שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן סו
המשך הדרוש הנ"ל:
א דף ו'. תד"ה יקריב אותו הקשו בחייבי חטאות אין ממשכנין ואיך משכחת הא שכופין אותו ותירצו דהיכי דעבר אבל תאחר גם בחטאת ממשכנין. והקשו בזה אתוס' יבמות פ"ח שהקשו לר"מ דס"ל באמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי לר"מ חייב ומה נ"ע והלא אין ממשכנין. ואמאי לא תירצו דמיירי לאחר שעבר ג' רגלים ולר"מ ברגל אחד עובר וע"כ ממשכנין ונראה לישב בדרך זה הנה כבר כ' באור חדש קדושין מ"ב באריכות דבחטאת אין לנו דכופין רק חד קרא. דהא דמקשה בגמ' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למ"ל מיקריב אותו נפקא לא הקשה רק בעולה דיקריב אותו בעולה כתיב אבל בחטאת ליכא אלא חד קרא. ולפ"ז אם נאמר דקרא דכי תדור מיירי באמר ולא אפריש. וקרא ב' דמוצא שפתיך מיירי באפריש ולא אקריב.. א"כ מוכח מקרא דועשית דבחטאת כופין באפריש אבל בלא אפריש אין לנו קרא וי"ל דאין כופין ול"ק קו' תוס' דהא דחייבי חטאות אין ממשכנין ע"כ מיירי באמר ולא אפריש. ואין לנו ראיה דלאחר ג' רגלים ממשכנין בלא אפריש דל"ק קו' תוס'. אמנם אם נאמר דקרא קמא באפריש וקרא דמוצא שפתיך בלא אפריש וע"כ קרא דועשית בלא אפריש ק' קו' תוס' דליכא למימר דמשנה דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין מיירי באפריש ובאפריש אין ממשכנין דא"כ אמאי נקט בעולה ממשכנין לינקט בעולה נוטלין גוף העולה כיון דמשנה מיירי באפריש וע"כ משנה מיירי בלא אפריש וקשה קו' תוס' וע"כ צ"ל דלאחר ג' רגלים ממשכנין בלא אפריש. ומעתה נבאר במה איירי קרא קמא. הנה בקרא קמא כתיב מעמך ודרשינן פרט ליורש וכ' תוס' ד"ה יורש דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא מיירי שהפרישה מחיים ולמ"ד שיעבודא דאורייתא מיירי דלא הפרישה מחיים וכן אמרינן בקדושין י"ג. ולי קשה בסוגיא דקדושין דאיתא דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ע"כ שהפרישה מחיים דלמא לעולם שלא הפרישה מחיים ורק דמיירי בגונא שאבאר. דהנה הפנ"י הקשה בב"ק ק"ד אקרא דשבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים דאמרינן בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא יורשים פטורים. וממנ"פ אם הניח אביהם קרקע הי"ל כפירת שעבוד קרקעות ואם הניח מטלטלין מטלטלין דיתמי לבע"ח לא משתעבדא. וראיתי בפנ"י ח"ד בחידושיו על טח"מ סי' ל"ט שכ' דל"א שעבודא דאורייתא רק מיני' דידי' ולא ביורשים דביורשים ודאי שעבודא ל"ד, וכ"כ בקדושין י"ג וצ"ע דבקדושין גופיה בהך דיביאו יורשים עולתה לא משמע כן וצ"ל דהפנ"י ל"כ רק דהרא"ש ס"ל כן אבל ודאי מ"ד שעבודא דאורייתא גם ביורשים הוא דאורייתא ודוק. אמנם י"ל דמשכחת בפשיטות דמיירי בנתן אביהם משכון שלא בשעת הלואה או שלקח משכון עפ"י ב"ד דהלכה דמחזיר כר בלילה וכו' ומ"מ לא נעשה מטלטלין אצל בניו והמשכון אצל היורשים וטוענין היורשים דאינו חייב רק חמשים על המשכון והוא טוען מאה. דל"ה שעבוד קרקעות ומ"מ המשכנות משועבדים דל"ה מטלטלי דיתמי. ע"כ חייבין שבועה ובטוענים ספק פטורין. וזה למ"ד הילך חייב דמשכון חשיב הילך ולמ"ד הילך פטור עדיין קשה קו' הפנ"י:
ב ולפ"ז קשה בסוגיא דקדושין למ"ל לאוקמא בהפרישה מחיים והלא אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא משכחת לה בנתנה משכון לגזבר דבע"ח קונה משכון. ומטלטלין ל"ה דלא נעשה מטלטלין אצל בניו ע"כ יביאו יורשים עולתה אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מ"מ בע"ח קונה משכון מדאורייתא כמו שכ' תוס' בב"ב קע"ה דלמ"ד שעבודא ל"ד אין ראיה מהוא יוציא את העבוט דבע"ח קונה משכון עיי"ש. (ולהש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' דמשכנו שלא בשעת הלואה דוקא בגבה לגוביינא י"ל דל"ש בגזבר שגבה לגוביינא אך להחולקים על הש"ך י"ל כן). ואמנם נ"ל דגזבר אינו קונה משכון דאמרינן בב"מ קי"ד דגזבר א"צ להחזיר משכון דהקדש א"צ לעשות צדקה. ולפ"ז י"ל לפ"מ דס"ל לרבנן בפסחים ל"א דישראל מנכרי אינו קונה משכון הואיל ול"ש ולך תהי' צדקה ולפ"ז ה"ה הקדש ל"ק משכון. ושוב נעשה מטלטלין אצל בניו ומשכון קרקע בוודאי אינו קונה כדאיתא סי' ע"ג ושוב שעבודא ל"ד. על כן א"א לאוקמא למ"ד שעבודא ל"ד רק בהפרישה מחיים וזה דוקא לרבנן אבל לר"מ דס"ל בפסחים ל"א דישראל מנכרי קונה משכון אף דל"ש צדקה עיי"ש כש"כ דהקדש קונה משכון וא"צ לאוקמא שהפרישה מחיים. ובזה מיושב קו' תוס' פסחים ס"א ד"ה וישנו לאחר מיתה שהקשו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וע"כ בהפריש מחיים א"כ גם בשינוי קודש א"צ להפריש אחר כיון דלא הפרישו מחיים (ולכאורה י"ל דבלא"ה ל"ק דמיירי דהיורש עשה השינוי קודש וצריך להביא אחר מטעם דנהי דאחריות לא קיבל אבל אחריות דנפשי' קיבל אך מ"מ מדאורייתא פטור דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק ובהקדש בלא"ה מזיק פטור מדאורייתא ודוק). ולהנ"ל י"ל דקו' זו יש נ"מ לר"מ ומיירי בנתן אביהם משכון לגזבר מחיים. דלא נעשה מטלטלין אצל בניו ע"כ אם יתנו יתומים ויהי' שינוי קודש עדיין לא נפטרו מהחיוב ומחויבים להפריש אחר. ומעתה מיושבין דברי תוס' ביבמות דבר"ה שפיר הקשו תוס' דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ע"כ קאי קרא דמעמך פרט ליורש באפריש ולא אקריב כמ"ש תוס' וקרא ב' דמוצא שפתיך בלא אפריש. וע"כ בחטאת בלא אפריש ממשכנין וקשיא ממשנה דתני חייבי חטאות אין ממשכנין וע"כ צריך לומר דלאחר ג' רגלים ממשכנין אמנם תוס' ביבמות הקשו לר"מ ואף דגם ר"מ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש בתומים סי' ל"ט מהא דבכורות מ"ח מ"מ הרי ס"ל בע"ח קונה אף ישראל מנכרי. וה"ה הקדש אף דליכא בהקדש ולך תהי' צדקה קונה משכון ומשכחת קרא דמעמך והוא קרא קמא בלא אפריש ועובר בבל תאחר אף שנתן אביו משכון דחייבין בקרבן מ"ה קמ"ל דיורש אימעט מבל תאחר. ולפ"ז קרא דמוצא שפתיך מיירי באפריש ולא אקריב וכיון דבחטאת ליכא רק חד קרא ממילא בלא אפריש ליכא קרא ואין ממשכנין ול"ק כלל ממשנה דחייבי חטאות אין ממשכנין וע"כ אף לאחר ג' רגלים אין ממשכנין בלא אפריש ע"כ שפיר הקשו ביבמות וכריתות. ומדוקדקין דברי תוס' שהקשו לר"מ:
ג והנה מה שכתבנו לעיל דאם הקדש אינו קונה משכון אף בנתן משכון אין חייבין היורשים להביא הנה י"ל דלא מקרי מטלטלי דיתמי כיון שהם ביד הגזבר כדמוכח ממשנה דכתובות פ"ד דמטלטלין שהם ביד אחרים לא הוי דינן כמטלטלי דיתמי אך פשוט דזה למ"ד שעבודא דאורייתא אך למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף שהמשכון ביד הגזבר מ"מ כשמת זכו יורשין בהמשכון ואין משועבד המשכון להחוב וצריך להחזיר המשכון מדאורייתא והא דאמרינן בכתובות פ"ד דמטלטלין שביד אחרים ינתנו לכושל שבהן זה למ"ד שעבודא דאורייתא אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ודאי ינתנו ליורשין אף לבע"ח שא"צ שבועה לא יתנו וכדאמרינן בירושלמי זו תורה וזו אינה תורה ועיין מלא הרועים שעבודא דאורייתא אות כ"א על כן הדין ברור כדכתיבנא וע' מ"ש בשו"ת לח"מ בדברי הנתיבות סי' ע"ב ס"ק ה' שכ' דדוקא במחויב להחזיר משום צדקה כיון שאין יכול למכור לעולם הוה כאפותיקו מפורש ולכן חייב באונסין משא"כ באינו מחויב להחזיר עיי"ש והקשיתי מדברי ר"מ דיליף ק"ו והארכתי בפרט זה:
ד וקצת יש לומר בהא דאמרי' בפסחים לרבנן דישראל מנכרי ל"ק משכון דא"צ צדקה דזה תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן דאם דרשינן טעמא דקרא א"כ כיון דכתבו תוס' קדושין ח' דקונה משכון שלא יהי' הברכה רבית היכי דאין טעון צדקה אינו קונה משכון וזה למ"ד דרשינן טעמא דקרא. אבל למ"ד לא דרשינן טעמא דקרא אף אם אין טעון צדקה קונה משכון. א"כ ר"ש יסבור כרבנן דפסחים ובהכי מיושב מה שהקשה באור חדש קדושין מ"ב דהתוס' הקשו שם למ"ל קרא לשליחות בקדשים ונילף מפרו של אהרן דאיצטריך קרא דל"מ שליח מכלל דבעלמא מהני שליח ותי' תוס' לפירוש מהרש"א דדוקא בחטאת הי' ידעינן שליח משום דאין ממשכנין ובעי דעתו דוקא מ"ה הוה ידעינן שליח משא"כ בעולה דממשכנין. והקשה באור חדש דא"כ הא דמקשה במנחות י"ט לר"ש דואו מוסיף על ענין ראשון ליבעי בעלים בשחיטה דנילף מסמיכה ותירץ בגמ' דיליף מפרו של אהרן דגלי קרא דל"מ שליח מכלל דבעלמא מהני שליח. ולתוס' דלמא דוקא בחטאת מהני שליח משום דאין ממשכנין משא"כ בשאר קרבנות. ולהנ"ל י"ל דהנה עוד הקשה שאור חדש לתוס' בר"ה דלאחר ג' רגלים ממשכנין בחטאת ובעולה אין ממשכנין רק במתעצל להביא מה חילוק בין חטאת לעולה לענין שליחות כיון דבחטאת ג"כ ממשכנין. אמנם לפמ"ש דלר"מ בחטאת אין ממשכנין אף לאחר ג' רגלים וקרא דועשית קאי באפריש וקרא דמעמך קאי בלא אפריש רק שנתן לגזבר משכון כמו שהארכתי לעיל שפיר תירצו תוס' לפמ"ש ההמ"ג פ"ד מחמץ דהרמב"ם פוסק כר"מ דישראל מנכרי קונה משכון וה"ה בהקדש ושפיר תרצו בתוס' בקדושין כיון דבחטאת אף לאחר ג' רגלים אין ממשכנין. ולפ"ז שפיר אתיא סוגיא דמנחות דשם קאי לר"ש דדריש טעמא דקרא ולדידי' בהקדש אינו קונה משכון וע"כ קרא דמעמך קאי באפריש דגם ר"ש ס"ל שעבודא לאו דאורייתא. (דהנה ר"י ס"ל שעבודא דאורייתא י"ל דיליף מהא דדרשינן בכתובות ס"ז נתון תתן אם אינו רוצה נותנין לו ונפרעין לאחר מיתה ומזה מוכח דר"י ס"ל שעבודא דאורייתא ויליף מקרא דהכא ור"ש לא ס"ל שם דנותנין לו אם אינו רוצה וע"כ לא ס"ל דרש זה וס"ל שעבודא ל"ד). וכיון דס"ל הקדש אינו קונה משכון ע"כ קרא דעמך דהוא קרא קמא באפריש וקרא בתרא בלא אפריש ומוכח דממשכנין בחטאת לאחר ג' רגלים ול"ש סברת תוס' דקדושין ולכן הוכיח שפיר מדגלי בפרו של אהרן מכלל דשאר קדשים ל"ב בעלים. והרבה יש לפלפל בזה ואקצר לפי שבכל הפלפול הנ"ל הרבה יש לעיין (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' קכ"ה אות ח' מ"ש בקושית האור חדש מהך דמנחות):
ה בתוס' הנ"ל הנה מה שכתבו דלאחר ג' רגלים גם בחטאת ממשכנין צריך להבין כיון דברגל ראשון עובר בעשה אמאי לאחר שעבר אעשה אין ממשכנין ולאחר שעבר בלאו ממשכנין. ונ"ל הסברא לפמ"ש תוס' במקומו דמה"ט בעולות ממשכנין אף דעולה מכפרה אעשה דכיון דבעשה לא זז משם עד שמוחלין לו חיישינן שמא לא יביא העולה ומ"ה בעי משכונא. ולפ"ז דבעבר אל"ת דל"מ תשובה גמורה לכפר כולה. וכיון דחזינן דמ"מ עבר אל"ת הרי איתרע חזקת כשרות שלו. וחיישינן שמא לא יביא הכפרה ולכן ממשכנין אף בחטאת משא"כ בלא עבר רק אעשה דובאת שמה דלא חמיר לי' לא איתרע חזקת כשרות שלו דסמיך אתשובה ולף דבאומר אחטא ואשוב ל"מ תשובה מ"מ העשה לא חמיר לי' כל כך דסמיך אתשובה ע"כ לא איתרע חזקת כשרות ובודאי יביא החטאת ול"ב למשכנו. וכבר ראיתי למקצת מפורשים דבעבר בעשה נמי איתרע חזקתו ומה"ט כ' רש"י בריש פסחים בודקין שלא יעבור בב"י והקשו תוס' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ותירצו לפוסקים דבחמץ ידוע עובר בעשה דתשביתו א"כ כשלא יבדוק יהי' חמץ ידוע ויעבור בעשה דתשביתו ולא מהני ביטול דהרי יכול לחזור ולזכות אך דמוקמינן אחזקת כשרות ובעבר בעשה איתרע חזקתו עיין במהר"ם מינץ ובשאר מפורשים. ולפמ"ש דבעשה לא איתרע חזקתו כדמוכח מסוגין יש לדחות סברא הנ"ל. הן אמת דאני כתבתי דלר"מ דס"ל חשוד לדבר אחד הוה חשוד לכל התורה כולה ומוכח מבכורות ל' דאף בחשוד על השביעית דל"ה רק עשה חשוד לכל התורה ולפ"ז לר"מ איתרע חזקת כשרות אף בעשה וקשיא לר"מ מה חילוק אמאי בעבר בעשה אין ממשכנין אך לר"מ בעבר אעשה דובאת שמה עבר גם בל"ת דבל תאחר ולא משכחת לר"מ בעבר בעשה לבד. ולפ"ז י"ל דה"ט דר"מ דס"ל בעובר בעשה עובר גם בבל תאחר. דהוא מוכרח לומר כן דאם לא יסבור כן קשיא אקרא אמאי קמ"ל דבחטאת ממשכנין בעבר אלאו ולא קמ"ל דברגל אחד ממשכנין ומ"ה הוכיח דבאמת ברגל ראשון עובר בל"ת. מיהו לפמ"ש לעיל דר"מ לא יסבור דלאחר ג' רגלים בחטאת ממשכנין ליתא להוכחה הנ"ל:
ו איברא די"ל דעד כאן לא ס"ל לר"מ דבעבר בעשה איתרע חזקתו רק בעבר בקום ועשה כגון בשביעית אבל בעבר בשב ואל תעשה גם ר"מ יסבור דלא איתרע חזקתו ול"ה חשוד לכל התורה כולה. ובתשובה ישבתי לקו' הגאון בעל דברי אמת הובא בנוב"י אה"ע סי' ע"ג אהא דכ' בתשובת הרא"ש דאם לא מסר עצמו למיתה היכי דמחויב למסור עצמו ל"ש אין אדם משים עצמו רשע. והקשה דא"כ אמאי אמרו לר"מ בכתובות י"ט דאין נאמנים לפסלו משום דא"א משים עצמו רשע דמחויבים למסור למיתה והרי ל"ש בזה א"א משים עצמו רשע כיון דלא עבר רק בעשה וכתבתי דלר"מ דבעשה ג"כ פסולים לעדות דהוה חשוד לכל התורה כולה. מ"ה שייך גם בזה אין אדם משים עצמו רשע והוא הערה יקרה. לפמ"ש לעיל דבעבר בשוא"ת גם לר"מ ל"ה חשוד לכל התורה כולה ל"ש תירץ זה אך באמת שם עברי אעשה במעשה שחתמו שקר. ע"כ דברינו קיימין מ"מ בגוף הדין דלר"מ פסול לעדות יש לעיין (וע' ח"ר סי' ל"ה אות דה"ו הארכתי בפרט זה):
ז שם בגמ' דף ו' ע"ב הנה מה שהקשו תוס' בבכורות כ"ז ע"ב איך משכחת קרא דשנה בשנה תאכלנו והרי עובר בבל תאחר ברגלים ותירצו דמשכחת בשנה בלא רגלים והקשו דזה דוקא לרבי. אבל לרבנן לא משכחת שנה בלא רגלים. גם הקשה זקיני ח"ץ על הרמב"ם שהביא פ"א מבכורות ה' ח' דבכור יאכלנו בכל השנה. והרי לדידי' עובר בב"ת ברגלים ולא משכחת לדידיה שנה בלא רגלים. נ"ל לישב בפשיטות לפ"מ דאמרינן פ' עד כמה דמדאורייתא הבעלים מחויבים לעכב בדקה ל' יום ובגסה נ' יום ויליף לה מקרא א"כ קשיא אמאי מונין שנה משעה שנראה להרצאה ולא מונין משעה שחייב ליתן לכהן וצ"ל דכיון דאם רצה כהן ליטלו מותר ליטול קרינן בי' תאכלנו שנה בשנה ומונין משעה שנראה להרצאה. מ"מ דבר ברור הוא דאם חל רגל ראשון בתוך ל' או נ' אינו עובר בעשה דובאת שמה כיון דתורה לא חייבו ליתן לכהן עד ל' או נ' כמו דילפינן מבכור בנך על כן משכחת לה שנה בלא רגלים אם חל רגל ראשון בתוך ל' לפמ"ש בטורי אבן דאם חלה ברגל ראשון לא מצטרף הרגל זה עיי"ש א"כ כש"כ דבבכור לא מתחילין הג' רגלים רק אחר הל' יום. ומשכחת תמיד שנה בלא רגלים. והגמ' מקשה משאר קדשים איך משכחת שנה בלא רגלים. אבל אבכור לק"מ וזה תירץ נכון מאוד:
ח והנה לעיל בסימן הקודם בסוגין הבאתי דברי השאג"א סי' ס"ו שכ' דאף דבסוגין מיבעי לן אי נשים עוברת בב"ת מ"מ בנדרים מבואר דעוברת בב"ת דאמרינן דף ד' בחטאת יולדת עובר בב"ת עיי"ש. ואני כתבתי בספרי חא"ה סי' י"ב דהבעל עובר בבל תאחר. וע' מה שהבאתי לעיל דברי תוס' ב"ב קכ"ו דמה"ט עמדו קינין בדינרין אף דמותרת לאכול בקדשים כשהביאה קרבן אחד משום שלא יעברו בבל תאחר ומבואר במשנה דנשים עוברת בב"ת וקשיא לר' זירא מה מיבעי ליה. וכעת נ"ל הנה בירושלמי ר"ה פ"ק אמרינן בעי קומי ר' ינאי כתיב בשמיני יבא עבר ולא הביא מהו שיעבור (ופירש קרבן עדה הכוונה שיעבור תיכף בבל תאחר) ופשיט דכיון שהתירה התורה להקדיש מחוסר זמן אינו עובר דקרא בא להתיר להקדיש מחוסר זמן ופירש קרבן עדה דכיון דאשם מצורע קודם לחטאת ואפ"ה כתיב תחלה יקח שני כבשים וכבשה אחת והיינו אשם. הרי דמקדיש החטאת קודם לאשם עיי"ש. א"כ לפ"ז י"ל לא מיבעי למ"ד אין מחוסר זמן לבו ביום וכ' תוס' מנחות ה' ד"ה אלא אמר ר"ה דלהפרשה אין מחוסר זמן לבו ביום ולא בהקרבה עיי"ש, א"כ אפי' במצורע י"ל שעובר בב"ת תיכף אך אפילו להירושלמי מ"מ ביולדת דכתיב ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. י"ל דעובר תיכף בב"ת דשם לא חידשה תורה שמקדיש עולה קודם לחטאת אף דחטאת קודם כיון דבדיעבד כשר אם הקריב העולה קודם כמ"ש תוס' בקדושין י"ג ובמנחות ה' ול"ה מחוסר זמן על כן עוברת תיכף בבל תאחר. וכיון דלא תלה בל תאחר זה ברגלים גם אשה עוברת ומ"ה אמרינן בנדרים ד'. דבחטאת יולדת עוברין בב"ת וכן מיושב מהמשנה שהקשיתי דיולדת עוברת תיכף בבל תאחר. איברא די"ל דאין הלכה כירושלמי דהוא חידוש גדול וע' בירושלמי שהקשה למ"ד דעובר תיכף במצורע מהברייתא דכולן מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל נזיר ומצורע עיי"ש. סוף דבר לדעתי לש"ס דילן נזיר ומצורע ויולדת אינן עוברין תיכף עד ג' רגלים דלא כירושלמי והרבה יש לדבר מזה. ודע דמ"ש תוס' מנחות ה' הנ"ל דמי לא מודה ר"פ דיכול להפריש החטאת קודם לאשם אף דיש מחוסר זמן לבו ביום לפי הירושלמי שהבאתי עיקר המצוה שיפריש קודם כדכתיב קרא. וזה גופה החידוש דמייתי ירושלמי וקצ"ע על תוס' דלא מייתי הירושלמי. ולפ"ז י"ל דהא דחלקו תוס' בין הפרשה ובין הקרבה נלמוד מקרא דאין מחוסר זמן בו ביום בהפרשה כיון דגלי קרא. איברא דהפני משה לא פי' כן בירושלמי. אך דמקדיש תחילה האשם והא דהתירה תורה מחוסר זמן פי' הוא הכונה שהפריש ג' בהמות שהי' עשיר והעני קודם שהוקרב האשם דהדין הוא דמייתי חטאת העוף בעני ונמצא שמקדיש חטאת העוף קודם שהקריב האשם. ואיני מבין דבריו דאם תמיד צריך להקריב האשם ואח"כ להקדיש גם כאן יקריב האשם ואח"כ יקדיש חטאת העוף. ואם תמיד מקדיש חטאת קודם שיקריב האשם גם כאן אין חידוש סוף דבר פירושו לא נודע לי והמובחר כפי' קרבן עדה ודוק. והנה בקרבן עדה כ' חידוש דין דאם דל ואין ידו משגת מפריש חטאת ועולת העוף והאשם עליו חובה להפרישו אח"כ. וגם זה חידוש דין ולא נמצא בש"ס דידן ולא ברמב"ם דבודאי מחויב להקריב האשם קודם לחטאת. ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו וצ"ע בדין זה:
ט עוד מבואר בירושלמי ריש ר"ה ר' בשם רבנן דתמן באומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת כיון שבא שני בשבת ולא הביאה עובר. ומשמע דתיכף עובר בבל תאחר. והנה הר"ן נדרים דף ד' כ' ג"כ דאם קיבל עליו נדר שיחול מיד עובר בבל תאחר תיכף. אבל הרשב"א שם כ' דכמו דבקרבנות אינו עובר רק בג' רגלים כן בנדר אינו עובר רק בג' רגלים וצ"ע דהרי בירושלמי הנ"ל מבואר דאם קיבל להביא מיד עובר תיכף וצ"ע על הרשב"א, עוד צ"ע בענין זה על טורי אבן שמפלפל אי בפסח בזמנו עובר בבל תאחר הואיל ואין לו תשלומין עיי"ש פלפול עצום והרי הוא איבעי בירושלמי פסח בזמנו מהו שיעבור ולא נפשט בירושלמי ולמה לא מייתי טורי אבן:
י עוד צ"ע בסוגיא דאמרינן דלרבי הוה שנה סתם שס"ה יום. ולפ"ז משכחת מותר הפסח שיהיה ראוי לפסח בשנה הב' כגון שהקדיש בע"פ בן ח' ימים ונשתייר והוא יהיה ראוי לפסח בשנה הבאה דלא עבר שנתו לרבי ואמאי לא משני בש"ס דפסחים ע"ג ובחולין ל' דאמרינן ש"מ פסח בעי עקירה ומשני כגון שהיו בעלים טמאי עת דראוי לפסח שני ולא משני ה"מ רבי הוא ובעי עקירה דראוי לשנה השנית ומשכחת בגונא דכתיבנא:
יא והנה נלע"ד דאף דאין נשאלין על ההקדש אלא מדוחק מ"מ אם הקדיש והפריש ועבר בבל תאחר מצוה לאתשולי על ההקדש לתקן האיסור והלאו דבל תאחר. ובהכי אשכחנא פתרא למה דמבואר בנדרים פ' הנודר דהקדש לא בטל דהוה דשיל"מ וכ' הר"ן דהוה דשיל"מ ע"י פדיון והקשה בשעה"מ ה' מאכלות אסורות דהר"ן גופי' כ' לקמן דדוקא קדשי בדק הבית הוה דשיל"מ ע"י פדיון דעומד לפדי' אבל סתם הקדש אינו עומד לפדיה עיי"ש ולהנ"ל משכחת הקדש שיהי' דשיל"מ ע"י שאלה בעבר בבל תאחר דאיכא מצוה. ועיין במוצל מאש סי' כ' מייתי דברי הת"ה דף ק"ג בהקדש הוה דשיל"מ ע"י שאלה ותמה עליו ולפמ"ש דבריו נכונים דמיירי בכה"ג. ובטורי אבן חגיגה י' ע"ב הקשה אמאי נדרים ונדבות אין קריבין מדאוריי' למ"ד חשנ"ב ל"ד נימא הואיל ואי בעי מיתשל עלי'. וצ"ל דהואיל דלא שכיח ל"א ואין נשאלין על הקדשות אלא מדוחק. ולפ"ז בעבר אעשה ולא הקריב ביו"ט ראשון דמצוה לאתשולי עלי' כדכתיבנא י"ל דאמרינן הואיל מדאורייתא ולפ"ז יש לפלפל בסוגיא דביצה י"ט ע"ב. אולם אשים מחסום לפי. אולי אבאר במקום אחר: