אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן פא

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן פא

סימן פ

ב"ה אמת וצדק לפ"ק:

להרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה מ' חיים זאב נ"י האבד"ק: סאטניב וכעת ראבד"ק:

רישא יע"א:

ע"ד הס"ת שיש דו"ד עליו מאנשי ק"ק ווישניצא ואנשי הקלויז דק"ק רישא שהרב המו"ץ דק"ק רישא זצלה"ה הניח במותו בנים ובנות ואשתו השני' שלא הי' לה ולד השליטה בנכסיו במותו שכל ימי חי' לא יטלו יורשיו מעזבונו והיא היתה אצל בן הרב המו"ץ שהי' גיסה וכתבה ס"ת והס"ת הי' בווישניצא עד שנת תרל"ז ואח"כ לקחה הס"ת משם והי' הס"ת בקלויז מק"ק רישא עד עת פטירתה. ואחרי פטירתה הסכימו יורשי הרב המו"ץ שהס"ת ישאר בקלויז דק"ק רישא ואולם נמצא כתב שעשתה האשה בחי' ושם נאמר שהס"ת נתנה במתנת בריא להקלויז מווישניצא ובהכתב נכתב שכתבה הס"ת מעזבון בעלה וגם לא נמצא בהכתב שנעשה בקנין ע"כ דנו אם קנו אנשי ק"ק ווישניצא או לא והס"ת הי' בק"ק רישא משנת תרל"ז והכתב נכתב בשנת תרכ"ו בעת שהי' הספר תורה בק"ק ווישניצא:

א תשובה הנה בדבר אם קנו אנשי ק' ווישניצא בדיבור בעלמא הואיל והס"ת עמדה בחצירם שהיא הקלויז והי' פקדון בידם נתווכחו המהרי"ט וחד מרבוותא בחלק א' סי' ס"ה ואחריו הקצה"ח סי' קפ"ט והנתיבות בסוף פתיחה לסי' ר' ועובדא דמהרי"ט הי' ג"כ שנתנה בת לאבי' נכסים שהי' אצל אבי' במתנת בריא ולא הי' בצוואה קנין. וע"ז הי' דעת חד מרבוותא דלא קנה אבי' הואיל והי' פקדון ביד אבי' והי' רשות אבי' שלה כמש"כ הרשב"ם בב"ב פ"ה דרשות הנפקד נקנה למפקיד ודעת מהרי"ט דלא נקנה רשותו למפקיד דל"ק רשותו בלא חזקה ואף אם נקנה רשותו חוזר ונקנה לנפקד בדיבור. וע"ז סובבים פלפולי הקצה"ח והנתיבות ומחנה אפרים ה' שכירות סי' א'. ואני תמה על שיטת הרבוותא דרשות הנפקד נקנה למפקיד והיא שיטת הרשב"ם ומשמע מרא"ש פסחים דכיון דהשאיל לו ביתו ביתו דהמפקיד קרינא דא"כ איך אמרינן בבכורות י"ז ע"ב הכל מודים בהפקידו אצל בעל הבית המוציא מחבירו עליו הראיה לא נחלקו אלא בחצר בעל הבית ורועה כהן וס"ל לר"ט דבעה"ב אקני ליה מקום לרועה והבהמה הנשארת בחזקת שניהם דהו"ל חצר של שניהם ומ"ה יחלוקו ור"ע ס"ל כיון דאית לי' פסידא לא מקני לי' ואס"ד דכל נפקד מקני רשותא למפקיד אפי' בלא יחד לו מקום א"כ אמאי ברועה ס"ל חולקין ובהפקיד אצל בעה"ב המע"ה והרי גם בהפקיד אצל בעה"ב חצר של בעה"ב כחצר של שניהם כמו ברועה כהן דהרי גם שם הבעה"ב לא הקנה לו לחלוטין החצר רק השאיל לו וכאן נמי השאיל לו ומה בין בעה"ב לרועה ולכאורה יש ליישב זאת ולומר דדוקא בחצר בעה"ב ורועה כהן דנהי שמתה בהמה אחת ואנן מסופקין על השני' מ"מ אף אם נאמר שהבכור מת. ושל בעל הבית נשאר עדיין החצר בשותפות דבעה"ב השאיל לו חצירו שיקנה שאר בהמות שיולדו לו על כן על כל אופן הבהמה הנשארת עומדת בחצר השותפים. משא"כ בהפקיד אצל בעה"ב בין בהמות של בעה"ב ומת אחד כיון שמת פסק כח רשות המפקיד ול"ה חצר השותפות על כן אם אנו מסופקים של מי מת בעה"ב נקרא מוחזק דקרקע בחזקת המשאיל קאי בכל ספק כדאמרינן בב"מ ק"ג ובתוס' ד"ה פרדסא משא"כ ברועה עדיין הוא חצר השותפות אך לפ"ז אם יפקיד ב' בהמות בין בהמות בעל הבית ומתה אחת ולא נודע אם של בעה"ב מתה או של המפקיד הכי נימא יחלוקו הואיל ועל כל אופן הוא חצר השותפות כיון דגם עתה נשאר חלק רשות מושאל לו ויהי, ממש כהך דרועה כהן וזה ודאי אינו כיון דל"ה מחויב שבועה ואי"ל דהמפקיד אינו טוען ברי ועוד דהו"ל הילך בהשני' ודאי אמרינן הממע"ה לרבנן דפליגי אסומכס דסתמא אמרו בבעה"ב הממע"ה ואף דמסוגיא דב"מ צ"ח ע"א אין ראי' דשם נודע בודאי דשל המשכיר והמשאיל מתה והספק לענין תשלומין משא"כ בספק של מי מתה אבל מלשון הגמ' בכורות משמע דאין חילוק ומזה נראה בעליל דחצר ורשות הנפקד לא נקנה להמפקיד ע"כ אמרינן הממע"ה משא"כ ברועה שהקנה לי' כדי שיזכה בבכורותיו תיכף או כדי לגדל בהמות ברשות כהן ומ"ה החצר הנ"ל חצר השותפות. ועיין ברי"ט אלגזי שהאריך בביאור הסוגיא והרחיב הדיבור בענין אם הנחת כלים מקרי חזקה לענין שיקנה הרשות. והפלא שלא הרגיש הקושיא הגדולה שהקשיתי על הפוסקים דרשות הנפקד קנוי למפקיד:

ב ושמא יש ליישב שיטת הפוסקים הנ"ל עפ"י דברי הריב"ש סי' רס"ד והובא בח"מ סי' קל"ח דאם אסף את חבירו לביתו חנם ומחולקים על נכסי הבית הנכסים בחזקת בעל הבית משא"כ בלקח חבירו בשכר לביתו הנכסים בחזקת שניהם א"כ כשמחולקים על בהמה הנשארת הבהמה בחזקת הבעלים אף שהשאיל לו חצירו כיון שחנם השאיל לו ואף אם הוא שומר שכר נוטל שכר על שמירתו אבל לא על עה שמשאיל לו רשותו משא"כ ברועה כהן ובעה"ב מקנה לו חצירו משום מצוה דניחא לי' הוה כנוטל שכר וכשמחולקים על הבהמה החיה של מי היא הוה כמונח בחצר השותפות וחולקין לר"ט ולר"ע כיון דמקום פסידא לא מקני ליה ל"ה כחצר השותפות וזה ישוב נכון. וראיתי בנתיבות סי' קל"ח ס"ק ב' שכ' בסברת הריב"ש הואיל שאין לו בהחצר זכות לענין קנין לא מיקרי מוחזק כשיטתי' בסי' ר' דס"ל כמהרי"ט דחצר הנפקד אינו נקנה להמפקיד לענין שיקנה לו. אולם לפוסקים דרשות נקנה לו בתשמיש לבד מקרי ג"כ מוחזק והדרא קושיא לדוכתא. אך כיון שהוכחתי מגמ' דלא מקרי מוחזק ההוכחה קיימת כדברי הריב"ש ודו"ק. ושוב הראו לי כי בנתיבות סי' קס"ד ס"ק ז' הרגיש במקצת בקושיא זו. ולדינא כיון דהקצה"ח הוכיח ג"כ מקדושין דאם קדשה בפקדון מקודשת ע"כ דפקדון נקנה להנפקד בדיבור בעלמא ומוכח דמה שמונח בחצירו קניא ליה דלא כהנך רבוותא בתשו' מהרי"ט ע"כ גם בנ"ד לכאורה קנו אנשי ק' ווישניצא כדברי מהרי"ט:

ג אולם מה שהס"ת הי' בהקלויז שהי' חצר השותפין הנה לדעת הקצה"ח סי' ר"ס חצר השותפין אינו קונה מציאה רק הוה של המוצאו והוכיח זאת מירושלמי עיי"ש. אמנם אף לדעתו דוקא מציאה אינו קונה דהוה חצי' מונח על גבי קרקע כמו שביאר שם הסברא משא"כ במתנה דהוה דעת אחרת מקנה ודאי חצר השותפין קונה ואני כתבתי בספרי חא"ח סי' כ"א אות א' שלא כדברי הקצה"ח אך שחצר השותפין קונה מציאה עיי"ש שהארכתי להחזיק בשיטת הרא"ש בתשובה א"כ כש"כ במתנה שקונה החצר הן אמת דיש ראיה לדברי הקצה"ח מדכ' אגודה הובא במג"א קנ"ד ס"ק כ"ג דמצא דבר בבהכ"נ הוא של מוצאו ול"א דהקדש קונה דחצר אין קונה להקדש דאין יד להקדש. וקצה"ח סי' ר' הקשה עליו דבית הכנסת דינו כחצר השותפין ולא כחצר דהקדש אך שכ' דמהך דב"מ כ"ד דמצא בבהכ"נ הרי הוא שלו אין להקשות די"ל דבאיסורא אתי לידי' כיון שמונח מקודם יאוש. ובאמת לפמש"כ הקצה"ח סי' ר"ס דחצר השותפין אינו קונה מציאה לא הי' צריך לומר התירוצים שלו. אך מה"ט בחצר בהכ"נ הרי הוא שלו דהוא חצר השותפין. אולם כבר כתבתי דלא כהקצה"ח:

ד איברא דהאגודה כ' בטעם דחצר ביהכ"נ הרי הוא של מוצאו דאין יד להקדש וכ' בנתיבות סי' ר' בסברתו דלא הוה חצר השותפין כמ"ש הב"ש סי' ל' בשם ב"ה ומוכח מש"ס דנדרים משום דכיון דהקהל שעבדו הבית לצורך הקדש בהכ"נ לא גרע מחצר המושכר והגזבר יד הקדש ורוצה לזכות לצורך הקדש וע"כ כ' דאין יד להקדש א"כ לפ"ז גם בס"ת י"ל דקלויז ל"ה חצר השותפין אך שהגזבר יזכה לצורך הקלויז הס"ת והוה כהקדש ואין יד להקדש ול"מ קנין חצר אך מלבד שיש לחלק בין בהכ"נ דכל השתמשות אסור והוה קדושה יותר חמורה ושייך יותר לומר דל"ה חצר השותפין רק הגזבר זוכה לצורך הקדש משא"כ קלויז. ועוד יש לחלק בין נמצא מעות די"ל דהגזבר קונה שיקנה עבורו דבר חדש או ישתמש לצורך תיקון בהכ"נ. משא"כ ס"ת דבלא"ה קדושה ואין הזכי' רק שיקראו בו אנשי הקלויז הוה לענין זכי' כחצר השותפין לזכות עבור הבע"ב שמתפללים שמה ואף האגודה יודה בזה. ועוד דבמתנה אף האגודה מודה דחצר דהקדש קונה להקדש כמ"ש הש"ך סי' רנ"ה דגזבר קונה במשיכה דיש יד להקדש וגם חצר ודוקא במציאה ל"ק הקדש משא"כ במתנה וכ"כ בנתיבות סי' ר' שם. על כן אין נ"מ אם ס"ת נקנה לבעלי הקלויז מכח חצר השותפין או לגזבר ודוק:

ה וחתני הרב הגדול מ' נתן נ"י הראני בתשובת רדב"ז ח"ג סי' תקכ"ב דבהקדיש ס"ת לעיר אחת אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוסיף עוד דאפי' לשיטת הרשב"א בתשובה דיד עניים כיד הדיוט וצריך להקנות ולא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ בס"ת שיש לה קדושה מצד עצמה הרי היא כקדשי בדק הבית וחל הקדש בדיבור ואני אומר דהרדב"ז כשטתי' דס"ל קדושת ס"ת כקדושת מזבח או כקדושת בדק הבית שפוסק בח"א תע"ה באחד שהפקיד ס"ת ופשע בו אם חייב לשלם וכ' דתלי' בפלוגתא אי בהקדש חייב בפשיעה וכבר ראיתי לאחד שתמה עליו ממשנה דבכורים פ"ג משנה י"ב והאשה בכתובתה כס"ת ופי' הברטנורא דס"ת נכסי' מקרי ומשנה דב"מ סוף פרק הזהב דס"ת יש בה אונאה ואני כתבתי ליישב דבריו דס"ל כירושלמי נדרים שרמזתי בספרי חא"ח סי' ק"ח אות ז' דירושלמי ס"ל לא כש"ס דילן ב"ב קנ"א דס"ת איקרי נכסי ושם רמזתי על פמ"ג או"ח קנ"ג אות מ"ו. והארכתי הרבה בישוב דברי הרדב"ז עכ"פ איהו כשיטתי' אמנם אף לדעתי לא ידעתי איזה הקדש הוא שמקדיש ליתן לעיר ומצד ס"ת היא קדושה בכל מקום שהוא. אמנם לדידן דס"ת אקרי נכסי' לדעתי גרע מהקדש לעניים דשייך בפיך זו צדקה ומ"ה רוב פוסקים ס"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט משא"כ בס"ת לקלויז איברא דבש"ס דב"ב מ"ג אמרו הכל אצל ס"ת עניים הם והו"ל כמקדיש לעניים ואמרינן אמירה לגבוה לרוב הפוסקים. אך הרשב"ם פי' שם כשאין להם ס"ת אחרת וכן כתב הרא"ש בתשובה דדוקא בכה"ג אין דנין בדייני אותה העיר וכן פסק רמ"א ח"מ ל"ז ע"כ מצד אמירה לגבוה לא נהירא לזכות לאנשי ק' ווישניצא אך מצד קנין חצר כנ"ל וכת"ה מביא בשם הגאון אבד"ק לבוב בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ג סי' פ"ו דס"ת לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דכיון דבקדושתה קיימא רק הספק לאיזה בהכ"נ שייך ואם כי הי' בהעלם עיניו דברי רדב"ז הנ"ל מ"מ מצד הסברא דבריו נכונים ועוד יבואר מזה אי"ה:

ו והנה כת"ה האריך בענין זה אשר י"ל דאנשי הקלויז שבק' ווישניצא לא קנו הס"ת גם בקנין חצר הואיל ולא ידעו מהמתנה ולא קנה החצר לפמ"ש תוס' ב"ב נ"ד דהיכי שיודע שהדבר בחצר ולא כיון לקנות וודאי לא קנה ואף דדעת אחרת מקנה ודאי מהני בלא כוונה מ"מ לפמש"כ הנתיבות סי' ר' אות י"ד דבעי כונת המקנה בשעת קנין א"כ שמא בשעה שכתבה האשה שנותנת במתנה לא הי' הס"ת בהקלויז רק שאול אצל אחר ואח"כ כשבאה לחצרם אז לא הי' כוונת המקנה וכן כתב ביד אפרים סי' רמ"ו על מג"א ס"ק י' דל"א דעת אחרת מקנה בלי כוונת הקונה רק כשעומד דבר הנקנה בחצר בעת שמכוין המקנה להקנות ולא כשבא אח"כ לחצר והובא ג"כ בדברי כת"ה. הנה הקודם יש לבאר דהרי ראיות התוס' דכשהדבר בחצר ויודע מזה ול"מ לקנות לא הוה מעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הוא כמ"ש מהרי"ט חלק חו"מ סי' מ"א דהתם שאני דהוה מעשה קנין ול"ק אלא מדעת ובכוונה אבל רשותו של אדם קונה אפילו בלא כוונת קונה אך עיקר ראיות תוס' מב"ק מ"ט מהא דמחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתי' אשטרא או דלמא דעתא נמי אשטרא שהקשה אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעת כמו חצרו וכן הקשה הש"ך רע"ה ולפע"ד יש לישב דנהי דחצרו וידו קונין שלא מדעתו זה כשאין לו כוונה כלל אבל כשמכוין לקנות בידו שטר לקנות גוף הקרקע ולא נתכוין לגוף הנייר והקרקע לא קנה גרע טפי מלא כיוון לקנות כלל וכיוצא בזה כתב הר"ן סוף ר"ה דאף דמצות א"צ כוונה מ"מ כשמכווין לשם מצוה אחרת מינה מחריב וגרע מלא כיון כלל וכיוצא בזה כתב הכסף משנה פ"א משבת דפסיק רישי' אינו מכווין למלאכה וחייב ומשאצ"ל מכווין למלאכה אלא שאינו מתכווין לתכליתה וגרע. והסברא ג"כ נכונה דדעת כל אדם בשעה שקונה חצירו שיקנה ע"י כל מה שתבוא לחצירו וה"ה יד שלא מדעת מטעם שליח כמ"ש בנתיבות סי' ר' ס"ק ט"ו וזה כשמכווין לקנות ע"י הנייר גוף הקרקע ביטל תורת שליחות ורצה לקנות בעצמו גוף הקרקע ולא הנייר. ע"כ לא קנה גם גוף הנייר. ואף דדעת המ"ל פ"ב מזכי' ה"ט דכשמכוין לקנות בקנין אחר עדיף מלא נתכווין כלל עיי"ש שם נתכוין לקנות אותו דבר גופיה עדיף טפי משא"כ בהך דב"ק נתכוין לאותו דבר שיקנה ע"י הקרקע ואותו דבר לא נתכווין לקנות גרע טפי מלא כיון כלל. וכבר כתבתי בענין זה ליישב מה שקשה לי אהא דאין נשבעין על שטרות מדין שומרין ואין נשבעין מדין גילגול אם השטר ש"פ דנעשה שומר על גוף הנייר וכתבתי דכיון דמכווין לשמור הנייר בכל שויה ואכל השוה פטרו תורה על כן לא נעשה שומר בסתמא על גוף הנייר עד שיאמר בפירוש והארכתי בפרט זה: ואם כנים דברינו אין לנו ראי' דרשות אינו קונה בלא כונה אף אם ידע שהוא בחצירו ולא כיון לקנות וכן נראה מתוס' גיטין ס"א גבי אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור שכתבו דאיצטריך לאשמועינן בליקט בידו אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילם וכלומר שלא נתכוין לקנות וכן הוא ברשב"א ור"ן והרי שם ידע שהוא בידו ולא נתכוין לזכות ושכחה ל"ה דעת אחרת מקנה וע' מח"א ה' קנין משיכה סי' ד' הקשה על דבריהם מב"ק מ"ט שהוכיחו תוס' ב"ב נ"ד דהיכי שידע שהי' בידו ולא נתכוין לזכות ל"ק ולהנ"ל ניחא דשם מכוין לקנות ע"י שטר קרקע ולא נתכוין לגוף הנייר גרע טפי וכן מיושב דברי מהרי"ט סי' מ"א הנ"ל שהקשה עליו מח"א שם מתוס' ב"ב הנ"ל. ולפמש"כ דקו' תוס' בב"ב ל"ק גם דברי מהרי"ט נכונים. מיהו בלא"ה ל"ק על מהרי"ט שכ' להדיא סי' ק"כ ח"א דנפשטה האיבעיא דב"ק מ"ט דאף בלא כיון לקנות קונה עיי"ש מה שפי' דברי הגמ' והרמב"ם דלא כתוס' ב"ב נ"ד:

ז והנה לפמש"כ בנתיבות סי' רס"ח דידו אם קונה מדין רשות בעי שיהי' כולו בידו משא"כ אם קונה מדין הגבהה ל"ב שיהי' כולו בידו י"ל ג"כ קו' התוס' ב"ב נ"ד וש"ך רע"ה הנ"ל די"ל דשם בב"ק מבעי' לי' במחזיק בשטרות והגביהם ולא היו כולן בידו ול"ק מתורת חצר רק מדין הגבהה ובהגבהה דהוה קנין כבר כתב מהרי"ט סי' מ"א דאינו דומה לרשות ובעי כונה בנכסי הגר ומ"ה מיבעי לי' ולפ"ז מה שכ' תוס' גיטין ס"א דהוה קנין בלא כיון לקנות מיירי שהיו כל הפירות בידו ול"ק מהך דב"ק כקו' מחנה אפרים הנ"ל. יהי' איך שיהי' כיון שיש לדחות הוכחת תוס' בב"ב ודעת תוס' דגיטין ומהרי"ט חלק ח"מ סי' מ"א וסי' ק"נ ח"א דקונה שלא מדעתו א"כ בנ"ד קנו אנשי הקלויז מווישניצא אף שלא הי' הס"ת בשעת מתנה ברשותם אך כשבא אח"כ לרשותם והאשה לא חזרה מהמתנה קנה רשותם בלא דעתם ואמנם לדעת תוס' ב"מ ג"כ כ' המחנה אפרים דדוקא כשהי' בחצר וידע שהוא הפקר ולא כיון לקנות ל"ק משא"כ כשלא ידע שהדבר הפקר חצירו קונה לו א"כ י"ל דגם אח"כ כשבא בחזרה לחצרם קנה חצרם שלא מדעתם כיון שלא ידעו שנתנה להם מתנה הוה כמו שלא ידעו שמציאה בא לחצרם וחצרם קני מיהו שמא י"ל דכיון שהי' במתנה ולא נכתב קנין כשלא הי' בחצרם בשעת מתנה כלתה המתנה ול"מ מה שבא אח"כ לחצרם. הגע על עצמך מי שאומר בע"פ הנני נותן ביתי לפלוני ולא יעשה קנין הכי אם יעשה חזקה אח"כ בפניו בשתיקה אחר זמן רב או שאר קנין יהני אם לא יאמר לו מחדש. אך י"ל שם לא נודע אם חזר קודם שעשה הקנין משא"כ הכא שכתבה בשטר מסתמא לא חזרה ומהני מה שבא אח"כ לחצרם:

ח והנה כדברי היד אפרים והנתיבות דהיכי דליכא דעת קונה ורק דעת מקנה בעי שיהי' כונת מקנה בשעת הקנין מוכח ג"כ בתשו' מהרי"ט סי' ק"נ ח"א שכתב שם באחד מהאורחים שנטל פירות מעל השלחן ונתן לחבירו לקדושין בעד בתו דהנוטל פירות לא כיון לקנות שסבר שלו הוא ואע"ג דבעל הסעודה מקנה להם מ"מ אין בעל הסעודה מזכה לזה שאין מכירו ואין לאחד חלק מבורר דאין ברירה ובהאי שעתא ליכא הקנאה דאין ברירה וכשהוא בא לזכות אין שם דעת אחרת מקנה וצריך להבין מה שכתב דאין ברירה והרי כבר כתבו הפוסקים דהיכי דלא בעינין רק שיקנה אח"כ בעת שהוא מבורר לכ"ע אמרינן ברירה כמש"כ בנתיבות סי' ס"א וכן מוכח מתשו' מהרי"ט גופא חלק חו"מ סי' כ"ג דמה"ט זכה דוד בהממון דלאחר שעשה שליחתו קנה ואותו שעה מבורר הי' א"כ ה"ה העני זכה בהפירות בשעה שנטל ואז הי' מבורר וע"כ ס"ל למהרי"ט דבעי כונת המקנה בשעת הקנין א"כ מצד כונת המקנה ל"מ דבשעה שכיון המקנה ל"ה מבורר ואח"כ כשזוכה אז לא הי' כוונת המקנה וזה כדברי הנתיבות. אמנם לאחר העיון אדרבה משמע ממהרי"ט להיפך דקשיא למ"ל לטעמי' דאין ברירה ותיפוק לי' דבשעה שכיון הבעל הבית להקנות היינו בשעה שהניח על השלחן הפירות לא קנו האורחים דכל הרשות הי' של בעל הבית ולא יצא מרשותו ואח"כ כשזכו האורחים בידם לא כוון להקנות וע"כ דמהני כוונת המקנה דמעיקרא ורק שמהרי"ט כתב כאן דאין ברירה לא כיון כלל לזה משא"כ כשכיון לזה והוא הגביה אח"כ קנה אף בלא כונה: ט ועוד נ"ל לפמ"ש בנתיבות סי' קצ"ז ס"ק ד' דמה"ט קנה בהמפקיד השומר הבהמה סמוך לגנבה בעמדה בחצירו אף דלא הי' אז לא דעת מקנה ולא דעת קונה משום דכיון דאיכא אומדנא דמוכח שהמקנה רוצה להקנות חצירו קונה שלא מדעתו עיי"ש א"כ בנ"ד כיון דאיכא אומדנא דמוכח שהאשה רצתה להקנות לק"ק ווישניצא כשבא אח"כ לחצרם קני' מטעם חצר בלא כוונת הקנין. וכת"ה כ' בסוף תשובתו דבהך דבריש המפקיד כיון דאמרינן נעשה כאומר תהי' פרתך קנוי' לך הרי יש כוונת קונה אמנם צדקו דברי הנתיבות הנ"ל דנעשה כאומר לא הוה רק אומדנא ואם בעינן כוונת הקונה ל"מ אומדנא דהרי בעודר בנכסי הגר איכא אומדנא שאם הי' יודע שהוא של גר הי' מתכוין ומ"מ ל"ק עי"ש:

י ועובדא בא לידינו באשה שנתנה לבנה בפקדון כמה אלפים אבליגאציאנען ואח"כ אמרה לבנה שנותנת לו במתנה ומתה והי' דו"ד בין היורשים ונתעורר ספק הזה אם השטרות לא היו בביתו בעת שאמרה שנותנת לו במתנה לפי שלפרקים הפקיד אותם בהבאנק בלבוב ולפרקים לוה עליהם מעות ובלבוב הפקידם על שמו אם קנה אותם בדיבור ואם נימא דלא קנה אותם אם קודם מיתתה לקחם לביתו אם קנה אותם אז. והנה בדין הראשון נ"ל דלא קנה השטרות דאף דלהלכה בפקדון קונה בדיבור בעלמא כשיטת מהרי"ט ונתיבות כמו שכתבתי לעיל דחצר קונה לו מ"מ כשהם בפקדון אצל אחר נ"ל דלא קנה ולכאורה י"ל דגם בכה"ג קנה בדיבור בעלמא דהרי רשות הנפקד נקנה להמפקיד רק דמהרי"ט ונתיבות כתבו דבדיבור שמקנה החפץ למפקיד נמחל רשותו וחוזר לנפקד ושוב קונה א"כ כשהנפקד הראשון הפקידו לשני בשמו ולא בשם המפקיד הראשון רשות הנפקד הב' מושאל לנפקד הראשון והוא לא מחל רשותו א"כ חצר הב' שהוא מושאל לו קונה לו בדיבור בעלמא וזה לצד הסברא דרשות הנפקד קונה למפקיד משא"כ לצד הסברא מהנתיבות דבאכילת פירות ותשמיש לא קני' רשות הנפקד להמפקיד שיקנה בקנין חצר וכמ"ש הנתיבות סוף פתיחה לסי' ר' א"כ דוקא כשהפקדון בחצרו קונה בדיבור אבל כשהפקידו ביד אחר חצר האחר לא קונה לו בדיבור ודוקא אם יאמר הנותן לנפקד הב' שיזכה לנפקד הא' יקנה בדיבור משא"כ אם הנותן יאמר לנפקד הא' שנותן לו במתנה לא יקנה לו בדיבור דבמה יזכה וכיון שהוכחתי לעיל מש"ס דבכורות דלא נקנה רשות הנפקד למפקיד לענין שיקנה בקנין חצר ודוקא ברועה כהן הקנה לו משא"כ בנפקד א"כ הדין הראשון ברור והכי מוכח מתוס' גיטין י"ג וב"ב פ"ה שהקשו למ"ל מעמד שלשתן בפקדון יאמר לו זכה ותירצו דמיירי שהפקדון אינו בביתו ומשמע שהפקידו ביד אחר ועדיין קשיא יאמר לו זכה וכיון דרשות הנפקד הב' קנוי לו יקנה לו חצירו שהוא רשותו של הנפקד הב' וע"כ דבכה"ג ל"מ לזכות בדיבור. בעלמא והכי מוכח בב"ק במשכונו של גר שהקשו בגמ' שיקנה לו חצירו ומשני דליתא בחצירו ומשמע שהפקידו ביד אחר ועדיין יקנה חצירו של אחר שהוא שאול לו וע"כ חצירו של הנפקד אינו קונה לו אך שם לא מיירי שהפקידו ביד אחר דא"כ יקנה חצירו להאחר ע"כ משם אין ראיה אך ראיה ראשונה נכונה וע' מרדכי פ' חזקת נסתפק במשכון של גוי ביד ראובן וראובן הפקידו ביד שמעון ומת הגוי אם זכה בו שמעון או ראובן והובא בח"מ סי' ע"ב סעיף מ"א והש"ך תמה ע"ז דאין ספק דהוא של שמעון וגם מהרש"ל ביש"ש פ' הפרה סי' כ' כ' בפשיטות דחצרו זכה לו לשמעון ובאמת במהרי"ק סי' קי"ח מבואר הספק שי"ל דהנפקד הב' כשלוחו של ראשון לזכות עבורו וגם זה דחוק ולפמש"כ י"ל מקום הספק דשמא רשותו של הנפקד הב' קנוי לנפקד הראשון לזכות עבורו בתורת חצר כיון דהוא המפקיד שלו, ומש"כ הש"ך דהוא כש"כ מחצר שאינה משתמרת זה אינו דכיון דרשות נקנה למפקיד הו"ל חצר המשתמרת כמו חצר המושכר ומ"מ להלכה ודאי כהש"ך ויש"ש דהמשכון שייך לשמעון ומזה מוכח דרשות הנפקד לא נקנה למפקיד שיקנה בתורת חצר. על כן הדין הא' ברור:

והדין השני גם כן נראה כיון דהוכחתי לעיל דהיכי דאיכא אומדנא דמוכח על כונת המקנה חצירו קונה לו גם אח"כ בלא כונה כמו שכתב הנתיבות סי' קצ"ז הנ"ל הוא הדין הכא כיון שאמו נתנה לו במתנה וסברה שקנה ולא נודע לנו שחזרה ומסתמא לא חזרה מדלא אמרה בפירוש על כן בשעה שחזר ולקח השטרות לביתו קודם שמתה אז קנה אותם בקנין חצר כדכתיבנא לעיל ומ"מ עדיין דינים אלו צריכים ביאור רחב אך בנידון שלפנינו כיון שכתבה כן בשטר בתורת צוואה הדין נכון כדכתיבנא. ועיין עוד בסי' קפ"ה סעיף ז' דאם אמר זכה לפלוני אפי' בא לידו אחר כך או לרשותו כל עוד שלא חזר הנותן זכה עבור המקבל וכל שכן דאם אמר לאחד הנני נותן לך מתנה ובא לרשותו אח"כ דזכה כל עוד שלא חזר הנותן:

יא והנה בגוף הדין שכתבתי לעיל דבנ"ד קנו אנשי הקלויז דק' ווישניצא הס"ת בקנין חצר וכתבתי לעיל דאף שהטו"ז ורבוותא בתשו' מהרי"ט ס"ל דרשות הנפקד נקנה להמפקיד מ"מ הלכה כמהרי"ט כמו שהוכיח בנתיבות בפתיחה לסי' ר'. הנה יש מקום לומר דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כטו"ז דהרי הרי"ף ל"ג בהך דב"ב פ"ה ברשות הלה המופקדים אצלו עד שיקבל עליו דמשמע שהנפקד ירצה לזכות לפלוני רק גרס עד שיקבל או עד שישכור מקומו ומשמע דס"ל דל"מ שיזכה חצירו לפלוני ורק דבעי קנין אחר וכן ברמב"ם פ"ד ממכירה ה"ו כ' דרשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגבי' הפירות או עד שיוציא מרשותו בשכירת מקומן ודעת הכסף משנה שהרמב"ם סובר כרי"ף דלא כשיטת המגיד דס"ל כרשב"ם ומש"כ המחנה אפרים ה' קנין חצר סי' ח' דס"ל לרי"ף ורמב"ם דל"מ זכיתו ע"י חצר לחבירו דזכי' מטעם שליחות ואין שליח עושה שליח היינו לעשות החצר שלוחו דמילי לא מימסרו לשליח עיין קצה"ח רמ"ד שכיון לסברה זאת ודחאה ומזה י"ל דס"ל לרי"ף ורמב"ם דחצר הנפקד קני' למפקיד ומש"ה ל"מ לזכות לחבירו ע"י חצר דחצירו של מפקיד הוא איברא דא"א לומר דנפקד גופי' ל"ק בדיבור בעלמא ובעי קנין כמו שהוכיח קצה"ח מהתקדשי לי בפקדון דמקודשת ע"כ נראה דס"ל לרי"ף ורמב"ם לחלק בין מקנה לנפקד גופיה דנהי דחצירו שאול למפקיד מ"מ בדיבורא בעלמא מוחל המפקיד זכותו בחצר כמש"כ בנתיבות ושוב קנה חצירו לנפקד משא"כ כשמזכה לאחר על ידו דעדיין החצר שאול לאחר והוא לא קונה בדיבורא בעלמא לא החצר ולא החפץ ול"ש בזה לומר רשותו וקנינו באין כאחד רק כשמקנה למפקיד דהוא חצרו וזכות השאלה נמחל לו בדיבורא וזה חילוק נכון מאוד. ועיין בחו"מ סי' קכ"ה בש"ך ס"ק ל"ב פירש דעת הרמ"ה דאפי' אמר לו זכה ל"מ עד שיהי' בידו אבל אם הוא בחצירו לא זכה למקבל והש"ך הקשה מסי' ר' דאם הי' פירות ברשות הנפקד זוכה בדיבור בעלמא ע"כ פירש דעת הרמ"ה דבעי שיאמר יזכה לו חצירו אמנם לפמש"כ בשיטת הרי"ף והרמב"ם דחצר ל"ק לאחר הן עפ"י סברת מחנה אפרים דמילי לא מימסרי לשליח הן עפ"י סברתי דרשות הנפקד קני' למפקיד ול"מ לזכות לאחר י"ל דס"ל לרמ"ה כשיטת הרי"ף והרמב"ם אמנם לדעת הש"ך דס"ל גם לרמ"ה מהני שיאמר יזכה לו חצירו וכשהוא בידו קונה בלא אמירה נ"ל הסברא והחילוק דבאמת החצר קני' למפקיד רק שיכול לחזור בדיבור בעלמא ע"כ בעי שיאמר יזכה לו חצירו היינו שחוזר משאילת רשות ודוק. ועכ"פ הדבר נכון דגם רי"ף ורמב"ם מודים דנפקד גופה קונה ל"מ לפי הבנת המחנה אפרים לדעתם אך אפי' לפי פירושי:

יב והנה בעניותי נ"ל ליישב שיטת הטו"ז סי' קפ"ט שכ' דהנפקד ל"ק בדבור דרשות הנפקד שייך למפקיד והוא כדעת הנך רבוותא במהרי"ט ותמהו עליו הקצה"ח ונתיבות מהתקדשי לי בפקדון שיש בידך דמקודשת ובמה קנתה הפקדון וע"כ בדיבור קנתה ונ"ל לישב הנה דעת הש"ך סי' ר"ב ס"ק ג' דחצירו אינו קונה אלא כשהוא כבר חצירו משא"כ היכי שחצירו ומתנתו באין כאחד וכ"כ בשיטה מקובצת ב"מ כ"ו הובא בקצה"ח קל"ה וקצה"ח הקשה מהא דאמרינן ר"פ הזורק חצירה וגיטה באין כאחד ומה שחילק בין חצר משום יד וחצר משום שליחות אין כאן סברא לחלק וכתבתי בחידושי. כבר עפ"י מה שהקשו אהא דנתן גם בחצירו והקנה לה החצר דמתגרשת דגיטה וחצירה באין כאחד והרי לא חזרה השליחות אצל הבעל דמעיקרא הי' החצר שליח בעלה ונעשה שליח קבלה שלה וכ' באבני מילואים סי' קל"ט ס"ק י"ב לישב דכיון דחצר דאיתתא משום יד לא איכפת לן דדוקא כשנעשה שלוחו שלוחה או בעל דין ל"מ משא"כ כשנעשה יד הבעל דין הרי בא הגט משלוחו ליד האשה א"כ שפיר כתב הש"ך דכשנותן לחצר שהוא כבר שלו הרי בא החפץ מידו ליד שלוחו משא"כ כשנותן חפץ לחצרו שהוא שלוחו ואח"כ נעשה שליח הקונה ולא חזרה שליחות אצל הבעל ודעת הש"ך ר"ס קפ"ה דגם במעון ל"מ וע"כ שפיר כתב הש"ך משא"כ בגט דכיון דחצר דאיתתא משום יד שפיר חזרה שליחות כמ"ש אבני מילואים ושמא יהי' זה סברת הקצה"ח ולפ"ז מיושב דברי הטו"ז דבאמת הרשות הוה של המפקיד כמש"כ הרשב"ם דמהרי"ט כתב דכשנותן לנפקד קונה החפץ והרשות ביחד ולדעת טו"ז ל"מ דכיון דבתחילה הי' שליח המפקיד ונעשה שליח הקונה הרי לא חזרה שליחות הבעל וכמש"כ הש"ך והשיטה דבעי שיהי' בחצירו בתחילה. ומיושב מההקדשי בפקדון דחצר דאיתתא משום יד ומש"ה קני' הפקדון בדיבור דבאשה מהני חצרה ומתנתה כאחד כדמוכח בש"ס וכמו שכ' קצה"ח סי' קצ"ח וכמו שביארתי הסברא ובזה מיושב ג"כ הך דע"ז ס"ג דבא עלי' ואח"כ נתן לה ומוקמינן דקאי בחצרה שהקשה בקצה"ח עיי"ש ודוק והדברים נכונים בדרך פלפול אמנם באמת אין הלכה כטו"ז ועיין בנתיבות קפ"ה דמחלק בין גיטין לדיני ממונות בענין חזרת השליח:

יג ועיין בטור ח"מ קפ"ה שכ' בשם הרשב"א דמה"ט בשלח שליח למכור חפץ אין יכול לקנות לעצמו אפי' בלא טעמא דחשדא משום שידו כיד בעה"ב ואין יוצא לרשות אחר וצ"ע כיון שמונח בחצירו אמאי לא יזכה לו חצירו ומזה מוכח דחצר הנפקד נקנה למפקיד מיהו י"ל דמה"ט ל"מ השליח לקנות לעצמו משום דלא חזרה השליחות אצל הבעל דנעשה משליח בע"ד ומצאתי במהרי"ט סי' צ"ג ח"א שהעיר כן וכ"כ מהרי"ט סי' קפ"ז ח"א ע"ש סברא נכונה בהא דלא חזרה שליחות אצל הבעל. ומזה נראה דלא כנתיבות ועיין סי' קע"ה סעיף ט"ז במי שעשה שליח למכור שדהו והשליח מצרן ומכר לאחר אינו יכול לסלק ללוקח ועיין בטור בשם גאון דלא כרמב"ם ולא נודע סברת הרמב"ם וע' בסמ"ע והי' נראה הסברא דכיון דהסמ"ע כתב דאינו יכול לקנות לעצמו משום שאינו יוצא מרשותו א"כ לא יכול לסלק הלוקח דדינא דבר מצרא הוא משום דהוא שלוחו לקנות כמש"כ המחבר סי' קע"ה סעיף ו' בשם הרא"ש והיכי דהוא שליח למכור אמרינן כל מלתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ לעשות שליח. וכיון דל"מ לקנות בעצמו גם הקונה לא יכול להיות שלוחו. אמנם לפמש"כ הסברא בשם מהרי"ט דל"מ לקנות דלא חזרה שליחות י"ל דע"י שלוחו יכול לקנות וצ"ע בכ"ז. ולפ"ז י"ל דה"ט דחצירו לא קניא לו דכל היכי דאיהו ל"מ זכי חצירו ל"ק לי' כדאמרינן בב"מ ק"ב ודוק:

יד והנה כת"ה האריך בדין שלפנינו אם הי' הס"ת של האשה כיון שהאשה נתנה מעות או כיון שבעלה השליטה בחייו על עזבונו באמת הי' העזבון של בני בעלה ורק שהיא היתה אפטרופסית והס"ת של בני בעלה. ולא הי' בידה ליתן במתנה. הנה אם הי' ידוע לנו שלא הי' להאשה שום מעות והכל מה שיש בידה הוא משל היתומים גם הס"ת שייך להיתומים ולא תימא דכיון דלא הי' רשות לכתוב ס"ת ממעות יתומים דדוקא לקטנים מבואר סי' ר"ץ דכותבים לצרכם תפילין וס"ת א"כ האשה גזלה המעות ומ"מ הס"ת שלה דמה ליתומים בס"ת שקנתה כמש"כ כת"ה בשם רב אחד דזה דוקא היכי שמכונת לגזול משא"כ בנ"ד שבודאי האשה לא כיונה לגזול מה שקנתה בעד המעות הוא של היתומים אף אם לא הי' רשות לכתוב דהלכה כר' יהודה דשינוי אינו קונה במי שאין מכוין לגזילה כדין הנותן מעות לשלוחו לקנות חיטים וקנה שעורים דהריוח למשלח דהמוכר הקנה לבעל המעות וליתא לחוכא דבני מערבא כמבואר בחו"מ קפ"ג ה' ועיין בתוס' ב"ק ק"ב וב"מ קי"ז בסברא דר"י דהיכי דאינו מכוין לגזול שינוי אין קונה ולפ"ז שייך החפץ לבעל המעות ואף שמתוס' ע"ז דף ז' משמע דוקא היכי שהי' שוגג ולטובת הבעלים נתכוין בכה"ג שינוי אינו קונה אולי בנ"ד נמי היתה שוגגת וסברא שמותרת לכתוב ס"ת ומ"מ הוא של יתומים ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמרינן בשבועות מ"ו ולומר דהוכיח סופו על תחילתו דכיון דאח"כ נתנה במתנה הוכיח על תחילתה שכוונה לגזול המעות ושיהי' הס"ת שלה חדא דאנן לא פסקינן כרשב"ג רק הוה ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כדאי' ביו"ד סי' ד' ובחו"מ רמ"ה סעיף י' ועוד לכ"ע ל"א הוכיח סופו על תחילתו רק לאלתר או לאחר זמן קצר אבל לא לאחר זמן מרובה כדאיתא באה"ע קמ"א סעיף י"ח ועיין בחולין ל"ח וביו"ד שמ"ה סעיף ב' על כן אם לא הי' לה מעות משלה הס"ת בחזקת יתומים וע' באה"ע סי' צ"ה דאלמנה ששבחה הכל ליתומים וכל מה שמכרה וקנתה והחליפה הנכסים הכל בכלל שבח, וכתב הב"ש ס"ק ח' דאפי' להראב"ד דס"ל שבח שלה במטלטלין מטעם דהוה שולח יד וגזלן ושבח גזלה דגזלן הוא היינו דוקא באמרה ראו מה שהניח בעלה דגלתה דעתה עיין שם הרי דמסתמא לא אמרינן דרצתה לגזול הוא הדין בספר תורה יש לומר כן:

טו אמנם בנ"ד יש כמה סברות ויסודות חזקים שהס"ת היתה של האשה חדא שמא הי' לה ממון שלה אף בחיי בעלה דכיון דידוע שהיא כתבה הס"ת הוה כשטר שיצא על שמה ומבואר בש"ך סי' ס"ב ס"ק י"א וס"ק י"ז דאם מתה האלמנה טוענים ליורשי' ולבאי כחה ואפי' טענת ברי מיורשי בעלה ל"מ כדאמרינן אולי היתה חי' היתה מבררת וכן מבואר בסוף הסימן בדינים העולים אות כ' דהלכה כרמ"א בשם תשובת הרשב"א ועיין בב"ש פ"ו ס"ק ט"ז. וה"ה כאן כיון דאנשי ווישניצא הם מקבלי מתנה שלה טוענים עבורם ועיין בש"ך אות הנ"ל דאפי' יורשי הבעל מוחזקין טוענים עבור יורשי האשה. והנה עדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר דדוקא שטרות שיוצאין על שמה על היורשין להביא ראיה כדאמרינן בש"ס דמת האח על האחים להביא ראיה משא"כ בס"ת הוה כשאר מטלטלין שכ' הש"ך בס"ק י"ז דעל יורשי האח המת להביא ראי'. וראיתי להגאון מקוטנא בספרו ישועות ישראל סי' ס"ב אות ב' שתמה על הש"ך ממה שמבואר בר"מ פ"ט מנחלות באשה שנו"נ בתוך הבית וקנתה עבדים על שמה וכן אם תי' שט"ח על שמה אם מתה על היורשין להביא ראיה הרי דלא דוקא שטרות ומתוך כך יצא לדון דעבדים שיש להם קול שאני ועוד בעבדים שאין אנו דנים על גוף העבדים דבודאי שלה רק על המעות שאני והאריך הרבה לדון בדבר החדש ואני תמה עליו שלא עיין בדברי הרמב"ם שכ' וכן האשה שנו"נ והי' אונות שהם שטרי ממכר עבדים ושט"ח יוצאין על שמה ובודאי מה שכתב הרמב"ם מתחילה אחד מן האחים שהי' נו"נ בתוך הבית וקנה עבדים בשמו לבד והלוה לאחרים והי' השט"ח בשמו לבד ודאי כוונתו ג"כ שקנה עבדים בשטר ונכתב בשמו לבד כמש"כ באשה אלא שקצר. ועל כי כתב דאם מת הנו"נ על האחים להביא ראיה. ואין כאן קושיא כלל על הש"ך דבודאי עבדים נקנים בשטר כמבואר במשנה דקדושין ואמנם בטו"ז פוסק דלא כש"ך אך אפי' במטלטלין טוענים עבור יורשי האשה אך דוקא כשיורשי האשה מוחזקים ובנ"ד מקבלי מתנה מהאשה אינם מוחזקים. ומ"מ נ"ל דל"מ כשהאשה ל"ה לה מזונות מנכסי הבעל דכפי הנראה לא הניח נכסים אך שהיתה נזונית ממעשה ידי' או ממה שאחרים נתנו לה בודאי טוענין עבור מקבלי מתנה כמו באחים שחלוקים בעסתן אך אפי' אם הניח נכסים והיתה מתזני מנכסי יתומין מ"מ הס"ת בחזקת המקבל מתנה: טז והנה ראיתי במכתבו דכת"ה שדן מה שצווה בעלה שלא יקחו היורשים בחיי' מאומה כאומר כל נכסי לך ואחריך ליורשי וזה נכון אולם מה שדנו בדין אומר כל נכסי לך דלא עשאה אלא אפוטרופס. וכ' בשם הגאון מהר"צ האבד"ק לבוב דהיכי דלא הניח נכסים אלא כדי כתובתה בודאי נתן במתנה גמורה לפטרה משבועה אך אפי' הניח יותר מכדי כתובתה מספקא ליה אם אמרינן שנתן במתנה גמורה לפוטרה משבועה. ולדעתי נראה לא מיבעי אם הניח נכסים יותר מכדי כתובתה ודאי לא עשאה אלא אפטרופוס כדמוכח מש"ס ופוסקים דכל הסוגיא מיירי שיש לה כתובה ומ"מ אמרינן לא עשאה אלא אפוטרפוס ומה"ט לא אבדה כתובתה אלא אפי' בלא הניח רק כדי כתובתה נמי פשיטא לי לאידך גיסא דלא עשאה אלא אפוטרופוס כדמוכח מש"ס דב"ב קל"ב דמקשה שם אהא דכתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שט"ח ר"א ס"ל תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה טעמא דיצא עליו שט"ח הא למ"ה קניא ובמאי אילימא בשכיב מרע הא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופס ולישני דמיירי דלא הניח רק כדי כתובתה ומ"ה כיון למתנה גמורה שלא תצטרך לישבע. ומ"מ כיון דמתנה גמורה היא מחלה כתובתה וכשבא בע"ח היא קורחת מכאן ומכאן וע"כ דגם בלא הניח רק כדי כתובתה ל"ה אלא אפוטרופוס וגם בגוף הסברא י"ל אם רצה לפוטרה משבועה למה לא פטרה בפירוש. אולם הדבר מבואר בסי' ק"ז דבאומ' לאשתו נכסי לך ואחריך ליורשי הוה מתנה ומ"מ אינה יכולה ליתן לאחר כמבואר בסי' רמ"ח כמ"ש כת"ה. אולם בדין אם יש נכסים שאנו מסופקים אם הם שלה או ממה שנתן לה בעלה בזה לכ"ע אינה צריכה להביא ראיה דכיון דלע"ע כל הנכסים שלה ואנו מסופקים אם יצאו מרשותה ודוקא באשה שאין נכסי בעלה שלה מוקמינן הנכסים בחזקת מרא קמא ובחזקת הבעל ומ"ה פסקינן עליו להביא ראיה ובמטלטלין נמי על יורשיו להביא ראיה משא"כ היכי שכל הנכסים שלה בחיי' ואנו מסופקים על מקצת הנכסים אם יצאו מרשותה ל"ש לאוקמי בחזקת הבעל כיון דממ"נ יצאו בחייו מרשותו על כן לכ"ע טוענין למקבל מתנה ובשגם כיון דממנ"פ של יורשי הבעל הס"ת אינה בודאי רק דאנן מסופקים בין מקבל מתנה שלה ובין מקבל מתנה של יורשי הבעל אמרינן כיון שבודאי הי' שלה בחייו המתנה קיימת דהס"ת מנכסים שהי' שלה חוץ משל בעלה: יז ועוד נ"ל כיון שהי' לה בודאי כתובה ואולי נדוני' מסתמא כתבה ס"ת ולקחה המעות על כתובתה כמש"כ הב"ש סוף סי' צ"ה והגם שלא נשבעה על כתובתה ומבואר בסי' צ"ו סעיף ה' ברמ"א דדוקא אם מוחזקים המקבל או הקונה המטלטלין מהני מכח תפיסה וכ"כ ב"ש סי' י"ט שם ובנ"ד ל"ה מוחזקין ועוד עיין בתשו' חות יאיר סי' קי"ט ק"כ ובתשו' ח"ס חו"מ ח"ב סי' קס"ד מחזיק בדבריו דמקבלי מתנה ל"מ תפיסה בלא מיגו בלא נשבעה על הכתובה דלא כהב"ש מ"מ בתשו' ח"ס גופי' פוסק דאם הי' מקום שתתבע מזונות דזה גובה בלא שבועה או שהי' לה נכסי צאן ברזל ונהי דבחי' ג"כ תשבע אם ליתנהו בעינייהו מ"מ במתה סמכינן אפוסקים לגבות בלא שבועה על כן שוב טוענים למקבל מתנה. כללא דמלתא כיון דממנ"פ הס"ת ל"ה של היורשים רק או של מקבלי מתנה של האשה או של מקבלי מתנה של יורשי בעלה ובכה"ג מהני ס"ס לכ"ע עיין תוס' ב"ב פ"א ד"ה אלא מעשר ראשון וש"ך סי' צ"א ומה שכתבתי בספרי חא"ח סי' ל"ה אות ח' וסי' קי"ב אות ה' ובנ"ד יש כמה ספיקות דשמא קימצה בעיסתה ועיין תשובת חו"י סי' ק"כ דהיכי דישבה זמן ארוך ודאי י"ל כן ושמא הי' לה ממון מקודם ושמא בן הבעל הסכים עמה שיהי' ס"ת משלה שמא כוונה לגזול ובכה"ג הס"ת שלה ושמא הלכה דאף שלא נשבעה על כתובתה גובה צאן ברזל. אף בליתנהו בעינייהו בשגם דמסתמא נדוניא שלה הי' מעות ובעד ס"ת שילמה ג"כ מעות ע"כ מכל זה נ"ל להחליט דס"ת הי' שלה וקנו אנשי ק' ווישניצא בקנין חצר. ושוב שמעתי שהאלמנה קבלה מקופת הקהל מעת שנתארמלה בכל ימי חיי מידי שבוע ושבוע וגם משכר סרסור התפרנסה עצמה ע"כ ודאי הס"ת הי' שלה כנ"ל:

יח והנה חתני הרב הגדול מוה' נתן נ"י הערני דאולי לא קנו אנשי ווישניצא הס"ת בלא כוונת הקונה דבס"ת ל"ש דעת אחרת מקנה דלא הי' לה מס"ת רק טובת הנאה כיון דאינה רשאי למכרה וי"ל הואיל דלא איקרי נכסי כדאיתא בש"ס דב"ב וכבר כ' המרדכי הובא בקצה"ח רצ"ח ורמ"ג דטובת הנאה אינה ממון לא מקרי דעת אחרת מקנה אבל ז"א דטובת הנאה אינו יכול להוריש כמבואר סי' רע"ו וס"ת יכול להוריש ומס"ת בע"ח גובה כמבואר סי' צ"ז וז"ל המחבר ואפי' ס"ת לפי שהם כשאר נכסים והוא ממשנה דבכורים הובא לעיל. ועד כאן לא מיבעי בב"ב קנ"א רק אם בלשון הנותן מיקרי נכסי אבל וודאי נכסים הוא ומה"ט לא מייתי בב"ב ראי' ממשנה הנ"ל. ועיין לעיל אות ה' מה שכתבתי על הרדב"ז ובודאי אין הלכה כדבריו וגם כדברי ירושלמי הובא לעיל אין הלכה:

יט והנה דברי המרדכי לא אוכל להבין שהקשה בתי' ר"פ ב"מ י"א ע"ב דעת אחרם מקנה והרי אי טובת הנאה אינה ממון ל"ה ד"א מקנה ותי' כיון שהקנה החצר ג"כ הוה ד"א מקנה. ואיני מבין כיון דהחצר אינו קונה מה שבתוכו הואיל ואינו עומד בצדו רק אם מקנה החפץ בד"א מקנה מועיל משא"כ מה שמקנה החצר בד"א מקנה איך מועיל זה לקנות החפצים אם אין עומד בצדו ולומר דגם טובת הנאה יכול להקנות אגב החצר לא אדע כיון דהוה הפקר איך יכול להקנותו ואף להקצה"ח דהפקר מיקני באגב סי' רע"ה אבל דעת אחרת מקנה ל"ה ונ"ל לישב קו' המרדכי וגם קו' הש"ך סי' ר' והריטב"א אהא דבב"מ משמע דמה שהקנה ר"ג הי' בקנין חצר לתירץ ר"פ דהלכתא כוותי' ובקדושין כ"ו מבואר דהי' בקנין אגב. ונ"ל הנה בבכורות כ"ז מבואר דבתרומה כיון דקדושת הגוף הוא מותר ליטול מעות מישראל לתת לבן בתו כהן ובזרוע ולחיים אסור דאתי לנהוג מנהג דחולין. ולפ"ז נ"ל דעבור מעשר ראשון ומעשר שני המתחלק בתוך הבית דיש בו טובת הנאה אסור ליטול מעות אם מותר לזרים כיון דלאו קדושת הגוף הוא הוה כזרוע ולחיים ומה שכתבו תוס' בכורות דף כ"ז ד"ה ואתי דל"ש בתרומה שום אכילה בקדושה דל"ש אלא בבשר סתרו דבריהם בזבחים ע"ה ע"ב ד"ה שביעית דמש"ה מותר לחמץ תרומה קודם הפסח משום דכתיב למשחה ועיין סוטה ט"ו דבמנחה שייך למשחה לגדולה. ולפ"ז ה"ה במעשר חייב לאכול בגדולה כמו זרוע ולחיים ואסור ליטול טובת הנאה ומה שכתב בטור סי' של"א דבתרומה ומעשר מותר ליטול כבר הרגיש הב"י דמגמ' דבכורות לא מוכח רק בתרומה ושמא הטור נקט מעשר אגב תרומה משום דלר"מ דמעשר ראשון אסור לזרים מותר ליטול דהוה קדושת הגוף אף שכתבו תוס' ביבמות פ"ו דמותר לאכול בטומאה כבר כתבתי בגליון דדבריהם צ"ע מדאמרינן דף ע"ב דערל אסור לר"מ במעשר וכי גרע ערל מטמא יהי' איך שיהי' למ"ד דמותר לזרים אסור ליטול טובת הנאה זולת שיטת הרמב"ם דלא פסק כסוגיא דבכורות עיין במפרשי דבריו אך לסוגיא דבכורות ודאי כן הוא. והנה בשעה"מ פ"ה מאישות ה"ו ובטעם המלך שם הוכיחו מסוגיא דקדושין סוף פ' האיש מקדש דאמר עולא טובת הנאה אינה ממון והקשה בגמ' ממשנה דמקדש בתרומות ומעשרות ומתנות כהונה מקודשת אלמא טובת הנאה ממון והרי בזרוע ולחיים אסור ליטול מעות ומ"מ מקודשת להוי אמינא משום טובת הנאה משום דאף דאין רשאי ליטול מעות מ"מ כיון שיש לו רשות ליתן למי שירצה זה ג"כ מקרי טובת הנאה. וכ"כ בפ"ח סי' ס"א ס"ק ל"ד. ואומר אני אף דמוכח מגמ' דפלוגתא דטובת הנאה ממון הוא הן בתרומה דמותר ליטול מעות הן במתנות דאסור ליטול לסוגיא דבכורות מ"מ אין תימא אם מ"ד בתרומה טובת הנאה ממון יסבור במעשר ומתנות טובת הנאה אינה ממון דנהי דס"ל היכי דיכול ליטול מעות אצל ישראל ליתן לבן בתו טובת הנאה ממון אבל במה דאסור ליטול רק יש לו זכות ליתן למי שירצה טובת הנאה אינה ממון. ובזה ניחא מה דרבא ס"ל בנדרים פ"ד טובת הנאה ממון ובסוגיא דב"מ י"א קאמר רבא טובת הנאה אינה ממון ומצאתי במהרי"ט חיו"ד סי' ה' שהקשה כן ועיין בש"ך סי' ש"נ שלא הרגיש בדברי רבא דב"מ ואמת שהשיטה מקובצת פירש דרבא סובר טובת הנאה ממון רק לענין קנין חליפין טובת הנאה אינה ממון אבל פשטא דלישנא משמע דס"ל טובת הנאה אינה ממון להנ"ל ניחא דבמעשר ראשון דאסור ליטול טובת הנאה אינה ממון. והנה התוס' כתבו בב"ק י"א דקנין אגב ל"ה רק דרבנן וקשיא לי על סוגיא דקדושין כ"ו דכל קנינו של ר"ג וזקנים הי' בקנין אגב והרי ר"ג הקנה בספינה לפי שהגיע זמן הביעור ורצה לקיים מצות ביעור ואיך, קיים מ"ע מדאורייתא במה שהקנה בקנין דרבנן להפוסקים דקנין דרבנן ל"מ במכר מדאורייתא ועיין מח"א והרבה פוסקים ושוב מצאתי בקהלת יעקב אלגזי תוספת דרבנן אות אגב סי' ל"ב שהרגיש בקושיא זו ומתוך כך אני אומר דשני הסוגיות מתאימות דבאמת מדאור' מהני קנין חצר דכיון דמדאו' מותר ליקח מעות יש לו טובת הנאה דבזה רבא ס"ל טובת הנאה ממון ואולי גם עולא דקאמר בקדושין מ"ה אינה ממון דוקא במתנות קאמר והא דהקשו בגמ' ג"כ ממתנות הקשו עליו ועכ"פ רבא יסבור הכי וכן ר"פ ומעתה מדאורייתא הי' מועיל קנין חצר דהוה דעת אחרת מקנה כיון דיש לו טובת הנאה ורק מדרבנן אסור ליטול מעות וטובת הנאה אינה ממון ורק מדרבנן מועיל קנין אגב כמש"כ הש"ך סי' ר"ג דאגב מהני אף אם טובת הנאה אינ' ממון. נמצא שפיר משני ר"פ דעת אחרת מקנה ומ"ה הי' מועיל מדאורייתא וגם סוגיא דקדושין נכונה דמדרבנן ל"ה דעת אחרת מקנה והי' מועיל קנין אגב ומיושבין כל הקושיות בט"ט ועיין קצה"ח סי' רע"ה שכ' ג"כ לישב הסוגיות והמעיין יבחר ועכ"פ קושית מרדכי מיושב בט"ט:

כ ועפ"י הנ' מילי מעלייתא יש לישב דברי מהרי"ט ח"מ סי' פ"ג דאם שכר קרקע וחוזר ומשכירו ומקנה אגב קרקע זו מטלטלין ל"ק כמו שביאר דבריו בדברי אמת סי' ז' בענין קנינים סי' א' ותמה עליו דהרי במשנה מבואר דר' יהושע הקנה לראב"ע תרומת מעשר אגב קרקע אע"ג שלא הי' לו רק קרקע בשכירות עיי"ש ולהנ"ל נאמר דנהי דר"ג לא הי' יכול להקנות לר' יהושע מעשר ראשון בקנין חצר משום דבמע"ר אסור ליטול מעות דל"ה קדושת הגוף ומדרבנן טובת הנאה אינה ממון בכה"ג ומ"ה אמרינן בקדושין דהי' בקנין אגב כאמור והוא יכול להקנות בקנין אגב דהי' קרקע שלו ומהני אף שכירות אבל ר' יהושע הי' יכול להקנות תרומת מעשר דהוא קדושת הגוף בקנין חצר דבזה יכול ליטול מעות וטובת הנאה ממון ומהרי"ט ל"ק רק קנין אגב ל"מ ולא קנין חצר ומה שלא הקנה בקנין חצר משום דלא הי' משתמר כלל ול"מ אף דעת אחרת מקנה רק כשהוא משתמר לדעת המוכר עכ"פ ומהראוי לישב כן שלא יהיו דברי מהרי"ט תמוהין כל כך. ומה שהקשה בשאג"א סי' ע"ז דהרי ר' יהושע ס"ל בפסחים לא זה חמץ שעוברין עליו בב"י משום דטובת הנאה אינה ממון ומסוגיא דב"מ וקדושין מוכח דר' יהושע ס"ל טובת הנאה ממון דאל"כ ל"ה דעת אחרת מקנה, יש לישב דדוקא בחמץ ס"ל טובת הנאה אינה ממון דכיון דנתחמץ שום אדם לא יתן לו כמו שכ' תוס' פסחים שם ד"ה הואיל דל"א הואיל דאי בעי פריק לי'. דשום אדם לא יפדנו דדוקא בחמץ שלו אע"ג דאינו ברשותו עשאו כאלו הוא ברשותו משא"כ היכי שאינו שלו רק שיש לו טובת הנאה וכשנתחמץ אין לו טובת הנאה אינו עובר וע"כ צ"ל כן שלא יהי' קושית השאג"א תמוהים כל כך ואכ"מ להאריך מ"מ כיון דאתי הענין לידי א"א להוציאו בלי פלפול כ"ש. ולדינא נראה מדברי הטור סי' של"א דמעשר ראשון מותר ליטול מעות עבור טובת הנאה דל"ש למשחה לגדולה כמו בזרוע ולחיים ועדיין צ"ע לדינא: כא והנני חוזר לענין שלפנינו הנה ראיתי לכת"ה מביא במכתבו דברי מח"א ה' קנין משיכה סי' ה' שכתב דהא דתוס' כתבו בב"ב נ"ד. דהיכי דידע שהוא בחצרו ואין לו כונת קנין ל"ק משום דס"ל דחצר מדין יד אבל אי חצר משום שליחות קונה וכ' לפרש דברי ירושלמי פ"ד דשביעית מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית ר' ירמי' סבר משיתנם לתוך כליו ר' יוסי סבר אפי' נתנם לתוך כליו ל"ק בהם דהוא סבר דאינהו דידי' ולא אינהו דידי' ומפרש דבהא פליגי דר' ירמי' סבר דפירות שביעית אף דסבר שהוא שלו מ"מ כליו קונין משום חצר מדין שליחות ור' יוסי סבר חצירו משום ידו ואין קונין שלא מדעתו ואם כי פירושו נחמד מ"מ בדברי ירושלמי צ"ל דמיירי דלא ידע דפירות שביעית הפקר נינהו דאם ידע שהוא הפקר הרי מכוין לזכות. אמנם לפ"ז למה סתם ירושלמי ומסתימת הלשון משמע דאף אם ידע שהוא שביעית כליו אינם זוכין. ע"כ נלפע"ד לפרש דהנה הפני משה כ' שם דלכתחלה אסור ללקט פירותיו בשביעית ותכונה נ"ל דלכתחלה אסור לזכות בפירות שביעית שיהיו שלו רק רשות ללקוט לעצמו לאכלו בתורת הפקר וז"ל הר"מ פ"ד מה' שמיטה ה' כ"ד להשמיט כל מה שתוציא השדה וכו' וכל הנועל כרמו או שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל וכו' ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר חמש כדי שמן וכו' ולדעתי אף מה שמביא לתוך ביתו צריך לאכול בתורת הפקר רק לאחר זמן הביעור אם הוא משליך פירותיו למקום הפקר וחוזר וזוכה בהן הם שלו כמו שמבואר בירושלמי פ"ט דשביעית סוף ה"ד א"כ כמו שאמרו בגמ' דב"מ ק"ב וחולין קמ"א דאסור לזכות בביצים כ"ז שהאם רובצת עליהם וכל היכי דאיהו ל"מ זכי חצרו נמי לא זכה אף דמתני זכיתו מ"מ כיון דאסור לזכות חצירו לא זכה וכתב בשיטה מקובצת לחד שיטה דוקא שלא מדעתו לא זכה ולחד שיטה אף מדעתו דדוקא בגניבה גלי קרא עיי"ש. בשם הריטב"א. א"כ זה דברי ר' יוסי דאפי' נתנם לתוך כליו ל"ק דכיון דאסור לזכות שיהי' שלו לגמרי חצירו לא זכה והיינו דקאמר דהוא סבר דאינהו דידי' והיינו שרוצה לזכות שיהיו שלו לגמרי ולא אינהו דידי' דבאמת צריך להיות הפקר אמנם פי' מחנה אפרים מחוור דבירושלמי פ' הכותב מבואר ג"כ מחלוקת זה ושם מייתי ג' דברים מה דל"ק משום שלא כיון לזכות ומוכח קצת דלא כמו שכתבתי מ"מ הארכתי לבאר גוף דלדעתי בפירות שביעית אף אם כיון שיזכה לו חצירו ל"ק מטעמא דכתיבנא דאל"כ בטל מצות שביעית דכל אחד יאמר יזכה לי חצירי וע"כ מטעם הנ"ל או דהוה בשביעית חצר שאינה משתמרת כיון דאסור למחות מליטול וכן כתבתי בספרי חא"ח סי' ס"א אות ד' לענין חמץ בפסח:

כב וכת"ה כ' לפי דעת המח"א דאם חצר משום שליחות מהני אף יודע שהוא בחצרו ואין מכוין לקנות א"כ אמאי אמרינן בב"ק דמחזיק בשטרות של גר לא קנה ליקני מטעם שליחות ולא שייך תי' תוס' בבבא בתרא נ"ד ותירץ דבהפקר ל"ע חצר מטעם שליחות דל"ה שליח של בעל הממון וזה ליתא דכבר כ' הנתיבות בפתיחה לסי' ר' ובסי' ק"ה באריכות דדוקא במציאה דאיכא בעל ממון דכל שלא זכה אחר עדיין הוה של בעל אבידה בעי שליחות של בעל הממון משא"כ בהפקר לא בעי שליחות של בעל הממון וכן נראה מתוס' ב"מ ע"א ע"ב א"כ ליתא לתירץ שלו אולם סברא זו שהמציא הגאון מליסא צ"ע דא"כ מה הקשה בגמ' דב"מ י"א וכ' ר' יהושע ור"ע בצד שדהו היו עומדין והרי השיטמ"ק כתב דה"ט דל"מ חצר שאינה משתמרת באינו עומד בצדו במציאה משום שליחות משום דבמציאה ל"מ שליחות דל"ה שלוחו של בעל הממון א"כ בהך דר"ג ור"ע דטובת הנאה לאו ממון הוה הפקר כמש"כ רש"י ולא נמצא בעל הממון שפיר מהני שליחות ומה הקשה בגמ' בשלמא למה שכ' השיטה בשם הרשב"ץ דמה"ט אינו קונה במציאה משום שליחות דחצר שאינו משתמר כיון שיכול אחר ליטול לא ניחא לבעל החצר והוה כאומר בפירוש שאינו רוצה לקנות ה"ה בהפקר משא"כ למה שכ' השיטה בשם הר"ן דל"מ שליחות משום דל"ה בעל הממון מוכח בגמ' דלא כדברי הנתיבות. אך יש לחלק דנהי דבהפקר ל"ב שליחות של בעל הממון מ"מ בטובת הנאה אף דלאו ממון ל"ה כהפקר ממש כיון דמ"מ יש לבעלים זכות ומש"ה מדמי בגמ' זאת למציאה. ולפ"ז י"ל דהא דבב"ק מ"ט מסקינן והלכתא דליתא בחצירו חזר הגמ' ממה שאמרו בתחלה דלעולם שם מיירי בחצר שאינה משתמרת כמש"כ בשיטה מקובצת ב"מ י"א דלא כתוס' ומשום הכי בתחלה ס"ל לגמ' דדוקא אם הנפקד בחצרו זכה ולסוף מסיק דדוקא בליתא המשכון בחצרו אבל אם איתא בחצרו קונה אף בליתא לנפקד בחצר אף בחצר שאינה משתמרת כיון דבהפקר אין כאן בעל הממון ל"ב חצר המשתמר ולא עומד בצדו אך בח"מ סי' ע"ב סי' ט"ל מבואר דוקא בחצר המשתמרת קונה וצ"ל דאנן פסקינן כמ"ש השיטה מקובצת בשם הרשב"ץ דלא כשיטת הר"ן. ובכל זה יש לפלפל הרבה ולקצר אני צריך:

כג ועיין בקהלת יעקב אלגזי אות ח' סי' ק"מ שהרחיב הדבור בדעת התוס' ב"ב נ"ד ודברי מח"א דמשום שליחות קונה חצר אף ביודע ואין מכוין לזכות. והקשה בסוף דבריו על מחנה אפרים דהרי חצר משום יד לא גרע משליחות כקו' כת"ה ותירץ דבמציאה והפקר ל"מ שליחות דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. כיון שגם אחר יכול לזכות. והנה בקהלת יעקב שם הקשה אתשובת מהרשד"ם סי' קפ"ד חאה"ע שפוסק באחד שמת וחייב שכירות והאשה רוצה לתפוס מטלטלין עבור כתובתה ופוסק הוא דחצר קנה להמשכיר מטלטלין עבור שכירתו אף שלא מדעתו תיכף כשמת השוכר (וע' שם שכ' דאם האיש והאשה שכרו ביחד אף האשה חייבת שכר דירה ולדעתי יראה דזה דלא כהנתיבות סי' ע"ז סקי"א שכ' דדוקא כשאשה חתמה בשטר חייבת אבל בלא שטר אין האשה חייבת ומהרשד"ם מוכח דל"צ שטר רק אף בע"פ אם שכרו שניהם גם האשה חייבת) והקשה דהרי תוס' כתבו בב"ב נ"ד דאם ידע שהדבר בחצרו ולא כיון לקנות ל"ק עוד הקשה שם על ירושלמי כתובות פ' הכותב דאף אם הנכסים ברשות היורשים לא זכו היורשים משום דלא כיונו לזכות. ובש"ס דידן מבואר דדוקא במונחים ברה"ר אבל אם המטלטלים ברשות יורשין ל"מ תפיסה אף לר"ט. ולפענ"ד נראה דכמו שכ' קצה"ח סי' ר"כ דאף, דתפיסה ל"מ רק במקום הראוי לקנין מ"מ ל"ה ממש כמו קנין וחצר מהלך אף דלא קנה ע"י מ"מ הוה מוחזק ה"ה בחצר אף שלא כיון לקנין ול"ק הפקר כמ"ש תוס' ב"ב מ"מ לענין תפיסה הוה מוחזק וזה טעם דש"ס דידן לא ס"ל כירושלמי וגם דברי הרשד"ם נכונים מהאי טעמא דעכ"פ בעל הבית מקרי מוחזק. גם מה שהקשה על מהרשד"ם איך זכה חצרו הרי הוה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דבחצר לא שייך זה דהפני יהושע כתב דמקום שחב לאחרים היא מטעם שליח לדבר עבירה ובחצר דבעל כורחא מותיב לא שייך זה וכן כתב קצה"ח סימן ק"ה ס"ק ה' וע' מה שכתבתי בספרי חא"ח סי' ז' בשולי המכתב דלדעתי מותר לתפוס אצל יתומים ואינו עובר משום לא תבוא אל ביתו ולפי זה נימא דברי מהרשד"ם בפשיטות דכיון דביתו זכה לו ודאי אינו עובר עלי' ולפי דברי קצה"ח הנזכר לעיל ליתא למה שכתבתי לעיל בשם קהלת יעקב דבמציאה לא מהני שליחות החצר דהוה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים וזה ליתא איברא דבשיטה מקובצת מבואר בכ"מ דבמציאה ל"מ קנין חצר משום שליחות דהוא חב לאחרים וזה דלא בקצה"ח ס"ק הנ"ל שוב ראיתי בשיטה מקובצת שכתב ב' טעמים דל"מ חצר שאינה משתמרת במציאה מתחלה כתב דהוה מגביה מציאה לחבירו ול"מ כיון דל"ש מיגו דזכה לנפשי' ושוב כתב וטעמא דמילתא לפי שא"א לזכות אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון פ"ש בשם הר"ן:

ולכאורה למ"ל ב' טעמים והנראה דלא סמך על טעם הראשון משום סברת קצה"ח ע"כ כתב טעם שני ודוק. ושוב ראיתי בנתיבות שפי' כן דברי הנ"י. ויותר הו"ל לפרש כן דברי הר"ן שהובא בשיטה מקובצת התמוהים בהשקפה ראשונה:

סוף דבר הן תירץ של כת"ה הן תירץ של קהלת יעקב נדחים גם עיקר דברי המח"א שכתב דאם חצר מטעם שליחות מהני אף בידע שהוא בבית ואינו רוצה לזכות ולדעתי נראה דשליח לא עדיף מידו דכל היכי דל"מ עביד ל"מ משוה שליח וכיון דידו ל"ק שלא מדעתו באינו מכוין לזכות וידע שהוא בידו גם חצרו לא זכה מטעם שליחות ואין להאריך בפרט זה יותר:

כד והנה בעניותא נ"ל ראי' גדולה דחצר אינו קונה הפקר שלא מדעת היינו ביודע שהוא בחצרו ואינו יודע שהוא הפקר דלא כמחנה אפרים. דהנה מהרי"ט ח"א סי' פ"ה כ'. דאם יש לו פקדון, או מלוה ביד אחרים אין לו להפקיר נכסיו דהאחר יזכה בהן (דמהרי"ט לא ס"ל כתוס' ב"ב נ"ד או היכ' שהנפקד שהוא בעל חצר א"י שהוא הפקר גם התו' יודה כשי' מח"א) והקשיתי בתשובה (וע"ל סי' ע"ח אות ט') דא"כ אמאי אמרינן בנדרים פ"ד ע"ב לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' וכן אמרינן בסוכה ל"ה ובכמה דוכתא. ושמא יש לו פקדונות או מלוה ביד אחרים ובשלמא באין לו פקדונות י"ל שיפקיר נכסיו ויהי' עני לפי שעה ואח"כ יחזור ויזכה ביש לו פקדונות ויבא לידי הפסד אמאי לא נחשדו עמי הארץ הרי אין בידו להפקיר נכסיו שיבוא לידי הפסד. ודא קושיא רבתי אבל אם נאמר לא זכה כשאינו יודע מהפקר כשיודע שהוא בחצרו ניחא דהוא בעצמו ויקח ויזכה בו. ואמנם בתשו' כתבתי דכיון דתוך ג' ימים יכול לחזור אם אחר לא זכה בו החצר אינו זוכה תוך ג' דהוא חב לאחרים ודוקא במציאה והפקר דהוא חב לאחריני שרוצים לזכות לא מיקרי חב לאחרים דהיא מניעת הריוח משא"כ אם חב לבעלים שאין יכולים לחזור ל"מ לזכות ומיושב הקו' בטוב טעם. ועכ"פ מוכח דחצר אינו קונה כשהוא חב לאחרים דלא כמש"כ לעיל בשם קצה"ח ופשטינא מיהא דלתפוס החבל בתרי ראשין לומר חצר קונה הפקר ביודע שהוא בחצרו ואין יודע שהוא הפקר, וחב לאחרים זה ודאי לא כדמוכח מהראי' שהבאתי ודו"ק:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה