שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן סה
בעזה"י דרוש לשבת שובה:
תרמ"ד לפ"ק פה:
פרעמישלא בסוגיא דבל תאחר ר"ה ד' ה' ו':
א בר"ה דף ד' רגל שבו ראש השנה לרגלים נ"מ לנודר למיקם עלי' בבל תאחר ור' שמעון הוא הקשה בפנ"י מה נ"מ אם עובר בבל תאחר והרי בלא"ה ברגל ראשון עובר בעשה ואלאו דבל תאחר אין לוקין כמבואר בר"מ ומה נ"מ. ולכאורה נראה דנ"מ אם אין לו רק קרקע וצריך לבזבז יותר משליש שימכור קרקע ויקח קרבן. דהרי הרשב"א והר"ן פ' לולב הובא בב"י ובש"ע א"ח סי' תרנ"ו ובי"ד סי' קנ"ו כ' דא"צ לבזבז יותר משליש ממונו בשביל מ"ע אפי' במצוה עוברת כגון סוכה ולולב עיי"ש. אך בל"ת מבואר שם בשם הראב"ד דצריך לבזבז כל ממונו. א"כ ברגל ראשון א"צ לבזבז יותר משליש משא"כ אם עובר בבל תאחר צריך לבזבז כל ממונו. איברא דהפמ"ג סי' תרנ"ו כ' דעיקר החילוק בין עשה לל"ת היא דבקום ועשה א"צ לפזר ממונו שלא יעבור בשב ואל תעשה. משא"כ היכי שיעבור בקום ועשה וכ"כ בפתיחה כוללת ח"ד אות י' וכ' דלפ"ז אם אנסו עכו"ם שלא יבער חמץ א"צ לפזר כל ממונו שהרי יעבור בשוא"ת (ואין לטעות לפ"ז לומר דאם כל הונו הוא חמץ א"צ לפזר ממונו לבערו דזה טעות הרי זה עיקר החיוב לשרוף ממון ולבערו וע"כ כ' הפמ"ג אם אנסו נכרי אם מחויב לפזר ממונו ע"ז. משא"כ שיבער החמץ זה עיקר המצוה) ולפ"ז ה"ה בבל תאחר דהוה שוא"ת א"צ לפזר ממונו. ושוב קשיא מה נ"מ ובגליון שם כתבתי דלהפמ"ג מיושב מה שכ' החינוך מצוה תקפ"ח דאם יבא לידי הפסד גרמי ויצטרך למכור חפציו בזול לשלם לפועלים אינו עובר בלא תלין ובמוצל מאש סי' מ"ה תמה עליו דהרי מחויב לפזר ממונו שלא יעבור בלאו. ולהפמ"ג ניחא דבשוא"ת א"צ לפזר כל ממונו עיי"ש. ועכ"פ חזינן שיש פלוגתא בזה וקצת ראיה להפמ"ג דהרי במצות צדקה א"צ לפזר כל ממונו אף שכ' תוס' בכתובות כ' דבמצות צדקה איכא לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ וע"כ כיון דהוי בשוא"ת א"צ לפזר כל ממונו. והפלא שראיתי בפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות כ"ח דעוסק במצוה פטור אף ממצות ל"ת בשוא"ת כגון אונן בחה"מ פסח אין מוזהר לבער חמץ אף שעובר בב"י עיי"ש וכל המפרשים הקשו אהא דפטור למיתב ריפתא לעני בשומר אבידה אף דעובר בלאו דלא תאמץ עיין בתשו' של הגאון מהרצ"ח סי' י"ג וכבר הקשה כן הגאון מליסא בכתובות מ"ט ע"ב הכי עוסק במצוה פטור ממצות ל"ת. ולדברי הפמ"ג באמת כן הוא דפטור בשוא"ת. ומ"מ דברי הפמ"ג תמוהין לדעתי. ולדעתי בלאו אף בשוא"ת צריך לפזר כל ממונו דהטעם דבמ"ע א"צ לפזר כל ממונו כ' הר"ן פ' לולב שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור ומתוס' ב"ק ט' משמע דאל"כ הרי שיקרה לו ג' מצות ויצטרך לתת כל ממונו משא"כ במל"ת למה הביא על עצמו זאת כגון בנדר למה נדר ולא חש שלא יהי' לו לשלם. אך לפ"ז גם במ"ע דובאת שמה י"ל כן בנדר וע' בתשו' חות יאיר סי' קל"ט כ' ג"כ כהפמ"ג דבשביל לאו דלא תלין א"צ לפזר כל ממונו דהוא בשוא"ת והובא בפתחי תשובה יו"ד סי' קי"ז עיי"ש שהאריך קצת ע"כ עוד הדבר צ"ע:
ב וראיתי דרך אגב במוצל מאש סי' מ"ה הנ"ל שכ' דה"ה דמותר להשביע לחבירו אף שיודע שנשבע לשקר ועובר בלפ"ע דהלכה כרשב"ג דאמר פ"ה דמעשר ב' הלעיטהו לרשע וימות. והנה גם אנכי כתבתי כן בספרי לא"ח סי' כ"ט אות ד' לישב דברי הש"ך יו"ד סי' קנ"א ממה שהקשה עליו דגול מרבבה לענין מומר דאינו מחויב להפרישו. אמנם במ"ש לענין שבועה אין דבריו צודקים חדא דשם אין הוא עושה מעשה משא"כ שהוא משביעהו אין ראיה מרשב"ג.. גם הכי מאן דפליג ארשב"ג לא יסבור שמותר להשביעו והרי התורה התירה דכתיב כי הוא זה ומה קושיא אתורה ומה שאמר ר"ט בשבועות ל"ט מלמד שהשבועה חלה על שניהם הוא משום שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חילול השם כפירש"י ולא משום לפ"ע שזה התירה התורה וע' בתשו' דברי חיים ח"ב ח"מ סי' ח' שמביא בשם תשובה אחת דאינו עובר בלפ"ע דתחלה מוקמי בחזקת כשרות שלא ישבע ולאחר שבועה מה אית ליה למיעבד וזה לא נהירא דהרי רואה שחבירו נשבע ואסור להניחו לישבע והמובחר דהתורה התירה משום דא"א לברר בענין אחר ואין דנין אפשר משאי אפשר ודו"ק:
ג עוד נ"ל נ"מ בין אם לא עבר רק אעשה דוהבאתם שמה ובין אם עובר בלאו דלא תאחר לענין אם נפסל לעדות דמבואר בח"מ סי' ל"ד דבעבר עבירה שאין בה מלקות נפסל מדרבנן ואין מבואר בלאו שאין בה מעשה אך בש"ע שם מחלוקת בשבועה דלהבא אם נפסל לעדות וכ' הריב"ש דבנשבע שיאכל ולא אכל אינו נפסל ובתומים שם מצדד לומר דנפסל מדרבנן ובעבר אעשה כ' בנתיבות דלא נפסל. על כן יש לחלק בין לאו שאין בו מעשה דנפסל מדרבנן ובעבר אעשה לא נפסל כלל מ"מ צ"ע בזה דהרי הריב"ש כ' דמה"ט ל"ח במשנה דשבועות שבועת ביטוי ומשמע דאפי' מדרבנן לא נפסל דבמשנה חשיב גם משחק בקובי' דל"ה רק מדרבנן ובתומים ס"ק ג' כ' דבמשנה ל"ח רק פסולי דאורייתא ולא דרבנן וזה צ"ע ע"כ י"ל דלא נפסל אף בדרבנן (וע' מ"ש בתשו' חיו"ד ח"א סי' א' אות ה'). אמת דמתוס' שבועות מ"ו ע"ב ד"ה אבל שבועת ביטוי שכ' בההיא איתתא דמפקה שם שמים לבטלה ואפכה רבא לכשנגדו ופירשו שנשבעת שלא תאכל ואכלה משמע ג"כ הא בשוא"ת לא נעשה חשודה לשבועה ומשמע דאף מדרבנן לא נפסלה עיי"ש. ע"כ צ"ע על התומים. והמובחר לישב קו' הפנ"י לפמ"ש התוס' בר"ה דף ו' ד"ה יקריב דבעשה לא זז משם עד שמוחלין לו ומשמע דבעבר בלא תעשה תשובה אינה מכפרת כפרה גמורה עד יו"כ וכ"כ תוס' שבועות י"ב ע"ב ד"ה לא זז משם דבעשה לא זז עד שמוחלין לו משא"כ בל"ת שעיר המשתלח מכפר כפרה גמורה על כן נ"מ בזה שעובר בל"ת דתשובה אינה מכפרת עד יו"כ. ועיין בתוס' חגיגה ה' ד"ה הא יראיני מבואר דאף בכובש שכר שכיר ל"מ תשובה למחילה גמורה כמו בכל ל"ת אף דהוה לאו שניתן לתשלומין ולאו שאין בו מעשה ע"כ שפיר יש נ"מ כנ"ל ויבואר עוד לפנינו ולפמ"ש תוס' דבעבר ג' רגלים ממשכנין בחטאת משא"כ בעבר בעשה אין ממשכנין נ"מ גם לזה ומיושב ג"כ קו' פנ"י: ד והנה הרמב"ם פוסק פי"ד ממעשה הקרבנות דאשה עוברת בבל תאחר ותמהו הפוסקים אמאי לא הביא דהוא איבעיא דלא איפשטא כר' זירא עיין בשאג"א סי' ס"ו ובספרי לא"ח סי' י"ב וסי' י"ג. ונ"ל דקשיא איך חל איסור בל תאחר אעשה דובאת שמה והבאת שמה דקדים. אך י"ל דל"ת חל אעשה כמ"ש הפרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה ועיקר הדבר תליא בזה דתוספות שבועות כ"ג ע"ב ס"ל דאין לא תעשה חל על עשה. והפמ"ג הביא ראיות דחל וראיות התוס' מהא דאמרינן בשבועות אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מהר סיני דוחה דבצדקה איכא לאו. ועיקר המחלוקת אי עשה חמיר מל"ת כשיטת הרמב"ן דמה"ט אעשה אין לוקין דאין לו תקנתא במלקות ע' בפתיחה לספר משנת חכמים ובכפות תמרים יומא פ"ג או כפשטא דגמ' דיבמות ז' לאו ל"ת חמיר מעשה עיי"ש. ולפ"ז לפ"מ דס"ל לרמב"ם פי"ד ממאכא"ס ה' י"ז דנבילה וספיחי שביעית מאכילין ספיחי שביעית ומבואר דדוקא ספיחי שביעית אבל שביעית דאיסור עשה חמיר מנבילה וסבור דאין ל"ת חל על עשה דלא כמ"ש הפמ"ג שם בדעת הרמב"ם וקשיא איך חל ל"ת דבל תאחר אעשה דובאת שמה. וכן הקשה במחנה לוי. ומתוך כך דייק דנשים עוברות. על בל תאחר דל"ש לגבייהו לומר אין איסור חל על איסור דאין להם העשה וכיון דנשים עוברות על בל תאחר. ודאי אנשים נמי עוברין דאשה לא חמירה מאיש ועוד אולי מיקרי זה איסור מוסיף. ור' זירא דמיבעי ליה אולי סובר דל"ת חל אעשה דעשה קיל ולא מוכח מקרא. ולפ"ז אולי יש לישב דברי רש"י ביצה י"ט ד"ה כי פליגי שכ' דעצה טובה הוא כל מי שיש עליו תודה יביאה בחג הסוכות אע"פ שהוא רגל ראשון שלא יוכל להקריב בפסח ועצרת ויעבור בבל תאחר ור"ש ס"ל א"צ להביא בחג הסוכות וכי ל"ל לר"ש דרגל ראשון עובר בעשה. וכבר הקשה כן זקיני בח"ץ סי' י"ב ולהנ"ל נאמר דלר"ש ודאי ל"ל דובאת שמה הוא עשה להביא ברגל ראשון דאס"ד דהוא עשה איך חל בל תאחר אעשה דל"ל דהוא איסור מוסיף דנשים עוברות דר"ש ל"ל איסור מוסיף וע"כ ס"ל דל"ה עשה וכ"כ הפנ"י מטעם אחר ויבואר. איברא דלדעתי לא מקרי זה איסור מוסיף כיון דכל אחד בפ"ע עובר בעשה ול"ת ואין שום השתתפות בעבירה זאת. אך אף אם ל"ה איסור מוסיף מ"מ הוה איסור חמור דהרי אמרינן בריש גיד הנשה דחל איסור גיד הנשה על איסור מוקדשין הואיל ואיסורו נוהג בב"נ וכ' תוס' דל"ה איסור מוסיף דלב"נ לא נאסר רק קודם מתן תורה ולאחר מתן תורה מודה ר"י ומ"מ הוה איסור חמיר וה"ה בל תאחר דנוהג בנשים חל על עשה שאינו בנשים וז"ב ושפיר כתבתי דלר"ש דל"ל איסור חמיר מכ"ש דל"ל איסור מוסיף ע"כ לדידי' לא ס"ל עשה דובאת שמה ודו"ק:
ה ובגליון הש"ס הקשיתי אהא שכ' תוס' ב"ב ס"ו אהא דדריש ר"ג באשה שהיה לה ה' יולדות מביאה קרבן אחד לאכול בקדשים והשאר עלי' חובה ועמדו קינים בדינרין עד שדרש שאין עלי' חובה והקשו תוס' אמאי נתיקרו הקינים כיון שאוכלת בקדשים בלא"ה ותירצו שהנשים חששו משום בל תאחר ומה מיבעי' לר' זירא אי נשים עוברות בבל תאחר ואמאי לא פשיט ממתניתין הנ"ל דאל"כ למה נתיקרו הקינים ודא קו' רבתי. הן אמת לפמ"ש בספרי דאשנה בלא רגלים גם נשים עוברות ולא מיבעי לר' זירא וכ"כ בטורי אבן קו' זו ל"ק די"ל שחששו משום שנה בלא רגלים וע' עוד לקמן: ו שם בסוגיא דף ד' בתד"ה ומעשרות נסתפקו התוס' במעשר ותרומה אי עובר אבל תאחר כ"ז שלא הפריש ובתחלה כ' דאינו עובר רק קודם ביעור. ושוב כ' דעובר ומשכחת לה דעובר לפני הביעור בנתמרח בין רגל לביעור. או דעובר בב' לאוין ורש"י כ' בכור ומעשר בהמה. ומשמע דבשאר מעשרות אינו עובר. והנה רש"י כ' בגיטין דף מ"ז ע"ב גבי לוקח ומביא בכורים דתרומה ל"ה מצוה להפריש רק אם רוצה לאכול או למכור ואינו דומה לבכורים עיי"ש וזה לא כטו"ז יו"ד סי' א' שכ' דתרומה הוה מצוה להפריש אף אם אינו רוצה לאכול. ולפ"ז רש"י כשיטתי' לא ס"ל דעובר בבל תאחר רק במעשר בהמה משא"כ בשאר תרומה ומעשרות. ותוס' לא יסבור כרש"י בגיטין ולכן נסתפקו בזה ומיישבין דברי הטו"ז ביו"ד סי' א' שהגאון מהרש"ק בטוטו"ד סי' י"א תמה עליהם מדברי רש"י גיטין דהרי לפנינו התוס' לא ס"ל כן בר"ה. אמנם צ"ע על שיטת רש"י מירושלמי פ"ג מ"א וז"ל אהא דשלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח וכו' ר' תנחום ב"ח בשם ריב"ל כדי שתהי' הבהמה מצוי' לעולי רגלים. א"ר יודן שלא יבא לידי בל תאחר א"ר יוסי כל המשהה טבלו עובר בבל תאחר. ופשטא דלישנא משמע דקאי על טבל דגן דליכא למימר דקאי על מעשר בהמה דהרי לא מקרי טבל שהרי מותר לאכול קודם הפרשה. ומה שכ' הקרבן עדה דה"ל כטבל מדרבנן לא משמע כן בירושלמי. רק דקאי על טבל גמור דעל מה שא"ר יודן שלא יבא לידי בל תאחר א"ר יוסי דבכל טבל עובר על בל תאחר ע"כ צ"ע על שיטת רש"י בגיטין שכ' דל"ה מצוה להפריש וזה ודאי נגד ירושלמי וכבר כתבתי במה שכ' הטורי אבן דבמעשר בהמה אינו עובר על בל תאחר הואיל ומצוי להו כל יום בכל העדר. דקשה עליו מירושלמי דמבואר שלא יבא לידי בל תאחר. אך זה יש ליישב לפמ"ש הקרבן עדה הכוונה, דאם יפריש בשאר ימות השנה ישכח להביא ויעבור על בל תאחר. על כן אין מזה ראי' דעובר על בל תאחר קודם הפרשה ומצאתי בגליון ירושלמי הנדפס מחדש שהרגישו על השאג"א. אך שיטת רש"י בגיטין ודאי צ"ע מדברי ירושלמי אמנם י"ל דגם רש"י לא כיון דאין שום מצוה וחיוב בהפרשת תרומה, אך כונת רש"י דדוקא כשרוצה לאכול יש מצוה בהפרשה וכן סובר דבדעתו למכרו וליהנות מהתרומה חייב בהפרשה והרמב"ם פ"ב ממעשר ס"ל דבדעתו לאכול חייב בהפרשה ולא בדעתו למכרו ורש"י ס"ל דאף בדעתו למכור חייב להפריש והא דממעטינן בב"מ תבואת זרעך ולא לוקח היינו שהלוקח אינו חייב להפריש וכשכבר מכר ואין ביד המוכר להפריש הלוקח פטור אבל המוכר חייב קודם שימכור להפריש. ורש"י לא ממעט רק שא"צ לקנות מהנכרי אף דאין קנין לנכרי להפקיע מכדי מעשר מ"מ כיון שהוא אצל הנכרי ואין בדעתו לאכול ולא למכור פטור מלהפריש אולם כשבדעת ישראל לאכול איכא חיוב בהפרשה ומ"ה עובר בבל תאחר מ"מ זה דוחק:
והנה הרמב"ם פוסק פ"ג מתרומת ה"ט באומר לשלוחו לתרום וביטל שליחותו תרומתו תרומה וכ' הכסף משנה בשם מהר"י קורקס דה"ט דפוסק הר"מ כירושלמי דגבי תרומה מודה ר' יוחנן דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כיון דכרי עומד לתרום (הכונה כיון שמחיוב לתרום) ואינו דומה לקדושין דהברירה בידה שלא להנשא עיי"ש וצ"ע הרי בש"ס דקדושין אמרינן דגם בתרומה אתי דיבור ומבטל דיבור. ולפמ"ש לעיל י"ל דש"ס דקדושין ס"ל גם בתרומה ל"ה מחיוב לתרום אם אינו רוצה לאכול ע"כ ס"ל אתי דיבור ומבטל דיבור וירושלמי כשיטתי' דעובר בבל תאחר דמחיוב להפריש ע"כ ס"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור כסברת מהר"י קורקס. וראיתי בספר יעלת חן פ' תשא אות כ"א בישוב קו' תוס' גיטין ל"ג מהא דאפקעינהו לקדושין דא"כ יחפה על בת אחותו עפ"י דברי מהר"י קורקס הנ"ל דהיכי שמחויב לעשות לא אתי דיבור ומבטל דיבור א"כ בזינתה אשתו שמחויב לגרשה אינו יכול לבטל השליח מדינא ול"ש אפקעינהו וכו' וכבר זכה בזה רבינו משולם באיגרא רמא והוא דבר נאה ומתקבל ולפמ"ש גם ש"ס דידן ס"ל סברא זו ודוק: ז ולעיקר הדין נלע"ד דזה תליא בפלוגתא אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי. דאף דעיקר הפלוגתא הוא כשכבר בא ליד כהן בטבלן. כדאיתא בחולין קל"א ובב"ב קכ"ג ובקדושין נ"ח מ"מ שם הוא הפלוגתא אי הכהן זכה בו דאף אם נאמר אם לא בא ליד כהן כמי שהורמו דמי מ"מ במה זכה בי הכהן שיצטרכו הבעלים לשלם אם הזיק ולכן הוצרך לומר דאתי ליד כהן בטבליהן. אמנם אף קודם שבא ליד כהן אמרינן כמו שהורמו דמי להך מ"ד ולדידי' עובר בבל תאחר אם לא הופרש וניתן לכהן משא"כ למ"ד לאו כמו שהורמו דמי אינו עובר בבל תאחר. ולפ"ז סובר רש"י דר' יוסי דירושלמי הנ"ל יסבור מתנות שלא הורמו כמו שהורמו ומ"ה עובר בבל תאחר ובספר אמרי בינה דיני תרומות ומעשרות סי' הקשה לשיטת רש"י בגיטין מ"ז מהא דאמרינן בחולין דלמ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו וחייב במזיק מתנות כהונה דאתי לידי' בטבלוהי. והרי יכול לומר שאינו רוצה לאכול ולא למכור ואין שום חיוב עליו להפריש ולפמ"ש דלמ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי ודאי חייב להפריש גם לשיטת רש"י ועובר בבל תאחר אם לא הופרש ולכן חייב בהזיקו כנ"ל:
ה והנה דעת רש"י ביבמות פ"ו אי מה תרומה טובלת שפי' דמה"ט תרומה טובלת ואסור לאכול טבל משום תרומה שבו. ותוס' הקשו א"כ אמאי כהן אסור לאכול טבל והוא במיתה וי"ל דרש"י פי' כן למ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי. ולכן אסור טבל משום תרומה שבו ומה שהקשו א"כ, אמאי הכהן אסור לאכול טבל י"ל דאם כהן יהי' מותר לאכול טבל שוב לא יפריש ול"ה כמו שהורמו. ושוב אסור לאכול טבל וע"כ צריך להפריש וכיוצא בזה כ' תוס' בב"מ ל'. ובמה שכתבתי דלמ"ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי אף קודם שבא ליד כהן אמרינן כן מיושב קו' תוס' חולין ל"ז ע"ב דאמרינן ביחזקאל שלא אכל מבהמה קודם שהופרש מתנותי' והקשו תוס' לר"י דס"ל אסור לאכול קודם שהופרש והוה טבל מה חידוש ביחזקאל והלא כל כהן אסור לאכול טבל וכתבתי לפמ"ש תוס' ב"ב קכ"ג ע"ב דאפילו למ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו זה דוקא בטבל דלא ניכר אבל במתנות בהמה דניכרין כמו שהורמו דמי ואני הראיתי שהוא גמ' ערוכה במנחות ח' התם לא ברור קומץ הכא בבזיכין דברור אף קודם פריקה כפרוק דמי עיי"ש א"כ אף שכהן אסור בטבל כיון דלא ניכר ל"א כמו שהורמו אבל במתנות בהמה אמרינן כמו שהורמו וכהן מותר. ומ"ה הוה חידוש. ביחזקאל אך צ"ע דא"כ אמאי ישראל אסור לאכול משאר הבהמה:
ט והנה אם כי לענין טבל לדעת רש"י אינו עובר בבל תאחר מ"מ במעשר בהמה ודאי עובר בבל תאחר דרש"י כ' בגיטין ע"ז דמה"ט בכורים הוה מצוה דרמי' עליה משום דלא טבלי משא"כ תרומה ומעשר דטובל עיי"ש ולפ"ז מעשר בהמה דמותר לאכול בלא מעשר ואינו טובל הוה חיוב ועובר בבל תאחר. ומ"ש הטורי אבן דכיון דיוכל להטיל מום בכולי' עדרי' אינו עובר בבל תאחר לא נהירא דכיון דבתוך ג' רגלים לא הוטל מום או בתוך שנה על כן עובר בבל תאחר. והרי גם בנדרים לדעת הר"ן נדרים דף ס"ג עובר בבל תאחר אף בנדרי רשות. ובודאי מצוה לאתשולי מ"מ במשך ג' רגלים אם לא שאל עובר בבל תאחר. וכש"כ בזה דכיון דמצוה עליו לעשר או שיעשה איזו דבר לפטור מחיובו עובר בבל תאחר:
י והנה מ"ש הטורי אבן ד"ה ומעשרות דדוקא במע"ש עובר בבל תאחר דכתיב ואכלת לפני ד' מעשר דגנך וזה קאי אמעשר ב' ולא במעשר ראשון. הנה לפנינו ש"ס דבכורות נ"ט דמעשר בהמה איתקש למעשר דגן לענין דנוטל באומד לריב"י ושם קאי אמעשר ראשון ולפ"ז אין היקש למחצה וכיון דעובר בבל תאחר לאחר להפריש ודאי במעשר בהמה ה"ה במעשר ראשון כמו דאמרינן בנדרים ז' לענין ידות. אך רבא אמר בבכורות נ"ג ע"ב לשנה הקשיתי ולא לדבר אחר ובדף נ"ד ע"ב אמרינן הדר ביה ואב"א חדא מנייהו ר"פ אמרה. ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי לעיל הא דתוס' מסופק אי עובר בטבל אבל תאחר ורש"י גיטין ס"ל דלאו מצוה הוא אם אינו רוצה לאכול והקשיתי מירושלמי שקלים פ"ג דא"ר יוסי המטהר טבלו עובר בבל תאחר להנ"ל י"ל דירושלמי ס"ל ההיקש מעשר בהמה למעשר דגן ורש"י בגיטין קאי למ"ד לשנה הקשיתי ולא לדבר אחר. וכן תוס' נסתפקו להאי מ"ד וזה ישוב נכון. וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' קס"ה אות ה' לענין הפלוגתא שבין מהרי"ט לב"י אי לקוח פטור גם מתרומה הובא במ"ל פ"א ממעשר וכתבתי דתליא בפלוגתא דר' יוסי בן גמלא בכורות נ"ט עיי"ש ויש לפלפל הרבה:
יא שם תד"ה לקט שכחה ופאה כתבו דלא משכחת בל תאחר, רק בעבר ונטל דחייב להחזיר דאי עבד ל"מ ועובר בבל תאחר כן הוא לתירץ הראשון והקשה בטורי אבן דהרי ר"ע ס"ל יומא דף ל"ו תעזוב מעיקרא משמע ואם נטל אין צריך להחזיר וא"כ לר"ע איך משכחת בל תאחר בלקט שכחה ופיאה וכבר הרגישו בזה תוס' ישנים יומא ל"ו. ולפענד"נ דאם נטל בשוגג ודאי לכ"ע מחויב להחזיר כיון דלא רצה לגזול שהיה שוגג בדבר. על כן שפיר משכחת בל תאחר ודוקא בנטל במזיד אמרינן לאביי אי עבד מהני וכן לר"ע כתיב תעזוב דתעזוב מעיקרא משמע ע"כ אי עביד מהני משא"כ בנטל בשוגג לכ"ע צריך להחזיר. וכבר כתבתי כן בספרי חיו"ד סי' עוד נ"ל דר"ע ס"ל אעל"מ על כן ודאי אם נטל באיסור חייב להחזיר ומ"מ לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא ורק דאם תעזוב אח"כ משמע הו"ל לאוי הניתק לעשה על כן ס"ל לר"ע תעזוב מעיקרא משמע ול"ה ניתק לעשה. על כן לקי אף דל"מ ועיין במלא הרועים שכ' ג"כ דר"ע ס"ל אעל"מ הגם שהוכחתי בדרך רחוקה מ"מ יש לומר כן וצ"ע בש"ס דתמורה דמקשה לרבא למ"ל תעזוב יתירא ת"ל דאעל"מ וצ"ע דקרא איצטריך דלא לקי דאי לאו קרא ה"א דלקי אף דל"מ קמ"ל קרא לנתוקי לאו כמו עשה דכל ימיו בעמוד והחזיר וצ"ע ומ"מ עדיין קשיא לאביי דהרי לאביי גם ר"ע יסבור דמהני ואיך משכחת לדידיה לר"ע בל תאחר בלקט וכו' על כן צ"ל התירץ הראשון שכתבתי דלר"ע משכחת בנטל בשוגג. ועיין בנוב"י תנינא יו"ד סי' ט' שנסתפק בשוגג אמל"מ ואני כתבתי דבלקט שכחה וכו' בנטל בשוגג לכ"ע אעל"מ דמדין גזל פתיך בי' ואי לא מכוין לגזול למה לא יחזיר ודוק כי קצרתי מאוד:
יב שם בגמ' תפסת מרובה לא תפסת. עיין תוס' יומא ע"ב ד"ה ועבוד שכ' דהא דאמרינן הכי תפסת מרובה לא תפסת י"ל דהוא מחמת ספק דעד ז' יש לו תשלומין ממנ"פ אבל טפי לא. וצ"ע. דא"כ בעבר ז' אחר שבועות ולא הביא אמאי לא יחייב בח' להביא מטעם ספק ואין לומר דאיך יביא חולין בעזרה זה אינו דיתנה בנדבה דאידי ואידי טעון סמיכה דמה שכ' תוס' שבת קל"ה ע"ב דעולת ראיה ל"ב סמיכה הוא ט"ס כמ"ש שם בהגהות ר' בצלאל וע' בשעה"מ פ"ג ממעשה קרבנות מה שתמה על מהרש"א חולין כ"ב ועד כאן ל"מ תנאי רק בטומטם דאין יכול לסמוך שמא אשה הוא משא"כ בספק זה שמא ח' מהני לתשלומין יכול לסמוך ואיך אמרינן בהחלט דלאחר ז' אין לו תשלומין וע"כ מחמת ודאי תפסת מרובה לא תפסת וצ"ע:
יג דף ה' ע"ב אלא מאי חלופי חליפי תודה דתני ר' חייא תודה שנתערב בתמורתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה. עיין תוס' מנחות פ' ע"ב סוף ד"ה וכי מכניסין חולין בעזרה שכ' דמ"ה לא שרינן גבי תודה להקדיש וליפרק משום גזירה שלא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה ומשמע דמה"ט הכא נמי אין לו תקנה להקדיש הלחם קדושת בדק הבית דל"ש דמעייל חולין בעזרה כמ"ש לעיל וליפרק משום ה"ט. וא"כ קשה מה מקשה למ"ל קרא לחליפי תודה והלא אין לו תקנה והרי מדאורייתא יש לו תקנה ע"י תנאי ומ"ה ס"ד שיעבור בבל תאחר קמ"ל קרא. ומצאתי בטורי אבן שהרגיש בגמ' מסברא דנפשי' דשם אין לו תקנה רק מדרבנן והקשה כעין קו' הנ"ל ולדברי תוס' הנ"ל ודאי קשה. והנראה דנהי דמדאורייתא יש לו תקנה מ"מ ל"ש לומר שיעבור בבל תאחר אם לא יעשה התקנה. דכיון דהוא לא עשה דבר בידים להפסיד הקדשים רק שנתערבה בתמורתה ומתה אין מחויב מדאוריי' לעשות תחבולה על כן אין לומר דקמ"ל אם לא עשה התחבולה אינו עובר בבל תאחר דזה פשיטא. ואם כבר עשה התחבולה דהיינו שהקדיש הב' לחם ויכול להקריב ולפדות הב' חלות א"כ מיקרב קרבי ועובר באמת בבל תאחר כמ"ש התוס' גבי אשם ודוק ועדיין יש לעיין בדבר. וראיתי בזה דברים תמוהים בתוס' רי"ד ר"ה מהדורא תניינא שכ' בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת חברתה אין לה תקנה דע"כ מיירי בתודת נדבה דאי בתודת חובה ע"כ מייתי אחרת ומתנה בשלמים וזה נכון כמבואר במנחות היכי דקאמר עלי וה"ה בתודת חובה. וגם זה צ"ע דבתודת חובה. א"צ להתנות בשלמים כדמוכח מגמ' שם. אך מה דסיים שם דגם בנדבה אילו הי' רוצה להביא אחרת הי' מביא ומתנה אלא כיון שהיתה נדבה ואינו חייב באחריותה אינו רוצה להפריש אחרת תחתי' ומ"ה אין לה תקנה. וזה תמוה דאיך יתנה בשלמים וממעט באכילה וגם איך יביא בהמה אחרת שאינו מחויב ובגמ' מסיק שם טוב אשר לא תדור ע' סוף הסוגיא שם ושמא כוונתו לר' יהודה דס"ל באומר הרי זו אין איסור אבל הסוגיא שם אזלא לר"מ וצע"ג: