אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן עח

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן עח

סימן עז

ב"ה:

פרעמישלא "אמת וצדק" לפ"ק:

להרב החריף החסיד בנש"ק כש"ת מ' צבי אלימלך שפירא נ"י האבד"ק בירטשא:

ע"ד השאלה באחד שנאבד בנו שהלך למרחקים וכמה שנים לא נודע מקומו אי' וקפץ ונשבע בנדר (לשון זה איני מבין אם הי' נדר ושבועה או נדר לבד או שבועה לבד) שיתן חמשים ר"כ לצדקה אם יבוא בנו לביתו ובא הבן לביתו והאב השליש הסך חמשים ר"כ ביד שליש וכעת העני האב וגם הבן העני והאב נחלה ר"ל אם יש איזה היתר להחזיר להאב או להבן הסך חמשים ר"ב ?:

א תשובה הנה בחו"מ סי' קכ"ה סעיף ה' מבואר בסמ"ע וש"ך בשם תשובות הרשב"א דאם בא המעות ליד שליח אף שאינו גבאי אינו יכול לשאל על נדרו ובתומים שם ס"ק ה' והובא ג"כ בפ"ת סי' רנ"ח ביו"ד מפקפק בזה דכיון דבמתנה לא אמרינן תן כזכי עדיין לא זכו עניים והרשב"א בתשובה מיירי באומר שיזכה לעניים עיי"ש. ולפענ"ד נראה דלק"מ דכיון דנדר לצדקה כבר נתחייב משעת הנדר והמעות הוא חוב גמור שוב הוה מה שנתן ליד אחר כפרעון חוב דאמרינן בי' תן כזכי ול"מ למש"כ הקצה"ח סי' ר"ץ דבנדר איכא שיעבוד נכסים ודאי הוה חוב גמור משום נדרו אלא אפי' בשבועה דל"ה שיעבוד נכסים כמ"ש הקצה"ח שם וכן אפילו לפוסקים דליכא שיעבוד נכסים בנדר, מ"מ כיון דחייב ליתן מכח שבועתו. שוב בחוב דאמרינן תן כזכי וכבר זכו עניים וא"ל דאם ישאל על נדרו שוב תגלי מלתא למפרע דל"ה חוב ולא נימא תן כזכי ולא זכו עניים דכיון דאם לא ישאל הוה חוב וזכו עניים ל"מ שאלה ועיין בש"ך סי' רנ"ה. ושוב מצאתי בקצה"ח סי' קכ"ה ס"ק ב' שדחה דברי התומים מטעמא דכתיבנא. הן אמת לפמש"כ קצה"ח סי' הנ"ל ס"ק ג' דאף דתן כזכי מ"מ בעינן שיתן ליד המקבל מתורת תנאי ואם אינו מקיים התנאי לא זכה כלל א"כ עדיין יש מקום לומר שיהני שאלה וממילא לא יתן לעניים ולא יתקיים התנאי ולא יזכו העניים ואף לפמ"ש הנתיבות שם דהמקבל יכול למחול התנאי שהוא לטובתו מ"מ בנודר לעניים כיון דל"ה עניים מיוחדים ל"ש לומר שימחלו התנאי מ"מ לדעתי אם אומר תן לפלוני חובי והוא קיבל זאת על עצמו מחויב הוא ליתן לפלוני כיון שקיבל זאת על עצמו ונעשה שומר מחויב מדין השבה לתת למי שזכה לו ואין זה דומה לכל התנאים דאין כופין לקיים התנאי דכאן ל"ה משפטי התנאים רק שקיבל על עצמו לעשות שליחות וכש"כ בשליח לדבר מצוה ע"כ החיוב לתת לעניים וכשיתן לעניים זכה למפרע ע"כ א"א בשאלה ובמה שכתבתי באומר תנה באומר זכה מחויב לקיים התנאי יש לפלפל בכל דברי הקצה"ח ס"ק ג' מ"ש בישוב קו' התוס' ואקצר כי לדינא הדבר ברור דא"א לשאל על נדרו:

ב גם מטעם נודר בעת צרה המבואר בסי' רכ"ח סעיף מ"ה ובש"ך ס"ק ק"ח באריכות אין להתיר דהרי התנה אם יעזור השם ויבוא לביתו ובכה"ג אין לו התרה אך י"ל דבדבר מצוה מתירין כמבואר ברמ"א וכאן הוא דבר מצוה שצריך להחיות נפשו ואייך קודמין. והנה לפמ"ש הש"ך בטעם דנודר בעת צרת אין להתיר משום דהוה כנדר לחבירו משום טובה שעשה לו א"כ להטו"ז שחולק על הרמ"א רכ"ח ס"כ ס"ק ל"ג וס"ל דנשבע לחבירו משום טובה שעשה לו ל"מ התרה. אף לדבר מצוה ה"ה נודר בעת צרה ל"מ התרה אף לדבר מצוה אולם כבר כתבתי בתשובה אחת לישב קו' מהרי"ק בתשובה דהרי כל נשבע להקב"ה הוא בשביל טובה שעשה לו דהקב"ה זן ומפרנס משיב הרוח וכו' וכתבתי דמזה ראי' לשה"מ שחולק על הש"ך ס"ק מ"ג דס"ל לא בעינן לתועלת חבירו רק דבעינן דוקא לתועלת חבירו ע"כ בנשבע להקב"ה דאם יצדק מה יתן לו מ"ה יש לו התרה. ולפ"ז גם נודר בעת צרה דהוה להקב"ה בשביל טובה שעשה לו ודאי יש התרה לדבר מצוה אף להטו"ז וש"ך והש"ך לא קאמר אלא דבלא מצוה ל"מ התרה בדיעבד אבל לדבר מצוה גם הש"ך והטו"ז מודין ע"כ מטעם זה אין להחמיר אך מטעם שהמעות נמצא ביד אחר שנתן מאתו לצדקה אין להתיר נדרו:

ג ובעיקר הדין דמבואר בש"ע דנודר לצדקה נשאל לחכם עד שלא בא ליד גבאי וכתב בפ"ת בשם הרדב"ז דהחכם המתיר בר נדוי הוא שמפסיד עניים אני תמה דכיון דעפ"י דין יש לו היתר בשאלה אמאי אין להתיר לו ומלשון תשובת הרא"ש שהובא בב"י רנ"ח מבואר דלכתחלה מתירין ורדב"ז ח"ג קל"ד מייתי בשם מפורשים דאין מתירין לו לכתחלה והחכם חייב נדוי ולא אדע לע"ע איזה מפורשים ולא הובאו בטוש"ע ולבי אומר לי דהיכי שיש מצוה בהתרתו בכגון שהעני הנודר או שנחלה או שלא יהיה לו שלום בית ע"י כן יש מצוה בהתרה או שצריך המעות לקרוביו גם רדב"ז מודה ומ"מ בנ"ד כבר כתבתי דל"מ שאלה:

ד ואמנם אי מתירין ליתן לו הסך או מקצת ממנו כיון שהעני עתה הנה בסי' רנ"א מבואר דבפוסק צדקה נותנין לקרוביו ודוקא אם היו אז עניים אבל אם היו אז עשירים וירדו מנכסיהם אין נותנין להם והוא מהמרדכי והסברא דכשהיו עניים בשעת הנדר אומדין דעתו דכונתו לקרוביו ולא זכו עניים אחרים משא"כ כשהיו עשירים וזכו עניים אחרים אין לגרוע זכותם. ולפ"ז כש"כ אם הוא בעצמו הי' עשיר והעני אין ליתן לו דכבר זכו עניים אחרים ולכאורה הי' נראה דאם הי' עשיר והעני יכולין ליתן לו דלדעתי נראה דאף בלקט שכחה ופאה דמבואר בש"ס דגיטין י"ב. ובחולין קל"א דעני בעה"ב אסור ללקט דרחמנא אמרה לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו היינו דוקא אם הי' עני בשעת הפאה והלקט דכיון דהי' אז עני ומ"מ רחמנא אמרה שחייב להניח פאה ע"כ אין רשאי לזכות בעצמו אבל אם הי' עשיר בשעה שנעשה הפאה ואח"כ העני הוה כמו עני אחר:

ה ובהכי נלפע"ד לישב דברי רש"י ב"מ דף ט' ע"ב במ שליקט את הפאה שפירש אדם דעלמא שאינו בעל השדה דאי בבעל השדה ל"א ר"א זכה דליכא למימר מיגו דזכי לנפשי' דאפי' עני מוזהר שלא ללקט פאה משדה שלו והר"ש פ"ד דפאה מ"ט הקשה על רש"י מירושלמי דמקשה על ר"א שאמר פ"ה מ"ב וכי איך העני מחליף דבר שלא בא ברשותו דבעה"ב לא מצי לזכות לו והרי ר"א ס"ל דאף בעה"ב עשיר מצי לזכות לעני ומשני בשיטתי' דרבנן השיב ומה מקשה והרי בעל השדה לכ"ע ל"מ לזכות לפירש"י דלא שייך מיגו עיי"ש ובתויו"ט ולפמש"כ מיושב שפיר דרש"י שפיר פי' בגמ' דאמרינן מעני לעני לכ"ע זכי משום מיגו דזכי לנפשי' דע"כ איירי שאינו בעל השדה דאי בבעל השדה אף עני ל"מ לזכות לנפשי' לכ"ע ואף הפקיר השדה ל"מ כמו שאכתוב לקמן בשם מוח"ז הגאון ר' עקיבא איגר כיון שכבר חל האיסור בשעת קצירה וע"כ בגמ' איירי שאינו בעל השדה אבל למ"ד מעשיר לעני מחלוקת וס"ל לר"א דאף עשיר מצי לזכות משום מיגו דאי בעי הי' מפקיר הנכסים והוה עני. שוב י"ל דמיירי אף בבעל השדה דכיון שהי' עשיר בשעה שנעשה פאה אם עתה יפקיר הנכסים ויהי עני מותר לזכות בעצמו כיון דנשתנה וע"כ מקשה שפיר בירושלמי אר"א דס"ל אף עשיר יכול לזכות לעני משום מיגו דאי בעי מפקר לנכסיו אמאי אר"א וכי עני יכול להחליף והרי אף בעל השדה יכול לזכות לעני כדכתיבנא וזה ישוב נכון. הן אמת שיש לומר לסברתו היינו דוקא בהעני דרך מקרה אבל בהפקיר נכסיו ועשה עצמו עני אף שמותר במעשר עני ובלקט שכחה ופאה אבל בשלו עדיין אסור כיון שעשה עצמו עני ואכ"מ להאריך דאף אם בפיאה יהי' מותר מ"מ בהפריש לצדקה ונעשה עני לא יוכל ליקח לעצמו כמבואר במרדכי פ"ב דב"ב ובב"י רנ"א. ובמרדכי הביא ראיה מדהזהיר על מעשר עני שלו ולפמ"ש בהי' עשיר והעני גם במעשר עני מותר ואין ראי' ממעשר עני וע"כ מוכח דמרדכי לא ס"ל כסברתו ויש לפלפל הרבה. ושוב מצאתי במהרי"ט ח"א סי' פ"ה שכ' להדיא דבהי' עשיר בשעה שהפריש והעני מותר במעשר עני שלו דפנים חדשות בא לכאן. ומה"ט ס"ל לר"א בנדרים דאי בעי מפקיר לנכסי' וזה כדברינו ממש דלא כמשמעות המרדכי עיי"ש:

ו והנה אף שבגוף הסברא שכתבתי דהיכי דהי' עשיר והעני אף שהוא בעל השדה מותר במעשר עני שלו יש להתווכח מ"מ מדה טובה אינה חוזרת מ"ש בישוב דברי רש"י. דחזות קשות ראיתי בתוס' ר"ע על משניות פ"ד דפאה אות מ"ג שתמה על תויו"ט שכתב דהא דעני מוזהר על שלו דוקא אם לא הפקיר השדה אבל אם הפקיר דל"ה בעל השדה אינו מוזהר מנ"ל שמא כיון דבשעת קצירה הוה שלו שוב אסור אף אח"כ ע"ש ותמהני עליו שנעלם ממנו במחכ"ת גמ' ערוכה נדרים פ"ד ע"ב דמבואר שם דר"א ס"ל לא נחשדו ע"ה על מעשר עני דאי בעי מפקיר לנכסיו ואף דר"א ס"ל עני מוזהר על שלו מ"מ ע"כ כיון שהוא מפקיר נכסיו מותר במעשר עני שלו כדברי התוס' יו"ט וצע"ג לפמש"כ לעיל יש ליישב דברי הגאון הנ"ל דבנדרים דמיירי דהשתא עשיר י"ל דלא נחשד דאי בעי מפקיר לנכסיו והוה עני וכיון דבשעה שבצר הי' עשיר פנים חדשות באו לכאן ומותר והגאון ר"ע הקשה על תוסיו"ט דמשמע מדבריו דגם אם בתחלה הי' עני והי' מוזהר על שלו מהני שהפקיר השדה וזה מנין לנו ומגמ' אין ראי' כנ"ל ומזה נתחזקו דברינו מה שכתבתי לעיל בישוב דברי רש"י מירושלמי דאף אם נימא בהי' עשיר והעני אסור לזכות מהפירות משדה שלו אבל אם הפקיר השדה כיון דבשעה שהפריש הי' עשיר ולא חל עליו איסור להזהר על שלו דבלא"ה הי' עשיר אם אח"כ העני והפקיר גם השדה ודאי מותר לזכות ושוב שייך מיגו משא"כ אם הי' עני בשעת הפרשה וחל עליו האיסור ל"מ הפקר כדברי הגאון ר"ע ודוק היטב. ושוב הראני הרב החריף ובקי מ' ישראל יוסף גלאט נ"י שכדברי הגאון מהר"ע מבואר בשיטמ"ק ב"מ ל' ע"ב וז"ל דרש"י סובר דגזה"כ שיהא עני מוזהר על שלו לעולם מכיון שבא לכלל פיאה דהרי המפקיר כרמו ובשכיר ובצרו שורת הדין שיהא פטור מפיאה אלא דכתב רחמנא תעזוב יתירה וגזה"כ שלא להפקיע מפיאה ה"נ ל"ש. א"כ דוקא בפיאה שכבר בא לידי חיוב אף שהפקיר השדה אסור לזכות אבל במעשר עני לא גלי קרא ואם הפקיר השדה קודם מירוח שעדיין לא נקבע למעשר מותר לזכות ומיושב דברי הגאון רע"א בפשיטות:

ו ומ"מ נ"ל דאף הוא בעצמו יכול ליקח מן הצדקה כשאר עניים דבמרדכי כ' בא' שנדר לצדקה וקרוביו ירדו מנכסיהן דלכאורה איכא אומדנא שאלו ידע שירדו קרוביו מנכסיהן לא הי' מניח קרובים ונותן לאחרים רק שגדולים אחרים אמרו כיון דניחא ליה בכפרה והלך לפניו צדקתו לא הי' מונע מלעשות מצוה להמתין עד שירדו קרוביו מנכסיהן ומ"מ יש לקרוביו כמו שאר עניים ולפ"ז מש"כ אח"כ אפי' הוא גופיה ל"מ לעכב לעצמו אם העני הכוונה שיעכב הכל לעצמו אסור אך מ"מ יש לו כשאר עניים ואינו דומה למ"ע ופאה שמוזהר על שלו כנלפענ"ד. ודרך אגב אמינא בזה דבחו"מ רע"ג מבואר דהפקר תוך ג' יכול לחזור בו וכ' בנתיבות שם דהתקנה הי' דאף אם יחזור ויזכה בהשדה תוך ג' חייב במעשר אם לא שיזכה בפירות ולא בשדה דאז פטור ממעשר אף תוך ג' בזה נ"ל לישב מה שצ"ע בנדרים פ"ד ע"ב דס"ל לר"א לא נחשדו מ"ה על מעשר עני כיון דאלו בעי מפקר לנכסי' והוה עני ושקיל לי' ורבנן סבר נכסי לא מפקר אינש דמירתת דלמא זכה בהו אינש אחרינא דצ"ע אמאי לא פליגי רבנן אהא דיוצאין בדמאי דאמרינן בסוכה דחזי לי' דאי בעי מפקר לנכסי' ואם אדם מרתת לא מקרי מיגו (הגם שי"ל דבשלמא שלא להחשידו י"ל דעדיף לי' שיאכל טבל משיפקיר אבל מ"מ אי בעי הוה מפקר) מ"מ לפמש"כ יש דרך מרווח דטעמא דרבנן דהרי העני מוזהר על שלו לכ"ע רק דכשיפקיר השדה לא יהי' בעל שדה ויהי' מותר לו המעשר עני ומ"מ אם יזכה תוך ג' בגוף השדה הוה כחזרה כמש"כ הנתיבות ושוב לא יהי' רשאי לאכול המעשר עני וע"כ צריך להמתין ג' ימים שלא יהי' כחזרה ואז יזכה במעשר עני שהפריש כבר דלע"ע השדה אינו שלו ואחר ג' ימים יזכה ומש"ה ס"ל לרבנן נכסים לא מפקיר אינש באופן שלא יזכה רק לאחר ג' ימים ור"א ס"ל דגם מתה אינו מרתת וכ"ז במעשר עני שצריך שיפקיר השדה ואם יזכה תוך ג' ודאי אסורין עליו הפירות של אותו השדה משא"כ מה דאמרינן בסוכה ובפסחים ובשבת דדמאי חזי לי' דאי בעי מפקר לנכסים הכוונה אף שיזכה תוך ג' בתורת זכי' מ"מ לע"ע עני הוא ומותר לאכול דמאי דרבנן לא תקנו דהוה כחזרה רק לענין חיוב מעשר של אותה שדה משא"כ לענין דמאי אחר כיון דלע"ע עני הוא מותר לאכול דמאי ומ"ה לא פליגי רבנן רק בנדרים שם:

ח והנה לעיל הבאתי דברי הקצה"ח סי' ר"ץ שכתב דבנודר אשתעבד לנכסי' דכתיב בפיך זו צדקה, ושם כתב בקצה"ח דבשבועה ליכא שעבוד נכסים דל"ה רק איסור בל יחל ונכסוהי לא אישתעביד עיי"ש ובדבריו נ"ל לישב דברי הש"ך שכ' בסי' פ"ז ס"ק י"ב דבאמר ליתן לעני מנה ואח"כ כופר חייב לשבע היסת כיון דהוה נדר ואסור לחזור. וברמ"א פ"ז סי' ל"ד מבואר דבאמר שנתן לו כפו ליתן לו מתנה והוא כופר פטור מן השבועה אף דאסור ג"כ לחזור וזה צ"ע על הש"ך וכבר תמה בזה בתומים ס"ק כ' ובנתיבות. ולפמ"ש קצה"ח מיושב דבנודר לעני דאיכא שעבוד נכסי וחוב גמור חייב היסת משא"כ בת"כ דל"ה רק שבועה ול"ה חוב גמור רק איסור בל יחל א"צ לישבע דל"ה כפירת ממון רק ב"ד יזהירו על שבועתו וזה ישוב נכון ודוק היטב. ולדינא כבר כתבתי דאין יכול לשאול על נדרו ולו ולבנו אין להם בסך הנ"ל רק כשאר עניים. אך כ"ז אם לא אמר בשעה שנדר שנותן ע"ד בני העיר אבל אם אמר שנותן ע"ד בני העיר, אזי יעשה כ"ת אסיפה וכמה שיסכימו בני העיר לתת לו יתנו כרצונם כמבואר סי' רנ"א:

ט והנה לעיל הבאתי דברי ש"ס דנדרים דר"א ס"ל לא נחשדו עניים על מעשר עני משום דאי בעי מפקיר לנכסיו. ומצאתי במהרי"ט סי' פ"ה ח"א שכ' דאם יש לו פקדון או מלוה ביד אחרים אין לו להפקיר נכסיו דהאחרים יזכו בקנין חצר כדאמרינן בב"ק מ"ט ע"ב בגר. ול"מ אח"כ מה שיזכה הוא ולפ"ז קשיא בגמ' דלא נחשדו עמי הארץ. ושמא יש לעמי הארץ נכסים ביד אחרים ובכה"ג והי' להם פסידא גדולה ול"מ להפקיר נכסים. על כן נראה לפענ"ד דכיון דפסקינן דעד ג' ימים יכול לחזור ואי זכה בו אחר ל"מ לחזור. על כן החצר אין קונה הפקר כזה דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דהרי בזכותו חב להמפקיר. ודוקא בגר אמרינן בב"ק דפקע שעבודו דשם ל"ה חב לאחרים דל"ה לאחרים רק מניעת ריוח. משא"כ במפקיר וחב למפקיר דאינו יכול לחזור מפאת כן לא קנה החצר ולא פקע שעבודו ובזה מיושב קו' הש"ך סי' ס"ו ס"ק כ"ד. מה שהקשה על הרמ"א במפקיר שטר דפקע שעבודו. די"ל כיון דעד ג' ימים יכול לחזור ואם יזכה החצר לא יוכל לחזור החצר אינו קונה במקום שחב לאחרים דל"ש בחצר מיגו דזכי לנפשי' וע' שיטה מקובצת ב"מ י"א. על כן לא זכה הלוה בהחפצים ובהמעות ולא פקע שעבודו אם לא ידע מההפקר ונתכוין לזכות בעצמו. על כן שפיר אמרו בגמ' מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו ואח"כ יכול לקבל הפקדון או המלוה ולזכות בה ולא יודיע להנפקד שהפקיר נכסיו דהחצר ל"ק לו שלא מדעתו. ומה שאמרו בב"ק מ"ט במשכונו של ישראל ביד הגר כיון שמת הגר פקע שעבודו אף דאין לומר דזה מטעם שחצר הלוה קונה חובו דהרי המשכון ליתא בחצרו רק שהישראל אחר זכה בו שם ג"כ הכוונה דכיון דמשכון אינו אלא ערב בעד החוב ומה"ט אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן על כן כיון שמת הגר והחוב ביד ישראל חצירו של ישראל קונה החוב. ושוב לא נתחייב ומ"ה מהמשכון פקע שעבודו אף שאין בחצירו של ישראל דמנה אין כאן משכון אין כאן. וזה דוקא בגר משא"כ בישראל שהפקיר נכסיו ותוך ג' יכול לחזור אם לא יזכה אחר גם חצירו של ישראל הלוה ל"ק החוב דהוא חב לאחרים ול"ק אלא מדעתו מתורת יד. וע"כ כשלא ידע הלוה וקדם אחר וזכה בשטר הי' קונה אלא דבעי מסירה וזה שכתבתי לעיל בישוב קו' הש"ך ודו"ק:

י ושוב השגתי מכתבו שנית ושמעתי שהנודר כבר מת ולא השליש מעות מזומן רק שנתן שטרות במשכון הסך הנ"ל. הנה בהשתנות הענין הרבה יש לדבר ואכקוו דרך קצרה בדבר מי שנדר ומת דעת רמ"א ח"מ סי' רנ"ב ובתשובה סי' מ"ח דנודר ומת אין יורשיו צריכין לקיים. ואמנם בקצה"ח סי' ר"ץ החזיק במעוז הב"י דכיון דבנדר חייב משום בפיך זו צדקה איכא שעבוד נכסים ולא גרע ממלוה ע"פ דלדידן גובה מיורשים אף ממטלטלין ובח"ס ח"מ סי' קי"ד קט"ו כ' ג"כ הכי על כן אין להקל בזה ובנ"ד שנתן משכון שטרות. הנה אם הקדיש שטרות לעניים ל"ק בלא כתיבה ומסירה כמבואר ביו"ד סי' רנ"ח דלא כש"ך סי' ס"ו. אך אם הי' וועקסלין ונכתב ארדרע מיינער אייגעבען דהוה כנכתב לכל מי שמוציאן נקנין במסירה וקנו העניים. ובנ"ד שלא נתן השטרות, רק למשכון עיין סי' ס"ד בש"ך ובנתיבות דשטרות למשכון נקנין בלא כתיבה רק דהש"ך כ' דל"מ לגבות. והנתיבות כ' דלדידן דמטלטלי דיתמי משתעבדין לבע"ח משכון שטר הוה כאפותיקי והגזבר יכול להגבותן וליתן לעניים המעות. ואמנם אלו הי' הנודר חי ולא נתן מעות רק משכון שטרות אם מהני שאלה הנה אם הי' שטרות שצריכין כתיבה ומסירה דלדעת הש"ך ל"ק לגוביינא רק לתפוס עד שיתן דמי' י"ל דמהני שאלה כיון דעניים לא זכו בגוף הממון והגזבר אין יכול לגבות כלל אך בשטרות שא"צ כתיבה וקנה המשכון לגוביינא יש לומר דל"מ שאלה כיון שעניים זכו בהחוב ויש לומר דמהני שאלה כיון שמ"מ המעות אינו של עניים רק בתורת משכון עדיין לא הוה כבא ליד כהן. ע"כ הדבר ספק. אך בנ"ד שכבר מת ולא שאל על נדרו ודאי חייבין ליתן לעניים. ובדבר מה שבנו העני כבר כתבתי בשם המרדכי דאם היו קרובי הנודר עשירים והעני אין להם חלק רק כשאר עניים אך המרדכי מייתי ראי' ממה שהעני מוזהר על מעשר עני שלו וכתבתי לעיל דאף בעשיר והעני ס"ל למרדכי דמוזהר ואמנם לעיל הבאתי דברי מהרי"ט דבעשיר והעני אין מוזהר על שלו. מ"מ גם רמ"א ביו"ד סי' רנ"א סעיף ה' פסק כהמרדכי. וסברת המרדכי דנהי דאיכא אומדנא מ"מ איכא אומדנא להיפך דודאי רצה שיהי' לו זכות. ואם יהיו קרוביו עשירים ויענו רשאים ליטול המעות לא יתנו מעולם המעות דשמא יענו. על כן דעתו בודאי דאף אם יענו לא יטלו. עיין במרדכי על כן אין להקל נגדו אך באם נתן המעות או נדר אדעת הרב או בני העיר הם יכולין ליתן לבנו כמה שירצה:

יא והנה לעיל הבאתי דברי קצה"ח סי' קכ"ה ס"ק ג' דאף באומר הן והן כזכי מ"מ הנתינה לפלוני הוה תנאי ומחויב לקיים התנאי עיי"ש ולכאורה קשה לי לשיטת בעל העיטור הובא בטור אה"ע סי' קמ"ג דקודם שנתקיים התנאי יכול לבטל הגט. וע' בשעה"מ פ"ח מגירושין שמפלפל הרבה בשיטת בעל העיטור. א"כ באומר תן מנה לפלוני אמאי אם בא לחזור אינו חוזר למ"ד תן כזכי והרי מ"מ עדיין תלוי ועומד עד שיקיים תנאו ויכול לבטל המתנה כמו שיכול לבטל הגט ואמנם ל"ק לפמ"ש השעה"מ שם דהבעל העיטור לא ס"ל כן רק בתנאי דקום ועשה דכיון דהאשה עדיין אגידה ביה דאינה יכולה להנשא עד שתקיים תנאו יכול לבטל הגט משא"כ בתנאי בשב ואל תעשה כיון שיכולה להנשא ולא אגידה בי' ע"ש א"כ עד כאן לא ס"ל לבעל העיטור רק בתנאי בגט. משא"כ בכל תנאים וקנינים ודאי אין יכולין לבטל המעשה קודם קיום התנאי וז"ב:

והנני ידידו:

בשולי המכתב בחידושי פרשתי דברי רש"י בב"מ ט' ע"ב שכ' באדם שאינו בעל השדה וכו' דאי בבעל השדה ל"ש מיגו דעני מוזהר על שלו והקשו דהרי אי בעי מפקיר השדה ול"ה שלו ופירשתי דהנה בח"ס א"ח סי' קכ"ד הביא קו' בשם הגאון ר' דוד דייטש לר"א דמודה שאם צייץ טליתו בשבת חייב הואיל ובידו להפקיר כדאמרינן בשבת קל"א אמאי פסח דוחה שבת נימא הואיל ובידו להפקיר הקרקע ופטור מפסח כמ"ש תוס' פסחים ג' ותירץ דר"א כשיטתי' דס"ל בעירוכין כ"ח דאין אדם רשאי להחרים כל קרקעותיו, ואם החרים אינו מוחרם וה"ה להקדיש ולהפקיר אינו יכול ומ"ה ל"ש הואיל לענין ק"פ והא דאמרינן מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו והוה עני היינו דמפקיר ומשייר כל שהוא פחות מר' זוז ומותר ליטול פיאה ומותר להאכילו דמאי עיי"ש א"כ ע"כ הוצרך רש"י לפרש בדברי ר"א באדם שאינו בעל השדה דשייך מיגו דאי בע' מפקיר לנכסיו וישייר קרקע פחות ממאתים זוז דמשמע לרש"י דסתמא קתני אפי' באין לו רק קרקע זו ואי בבעל השדה הרי הוא מוזהר על שלו ואם יפקיר כל השדה ל"מ הפקרו לר"א. ועל כרחך שאינו בעל השדה. וזה הערה נכונה אך גוף דברי הח"ס צריכין ראיה דהפקיר והקדש דומה להחרים כל נכסיו דהוא חרמי כהנים. והרי מוכח מר"א גופי' דיש חילוק דהרי ר"א ס"ל דאף בדיעבד ל"מ החרם ובמשנה עירוכין כ"ג המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר ידור הנאה משמע שהקדיש כל נכסיו ומ"מ מהני ההקדש אך י"ל דשם מיירי ששייר מקצת אך במשנה דשקלים פ"ד המקדיש נכסיו והי' בהן בהמה ראוי' למזבח ר"א אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ומשמע שהקדיש כל נכסיו וכל בהמותיו ומהני ההקדש. אך לענין לכתחלה דפוסק הר"מ פ"ו מעירובין ה"ב דלא יחרים כל בהמתו וכל מטלטלין וכו' ושם פ"ח הי"ג כ' לעולם לא יקדיש ולא יחרים כל נכסיו י"ל דה"ה דלא יפקיר כל נכסיו שהרי הרמב"ם כ' הטעם שהוא מאבד כל נכסיו ויצטרך לבריות וזה שייך בהפקר. ואיך אמרינן מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו וצ"ל דמשייר פחות מר' זוז עוד י"ל דאם מפקיר כדי שיכול לאכול דמאי ובדעתו לחזור ולזכות מותר להפקיר ודו"ק. וע' בספרי חא"ח סי' י"ח בש"ה הוכחתי דמפקיר כל נכסיו והי' בהם עבדים אינו עובר בעשה והקשיתי דמה מקשה אר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה והרי עובר בעשה דלמא הפקיר כל נכסיו דהעבד קנה עצמו ויוצא לחירות ואינו עובר בעשה עיי"ש לפמ"ש הח"ס אינו רשאי להפקיר כל נכסיו מיושב קושיתי ולפמ"ש דלכתחלה ודאי אסור להפקיר נכסיו ניחא ג"כ אך שמא אם עושה זאת כדי לצרף העבד לעשרה מותר להפקיר ועדיין צ"ע בכ"ז ואקצר:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה