שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן פב
המשך תשובה הנ"ל:
א והנה כת"ה האריך לתמוה על מח"א ה' צדקה שכ' דהרי"ף ס"ל בצדקה לעניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והיא תימה דרמ"א בתשו' סי' מ"ח ד"ה השאלה השלישית הבין בדעת הרי"ף דלא ס"ל אמירה לגבוה בצדקה ורק מטעם נדר חייב לקיים וזה מוכרח מדכתב הרי"ף פ' שור שנגח שזכו עניים משום בפיך זו לדקה וכן הבין מהרי"ט ח"א סי' כ"ב וסי' קכ"ז ד"ה ועוד. ואני אומר דהמחנה אפרים הבין מדברי הרי"ף דיש לעניים קנין מטעם אמירה לגבוה דלא כהני אריוותא. מדכתב זכו בה עניים ומה דסיים בפיך זו צדקה הכוונה דכיון דמחויב לקיים נדרו שוב מה"ט הוה כמסירה ויעיין ברא"ש נדרים כ"ט ע"ב שכ' בהקדש לאחר ל' דאמרינן בגמ' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכתב הרא"ש וחייב לקיים דבריו כאלו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור וכונתו ג"כ כנ"ל ואין תימא על מחנה אפרים ומה שהוכיח עוד דא"כ הרי"ף סותר דברי עצמו שבבע"ת ש' ס"ב ח"א אות ד' וטור חו"מ סי' כ"ו הביא דבריו בשם הרי"ף שאם קיבל ע"ע קנסות לעניים אם לא ילך בדא"ה שאין מוציאין מידו הקנס רק מודיעין לו שחל הנדר הרי ל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי משם אין ראי' דהרי קיבל ע"ע על תנאי. שאם לא ילך. א"כ בשעה שקיבל ע"ע ודאי כמסירה דשמא ילך גם עתה רוצה לילך רק שאנו אין מניחין אותו ע"כ ל"ה כמסירה רק תורת נדר עליו ואין כאן קו' על הרי"ף ובזה מיושבין דברי סמ"ע שאינו סותר מסי' כ"ו לסי' קכ"ה ורמ"ג כקו' כת"ה:
ב ובעיקר הדין שנתוכחו גדולי הראשונים, אם בכלל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט גם נדרי צדקה, דדעת הרשב"א בתשו', דבצדקה ל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ודעת הרא"ש והריטב"א, דגם בצדקה אמרינן אמירה לגבוה. ולכאורה יש להוכיח מש"ס דשבת קל"א ע"ב. דמקשה לר"א דסוכה וכל מכשירי' דוחין שבת, מנ"ל לר"א, אי מעומר ושתי לחם שכן צורך גבוה, ומבואר דמצוה לא מיקרי צורך גבוה, א"כ בצדקה דל"ה רק מצוה אין זה בכלל דברי חז"ל אמירה לגבוה. אך לפמש"כ תוס' שבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי דגם חטאות ואשמות לא מיקרי צורך גבוה. ומ"ה מילה לא מיקרי צורך גבוה עיי"ש. א"כ לענין אמירה לגבוה, דגם קרבנות יחיד בכלל. ה"ה מצוה בכלל. אולם ע' בשאג"א סי' צ"ו ד"ה הלכך נ"ל לפרש, שהוכיח במישור, דמצוה יצאה מכלל הדיוט ולכלל גבוה לא בא. ומשם יש להוכיח דקרבן יחיד מיקרי גבוה דהרי אמרינן כלאים תוכיח שמותר לגבוה, והרי כלאים מותר אף בקרבן יחיד. ומ"מ מצוה ל"ה גבוה, מדלא ילפינין באיסורין דעשה דוחה ל"ת. שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה דהיא מצוה ע"ש אע"כ דמצוה לא מיקרי גבוה וליכא למילף טרפה ממצוה שיקרב לגבוה ע"ש. א"כ ה"ה בזה כיון דבגמ' אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אין ללמוד צדקה מזה. כן יש להוכיח קצת ומי אנכי להתערב בין הני אריותאי. וקצת צ"ע על שאג"א שלא הביא דברי תוס' דשבת כ"ד הנ"ל. וע' עוד בתוס' כ"ד שם דבתרומה ל"ש משלחן גבוה קזכי. וע' תוס' יבמות צ"ג כתבו גבי בפירות ערוגה דבתרומה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכש"כ בצדקה. אבל כבר חלקו על תוס' בזה. והענין היא אריכות דברים ואשים מחסום לפי. וע' בלבוש ובטו"ז סי' תרמ"ט אי ילפינן מצוה מגבוה לענין אתרוג המורכב ובר"ן בשבת אי בעינן מותר בפיך לענין שאר מצות. ובכ"ז יש לפלפל הרבה ואקצר:
ועיין בר"ן פ' האשה נקנית דף כ"ט שכתב דאמירה לגבוה אמרי' אף בצדקה וכ' הטעם דכיון דמיבעי לן אי יש יד לצדקה דאיתקש להקדש לכל מילי איתקש וע' תומים סי' ס"ו ס"ק ב'. וקצת צ"ע דהרשב"א סובר דבהקדש לעניים ל"א אמירה לגבוה. ולענין רבית כתב דמדינא בהקדש לעניים מותר להלות ברבית קצוצה:
והרא"ש מהסוברים דאמרינן בצדקה אמירה לגבוה כדמוכח כלל י"ג סי' א' ולענין רבית ס"ל דאסור ליקח רבית קצוצה כדמוכח כלל י"ג סי' י"ז ודעת הרשב"א י"ל דנהי דס"ל דצדקה לא איתקש להקדש לכל מילי מ"מ רבית אינו אסור רק בבא מלוה למלוה ומ"ה הותר. וע' ב"י סי' ק"ס. אך הרא"ש דס"ל דאמרינן אמירה לגבוה ע"כ ס"ל דאיתקש לכל מילי א"כ לרבית נמי הו"ל להתיר ושמא יש לחלק. עוד ק"ל דהרא"ש כלל י"ג סי' א' ס"ל דבצדקה והקדש דידן בעינין להוציא בשפתיו ולא ילפינן מקדשים דמהני גער בלבו וע"כ לא ילפינן מהיקשא ואיך פוסק אמירה לגבוה בצדקה וע"כ כסברת הר"ן מהיקשא והרי ההיקש לא לכל מילי איתמר מדל"מ גמר בלבו וצ"ע: ג והנה כת"ה כתב די"ל דכיון דהכתב הי' ביד האשה ולא נתנה לשום אדם י"ל דחזרה ממתנתה שנתנה במתנת בריא בלא קנין קודם שזכו בה אינשי ווישניצא דכיון שלא הי' בבהמ"ד בשעת המתנה רק אח"כ יכול להיות שבא לשם והיא חזרה מקודם. וחילי' מתשו' מבי"ט ח"ב קצ"ט שכ' דכיון שהשטר מההקדש הי' ביד הנותן י"ל שחזר בו והאריך הרבה בפרט זה אלא שהוקשה לו מתשו' מהרי"ק הובא בא"ח סי' קנ"ג סעיף י"ט דמי שנמצא אצלו כתוב שהקדיש חפץ ל"ח לנמלך עיי"ש. והקשה על המבי"ט מתשו' מהרי"ק הנ"ל. ומצאתי בתשו' הגאון ר"ע איגר סי' קמ"ו שהרגיש בזה והאריך בישוב דברי מבי"ט וכתב דדוקא בכתיבת ידי עצמו ל"ח שמא כתב להכין בידו משא"כ בכתיבת ידי אחר י"ל שהכין השטר דאיתרמי לי' ספרא. וע' בתשו' ר"ע הנ"ל שפסק כן דל"מ הצוואה מה"ט עיי"ש ובנ"ד שיש סברא שחזרה ממתנה שהרי קיבלה הספר בחזרה ל"ק רישא. וגם ל"ש לומר דמסתמא ממצוה לא חזרה דהרי לפי דברי ת"ח אסור להקדיש ס"ת דמפקעת עצמה ממצוה. וממנ"פ אם הכונה הי' שלאחר מיתתה יהי' שייך להקלויז א"כ לא קנו בקנין חצר ואם הי' דעתה לתת תיכף במתנה י"ל שחזרה. ואף דנשים אין מצוות בכתיבת ס"ת כמ"ש הר"מ מ"מ יש לה שכר כמי שאינה מצוה ועושית. ע"כ מסברא זאת יש מקום לזכות את אנשי ק' רישא דכיון דהשטר היא כתיבת ידי אחר י"ל שהכינה שטר זה ואח"כ חזרה מהמתנה קודם שבא הס"ת בחזרה להקלויז ווישניצא וכיון דל"ש לומר אמירה לגבוה בזה דאנשי ק' רישא יכולי' לומר קים לי שהם מוחזקים מי יכול להוציא מידם וגם משכ"ל אות ז' דכיון שהאשה הי' לה מעות שלא מעזבון בעלה היתה יכולה ליתן במתנה שהס"ת הי' שלה נזכרתי שמבואר בהכתב שהס"ת נעשה ממעות עזבון בעלה ולפ"ז לא הי' שלה ליתן במתנה כמו שהארכתי לעיל ומפאת זה יראה דאנשי ק' רישא מוחזקים ואין יכולים לכאורה אנשי ק' ווישניצא להוציא מידם. וגם מה שכתבתי לעיל אות הנ"ל דכיון דממ"נ אין הס"ת של מרא קמי' רק או של הקהל דק"ק ווישניצא או של ק' רישא מהני ס"ס להוציא נתיישבתי בדעתי דכיון דהס"ת עומדת ברשות ק' רישא לא מהני ס"ס להוציא מחזקת מי שמוחזק השתא ואף דמתשו' מהרי"ט חיו"ד סי' ה' נראה דבס"ת אין לבעלים זכות רק טובת הנאה ולפ"ז ל"מ ס"ת חזקת ממון מ"מ זה דוקא בס"ת שהוקדש דאין רשאי למוכרה אף לצורך ואין לו רק זכות לקרות בה אבל הציבור שיכולים להשכירה לקרות בה הוה זכות ממון ומיקרי חזקת ממון וגם בדברי מהרי"ט צ"ע ע"כ קשה לכאורה להוציא מידם ומ"מ לענין דינא ע' בסוף התשובה מה שאברר אי"ה:
ד והנה אם הדין דאין יכולין להוציא הס"ת מידם עדיין יש לדבר אם יוצאין בס"ת זו חובת קרי'. והנה לענין אתרוג נראה דאם יש לו אתרוג שהוא ספק אינו שלו אינו יוצא בו דכתיב לכם ובעי שיהי' ודאי שלו וכ"כ בים התלמוד ב"ק ס"ו דמה"ט מישב קו' תוס' למ"ל לכם או קרבנו למעט גזול ות"ל דהוה מצוה הבאה בעבירה להנ"ל איצטריך משום ספק דספק ממונא אין יכולין להוציא מידו ול"ה עבירה ומ"מ אינו יוצא ע"ש. וכ"כ בישועות יעקב תרמ"ט אך לענין קרית ס"ת דל"ב שיהי' שלו רק שלא יהי' גזל דהוה מצוה ה"ב ואף דאין גזל בקול מ"מ אין מברכין עלי' כמבואר סי' תרצ"א ברמ"א לענין מגילה, וה"ה לענין ס"ת (וקצת י"ל דס"ת גרע ממגילה דכתיב ועתה כתבו לכם ולשיטת הרבה פוסקים מצות כתיבת ס"ת משום קרי' ולכן אין יוצאין בס"ת גזולה דגרע ממגילה ושופר ומ"מ מסתימת הפוסקים משמע דשוה למגילה ושופר דאין גזל בקול). א"כ היכי שהוא ספק ואין יכול להוציא מידם דל"ה מה"ב אף מברכין עלי' וז"פ ומ"מ ט אם יש ס"ס להוציא נהי דאין מוציאין ממון מס"ס כמ"ש הפוסקים. מ"מ יש להסתפק אם רשאין לברך עלי'. ונראה דרשאין לברך עלי' ודוק:
ה וראיתי דרך אגב בישועות יעקב א"ח תרמ"ט שכ' דמה"ט אינו יוצא בספק גזל באתרוג כיון דאיכא חזקת חיוב וספק אם נסתלק החיוב ממנו אינו יוצא מספק וצריך לחזור וליקח ובאמת סברא זו היתה תמיד ברורה בעיני עד שפירשתי דברי תוס' פסחים צ"א ד"ה שהי' שכתבו מה"ט מפקח הגל חייב בפסח שני שכל הטמאות כשעת מציאתן שתמה נוב"י אה"ע סי' ל"א דהרי זה רק משום חומרא דקדשים כמש"כ תוס' ריש נדה ואיך יעשה פסח שני משום חומרא דרבנן ומדאורייתא מוקמינן אותו בחזקת טהור ופירשתי דכיון דאיכא חזקת חיוב לעשות פסח וספק אם נפטר הוה תרתי לריעותא העמיד אותם בחזקת חיוב. ואין לומר העמיד אותו בחזקת טהרה הרי טמא לפניך ותרתי לריעותא כודאי הוא ומ"ה חייב בפסח ב'. וזה פירוש יקר בעיני: ו אולם הנה עומד לנגדינו גמר' ערוכה בהוריות דף ד' דאמרינן שם דאדם שהביא כפרתו בין השמשות ספק מבעוד יום נתכפר ספק משחשיכה נתכפר אינו מביא אשם תלוי והלא הי' לו חזקת חיוב וספק אם נתכפר לו וקשיא נוקי אחזקת חיוב ויתחייב לחזור ולהביא חטאת או לפחות אשם תלוי ומזה נראה בעליל דחזקת חיוב לא אלים כל כך וע' טו"ז חו"מ סי' ע"ה בענין אם שילם לחבירו במטבע מזויפת דהוה איני יודע אם נתחייבתי משום דכבר נסתלק ובחטאת ספק אם נסתלק ומ"מ אינו חייב מחדש בקרבן ואף אשם תלוי ובחטאת איכא ג"כ שעבוד נכסי'. וע"כ מוכח דחזקת חיוב לא אלים כל כך. וקצת יש לומר דשם, קאי לר"ש דלר"מ איתא שם דחייב ור"ש ס"ל במעילה י"ט דכשהביא לעזרה נפטר מאחריות ולכן בספק אם נתכפר פטור דכשהביא לעזרה פטור מאחריות וזה הערה יקרה אולם עיין בטורי אבן מגילה ח' שתמה על רש"י במעילה י"ט וע' בספרי סי' צ"ב אות ט'. ועכ"פ לפי הסוגיא דהוריות בנטל לולב וספק אם הוא גזל ל"ש לומר דבחזקת חיוב קאי וחייב ליטול אחרת. והרבה יש לדבר בפרט זה אך י"ל דבלולב כיון דספק הוא מה איכפת לן אם יטול אמרת משא"כ בחטאת אך לדיני ממונות יש לפשוט משם שאלות הטו"ז סי' ע"ה. אולם יש לחלק בין חזקת חיוב דממון לחזקת חיוב דמצוה וע' בס' לא"ח סי' ז' אות ד' שהארכתי בענין חזקת חיוב דמצוה ע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ב' בש"ה אות בג"ד שהארכתי הרבה לישב סוגיא דהוריות:
ז והנה במה שכתבתי לעיל דאין מברכין ברכת התורה על ס"ת גזולה כמו שאין מברכין על מגילה גזולה כמבואר בפמ"ג סי' תרצ"ח אם לדין יש תשובה דבמגילה מברכין על המצוה על מקרא מגילה. ע"כ אין מברכין וכן בשופר ולולב משא"כ בקריאת התורה דבלא"ה אין מברכין על מצות קריאת התורה רק ברכת אשר בחר בנו דהיא שבת והודאה על ת"ת ואין שייכות להס"ת ע"כ י"ל דמברכין אף על ס"ת גזולה וזה דלא כמ"ש ש"ב בספר חסד לאברהם סי' י"א ומ"מ בשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה וצ"ע והנה בטעם שאין מברכין על מצות קריאת התורה כבר נתעורר בפמ"ג ריש סימן קל"ה ולא העלה טעם ברור. ולפע"ד כמו שאין מברכין על מצות כתיבת ס"ת שכתב בח"ס או"ח סי' נ"ג דאין אנו בקיאין בחסירות ויתרות וס"ת שחסר אות אחת פסולה ע"כ אין אנו מברכין מה"ט על מצות קריאת ס"ח דשמא הס"ת חסירה ולא תיקנו ברכה ע"ז רק שבח והודאה על ס"ת וזה טעם נכון ודוק. והיינו טעמא דתשו' רמב"ם וקצת פוסקים סי' קע"ג דמברכין בשעת הדחק על ס"ת פסולה משום דל"ה רק שבח והודיה על התורה ודו"ק:
ח והנה כת"ה מפלפל בדין זה עוד בדין מצוה לקיים דברי המת והיינו דאף אם נאמר שבמתנה בריא בלא קנין לא זכו אנשי ק' ווישניצא מ"מ מחייבין יורשי' ליתן הס"ת לשם משום מצוה לקיים דברי המת וכבר הביא שיטת רוב הפוסקים דל"א מצוה לקיים דברי המת רק בהושלש מתחלה לכך. עוד י"ל דכיון שכתב המרדכי דמצוה לקיים דברי המת אם מכרו היורשים או נתנו במתנה אין יכולים להוציא מיד הלוקח וכן היא ברמ"א סי' רנ"ב א"כ בנ"ד דהיורשים נתנו הס"ת להקלויז דק' רישא. ל"ש מצוה לקיים דברי המת להוציא מיד המקבל מתנה איברא דהמח"א ה' זכי' ומתנה סי' כ"ט ד"ה והילך בבריא מפקפק על דברי מרדכי דס"ל מצוה לקיים דברי המת ל"ה קנין ומייתי ראי' מתוס' פ' השולח דף ל"ח דמצוה לקיים דברי המת עושה קנין. איברא דדברי תוס' פ' השולח דף מ' דמייתי מח"א תמוהין וכבר תמה עליהן בפנ"י ואמנם דברי רמ"א סי' רנ"ב הנ"ל צ"ע דמייתי למרדכי דמלד"ה אינו עושה קנין והרי תוס' חולקין. איברא דמח"א גופי' מדייק דבמצוה ליורשין ל"ה קנין ובכה"ג גם תוס' מודה ע"כ באין מצוה רק נותן סתם לא נדע הלכה כמאן. והנה ראיתי בהפלאה כתובות ס"ט ע"ב במשליש מעות לבתו שכתבו תוס' דגם היא אינה יכולה למכור משום מצוה לקיים דברי המת והקשה דא"כ ל"ה מתנה כלל דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ולדברי המרדכי אם ציוה ליורשים תנו ומכרו המכירה קיימת א"כ בנותן לבתו דקנתה המתנה רק שציוה שלא תמכור ומחויבת לקיים משום מצוה לקיים דברי המת אבל אם המכור המכירה קיימת ול"ק קו' הפלאה ושמא י"ל שם לא התנה רק אתנאי זה שאני אבל זה אינו דהרי לא התנה תנאי רק שמשום מצותו אינו רשאי למכור אבל בדיעבד מהני המכירה ואף לתוס' דמלקד"ה הוה קנין מ"מ בזה דל"ה רק ציווי שלא תמכור בדיעבד מהני המכירה ודלא כהפלאה וע' בחידושי אנשי שם במרדכי פ' מי שמת בב"ב אות א'. דמשנה מיירי שנתן לה פחות ממה שמגיע לה עישור נכסי ובזה ודאי יכולה למכור רק משום צווי אבי' אינה יכולה ע"כ בדיעבד ודאי מהני המכירה ודוק: ט ושוב נ"ל די"ל שגם תוס' ס"ל כמרדכי שמצוה לקיים דברי מת אינו עושה קנין רק דתוס' ס"ל דהיכי שמשחרר בשביל שהשפחה עשתה לו קורת רוח הוה כמכרה לה כאלו קיבל כסף ממנה ול"ה עבירה כעין דברי הר"ן אך היכי שעושה בשביל מצוה לא ס"ל כר"ן, ועובר, בעשה ומ"ה שפיר כתבו בדף ל"ח דכיון דהיורשין אינן רשאין להשתעבד בה והיינו דלענין שעבוד היא בחזקתה וחיישינן שמא אמר שחררו בשביל שעשתה לו קורת רוח ובכה"ג ליכא עבירה ולכן אינן רשאין להשתעבד מספק וכיון שאינן רשאין להשתעבד שוב בגט ליכא עבירה ומ"ה שפיר כתבו דף מ' דאס"ד שמעוכב גט שחרור אסור בשפחה למ"ל דכופין משום מצוה לקיים דברי המת תיפוק לי' דאסור בשפחה ובב"ח. ותמה בפנ"י דהרי זולת מלקד"ה רשאין להשתעבד אך כונתם דכיון שיש ספק אי אמר שחררו בשביל שעשתה לו קורת רוח ובכה"ג הוה כמכרו לו וגם זולת מלקד"ה אסורין להשתעבד דהוה כמכרו לו ובודאי אם קיבל כסף ומכר א"צ לבוא למלקד"ה. ע"כ פטור מהשעבוד מספק ואסור בשפחה ובב"ח ולמ"ל מצוה לקד"ה תיפוק לי' דכופין לשחרר ואף דמוקמינין אחזקת מ"ק ול"ח למכירה מ"מ בזה דאיכא ריעותא שאמר שחררו ובודאי לא ציוה לעשות עבירה ע"כ אמרינין שאמר כן משום שעשה לו קורת רוח. כן יש לפרש דברי תוס' שלא יהי' נגד המרדכי ומיושבין דברי רמ"א שפוסק כמרדכי. והנה מה שהביא מח"א בשם מרדכי דמצוה לקיים דברי המת אם מת המקבל אין נותנין ליורשים ותמה מגיטין י"ג ע"ב לא מצאתי במרדכי ובודאי יש חילוק בין מת מקבל בחיי נותן או מת אח"כ כדמוכח מש"ס וכ"כ תוס' כתובות ע' והמרדכי לא יחלוק ע"ז. ואכ"מ להאריך. כי בנ"ד שכפי הנראה מדברי כת"ה לא ציותה ליתן רק שכתבה שנותנת במתנת בריא ובכה"ג גם הפוסקים דס"ל דל"ב הושלש מתחלה לכך מודים דל"א מלקד"ה כמבואר ברמב"ן והריטב"א ס"ל דבעי דוקא שיצוה בפני היורשים ודוק. וע' מהרי"ט חחו"מ סי' ו': י והנה כת"ה מייתי בשם הגאון המפורסם האבד"ק לבוב שכתב דנ"ד דמיא לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני דאם קדם הראשון ומכר מהני המכירה ע"כ הס"ת שייך לק' ווישניצא שנתנה האשה במתנה. וכת"ה הקשה עליו דהרי הכא הוי כאומר נכסי לך ואחריך ליורשי דמבואר ברמ"א סי' רמ"ח דל"מ מכירת הראשון. ואם לדין יש תשובה. חדא דדעת הטור סי' רמ"ח דלא כרמ"א דמשמע מטור דדוקא כשאמר ואחריך לי אינו יכול למכור ולא כשאמר אחריך ליורשי ע"ש. אך אפי' לדעת רמ"א ע' בבית מאיר סי' צ' שפירש דברי רמ"א דדוקא כשאמר לי או ליורשי דשייר נמי לעצמו ל"מ המכירה משא"כ כשלא אמר לי רק ליורשי מהני גם לרמ"א המכירה ולפ"ז צדקו דברי הרב מלבוב אך בכ"ז מאן אמר דהלכה כבית מאיר כיון דהש"ך וב"ש לא פירשו דברי רמ"א כן. הן אמת שיש לומר בזה דבר נכון דהקצה"ח סי' רמ"ח ס"ק י"ב כתב בדעת הרמ"א דגם הוא ס"ל דאחריך לאו כאומר מעכשיו רק דמש"ה ס"ל דאינו יכול למכור משום דהוה כאלו התנה בפירוש דאם לא ישייר ליורשיו המתנה בטלה למפרע ע"ש.. א"כ בנ"ד כיון דבאמת המנוח ר' ליבש לא הניח הס"ת רק האשה כתבה הספר תורה אך שכתבתי לעיל דמכל מקום כיון שהי' לה רשות לשלוט בהעזבון הס"ת תמורת המעות א"כ כשנתנה לאחרים דהמתנה שלה בטלה למפרע והי' המעות מס"ת אינו שלה וגזל בידה מ"מ הס"ת שלה דהנה מה דפשיטא לי' לכת"ה ולרב אחד דעמי' דאף אם גזלה מעות וקנתה ס"ת הס"ת שלה ודמים בעלמא היא דמחייבת לנגזל אנא לא ידענא דכיון דנתנה מעות גזלה לא קנתה הס"ת ואף במשיכה לא קנתה דכיון דאסור להמוכר להשתמש במעות לא חשוב דמים ואדעתא דהכי לא הקנה החפץ. כמש"כ בב"ש סי' ק"ב ונתיבות סי' ק"צ ס"ק ז' דבלוקח בהקפה ולא שילם המקח גזל בידו ודוקא אי נתיאשו הבעלים מהגזלה קנתה החפץ דהמוכר קנה הדמים ביאוש ושינוי רשות. משא"כ בגזל בלא יאוש ואף דכתב הב"ש סי' ל"ה ס"ק כ"א דבמעות דליכא קפידא אם יחליף ל"ה גזל, רק כחוב זה דוקא בשליח דרשאי להשתמש במעות משא"כ בגזל ודאי אין רשאי להחליף ולא להשתמש וע' תשובת בית אפרים חו"מ מ"ט מ"ש על בית שמואל באריכות וע' ירושלמי פ"ב דקדושין דכסלע דרכה להחליף. ל"ה מקדש בגזלה ומשמע דדוקא בגזל דידה מחלק ירושלמי וכן הוא בש"ס קדושין נ"ב וברש"י סנהדרין פ"ז ע"ב וכן משמע באה"ע סי' כ"ח דבקידש במעות גזלה אינה וע' נתיבות סי' קפ"ב ס"ק ד' מבואר דבקונה במעות גזלה קונה החפץ דמיקרי בעל המעות ע"ש דהיא מחלוקת אך לדעתי שם בשליח שאני דאין קפידא אם יחליף כמ"ש ב"ש סי' ל"ה הנ"ל ומש"כ בנתיבות שם בין ב' חצאי לבנה דשליח אסור להשתמש במעות מדברי ב"ש לא משמע כן ע' בית אפרים סי' הנ"ל שוב ראיתי במקנה קדושין שכתב דהב"ש מיירי שנתן לו המשלח רשות להשתמש ולהחליף. ומ"מ בגוף דקונה במעות גזלה חפץ ועשה משיכה לא מצאתי מבואר דיש לחלק בין קדושין למקח וגם י"ל דהמוכר א"צ להחזיר המעות משום תקנת השוק בגנב שאין מפורסם ושוב הראו לי בספר שער משפט ר"ס ק"ץ שנסתפק בכ"ז ונהניתי מ"מ בנ"ד אף שאינה מקיימת התנאי היתה רשאי להחליף המעות ושייך סברת הב"ש דהוה חוב ומ"מ החפץ שלה ע"כ עכ"פ מכרה ומתנתה קיימת אך מ"מ כיון דאנשי ק' רישא מוחזקים יכולין לומר דאם אינה מקיימת התנאי החפץ תמורת המעות כיון דכל עוד שהיתה יכולה לקיים התנאי עשתה ברשות ולא כיונה לגזול ולקנות בשינוי כמש"כ לעיל ול"מ מתנתה כדברי רמ"א רמ"ח כפשטא דדבריו שם:
יא והנה חתני הרב הגדול מ':
נתן לאוין נ"י נסתפק אם אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בכתיבה ונתוכחו הלומדים וב"א הרב הגדול מ' גדלי' נ"י הראה ביד מלאכי כללי הדינים אות צ' בשם הר"מ גלאנטי דבכתיבה בלי הזכרה בפה אינו כלום והרב הגדול מ':
יצחק הירש נ"י בעת מו"ץ:
ביערסלוב הראה מגמ' דיבמות קט"ו ומשנה דמעשר ב' בכתב עליו קרבן וכו' הוא הקדש שבשעת הסכנה היו כותבין ומבואר דאמרינן אמירה לגבוה בכתיבה ואין ראי' כלל דבאות אחת ודאי ל"ח אמירה לגבוה דגרע אף מיד אך שם הטעם דחיישינן שעא הוא הקדש או תרומה ומ"ה כתוב עליו ובאמת המעיין בתשובת מהרי"ק סי' קס"א דמשם הדין המבואר באו"ח רנ"ג סעיף י"ט בנמצא כתב שהוקדש כלום יראה דהמהרי"ק פסק דהוה הקדש משום שפוסק דבקדושת בהכ"נ מהני הקדש במחשבה דדמי להקדש ע"ש באריכות ומשמע דאם ל"מ מחשבה ל"א אמירה לגבוה בכתיבה. וע' בפוסקים לענין שבועה בכתב ואדרבה ממהרי"ק מוכח דהיכי דל"מ מששנה ל"מ כתיבה ומ"מ עיקר דין זה תלי' אי כתיבה כדיבור לענין שבועה וה"ה לענין אמירה לגבוה אך אם מחשבה מהני ודאי כתיבה מהני ולכאורה דין זה תלי' בב' תירוצי תוס' גיטין ע"א דלתירץ א' שכתבו דאמירה ודאי ל"ה רק בפה ה"ה לענין אמירה לגבוה ל"ה רק בפה אך י"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כדאמרינין חולין קל"ה. ואין להאריך בנ"ד דבודאי אמרה האשה לכתוב ואם אמירה לגבוה מהני לצדקה ודאי מהני בנ"ד:
ועיינתי במהרי"ק סי' קס"א הנ"ל ואחרי שהאריך, להקשות דברי הרא"ש אהדדי דבתשו' פוסק דבצדקה ל"מ כונת הלב ובעי להוציא בשפתיו ובתענית פוסק דמהני מחשבה (והיא קו' טו"ז או"ח תקס"ב, וכפי הנראה לא ראה בפנים דברי מהרי"ק רק דבריו שמביא בב"י) כ' דנודר לבהכ"נ עדיף מצדקה ומהני מחשבה דבהכ"נ הוה מקדש מעט וילפינן מתרועת המשכן דמהני מחשבה ע"ש שהאריך. ולפ"ז י"ל דצדקו דברי רדב"ז שהובא לעיל דאף למ"ד דל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בממון עניים מ"מ בס"ת שנדר לבהכ"נ אמרינין וע' ח"ס יו"ד רל"ז שמישב ב' תשובות הרשב"א הסותרים בסברא זאת ולפמש"כ ק הן דברי מהרי"ק ורדב"ז ויש מקום גדול לפסוק כן: יב והנה נלפע"ד דאף לשיטת ר"ת דמהני מחשבה בנדר וצדקה או בנדרי הקדש דלכ"ע מהני מחשבה אבל שיזכה ההקדש במחשבה ל"מ מחשבה דבזה בעינן אמירה כדאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל במחשבה ודאי צריך לקיים מטעם נדר אבל עדיין הקדש לא זכה בו ונ"מ אם אמער אחד שנדר במחשבה להקדש וכעת רוצה לחזור באופן דמצד אמירתו ל"ה נדר רק מצד מחשבתו ומת אין יורשיו צריכין לקיים לשיטת רמ"א רנ"ב דנודר ומת אין יורשים צריכין לקיים דאף דבנדרי הקדש הוה כמסירה לגבוה ויורשי' צריכין לקיים מ"מ מצד מחשבתו ל"ה כמסירה הגם כי מלשון מהרי"ק סי' קס"א לא מוכח כן לכאורה בתחילת העיון שמפלפל ממחשבה מ"מ לדעתי הדבר ברור דאל"כ למה אמרו אמירתו לגבוה כיון דאף במחשבה הוה כמסירה ולפ"ז אם כתיבה ל"ה רק כמחשבה אין היורשים צריכין לקיים אך כבר כתבתי דלדעת הרבה פוסקים בשבועה כתיבה כדיבור וה"ה לענין אמירה לגבוה ודוק ומ' ס"ס יו"ד סי' רל"ב בסופו:
יג ודע דמה דנראה מדברי קצה"ח רי"ב ס"ק ד' דהלכה דבצדקה ל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ורק מטעם נדר אינו יכול לחזור ולפ"ז נודר ומת אין יורשים צריכין לקיים זה ליתא דהרי רמ"א פסק ביו"ד סי' רנ"ח סעיף י"ג כר"ן דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרינין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומי כמוהו מורה וע' בקצה"ח סי' פ"ז ס"ק כ"א שכ' בעצמו דאינו יכול לשנות מעני לעני דאמירה לצדקה עושה קנין ולפ"מ שפסק רמ"א סי' רנ"ח עכצ"ל דמה שפסק רמ"א סי' רנ"ב מי שנדר לפלוני ומת. ולא נתן ליורשיו פטורין מיירי בדבר שלב"ל שלא זכה פלוני מטעם אמירה לגבוה משא"כ היכי שזכה מטעם אמירה ובסי' רי"ב סעיף ז' מיירי להדי' בהכי וכן יהי' הכוונה בסי' רנ"ב. ורמ"א קיצר בדבר ובודאי אינו סותר דבריו ואף דבשו"ת רמ"א לא משמע כן. מ"מ הרמ"א גופי' לא יסתור דבריו ועוד ע' בתשו' רמ"א דאף דרמ"א סי' מ"ח סתר כל דברי ב"י מ"מ קיים פסקו והדבר פלא וכי משא פנים יש לדבר והלא אפי' תלמיד שראה זכות מחויב להגיד ולמה רמ"א ז"ל קיים פסקו וע"כ הרמ"א הקשה להב"י על דבריו ומ"מ להלכה פסק כב"י ע"כ סתם ביו"ד סי' רנ"ח כר"ן וע"כ צ"ל כונת הרמ"א סי' רנ"ב כמו שכתבתי ומ"מ עדיין צ"ע בכונת הרמ"א ולא באתי רק לעורר שאין תלמיד שכמוני מכריע. ומ"מ בנדר חפץ ידוע כמו ס"ת ודאי הלכה כדברי הנתיבות סי' ר"נ ס"ק ד'. דהיורשים צריכין ליתן וגם דעת קצה"מ סי' ר"ץ דבצדקה איכא שעבוד נכסי. הגם דזה ל"ש בנדר לבהכ"נ דבזה ודאי ליכא שעבוד נכסי מ"מ משמע מקצה"ח סי' כ"ז ס"ק כ"א דבאומר נתחייבו נכסים וה"ה באומר חפץ זה לבהכ"נ או לבהמ"ד דהוא מקדש מעט עושה קנין ונתחייבו נכסים ואף במת צריכין לקיים וע' ת"ס חו"מ סי' קי"ד שכתב דהמרדכי שכתב דאין היורשין צריכין לקיים נדרו קאי דוקא בדבר שלב"ל וכ"כ בסי' קט"ו אך בסוף דבריו תברא לגזיזי' וכ' דיכול לשנות מעני לעני והביא דברי קצה"ח רי"ב ולא ידענא אמאי לא הביא מסי' פ"ז שכ' קצה"ח גופי' דאינו יכול לשנות מעני לעני וע' מה שכתבתי בספרי חא"ח סי' כ"א אות ד':
יד סיומא דפסקא הנה לק' ווישניצא יש זכות גדול בס"ת:
[א] אם הי' בהקלויז בעת שהאשה ציותה לכתוב ודאי קנו מדין חצר ואף אם לא הי' אז בהקלויז ובא אח"כ חצרם קני אז לשיטת הרבה פוסקים: [ב] אף אם לא קנו מקנין חצר מ"מ קנו מטעם אמירה לגבוה בצדקה לבהמ"ד כשיטת רדב"ז וח"ס ורמ"א סי' רנ"ח דפוסק כר"ן דבצדקה אמרינין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט:
[ג] ואף דבשטר נכתב שהוא מעזבון בעלה י"ל כיון דהטור פוסק סי' רמ"ח דאם מכרת ונתנה קיים ובית מאיר סי' צ' כ' דגם רמ"א מודה דאם אמר אחריך ליורשי ע"כ מתנתה קיימת ובשגם שי"ל שהכותב בעצמו כ' תיבות אלו מעזבון בעלה דאלו העדים לאו אכולא מילתא קמסהדי בדבר שלא חשבו מעיקר הדבר דכיון דידוע שהי' לה נכסים שלא מעזבון בעלה למה נחזיק שכל הספר ממעות שהניח הבעל:
ד אף שכ' מבי"ט סי' צ"ט ח"ב דכשהניח השטר בידו אמרינן שמא נמלך או שמא שאל על נדרו. הנה לחזור מנדרו אינו יכול אך שכ' המבי"ט שמא שאל על נדרו ובזה איכא חזקה כדאמרי' ביבמות פ"ח באומר עד אחד דאתשל מרי' אינו נאמן נגד חזקה. וע' תוס' גיטין ל"ג דמה"ט ל"ה התראת ספק בנזיר וכפי הנראה מבי"ט לא סמך ע"ז לבד רק בצירוף שמא הגזברים בעצמם מכרו ליתומים אבל כ"ז אם הדבר ספק בין היורשים לענין להוציא מידם דגם בקרקע איכא חזקת ממון ואף דקצה"ח כתב דבקרקע אזלינן בתר רוב דלא אלים כמטלטלין ע' סי' ר"פ מ"מ בנתיבות סי' מ"ו סוף ס"ק ה' כ' דהוצאת קרקע כהוצאת ממון והארכתי בפרט זה בכמה מקומות ונמצא שיש ליתומים חזקת ממון וחזקת מ"ק משא"כ בנ"ד שיש ספק בין מקבלי מתנה של האשה והיא ק' ווישניצא או מקבלי מתנה של יורשים שלו והיא ק' רישא אין להם חזקת מ"ק רק חזקת שמחזיקים הממון. ונגד חזקת ממון יש חזקה שלא שאלה על נדרה כדאמרינן ביבמות וכדמוכח מסי' קנ"ג סעיף י"ש בנכתב על כלי שהיא הקדש כמו שהביא כת"ה, ול"ג צואה ממי שמצא כיס מלא מעות בתיבתו וכ' עלי' צדקה סמכינן אכתיבה והרי היא צדקה כמבואר ברמ"א סי' רנ"ט ביו"ד:
טו ודברי רמ"א דאתיין לידינו נימא מילתא בעזה"י הנה בתומים סי' פ"א ס"ק כ"ה תמה דנימא שלא להשביע כתב כן דהרי זה מדברי הגהות מרדכי פ"ק דב"ב ושם מבואר דבאומר של צדקה י"ל שלא להשביע וכיון דאין חילוק בין אומר לכותב לענין שלא להשביע לשיטת הרמ"א, ע"כ דברי המרדכי קשיין אהדדי. ולפע"ד לישב הנה בהקדש ובצדקה ל"ש שלא להשביע אמר כן כיון דאמירה לגבוה כמל"ה איך יאמר שלא להשביע, כיון דאמירה עושה קנין ואם ימסור דבר לחבירו במתנה הכי יאמר שלא להשביע וכ"כ הרדב"ז ח"א קע"ג הובא בקצה"ח פ"א ס"ק כ'. ומה שהקשה בכנה"ג מאמר של מעשר הן ל"ק מידי דבמעשר ב' ל"ש אמירה לגבוה אם הוא חולין שכבר הופרש מעשר ב' משא"כ בהקדש דשייך אמירה לגבוה ולפ"ז בצדקה ל"ש שלא להשביע והגהות מרדכי לא כתב כלל דבצדקה שייך שלא להשביע. וז"ל הגהות מרדכי בפז"ב אמרינין הרי שראו אביהן שהטמין מעות וכו' ואמר של פלוני הן של מעשר ב' אם כמערים לא אמר כלום עוד גרסי' שם הרי שהיו מצטערים על מעות שהי' לו אביו ובא בעל החלום וכו' דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ונראה בעיני דכל זה הדין במעות צדקה התומים סבר דזה קאי גם על הדין הראשון ובאמת הגהות מרדכי ל"ק על דין הראשון רק על דין השני וכן על מה שכ' לקמן בדין השלישי דאם בא אחד ואמר אני ראיתי שהטמין דאם אין בידו ליטול אינו נאמן בזה כתב דדין צדקה כדין מעשר ב' משא"כ לענין שלא להשביע לא כתב כלל המרדכי דס"ל כרדב"ז הנ"ל ולק"מ. ובנתיבות טרח ג"כ לישב דברי רמ"א וזה שכתבתי לישב נכון בעזה"י ובטור סי' רנ"ה הגיה של הקדש הן אם כמערים וזה ודאי דלא כרדב"ז אבל לגירסא שלפנינו ניחא וע' תשובת בית אפרים סי' נ"ה באריכות ושם מבואר ג"כ כדברי הנתיבות סי' ר"נ דבאומר חפץ ידוע לצדקה גובין מיורשין ועיי"ש שתמה על תשו' רמ"א ודוק בכ"ז:
(וקצת צ"ע בתשובה שם דף ס"ב ריש ע"א שכתב דמ"ש המשיב כיון דהיא מצד התקנה היא דוקא להדיוט ז"א דהא גם מעמד שלשתן היא תקנה ומ"מ מהני להקדש כדמוכח מב"ק ובאמת שדברי המשיב היא דברי תוס' ב"ב ע"ו ד"ה קנ"ו דלא תקנו מכירת שטרות בהקדש משום שאין להקדש צורך כ"כ וע' מ"ש בספרי בית יצחק סוף סי' כ"ז דמה"ט מהני שאלה בהקדש אף באתי לעזרה דהוא גזבר דאין להקדש דין ממון רק דין איסור משום החפץ לד' בעולות וזה הערה נפלאה דומה לדברי תוס'. וע"ש ומיושב מה שהקשה בבית אפרים ממע"ש דלעניים יש להקב"ה חפץ):
[ה] יש לזכות לק' ווישניצא משום מצוה לקיים דברי המת לפמש"כ קצה"ח רי"ב ס"ק ג' ורנ"ב ס"ק ג' דהיכי דהוא מחויב לעשות מצוה מחויבים היורשים לקיים אף בלא הושלש מתחילה לכך ע"ש א"כ כיון דהיא הקדישה חפץ ידוע ואף אם לא זכו מדין אמירה לגבוה מ"מ נדר היא ומחויבת לקיים ל"ג מהושלש מתחלה לכך באופן אם הי' הכתב בלשון צואה:
[ו]:
אף אם הוה ס"ת מעזבון בעלה שמא מהני מתנה מטעם תפיסה לכתיבה אף שלא נשבעה:
טז:
ומעתה נחזי אנן אם יכולין אנשי ק' רישא לומר קים לי כיון דהם מוחזקין והנה בכל ו' טעמים יש דיעות החולקים, אך אנשי ק' רישא אין יכולין לזכות רק ע"י כמה ספיקות כגון אם נאמר דהס"ת מעזבון צריכין לצרף ב' סברות לומר דאין הלכה כבית מאיר דבאומר אחריך ליורשי ל"מ מכירתה וגם סברת הפוסקים דל"מ תפיסה לכתיבה קודם שנשבעה כשאין הלוקח מוחזק. וכן כשאנו אומרים דאף אם הס"ת שלה לא זכו אנשי ק' ווישניצא משום דבצדקה ל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט צריך אתה לצרף עוד סברת הסוברים נודר ומת אין יורשי' צריכין לקיים ומ"מ בכל מקום אמרינין קים לי אפי' בכמה ספיקות שלא להוציא מו דל"מ ס"ס להוציא אך בנ"ד נ"ל דאנשי ק' רישא אין יכולין לומר קים לי וטעמא דהרי מבואר בסי' רמ"ג באם א' זוכה מהפקר בספק ואח"כ תפס השני מוציאין מידו משא"כ במקח ומתנ' מוציאין מיד המקבל מתנה ונותנין למרא קמא ע"ש בזרק ארנקי. והטעם דבמכר או נתן איכא חזקת ע"ק משא"כ בהפקר שהוא ספק בין זוכה הראשון או השני הראשון מיקרי מ"ק ומוציאין מן השני ע"ש וע' בטו"ז שם בשם זקיני ח"ץ ובדיני תפיסה בנתיבות י"ט א"כ בנ"ד דמענ"פ הס"ת אינה בחזקת מ"ק ורק ספק אם המקבל מתנה הראשון קנה או מקבל מתנה השני ל"מ תפיסת השני כמו בהפקר ואף שיש לומר דשם שאני דליכא חזקת מרא קמא כלל משא"כ בנ"ד לענין אנשי ק' ווישניצא יש חזקת מ"ק והם יורשי בעלה ואינו דומה להפקר. דז"א דכיון דהקצה"ח כתב בסי' ר"ה דלענין חזקת מ"ק מהני רוב וה"ה ס"ס א"כ אם היו באין לדין אז אנשי ק' ווישניצא עם יורשי בעלה ולא הי' ליורשי בעלה רק חזקת מ"ק ולא חזקת ממון לא היו מוציאין בחזקת מ"ק נגד ס"ס ולא היתה החזקת מ"ק מועיל להם. וגם בלא"ה כיון שכל ימי חיי האשה העזבון הי' שלה ועיקר הספק אם יש ליורשי בעלה קנין הגוף הואיל ושייר ליורשי' ומ"ה ל"מ מכירת האשה או אין להם קנין הגוף כשיטת הבית מאיר סי' ץ' בפירוש דברי רמ"א והיא ג"כ שיטת הטור. ע"כ עיקר חזקת מ"ק בספק וכיון דלא הי' מועיל אם באו לדין מיד ע"כ עתה שאין ספק רק בין הזוכים בראשונה או בשני' ל"מ תפיסת אנשי ק' רישא בשגם דבא לידם בפקדון ולא מיקרי תפיסה ברשות כמבואר ג"כ בקונטרס דיני תפיסה אות י"ב:
ע"כ מכל הלין טעמא ל"מ טענתם לומר קים לי כנ"ל והגם כי קצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ה' אות ג' דעתו דבהפקר ג"כ דוקא כשהשני תפס מיד הראשון ממש אז מוציאין מידו ואות ד' כתב דגם בהפקר רבים חולקים. וס"ל דאם תפס השני מוציאין מידו מ"מ בנ"ד דיש כונה ספיקות לזכות הזוכה הראשון גם קצה"ח מודה:
יז הנה הארכתי בדין זה לפי שקשה מאוד לדון בדיני ממונות ואתנו אין יודע עד מה בעו"ה ע"כ חפשתי להוציא הדין ומ"מ מהראוי לבצע בזה בפשרה בין הצדדים וכן יעשה כת"ה ואם לא יוכל לבצוע נלפע"ד דהדין עם אנשי ק' ווישניצע:
יח עוד נשאר מעט דיו בקלמוסי הנה לעיל בראשית התשובה דברתי מדברי המחלוקת שבין הטו"ז והשואל שבמהרי"ט ובין מהרי"ט בענין אם חצר הנפקד נקנה למפקיד והנה מב"ק מ"ח ע"ב יוצא הכרעה דאם הנפקד מקבל עליו שמירה מקנה לו החצר. ואם אין מקבל עליו לשמור לא מקנה לו החצר ע"ש דף מ"ח דאם לא אמר לי' שמרו אקני לי' מקום בחצר והו"ל חצר השותפין. וכש"כ דקשי' מה שהקשיתי באות א' ע"ש:
הערתי דרך אגב בדברי הגמ' שם בשיטת הרי"ף והרמב"ם הנה עיי"ש דרב ס"ל הלכה כרבנן ושמואל ס"ל הלכה כרבי והרי"ף והרמב"ם פוסקים כשמואל ועיי"ש בגמ' ת"ר כנוס שורך וכו' הא גופי' קשי' ותוס' ומהרש"א בתוס' ד"ה ושמואל אמר מפורש יוצא מהסוגי' דלרבא לרבי בסתמא לא קיבל וחייב בעל השור בנזקי בעל החצר דאס"ד דרבי ס"ל סתמא שניהם פטורין דשניהם אין מקבלין שמירה מה מקשה בגמ' הא גופי' קשי' הא אתי' כולה כרבי וכמש"כ מהרש"א ולפ"ז לפ"מ דפסק שמואל הלכה כרבי הי' לנו לפסוק דבסתמא חייב בעל השור בנזקי בעל החצר. והרי"ף והרמב"ם פסקו דבסתמא אין חייב בעל החצר בנזקי בעל השור ולא בעל השור בנזקי בעל החצר כמבואר סי' שצ"ג ורמב"ם פ"ג ופ"ז מנזקי ממון וזה דלא כרבא וגם לא כסתמא דגמ' דא"כ מה מקשה בגמ' אברייתא הרי לק"מ כמו שהקשה מהרש"א ונ"ל לישב דודאי הפלוגתא היא דלרבנן בסתמא בעל החצר מקבל אף שמירה שישלם נזקי בעל השור כמו שאמר רבא דף מ"ז ע"ב ולרבי סתמא בעל השור מקבל נזקי בעל החצר ושפיר מקשה בגמ', אך במה דפליגי רב ושמואל דלרב הלכה כרבנן ולשמואל הלכה כרבי צריך להבין במה פליגי ונ"ל דרב ושמואל אזלו לטעמייהו דהנה בסתמא בלא אמר מידי רוב בני אדם מקבלין עליהם שמירה. אך מיעוט לא מקבלין עליהם שמירה ומ"ה רב ס"ל הלכה כרבנן דמסתמא בעל החצר מקבל שמירה דהולכין בדיני ממונות אחר אומדנא כרב אחא בב"ב צ"ג וטעמא דהולכין בממון אחר הרוב להוציא ושמואל ס"ל כשיטתי' דאין הולכין בממון אחר הרוב ומ"ה בעל השור אין יכול להוציא מבעל החצר שישלם לו נזקיו. וכבר נחלקו בכיוצא בזה במקדש אחותו וכתבתי במקום אחר דאזלו לשיטתייהו ומצאתי כן במקנה ומ"ה הרי"ף והרמב"ם פסקו כשמואל דהלכה כרבי ולפ"ז נהי דרבי ס"ל דאף להוציא בעל השור קיבל השמירה וחייב לשלם אבל שמואל לא פסק כרבי רק שלא להוציא ממון ומ"ה פסקו הרי"ף והרא"ש דשניהם פטורין וזה נכון לפע"ד ודוק: