שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן פד
אשר השיב חתני הרב הה"ג כש"ת מ' נתן לעווין נ"י כעת אבד"ק פאקשאן על השאלה המובאת לעיל סי' פ"א:
ב"ה פרעמישלא תרמ"א לפ"ק:
שלום להרב המאה"ג החריף ובקי ע':
חיים זאב נ"י האבד"ק סאטנאב וכעת ראב"ק רישא:
א תשובה כת"ה חקר אם קנו אנשי ק' ווישניצא את הס"ת בהגבהות אשר הגביהו את הס"ת בכל פעם אחרי הקריאה. יען לא נתכוונו לקנות, והוה כעודר בנכסי הגר וקסבר שהם שלו, דלא קנה (יבמות נ"ב), הנה הנ"י פ"ק דמציעא בהך דאמרנן התם בנפילה ניחא לי' דלקני, בד"א לא ניחא לי' דליקני כ' דלהכי לא קנה בד"א, כיון דהוה תקנתא דרבנן שומעין לו, באומר א"א בתקנת חז"ל, ומוכח מדבריו דבקנין דאורייתא לא מהני אם יאמר לא ניחא לי לקנות וכש"כ באין מתכוין לקנות. ובאמת הדברים צ"ע מש"ס דיבמות הנ"ל דקאמר ר"י העודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם דל"ק. והרי התם הוא קנין דאורייתא, ובב"ב נ"ד האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דחיותא לא קני ובש"ס ב"ק מ"ט ושטרא לא קני דלאו דעתא אשטרא וצ"ע לפי שיטת הנ"י הנ"ל, וע' כנסת יחזקאל סי' צ"ח מה שהעיר בש"ס דב"ק הנ"ל ולדבריו יש לישב ולפי דברי מהרי"ט סי' ק"נ בראשונות שפירש דשטרא לאו בר זכי' היא ואין דרך כל אדם לזכות בו. דכמה ניירות איכא בשוקא ג"כ לא קשה משם. אכן לפי הבנת התוס' בב"ב נ"ד שהקשו משם דליזכי לי' ידו שלא מדעתו צ"ע. אשר מכל אלה מוכח דעד כאן לא קאמר הנ"י אלא ברוצה לזכות ואין רוצה לזכות בקנין זה אלא בחברו. אז יש הפרש בין דאוריי' לדרבנן אבל באינו רוצה לזכות כלל גם בקנין דאורייתא לא יקנה דבע"כ לא יכריחוהו לקנות וע' בר"ן כתובות פ' הכותב אי יכול לומר בדבר דאורייתא א' אפשי עיי"ש ואולי גם הר"ן מודה ברוצה לזכות ורק בקנין אחר דקונה בקנין דאורייתא ולא קאמר רק באינו רוצה לזכות כלל ובמח"א ה' קנין משיכה סי' ה' תירץ בזה הסתירה אשר בדברי תוס' ב"ב נ"ד שכתבו ביודע ואין מתכוין לקנות ל"ק ובגיטין ס"א כתבו בלקט ונתן ביד אף בלא נתכוין לקנות קנה דעד כאן לא כתבו התוס' אלא בלא נתכוין כלל לקנות אבל בנתכוין לקנות ולא רצה לקנות ביד קנה. ובישוב הסתירה הנ"ל נ"ל דהתם בגיטין אף בלתי קנין היד הוה גזל מדבריהם והקנין דאורייתא הוה רק להשלים הקנין לכן מהני אף בלא מתכוין וא"כ בהך דעודר בנכסי הגר ובהך דב"ק מ"ט דאינו רוצה לקנות כלל לא קנה ובהך דב"ב דפשח דיקלא אף דכתב הרשב"ם דנתכוין לקנות הדקל, כיון דרצה לקנות, במאי דפשחו אדעתא דחיותא הוה חסרון בגוף הקנין כמש"כ הרשב"ם דהוה כהולך בשוק ואומר דרוצה לקנות. וא"כ בנ"ד דלא נתכונו כלל לקנות לא קנו:
ב אולם לאשר הי' בכאן דעת מקנה י"ל דקנו אף בלא כיונו לקנות כדברי הרשב"א גיטין כ' גבי האי זקן דהי' מלוה לבני הכפר וכותב. ואמרינין התם שאני זקן דידע לאקנויי וכתב הרשב"א אף דלא כיוונו לקנות כיון דאיכא דעת מקנה קנו וכ"כ הנ"י פ' ח"ה בשם הראב"ד הביאם בקצה"ח סי' רע"ה אבל הרשב"א גופי' כתב ב"ב מ"א דלא כהראב"ד ובב"ב פ"ה הביא הש"מ בשם הרשב"א דלא אמרינן דעת אחרת מקנה ואולי תרי רשב"א נינהו הר"ש בן אדרת והר"ש בן אברהם. וע' תוס' ב"ק ק"ב דאם שינה השליח אף השליח לא קנה שלא נתכוין לקנות וקשה הא איכא דעת מקנה כי המוכר כיון להקנות אשר מזה מוכח דהפוסקים דס"ל דאף השליח לא קנה אף דעת אחרת מקנה לא מהני בלא כיוון כלל ומדברי התוס' ב"ב מ"א שהקשו דר"נ אדר"נ דבש"ס דב"ב אית לי' מחילה בטעות לא הוה מחילה וב"מ ס"ו אית לי' דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מני' דמחילה בטעות הוה מחילה וקשי' על דבריהם דילמא לעולם סבר ר"נ מחילה בטעות הוה מחילה והכא לא קנה ר"ע משום דלא כיון לקנות מוכח דדעת אחרת מקנה מהני אכן אם נאמר כדברי הרשב"א בש"מ דר"ע אחרי שנודע לו דארעא דחברי' הוא כיון לזכות בה לא מוכח דדעת אחרת מקנה מהני וראיתי בקצה"ח קמ"ב שתירץ דברי התוס' עפ"י דברי הג"א דמחילה בטעות היא כמו יאוש בטעות ויאוש בטעות מהני וכיון דעיקר הטעם היא מכח יאוש ליכא ד"א מקנה ובנתיבות שם סתר דבריו דא"כ נהי דרב ענן לא זכה כי לא כיון לקנות אבל מ"מ היאוש מהני דליפוק מרשותי' דחברי' ואמאי אמר ר"נ דליהדר ארעא למרי' לימא להו כל הקודם זכה. ולפ"ד יובנו דברי הרשב"א התמוהים שכתב דר"ע אחרי שנודע לו דארעא דחברי' היא זכה אשר לכאורה הדברים תמוהים דאיך החזיק ר"ע בארעא דלאו דילי' ותיכף שנודע לו הי' לו להחזיר או ללכת לפני ר"נ לשאלו אכן לדברי הנתיבות שפיר עביד כיון דהקרקע היתה הפקר מכח יאוש כל הקודם לזכות בה זכה אך לפי מה שהעלה המק"ח בסי' תמ"ח סק"ח דיאוש לכ"ע ל"מ עד דאתי לרשות זוכה והיכא דכלה היאוש קודם דאתי' לרשות זוכה לא מהני היאוש וכן כתב בנתיבות רס"ב ובכמה דוכתי וכאן דנודע לבע"ד ג"כ קודם שכיון ר"ע לזכות א"כ כלה היאוש קודם שזכה שפיר קאמר ר"נ דליהדר לי' לחברי'. ובעיקר הדבר אי מהני יאוש בקרקע עיין חו"מ סי' שע"א ובש"ך שם ואולי כיון דסברי דהקרקע היא של ר"ע הוה כנשתקע שם בעלי' ומהני יאוש כמבואר בתוס' בשם הירושלמי עכ"פ דין זה דדעת אחרת מקנה תלי' באשלי רברבי והיא מחלוקת הפוסקים:
ג והנה קשי' לי על דברי הסוברים דדעת אחרת מקנה מהני אף בלא כיון לקנות מש"ס דיבמות נ"ב דהרי התם איכא דעת, האשה המתקדשת ואף אם לא כיון לקנות איכא דעא"מ ואף דהתם לרבי קאי ואיהו ס"ל ביבמות ובקדושין מ"ד דמאמר היא בע"כ וע' תו"ג סי' קל"ט דבע"כ לא מיקרי דעת אחרת מקנה מ"מ אחר חליצה גם רבי מודה דאין נקנית בע"כ והי' נראה לישב עפ"י דברי הר"ן נדרים ל' דהאשה אינה מקנה שום דבר רק תפקיר עצמה לגבי בעל וליכא דעא"מ (וע' קידושין ט' דאמרינן אף הוי' בעינן דעת מקנה וזה דלא כהר"ן) אכן בהפקר מדעת נחלקו הפוסקים ולשיטת רש"י והנ"י ב"מ י"ב הפקר מדעת מקרי דעא"מ ובנתיבות רע"ג כתב דנקטינן כוותי' וע' באבני מילואים סי' מ"ג ס"ק ב' א"כ ליכא למימר הכי ואשר ע"כ י"ל דשם ביבמות גם היא לא כיוונה להקנות א"ע. ובגיטין ל"ח ע"א אמתי' דמר שמואל אישתבאי וכו' אינהו סבר לפני יאוש הוה ולא היא לאחר יאוש הוה וקשי' נהי דאיתיאש מ"מ השפחה לא ידעה ולא כיוונה לזכות בעלמה ומדוע לא רצה מר שמואל להשתעבד בה. וע"כ כיון דשמואל נתיאש ממנה הוה כדא"מ כדברי רש"י והנ"י הנ"ל וראיתי בתשו' תפארת צבי סי' ק"ד שכ' דבקדושין ל"מ דעא"מ דכתיב כי יקח ולא כי תלקח וכעין ראי' מדברי ב"ש סי' ל"א ס"ק ט"ו דבאומר חציך בפרוט' וחציך בפרוטה דהי' ספק מקודשת הביא בשם חידושי מהרי"ט לישב קו' התוס' שהקשו דלפשטו קדושי בכולא כיון דלא יתפשטו הקדושין רק מחמתה הוה קדושין מחמתה ולא מחמתו ול"ק מיבמות. ועוד נ"ל ע"פ דברי קצה"ח סי' רע"ה דדעת אחרת מקנה היא מטעם זכיי' ושליחות וא"כ הכא דקידשה אחר חליצה ועבר על לאו דלא יבנה ליכא למימר דעת אחרת מקנה דאין שליח לדבר עבירה ושפיר קאמר ר"י דעשאהו כעודר בנכסי הגר:
וראיתי בתשו' מוצל מאש להגאון מהר"י אלפנדרי סי' כ"ג בראובן שכתב שטר מתנה בקנין שנותן הבית אשר שמעון ידור בו לשמעון ולא נתן השטר ליד שמעון דלא זכה שמעון מכח השטר דלא הגיע לידו ומכח חזקה שהחזיק בבית נמי לא קנה דהוה כעודר בנכסי הגר ולא כיוון לקנות ע"כ והנה שם איכא דעת מקנה ואעפ"כ לא קנה:
ד והנה כת"ה תמך יתדותיו על דברי הנתיבות סי' קצ"ז והעיר כיון שיש ספק דלמא לא הי' הס"ת בקלויז בעת כתיבתה השטר ולדברי הנתיבות סי' קצ"ז וסי' ר' ל"מ דעא"מ רק אם בשעת הקנין איכא דעת מקנה וע' במהרי"ט בראשונות סי' ק"נ:
והנה בנתיבות סי' קצ"ז העלה דלענין דעת קונה לא מהני אומדנא ותירץ בזה דברי הר"ן בפ' הכותב דמשוך פרה ולא תקנה עד אחר שלשים דקנה אפי' עומדת באגם מה שקשה מר"פ המפקיד ע"ש, ודבריו תמוהין מש"ס דבכורות י"ח דאמרינן שם לר"ט אקנויי אקני ליה בעה"ב מקום בחצרו ולדברי תוס' שם בד"ה אקני' בחד תירוצא צריך לעשות קנין ובמשך הזמן בלי תפונה נעל וגדר והרי מהני אומדנא לדעת קונה וע' בש"ס ב"ק ק"ב. כל המקדיש נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו ובעה"ת שער א' כתב דלדברי ר"א הבעל קונ' מיד המוכר והוא מקנה לאשה ובני' וכמו דאמרי' בב"מ ל"ד נעש' כאומר לכשתגנב ותרצה לתשלומי הרי פרתי קנוי' מעכשיו והרי הכא ליכא דעת קונה רק מכח אומדנא ואולי י"ל כמו דאמרינן בגיטין ל' ובכמה דוכתא עשו שאינו זוכה כזוכה. לבד בבכורות דמוכח בהדי' מדברי התוס' דבעי קנין ובאמת דבר זה אי בדא"מ מהני בלא כיון לקנות הוא מחלוקת בין ר' זירא ור' אסי ב"ב פ"ד עיי"ש בש"מ שפירש מחלקותן דהמדידה הוה כמשיכה רק הלוקח לא כיוון לקנות במדידה ורב אסי סבר כיון דאיכא דעת מקנה קני ורב זירא סבר דלא קנה וגם מדברי הרשב"ם נראה כן שפי' דמדד והניח על גבי סימטא בכלים של מוכר וקשי' מדוע קנה לר"א וע"כ כדברי הש"מ דמיירי במדד הלוקח וקנה במדידה כיון דאיכא דעת מקנה. וע' בתשו' כתר כהונה סי' נ"א שהעלה דבר חדש דאם המוכר סבר דהלוקח רוצה לקנות אז מהני דעא"מ אף אם באמת אין דעת הלוקח לקנות אבל כשהמוכר יודע שאין הלוקח מכוין לקנות או בשאינו יודע אם מכוין לקנות לא מהני דעת אחרת מקנה ובזה יושב סתירת דברי הראב"ד דבב"ב מ"א כתב דדא"מ מהני ובסי' ר' הביא הטור בשמו דלא קנה הלוקח במדידה כי לא כיוון לקנות אולם דבריו צ"ע מש"ס דגיטין דהתם הזקן לא ידע אם כיוונו לקנות והרשב"א. כתב דמהני מכח דא"מ יעוי"ש:
ה ונ"ל דאפי' אם נאמר דעא"מ מהני הכא לא זכו בס"ת בהגבהה לכ"ע דב"ב קנ"א מספקא להו אי ס"ת מיקרי נכסי הואיל ולא מיזדבני או דילמא כיון דמזדבן ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא ע"ש. והנה באשה דאינה יכולה ללמוד תורה כמבואר בסוטה כ"א ואינה מצוה על פו"ר ובח"מ סי' א' ס"ק א' כ' דמשום שבת אינה יכולה למוכרו וע' ב"ש וטו"ז שם ומג"א סי' קנ"ג ס"ק ט' ובאמת קו' המג"א י"ל דמש"ה הביא במגילה קרא דלא תוהו בראה ולא קרא דפרו ורבו דהש"ס יהיב טעמא דלכך מוכרין לישא אשה משום דהמצוה גדולה דלא תוהו בראה. אבל לעולם משום שבת אסור למכור ואף לדעת הרא"ש דיחיד יכול למכור מ"מ הכא מסרה הספר לביה"כ ודעת המג"א דאז אליבא דכ"ע אסור למוכרו והמהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ה' כ' דבכהא"ג לית לי' בס"ת רק טובת הנאה והמרדכי כתב ריש פ"ק דמציאה דטובת הנאה לא מהני בי' דעת אחרת מקנה והא דמשני ר"פ דעא"מ שאני היינו ביחד עם החצר וא"כ לא מהני הכא דעת האלמנה להקנות וכיון דהוכחנו דהך דדעת אחרת מקנה היא מחלוקת בין הפוסקים ובקצוה"ח סי' רע"ה כ' בשם הרמ"ה דבעינן הוכחה. שעושה המעשה לשם קנין עכ"פ והכא היתה הגבהה לשם מצוה ולא מוכח מידי דעבד לשם קנין ולדעת מהרי"ט ונתיבות בעינן הכונה בשעת הקנין א"כ לא קנו אנשי הקלויז את הס"ת בהגבהה שהגביהו אותו אחרי הקריאה וע' מל"מ פ"ד מה' מכירה ופ"ב מה"ז: ו נשוב לדין קנין יד הנה התוס' כתבו בכתובות ל"א ד"ה דאי דאף לשיטת רש"י דבעי הגבהה ג' טפחים מ"מ אף אם לא יגבהו קונה מכח יד דונתן בידה אמר רחמנא וע' בקצה"ח רס"ח הביא בשם שיטה מקובצת דאין למידים מגט לשאר דברים ושם כתב דתלי' במחלוקת רש"י ותוס' והנתיבות שם הכריע היכא דכל החפץ מונח בחלל ידו הוה כחצירו אבל אם תופס רק מקצתו והשאר מונח חוץ לחלל היד לא קנה דבחצירו ג"כ לא קנה אי מונח חוץ לחצירו וכדברי הנתיבות מבואר בירושלמי פ"ד דגיטין הלכה ג' רבי זעירא בעי קומי ר' מנא מסר לה במוסירא מהו מדת הדין נקנה מקח והכא את אמר הכין או שמא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהי' כולו בידה (ועי' בתשו' הגאון רע"א סי' רכ"ב אות כ"ג שהביא דברי הירושלמי) וע' תורת גיטין סי' קל"ט שכתב דלכך צריך שתגביה הגט דאל"כ הי' צריך שיהי' הגט כולו בידה וכבר תמהו עליו דבלשון הש"ע איתא שיהי' ידי' גבוהות מן הארץ ג' טפחים כדי שיצא מתורת לבוד וע' דברי אמת שער הקנינים שכתב כן דהגבהה היא שיצא מתורת לבוד. והנה מש"כ בתורת גיטין דלא שמענו מעולם שצריך שיהי' הגט כולו בידה באמת כבר כתב הרמ"א סי' קל"ו דצריך לקפול הגט שיהי' כולו בידה אכן את אשר נ"ל בהבנת דברי הירושלמי כי בכל קנין יש שתי בחינות א שיצא מרשות המוכר:
ב שיבא לרשות הלוקח והנה בקנין דרבנן אי מהני לדאורייתא רבו הדיעות וטעם הסוברים דמהני היא מטעם הפקר ב"ד וע' באבני מילואים ומק"ח בכמה מקומות דקנין דרבנן דמהני מכח הפקר ב"ד הוא רק להוציא מרשות המוכר אבל לא להכניס לרשות לוקח וצריך הוא לזכות בו וע' דברי אמת סי' ז' לענין הפקר שהביא כן בשם הרבה פוסקים. ונ"ל דבגט לכ"ע לא יועיל קנין דרבנן דעיקר הטעם דמהני היא משום הפקר ב"ד ובגט בעינן ונתן בידה לא שתזכה האשה מכח הפקר דטלי גיטך מעג"ק לא מהני בגט וכן בעבד נ"ל דלא נקנה בקנין דרבנן כיון דעיקר הטעם דמהני קנין דרבנן מכח הפקר ב"ד והאדון צריך לזכות וא"כ העבד זכה מקודם בעצמו (שוב מצאתי שמו"ח הגאון שליט"א בהגהות ומפתחות לספרו ב"י חאו"ח סי' ק"ה כ"כ לענין עבד ובאמת צ"ע מש"ס דקדושין כ"ב ע"ב דמק' ותנא ברא ניתני משיכה ודלמא ס"ל משיכה דרבנן כשיטת ר"י דכן נקטינן ולכן לא קתני דמדאורייתא לא קני רק מכח הפקר ב"ד וזכה העבד בעצמו ולא נקט רק קנינים המועילים דבר תורה אולם בתשובת רדב"ז ח"א סי' תק"ג כ' דקנין חליפין היא מדרבנן ותנא ברא תנא חליפין ושפיר מקשה) והא דד"א מהני בגט משמע מהר"ן בגיטין פ"ח דחכמים הפקיעו הד"א והיא זכתה בהם ואח"כ כשיזרוק הגט זכתה מטעם חצר ולהכי קדם הגט קודם ביאתה לא מהני עיין חו"מ סי' ר' בסמ"ע שם ובמסורה. נחלקו הפוסקים ורבים אומרים. דל"מ רק מדרבנן. וכן כתב הרמב"ן הובא בש"מ וא"כ זאת כונת הירושלמי גבי גט לא יועיל מסירה דכתיב ונתן בידה דבעינן שיהי' המסירה מידו לידה ולא שתזכה מכח הפקר ב"ד וע' דברי אמת שער הקנינים שהקשה על הרשב"א בחידושיו לקדושין שהק' לשיטת רש"י דקניית הקטן בין ע"י עצמו בין ע"י אחרי' הוה דרבנן א"כ בפ' השולח דהקנהו לבנו קטן ליכפי' לאב דהא דידי' היא דבר תורה וזכות הקטן היא דרבנן ואתי דאורייתא ומפיק דרבנן דהא זכה הקטן ד"ת מכח הפקר ב"ד וכן הק' בקצה"ח סי' רל"ה ולדברינו ניחא דגבי עבד לא הוה דאורייתא מכח הפקר ב"ד שהעבד זוכה בעצמו וכדאמרינן וע' בית אפרים חלק חו"מ סי' ח' (ובזה נסתר הראי' מפ"א דשקלים דקטנים אם שקלו מקבלין מידם, וכתב הרע"ב ובלבד שימסרם יפה וקשיא הא פעוטות אין מתנתם מתנה אלא מד"ס, ומד"ת אין כאן מתנה ונמצא ק"צ קרוב משל יחד וע"כ דהפקר ב"ד יע"ש בקצה"ח ולהנ"ל שוב קשי' דקיי"ל חצר ההקדש אינו קונה להקדש ואף לדברי הרמב"ן לא יקנה הכא כמבואר בנתיבות בפתיחה לסי' ר'):
ובגוף הדין דפשיטא לי' לתורת גטין דהיכי דמקצת הגט מונח חוץ לחצר לא קנה, ובישי"ע חו"מ סי' רס"ח נסתפק בזה, וכת"ה הביא לפשוט זאת בשם נכדו הרב הגאון מלבוב מגיטין ע"ח דמוקי ס' קרוב לה קרוב לו מח"א מצומצמות והגט יוצא מתחת ד"א דידה ופרש"י דעדיין אגיד גבי' והרי בלא"ה הגט יוצא במקצת מחצרה וע"כ דלא קפדינן בהכי:
והנה בעיקר דברי הירושלמי שכתב דבעינן כלו בידה נ"ל כיון דקיי"ל בכל התורה רובו ככולו היכי שהי' רוב החפץ בידה קנתה וע' נזיר מ"ב זאת אומרת רובו ככולו דאור' וע' מל"מ פט"ז מה' טומאת צרעת שהעיר במקצת מקומות דלא אמרינין רובו ככולו ולישנא דכל דכתיב בירושלמי לאו דוקא ע' סנהדרין ט"ו ע"ב רי"א אומר ממאה עד רובו של שבט ואפי' ר"י לא קאמר אלא רובו אבל כלו לא ובמשנה ריש סנהדרין פירש"י רובו של שבט אין עושין עיר הנדחת ותמה שם מהרש"ל וע' מהרש"א שכתב דכלו לאו דוקא דקיי"ל בכל התורה רובו ככולו וע' ב"מ צ"ד ע"ב לא תימא שואל כל הנאה שלו אלא רוב הנאה שלו וע' תוס' יבמות ד' ע"א דהמצורע יכול לקיים בשער היתר דכל שערו קרינן בי'. (הגה ע"ל סי' י"ט אות ז') וכיון שכן אין ראי' מהך דגיטין ע"ח דלענין קנין חצר אם הי' רובו בחצרה קנתה אבל עדיין אגידא גבי' (ויש לחלק ולומר דלענין זה ל"א רובו ככולו כמו דל"מ באוכל רוב כזית):
ח ועוד הי' נראה לפרש דברי הירושלמי על פי מה שהעיר בפ"י גיטין כ' בבעי' דרמב"ח דהיו מוחזקים בעבד שהוא שלו והרי הוא יוצא מתחת ידה דלשיטת הסוברים דבעינן שיקנה לה העבד בפירוש ולא שתזכה ע"י מסירת הגט א"כ קשי' הרי בעינן וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שהוא מחוסר הקנאה וליכא למימר דהקנאת העבד ונתינת הגט באין כאחד דהקני' והזכי' המה שני דברים הפכים דבגט בעינן שיהי' מחמתו וזכות העבד היא מחמתה ע"י המשיכה וע' תוס' קדושין כ"ב ד"ה בהמה ותוס' ב"ב ע"ה ד"ה אחזה דבמסירה ל"ב מיד ליד וא"כ י"ל דזה הוה ספיקות הירושלמי דבמסירה כיון דלא בעי' מיד ליד ג"כ הקנין מחמתה ול"מ כדברי הפנ"י וכלו בידה לאו דוקא דהא בבהמה אי אפשר שיהי' כולו בידה אלא כונתו כדאמרן אולם בב"מ פ' ע"ב אמרינן מה מוסירה כאדם המוסר דבר לחברו א"כ ליכא לפרש הכי ודרך אגב י"ל בהך דרמב"ח דמוקי לה בכתובת קעקע והק' ב"ש סי' קכ"ד והרי העדים נעשו רשעים ונפסלו ובנו"ב תירץ דאין מוזהר על כ"ק בבשרו של עבד ולי נראה כיון דאין חייב רק בקעקע וכתב או כתב וקעקע כמבואר בב"ח סי' קפ"ב משכחת לה דחקק האחר והעדים מלאו דיו כשי' רש"י לענין חתימה כמבואר בגיטין י"ט ע"ב ממלאים הקרעים דיו:
ט ובדברי הר"ן שהבאתי לעיל אות ו' דד"א הוא מכח הפקר ב"ד הקשה חותני הרב הגאון שליט"א לשיטת הפוסקים דהפקר ב"ד לא שייך אלא בדבר שיהי' לעולם אבל בדבר שאין בו. אלא הפקר לזמן ל"א הפקר ב"ד וחילם מדברי התוס' יבמות פ"ט דבתורם מן הטמא על הטהור לא אמרינן הפקר ב"ד כיון דבתר הכי הוא שלו. א"כ בד"א דהוה רס לזמן איך נוכל לומר הפקר ב"ד ומצאתי באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ה' שהעיר בזה וע' ש"ס גיטין ע"ח והא אי אפשר לצמצם וקשה דילמא מיירי דהי' אחד עומד וזכה בד"א ואח"כ באו שניהם האיש והאשה והלך העומד שם וקנו שניהם בד"א וזה תימא רבתי ובתורת גיטין כ' דלא הקנו חכמים ד"א אלא לקנות דבר השייך לו וא"כ לענין גט לא זכה העומד שם מעולם דלא שייך גבי' ושוב אי אפשר לצמצם: ואשר נ"ל בפירוש דברי התוס' יבמות פ"ט עפ"ד הירושלמי ריש פ"ה דפיאה אמר ר"י שמענו שהוא פטור מן המעשר משום קנס דהפקר ב"ד הפקר ונראה מדבריו דהפקר ב"ד פטור מן המעשר וא"כ זאת כונת התוס' דאיך נימא הפקר ב"ד לחייבו בתרומה והרי אם נימא כן בלא"ה פטור מכח הפקר ב"ד אולם ראיתי בדברי התוס' גיטין מ' ד"ה וכתב דהאפטרופוס יכתוב גט על שמו דהפקירוהו ב"ד ונתנוהו לו לשחררו וכן אפוטרופסין תורמין ומעשרין כמבואר בגיטין נ"ב משום דחכמים הפקירו התבואה. של התינוק ונתנוהו לאפטרופוס ובנקודות הכסף סי' ש"ה כ' דמדאורייתא תורם האפטרופס כדעת הרשב"א עכ"פ מוכח מדברי התוס' דהפקר ב"ד חייב במעשרות ובירושלמי יש מחלוקת בזה בין ר"ש ב"ל דמוקי מתניתין דגדיש כב"ש אבל לב"ה מעשרין ואוכלין ומוכח ממתניתין דהפקר ב"ד פטור מן המעשר כיון דהוא מוקים למתניתין משום קנס. אבל לר' יוסי דפירש במתניתן דתמד במעשר סובר דהפקר ב"ד חייב במעשר ובמפרש שם העלה דהלכה כמאן דס"ל הפקר ב"ד פטור מן המעשר ונעלמו ממנו דברי התוס' הנ"ל. ודברי הר"ן נדרים מ"ד ע"ב שכתב על קושית הש"ס ודילמא אתי לפרושי מן החיוב על הפטור דהפקר ב"ד היא רק לחומרא ולא להקל לפוטרו מן המעשר צ"ע דהרי שם קאי לריש לקיש ורשב"ל סבירא לי' כירושלמי דהפקר ב"ד פטור מן המעשר וע"כ דהש"ס דילן חולק על הירושלמי וצ"ע:
ובהך דתו"ג נסתפקתי אם מהצורך שיקנה הבעל להאשה כל נייר הגט אף החלק או יכשר אם יקנה לאשה את חלק הנייר אשר הגט כתוב עליו וישאר לעצמו החלק. ואמרתי לפשוט מדברי רש"י גיטין כ' ע"ב הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת. ופירש"י כיון שהנייר שלו נמצא אותיות פורחות באויר ומדלא קאמר טעמא דאינה מגורשת מפני ששייר לעצמו בגט מוכח דלא יזיק להגט מה שמשייר לעצמו מסביב לאותיות הגט אכן מדברי הש"ס גיטין כ"א ע"ב אלא קרן של פרה לקצי' ולותבי' לה וקשי' כיון דעדיין לא ידע מתירוץ הש"ס ומדרשא דוכתב ונתן דהתרצן הוא דחידש לו כן א"כ למה לו למימר ליקצי', ליתב לי' כל הפרה אף דהנשאר יהי' שלו ומדקאמר ליקצי' ולותבי' לי' ש"מ דאם עוד נשאר לבעל זכות בגוף הגט פסול לגרש בו ויש לחלק כמו דאמרינין שבת ד' ידו בתר גופו גרירא וע' תוס' שם ה"ה הכא כיון דעיקר הפרה יהי' שלו ורק מקצת מן הפרה שלה אינה מגורשת וע' תוס' גיטין כ"א ד"ה יצא חילקו בין הקלף גדול או לא לענין מחוסר קציצה וע' בריטב"א גיטין שם שכתב וז"ל ומדקא בעי נייר שבין שיטה לשיטה ולא בעי נייר שבגליון מאי דהוי רבותא טפי משמע דאם משיירו מגורשת כיון שלא שייר כלום בגופו של גט ולא קאמר דאינה מגורשת משום מחוסר קציצה כידו של עבד או כקרן של פרה משום דכה"ג לא חשיב מחוסר קציצה כיון שאין עיקר טפי במה שהוא משייר ממה שהוא נותן ע"כ ולקמן גבי ידו של עבד האריך יותר, והרי מפורש יוצא כדברינו. וע' בפנ"י ותורת גיטין שנחלקו בזה ונעלם מהם דברי הריטב"א וכיון שכן נסתר ראיות הגאון מלבוב דמשום הכי קאמר הטעם דאגידה בי' דהרי אם יהי' החלק מחוץ לד"א לא יזיק מאומה דלא גרע משייר אכן משום דאגידה גבי' אינה מגורשת דלא גרע מגט בידה ומשיחה בידו דאינה מגורשת כמבואר בגיטין וב"מ יעיי"ש:
ובגוף הדבר שהעיר כת"ה מדברי הנתיבות דהיכא דיצא מיד לא קנה מ' בנתיבות סי' קצ"ח ס"ג דדוקא אי יצא מחוץ לידו מן הצד אבל למעלה לא גרע מאויר ידו ובתשו' הגאון ר"ע סי' רכ"ב מוכח דאפי' בתחב למעלה אינו קונה וזה צ"ע, ובעיקר הדין מדברי הירושלמי אין הוכחה והראי' מש"ס דגיטין ג"כ נסתרה כדברינו לעיל וגם הנתיבות לא קאמר בהי' רוב בידו ואף באויר החצר אולי לא קנה. בהי' מקצת בחצר ורובו באוירו וע' ב"ק ע' כיון דמטא לאויר חצרו קנאו מוכח דקנה באויר:
יא והנה יש לומר כי קנו בקנין חצר כי בחצרם עמד ספר התורה וכת"ה הביא פלוגתא הטו"ז והמהרי"ט דחצר הנפקד קנוי הוא למפקיד והוה כחצר השותפין דלא קנו זה מזה וע' קהלת יעקב להגאון מליסא דהיכא דיש לשותף אחד רק קנין זמני אז קנו גם בחצר השותפין דמסלק עצמו מהמקום וזה כדברי מהרי"ט וכן פסק בפתיחה לסימן ר' והנה המהרי"ט הביא ראי' לדבריו מע"ז ס"ג דמוקי לה לברייתא שם בעומד בחצרה ואסור משום אתנן ואם כדברי חד מרבוותא א"כ נקנה החצר מקודם להבועל ואיך תזכה אח"כ בהאתנן ונ"ל לישב הדברים דאין הכוונה בש"ס שם דחצירה קנה לה רק התוס' כתבו שם דהסוגיא קאי אליבא דר"י דמן התורה כסף קונה רק חכמים עקרוהו דלא יאמר נשרפו חיטך בעלי', ולא פלוג רבנן וע' תשו' הרשב"א מח"א סי' ש"ב דביאתה היינו כספה והנה בב"מ דף מ"ט אמרינן דאם היתה עליי' של לוקח מושכרת למוכר הכסף קונה ונפסק הדין כן בחו"מ סי' קצ"ח וא"כ דברי הש"ס נכונים וברורים דמוקי כגון דקאי בחצרה ונהי דהחצר נקנה להבועל לא גרע מעלי' של לוקח המושכרת למוכר דקנו לו מעותיו והא דמקשה הש"ס אי דקאי בחצרה בא עלי' ואח"כ נתן לה הא קניא לה אין הפירוש דכבר קנתה רק הכוונה דקנתה בשעת ביאה אכן רש"י לא פירש שם כן. ולי נראה להביא ראיה לדברי מהרי"ט מב"מ צ"ד ע"ב עמה ממש היכא משכחת לה פרה במשיכה ובעלה באמירה ומשני כגון דקיימא פרה בחצר השואל ואם כדברי הרשב"ם הרי חצר השואל הי' קנוי למשאיל ועדיין קשיא עמה ממש היכא משכחת לה ואולי בזה נחלקו שני תירוצי הש"ס שם וע' כתובות פ"ה דאמר רב נחמן להאי אתתא אית לך סהדי דתבעוהו ממך מחיים אמרה לי' לא אמר לה הוה תפיסה דלאחר מיתה. וקשיא נהי דלא כיוונה לקנות מחיים ליזכי לה חצרה דחצרו של אדם קונה שלא מדעתו אכן אם נאמר כדעת הרשב"ם דחצר הנפקד קנוי למפקיד ניחא והנה לדעת הרמב"ם דסובר דזבל בהמות דעלמא היא של המשכיר ע' חו"מ שי"ג י"ל דהחצר הי' מושכר להאשה ולכן לא זכה לה השטרות וע' אה"ע קל"ט דחצרה המושכר לה קנה לה הגט וקשיא הרי המחבר ס"ל כהרמב"ם ואיך נקנה לה גיטה ומצאתי בבית מאיר שהרגיש בזה והביא דברי הש"ך בסי' שי"ג דהיכא דדעת אחרת מקנה לשוכר קנה השוכר ולתירץ השני של הש"ך קשה דליזכי לה חצרה להאי אתתא וע' ב"ב קמ"ט דאמר רבא היכא נקנינהו רב מרי להנך זוזי אי אגב קרקע לית לי' ארעא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזלינא והתם המעות היו פקדון ביד רבא כמבואר בתוס' שם ובקדושין י"ח ואם נאמר דחצר הנפקד נקנה למפקיד ליקני לי' החצר שהי' מופקדין בו בקנין חליפין וע' תשובת הרשב"א והובא בסמ"ע סי' שי"ז סק"א דבקרקע השואל רשאי להשאיל והשוכר רשאי להשכיר וחילם מדברי הש"ס מדאקני ר"י את החצר לראב"ע לקנות ע"י תרומת מעשר אלא ודאי חצר הנפקד אינו קנוי למפקיד וע' תוס' גיטין י"ג ע"ב דהקשו למה תיקנו מעמד שלשתן יאמר לו זכה ותירצו דהוצרכו לתקן היכא דאין הדבר ביד הנפקד רק ביד אחר ואם חצר הנפקד קנוי למפקיד א"כ חצר הנפקד השני קנוי לנפקד הראשון ויאמר לו זכי וע' בדברי אמת שער הקנינים נסתפק לדברי מהרי"ט ח' חו"מ סי' פ"ג דבקרקע שאינו שלו רק מושכר בידו לא יוכל להקנות באג"ק אם גם בחצר כן דלא יוכל לזכות חצר המושכר בידו לחברו אשר יזכה מטלטלין על ידן וא"כ אין ראי' לא מאיסור גיורא ולא מדברי התוס' גיטין דע"י חצר המושאל לא יכלו לזכות אולם באמת דברי מהרי"ט תמוהים מהך משנה שהובאה בפ"ק דמציעא דהרי ר"י הקנה לראב"ע ע"י הקרקע המושכרת לו מר"ג וע' ש"ס גיטין ע"ז דליקני לה האי דוכתא דיתיב בה גיטא ותיזול ותיחד ותפתח ושיטת הר"ן שם שהגט הי' אצל שליח וחצירו הי' נקנה לבעל לשיטת הרשב"ם ואיך הקנה לה החצר שתזכה ע"י אולם יש להעיר עפ"י דברי המק"ח סי' תמ"ח סק"ט בעשה שליח למכור החמץ ומכר אג"ק השליח דיד השליח כיד המשלח וחילי' מדברי הש"ע סי' ר"ב דשדה לאפטרופס ומטלטלין ליתומים קנו דאפטרופוס יד יתומים היא וה"ה להיפך השליח היא כיד המשלח וא"כ לא נצרך לומר דהחצר הי' נקנה להבעל רק כמו דאמרינן דקנין אגב מהני בחצרו של שליח ה"ה קנין חצר ועדיף מיני' דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי והוה כמו שליח שעשה שליח ואח"כ כשתיחד ותפתח הוה כמו דאמרינן בגיטין כ"א כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו דקנאתו ומתגרשת בו ואף דבחצרה הבא לה לאחר מכאן אמרינן דאינה מגורשת הכא דהרשהו חברו להניח בתוך חצרו הוה חצרו של חברו כשלוחו ובספר חקת הפסח תמה על המק"ח דעד כאן לא אמרינן אלא באפוטרופס דיד עניים הוא כמבואר בר"ן קדושין אבל בשליח לא מהני אם ימכור אג"ק דהשליח אולם בעה"ת שער ר"ח מ"ד לענין מעמ"ש ע"י שליח למד לה מהך דרב יוסף ב"ק ל"ו דאמר לי' אנן יד עניים אנן נראה דאין חילוק בין ק גזבר עניים לשליח אכן הש"ך בסי' קכ"ז חולק על בעה"ת ובדברי אמת שער הקנינים הביא בשם הריטב"א כדברי בעה"ת. ועיינתי בר"ן פ' הזורק וכתב דליקני השליח החצר לאשה וא"כ אין ראי' משם דהשליח יכול להקנות ע"י חצרו ובספר אמרי בינה כתב דזה תלי' אי השליח מוסר ידו וכחו להמשלח או המשלח מוסר כחו לשליח והביא שם דברי הפר"ח בהלכות גיטין סי' ק"כ ס"א דאם הקלף של השליח שפיר מגורשת ואין צריך להקנות הקלף לבעל כי שלוחו של אדם כמותו דכי היכי דוכתב איהו או שלוחו ה"נ ונתן איהו או שלוחו ואף דהגט של השליח יעוי"ש: יב ובזה ביארתי דברי הירושלמי גיטין פ' התקבל חצרו של שליח קבלה מהו שתעשה כידו והטור בס' ק"מ הביא ג"כ הספק הלז ומסיים ומסתברא דדינו כדין האשה לכל דבר וע' מל"מ פ"ו מה' גירושין מה שתמה עליו ובשעה"מ שם. ולהנ"ל דברי הירושלמי מאירים כספירים דהכי איבעי להו בירושלמי דחצר דאיתתא משום יד איתרבאי וחצר דגברא משום שליחות ובשליח קבלה אין שליח עושה שליח דמילי לא מימסרן לשליח וע' רש"י גיטין כ"ט. ומספקא לי' לירושלמי אם השליח מוסר כחו להמשלח וכ"ד כמשלח א"כ דין חצרו כדין חצר דאיתתא משום יד ומגורשת אם זרק הגט לחצרו או המשלח מוסר כחו להשליח ודין חצר השליח מטעם שליחות ואין שליח עושה שליח ובספר אמרי בינה הנ"ל ה' גביית חוב סי' כ"ט כ' דדבר זה אם המשלח מוסר כחו להשליח או השליח להמשלח היא מחלוקת בין הרמב"ם והטור בסי' קכ"א באם הבעל הי' בריא בשעת מינוי השליח ונשתטה קודם הנתינה דלהרמב"ם מן התורה הגט כשר רק מדרבנן פסול ולהטור פסול מן התורה דלהרמב"ם השליח קיבל כח הבעל שפיר קרינן ונתן כיון שהוא בא מכח הבעל ולהטור השליח מוסר ידו להמשלח ואם הבעל נשתטה בשעת הנתינה בטלה יד של בעל ואינו יכול לגרש ותלה בזה מחלוקת הרמ"ה והפר"ח שהבאתי לעיל אות י"א לענין אם הקלף של השליח ע"ש. וע' קצה"ח קפ"ח וכיון דהטור ס"ל דהשליח מוסר ידו להמשלח לכן כתב דמסתברא בזרק הגט לחצר השליח מגורשת:
יג ובקו' שהק' בקצה"ח קפ"ט מש"ס דקדושין מ"ז דאם נשתייר שוה פרוטה מקודשת. והרי החצר קנוי הוא להמקדיש נלפע"ד לישב בדרך נחמד דאמרינן ב"מ ל"ד בשלם ולא רצה לשבע דנעשה כאומר לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו, או שעה סמוך לגנבה ובקצוה"ח תירץ דהוי כאומר חצרי קנוי לך לשלשים יום ואחר שלשים תצא הפרה מתורת פקדון לתורת מקח יעיי"ש. והנה הכא בנגנב או נאבד הי' לה לישבע ולפטור וכשהוא מקדשה הוה כמשלמת לו דמי הפקדון בלא שבועה דהרי הוצרך לתת לה דמי קדושין כפי מה שנדבר ביניהם ואותן דמים לוקח בלא שבועה והוה כמקנה לה הפקדון או משעת משיכה או סמוך לגנבה וכתירץ הקצה"ח ושפיר מקודשת מדין חצר. ואף באבידה מקני לה לענין אם נתיקרה כמ"ש הנ"י ר"פ המפקיד וכן הוא ברמב"ם פ"ח משאלה ופקדון. וע' תשובת רשד"ם חאה"ע סי' ע"ג דדייק מהכא דוקא נגנב או נאבד כלו אינה מקודשת אבל אם נתנה בפקדון לאחר מקודשת ולדברינו אם אינה מקודשת דאין לה חצר לזכות בו ורק בנגנב או נאבד דהקנה לה החצר או בשעת משיכה או סמוך לגנבה מקדושת אך צ"ע אם נשתייר מהפקדון אם זה ג"כ נקנה לה למפרע דבגמ' משמע דמקודשת בהשיור ג"כ וצ"ע בזה, כיון דהוה כשילמה בעד כל הפקדון ודוק: יד ומהרי"ט בסי' ס"ה הביא ראי' מב"מ דף מ"א דמחלק בחביות בין יחד לו מקום ובין לא יחד ותירץ רב ששת כגון שהניחה שלא במקומה וכשטלטלה להביא עלי' גוזלות ושואל שלא מדעת גזלן הוא והשבה שלא במקומה לאו השבה וכשלא יחד מקום הוה השבה ודקדק מהרי"ט כיון שיכול לשנותה ולהניחה בכ"מ שירצה מקרי רשות הנפקד. הנה בירושלמי שם מותבינן אמתני' דחביות לא כן אמר ר"א למה הדבר דומה לגונב חביות ממרתף חברו אעפ"י שלא ידעו הבעלים מהגנבה צריכין לדעת בחזרה אמר שנא היא שיש רשות עלי'. אר"א את אמר שיש רשות לשומר עלי'. והמפרש נדחק שמא י"ל הכונה כי הירושלמי מקשה והרי בעינן דעת בעלים ומדוע בלא יחד מקום והחזירה פטור בין לצרכו בין לצרכה ובבבלי מוקים לה כר"י דלא בעינן דעת בעלים והירושלמי תירץ דשני הכא שיש רשות עלי'. בשלמא התם גנב מרשות הבעלים לביתו אבל הכא הרי חצר הנפקד קנוי למפקיד ובכל מקום שהעמידה הי' ברשות הבעלים אר"א את אמר שיש רשות לשומר עלי' הרי לא נקנה החצר להמפקיד ואעפ"כ פטור מפני שלא הוציאה מרשותו. אך יתר דברי ירושלמי שם צריך ביאור ויש לפרש מחלוקת ר"י ור"ע (ב"ק קי"ח) גם כן על דרך זה דר"י ס"ל לא כלתה שמירתו דס"ל דהחצר היא של הנפקד ולכן לא כלתה שמירתו ור"ע ס"ל דהחצר הוא של המפקיד וכאשר יכוין לגנבה יצא החצר מרשותו של המפקיד לרשותו של נפקד ולכן חייב בהחזיר דמשעה שנטלה הוציאה מרשות המפקיד אף דאח"כ כשמחזירה יקנה שוב החצר להמפקיד אף אם לא יכוין לקנות דדעאח"מ מ"מ כיון דהוה רגע אחד בעת הגנבה מחוץ לרשות המפקיד הוא דומיא דגנב טלה מבית בעלים ודברי הש"ס נכונים ועכ"פ לפי הבנתינו בדברי הירושלמי דבר זה במחלוקת שנוי:
ומו"ח שליט"א הקשה מש"ס דבכורות י"ח אמאי בהפקידו אצל בעל הבית אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' והרי החצר נקנה להנפקד וברשותו קיימא בפשיטות הי' נראה לישב דאף דהחצר נקנה לו לשמירת מטלטלי' אבל לענין חזקה נקרא בעה"ב מוחזק וע' מל"מ פט"ו מטוען שמביא בשם הראנ"ח דכל מלתא דלחזרה קאי אפילו במטלטלין דמוחזק בהן המחזיק כל ספק דאתילד מוקמינן בחזקת בעלים וע' קצוה"ח סי' מ"ב ס"ק ב' מה שהעיר בסתירת דברי התוס' ב"מ ק"ג לדברי התוס' ב"ב ס"א לענין מטלטלין אבל בקרקע כ"ע מודים ומ' תוס' חולין נ"א ונדה נ"ח דהחפץ לעולם ברשות המשאיל וכיון דלדעת קצוה"ח אין לו בקרקע רק קנין תשמיש א"כ הוה כשואל והחצר בחזקת המשאיל וז"ב וע' ריב"ש סי' שס"ה שכתב אע"ג דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא כיון דלאו ברשותו ממש היא לא מיקרי מוחזק ומשום הכי זכו בהו בע"ח וכתובת אשה אף שהי' פקדון ביד אחר שם ואולי שם הי' לאחר מיתה כלתה הקנין שהי' לו בחצר ואין לשונו משמע כן. ועוד הרי אנו מסופקים בעיקר החזקה כי אם מתה הבהמה של המפקיד שוב אין החצר קנוי לו להמפקיד ומו"ח נ"י תירץ עפ"י דברי הריב"ש סי' רס"ד והובא בחו"מ סי' קל"ח דאם אסף את חברו אל ביתו ומחולקים על נכסי הבית הנכסים בחזקת בעה"ב ובנתיבות הביא לחלק בין אם דר בחנם או בשכר וע' תשובת עבודת הגרשוני סי' קכ"א שכתב דאף בשכר מיקרי מוחזק אכן לדידי צ"ע על דברי ריב"ש מדברי ש"ס ב"מ קט"ז דשותפים לא קפדו אהדדי ופירש"י דאושלי לי' מקום בחצרו ועומד ברשות שניהם ושם היא בחנם ולדברי ריב"ש עומד ברשות בעה"ב הראשון ובאמת מדברי הסמ"ע ס"ק ד' שם מוכח דאין חילוק בין בשכר בין בחנם:
טו והנה קשי' לי בש"ס ב"ק מ"ט במשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו דזה קנה כנגד מעותיו והמחזיק קנה השאר והרי מלוה על המשכון שומר שכר וחצרו של הנפקד קנוי לו להמפקיד ומה מקשה הש"ס ותקני לי' חצרו והרי חצרו הוא של המפקיד ועל כרחך נאמר דבמיתת הגר נכנס החצר לרשות הנפקד וקשי' לדברי הש"ך בחו"מ סי' קצ"ח ס"ק ז' וסי' ר"ב ס"ק ג' דל"א חצרו ומתנתו באין כאחד וע' תשובת רשד"ם אבה"ע סימן קפ"ד שכתב שם תיכף ומיד במות האיש חצרו וביתו של בעה"ב קונה לו המטלטלין וזה היפך דברי הש"ך. ובאמת רבים תמהו על הש"ך מגיטין ע"ז דאמרינן גיטה וחצרה באים כאחד:
והנראה לי לישב דעד כאן לא קאמר הש"ך אלא בקונה חצר מחדש ומעולם לא הי' שלו ועכשיו קנאו בזה לא אמרינן חצרו ומתנתו באין כאחד בין אם החצר מטעם יד. בין אם הוא מטעם שליחות אבל התם בגיטין החצר הוא של האשה רק הפרות היו של הבעל וכן כתבו התוס' שם בזה שפיר אמרינן גיטה וחצרה ב"כ וע' תוס' פסחים ו' לענין בהמת ארנונא שחילקו בכה"ג ואולי משום הכי פירש רש"י גבי גט שכיב מרע דתחוד ותפתח ותקנה באגב קרקע ולא פירש דתקנה בחצר משום דהתם החצר הי' שלו. או של השליח בזה לא תוכל לקנות מכח חצר דל"א חצרה ומתנה באין כאחד ונ"ל עוד בהבנת הדברים דהנה לעיל בגיטין י"ז נחלקו ר"י ור"ל דמר אמר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ומר אמר דיש לו פירות עד שעת כתיבה והיא מחלוקת הפוסקים כמאן נקטינן וא"כ דברי הש"ס נכונים דהתם דמיירי בחצר דידה רק יש לבעל פירות עד שעת כתיבה א"כ כאשר יתן לה הגט אגלאי מילתא דמקודם היו הפירות שלה משעת כתיבה ולא בא החצר והגט ביחד הן אמת לפי ראות עינינו באין כאחד דקודם קבלתה הגט לא הי' לה פירות אבל בקבלתה הגט נעשה חצרה מקודם ולא באו כאחד אכן גבי שכיב מרע דליכא למימר הכי פירש רש"י משום אגב וכדאמרן:
טז וע' בקצה"ח סי' ר' ס"ק ה' שהעלה בנתן לחבירו חצר במתנה וכתב שטר ונתנו בחצרו דלא קנה דעד כאן ל"א גטה וחצרה באין כאחד רק בגט דבעינן נתינה ולא זכי' דהא זכי' בע"כ ליתא ומשום הכי כתבו על איסורי הנאה כשר אבל במקום דבעינן זכי' ל"א חצרה ומתנתה באין כאחד וחילי דאם לא כן ליהני שטר שחרור בעבד אף שלא לשמו דלא גרע מהקנה עבדו לאחר בשטר אלא ודאי דגבי דבר הצריך זכי' ל"א חצרה וידה באין כאחד ועבד אין לו יד לזכות בעצמו והעלה דבנתן שטר שחרור שכתוב שלא לשמו ביד שליח עבור העבד קנה עצמו יע"ש ובאבני מילואים סימן ל"ה ס"ק י"ג. וע' גיטין ט' ע"ב דמקשה והא איכא לשמה ולקצוה"ח לא קשה דלא דמי לגמרי דבאשה לעולם פסול ובעבד כשר ע"י אחר ולשמואל מותר גם בבת חורין וצ"ל דעכ"פ גט שחרור לא משכחת שלא לשמה דהא דכשר ע"י אחר שלא לשמה היא מטעם קנין ועפ"י הדברים האלה הי' מקום לישב דברי הר"ן בפ"ק דגיטין שכתב דבשחרור ע"י שליח השליח עושה עצמו לשליח של העבד לזכות עבורו דכל אדם יוכל לעשות עצמו לשליח חברו לעמוד במקומו יעיי"ש וקשי' איך יעשה שליח העבד והרי לא חזרה שליחות אצל הבעלים ועבד לענין שחרור דמי לאשה וע' מח"א ה' שלוחין סימן ד' שהביא בשם הרא"ה דבשאר דברים לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעלים והנה התוס' גיטין י"ב ד"ה כל כתבו דבמתנה ל"א תן כזכי וע' ר"ן שם שביאר הדברים דמתנה נותן בקושי ומשייר לעצמו זכות ע' סמ"ע קצ"ב ס"ק כ"ד דבמתנה כיון שלא קיבל דמים דעת הנותן שיהי' בידו לחזור עד שיבא ליד המקבל והוא כדברי הר"ן וע' דברי אמת סימן ז' לענין הפקר הביא בשם רש"י ג"כ כדברי הר"ן לעיל דהשליח זוכה לעבד ונעשה שלוחו יעוי"ש. ולדברינו נכונים מאוד הדברים דהשליח זוכה בתורת קנין לעבד את השטר ובשאר דברים לא בענין חזרה שליחות אצל הבעלים כדברי הרא"ה והוה כמוכרו לו ובשלמא ע"י עצמו אין לו יד אבל ע"י אחר שפיר זכה העבד בעצמו מתורת קנין ובקצה"ח סי' קכ"ה סק"ד סתר דברי התוס' שכתבו דבאין מוסרו לידו ל"א תן כזכי וכתב דלעולם אמרינן תן כזכי רק בגט דפסול טלי גיטך מעל גבי קרקע כיון שאין נותן ליד השליח הוה כטגמג"ק ולדברינו לא קשי' מידי דנהי דלא יזכה בתורת שחרור עכ"פ יזכה בתורת קנין ושפיר כתבו התוס' ובגוף הדבר אי מועיל טגמג"ק בעבד ע' נתיבות סי' קפ"ה ובא"מ קמ"א הביא בשם מכתב אלי' דגבי עבד לא פסול טגמג"ק אכן הריטב"א חולק ע"ז וע' מקנה קדושין ו' ע"ב שכתב דטלי גיטך מעג"ק פסול בעבד והקשה מש"ס גיטין מ"ה ע"א וקדושין ס"ג דאיתא התם דכתב לי' הכי לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והרי הוה כטלי גיטך מעג"ק כיון שאין משחררו מיד ולענ"ד נראה לישב דר"י אמר בגיטין כ"ג שהעבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו. וא"כ הכא דהעבד הוא של אדון אחר. ומקבל גט עבור עצמו כשיהי' של אדון זה הקונה הוה ממש כמקבל גט לחברו מיד רבו של חברו דמה לי הוא מה לי חברו:
יז ואם נאמר כדברי מהרי"ט דהחצר נקנה להנפקד רק בנתנו את הדבר להמפקיד קנה כי חצרו ומתנתו באין כאחד וא"כ בנ"ד יועיל אף לדעת הש"ך כיון דהחצר הי' מקודם שלהם והשאלוהו לאחר גם דעאמ"ק יועיל כאן: ועיין ברית אברהם שכתב דלדברי הש"ך נסתרה סברת מהרי"ט הנ"ל דל"א חצרה ומתנתה באין כאחד ובאמת אף הש"ך יודה לדברינו בזה. ונסתרו דברינו לעיל אות ה' דאין לה רק טובת הנאה ולדברי המרדכי לא מועיל בזה דעא"מ דהרי קנו גם החצר ובשניהם ביחד מועיל דעא"מ כמו שתירץ המרדכי דברי הש"ס ב"מ. ונ"ל דהכא קנו ממ"נ או בהגבהה או בחצר דהרי הי' בכאן הגבהה רק לא כיוונו לקנות בה ונגד זה הי' דעת מקנה אכן יש לחוש לדברי הנתיבות דבעינן דעת מקנה בעת הקנין והכא כיון דה דהשאילו סה"ת לפעמים אל הכפרים דלמא לא הי' בקלויז בעת כתיבתה השטר. וא"כ שפיר קנו בקנין חצר דבחצר אף לדברי הנתיבות מהני אומדנא אף שלא בשעת הקנין וע' בדבריו סי' קצ"ז וליכא למימר דהוה חצר השותפין דהמח"א כתב והובא בנתיבות סי' קע"ו סק"ב דזה דוקא בעומד שם מכבר בחצר אבל כשהובא מחדש לחצר השותפין קנה האחד מחברו וא"כ כשהי' הס"ת בהקלויז בעת כתיבתה את שטר המתנה דאז לא קנו בתורת חצר דהוה חצר השותפים לדעת הרשב"ם והרא"ש פ"ק דפסחים קנו בתורת הגבהה ואם לא הי' אז בחצר ולא קנו בהגבהה דלא הי' דע"מ בשעת הקנין א"כ קנו מתורת חצר כשהביאוהו אח"כ אל הקלויז לשיטת המח"א הנ"ל ואולי יועיל אף לדעת החולקים עליו דכשהחזירוהו לא נעשה שוב חצר השותפין וקנו תיכף כבאו לחצרם ואולי י"ל דהכא ממ"נ לא קנו בקנין חצר דהתוס' כתבו ב"ב נ"ד דהיכא דידע דהוא בחצרו ולא כיון לקנות לא קנה וביאר המח"א ה"מ ס"ה דזה דוקא אי חצר מטעם יד אבל אם נאמר דהיא מטעם שליחות קנה אף בידע שהוא בחצרו ולא כיוון לקנות והש"ך כתב דל"א חצרו ומתנתו באים כאחד וכתב בקצה"ח דזה דוקא אי חצר מטעם שליחות אבל אם חצר מטעם יד קנה ולכן בחצר דאתתא דהוא מטעם יד אמרינן חצרה וגיטה באים כאחד והנה הכא חצר הנפקד קנוי למפקיד ורק בעת נתנה להם הס"ת קנו כי חצרם וידם באו כאחד והנה לדברי הש"ך לא מהני ואם נאמר דחצר דגברא ג"כ מטעם יד א"כ לא קנו לדעת התוס' כיון דהי' בחצרם ולא כיוונו לקנות אכן כבר הוכחנו דאף לדעת הש"ך דוקא בקנו חצר מחדש אבל בהי' שלהם מכבר שפיר אמרינן חצרו ומתנתו ב"כ ועוד דהמח"א גופי' כתב בה' קנין משיכה סי' ה' דבלא ידע כלל מהמתנה קנו אף לדעת התוס' והובא לעיל כ"פ והנה בדברי הש"ך הנ"ל הי' מקום לישב קו' התוס' בגיטין כ"א ד"ה אטו והרי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות א"כ בכתב לה שטר מתנה עלי' תזכה מתורת שליחות ע"כ ולדברי הש"ך וכפי' מה שתירץ הקצוה"ח דברי הש"ס נכונים דאם נאמר מטעם שליחות לא זכתה דחצרה וגיטה ב"כ ל"א אם החצר מטעם שליחות:
יח ובדברי אמת הקשה על הש"ך הנ"ל מגיטין כ"א דאם נתן הגט ליד עבדו וכתב שטר מתנה עליו דקנאתו ומתגרשת והרי חצירו וגטו באין כאחד ותירץ שיקנה לה מקודם העבד ואח"כ יגרשנה ואמר לה הרי את מגורשת וזה היפך דברי הפנ"י שהובא לעיל אות ח' דכתב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר הקנאה וע' בטו"ז סי' כ"ז בנתן הגט לפקדון בידה ואח"כ גירשה אינה מגורשת והטו"ז בזה לשיטתי' דפקדון נקנה החצר למפקיד ולא יהיב לה מידי וע' אבני מילואים סי' קל"ו ס"ק ב'. דהוכיח מדברי הרא"ש דאם נתנו בידה לפקדון ואח"כ גירשה דלא מהני וגם הרא"ש לשיטתי' דאית ליה בפ"ק דפסחים כדברי הרשב"ם דחצר הנפקד קנוי להמפקיד לכן אינה מגורשת וכמו שכתבתי לדעת הטו"ז וע' תוס' גיטין ס"ה ע"ב ד"ה גיטא שהקשו דהוי טלי גיטך מעג"ק ואם נאמר כדברי הר"ן לק"מ דהוה פקדון ביד השליח ובתר הכי הוי גיטא וע' דברי אמת דיני גיטין סי' נ"ה ובב"ש סי' קל"ט ס"ק ב' כתב דבגט שהיה פקדון בידה מתגרשת וכן הוכיח מדברי הר"ן פ' הזורק והנה מדברי הש"ס גיטין הנ"ל מוכח שלא כדברי הב"ש דא"כ לא מקשה מידי חצר מתורת יד אתרבאי מה יד בין מדעתה ובין בע"כ אף חצר כן והאי חצר מדעתה איתא בע"כ ליתא ולדברי הר"ן והב"ש לק"מ דתקנה מקודם החצר ואח"כ קנה לה חצירה בע"כ ומגורשת וכדברי אמת הנ"ל ובסי' קל"ט נחלקו בזה הט"ז והב"ש דלדעת הטו"ז דוקא שלא עמדה מתחילה בעת נתינת הגט לחצר אז מהני קבלתה אח"כ כי בנתינה הראשונה לא הוה אף ריח הגט וע' ב"ש סי' כ"ז ס"ק י"ג דכשהיא מגורשת קצת מנתינה הראשונה צריך לחזור ולתתנו ואם א"מ כלל אין צריך לחזור ולתתנו ולדברי הב"ש בשם הטור דוקא בעמדה אצל החצר אבל בלא"ה בעינן נתינה חדשה ובאמת בטור לא מוזכר כלל עמדה וע' בית מאיר שם:
ונסתפקתי לשיטת הרא"ה דבשאר ענינים לא יזיק לן מה שלא חזרה שליחות אצל הבעלים ורק בגיטין פסלינן אם לחשאה"ב. אם עשאהו שליח לגיטין ולשאר דברים אי אמרינן מתוך שאינו מזיק לשליחות לענין שאר דברים לא יזיק ג"כ לענין הגט או דלמא מדמבטל שליחות הגט מבטל נמי השליחות לענין שאר דברים או אמרינן נחלקה השליחות וכן יש להסתפק לענין תן כזכי דבמתנה לא אמרינן תן כזכי ובחוב אמרינן תן כזכי בחוב ומתנה ביחד מה דינו וע' בתשו' ב"י למרן חותני הגאון נ"י שהביא לספק כן לענין שלד"ע בסי' י"ח ונ"ל לפשוט ספיקן מגיטין ח' דאמרינן עבד שהביא גטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך עצמו קנה נכסים לא קנה ורש"י פירש שצריך לאמר בפני נכתב וע"כ דמיירי בשליח הולכה ולשיטת הסוברים דגם בגט פסול טלי גיטך מעג"ק וה"ה לא חזרה שליחות אה"ב דחד טעמא הוא כמבואר בנתיבות קפ"ה והובא לעיל וקשיא הרי לא חזרה שליחות אצל הבעלים ודוחק לומר דמיירי דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה כמו דאיתא בגיטין כ"ד דכל כי האי גונא הוה לי' לפרש וע' טו"ג שם וע"כ מדמהני לענין נכסים מהני לענין עבד ואף דלענין נכסים לא מהימנינן לי' מ"מ בשעת מינוי השליחות שניהם היו ראוים לחול רק עכשיו אין מאמינים לו וע' טו"ג שהקשה והרי ר"א אי"ל לקמן כ"ג דעבד לא מצי משוה שליח וה"ה דלא נעשה שליח ותירץ עפ"י דברי הפנ"י דבגירושין דלא נפקא לן שליחות מתרומה אין לנו לפסול שליחות עכו"ם מאתם גם אתם ואי לאו טעמא דלאו בר התירא הוא לא הוה ידעינן מיעוט בנכרי והוה אמרינן דשליח שייך אף בנכרי וא"כ בעבד לענין שחרור כיון דשייך בגיטא דנפשי' שפיר הוה שליח אך קשה דהרי ילפינן לה לה מאשה וכתב בטו"נ דזה תליא אי אמרינן דון מינה ומינה. או דון מינה ואוקי באתרא יעו"ש. והנה בש"ס דזבחים, צ"א ע"ב מוכח דאביי אי"ל דון מינה ואוקי באתרא וא"כ אביי לשטתי' שפיר אי"ל דמהני שליחות וע' תוס' ב"ק פ"ח ד"ה יהא דגז"ש דלה לה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל אבל לגרעו מאיש ולפסלו לעדות לא נלמוד דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא ועכו"ם אינו אחיו אבל עבד אחיו הוא וע' תוס' גיטין ט' ע"ב ד"ה אעפ"י שכתבו ג"כ דעבד אחיו הוא וע' פתיחה לפ"מ או"ח ח"ב אות י"ח מה שהעיר בזה וע' רשב"א פ"ק דקדושין שכתב דלרבנן לאו לכ"מ גמרינן לה לה מאשה אלא לגופו של גט שיהא גטו של זה כשל זו יעו"ש בדף כ"ג וע' טו"ז י"ד סי' רט"ז סקי"ח וראיתי בטו"ג גיטין ט' שכ' דהואיל דלא אמרינן תן כזכי לענין ממון לא אמרינן ג"כ לענין גט ולא ידעתי מנ"ל הא ואם נאמר דלא כקצה"ח סי' ר' סק"ה ונוקמי. הש"ס דגיטין כ"א דשטר מתנה של החצר הי' מונח בחצר י"ל הואיל דמהני שליחות החצר לענין שטר מתנה מועיל ג"כ לענין הגט ותתימב קושית הדברי אמת אכן זה רחוק בפי' הגמרא ובפרט כי הקצוה"ח כתב בהדיא להיפך:
יט וכקושית האבני מלואים הקשיתי על הרמ"ה הובא בטור אה"ע סי' ק"כ דהאומר לעדים כתבו ותנו גט לא לאשתי אין צריכים לזכות הגט לבעל קודם, הכתיבה כי בנתנם אח"כ הגט ליד האשה בשליחות הבעל אקנויי אקני לי' לבעל לגרושי בי' והאשה תזכה עבור הבעל, ואח"כ עבורה וזכות הבעל וגרושי האשה באים כאחד ע"כ וקשיא הרי לא חזרה שליחות אצל הבעלים והנה באבני מלואים תירץ דבחצר דאתתא דהוא משום יד נעשה כמו יד אריכתא ולא שייך בי' לא חזרה שליחות אה"ב יעוין בדבריו סי' קל"ט וחותני הרב הגאון שליט"א רצה לישב בזה דברי הש"ך דלהכי לא אמרינן חצרו ומתנתו באים כאחד משום דלא חזרה שאה"ב אבל גבי גט דחצרה הוא מטעם יד אריכתא לא שייך בה לא חזרה שאה"ב. ובאמת הש"ך לשיטתי' דאית לי' אף בשאר דברים בעינן חזרת שאה"ב וע' חו"מ קפ"ה בש"ך סק"א. אכן לעיל אות י"ח הבאתי דברי הרא"ה דבשאר דברים לא בעינן חזרה שאה"ב וע' נתיבות שם. שכיון ג"כ לדברי הרא"ה והסברא שכתב דחזרת שאה"ב הוא מטעם טלי גיטך מעג"ק מצאתי בריטב"א קדושין ס"ג וע' מהרי"ט סי' צ"ג והוכפל דבריו בסי' קכ"ז. ונראה דדבר זה במחלוקת שנוי בירושלמי ספ"ו דדמאי ופ"ב דקדושין באמרה תנהו לעני מקודשת ואר"פ אתיא או כרבי זעירא או כרבי אילא דתניא אומר אדם לפועל הילך דינר זה אכול בו ואין חוששין משום יין נסך אבל אם אמר לי' קח לך ואני נותן דמיו חוששין משום יין נסך אר"ז נעשה החנוני שליח אר"א הפועל זוכה בשביל בעה"ב וחוזר וזוכה לעצמו וע' מח"א ה"ש סי' כ"ד. ולי נראה דבהא פליגי דלר"ז אף בשאר דברים בעינן חזרה שאה"ב ולכן אמר דהחנוני נעשה שליח ולא הפועל דלגבי פועל לא חזרה שליחות אצל הבעלים ולר"א בשאר דברים לא בעינן חזרה שאה"ב ולכן נעשה הפועל שליח, ובד"א שער הקנינים הקשה על דברי הירושלמי דהוא נגד הש"ס דקדושין ז' ע"א תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ותמה על הרשב"א שם והנה בקדושין נסתפקו הרש"ך והרשד"ם אי פסול טלי קדושיך מעג"ק וע' ב"ש סי' ל' סק"א. והנה לדעת מהרי"ל דטלי קדושיך מעג"ק פסולים הקדושין הי' מקום לישב לפי דברינו דטעם דר"א דבשאר דברים לא בעינן חזרת שליחות אה"ב וא"כ יש לומר דהש"ס דילן הוא בשיטת ר"א ובקדושין דפסול עלי קדושיך מעג"ק גם ר' אילא מודה וכדברי הנתיבות סי' קפ"ה דחד בחברי' תלוי אבל באבני מלואים דחה שם דברי מהרי"ל מכמה טעמים וע' רש"י בקדושין כ"ג בלשון ראשון מקודשת במעשר שני בירושלים ואונסא דאורחא עלי' דידי' וקשיא הרי הוה טלי קדושיך מעג"ק ואולי כיון שנתן מתחלה לשם קדושין עדיף טפי ויש מקום לישב ע"פ דברי קצוה"ח סי' קכ"ט דערבות הוא מטעם שליחות וכשאומר הריני ערב הוה כאומר תן מנה בשליחותי וא"כ דברי הש"ס עולים יפה בשיטת רש"י דמקודשת מדין ערב כיון דנותן בשליחותה וי"ל ע"ד מהרי"ל דבקדושין פסול טלי קדושיך מעג"ק וא"כ בעינן חזרה שליחות אצל הבעלים א"כ איך תלו בירושלמי שם דין קדושין בהך דאומר לפועל הרי שני ושני וכדאמרן:
ובזה יתיישב לנכון קו' התוס' בקדושין י"ט ד"ה אומר שהקשו מה חדית לן ר"נ באומר לבתו צאי וקבלי קדושיך דמקודשת מדריב"י ותיפוק לי' שמקודשת מדין ערב ולדברינו קושית התוס' מיושבת דהש"ך הביא בסי' קכ"ט בשם הרשד"ם באדם הכותב בכת"י כל מי שילוה לפלוני הריני ערב שאין זה ערבות א"כ הכא אם נאמר מדין ערבות אינה מקודשת כיון שלא אמר לה התקדשי לפלוני רק בסתם צאי וקבלי קדושיך וכמעשה דתשו' רשד"ם הנ"ל. (אמנם לפ"ז צ"ע מאי ראי' מדריב"י). ואולי זה כוונת התוס' באמרם אולי אין שייך כאן ערבות כי לא דבר למקדש ומהפלא על הני אריותא שנעלם מעיניהם דברי התוס'. והנה בתשו' מהר"א ששון נחלק על הך דינא וכתב דהערב נשתעבד. ונ"ל להביא ראי' לדברי מהר"א ששון מדברי הש"ס קדושין נ"א ע"ב. מי לא עסקינן שאמרה לי' קדושי לדידך אפ"ה לא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' וקעביד מצוה דלא רמי' עלי' ובר"ן שם הוכיח מדברי רש"י דעשתה בתו אותו שליח לקדשה לכל הבא אבל אם עשתו שליח לקדשה לאדם מיוחד שארית ישראל לא יעשו עולה כמבואר בריש האומר וחזקה דקדיש את בתו הבוגרת והנה התם מדינא כסף קדושין לדידה רק שנתנה לאב והיא מקודשת מדין ערבות וכיון שלא פירשה לאדם ידוע כדברי רש"י והר"ן לדברי מהרשד"ם לא שייך כאן ערבות ואינה מקודשת ומוכח כדברי מהר"א ששון:
כ ובדברי המח"א שהביא כת"ה דהיכא דהי' בחצרו ולא ידע שמת הגר קנה נסתרו דברי המקנה קדושין כ"ב גב' עבדי' דר"י הנדאה שכתב דמר זוטרא לא קנה בהך דשליף לו מסנאי דבאכילת פירות לא קנה כמבואר בחו"מ סי' קצ"ד ורע"ה רק שהי' כוונתם שיקנה אותו כבואו לחצירו מטעם חצר והא דלא חשש שיקנה. עצמו בדרך הילוכו קודם שיבא לביתו כיון דלא ידע העבד לא זכה בעצמו ולדברי המח"א שפיר, זכה בעצמו כיון דלא ידע ממות הגר. והנה בש"ס שם יש שתי לשונות ללישנא קמא אמרינן גדול הי' העבד זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואיכא דאמרי קטן הי' ודלא כאבא שאול ור"ת גורס וכאבא שאול ופירש דללישנא בתרא בין לרבנן ובין לאבא שאול בגדול לא זכה ואע"פ שעבדות אחרים עליו קדם הוא לזכות בעצמו ולרבנן אפי' קטן לא זכה דיש לו יד וזכה בעצמו רק לאבא שאול זכה בקטן והקשה הרשב"א, א"כ ללישנא קמא מדוע זכה מר זוטרא בהעבד ואליבא דמאן ודוחק לומר דבהא פליגי דללישנא קמא עבדות אחרים מעכבת זכותו וללישנא בתרא אינה מעכבת עיי"ש ונ"ל לישב דהנה בקצוה"ח סי' רנ"א סק"א כ' דלדעת הרי"ף דכתובת בנין דכרין אינ' אלא לאחר מית' ומתנת ש"מ ג"כ לאחר מית' א"כ מ"ט קודמין המזונו' וכ' בקצוה"ח שם דזה תלי' בש"ס דתמורה כ"ה דאמר על הבכור עם יציאת רובה עולה עולה הוה או בכור. ומסיק דלאו היינו דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר ואמר אביי דברי הרב וד' התלמיד דברי מי קודמין ופירש רש"י כיון דבהדי הדדי חיילין דברי הרב קודמין. והנה הרשב"א כתב דטעמא דלא מהני בגדול דזכו בו מן השמים והכא מה שעבד, בחיי רב יהודה הנדאה לא מעלה דהא בחייו לא קנה ורק ברגע יציאת נשמתו אז זכו בו שמים ומר זוטרא רצה לזכות עבור עצמו ונחלקו הנך תרי לישנא בדברי אביי אי אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי קודמין דלישנא קמא פליג על אביי ולכן ס"ל דקנה בהעבד משום דאי יקנה מר זוטרא יוכל אח"כ לשחרר ויחיל קנין שמים משא"כ כשיצאו לחירות שוב לא תוכל עבדות לחול עליו ועיין תוס' זבחים ל' ד"ה דבר"י ותוס' קדושין נ"א וע' תשו' בית יצחק סי' נ"ה ולישנא בתרא סבירא דאביי וזה נכון מאוד בישוב קו' הרשב"א. ובגוף דברי המקנה שכתב דלא קנהו במאי דשליף לי' מסנאי דהוה אכילת פירות נעלמו ממנו דברי הריטב"א שכתב דכשעושה העבד לרבו תשמיש בגופו מדברים שהעבד עושה לרבו שמייחדים לעבודת עבד לא מקרי אכילת פירות ושפיר קנאו: כא ונראה לי דלשמואל דקאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור ויליף לה מעבד איש עבד שיש רשות לרבו עליו קרוי עבד ושאין רשות לרבו עליו אינו קרוי עבד א"צ זכי' מנפשי' דמיד שהפקירו ואין רשות לרבו עליו לא נקרא עבד איש אלא אי אמרינן לרב ור"י דאית להו המפקיר עבד יצא לחירות וצריך ג"ש והך עבד איש מוקי לה לענין פסח דמשהפקירו אף דחסר עדיין השחרור מ"מ אינו מעכבו מלאכול בפסח ועיין ריטב"א גיטין ל"ח שפירש כן וכן הוא בירושלמי ר"י אמר כל טמא אמרי' דהוא צריך ואת אמרת דאין צריך שמא אין מעכבו מלאכול בפסח קאמר ועיין יבמות מ"ח דמצריך לי' לקרא דעבד איש לענין עבד איש אתה מל בע"כ והנה בדברי הירושלמי והריטב"א הנ"ל הי' מקום לישב קו' התוס' ביבמות מ"ח ד"ה אלא שהקשו דריב"ל דאית ליה בגיטין ל"ט דנתיאשתי מפלוני עבדי אותו העבד אין לו תקנה אלא בשטר ולית לי' דשמואל וע"כ אי"ל דעבד איש אתה מל בע"כ ולקמן אמר הלוקח עבד מן הנכרי ולא רצה למול מגלגל עמו עד י"ב חודש. ולדברי הירושלמי ל"ק דיסבור דלענין לאכול בפסח בא קרא ובשירי קרבן ראיתי דברים מוזרים ומפליאים עין הרואה דכתב דש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי דמבעיא לן אי מעוכב ג"ש אוכל בתרומה ואי ס"ד דאין אוכל בפסח הרי ילפינן תרומה מפסח בגז"ש דשכיר שכיר ע"כ ואשתאה על המראה דהפירוש בדברי הירושלמי דמעוכב האדון מלאכול בפסח כי העבד בלא"ה אסור דערל הוא ומה דומיא דתרומה. והנה במקנה קדושין הובא לעיל כתב דהא דלא חשש שיקנה עצמו דלא ידע ממיתת הגר ואם נימא דמיתת הגר הוה כמו סילוק רשות שכבר זכו בו שמים א"כ תיכף בעת שנתרוקן רשות זכה בעצמו. אולם בפנ"י כתב דלשמואל צריך העבד לזכות בעצמו אכן בסוף דבריו חזר בו. והנה לפי מה שחילק במק"ח סי' תמ"ח דבהפקר אף דלא אתי לרשות זוכה הוה הפקר וביאוש לכ"ע בעינן דאתי לרשות זוכה א"כ קשיא מאמתא דמר שמואל דשמואל אתייאש מינה והרי אם כלה היאוש קודם דאתא לרשות זוכה לא מהני היאוש והכא השפחה לא ידעה מהיאוש כמבואר בש"ס שם וקודם שזכתה בעצמה הגיעה ליד מר שמואל וכלה היאוש ומדוע לא זכה בה וע"כ נאמר דיאוש הוא מכח סלוק רשות ואם כן נתרוקן רשות רבה מעלי' וזכו בה שמים אכן לפי"ז קשיא בגיטין י"ב דאמר להו ר"מ השבתני על המזונות מה תשיבני על התרומה וכ"ת דכ' לי' גיטא דחרותא ערוק עריק ואזיל לעלמא וקשיא הרי בידו להפקירו ור"מ אית ליה המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש כמבוא' בנזיר ס"ב וע' רשב"א קדושין ס"ג שכתב ג"כ דר"מ לית לי' דשמואל ומנזיר אין ראיה יעו"ש אכן בש"ס שם דוחק לפרש כהרשב"א ועוד קשיא בדף מ"ב בגיטין דאיבעיא להו אי מעוכב ג"כ אוכל בתרומה ולהרשב"א קשיא דליפשטו מר"מ דאם אין אוכל בתרומה קשיא הרי בידו לאפקורי וכ"ת דעדיין צריך ג"ש אכתי מעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה וליפשטו ספיקן וצ"ל כדברי המק"ח דהפקר אינו רק בדבר שהוא ברשותו ור"מ ס"ל עבדא כמטלטלי דמי לפי מה דמפיך רב ב"ק צ"ו וכיון דעריק לא מצ' לאפקורי וקשיא איפוא דלייאש מיני' ויאוש מהני בדבר שאינו ברשותו וליכא למימ' כיון דבאיסורא אתי לידי' לא יקנה עצמו ביאוש כמבוא' בתוס' ב"ק ס"ו ד"ה כיון והרי בנזיר שם ברח מכנגד פניו ובאיסורא אתי לידי' ואעפי"כ קנה עצמו ביאוש לדברי ר"ע ובשלמא אם נאמר דהעבד צריך לזכות בעצמו. העבד בברחו לא ירצה לזכות בעצמו אבל לפי מה שהוכחנו מהך דאמתא דמר שמואל דביאוש זכו בו שמים קשיא הך דר"מ ובגוף הדבר שתירצתי לעיל אות ג' הקושיא מיבמות נ"ב דלכן במאמר יבמין לא קנה דדא"מ מטעם שליחות ואין שלד"ע יש לעיין דהרי הכא לכ"ע קידש ולא בעל אינו לוקה כמבוא' בתוס' יבמות י' ורק מדרבנן אסו' לפי דבריהם שם ובאיסו' דרבנן יש מחלוקת בין הפוסקים אם נאמ' אין שלד"ע או לאו וע' מהרי"ט סי' קט"ו וע' תשובות בית יצחק למר חותני הגאון נ"י מה שהעיר בדברי התו' בחא"ח סי' מ"ג אות ה' ודפח"ק. וראיתי בפנ"י שנתעור' איך מהני יאוש בעבד והרי עבדא כמקרקעי ובקרקע לא מהני יאוש וע' בדברינו אות ב' ונעלם ממנו שכבר הרגישו בזה התוס' פ' חזקת הבתים דף מ"ד והוכיחו דמהני יאוש בקרקע מפ' השולח דמהני בעבדים ועבד אתקש לקרקע: והנה מו"ח הרב הגאון נ"י פירש בזה מחלוקת ר"מ ורבנן דלר"מ דעבדא כמטלטלי דמי א"כ בערק ואזל לעלמא לא יוכל למכרו לאחר דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש וה"ה דאין יכולים למכרו ולרבנן דעבדא כמקרקעי וקרקע אין נגזלת וה"ה דיכול למוכרו ולפסלו מן התרומה ע' תשו' ב"י סי' ק' וע' אבני מלואים סי' כ"ח סקי"ג שכתב דלגזלן עצמו יכול למכרו דלא גרע ממלוה דאין יכול להקנותו לאחר וללוה עצמו יכול למחול ואין חילוק בין מלוה למתנה וא"כ יוכל לפסלו בתרומה אף לר"ע דיתן לאדם א' במתנה ד' זוזי ע"מ לפדות עבדו אשר ברח ממנו ואז יקנה העבד א"ע אף בע"כ של עבד כמבוא' בקדושין כ"ג דכסף קבלת רבו גרמה לו ויפסול מן התרומה ודוק. ויש להסתפק בעבד של ב' שותפים אי מהני בי' אם יתיאש האחד לשיטת ר"ת ב"מ כ"ו הובא בש"מ דאין יאוש מועיל לחצי חפץ וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה ועיין רש"י גיטין מ"ב ד"ה שלי. וע' תוס' ב"ק כ' ע"ב ד"ה אפקורי שכ' דהפקר ל"ד ורק מתיאש עד שלא יבא לדמי מה שנהנתי וק' הא אין יאוש מועיל לחצי חפץ: כג ונחזור לנ"ד הנה בקצוה"ח קפ"ט העלה דחצר נקנה להמפקיד בהתשמיש שמשתמש בו ואף לשיטת הפוסקים דאכילת פירות ל"ה חזקה הנ"מ לקנות גוף השדה אבל היכא שמשכירו או משאילו דגוף הקנין רק לאכילת פירות קנה בהתשמיש וכ"כ בסי' קנ"ג סט"ז ועיין בסמ"ע שם סקל"ב וכפי מה שהבינם הנתיבות אף לאכילת פירות לא קנה בהשתמוש וחלק בין הרחקת נזק דאם ראה רעהו ושתק קנה מטעם מחילה אבל בהעמדת סולם ונעיצת קורות דהוא בארעא דחברי' תלי' במחלוקת הרמב"ם והראב"ד שהביא הטור קצ"ד ובפתיחה לסי' ר' הכריע דלענין שיהי' שלו לקנות ע"י לא קנה בהתשמיש וברי"ט אלגזי דף ק' הוכיח מדברי התוס' ב"ב פ"ה ומהרא"ש שם. דאף לענין התשמיש לא אמרינן כתשמישו כך חזקתו אכן בנ"ד אין נ"מ בכל אלה דדעת הנתיבות סי' ש"מ סק"ח דאף היש דפליגי על רב הונא וס"ל דתקנו משיכה בשומרים ס"ל דבקע בו קנאו דנפושי פלוגתא לא מפלגינן ולכן העלה דבתשמיש דמטלטלין קנה לחייבו באונסים יעו"ש. ואמנם הריטב"א בקדושין העלה דתקנת חז"ל הוא דליקני בבקוע ומדינא בקוע ל"ה קנין כלל ומשמע דלמה דקיי"ל תקנו משיכה בשומרים בקוע ל"ה קנין כלל וא"כ כיון דהכא עמדה הס"ת בארון הקודש לא קנתה האשה חלק בארון כי אינו קונה בתשמיש כדברי הריטב"א והקרקע ג"כ לא קנתה כיון דהארון מפסיק ובספר אמרי בינה כתב ג"כ דלא קנה בכלי בתשמיש א"כ הוה החצר של בהכ"נ ושפיר קנו אנשי ווישניצא את הס"ת בקנין חצר:
כג איברא יש לעיין עפ"י דברי האגודה הובא במג"א סוף סי' קנ"ד דחצר ההקדש אינו קונה להקדש וא"כ חצר בהכ"נ אינו קונה לביהכ"נ ובקצה"ח סי' ר' הביא מחלוקת התו' והרמב"ן ב"ב ע"ט דלתו' אין חצר להקדש דאין יד להקדש והרמב"ן כתב דקנה חצר ההקדש רק דאין מועלין בו וכתב הקצה"ח בסברתו דבעינן הקדש מכח ישראל המקדיש והוה דומיא דקדושי עכו"ם שאין מועלין בהם בזבחים מ"ה. והנה בש"ס דבבא בתרא ע"ט אמרינן דר' יוסי לא נחלק על רב יהודה רק בשדה ואילן אבל בבור ושובך מודה דאין מועלין ביונים שבתוכו ור' יהודא ור' יוסי אית לי' בזבחים מ"ה דמועלין בקדשי עכו"ם וע"כ כ' דבהקדש ממילא אין מועלין לכ"ע דגרע מקדשי עכו"ם. והנה בזבחים י"ב אמרינן דבהמה של שני שותפין שהקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה דאינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיו"ב וקשיא למה נקיט ולקחה והקדישה הרי כיון שלקחה נימא פשטה קדושה בכולה ובמקנה הקשה כן וי"ל כיון דבשעת דבורו לא היה ההקדש ראוי לחול שוב לא פשטה אח"כ ועיין נדרים י"ח אם נשאל על הראשונה שניה חלה דכי משכחת רוחא חיילא ויש לחלק דבשאלה הוברר הדבר למפרע אבל לדברי הרמב"ן וכפי מה שהבינם בקצוה"ח הדברים נכונים דגם בתמורה בעינן מכח אדם המקדיש ועיין זבחים שם דבקדשי עכו"ם אין ממירין על כן לעשות תמורה בעי שיקדישנה בפה לכן נקט והקדישה אבל עדיין יש לעיין כיון דחציה מכח אדם המקדיש שוב יכול להמיר ועיין חולין ס"ט ע"ב דלר"י ור"ש אמרינן גם בתמורה פשטה קדושה בכולה ואכ"מ:
ובקצוה"ח סי' ר' הקשה משקלים פ"ז דמעות הנמצאים בהר הבית לעולם חולין וקשיא דלזכי' הר הבית להקדש וראיתי לאחד שתמה עליו ועל דברי המג"א שכתב כן דהרי הר"ן כתב נדרים מ"ז ע"ב דהר הבית הפקר וזה ליתא דהרי במשנה מבואר דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות ואלה בודאי ל"ה הפקר ובאמת כוונת הר"ן דעולי בבל הפקירו לכל ישראל שיהיה רשות לכולם אבל לעולם הוא חצר ההקדש ובקצוה"ח תירץ כיון שבא לחצר קודם יאוש הוה באיסורא אתי לידיה ולא מהני היאוש אח"כ ודבריו תמוהים דהרי הרמב"ן כתב בשם גאון אחד הובא בקצה"ח סי' קס"ג ורנ"ט בטעם הדבר דבאתי לידו קודם יאוש לא קנה כיון שמחויב להשיבה נעשה שומר עליה וכיון דהקדש נתמעט מדין שומרים לא שייך טעמא דבאיסורא אתי לידיה: כד והיה נראה להביא ראיה דאין חצר להקדש מש"ס ע"ז נ"ב דאמרינן התם ניתברינהו ונשקלינהו לנפשייהו הנך אבנים דשקצו אנשי יון וקשיא היכא ליזכו והרי זכה בהן חצר הקדש והיה אפשר לישב כיון דקודם שבירה היו אסורים בהנאה לא זכה בהן חצר ההקדש ואינו דומה לחמץ שאסור לכל ישראל בהנאה והקדש מותר ליהנות כדמשמע בפסחים כ"ט בתוס' שכתבו דהגזבר ימכרנו לנכרים דהתם גלי רחמנא דשלך אי אתה רואה והקדש כיון דלא עבר על בל יראה לכן מותר למוכרו משא"כ ע"ז ועיין באבני מלואים בשאלות שבראש הספר ס"ז שהביא מחלוקת הפוסקים אי זוכין באיסו' הנאה ולדעת הריב"ש ח"א יש זכות באיסורי הנאה וגם רש"י ס"ל כוותיה. והנה בכריתות כ"ד אמרינ בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם לזכות זכה וקשיא למק"ח דבכלה היאוש קודם דאתי ליד זוכה לא מהני מידי והכא הרי כלה היאוש קודם שזכה בו (וכבר הרגיש בזה מו"ח הגאון נ"י בספרו ב"י יו"ד ח"ר סי' קנ"ז אות פ') וע"כ דהפירוש בדברי הש"ס דהוחזק קודם שהוזמו עדים וקשיא דאז היה אסור בהנאה ואין זכיה באיסו' הנאה ובלא"ה משמע בש"ס דזכה בתר דהוזמו עדים ועוד נראה לי דאף לדברי הריב"ש דיכול לזכות באיסורי הנאה היינו דוקא ע"י עצמו אבל על ידי החצר לא יכול לזכות ועיין ב"ק ס"ו ע"ב דגבי חמץ אמרינן זה מתיאש וזה אינו רוצה לזכות. ועוד נ"ל לפי המבואר בנתיבות המשפט סי' רע"ה דאיסור הנאה אין רשאי למחות לאדם הבא ליטול דאל"ה אין לך הנאה גדולה מזו דיעכב כל אדם מליטול עד שיבוא מי דעביד ליה נייחא נפשיה ויראה לו לטלו וכיון דאסו' לשמרו הו' ליה כמ' שהניחם ברשות הרבים וא"כ כיון דחצר דהקדש ג"כ מתורת שליחות דאין יד להקדש וא"כ בעי חצר המשתמרת והכא באיסור הבאה הוה חצר שאינה משתמרת (ועיין בתשובות ב"י חאו"ח סי' ס"א אות ד') ועיין בר"ן פ' כל הצלמים דף קצ"ה ע"ב שכתב דר' אליעזר הקפר לא רצה לזכות בטבעת שהיה עליה דרקן אע"ג דאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה ולפ"ז קשה מהך דמקשה ולשקלינהו לנפשייהו והרי יכולים להתבטל ע"י שבירה ושפיר זכה ההקדש אך אם נימא דקנה חצר ההקדש שוב לא תועיל השבירה אח"כ דהוה כע"ז של ישראל דאין לה ביטול ושוב ל"ה זכות להקדש שיזכה חצרו דמה"ט לא רצה ר"א הקפר לזכות כמ"ש הר"ן. ועוד אפשר לישב דהרמב"ן לשיטתו שם במלחמות בע"ז דכתב דגם כל הבית נתחלל וליכא למימר דתיכף כשהלכו היונים וחזר' קדושת הבית החצר וקנית הכלים באים כאחד דהרי חצר ההקדש מטעם שליחות והקצה"ח בסי' קצ"ח כתב דהיכא דהוא מטעם שליחות ל"א חצרו ומתנתו באין כאחד וע' קהלת יעקב אלגאזי אות א' סי' ל"ב שהקשה על דברי הש"ס קדושין כ"ו דיליף קנין אגב, מקרא דויתן להם אביהם מתנות לכסף ולזהב עם ערים בצורות ביהודה ודלמא הקנה להם בתורת חצר ולדברי הש"ך הנ"ל בסי' קצ"ח לק"מ דהתם משמע דנתן להם ביחד ואז לא קנו דלא אמרינן חצרו ומתנתו באין כאחד ומצאתי בריטב"א שהעיר בזה וכתב כדברי הש"ך:
כה מה שהביא שם בס' קהלת יעקב הנ"ל להקשות מש"ס דב"מ מ"ו דהיה עומד בגורן ואין בידו מעות דאומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה ופריך ונקנינהו אגב קרקע והקשה כיון דקנין אגב הוא מדרבנן איך יצא י"ח חומש מדאורייתא במה שיקנה אג"ק המעות מדרבנן. הנה לפ"מ שחלקו האחרונים בין שהקנין מדרבנן בא ביחד עם הדבר הנצרך לדאורייתא לא מהני ועיין בלח"מ רפ"ג ממכירה אבל כשכבר קנהו בקנין דרבנן מה לנו האיך בא המעות לידו שפיר הקשה ובתוס' ב"ק ק"ד ד"ה אגב מוכח מזה ועיין מקנה קדושין שהקשה על דברי התוס' קדושין ה' ע"א ד"ה דליליף משט"ח דאחרים דאשה מקודשת אי לאו חששא דלא סמכא דעתא כמבואר לקמן מ"ח פלוגתא דר"מ ורבנן ואין פודין בו הקדשות והוכיח דמכירת שטרות דרבנן ופלא שלא ראה שהתוס' מקשים מקנין אגב שגם הוא מדרבנן. והנה במקנה שם כתב דהש"ס אזיל אליבא דר"ל דאית ליה משיכה מפורשת מן התורה ולא מעות דלר"י דאית ליה מעות קונות איכא למיפרך מה לכסף שכן קונין בו מטלטלין ובזה נסתר מה שכתב בקהלת יעקב אלגאזי שם כיון דדבר תורה מעות קונות ובמכר איכא מעות שפיר קנה במתנה באגב מה"ת ודוקא במכר דיש קנין דמים קנין אגב. ל"ה רק מדרבנן דהסוגיא קאי לר"ל ולדידי' כסף אינו קונה ובב"מ אמר ר"פ למאן דאית ליה אין מטבע נעשה חליפין ובזה נחלקו רב ולוי רב אמר בדף מ"ח דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה מוכח כר"ל אך לוי ס"ל כר"י ודו"ק:
כו והנה אם נאמר כדברי האגודה דדין חצר ביהכ"נ כדין חצר ההקדש יתיישב לנו קושיא בב"ב ע"ט ולא מצאתי למי מקדושים אשר נתעורר בזה דאמרינן שם דת"ק ור"א ברבי שמעון נחלקו בבור ושובך בפלוגתא דר"מ ורבנן אי אדם יכול להקדיש דבר שלב"ל ובתוס' ד"ה אימר הקשו דאי הוה עבידי דאתי שפיר הוה קדשו המים והיונים והרי חצר ההקדש הוא ולא קנה ומכח הקדשו לא קדיש דאין יכול להקדיש דבר שלעולם לא יבא לרשותו ולדידי קשיא טובא דמדוע לא אמר דנחלקו אי יש חצר להקדש. ובמלאים נחלקו אי דנין דין הקדש כדין הדיוט או לא ועיין ש"מ שהעיר דאם רעה עינו בשל הקדש לרשב"א מדוע ברקנן אמרינן דהקדיש מה שיבא אל תוכם וחלק שם ביניהם ולדברינו לא יהיו נצרכים לכל החלוקים האלה ועיין מהרש"א שם שהקשה לעיל גבי מחלוקת רב יהודא ור"מ דנימא דפליגי אי מקדיש דבר שלב"ל שלמסקנא דקאמר רבי בבור ושובך מודו וכתב רשב"ם הטעם דאין חצר ההקדש קונה ולימא דאין מקדיש דבר שלב"ל ובאמת דבריו תמוהים דאם יש חצר להקדש תיפוק ליה דחצר ההקדש זוכה אבל קושיתנו חזקה אבל אם כדברי האגודה לק"מ דבב"מ כ"ד אמרינן דמוצא מעות בביהכ"נ הרי אלו שלו ומוקמינן לה כרשב"א ומוכח דלדידיה חצר ההקדש אינו קונה וע"כ מכח מקדיש דשלב"ל אתינן עלה אכן דברי האגודה תמוהים כאשר תמה עליהם במג"א ובקצוה"ח ועיין ב"ש סי' ל' ס"ק ט' וראיתי בחדושי הגאון ר"ע איגר ז"ל על או"ח שפי' דברי התוי"ט בפ"ג דמעילה דלכך אין חצר להקדש משום דאין שליח עושה שליח והגזבר שליח ההקדש והחצר שלוחו של הגזבר ודבריו תמוהים דהחצר הוא שלוחו של הקדש ולא שלוחו של הגזבר ועיין ח"ס או"ח סי' מ"ד מה שהעיר בזה: