שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן עה
ב"ה:
פרעמישלא "אהיה כטל לישראל' לפ"ק:
שלום להרב הגאון החריף המפורסם. מוה"ר שמעון סופר נ"י אבד"ק ערלויא: בדבר השאלה מי שהניח כתבי חדושי תורה אם מותר לאחר להעתיק מהם ולהדפיסם שלא ברשות היורשים אף אם העתיק בחיי המחבר או יש בו משום גזל:
א תשובה הנה כת"ה דימה זכות ההדפסה לטובת הנאה דמבואר בסי' רע"ו ברמ"א דטובת הנאה אינה בירושה ולפי דברי הש"ך אם הדבר ביד היורשים זכו היורשים וגם טובת הנאה בירושה והביא דברי הקצה"ח שהוא מחלוקת בין השל"ה והש"ך וה"ה הכא הכתבים ביד היורשים תליא במחלוקת ולבבי לא כן ידמה דהרי הכתבים המה ממש של היורשים ואם רוצה אחר להעתיקם ודאי יכולין למחות בידו. על כן אין הספק רק אם העתיק הכתבים שלא בידיעת היורשים או בחיי המחבר אם מותר להדפיסם, ובזה בהשקפה ראשונה לא אדע הפרש בין אם שמע בע"פ חידושי תורה או ראה בכתב והגע עצמך הרי ששמע מאחד חידושי תורה או שלמד אצלו הכי אין מותר ללמד לאחרים ולפרסם חידושי תורה שלו בשם אומרו. ואפי' לאלפי אלפים תלמידים המקשיבים לקולו ולמה אם ראה בכתבים לא יוכל לפרסם בשם אומרו למען שמעתתי' יבדרן בעלמא. אך יש לחלק דכששמע ממנו בע"פ אם לא אמר לו בבל יאמר הרי לא הקפיד אם יאמר לאחר ואם אמר לו בבל יאמר ודאי אסור לומר לאחרים דהתורה והחידוש דילי' הוא ויכול לומר לך רציתי להגיד אבל בלא אמר שלא יאמר מותר ללמוד לאחרים ואדרבא עושה מצוה בזה משא"כ כשיש לו כתבים הנה אם העתיק ברשות המחבר והמחבר לא אמר לו שמקפיד שלא יראה לאחרים ודאי מסכים שילמד עם אחרים וה"ה שמותר להדפיס אך כשהעתיק שלא בידיעת המחבר או שלא בידיעת היורשים יש להסתפק והנה מדברי רמ"א בח"מ ס"ס רל"ב והוא מהמרדכי דבמפקיד אצל ת"ח ספרים מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו וכ' הש"ך שם דהא דאמר במרדכי ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזות מי שגונב ד"ת ומעתיקן (ובתוספתא פ"ו דב"ק המתגנב מאחר ושונה פרקו זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו סוף שמתמנה פרנס על הצבור. ולא אדע למה העתיק הש"ך התוספתא דזה לא מיירי שגונב ומעתיק ספרים אך שלומד בפ"ע ולא עם חבירו. ומה זה ענין לדברי מדרש משלי ושמא משמע לש"ך דגם תוספתא מיירי כהך דמדרש משלי) וכ' הש"ך דמרדכי תרתי קאמר דבקורא בספרים ודאי אדעתא דהכי נתנו לו אך להעתיק ודאי לא הפקיד אדעתא דהכי ומסתמא מקפיד ומ"מ מותר להעתיק משום לא יבוזו כעין שכ' בתשובת הרא"ש הובא ברמ"א שם דבמקום ביטול תורה יכולים ב"ד לכוף לא' להשאיל ספרו ללמוד מהן ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים הרי להדיא דמותר להעתיק מספרים של חברו וללמד לאחרים ולכאורה ה"ה מכתבים של חברו מותר להעתיק ולהדפיסם אך יש לחלק דשם להעתיק מספרים ההדפסים אין לו היזק. והוה זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מדת סדום משא"כ להעתיק מכתבים שלו או של אביו ודאי יכול למחות וגם ההדפסה יכול למחות דכיון דאביו הניח לו דברי תורה ומצוה להדפיסם יכול לומר אנא בעינא לעשות מצוה ואם הוא זכות ממון כש"כ שיכול למחות שיאמר זה זכות הכתבים ושבח הכתבים ויורש יורש שבח נכסים כדאמרינן בב"ב דבבכור פליגי אם יורש שבח אבל יורש ודאי יש לו שבח:
ב והנה אם יורש יורש זכות מצוה יש לעיין דמלשון הרמ"א בח"מ ס"ס קמ"ט ראובן ושמעון שירשו מאביהן שאין לשום אדם כח לבנות בית הכנסת בלי רשותם אינם יכולים למכור לאחרים ולא שום שררה יכולים למכור. והוא מהמרדכי ס"פ החובל משמע דירשו זכות מאביהם. דיש דין ירושה במצוה. ואף דטובת הנאה אין יורשים וזה ג"כ הוה זכות מבחוץ ואין בידם מ"מ מצוה עדיף אולי זה ענין שררות שיורשים בניו אמנם המחבר הביא דין זה באו"ח סי' קנ"ג סעיף י"ב בלשון אחר וז"ל מי שיש לו תנאי עם הקהל שלא יוכל לבנות בית הכנסת כי אם הוא וזרעו אינו יכול למכור זכותו לאחר נראה מדבריו שהקהל בפירוש זכהו לו ולזרעו. ולא ידעתי למה שינה המחבר מלשון המרדכי שכ' ראובן ושמעון שהי' להם ירושה שאין שום אדם רשאי לבנות וצ"ל מדכתב שהרי לא השליטו הקהל אלא לאותו האיש ולזרעו. משמע שהשליטו לזרעו בפירוש. אך י"ל דאם יש ירושה במצוה עדין שררות הכונה לו ולזרעו היינו מדהשליטו לו ע"כ לזרעו ג"כ השליטו אם הם הגונים אבל למכור אינו יכול אף להגון כמ"ש הטו"ז ס"ק י"א. אך מלשון המרדכי דמייתי מאשר ימלא ידו דהיינו יורש אינו יכול למכור נראה דיש ירושה במצוה. ושמא י"ל דבכיון שינה המחבר דבב"י שם מייתי למרדכי ס"פ בני העיר דאין ירושה במצות ומ"ה כ' המחבר בלשון אחר. וע' בספר חסידים סי' תשנ"ז כ' דאין ירושה במצות וע' כנה"ג ס"ס קנ"ג בא"ח. ומצאתי בתשובת הרמ"ז סי' כ' שפסק דראובן שהוחזק בזכות שיוציא ס"ת שלו בביהכ"נ דל"ב חזקה שיש עמו טענה (וזה דלא כמ"ש בד"מ ח"מ סי' קמ"ט אך לפמ"ש בתומים שם י"ל דלא פליגי) וכש"כ בנידון דידן שהחזקה בא לראובן מחמת ירושה ואפי' לענין ממון א"צ טענה נראה דס"ל יש ירושה במצוה. אך ע' שם סי' כ"א שכ' דאפי' למ"ד אין ירושה במצוה יש חזקה במצוה יראה דבלי חזקה יש מחלוקת אי יש ירושה במצוה. וע' שערי תשובה בא"ח סי' קנ"ג ס"ק כ"ז בשם תשו' כנה"ג סי' כ"ז וז"ל מי שהוחזק במצוה כמה שנים ובנו ממלא מקומו הוא זוכה בה ק"ו אם עשאה קצת זמן וכו' ושם הביא תשו' דבר משה ואין לפני. וע' מג"א סי' שס"ו ס"ק ז' הביא בשם כנה"ג לחלק בין מת למכר. ומלשון מהרי"ק סי' קס"א שכ' במי שהניח מעות לחלקם לעניים והיורשים רוצים לחלק בעצמם וכ' דאין יורשים הזכות לחלק דל"ה זכות להורישו לבניו דטובת הנאה אינו ממון ואע"ג דלענין שררה בנו קודם יש לחלק בין זה לשררה הרי דמצוה אינה דומה לשררה. אך י"ל דמשמע מדברי תשובת הרמ"ז דכל עיקר חזקה במצוה הוא מפני דרכי שלום כדאמרינן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום. ע"כ י"ל דיש ירושה במצוה מפני דרכי שלום וזה ל"ש בירושת תורה מ"מ אם הוא זכות שבממון שהריוח הוא שבח הכתבים כמ"ש הרשב"ם בב"ב קכ"ז לענין מלוה בשטר ודאי השבח של היורשים. ועוד יבואר מזה:
ג והנה דברי תשובת הרא"ש הנפסק בש"ע ס"ס רצ"ב דהב"ד יכולים לכוף לאחד להשאיל ספריו אם לא נמצאים ספרים ומהש"ך משמע דאף שבעל הבית מקפיד ול"ש ניחא לאינש למיעבד מצוה בממונו מ"מ יכול להעתיק לא אדע מה כח יש בזה להיות שואל שלא מדעת ולהיות גזלן ובודאי אין שום מצוה דאוריי' דוחה לאו דגזילה דכבר כתבתי בתשובה דמצוה שהוא מז' מצות לא נדחה מפני עשה הואיל ואיסורו נוהג בבני נח. וע"כ צ"ל טעם הרא"ש דזה נהנה וזה לא חסר כופין אותו על מדת סדום דלא כסברת רמ"א סי' שס"ו. אמנם לפ"ז יש לכוף להשאיל אתרוג לחבירו ביו"ט שני אם אין לו אתרוג אחר ולא יקלקל האתרוג ובש"ס דסוכה ל' ארשב"ג ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול וכ' הפנ"י הסברא דכיון דאפשר לצאת ע"י שאלה אין המצוה באה מחמת העבירה דאפי' לא נתכוין לקנותה יוצא ול"ה מה"ב כמ"ש התוס'. וצריך להבין דאם לא רצה להשאיל לו א"א לצאת רק ע"י העברה ואם גזל על דעת להחזיר הו"ל ג"כ גזלן והו"ל מה"ב. אמנם לתשו' הרא"ש ניחא דהרי יכול לכוף להשאיל לו אם אין לו אתרוג אחר ול"ה הגזילה אדעת להחזיר תיכף מה"ב. ומ"ה אם גזל באמת ל"ה מצוה הבאה בעבירה שאפשר לצאת המצוה שלא יעבור כנ"ל:
אמנם לפ"ז אמאי חולק ר"י אר"ש ב"נ וגם אמאי מבואר ברמ"א סי' תרמ"ט דמותר ליטול לולב שלא מדעתו ביו"ט שני ואמאי לא קמ"ל דאם אין לו לולב מותר ליטול בע"כ. על כן נראה דגם הרא"ש מודה בלולב ודוקא בספרים ס"ל כופין דכיון דאמרינן בכתובות נ' עושה צדקה בכל עת זה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים על כן כופין על הצדקה משא"כ בשאר מצוה. וע' מג"א ס"ס י"ח חולק על הש"ך ס"ס רצ"ב. ואקצר:
ד והנני חוזר לגוף הדין הנה נראה דאף אם הרשה המחבר בחייו להעתיק מקצת מהכתבים מ"מ אסור להדפיסם בלי רשות היורשים דאיכא אומדנא שהמחבר לא הרשה להעתיק רק לצורך עצמו שילמוד מהם אבל לא שיפיצם על פני תבל דמדרך העולם שיורשיו ידפיסו ויוציאו לאור. ואם אחר ידפיס אזי לא יוכלו יורשיו להדפיס ולהוציא הוצאות אולי ידפיס אחר אח"כ בטרם שימכרו יורשים הספרים. וגם אולי ידפיס אחר מקצת וישמיט מהכתבים. על כן איכא אומדנא, וכש"כ אם הספר והכתבים שוים ממון כמו שטרות שיורשים וה"ה כתבים ובודאי אסור לאחר להעתיק הכתבים ולהדפיסם שלא ברשות היורשים אמנם אם כבר הדפיס המחבר ספרו הנה כל זמן שלא מכר ספריו ודאי אסור לאחר להדפיס פעם שנית להפסיד להמחבר או ליורשיו אולם אם כבר מכר ספריו בזה יש לעיין דהרי המחבר הוציא לאור חות דעתו ומכר ספריו והרשות ביד כל אדם ללמוד וללמד ואם כלה ספריו למה לא יוכל אחר לזכות בני דורו ולהדפיס ולמכור בזול ועזרא תיקן לישראל שיהיו מושיבין סופר בצד סופר כדאמרינן בב"ב כ"ב ואיך לחתום בעד הספרים. וראיתי להגאון מלבוב בשואל ומשיב מ"ק ח"א סי' מ"ד שהאריך בזה ופשיטא לי' דאסור להדפיס אף בלי הסכמה וח"ר אף שמכר ספריו ומה שלוקחין הסכמה וגוזרין שלא ידפיסו עד משך שנים הוא להתיר להדפיס אחר כלות הזמן אבל בלי הסכמה וגזירה אסור להדפיס ויש לו זכות עולמית ואחר מפכת"ה אינני רואה ראי' לזה דאף שהתורה דילי' מ"מ כיון שנתן ללמוד או מכר ספריו ודאי בעין יפה נתן כדאמרינן בנדרים משה רבינו נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך. ומה"ט לוקחין הסכמה וגוזרין שלא ידפסו כמתכנתו עד משך שנים, ומה שכ' דאם מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות כמתנתו בלי רשותו ולא תהא תורה שלנו כשיחה בטלה שלהם, דז"א דהתורה נאמר מה אני בחנם אף אתם בחנם ואין התורה קורדם לחתוך בה. וגם בכלי מלאכות אם אין לו רשיון מהמלכות ששייך לו הזכות לעולם לא אדע איסור שאחר לא יעשה כמתכנתו. ואף דפרושי דברי סופרים מותר ליטול שכר כמבואר ברמ"א סי' רמ"ו ג"כ רק שכר בטלה אבל שיקח עבור זכותו טבלי טורח מי התיר ואף אם נאמר שמותר אבל לאסור להדפיס עד שישלם עבור זכות מי הוא האוסר והתורה נמשלה למים לשאוב בלי תשלומין ומה שהביא ראי' מצל"ח ד' זאלקווא שנדפס שם שלקחו רשיון מבן הגאון המחבר ליתרא דמילתא עשו כן והרי כל ספרי הגאון מליסא נדפסו הרבה פעמים ונמכרים בזול ולא נדפס רשיון מזרעו ואלו הי' מהצורך ליקח רשיון הי' נמכרים ביוקר על כן צ"ע בהוראתו בזה:
ה אמנם מצד דינא דמלכותא אסור במדינתנו להדפיס וכת"ה שאל אם נאמר בכגון דא דינא דמלכותא דינא הואיל שסותר לד"ת הנה בה' אבדה סי' רנ"ט מבואר דמציל מזוטו של ים צריך להחזיר מצד דינא דמלכותא. ובסי' שנ"ו מבואר דצריך להחזיר מכח דינא דמלכותא דהכי נהיגי וכ' הש"ך דמצד המנהג חייב להחזיר. ולפ"ז י"ל ה"ה בזה שכבר נהגו שלא להדפיס מיראת המלכות חייב להחזיק בדינא דמלכותא בשגם שי"ל דדוקא מה שהוא נגד ד"ת להפסיד ממון על ידו הד"ת בתוקף אבל בדבר שדינא דמלכותא הוא להפסיד מניעת הריוח דלא מיקרי היזק ההכרח מצד ד"ת לקיים דינא דמלכותא מה"ט דאבדה צריך להחזיר. וכש"כ בדין זה שכבר כתבתי שהגאון מלבוב כתב שכן הוא עפ"י ד"ת על כן צריך להחזיק בדינא דמלכותא. וע' חת"ס חח"מ סי' מ"ד מבואר ג"כ דכל שהיא תקנה לטובת בעלי אומנים מחויבים להחזיק בדינא דמלכותא וכש"כ הכא שהוא תקנה לטובת המחברים. והנה יעיין כת"ה בהקדמה לח"ס יו"ד שזקנו הגאון הצדיק לא רצה להדפיס ומכש"כ להרויח ממון ליטול חיים מן העולם ח"ו. וכ' שספריו הפקר כל מי שרוצה להעתיקם יבא ויעתיקם אך מי כמוהו צדיק נשגב והי' פרנסתו בריוח ובעו"ה כהיום הזה בני ת"ח עניים מרודים וההכרח יאלץ להתפרנס מזה מ"מ להלכה לולא דינא דמלכותא לא הי' צריך ליטול רשות מספר הנדפס כבר. אך אין נ"מ במדינתנו דיש דינא דמלכותא:
ו והנה בדין אם בכור נוטל פי שנים מריוח ספרים הנדפסים אחר מות אביהם שנתוכחו בק' דזידיטשוב אחר מות הרב הצדיק מהר"א ואביו צוה לפני מותו לדפוס הספרים. הנה אם ידפסו הספרים קודם חלוקה והבכור תובע שני חלקים בפדיון הספרים ובריוח אין נותנים דהוה שבחא דאתי מעלמא ואין לו בשבח פי שנים, אך אם הבכור תובע קודם ההדפסה חלק בכתבים יראה דאין חילוק בין חיבורים שלו לשאר כתבי הקודש דמבואר בב"ב י"ב דאם הם ב' כרכים חולקים ואם הם בכרך אחד חולקים בגוד או אגוד ולמה אינו נוטל ב' חלקים כיון שהכתבים ראוים ללמוד, וא"ד לשטרות דאינו נוטל פי שנים ואף באבליגאציע שראוים למכור אינו נוטל פי שנים כמ"ש נובי"ק חח"מ סי' ל"ד דשטרות אין גופן ממון דאין עומדין רק לראי' משא"כ כתבי הקודש ראוין ללמוד והוה כשאר ספרים הכתובים בלה"ק שבודאי נוטל פי שנים, ואם אינם ראוים לחלוק יחלקו בגאא"ג ויטול הבכור פי שנים, אך קצ"ע כיון שצוה אביהם שידפסו הם עומדים לשבח ולא להשתמש בגופם והוה כשטרות העומדים לגבות והוה ראוי ולא מוחזק, מ"מ י"ל דלא היה כונת אביהם לדפוס תיכף ולגרוע מפאת כן חלק בכורה רק לע"ע ילמדו ואח"כ ידפסו ע"כ יש לבכור פי שנים,, וע' בס' שערי דעה סי' קמ"ה וקמ"ח, וכפי הנראה דעתו דאין לו בכתבי קודש רק טובת הנאה ואין לו פי שנים אולי הי' השאלה איך הדין לאחר ההדפסה אם יש לו פי שנים בריוח, אבל אם הבכור טוען לחלוק בכתבים ישתנה הדין, ודע דבגוף דברי הנוב"י דמאבליגאציע אינו נוטל פי שנים יש לעיין בזה"ז דהמלכות מקבלות האקציען ורענטען בקאפציא אם חשובים מוחזקים לענין בכור, ובפרט אוריענט שאין עומד לפרעון והוא ככל הסחורות, ונהי שאין פודין את הבכור בהם הואיל והמלכות אין מקבל אות לפרעון מ"מ ל"ה בראוי רק במוחזק וצ"ע:
ז והנני אומר דרך אגב מה שראיתי בתשו' חסד לאברהם סי' צ"ה דשטר שנכתב בו לכל מי שמוציאו הוה גופו ממון ופודין בו את הבכור, וכש"כ לענין שבועה וכפל ואונאה הוה גופו ממון. ולפענ"ד דבר זה לא ניתן להאמר וע' חת"ס יו"ד סי' קל"א שכ' לחלק בין באנקנאטען שצוה המלך לקבלם בכל מקום לשטרות. וכ' שמעולם דנין דין שטרות אף שנכתב לכל מי שמוציאו ולא רפרף אדם מעולם ע"ש ומצד הסברא איך יתכן דהוה גופי' ממון והרי צריך לתבוע החוב והוא אך נייר בעלמא והגע על עצמך הכי עני ואביון יתן שטר שנכתב בו לכל מי שמוציאו יהי' גופו ממון ויפדה בו ואין לחלק בין עני לעשיר, ואם כונתו שטר שהוא שוה למכור בעד סך כזה מ"מ איך נדע ששוה אף פרוטה שלא יבריח נכסיו. ועוד איך אפשר לומר דגונב שטרות ישלם כפל והוא לא גנב השיעבוד רק הנייר והתוס' כ' בב"ק ס"ב דגניבה ושבועה חד דינא אית לי'. וע' בתשו' הרי"ף החדשות סי' קס"ח הובא בשער, משפט סי' ס"ו ס"ק ל"ב שכ' בראובן שהי' לו שט"ח על שמעון והרשה לו לתובעו ואבד ממנו השטר וכו' אם בפשיעה אבד שטר זה ושמעון לא קמודה לראובן דאית לי' גבי' ההיא ממונא ודאי גורם לאבד ממונו של ראובן ומחייבין לי' ללוי לשלומי האי שטרא וכו' ותמה בשער משפט דהרי הרא"ש והטור הביאו בשם רב אלפסי בתשובה דשומר שטרות פטור אף בפשיעה ואם נאמר כדברי הח"ל הנ"ל י"ל דמיירי הרי"ף בשטר כזה שנכתב לכל מי שמוציאו ולשון והרשה לו כונתו שצוה לו בע"פ ותבין, אך כבר כתבתי דדין זה ליתא ואסיים בברכת החיים והשלום:
והנני ידידו:
הלכות צדקה: