שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן פ
ב"ה:
פרעמיסלא תרח"ם לפ"ק:
להרב החריף המופלג מ' אלי' מרדער נ"י מדזיקוב:
א ע"ד השאלה באחד שצוה בחליו בצואת ש"מ לפני עדים שיתנו הס"ת שלו לאחר מותו לבהכ"נ דק' יעריסלאוו לזכרון לזכות נשמתו אחר שלא הניח זרע אחריו ויום אחד לפני מותו חזר בו ואמר שיתנו לבהמ"ד הנקרא קלויז השייך להרב הצדיק מ' בנימין מענדל ושאל אם ליתן הס"ת לבהכ"נ או לקלויז:
תשובה בדין אם הקדיש נכסיו וחזר קודם מותו כבר ראה כת"ה שהוא מחלוקת הפוסקים דהסמ"ע כ' בסי' ר"נ סקי"א דאם חזר קודם מותו מועיל להוציאו לחולין ונתיבות שם ובסי' רנ"ה ס"ק ב' כ' דאף אם עמד חוזר מ"מ ל"מ לחזור קודם מותו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוא מדברי הנ"י. אמנם זה בהקדש משא"כ בצוה לתת ס"ת שלו לבהכ"נ ל"ש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהס"ת קדושה בכל מקום שהוא ומה שצוה לתת לבהכ"נ כיון דיש לבהכ"נ שאר ספרי תורות ל"ש אמירה לגבוה. דהן אמת דאמרינן בש"ס דב"ב מ"ג דהכל לגבי ס"ת עניים הם והו"ל כמקדיש לעניים דאמרינן אמירה לגבוה לדעת רוב הפוסקים. אמנם כבר כתבתי בתשובה דהרשב"ם כ' בב"ב שם דדוקא כשאין להם ס"ת אחרת מקרו עניים וכ"כ הרא"ש בתשובה דדוקא כשאין להם ס"ת אחרת אין דנין בדייני אותו העיר וכן פסק רמ"א בח"מ סי' ל"ז א"כ הבהכ"נ לא מיקרי עניים ואין שייך בזה לומר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויכול לחזור וכן מצאתי שכ' הגאון מלבוב בשואל ומשיב מהדורא ג' ח"ג סי' פ"ו דבס"ת כיון דבקדושתו קיימא ואין נ"מ אם ינתן לבהכ"נ זו או לבהכ"נ אחרת ל"ש אמירה לגבוה ויכול לחזור וע' לקמן בתשובה הסמוכה אות ה' שהבאתי דברי רדב"ז ח"ג סי' תקכ"ב שכ' דבס"ת אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכתבתי דהרדב"ז כשיטתי' דס"ל ס"ת דין הקדש יש לה. משא"כ לדידן דס"ל דל"ה כהקדש י"ל דל"ש אמירה לגבוה בס"ת דהס"ת נשאר בקדושתה ומה לי אם תהי' הס"ת בעיר זה או בהכ"נ זה והקדש לעניים לא מקרי כיון שיש להם ס"ת אחרת ומ"מ לדינא אין בידינו להורות נגד רדב"ז אך כיון שבלא"ה הסמ"ע פוסק דכיון דלהלכה בעמד חוזר בהקדש ה"ה דיכול לחזור בחליו וכן משמע פשטא דלשון הרמ"א אך בנתיבות חושש לדברי הנימוקי יוסף ובקצה"ח כ' דאם מת ל"ש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דל"ה, רק נדר ונודר ומת אין יורשים צריכין לקיים. אך בנתיבות חולק גם ע"ז וכ' דאם נדר על דבר מיוחד יורשים צריכים לקיים על כן בנ"ד יש לסמוך אסברה דל"ש בס"ת אמירה לגבוה ובודאי יכול לחזור אף לדברי הנתיבות וצריך לתת הס"ת להבהמ"ד שצוה החולה באחרונה לתת: ב ושוב ראיתי כי דברי הנתיבות שכ' בשם נמוקי יוסף דאינו יכול לחזור בחליו אף לצד האיבעי דאם עמד חוזר צ"ע דא"כ הנימוקי יוסף סותר דברי עצמו דבשלהי ב"ב גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי כ' דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש והקשו הראשונים ז"ל והוא קו' תוס' ב"ב תיפוק לי' כיון דש"מ הי' כשהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר דהא לעיל סלקא בתיקו וקאי ממונא בחזקת מרא וקיי"ל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו ותירץ הרמב"ן ז ל דהכא כשהקדיש כשהוא בריא כראוי וכו' ומדלא כ' הנ"י דלק"מ דבהקדש אינו יכול לחזור דאמירה לגבוה וכו' וע"כ גם הנ"י ס"ל דיכול לחזור. ומה שכ' בפ' מי שמת וז"ל וסלקא בתיקו הלכך בין הקדש בין עניים הם המוציאין דנכסי' בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראיה הלכך אם עמד חוזר ואע"ג דאמרינן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו דלא מצי למיהדר על מה שידענו בבירור דעתו אבל הכא מי יימר דדעתו הי' להקדיש אפי' אם עמד הלכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי וכו' כוונתו אמאי אם עמד חוזר והרי כבר הוה כמסור להקדש וכ' דזה דוקא כשידענו בבירור כוונתו אבל הכא לא נודע ואמרינן כוונתו הי' שלא יהיה הקדש עד שימות על כן אם עמד חוזר וה"ה מה"ט יכול לחזור בחליו כיון שלא הי' כוונתו שיהא הקדש עד שימות ל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ונמצא שאין הנ"י סותר דברי עצמו כנלענ"ד. הן אמת דמחנה אפרים ה' צדקה סי' ז' כ' ליישב קו' הרמב"ן שהובא בנ"י דאינו יכול לחזור ממש כדברי הנתיבות עיי"ש. אמנם שם כ' דלפ"ז הלכה כרא"ש ואזלינן לחומרא גם אם עמד והיינו כיון דאמרי' אמירה לגבוה הוה כהקדש מעכשיו רק בתנאי אם ימות והוה ספק בתנאי ומ"ה אזלינן לחומרא אבל לדידן דפסקינן לקולא ואם עמד חוזר ע"כ משום דמספקא לן שמא הי' דעתו שלא יחול הקדש רק לאחר מיתה ומ"ה יכול לחזור ואף דהר"ן כ' בנדרים ל' דבאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום לא מצי הדר בי' זה דוקא בתולה בזמן דל"ה דשלב"ל דזמן ממילא קאתי כמ"ש הר"ן נדרים דף צ' לענין להתיר קודם הזמן אבל בתולה במיתה דהוה דשלב"ל יכול לחזור על כן בנ"ד הי' יכול לחזור דהרי פסקינן דאם עמד חוזר ודו"ק:
ג ואין בהמ"ד בלא חידוש הנה בש"ך סי' רנ"ה ס"ק ה' תמה על הרמב"ם פ"ז מערכין ופט"ו ממעשה הקרבנות דס"ל דבהקדש אינו יכול לחזור אף תכ"ד כדאמרינן בתמורה כ"ה והוא סותר לסוגיא דב"ק דף ע"ג ע"ב דפשיטא לגמ' דהקדש דמי לעדות דתכ"ד כדיבור דמי ועיין במה שכתבתי בספרי לא"ח סי' י"ט אות ג' דברים נפלאים בענין זה, וכעת נ"ל לפמ"ש ר"ת בתוס' ב"ק דתכ"ד תקנתא דרבנן הוא והר"ן נדרים פ"ז הקשה עליו דאיך חכמים עוקרים דבר מן התורה בקום ועשה ובספרי שיח יצחק ת"ל ישבתי כל הקושיות שהקשו על ר"ת. ואמנם שורש אחד כתבתי דהיכא שישנו בשאלה עוקרין דבר מ"ה בקום ועשה דלא גרע כח חכמים משאלה ושם ובספרי בית יצחק יו"ד ח"ר סי' מ"ז הבאתי סברה זו בשם הרדב"ז וכתבתי דכל זה לדברי המבי"ט דחכם מתיר מדאורייתא בלא פתח ושם כתבתי דזה תליא בפלוגתא דלמ"ד דילף היתר נדרים מכי יפליא אין חכם מתיר בלא פתח אבל למ"ד דיליף מלא יחל הוא אינו מחיל אבל אחרים מוחלין חכם מתיר מדאורייתא בלא פתח והארכתי בפרט זה (וע' עוד מזה לעיל סי' כ"ג אות י"א) ולפ"ז סוגיא דתמורה אזלי למאן דס"ל אין חכם מתיר אלא בחרטה מדאורייתא ואין חכמים עוקרין מן התורה אף שישנו בשאלה דדברי חכמים אינן דומין לשאלה ולכן בהקדש תכ"ד לאו כד"ד וסוגיא דב"ק ס"ל דמדאורייתא חכם מתיר בלא פתח ולכן חכמים עוקרין דבר מן התורה אף ההקדש דל"ג דברי חכמים משאלה ולכן אף בהקדש תכ"ד כד"ד. אמנם דברי הרמב"ם עדיין צ"ע דהוא פסק פ"ו משבועות ה"ב היתר נדרים מלא יחל, ומ"מ ס"ל בהקדש אינו יכול לחזור תכ"ד. ואמנם שם כתבתי דאף המבי"ט ל"ס דמדאורייתא מתירין בלא פתח רק בנדרים אבל לא בתרומה וקדשים והקדש ומ"ה בהקדש אין חכמים עוקרין דבר מ"ה ולכן פסק אף תכ"ד אינו יכול לחזור. ואמנם בשכיב מרע פוסק פ"ז מערכין דיש חילוק בין עסוקים באותו ענין דאז ש"מ נאמן באומר מנה לפלוני בידי משא"כ לאחר שעסוקין באותו ענין כמו שפי' הכ"מ והלח"מ דבאמת מדינא הי' יכול השכיב מרע לחזור דבודאי אין דעתו רק שיחול ההקדש לאחר מיתה כמ"ש לעיל. אך מחומרא דאמירה לגבוה אינו יכול לחזור אבל בעסוקים באותו ענין דגם בקנין סודר יכול לחזור. לא אלים הקדש כל כך שאינו יכול השכ"מ לחזור. ולפ"ז צ"ל דס"ל לרמב"ם כמ"ש הנתיבות דאף דבהקדש אם עמד חוזר מ"מ בחליו אינו יכול לחזור רק בעסוקים באותו ענין:
ד ומ"מ בנ"ד בס"ת שצוה לתת כיון די"ל דדוקא בצדקה דהוה לעניים שייך אמירה לגבוה או בנודר מעות לבהכ"נ או חפץ דכיון דהחפץ עד השתא לא קדוש ועתה נכנס לקדושת בהכ"נ שייך אמירה לגבוה משא"כ ס"ת דבלא"ה קדוש ולא ניתוסף קדושה ל"ש אמירה וגם הנתיבות מודה וראיתי בשואל ומשיב מה"ג ח"ג סי' פ"ו שכ' דמה"ט ל"א בס"ת אמירה לגבוה דבודאי לא הי' דעתו להקדיש במעכשיו ולאחר מותו לפמ"ש בת"ח דאסור להקדיש ס"ת שצריך לקיים ועתה כתבו לכם הכונה שיהי' שלו ממש כל ימי חייו ועל כרחך כוונתו שיהי' לאחר מותו של הקדש. אם כי סברא גדולה היא מ"מ גם אם מעכשיו ולאחר מותו הכונה שיתחיל הקנין מהיום ולא יגמור רק במיתתו כמו גבי גט וגם הת"ח מודה דזה לא מיקרי מכירה מ"מ צד סמך יש בזה דבלא"ה הסמ"ע פוסק להדי' דיכול לחזור. וכש"כ אם חזר מקודש לקודש דל"ש הרוחה להקדש. מהני חזרתו דאף להפוסקים דמעני לעני אינו יכול לחזור דשם הטעם דכבר זכה העני משא"כ מבה"כ לבהמ"ד מ"ד ל"ש זכי' דבין כך ובין כך קודש הוא על כן י"ל דיכול לחזור וע' מ"ש בספרי לא"ח ס"ס כ"א בענין חזרה מעני לעני. שוב עיינתי בתשו' שואל ומשיב מה"ק ח"ב סי' צ"ח שציין כת"ה ומצאתי שהרחיב הדיבור בענין חזרה והנה הראה בסוף התשובה שדברי הנתיבות מקור טהור להם בדברי הנימוקי יוסף נדרים פ"ג סוף סוגיא דבר פדא בשם הריטב"א דשכיב מרע שהקדיש נכסיו אע"ג דאם עמד חוזר מ"מ אם לא עמד אינו חוזר דהוה כמקדיש מעכשיו אם ימות והרשב"א חולק וס"ל דיכול לחזור ומה שהקשה הגאון מלבוב על הרשב"א מ"ש באומר סלע זו הקדש לאחר ל' יום דא"י לחזור כבר כתבתי לעיל די"ל זמן ל"ה דבר שלב"ל דממילא קאתי משא"כ בתולה במיתה מ"ה יכול לחזור וז"ב. וקצת צ"ע במה שהביא הנ"י בנדרים דעת הרשב"א דבמקדיש לאחר ל' אינו יכול לחזור והרי הרשב"א בחידושיו לנדרים והובא בר"ן שם מצדד לומר דגם במקדיש לאחר ל' יכול לחזור דהלכה כר"י בירושלמי פ"ג דקידושין ושמא הנ"י מביא דעת הרשב"א שכ' לבר פדא דלדידי' אינו יכול לחזור: ה ובגוף הדין יש לצדד ולומר דאף לדעת הריטב"א הובא בנ"י הנ"ל והנתיבות דאינו יכול לחזור היינו דוקא בלא הקדיש לאחר אבל אם חזר והקדיש לאחר מהני חזרתו דדוקא בחזר ולא הקדיש נהי שאינו חל עד שעת מיתה ע"מ לא הי' מהני חזרתו משום אמירה לגבוה משא"כ בשהקדיש לאחר. וכיוצא בזה אמרינן בירושלמי פ"ג דקדושין בשור זה עולה לאחר ל' מכרה מכור חזר וקנאה הוה הקדש לאחר ל' וה"ה הכא כשהקדיש לאחר הוה כמכרה וקצת יש לחלק סוף דבר כיון דדעת הסמ"ע דיכול לחזור ודעת הרשב"א דאף בלאחר ל' יכול לחזור ובס"ת כיון דבל"א קדוש ואין מוסיף קדושה די"ל דל"ש אמירה לגבוה על כן לדעתי הס"ת שייך למה שהקדיש אח"כ רק באופן שלא יהיה שייך הס"ת ליחיד רק לציבור ויעשה זה בכתב ורצוני שיסכים עוד אחד על הוראה זו:
ידידו: