אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן סז

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן סז

סימן סו

ב"ה:

פרעמישלא תר"נ לפ"ק:

לכבוד ידידי ה"ה הרב הגאון החריף החכם השלם המפורסים כש"ת מ' מרדכי הלוי יכונה ד"ר:

הורוויטץ נ"י רב ואבד"ק:

פראנקפורט:

דמיין יע"א:

א מה שהעיר כת"ה בישוב דברי הר"ם ספ"ז נזירות שכ' דמה"ט נזיר מצורע מגלח משום שאינו קדוש ול"ה רק ל"ת ועשה דוחה ל"ת וביבמות ה' אמרינן דהוה לתו"ע ורק מפני שישנו בשאלה עשה דוחה ללתו"ע. וכ' דרמב"ם מיירי בתגלחת ראשונה דל"ה קדוש. ובש"ס מיירי בתגלחת שני' וס"ל לש"ס דתגלחת לא מעכבא והוה קדוש ומ"ה הוצרך בגמ' לומר משום שישנו בשאלה וכת"ה מיישב בזה למה נכתב בקרא ראשו וזקנו בתגלחת שני' ולא בתגלחת ראשונה. ומיישב דראשו וזקנו לתנא דראשו קאי אנזיר מצורע לא איצטריך בתגלחת ראשונה דהוא אינו קדוש ול"ה רק ל"ת גרידא ופשיטא דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית. ולהכי לא נכתב רק בתגלחת שני' דתגלחת אינה מעכבת כמ"ש הר"מ פי"א דמצורע. והוא קדוש והוה לתו"ע ומ"מ דחי עשה דמצורע. וזה דבר יקר כי לא ראיתי מי שביאר מדוע נכתב ראשו בתגלחת שני'. אמנם עדיין קשי' דהרי זקנו אתיא לכהן מצורע ובזה אין חילוק בין תגלחת א' לב' ולמה לא נכתב בתגלחת א'. וצ"ל כיון דנכתב ראשו בתגלחת ב' מ"ה נכתב גם זקנו בתגלחת ב':

. אך למ"ד הקפת כל הראש שמי' הקפה ומוקי ראשו למצורע גרידא וזקנו לכהן מצורע עדיין קשיא למה לא נכתב בתגלחת ראשונה דהרי לא מיירי בנזיר. אך לפמ"ש תוס' נזיר נ"ח ע"ב ד"ה הר"ף דגם להאי תנא יליף נזיר מצורע מראשו גרידא דמקרא מלא דיבר הכתוב גם בנזיר. ולפ"ז גם להאי תנא מיושב למה נכתב בתגלחת ב' ונכונים דבריו:

ב אמנם אם לדין יש תשובה על דבריו דהרי התוס' הקשה ביבמות ה' ד"ה ואכתי אמאי דחי הכא עשה ללתו"ע שאינו שוה בכל וביבמות כ' גבי אלמנה מן הנשואין לא דחי עשה דיבום לתו"ע שאינו שוה בכל ותירצו דשאני מצורע דגדול השלום למ"ד מצורע מוחלט אסור בתשמיש המטה. ואם נאמר דהסוגיא קאי למ"ד תגלחת לא מעכבא ומותר בתשמיש לאחר ימי ספרתו אף קודם תגלחת ל"ש גדול השלום ואמאי עשה דוחה ללתו"ע. דנזיר עוד קשה אם תגלחת אינה מעכבת ואינו מגלח רק למצוה למה יגלח השתא ימנה הנזירות קודם התגלחת ואחר ימי נזירתו יגלח. על כן נראה ליישב בדרך זה דהנה אף דתגלחת לא מעכבא מ"מ ראוי לתגלחת בעי דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת. ואף דבנזיר ממורט פוסק הר"מ פ"ח דאינו מעכב התגלחת וא"צ להעביר שער. זה אין לו שער משא"כ ביש לו ואין ראוי לתגלחת וגם בתיו"ט פי"ד דנגעים משנה ט' כ' דמצורע שאני מנזיר לענין מצורע ממורט. ולפ"ז שפיר נזיר מצורע מגלח דאף דתגלחת לא מעכבא זה אם מותר לגלח אבל אם אסור לגלח שוב אינו ראוי לגלח ותגלחת מעכב ואסור בתשמיש ע"כ ממנ"פ מותר לגלח. וע"כ מיושב מה שנאמר ראשו וזקנו בתגלחת שני' כדברי כת"ה וכיוצא בזה כ' הפמ"ג במשבצות, א"ח סי' ל"ב סוף ס"ק ח"י. וז"ל והוי יודע אותיות השם נגמרו ודבוקן למטה רשאי לגררו דאין תימר מדסמכינן ארשב"א לקולא כ"ש לחומרא ודלמא א"צ גרירה ומוחק בחנם זה שבוש דאם אסור לגרור אין ראוי לבילה ופסול הוא ושפיר מפריד ואינו דומה לאיסור שבת שבעבור הזמן ראוי לבילה. אמנם בנ"ד עדיין יש לדחות דא"כ לכתוב בתגלחת ראשונה כקושיתו ואי דלא נדע שמותר בתגלחת שני' דה"א דאין עשה דוחה לתו"ע דבתגלחת שני' איכא עשה זה אינו דאם אסור לגלח דאיכא עול"ת שוב הוה אינו ראוי לתגלחת ותגלחת מעכבא ואסור למנות נזירתו ושוב ליכא עשה ע"כ ממנ"פ מותר. וא"כ ליכתב בתגלחת ראשונה וממילא נדע תגלחת שני', ושמא י"ל כיון דאיכא סברא להיפך דאם מותר לגלח הוה ראוי לתגלחת ותגלחת לא מעכבא ויש עול"ת על כן איצטרך קרא. וכיוצא בזה כ' תוס' ב"מ ל' גבי עלה עליה זכר. ועיין בספרי בית יצחק הא"ח סי' ח' בשולי המכתב כתבתי דבר יקר בהבנת דברי תוס' פסחים מ"ז ע"ב ד"ה שה ולא הבכור עיי"ש ותמצא נועם:

ג וכעת נ"ל לישב בדרך זה קו' הש"ך ביו"ד סי' רס"ב שהקשה על שיטת הד"מ דאם מל תוך ח' א"צ להטיף דם ברית א"כ אמאי מילה דוחה שבת ונימהלו מקודם כקו' הש"ס מנחות ע"ב ואס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת ע"ש ונ"ל לישב דהנה קשיא בהך דמנחות ע"ב דמקשה אקצירת עומר אמאי דוחה שבת וכ' תוס'. אע"ג דלכתחילה מצותה בלילה מ"מ כיון דבדיעבד כשר ל"ה דומיא דתמיד ואינו דוחה שבת וקשי' לי דהנה אף דבדיעבד כשר בנקצר ביום מ"מ כיון דלכתחילה בעי שיהי' הקצירה בלילה ע"כ בעי שיהי' ראוי לקצירה בלילה כמו כל הראוי לבילה ואם אינה ראוי לקצירת לילה בילה מעכבת כעין שכ' תוס' בנדה ס"ו וכמו דקיי"ל בעוף סגי בסימן אחד ומ"מ שמוטה בסימן אחד ל"מ שחיטה דבעי שיהי' ראוי לשחיטת ב' סימנים א"כ מה מקשה ואס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת אני אומר דאם אינו דוחה שבת ול"ה בלילה ראוי לקצירה משום האיסור שוב ל"מ קצירת היום. דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ומה"ט דוחה שבת. ואם דוחה שבת מותר קצירת היום ומה מקשה. ואף דדעת הב"ח הובא בטו"ז א"ח סי' ל"ב ס"ק ח"י לענין ס"ת שראוי' לגרור דמחמת איסור שבת לא מקרי אינו ראוי לבילה מ"מ מדברי רשב"ם ב"ב קנ"ו ע"ב ד"ה בשבת משמע דמחמת איסור שבת מקרי אינו ראוי לבילה. ועוד אף אם בשכיב מרע פסקינן א"צ קנין אף בשבת דמיקרי ראוי לבילה מ"מ בקצירת עומר דעיקר מצוה בלילה ודאי לכ"ע בעי ראוי לקצירת לילה ובילה מעכבת:

ד ולישב קו' זו נ"ל דהנה הוכחתי בספרי בית יצחק יו"ד ח"א סי' ב' בשולי המכתב אות ה' דר"ע וריב"י לא ס"ל הך דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וחילי מהב"י יו"ד ס"ס קצ"ח דמייתי תוספתא אספלנית מלוגמא שהי' בבית הסתרים רבי אומר חוצץ וריב"י אומר אינו חוצץ וכ' הב"י דריב"י ס"ל דבית הסתרים ל"ב אף ראוי לביאת מים ור"ע ס"ל ג"כ כריב"י ובנדה ס"ו ע"ב אמרינן דמה"ט בעינן ראוי לביאת מום משום דר' זירא דכל בש"ס הראוי לבילה. ולפ"ז ריב"י ור"ע לא ס"ל הך דר' זירא. והנה דמנחות ע"ב אמרינן ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה דמלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה שבת ואס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת והיינו דכיון דבשיטת ר"ע רבי' דאביו אמרה ע"כ דס"ל כר"ע לגמרי. והוא לא ס"ל דשאינו ראוי לבילה בילה מעכבת א"כ לא נדחי שבת ואף דלכתחלה מצוה בלילה מ"מ כיון דבדיעבד כשר לא לידחי שבת ואי דשוב ל"ה ראוי לקצירת לילה מ"מ אין בילה מעכבת וזה לשיטת ר"ע. והא דמקשה ורבי לאו תלמידי' דר"ש משום דמשמע דרבי ג"כ קאי בשיטת ר"ע רבי' דר"ש. אבל הרמב"ם שפוסק כר' זירא שפיר פוסק פ"ז מתמידין נקצר ביום כשר ודוחה שבת דאס"ד אינו דוחה שבת ל"ה ראוי לקצירת לילה ושוב נקצר ביום פסול ע"כ ממנ"פ דוחה שבת ול"ק קו' לחם משנה. ומעתה מיושב קו' הש"ך דבמילה בעינן ג"כ ראוי למילה בח' ומ"ה מהני מילה בתוך ח' ואס"ד אינו דוחה שבת שוב ל"ה ראוי למילה בח' וח' מעכבת ועדיין צ"ע דא"כ מה מקשה במנחות ורבי לאו תלמידי' דר"ש והרי רבי ס"ל בקידושין כ"ה כר' זירא בנמצא עצם בין שיניה ושמא י"ל דלסוגיא דקרושין למאי דס"ל לרבי כר' זירא באמת ל"ק על רבי. ורבי יסבור באמת דקצירת העומר דוחה שבת ובמנחות לא ס"ד דרבי כר' זירא. כן נ"ל לישב בדרך פלפול וע' בספרי הנ"ל סי' קכ"ז אות י"ד שדחיתי קצת הראי' מהב"י ס"ס קצ"ח ומ"ש בהגהות ומפתחות לסי' ב' בשם הגאון מלבוב על הב"י הנ"ל ומ"מ לא מנעתי לכתוב העולה על רוחי דרך פלפול וע' מ"ק דף ט"ז ס"ל לר"ש בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה כראה דס"ל כר' זירא דכל הראוי לבילה ולפמ"ש תוס' חגיגה ד' ע"ב ד"ה דכתיב דר"ש מיירי בחזר ונצטרע ודוקא מצורע אין ראי' משם ודו"ק:

ודע דדברי הר"מ צ"ע שכ' פי"א מטומאת צרעת הלכה א' בתגלחת ראשון כיצד מגלח מעביר תער על כל בשרו עד שיעשה כדלעת א"ב למה נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו למעט שיער שבתוך החוטם יע"ש. והרי ראשו וכו' לא נאמר בתגלחת ראשון רק בשני ורק דילפינן מגז"ש כמבואר במשנה פי"ד דנגעים ם ובר"ש שם. ולא הי' לו להרמב"ם לוער לשון זה. והנה בסוגיא זו הארכתי בכמה מקומות וביחוד בישוב דברי הרמב"ם כתבתי בספרי הקטן שיח יצחק עיי"ש:

והנני ידידו סימן סה ב"ה ברעזאן תרי"ט להרב החריף ובקי המפורסים ע' שלום פינאליש מו"ץ דק' מיסמגימ"ן:

א ע"ד הקושיא במכות ט"ז בתוס' ד"ה אי דקטלי' שהקשו דלמא מיירי שהרגה בשוגג ותי' דא"כ הוה כמתה מאלי' ול"ה ביטלו ועדיין קשה דנוקי שהרגה במזיד בלא התראה, וכמדומה שכבר הקשו כן המפורשים נלע"ד לישב דהנה בסנהדרין פ"א מבואר דהורג נפש שלא בהתראה כונסין אותו לכיפה ומבואר ברש"י שם ד"ה ומר סבר ז"ל וכיון דלקה על השלישית לא מעלינן לי' לכיפה דבתרי דיני לא דיינינן ליה וביאור דברי רש"י דלכאורה יכנוס לכיפה ולא לילקי דכיפה חמיר טפי אך כיון דמלקות מחזיקות אינו חייב כיפה עד שילקה ע"כ לוקין ואין דנין כיפה וברביעית כונסין לכיפה ואין לוקין. הרי דכניסה לכיפה פוטר ממלקות א"כ מה"ט ליכא לאוקמא בקטלה בותיד בלא התראה דעדיין אמרינן קלב"מ ואין לוקין משום דבינול העשה והתוס' לא הקשו רק משוגג בלא מתכוין דאין מכניסין לכיפה וע"ז תי' דהוה כמתה מאלי'. וע' תוס' מכות ז' ע"ב ד"ה פשיטא בר קטלא הוא שהקשו תימא אימא במזיד ולא אתרו בי' להנ"ל לא קשה דבמזיד בלא התראה כונסין לכיפה ופשיטא דלאו בר גלות הוא דבתרי דיני לא דיינינן:

ב והנה המהרש"א כ' בביאור קו' תוס' דלוקמא בשוגג אף דחייבי מיתות שוגגין נמי פטורין מ"מ הכא אינו חייב מלקות על שעה שביטל העשה, רק על הגירושין ודבריו תמוהין דא"כ אמאי אמרינן אי דקטלי' קלב"מ והרי אינו חייב מלקות על ההריגה רק על שעת הגירושין. ונ"ל לישב לפ"מ דאמרינן בב"ק צ"א בשור שהמית והזיק אם קדמו ודנו דיני נפשות אין דנין דיני ממונות משום דבעינן אומדנא דבי דינא ולא משהינן עיי"ש א"כ כיון דלמלקות נמי בעינן אומדנא כשנגמר דינו למיתה לא אמדינן ואין לוקין ושפיר אמרו קלב"מ ולא מלקין דלא אמדינן וזה דוקא בוחיד אבל בשוגג דל"ש סברה זו שפיר כ' מהרש"א דהמלקות משום הגירושין ואין באין כאחד. אך לפ"ז שוב קשה קו' ראשונה דלוקמא במזיד ואי דכיפה פוטר ממלקות הרי המלקות באין על הגירושין ולא שייך דלא משהין דינו דזה דוקא במיתת ב"ד משא"כ בכיפה. אמנם בלא"ה התירוץ על מהרש"א צ"ע דאם הכוונה קלב"מ היינו דלא משהינן לי' לאומדנא דבי דינא קשיא שיגמרו דינו למלקות וילקהו ואח"כ יגמרו דינו למיתה כמו בב"ק בשור שהמית והזיק אך י"ל דשם הות ב' דינים ואפשר לדון על ההיזק מקודם משא"כ הכא דא"א לחייב מלקות עד שיתברר שהרג וע"כ צריך לדון על חיוב המיתה והמלקות ביחד וע"כ צריך לגמור דינו למיתה ושוב לא משהינן ודו"ק. ומה שיש להסתפק שמא מי שנגמר דינו למיתה א"צ אומדנא למלקות דמה בכך שימות אך י"ל כיון שלכתחלה צריך לדונו במיתה הכתובה בו שהוא סייף צריך אומדנא שלא ימות במלקות ולא יקוים בו מיתה הכתובה בו: ג והנה בדברי מהרש"א יש לפרש בדרך אחר דבעיקר הקו' בגמ' מה מקשה קלב"מ והלא אינו חייב על הקטלא רק על הגירושין וכבר הקשה כן הריטב"א יש לומר כמו שכ' תוס' בגיטין נ"ג סוף ד"ה מנסך קלב"מ דכיון דאשפת ניסוך אין לחייבו דקלב מ הוה כאסרו אחר ומצי למימר הש"ל ואין לחייבו אשעת הגבהה ג"כ. ה"ה הכא כיון דאקטלה קלב"מ הוה כמתה מאליה ול"ה כביטלו איהו. וכ"כ בתשו' מהר"ם מינץ סי' כ"ז. אך י"ל דזה תליא אם מהני תפיסה בקלב"מ דאם מהני תפיסה ע"כ דחיוב איכא דחשיב כעביד איהו רק דהב"ד. אין מענישין בתרי עונשין אבל תפיסה מהני דעביד אינש דינא לנפשי' אבל אם ל"ע תפיסה דאין כאן חיוב כלל י"ל דל"ח כעביד איהו ויכול לומר הש"ל ובזה אולי תליא הפלוגתא שבין רב לשמואל בגיטין. והנה שיטת הרש"ל הובא בתומים וקצה"ח סי' כ"ח לחלק בין היכא דעבדינן דיני' דאז פטור לגמרי ול"מ תפיסה משא"כ בלא עבדינן דיני' מהני תפיסה עיי"ש ולפ"ז נכונים דברי מהרש"א דבגמ' דאמרינן אי דקטלי' קלב"מ ועבדינן דיני' לקטלה, אין כאן חיוב מלקות דהוה כמתה מאלי' ול"ח ביטלו כלל ואין לוקין אף על הגירושין אבל התוס' שהקשו דלוקמא בשוגג דלא עבדינן דיני' וחיוב איכא דחשיב כבטלו איהו שפיר לוקין על הגירושין ולפ"ז שפיר כתבתי דבמזיד בלא התראה דעבדינן דיניה לכיפה ל"ח כביטלו איהו ואין לוקין אף על הגירושין ודוק. והרבה יש לפלפל בזה ואקצר:

נ"ל לבאר הפלוגתא דרב ושמואל שכ' תוס' דשמואל ס"ל דל"ש לומר משעה דאגבי' קניא דכיון דאטעת ניסוך אין לחייבו הנה כנסכו אחר ויכול לומר הש"ל. ורב ס"ל דאינו יכול לומר הש"ל כיון דנסך בעצמו ליין חבירו. נ"ל דתליא בפלוגתא דאביי ורבא אי כ"מ דארל"ת אע"ע או לא דתוס' כ' בתמורה ה' דהיכי דמהני אם נעשית מאלי' לכ"ע אם עביד מהני ולא פליגי רק היכי דבעינן שיעשה הוא וס"ל לרבא. אי עביד ל"ב דל"ה כעשה הוא ומ"מ לקי ואביי ס"ל דהוה כעביד איהו דאם ל"מ לא לקי וס"ל לרב כאביי דמדלקה ע"כ חשיב כעבד הוא וה"ה במנסך מדחייב מיתה ע"כ כעביד הוא ומ"ה חייב אשעת הגבהה דכיון דחשיב כעושה בעצמו אינו יכול לומר הש"ל וחייב אשעת הגבהה ושמואל. ס"ל נהי דחייב מיתה משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ ל"ט ולא חשיב כעושה בעצמו והוה כנסכו אחר דאומר הש"ל. וגם בסוגיא דידן יש לפלפל בזה אולם הרבה יש לעיין בזה ואקצר. (וע' בספרי חיו"ד ח"ר סי' י"א שכתבתי ביאור רחב ע"ד תוס' גיטין הנ"ל): ה והגה קצת יש לישב הקושיא הנ"ל דנוקמא בהרגה במזיד ולא אתרו בי' דהנה מאן דס"ל ביטלו ולא ביטלו ע"כ ס"ל התראת ספק שמיה התראה דהרי בעינן התראה בשעת שעובר הלאו ואז הוה ספק שמא עא והנה נ"ל דהיכא דלא שכיח שיבטל לכ"ע התראת ספק ל"ש התראה דתוס' כ' בנדה מזו ע"ב דהיכא דאיכא רוב כגון שרוב מביאין שערות בזמנו לכ"ע התראת ס' ש"ה ולפ"ז ה"ה להיפך דרוב אין עוברין רק מיעוט לכ"ע ה"פ לש"ה. ולא פליגי רק בספק השקול. וכן מבואר בשיטה מ' פ"ק דכתובות דהיכי דאיכא ט' גוים וישראל אחד ל"ש התראת ספק שמי' התראה עיי"ש א"כ צ"ע בסוגין דאמרינן אי דקטלה והרי רציחה לא שכיח ואין לוקין פב הגירושין בהתראה שמא יהרגה ויבטל העשה. וצ"ל דמיירי במקום דשכית:

רוצחים. והנה תוס' כ' בריש כתובות דזנות בעדים בלא התראה לא שכים וביארנו הסברא דסתם עדים מסתמא מתרין וכ"כ הפנ"י בריש כתובות. א"ב מיושב קושיתו דליכא לאוקמא בהרגה בעדים בלא התראה ולוקין אגירושין דכיון דזה לא שכיח ל"ה התראה שמא יבטל העשה בדרך זה וילקה דבזה לכ"ע ה"ס לש"ה וזה ישוב נכון. אך בגוף הסברא יש לעיין וגם י"ל נהי דסתם עדים מתרין ע"מ כיון דבעינן שיאמר אעפ"כ אני עושה והיינו שיקבל התראה. א"כ שכיח שיתרו עדים והוא לא יאמר אעפ"כ אני עושה דאינו נהרג ובזה ה"ס שמיה התראה ולא באתי רק לעורר על המעיין. ומה שקשה בתוס' שהקשו דלמא מיירי בהרגה בשוגג והרי בר גלות הוא י"ל דמיירי שהרגה שלא בדרך ירידתו דאינו גולה ודוק:

ו והנה דרך אגב אמינא לישב שיטת ר"ת הובא בב"י סי' רכ"ח דס"ל בנדר ע"ד רבים אף לדבר מצוה אין לו התרה ודוקא בהך דמקרי דרדקי שהרבים שייכים באותו נדר משום לימוד בניהם עוד הביא הריטב"א בשם ר"ת דדוקא בהך דמקרי דרדקי שהי' נדר טעות מהני התרה. והקשו עליו הריטב"א והרא"ש דאמאי אמרינן במכות דלא משכחת ביטול באונס שגירש ואסרה בהנאת תשמישך עלי ע"ד רבים משום דלדבר מצוה יש לו התרה. והרי באותו נדר לא שייכים הרבים וגם ל"ה נדר טעות ונ"ל לישב דהנה בתוס' במכות ט"ו ד"ה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר הקשו דניתי עשה דולו תהי' לאשה ותדחי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל ותירצו דאם אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כדאמרינן בכתובות מ"א. והנה שם בכתובות פי' בשמ"ק ותוס' ישנים הטעם דאם אמרה לא בעינא ליתא לעשה אף דהיא אמרה בעינא כופין אותה לומר לא בעינא משום שהיא ג"כ עוברת ומוזהרת עיי"ש א"כ באונס שאסרה עליו ואמר קונם תשמישך עלי וגירש שהיא אינה עוברת ומוזהרת וגם בלפ"ע אינה עוברת כיון דבדידי' איכא עשה ל"ה מכשול וליכא לפ"ע. שוב אין כופין לומר לא בעינא ושוב העשה דוחה ל"ת ועשה דנדר. ואמאי לא יחזירה ושוב ל"ה ביטלו. אך באמת אין עשה דוחה ל"ת ועשה רק בנזיר דוחה משום שישנו בשאלה כדאמרינן ביבמות ה'. א"כ בהדירה ע"ד רבים דליתא בשאלה שוב אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואינו מחזיר ומשכחת ביטלו. וע"ז דוחה בגמרא דלדבר מצוה יש לה התרה כגון בהך דמקרי דרדקי והיינו כיון דמשכחת לפעמים שישנו בשאלה כגון דומיא דהך דמקרי דרדקי שוב תמיד העול"ת דנדרים קיל ועשה דידי' דוחה לתו"ע שישנו בשאלה. אף דבאונס שגירש, אין לו שאלה כיון דמשכחת לפרקים שאלה העשה דוחה ללתו"ע ולא משכחת ביטלו וזה הערה יקרה:

ז והנה קשה לי בסוגיא זו דאמרינן והא איכא משכון דרחמנא אמר חשיב לו ומשכחת לה ביטלו (ופירש"י כששרפו) ומשני כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם וקשיא דהרי משכחת ביטלו שפרסוהו על המת דנאסר בהנאה ובע"ח קונה משכון ומצי לאסרו כמו דמלוה יכול להקדישו לאביי דלמפרע גובה ובמשכון לכ"ע למפרע גובה כמ"ש בנתיבות ר"ס ע"ב ודעת קצת פוסקים אפי' לא גבהו לבסוף מהני הקדישו דלא כמ"ש תוס' גיטין מ' ואף משכון שלא ברשות קונה כמ"ש קצה"ח סי' צ"ז וא"צ לשלם דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ומ"מ מצות השבת העבוט אינו מקיים דרחמנא אמר השב תשיב לו ובעי מידי דחזי ליה כדאמרינן בב"ב קל"ז ע"מ שתחזירהו לו מידי דחזי ליה קאמר ואם הקדישו לא קיים תנאו על כן לוקין. ונ"ל מזה ראיה למ"ש ז' הת"ש סי' י"ח ס"ק כ"ד דשליח ושומר שהזיקו אפי' בהיזק שאינו ניכר חייבין לשלם וכ"כ בשער המשפט סי' ס"ו ס"ק ל"ד באריכות ומכאן נראה דאפי' מדאורייתא חייב לשלם א"כ בנטל משכון דהוה שומר ואסרו בהנאה חייב לשלם ואיתא בתשלומין ואינו לוקה ודוק היטב (וע' בספרי ח"ר סי' י"ב אות ו' שהארכתי בדין זה וע' בשואל ומשיב להגאון מלבוב מ"ק ח"א סי' רצ"א שהשיב בזה דכל שמשיב ממון בעד המשכון פשיטא דמהני וא"כ אף שאסרו עדיין לא בטלה לגמרי דיכול לחזור דמים. ודבריו נכונים לגירסת התוס' התם איתא בתשלומין אבל לא לגירסת רש"י התם כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם דכאן אינו חייב בתשלומין והרי אני הקשיתי לשיטת רש"י ודו"ק):

הלכות תלמוד תורה:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה