוה"ח דלא מצינו היכי דהשליח עובר עבירה דנימא דאשלד"ע הכא י"ל דאמרינן אשלד"ע דהנה קשיא נימא כל מלתא דאיהו למ"ע לא מצי משוי שליח והאשה לא תוכל לתפוס כדברינו לעיל בשם המהרי"ט ומצאתי לנובי"ת אה"ע ס"ט שכתב דכל דהשליח מ"ע אמרינן מגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' והך דנזיר מיירי כשהיא ערוה על השליח וא"כ כיון דהשליח חב לאחרים והוה עבירה גבי' מיקרי ל"מ עביד ולא מהני:

כב אכן לומר דהסופר זכה עבורה רחוק מאוד דלא כוון לזכות רק היא נוחה אצלו ונתנה לו ממון תמורתו ולומר שזכה עבורה ואח"כ זכה עבור עצמו מלבד. כי לזה צריך לכוין כמבואר במהרי"ט סי' קט"ז הדבר תלוי במחלוקת אי בעינן בשאר דברים חזרה שליחות אה"ב ואולי כיון דהיא עשאו שליח לכתוב ס"ת ובכל פעולה ופעולה עושה מצוה מעבירה יש לדון מאי שייך בזה אין שלד"ע ולעיל בסי' הקודם אות י"ט הארכנו בזה:

וראיתי לעורר בהך דסוף סי' קע"ה בחו"מ דהנפקד יכול לתפוס הפקדון היכא שאין חב לאחרים וע' סמ"ע שם כיון דהעלה הרא"ש בפ"ק דפסחים דאיקרי ביתו של המפקיד הרי עובר על לאו דלא תבא אל ביתו אכן י"ל כיון דעדיין זכות לנפקד לענין דברים הבאים מעלמא כמבואר ב"מ ק"ב והוא מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד מיקרי עדיין ביתו של הנפקד ויש לעיין בבית השותפין אי שייך איסורא דלא תבא אל ביתו וגם בחצר המושכר אי שייך לא תבא א"ב לעבוט עבוטו והנה בחצר שאין בו דין חלוקה שכ' הר"ן נדרים מ"ה דבכל עת שמשתמש האחד הוברר הדבר דשלו הוא לאותו שעה דאדעתא דהכא קנינהו מעיקרא א"כ בבוא השותף אל החצר לעבוט יקנה אז החצר לו ולא שייך לא תבא אל ביתו וע' סמ"ע סי' צ"ז סק"ז דדעת הרמב"ם דביתו לאו דוקא וה"ה בחוץ עובר עליו אין נ"מ בענינים האלו אכן התוס' חולקים בזה וס"ל דבשוק אינו אסור אלא מדרבנן וע' בדבריהם ב"מ קי"ג ד"ה אימא יש להסתפק במה שהעירותי:

כג והנה בנתיבות חידש בסי' צ"ז דבעיסקא דהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון דמותר לתפוס חפץ אחד ששוה הכל כיון שתופס בשביל הפקדון והוי כמו לצרכו ולצורכה בב"מ ל' וע' תשו' ב"י למו"ח שליט"א חאו"ח סי' ז' שחלק עליו ומצאתי במבי"ט ח"א סי' ר"י שכ' דאם אחרי סדור ב"ד הי' מגיע לב"ח מקצת מחצה או שליש וא"כ בזה ל"ה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דבזה לא יחוב להם מותר לו לתפוס נגד כל החוב ממטלטלי הלוה דמגו דזכה בהמחצית זכה בכולה ע"ש וכיון שהוכחנו לעיל דהך דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים היא מטעמא דלא תבא א"ב מוכח מדברי המבי"ט כדברי הנתיבות אבל לדברי המנ"ח דגבי יורשים ל"ש הך דלא תבא א"ב בעובדא דמבי"ט מת הלוה ועוד לפי טעם השני של המבי"ט דהמורשה הי' שותף עמו והוה כהתפיסו הלוה ג"כ ל"ש הך טעמא. ומצאתי בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ל"ז דחב לאחרים לא מיקרי אלא בחב לבע"ח או למקבל מתנה אבל ליורשיו לא מיקרי חב לאחרים וא"כ פשוט הכא דמהני תפיסת האשה ע"י הצבור ויש לעורר אי חייב היורש בעשה דהשיב תשיב לו העבוט ואכ"מ וע' באה"ע סי' צ"ג ברמ"א סכ"ג שכ' בהדיא דלא מהני תפיסת האלמנה ע"י שליח וזה היפך דברי המהר"ם אלשיך וע' אבני מילואים שהביא בשם ש"מ כדברי תשו' מהר"ם אלשיך והנה בב"ש שם סקמ"ד כ' בטעם הדבר דל"מ תפיסה ע"י שליח למזונות משום דאפסדו' ליורשים מניעת ריוח דהיו יכולי' להרויח ובתשו' מהר"ם אלשיך כ' דמניעת הריוח לא מיקרי חב לאחרים ולדידי נראה דהכא הפסד נמי איכא דהרי האלמנה צריכה לישבע על המזונות וע"י התפיסה פטורה מן השבועה כמבואר ב"ש סק"ב וא"כ מי יימר דמשתבעת דילמא לא היתה נשבעת כמבואר בשבועות ל"ב וזה הוי חוב לא מניעת הריוח:

כד והנה. לעיל דברתי מהך דקידש חייבי לאוין נימא דהוה קדושי טעות בלא הכיר בה ומצאתי בתשו' שואל ומשיב מ"ק ח"ב סי' קי"א כ' לישב דברי הרמב"ם פ"ד מה"א ה"ב בהך דקידש אילונית דהוי קדושין ולפ"ד הוי קדושין דאורייתא אף בלא הכיר בה וכן דעת הב"י כפי שהביא הב"ש בשמו סי' קנ"ה סקי"ט וק' לימא הבעל. אדעתא דהכי לא קדשתיך וע' נוב"י מהד"ת סי' ע"ח מה שהעיר השואל מש"ס דסנהדרין ס"ט ולימא אדעתא דהכי לא קדשתיך והנה בשו"מ שם תי' עפ"י דברי התוס' כתובות מ"ז וב"ק ק"י דהיכי דתלוי בדעת קונה ומקנה לא מצי האחד למימר אדעתא דהכא לא רציתי, כי מה יענה רעהו אחריו וה"ה הכא נהי דהוא לא רצה אם תהי' אילונית היא לא רצתה רק באופן זה. ואם כי כוון בזה לדברי הנוב"י מהד"ת סי' פ' אבל נפלאים דבריהם ולא אבין. דע"כ לא קאמרו התוס' רק בקנה בהמה ונמצאת טרפה דלא יוכל הלוקח לומר אדעתא דהכי לא קניתי דהמוכר אשר גם הוא לא ידע אם כשרה תהי' הבהמה או טרפה ולא רצה למכור כשתהי' כשרה רק באופן אשר יקנה הלוקח גם כשתהי' טריפה אבל בח"ל כמעשה דנו"ב או באילונית כמעשה דשו"מ אשר האיש לא הכיר והאשה ידעה מה נאמר היא לא רצתה רק באופן שיסכים לקדשה אף כי היא איילונית הלא הטעתו בזה ומה לנו לדעתה דעת שופטני אינה בעסק הלז. אולם בקטנה דגם היא לא ידעה אם תהי' איילונית או לא י"ל דהיא לא רצתה לקדש בעצמה לו אם לא תה תהי' איילונית רק באופן שיסכים לקדשה גם אם תהי' איילונית כיון דשניהם לא ידעו עדיין והוה דומיא דבהמה טרפה. אכן זה היפך מדעת הנוב"י סי' ע"ח והשו"ע שם:

כה והנה כת"ה רצה לומר כיון שלא מסרה הצוואה לבני אדם י"ל דחזרה ממתנתה והוכיח כן מתשו' מבי"ט סי' קצ"ט דאם ההקדש הי' ביד הנותן י"ל דחזר בו אכן הקשה עליו מאו"ח סי' קנ"ג ומבואר לעיל וכן הקשה בתשו' רע"א. הנה במג"א שם ס"ק מ"ד הקשה דנימא שלא להשביע כתב כן. ובאמת מבואר ברדב"ז סי' קל"א דבהקדש ל"א שלא להשביע דאימת הקדש עליו אכן בכנה"ג תמה עליו מסנהדרין ל' דאם כמערים לא אמר כלום והנה זה כמה אשר ישבתי דברי הרדב"ז לפ"מ שהעלה בתומים סי' פ"א ס"ק כ"ה דלפמ"ש המרדכי דבנמצא כתוב דבר זה שייך לצדקה ל"א שלא להשביע וחילי' מדברי המשנה דמ"ב הובא יבמות קט"ו ע"ש. ע"כ הפירוש כמערים דלפנחא עביד א"כ לא מוכח מידי ודברי הרדב"ז עולים כהוגן ומה שהקשה שם בתומים א"כ אנן דקיי"ל כמתניתא דז"ב וע"כ דס"ל כר"י דלפנחא עביד וקיי"ל כמשנה דמ"ב לא הבנתי דבריו דאטו מי לא מודו רבנן ברואה דעביד כן כמערים והיינו לפנחא דל"ה מעשר ע"כ ל"פ אלא בנמצא חביות וכתוב עלי' מ' דל"ח לפנחא אבל ברואה בשעת הנחה דעביד כן לפנחא שפיר מהימן. אכן בלא"ה ניחא שפיר דהנה בתשו' דברי ריבות תי' סתירת דברי הרא"ש מכלל ס"ה סי"א לס' ט"ו המבואר בחו"מ סי' פ"א דשלא להשביע הוה כאמתלא ומעשה לא עשה כמבואר בסי' קפ"ז לענין נדה. אכן היכי דא"א בלתי מעשה הוה כהך דטבח בסי' א' ע"ש. והנה בתשו' רמ"א הובא שם מבואר דאם קדמה האמתלא למעשה מהני אף היכא דאפשר בלי מעשה ע"ש בטו"ז וא"כ הכא אם כמערים דנכרת האמתלא קודם המעשה שפיר מהני ובזה מתורץ סתירת דברי המרדכי שהובא בתומים ואכ"מ:

כו ונסתפקתי אם בגזבר הממשכן עבור הקדש שייך לאו דלא תבא

א"ב.ולכאורה נ"ל דהוא אינו עובר דמצינו במכות ט"ז דחשיב ללאו דלא תבא לניתק לעשה ודעת הר"מ פ"א דתמורה דכל דהלאו כולל יותר מהעשה לא מנתקת העשה ללאו ואמרינן ב"מ קי"ד דבהקדש אין מחזירין וא"כ העשה דהשיב תשיב לא קאי אהקדש והלאו כולל יותר מהעשה ול"ה ניתק לעשה אכן מצאתי בתוס' חולין פ"ב ד"ה הזורע שכ' היפך מדברי הרמב"ם שכ' כיון דלאו דלא תסיג גבול רעך אין לוקין עליו בהשגת גבול דניתן להשבון גם על כלאים אין לוקין. ולדברי הרמב"ם הי' לו ללקות גם על לאו דהשגת גבול כיון דהלאו כולל יותר מעשה לוקין עליו. ומצאתי במל"מ פ"ק מהמ"ל שהעיר מדברי התוס' האלו לישב קו' מהך דלעשיר אינו מצוה בהשיב תשיב וא"כ הלאו כולל יותר מהעשה ע"ש וע' בקצה"ח סי' צ"ז שכוון לדברי המל"מ. אכן דברי התוס' בחולין הנ"ל צ"ע דאיך יהי' הלאו דלא תסיג ניתק לעשה כיון דאיכא כאן עוד לאו דלא תגזול לא אתי חד עשה ומנתק לתרי לאוי וכן בכלאים איכא תרי לאוי. ושמא ס"ל לתוס' דבקרקע ליכא לאו דלא תגזול וכן משמע בתוס' ב"מ ס"א וכן מוכח קצת בסוכה ל"א מדיוצא בתקף חבירו מסוכתו דקרקע אינה נגזלת ע"ש אולם התוס' לשיטתי' שם בדף פ"א דהיכי דהלאו אינם סמוכים מנתקת העשה ללאו דידי' ושפיר קאמרו. ונ"ל לפשוט ספיקי אי הגזבר עובר על לאו דל"ת א"ב דאמרינן ב"מ קי"ד דלחייב הקדש בחזרה מק"ו דבע"ח וק' מה לבע"ח שכן עובר בלאו דל"ת א"ב משא"כ בהקדש וע"כ דגם בהקדש עובר בלאו זה:

והנני ידידו נתן לעווין:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה