אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן עו

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן עו

סימן עה

ב"ה פרעמישלא תרל"ז לפ"ק:

להרב המאה"ג החריף ובקי מ' נתן נטע דים נ"י כעת אבד"ק זבארוב: ע"ד השאלה שאשה אחת נדרה בעת חלי' הש"ט והנזמים שלה, השוים לערך מאתים כסף, ובעלה עמד אצלה והחריש לה כשמעו זאת, וכעת יאמר בעלה שמעולם לא נתרצה לקיים נדרה, ושתיקתו לא הי' מחמת שנתרצה, רק שלא רצה לצערה, והאיש הזה אין בידו לותר כ"כ כי אינו איש אמוד: א תשובה הנה כת"ה הביא דברי הטו"ז שכ' אהא דמבואר בסי' צ' באה"ע ברמ"א, באשה שצותה בעת חלי' לתת כך וכך ממלבושי' ונתרצה הבעל, אם נתנה לעניים אינו יכול לחזור בו וכ' הטו"ז הטעם דהוי נדר דוקא באמר בפירוש אין אבל אם שתק בשעת צוואתה לא מקרי נדר, וע"ז מפלפל אם מהני מחילה בשתיקה, וכ' דל"מ בזה אם מהני מחילה בדבר שהוא בעין. ואף דבמתחלק נכסים על פי' ושתקה מהני מתורת מחילה כמבואר בסי' ק"ו כאן דהנכסים ברשות הבעל ל"מ מחילה. ורק שנדר היא ול"מ שתיקה. ואני תמה בדברי הטו"ז ז"ל ממה דמבואר בכ"מ פ' כ"ז מה' מכירה ובב"י חו"מ סי' רי"ב ובבאר הגולה שם, דדעת הרמב"ם, דס"ל דבאומר מה שיוציא אילן זה לעניים, זכו בהם עניים אף שמת הנודר, ואין יורשיו צריכין לקיים נדרו דכיון שאמר מורישם בפניהם, והם שמעו ושתקו, הו"ל כאלו נדרו הם עצמם עיי"ש. הרי דאף בשתקו אמרינן כאלו נדרו הם עצמם. וה"ה בבעל נמי נימא הכא ודוחק לומר דהב"י סי' רי"ב הנ"ל והכ"מ קאי בשטת המרדכי שהובא בסי' רי"ב שם דס"ל דגמר בלבו לתת צדקה, חייב ליתן ומ"ה ס"ל דמהני שתיקת היורשים, משא"כ לשיטת הרא"ש שם דבצדקה ל"מ גמר בלבו. ל"מ ג"כ שתיקת היורשים. דהרי הב"י בסי' רי"ב שם לא הזכיר כלל שיטת המרדכי והטור שם מייתי שיטת הרא"ש דל"מ קבלה בלב (רק בטיו"ד סי' רנ"ח הזכיר המחלוקת) ומ"מ כ' הב"י דכיון דשתקו היורשים הו"ל כאלו נדרו הם עצמם, והנראה לבאר הענין דידוע דברי מהרי"ט דהיכי דגלוי לכל העולם מחשבתו ל"ה דברים שבלב ורק היכי שאנו מסופקים בדעתו הוה דברים שבלב ומעתה שפיר ס"ל להמרדכי דהיכי דגמר בלבו ליתן צדקה ל"מ דהוי דברים שבלב. ודוקא בקדשים גלי קרא אבל לא בצדקה, משא"כ היכי דנדר לצדקה בפני יורשים דהחפץ ל"ה שלהם ולא היו יכולים למחות בידו ליתן לכל מי שירצה ושתקו ודאי הסכימו על דבריו ואם לא ידעו כלל מהנדר הדין דנדר ומת א"צ יורשים לקיים. אבל היכי ששמעו יורשי' שנדר ודאי נתרצו, וגלוי לכל העולם כוונתם שנתרצו ול"ה דברים שבלב. ומ"ה שפיר כתבו הב"י והכ"מ דהוי כנדרו הם עצמם, ולפ"ז שפיר כ' הטו"ז דכ"ז אם הוא נדר משלו, משא"כ באשה שנדרה מלבושי' דאין בידה למכור, ובעלה שתק דיש ספק בכונתו, אם משו"ה שתק כדי שלא לצערה, או שהסכים לנדרה, וכיון דהוי ספק במחשבתו הו"ל דברים שבלב ע"כ ל"ה נדר כלל, ושוב אף אם הסכים במחשבתו לנדרו ל"מ דנדר בלב לצדקה נ"מ. כנלע"ד לישב דברי הטו"ז שלא יסתרו דברי הב"י:

ב ובעיקר הדין שכתבתי דהיכי דעמד אצל האשה בשעת הנדר ואמר בפירוש שהוא מרוצה הוה כנדר בעצמו, ואם שתק ל"ה נדר. נ"ל לפרש בתוס' כתובות נ"ט ע"ב ד"ה כגון שנדרה היא וקיים לה איהו. שכ' אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עלי', כיון דמשתעבדא לי' אין הנדר חל וכ' המהרש"א ויש לדקדק נהי דמשעבדא לי' מ"מ כיון דקיים לה אמאי אין הנדר חל, ואמנם באבני מילואים סי' פ' ס"ק א' כ' דכיון דאין הנדר חל ל"מ קיים הבעל אח"כ עיי"ש:

הגם שלא הביא דברי המרש"א, ועדיין תיקשי דנוקי שהבעל עמד אצלה בשעת הנדר ונתרצה דבזה ודאי מהני נדרה כמו נדרה מלבושי' ולוקי בכה"ג. ונ"ל דלכאורה קשי' אזה דאמר כופה ומניקתו דהיא נתנה אצבע בין שיני' ות"ל דישאל על הקמתו ול"מ הנדר דבאמת אין הנדר חל ורק בשביל שקיים לה וישאל על הקמתו אך התוס' כתבו בכתובות ע"א דאין נשאלין על ההיקם רק ביום שמעו וכתבו הטעם דל"ג משתיקה. א"כ היכא דמשעבדא לי' והוא שתק אף בעומד אצלה ל"מ נדרה כמ"ש הטו"ז וכתבתי ביאור הדברים דל"ה כנדר הוא כיון דהוי דברים שבלב א"כ אף בעומד אצלה והסכים בפירוש יכול לשאול על הקמתו וליכא לאוקמא בכה"ג דלמ"ל לכוף אותה שתעבור על נדרה והרי יכול לשאל על הקמתו וע"כ מיירי שאסרה הנאת יניקתה עלי' דהנדר חל ומ"ה אינו יכול לישאל על הקמתו רק ביום שמעו ומ"ה כופה ומניקתה היינו לשכור מינקת כמ"ש התוס' ודוק. (וע' לעיל סי' מ"ה אות ה' בדברי תוס' הנ"ל):

ג וכת"ה הקשה על הטו"ז הנ"ל דהרי אנן קיי"ל להחמיר בח"מ סי' רי"ב דגמר בלבו לתת צדקה חייב ליתן כמבואר ברמ"א שם א"כ כיון דשתק משמע בדין המבואר באה"ע סי' צ' בנדרה מלבושי' מודה הבעל שהסכים לנדרה ורק שרוצה לחזור ואמאי ל"מ גמר בלבו ואמנם אין מלשון הטו"ז הכרע די"ל כונת הטו"ז דבשתק יכול הבעל לומר שלא גמר בלבו ושתק שלא לצערה ומה שתירץ דדוקא בגמר בלבו מעצמו אבל אם האשה נדרה ולא הי' בידה לנדור והבעל גמר בלבו ל"מ כיון שבטל עיקר הנדר לא נהירא דלא דמי למתפיס בנדר או בנזירות כמובן ועל כן הנכון כדכתיבנא:

והנה דעת הטו"ז בא"ח תקס"ב דבתענית גם הרא"ש מודה דמהני גמר בלבו והקשתי עליו מתוס' ורש"י נזיר ב' ע"ב באומר אהא הרי זה נזיר ומשני דאומר דאמר בלבו ומבואר שם דל"מ קבלה בלב, רק בנזיר עובר לפניו ואמר אהא והרי נזיר קבלת תענית מיין היא וכן קשה לר"ת דמחלק בין נדר ושבועה כמ"ש הטו"ז שם והרי נזיר דמיא לנדר ול"מ בלב וכתבתי בתשובה אחת (ע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ד') דנזיר שאני דכתיב כי יפליא ובעי דיבור דוקא וכ"כ התוס' שם ד"ה ודילמא דקבלה שבלב אינה כלום דכתיב כי יפליא שיפריש בפיו. וכעת ראיתי דעדיין קשה דבריש נדרים מקשינין נדרים לנזירות ונזירות לנדרים לענין ידות ולענין בל תאחר וקולא וחומרא לחומרא מקשינן א"כ נקיש נזירות לנדרים לחומרא ואם בנזירות גלי קרא קשה להיפך נקשי נדרים לנזירות דלא מהני קבלה בלב. ועוד בנזיר ט' אמרינין מ"ד אין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות וכתבו התוס' דנזירות הוי כהקדש ואמאי ל"מ קבלה בלב. וע"כ נראה לישב שיטת ר"ת ושיטת הטו"ז בדעת הרא"ש עפ"י מ"ש בטורי אבן חגיגה ו' באבני שהם ד"ה דילמא לאפוקי מדשמואל לישב הא דמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום והרי גמר בלבו מהני (באמת הי' בהעלם עינו הבדלח שהיא קו' התוס' עירוכין ה' עיי"ש שכתבו דמה שחשב בלבו באמת קיים ובספרי חא"ח סי' ל"ב אות ט"ו תמהתי על התוס' מהא דקתני שם שאיני נהנה לזה ואמר לזה ושם ע"כ לא אמר כלום. וה"ה בתרומה דקתני שם. וכעת ראיתי דתוס' קאי שם בשיטת ר"ת דגם בנדרים מהני קבלה בלב. ול"ק על התוס' ומצאתי כעת באמרי בינה דיני נדרים סי' כ"ז שהרגיש קצת בזה ונהניתי וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ד' אות ב' שהארכתי בזה):

ד ובטורי אבן שם כ' לישב דאף דבהקדש מהני גמר בלבו מ"מ אם גמר בלבו להוציא בפיו ולא הוציא בפיו ל"מ קבלה בלב וחילי' משבועות כ"ו עיי"ש, (כעין סברא זו כתבתי לעיל סי' ס"ד אות ג' בענין שליחות בתרומה) ולפ"ז י"ל לר"ת ה"ה בנזיר מהני קבלה בלב ודוקא באומר אהא דחזינן שרוצה לקבל בפה ואם ידים שאין מוכיחות ל"ה ידים ל"מ אף קבלה בלב וכן מה"ט דוקא בנזיר עובר לפניו כיון שרוצה לקבל בפה ל"מ קבלה בלב ולעולם בנזיר נמי מהני קבלה בלב. ולפ"ז יש לישב דברי הטו"ז מקושית כת"ה דכיון דהאשה אמרה בפה שנדרה והוא שתק להסכים על דיבורה. והי' בדעתו דדיבורה מועיל ובאמת בדיבורה אין בו שום נדר ולכן מטעם נדר בלב ל"מ דדעתו הי' שיהי' נדר בפה מכח דיבורה וכעין שכתב טורי אבן הנ"ל. איברא דגם דברי הטורי אבן אין ברורים בסברתו וקצת הי' נראה לפמ"ש הריטב"א בשבועות כ"ז דבצדקה אינו עובר על בל תאחר בקיבל בלב והנראה מדבריו דס"ל דחייב ליתן הצדקה. אך בבל תאחר אינו עובר משום דבבל תאחר כתיב מוצא שפתיך, א"כ ה"ה י"ל דאינו עובר בבל יחל בנדר אף לשיטת ר"ת דכיון דכתיב לא יחל דברו בעי דבורו בפה. והגם דר"ת ס"ל דחייב לקיים נדרו ויליף לה מדכתיב כל נדיב לב ומ"מ בבל יחל אינו עובר וה"ה בנזיר י"ל שחייב לקיים נזירתו ומ"מ אינו עובר בבל יחל בנזירות שקיבל בלב כנלע"ד. ובאמת זה צריך עיון רב. ומ"מ לדינא כיון שכתב הטו"ז דל"מ שתיקת הבעל יש לסמוך להקל בנ"ד כמו שיבואר עוד: ה ומה שהביא כ"ת דברי האבני מילואים סי' ץ' שהקשה אמאי הבעל מחויב לקיים נדרה משום דהסכים לנדרה הרי הוי יורש ונודר ומת אין היורשים צריכין לקיים ואי משום נדרו הרי הוי דשלב"ל. והוא לא אמר בלשון אתננו ובאמת ל"ק קו' הא"מ דאף שאמרו המקדיש נכסים אין לו בכסות אשתו ובניו מ"מ הבגדים שלו כמ"ש הב"ש סי' צ' ס"ק נ"ב בביאור דברי הרשב"א ורק שאינו יכול למכור דיש לה ג"כ תשמיש ועל כן אם נדר לאחר שיבוא לידו מהני הנדר למפרע כמ"ש התוס' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה ור' יוחנן דאם לא מת הבן בחיי האב ומכר הבן כשמת היאך מהני המכירה ול"ה דשלב"ל כיון שהי' לו אז קנין הגוף וה"ה הבגדים שעשה לה שהגוף שלו והתשמיש שלה כשנדר וירש הבגדים מחויב ליתן ול"ה דשלב"ל:

ו וכת"ה נתעורר בנידון דידן דנהי שהיא אינה יכולה לנדור לתת הש"ט לעניים מ"מ יש לה טובת הנאה ויהי' מהני הנדר דטובת הנאה יכול להקדיש ולהפקיר כמ"ש המק"ח סי' תל"א בשלמא בש"ע מיירי דהיא מתה וירש הבעל אבל בנ"ד דהיא חי' ויהני הנדר כפי טובת הנאה והביא שכעין זה כתב התה"ד סי' רע"ב. יעיין ידידי בספרי סי' ס' אות י"א ונדפס בטעות כפול סי' פ"ה אות ד' שדחיתי ראיות המק"ח ולפמ"ש שם אינו יכול להקדיש טובת הנאה אך להתחייב כנגדן ועל החפץ שיש לו טובת הנאה אין חל שום קדושה. ובנ"ד שנדרה לתת גוף הש"ט והיא אינה שלה ל"מ נדרה ולו היתה אומרת שנודרת ליתן מעות כשווי הש"ט הייתי אומר שהוא חייב וחייבת עכ"פ כפי טובת הנאה משא"כ מה שאמרה שתתן הש"ט זה אינה שלה אך מ"מ זה אינו דומה לטובת הנאה דמיירי במק"ח ובשאג"א ומשנה דעירוכין דכאן יש לה זכות תשמיש ממש ומ"מ כיון דאמרינן בעירוכין כ"א דשוכר אינו יכול להקדיש ותוס' כתבו שם דיכול להקדיש לאסור עליו כל ימי שכירתו א"כ האשה יכולה לאסור עלי' בקונמות במשך ימי התשמיש אבל מה שנדרה ליתן הש"ט זה אינה שלה ול"מ מה שיש לה תשמיש. ובגוף דברי התה"ד שכתב דאשה יכולה להקדיש נכסי מלוג מדינא לפי שיש לה טובת הנאה מזה ראי' למ"ש המק"ח דטובת הנאה יכול להקדיש, אבל אולי חשש התה"ד למ"ד טובת הנאה ממון או אולי ס"ל כן לתה"ד אבל לפמ"ש הש"ך סי' ש"ג דהלכה טובת הנאה אינה ממון ל"מ להקדיש חפץ שיש לה טובת הנאה. ודוקא למכור הכתובה יכולה דהיינו שמוכרת זכות מבחוץ שאם ימות בעלה יקח הוא החוב אבל שיחול הקדש על קרקע שיש לה טובת הנאה ל"מ ההקדש כמ"ש השאג"א וכבר כתבתי לדחות הראי' ממשנה דעירוכין ושוב מצאתי בבית מאיר סי' צ' תמה על תה"ד דטובת הנאה אין בו ממש אמנם מייתי הוא ג"כ המשנה דעירוכין וגם עליו יש להעיר כמ"ש על המק"ח:

ז והנה מ"ש דהאשה יש לה בש"ט או בבגדים שעשה לה טובת הנאה שאם ימות הם שלה זה ליתא דאלמנה שמין מה שעלי' ואף לשיטת הרי"ף הובא בטוש"ע סי' צ"ט דדוקא אלמנה שמין מה שעלי' אבל גרושה אין שמין ושייך לה הבגדים מ"מ לא מיקרי זאת טובת הנאה כיון שבידו שלא לגרשה ודוקא זכות שאם ימות שייך לה מיקרי טובת הנאה ולא מה ששייך לה בגרושין וכש"כ בש"ט דהוה ככלי זהב ובדולח דיכול למכרה לפרנסת ביתו דאין לה טובת הנאה רק בתכשיטין יש לומר שיש לה זכות מכח המנהג שכותבין בכתובה שיש להאשה חלק עשרים או ט"ו פראצענט בתכשיטין אך בזה אין אומרים כמו שנכתב דמי רק אם יש לה כתובה ונכתב בפירוש:

ח והנה ראיתי דרך אגב בתשובת ח"ס אה"ע ח"א סי' קמ"א פסק דאם מתה האשה בלי זרע קיימא אין הבעל יורש הבגדים שעשה אבי' ומשמע אף הבגדים שהכניסה לו בעת החתונה ואף אם דר עמה כמה שנים וכתב שהוא חידוש דין ומ"מ פסק הכי ומייתי לה מתשב"ץ ח"ב סי' רס"ה ומבי"ט ח"א סי' כ"ט ועיינתי שם ומצאתי כן ובעיני הדבר תמוה דכיון דבגדים הם שלה ממש וכבר זכתה בהם למה לא ירש הבעל והרי שיטת ר"ת הובא בתוס' כתובות מ"ז דוקא דכתב לה פירות כסות וכלים ולא באו לידה אינו יורש אבל מה שבא לידה ודאי הבעל יורש ומה שכתב התשב"ץ כמו דאמרינן פ' נערה דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהיב לה כן נמי אמרינן אבי' לא נתן אלא להתקשט הוא או בנים שלה אבל אם מתה בלא בנים לא אקני לה שירשה בעלה ויתקשט אשה אחרת. אין ראי' מפ' נערה דבגדים שעשה הבעל להתקשט כיון שהיא תחתיו והכל ברשות הבעל אמרינן דלא נתן לה רק שתתקשט ולא להיות שלה והרי לחד דיעה בע"ח שלו גובה ממנו הרי דהוי שלו ממש משא"כ מה שנתן אבי' מתנה הוה שלה ממש ובודאי אם תלוה מעות בע"ח שלה גובה מזה ולמה לא ירש בעלה ועוד מה מקשה בנזיר כ"ד אשה מה שקנתה קנה בעלה ולא מוקי במתנה שנתן אבי' להתקשט דהוי שלה וכיון דאין הבעל אוכל הפירות ולא ירש המתנה ודאי יכולה למכור והמעות שלה ואמאי הוצרך לאוקמא כשנתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וגם זאת תליא בפלוגתא אלא ודאי דל"מ אומדנא למה שבידה ממש והבעל יורש זאת וכן יש להוכיח מסוגיא דב"ק פ"ט דא"כ אמאי עבד ואשה פגיעתן רעה והרי משכחת לה שיגבה ניזק מנכסים אלו. ואע"ג דבלא"ה משכחת לה בשנתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות זה י"ל שלא שכיח וגם מילתא דפשיטא היא אבל אס"ד כתשב"ץ א"כ לאשמעינן כזאת. ע"כ הנראה דתשב"ץ מיירי שיש אומדנא ברורה בעת שנתן אבי' דלא נתן רק להתקשט והשאיר לו זכות בזה כמו שדרך אב ליתן לבתו תכשיטין שלו וכן מיירי במבי"ט אבל בגדים ותכשיטין שהאב נותן בשעת נשואין שיהי' שלה ממש ודאי הבעל יורש ואולי גם הח"ס מיירי בהכי אלא שקיצר בדברים ולדינא צ"ע:

ט ולעיקר הדין אם לא נכתב תוספת כתובה רק כתובה דאורייתא אם נותנין לאלמנה חלק בהשטערינטיכל זו או עשרים פראצענט צ"ע דעיין בנוב"י תנינא סי' ק' ובעטרת חכמי' סי' ט"ו ובארי' דבי עילאי הנדפס מחדש סי' י"ט שדיברו מזה אם יש איזה תקנה בדבר ומסתימת לשונם משמע דאף בלא כתבו דדברים השייכים לגופה שייכים לה עשו תקנה ליתן לאלמנה ט"ו פראצענט אמנם י"ל דמיירי שנכתב בכתובה חוץ מדברים השייכים לגופה וגם בזה כתב הגאון מליסא בספר בית יעקב דאין לה בשטערינטיכעל כלום ועיין ב"ש סי' ס"ו דאם לא נכתב שמין לה המלבוש וה"ה דאין לה אף 15 או 20 פראצענט אם לא נכתב והיורשים מוחזקים מיקרי ואין להוציא מספק תקנה. ותבנא לדינא הנה אם לא נדרה האשה בפירוש שתתן הש"ט כשיברא הבן רק נדבה בסתם יכולה לישאל על הנדר דלא מיקרי נודר בעת צרה כמ"ש בתשו' מהרלב"ח סי' ג' הובא בפ"ת סוף סי' רכ"ח דדוקא דומיא דיעקב דאמר אם יהי' אלקים עמדי ושמרני משא"כ בנודר בסתם בעת צרה אמנם אף באמרה בפירוש כיון שמבואר בתשו' נוב"י תנינא סי' קנ"ט שהבעל הי' יכול להפר נדרה א"כ אף ששתק הבעל יכול חכם להתיר כמבואר סי' רל"ד ויש בזה דבר מצוה כיון שהבעל עני ואין בידו לקנות ש"ט ולפעמים צריך להשכין וגם יש בזה משום שלום בית אם לא יקנה ש"ט וכבר הובא לעיל דאם שתק הבעל ל"ה כנדר הוא והש"ט אינה שלה. ע"כ הנני מסכים להיתר שישאלו שניהם על נדרם ויתנו לעניים דבר מה ואם בידם לתת ט"ו פראצענט מה טוב ויוכלו לתת זאת לאחדים עד איזו זמן וד' יצילנו משגיאות:

והנני ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה