שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן סד
ב"ה:
פרעמישלא "הברכה והישועה" לפ"ק:
להרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה כש"ת. מ' חיים ארי':
כהנא נ"י דיין ומו"ץ דק':
סיגעט בעה"מ ספר דברי גאונים:
ע"ד השאלה באחד ת"ח שדר עם אשתו ט' שנים וילדה בן זכר ושוב עבר ט' שנים והפילה נפל ומאז זה ה' שנים אשר עמדה מלדת והתפשרו עצמם כפי הכתב בזה"ל אנחנו הח"מ אשר היינו לערך יותר מכ' שנים ולא זכינו להבנות בפרי בטן וע"כ הסכמנו ברצון נפשינו לעשות קשר בינינו בתנאי שנמתין עוד שנה וחצי ואם ח"ו לא נזכה לזש"ק מחויבת האשה הנ"ל לקבל ג"פ מבעלה ואם לא תרצה האשה לקבל אזי מאז והלאה אוסרת עצמה בקונם ואם תקבל ג"פ אין בנדרה ממש. וכן בעלה אם יעכב לתת לה ג"פ בזמן הנ"ל אזי אסור בכל נשים שבעולם בקונם הנ"ל אבל אם יעזרם הש"י אין שום איסור חל כלל וכו' וע"ז חתם הבעל והאשה חתמה עצמה ע"י אחר במס"ק וע"ז חתמו עדים שחתם עצמו האיש בח"י והאשה במסה"ק וקבלו עליהם כל הנ"ל ברצונם הטוב וקראו לפניהם וקבלו עליהם הקונם כפי הנ"ל ועתה כבר עבר הזמן והאשה אינה רוצה לקבל ג"פ ושאל אם יש להתיר לבעל לגרשה בע"כ או לישא אחרת עלי' בהיתר מאה רבנים לקיים מצות פ"ו:
תשובה. כת"ה האריך בדין זה ואעבור בין הפרקים בקצרה את אשר ראיתי לעיין בדבר זה כפי אשר ד' יעיר לי ממרום:
א מ"ש כת"ה דהנדר בתוקפו עפ"י דברי ברית אברהם וח"ס דמהני נדר בכתב אף בחתימה לבד בצירוף דעת קצוה"ח ונתיבות בח"מ סי' מ"ה דמהני חתימה במסה"ק זה ליתא דל"מ נדר ע"י שליח כדמוכח מתוס' נזיר י"א דל"מ קבלת נזירות ע"י שליח דלא כנוב"י קמא סי' ס"ז וע' תנינא יו"ד סי' קמ"ו ע"ב אף אם נחמיר כשיטת הברית אברהם מ"מ במסה"ק ודאי ל"מ דהיא ענין שליחות ולא מצינו נדר ע"י שליח והגם כי יש מקום לומר דהא דל"מ שליחות בנדר ושבועה היא משום דמילי לא מימסרי לשליח כמ"ש מהרי"ט סי' קכ"ז משא"כ חתימה הוה מעשה. מ"מ הרי דברי מהרי"ט תמוהין כמו שהקשו עליו. הן אמת כי יש לומר בטעם דל"מ שליחות בנדר ושבועה דנודר כאילו בנה במה ומ"ה אשלד"ע וכן כ' בבית מאיר סי' ק"כ בשם בנו. ולפ"ז י"ל דהא דאסור לנדור היא דוקא אם אינו לצורך דהחפץ לד' בעולות וגם בנדרים טוב אשר לא תדור. אמנם אם יש צורך לנדרו כגון שמפשר עם חבירו במו"מ ואינו מאמין לו עד שנודר. או כגון באלמנה הנודרת ליתומים אין איסור לנדור דומיא דנודר בעת צרה שכ' תוס' חולין ב' דמותר והכי משמע בגמ' דגיטין שהתקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים ואיך יתקן תקנה לנדור אם יש איסור בדבר וע"כ כיון שאין נודרת רק בדרך תנאי וקנס אם קיבלה מכתובתה אין איסור בדבר. א"כ לפ"ז מהני שליחות היכא דהנדר היא דרך קנס ותנאי. ובזה מיושב מה דמהני תנאי בנדרים כקו' הנוב"י ורמב"ן אמנם עיקר הסברא ג"כ ליתא דא"כ ליהני ביטול חמץ ע"י שליח דבזה עושה מצוה מה שמפקיר חמצו והר"ן כ' דל"מ שליחות וע"כ מטעם אחר ל"מ שליחות דהוה מצות שבגופו א"כ אין לחלק בין כתיבה לדיבור אך אף אם נאמר דלא מצינו שליחות בדיבור בעלמא כמ"ש מהרי"ט ומ"ש דמילי לא מימסרי לשליח אין כוונתו כהך דגיטין שם עיקר נתינת גט הוה מעשה ומ"ה דוקא שליח ראשון אינו עושה שליח ב' משא"כ אם אינו, רק בדיבור בעלמא ל"מ שליחות דליכא למילף מתרומה כמ"ש מהרי"ט דהוי כמעשה מ"מ אף להפוסקים דשבועה בכתב מהני מטעם דכתיבה כדיבור אבל ע"כ לא עדיף מדיבור וכיון דבדיבור ל"מ שליחות ל"מ אף ע"י כתיבה מטעם שליחות והנה הראו לי בספר שו"ת נפש חי'חיו"ד סי' ס"ח הביא ראי' דל"מ שליח בשבועה ונדר מדאמרינן בירושלמי פ' כהן גדול הובא בר"ן ר"ש שבועת העדות ובטור ח"מ סי' קכ"ד בכ"ג דלא דן וימנה אנטלר הגע על עצמך הרי שנתחייב שבועה ואנטלר בשבועה הרי דל"מ שבועה ע"י שליח וראי' זו ליתא דבודאי שבועה דלשעבר ל"מ ע"י שליח שמא ישבע לשקר ואין שליח לדבר עבירה והוה כלא נשבע כלל. ומ"ה ל"מ שבועת האנטלר. משא"כ כשמקל עליו דבר אחד בשבועה או בנדר אין ראי' מירושלמי. ומ"מ להלכה נראה דל"מ שליחות:
ב וכת"ה הביא דברי הח"ס יו"ד סי' רכ"ז דאם נכתב בלשון הוה הריני נשבע או מקבל בחרם ומסרו לידו או ליד חבירו אפילו לא קרא בפיו וגם לא נקרא בפניו ולא אמר הן ולא שום קבלת דברים ואפילו אינו כתב ידו אלא כתב הסופר והוא חתם או עדים חתמו בציויו והוא מסרו ליד חבירו הרי עונש השבועה כרוך בעקבו. ובאמת דברי הח"ס תמוהין דאם לא חתם רק עדים חתמו בצויו לא מצינו שליחות בשבועה כדברי רוב הפוסקים ואם כוונתו להמסירה לבד מסירה זו מה עושה ואם כוונתו לדברי הרמב"ם פ"ב משבועות דנשבע מפי אחרים וענה אמן חייב וס"ל דלאו דוקא שענה אמן ה"ה שאומר לשון הן או קבלתי עלי שבועה וכן כיוצא בכל לשון מהני וס"ל דה"ה למסירת המכתב לא אדע ראיה משם דזה דוקא כשאמר שקיבל השבועה וגם זה דוקא כשאמר חבירו אני משביעך או מדירך כמ"ש פ"ב מנדרים אבל באם חבירו כתב הריני נשבע וחתם שמו בציויו ל"מ. ואם ס"ל לח"ס דמהני שליחות בשבועה הוא נגד כל הפוסקים ושמא ס"ל לח"ס דדוקא בעיקר השבועה ל"מ שליחות דגזרה תורה לבטא בשפתים ועוד דל"מ שליחות בדיבור בעלמא דליכא למילף מתרומה דהוי כמעשה משא"כ אם אחר משביעו והוא א"צ לענות רק הן או אמן או באיזה לשון ה"ה כשאומר לחבירו שיאמר הן או שיחתום מהני דהוי כאומר הן כיון דא"צ לאמור לשון זה דוקא משא"כ בגוף השבועה ולפ"ז לא קשה אמה שהקשו תוס' וראשונים מנזיר ונדרים דמהני תנאי ול"ה אפשר לקיים ע"י שליח והרי משכחת שידירו אחר בנזיר והוא יצוה לאחר לאמור הן דמהני לדעת הנ"ל דכיון דמה דמצוה לאחר הוי כאומר בעצמו הן ל"ה נדר ע"י שליח. אך זה צ"ע דא"כ אף אם לא יחתום האחר מהני כיון שכבר אמר המצוה הן. והנה מסירת קולמוס בלי הציוי ודאי ל"מ כדמוכח מסוטה כ"ז דאלמית אינה שותה כיון דל"מ לקבולי שבועה כדכתבו תוס' סוטה כ"ז ומדלא מהני הרכנה מוכח דבעי דוקא אמירה וה"ה דל"מ מסה"ק וע' תומים סי' צ"ו אך הצוי לחתום י"ל דהוי כאומר הן מיהו ממה דל"מ בסוטה דאלמית הרכנה י"ל כמ"ש בתשו' הרשב"א הובא בב"י אבה"ע סי' צ"ו דאנן לא ידעינן כוונתה ולפ"ז י"ל דמסירה מהני:
נ וכעין מה שכתבתי דל"ב בזה שליחות רק דאמירה לשליח הוה כאומר הן ע' בנתיבות סי' קפ"ב דאם אמר לקטן לתרום והמשלח אמר מה שמפריש הקטן יהי' תרומה כיון דתרומה ניטלת במחשבה הוי כאומר מה שיפריש הקטן או הקוף יהי' תרומה והוי תרומה מכחו בלי שליחות עיי"ש שכ' דדוקא באומר לקטן צא תרום ל"מ אבל באומר מה שיתרום הקטן יהיה תרומה מהני ואחרי שדבר גדול דיבר ש"ב הגאון מליסא צריך להבין דבריו דלכאורה אם אומר לקטן צא תרום הוי ג"כ כוונתו דמה שמפריש יהי' תרומה ולמה לא מהני בקטן ועכצ"ל דבאומר לקטן צא תרום אין כוונתו שיהי' תרומה באמירתו זאת ובתרומה בעי פיו ולבו שוין ע' פסחים ס"ג ורק שהקטן יעשה זאת לתרומה והוא ענין שליחות ואין שליחות לקטן משא"כ כשאומר מה שיפריש הקטן יהי' תרומה ואם הי' אז כוונתו שהוא עושה תרומה באמירתו כמו באומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש או ב' לוגין שיפריש קוף יועיל אבל גם אם אמר לשון זה והי' כוונתו בדרך שליחות שהקטן יעשה זאת לתרומה גם זה לא יועיל. ומה זה ענין לאומר מה שירדו גשמים או מה שיפריש הקוף יהי' תרומה שם ע"כ כוונתו שהוא עושה תרומה משא"כ באומר לקטן צא תרום ואמר מה שיפריש הקטן יהי' תרומה והי' כוונתו שיעשה זאת לתרומה כגון שסבר שקטן בר שליחות או שסבר שהוא גדול ולא הי' לו כוונה שהוא יעשה תרומה אך שהקטן יעשה ודאי לא מועיל ולדעתי גם הנתיבות כיון לדברינו וע' מה שהביא אח"כ ממשיכה משמע ג"כ כמ"ש לעיל. והנה בדרוש (הוא סוף סימן הקרים) כתבתי בישוב דברי הרמב"ם פ"ד דתרומות וכתבתי דלמ"ד יש ברירה בתולה בדעת אחרים. כל עיקר שליחות בתרומה הוא שהוא עושה תרומה ע"מ שיפריש השליח כאומר שני לוגין שאתה עתיד להפריש. והארכתי בפלפול עצום ולא הזכרתי אז דברי הנתיבות וכעת אנכי הרואה דעיקר הדבר הרגיש בנתיבות ולפמ"ש לעיל דבר זה ליתא דאם עיקר התרומה עושה הוא אמאי ל"מ שליח שאינו בן ברית או קטן ועוררני חכם אחד בגמ' דקדושין מ"א מ"ב דאמרינן מה לתרומה שכן ישנו במחשבה הכונה דל"ה תרומה מכח שליחות רק מחמתו כמו שכ' בנתיבות ויפה פירש אבל לפמ"ש א"כ אמאי ל"מ שליחות קטן או אינו בן ברית ועוד א"כ איך ילפינן שליחות מתרומה וע"כ כמו שכתבתי דאם עושה שליח ומכוין שאחר יפריש בשליחותו ל"מ מחמתו דבעי שיכוין בלבו ורק מפאת השליח ודו"ק. ומצאתי במקנה קדושין מ"ב ד"ה פיחת שהרגיש בזה שיהני התרומה ע"י שליח מצד מחשבת בעה"ב כמו עישור שאני עתיד למוד וכו' ושוב הקשה דא"כ אמאי פיחת עשרה למה יהי' תרומתו תרומה כיון שדעתו הי' בפחות (וזה ט"ס וצ"ל אמאי בהוסיף וכו') הו"ל מרבה במעשרות ויהי' טבל ותרומה מעורבין עיי"ש ודבריו צ"ע כיון דאמרינן דהבעה"ב אינו מקפיד דעתו יהי' שכל מה שיברר יהי' תרומה עיין סוף בכורות. והמובחר כמ"ש כיון דעשה שליח בר דעת ל"ה כוונתו שיעשה הוא תרומה במחשבה רק שיהי' תרומה מצד שליחות וזר"ב. וכיוצא בזה כ' תוס' בקדושין כ"ג ע"ב ד"ה מהו שיעשה שכ' דאף דעבד יוצא לחירות אם אחר מקבל עבורו מ"מ בעושה שליח לקבל גיטו מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות עיי"ש. (וכבר הארכתי בדין זה בספרי חיו"ד ח"ר סי' ב' אות י"א). ומעתה נחזור לנדון דידן הנה גם בנדרים ושבועות בעינן קבלה בלב ואם הי' דעת הנשבע לקבל השבועה באמירתו להשליח לחתום הי' מהני אבל אם הי' דעת הנשבע שיחול עליו השבועה בחתימת השליח דע"כ כוונתו כן שיחתום השליח שמו ובזה יחול עליו השבועה הוי ענין שליחות ול"מ בשבועה ועיין טוב טעם ודעת להגאון מהרש"ק קמא ט' דאף קריאה ל"מ דאמרינן שלא כיון לקבל השבועה בקריאה רק לראות מה שכתוב בו וכש"כ במסה"ק דכונתה הי' שבחתימה תאסר ולא באמירה לחתום, ע"כ אין הלכה כח"ס לפע"ד. אמנם גוף הלשון שבאם לא תרצה לקבל אוסרת עצמה לבעלה בקונם אין זה לשון נשבע מפי עצמו דהי' לומר אוסר עצמי לבעלי בקונם ולא לשון נשבע מפי אחרים דהי' לכתוב האשה אסורה לבעלה בקונם ואז הי' מהני לשון הן כמבואר בר"מ ובנשבע מפי עצמה מהני חתימה משא"כ בלשון המבואר בהכתב וגם כת"ה לא נשען העיקר ע"ז:
ד ועתה נדון מה שנשען כת"ה על מה שמבואר בלשון העדים וקבלו עליהם את כל הנ"ל ברצונם הטוב וקראנו לפניהם הנ"ל וקבלו עליהם הקונם כפי הנ"ל ומלשון זה משמע דקיבלו הקונם ואמרו הן דאל"כ מנא ידעו העדים שקיבלו עליהם ונשען על הרמב"ם המובא לעיל דבכל לשון דמשמע שמקבל הנדר מהני הנה בזה יש להסתפק ג"כ אף אם נאמר דמשמע מלשון העדים כן מ"מ כיון שנכתב בהכתב שהאשה אוסרת עצמה לא בלשון מדבר בעדו ולא בלשון משביע לאחרים שמא כוונת העדים שקיבלו עליהם בזה שחתמו עצמם האיש בח"י והאשה במסה"ק. וכת"ה כ' דע"כ כונתם ששמעו מפיהם דאל"כ היכא יודעין העדים שקיבלו עליהם וז"א דכיון שחתמו עצמם מסתמא קיבלו ואף שכבר כתבו שחתמו עצמם מ"מ לשופרא דשטרא כתבו שקיבלו עליהם ושמא י"ל כיון שכתבו בכפל לשון שכבר כתבו שחתמו בפניהם ולמה כפלו הלשון וע"כ לישנא יתירא לטפויי אתי כדאמרינן פ' המוכר הבית ע"מ שהדיוטא התחתונה שלי אתי להוסיף זיזין וכבר האריך בתשו' מהרי"ט חלק ח"מ סי' קמ"ט בסתירת דברי הרשב"א בענין זה והוא מחלוקת הפוסקים אי דרשינן לישנא יתירא אבל הנראה דבנ"ד שהיא כפל ממש ודאי דרשינן מ"מ אחרי שאין זה רק מהכרח לשון מיותר כי יש לפרש שהקבלה הי' בהחתימה ע"כ אם האשה תתן אמתלא או תטעון שלא קיבלה בפירוש אולי נאמנת כמבואר בסי' ע"ג בח"מ וסי' רל"ב ביו"ד ואף דשם דוקא אם אין מבואר שנשבע בפועל אבל אם מבואר שנשבע בפועל אין נאמן אף באמתלא מ"מ כיון דבנ"ד ג"כ אין מבואר רק דדייקינן מיתור לשון ויכול להיות שלא נכתב רק לשופרא דשטרא ונאמנת ואם הבעל בעצמו יודע שלא קיבלה בפירוש בע"פ א"צ לפנים דאין בהנדר ממש:
ה והנה במה שכתב דאף דהיא משתעבדא לבעל ולא מהני נדרה מ"מ כיון שעשתה ברשותו מהני כמבואר סי' רל"ד סעיף ס"ז נכונים דבריו ואף דדעת תוס' כתובות נ"ט גבי נדרה שלא להניק דל"מ קיום הבעל לנדר שהוא נגד שעבודו. ע' מהרש"א ופ"י מ"מ הסכמתו קודם הנדר מהני אפס. מה שכ' דל"מ התרה לנדרה יש לבאר הנה מה שכ' דהוי לתועלת חבירו במה שאוסרת עצמה עליו אין בו תועלת דזו עיקר נדרה ואם יצמח לו תועלת בזה שיכול לגרשה בע"כ הדבר תליא באשלי רברבי דהרשב"א בגיטין כ' באלמנה הנודרת מה תועלת ליתומים באיסור פירותי' והמהרי"ט ח"א סי' קי"ח כ' דכיון דהאלמנה תצטרך להתרפס ברצי כסף ליתומים מיקרי זאת לטובת חבירו ובודאי דהרשב"א סובר דכל שאין התועלת מפורש בהשבועה לא מקרי זאת תועלת דל"ה דומיא דמשה. וה"ה בנ"ד תליא במחלוקת. ומה שכתב דבנ"ד שרצה ליתן כתובה ומן הדין הי' יכול למיפק החיובים שלו מקרי זאת טובה עבור השבועה הגם שיש לומר דלא מיקרי זאת רק אשר לא עשה לה רעה ובידו הי' להרע לה. והגם גם קודם השבועה הי' לה מזונות ודרו כאיש ואשה מה שהי' בידו להרע לה אף אם עפ"י דין לא מקרי זאת טובה ואין זה דומה לשבועה דמשה ליתרו שנתן לו בתו משא"כ מה שלא הפקיע ממנו החיובים כש"כ שיש מחלוקת הפוסקים בזה אי מצי להפקיע החיובים ואף דלא נכריע הדין מ"מ נ"ל דלא מיקרי טובה רק שלא עשה לה רעה., ומ"מ בזה יש להסתפק (וע' לעיל סי' נ"ג אות ה' שהארכתי בפרט זה):
ו אולם במה שכתב דאין בידה להתיר עפ"י חכם אחרי שהבעל קיים נדרה הנה מה דפשיטא ליה דהבעל הי' יכול לקיים נדרה קודם שחל לדידי מיבעי לי טובא כי הנה הבעל אינו יכול לקיים נדרה כל עוד שלא חל ואם אין מחוסר רק זמן יש לומר דיכול לקיים כמו שיכול להפר כמבואר בר"ן נדרים ובסי' רל"ד ס' כ"ח ברמ"א ובנ"ד הי' התנאי בנדר שבאם תקבל ג"פ או יהי' לה זש"ק אין בנדרה כלום ע"כ לכאורה לא יכול לקיים אך י"ל דזה דוקא בתלתה בתנאי שהוא מחוסר מעשה משא"כ בחלתה בתנאי שאינו מחוסר מעשה כגון בנ"ד שאם לא יהי' זש"ק ולא מקבל ג"פ הנדר קיים. אולי יכול לקיים קודם שיחול דכמו שיכול להפר מטעם שמצוי לעבור עליו כמו שכ' הר"ן הובא בש"ך ס"ק מ"ה ה"ה שיכול לקיים ועוד אף לא היה יכול לקיים אז מ"מ השתא יכול לקיים. אבל כ"ז לא מועיל דהרי יכול לשאול על הקמתו ואח"כ יועיל שאלת חכם אף שלא ביום שמעו כיון דהוא מטעם דלא גרע משתיקה ובשתיקה מהני היתר חכם. ומה שכ' כת"ה דאין לו חרטה דמעיקרא הנה לפמ"ש הרמב"ן דנדרים שהם דרך קנס א"צ לחרטה דמעיקרא כגון באלמנה הנודרת י"ל דגם הקמת הבעל ל"ב חרטה דמעיקרא דלא עדיף הקמת הבעל מעיקר הנדר הגם שיש קצת להוכיח מתוס' דל"א כן שהקשו בהא דבנשאת אין מדירין אותה יקיים לה בעלה ותי' שמא ידור בלחש ומדלא תרצו שיכול לישאל על ההקם כמ"ש הרא"ש לישב להנ"ל י"ל דס"ל בהאשה סגי חרטה דהשתא כשיטת רמב"ן ולהבעל ל"מ חרטה דהשתא על ההקם וחרטה דמעיקרא אין לו כיון שלא נתנו לה כתובה זולת קיום שלו. אמנם מדתירץ הרא"ש גם תי' זה מוכח קצת להיפך סוף דבר מהסברא נראה דלא עדיף הקיום מעיקר הנדר היכי שיש לומר דגם הקיום הי' דרך קנס. והעיקר מה שיש לדחות ההיתר דנהי שיש לומר דהוי כקיים לה ואין יכול להתיר מ"מ כיון דקי"ל הוא נותן אצבע בין שיני' ויוציא ויתן כתובה איך יכול לכוף לקבל גט בע"כ אחרי שבידו להתיר לה מפאת דהוי לתועלת חבירו ודאי בידו ומפאת מה שקיים לה. ג"כ הוא נתן אצבע בין שיני' וא"כ איך יכול לכופה לקבל גט הגע על עצמך הרי שינדור ויאסור עצמו על אשתו באיסור חמור הכי יכול לכופה לקבל גט ממנו ואין לך אשה יושבת תחת בעלה דכל אחד יאסור עצמו בקונם מה הועיל ר"ג אשר ע"כ גם אם היא נודרת לפי מה דקיי"ל גם בכה"ג הוא נותן אצבע בין שיני' איך יכול לכופה לקבל גט והב"ש מביא בסי' ע"ד ס"ק ג' בשם הטו"ז דס"ל להרמב"ם היא נתנה אצבע בין שני' וחלק עליו ואף לדעת הטו"ז אין הלכה כרמב"ם. גם מה שכ' דגם זולת הנדר האשה מוכרחת לקבל ג"פ אחרי שהתפשרה עצמה מרצונה ע"ז ואם לא תקיים כפי הדת תהי' עוברת על דת ההכרח מקודם לעמוד אתה בד"ת ואולי לא תהי' מוכרחת לקבל ג"פ דאין מועיל קנין ע"ז דהוי קנין דברים וכש"כ בלא קנין ואף אם הבטיחה תוכל לחזור ובשלמא כשנשבעה בשבועה תמורה לקבל ג"פ הוי עוברת על דת משא"כ בנ"ד אבל עכ"פ החיוב לעמוד אתה בד"ת מקודם: ז שוב ראיתי במה שכתבתי לעיל דלהלכה דהוא נותן אצבע בין שיני' אינו יכול לגרשה בע"כ אולי יש לחלק דבשלמא לענין כתובה כיון דנתחייב לה בודאי כתובה ועתה אירע לו דבר שנאסרת עליו ובידו להפר לה ולא הפר לה צריך לקיים תנאי הנשואין משא"כ לענין גט בע"כ אם נימא שאין יכול לשאול על קיומו רק בפתח ואין לו פתח הרי עתה נאסרה עליו אולי יכול לגרשה בע"כ כיון שגם היא הגורמת שנדרה ועכ"פ עתה אסורה עליו ואינה ראויה שידור עמה ואינו דומה לאם נדר הוא דהוא עשה הכל משא"כ היכא שבגרמת שניהם נאסרה וזה נ"ל בדעת הרמב"ם שפסק בפי"ב מאישות הכ"ד דבנדרה שלא תטעום אחד מכל הפירות וקיים לה הוא צריך ליתן כתובה אבל אין כופין אותו לגרשה ובהדירה הוא כופין אותו לגרשה ע"כ צ"ל דבנדר הוא הוא הגורם הכל כופין אותו משא"כ בקיים לה. נהי דלענין הכתובה חייב כיון דגם הוא הגורם מ"מ אין כופין דשניהם הגורמים א"כ דוקא שם דיכולה לדור עמו אבל באינה ראויה לדור מחמת הנדר כופין אותה לקבל גט היכא דשניהם הגורמים כמו שכופין אותו לגרש לדעת הפרישה דהרמב"ם מודה בתלינהו בתשמיש מיהו מהפרישה אין ראי' דאצלו שייך הטעם דמיסנא סני לה. ולכאורה רציתי לומר דקשיא על הר"מ כיון דאין כופין להוציא למה נקט הר"מ יוציא ויתן כתובה והרי פשיטא דיכול לגרשה בע"כ וכבר הקשה כן הב"ש אך כונת הר"מ לאחר חרם ר"ג דאינו יכול לגרש בע"כ מ"מ בכה"ג כשאומר א"א באשה נדרנית יכול לגרש בע"כ אמנם עיינתי בלשון הב"ש סי' ע"ד ס"ק ג' הקשה על הרמב"ם מלשון המשנה דקתני יוציא ויתן כתובה. וזה לא מתורץ בדברינו דבזמן המשנה לא הי' איסור לגרש בע"כ. ויהי' איך שיהי' הנה אף שי"ל כן להרמב"ם. מ"מ הרי אין ההלכה כהרמב"ם וכבר הקשו עליו כל המפורשים גם בסוגיא דכתובות נ"ב מבואר דבנשבית ונדרה וקיים לה אף דאין יכול לקיים ואותבינן ליה לאינתי מ"מ למ"ד הוא נותן אצבע בין שיני' חייב לפדותה הואיל ובגרמתו נעשה, כש"כ דאין יכול לכופה לגירושין בקיים לה איהו:
ח וקצת הי' מקום לומר בדעת הרמב"ם שפסק בנדרה שלא תטעום אחד מכל הפירות וקיים לה אין כופין לגרש רק כשירצה לגרש יתן כתובה ובהדירה היא כופין לגרש אף דגם בנדרה היא הוא נותן אצבע ב"ש י"ל דס"ל דאין לכוף לגרש שמא ישאל על הקמתו ויהי' למפרע גט מעושה שלא כדין. וכבר הקשו תוס' גיטין ל"ג בכל נזיר שמא ישאל. ותי' דמוקמינן אחזקה והכוונה חזקת איסור שכבר נאסר עליו משא"כ הבעל שלא נדר רק שקיים איסור על האשה אין להעמידו על חזקתו וחזקת האשה ל"מ לבעל כמ"ש הר"נ בשם הרמב"ן גיטין ס"ד בסוגיא דאומר לשלוחו. ומ"ה באמת אין כופין משא"כ בהדירה הוא ע"כ תלה האיסור בעצמו שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום א"כ כיון שהאיסור חל עליו מוקמינן ישאל ול"ה גט מעושה שלא כדין אבל יש לדחות דבר זה:
ט והנה לשיטת המהר"ם מינץ סי' י"ח דבנדר שבינו לבינה כגון הנאת תשמיש יכול חכם להתיר אף לאחר קיום הבעל משא"כ נדר עינוי נפש אינו יכול להתיר חכם אחר קיום הבעל והובא באבני מילואים סי' ע"ד א"כ בשאלה דידן שהאשה אוסרת עצמה לבעלה בקונם והוא נדר שבינו לבינה אף לאחר קיום הבעל, יכול חכם להתיר ודאי ל"ש היתר שכ' כת"ה כיון שגם אחר, קיום הבעל יכול עוד חכם להתיר נדרו. ודע שבמהר"ם מינץ איתא דוקא בנדר שבינו לבינה וקיי"ל דבעל אינו מפיר לאחרים רק לעצמו ע"כ אף שהבעל קיים הנדר מ"מ מיגו דהחכם מתיר מה שנוגע לאחרים מתיר גם נגד הבעל. אבל בנדר שנוגע רק לבעל אין מבואר במהר"ם מינץ אך האבני מילואים הוסיף רק מדעתו ואין לו ראיה. וגם סברתו יש לדחות ע"כ אין לסמוך להלכה בזה. ובאמת גם בסברת מהר"ם מינץ יש לעיין דלכאורה הי' לומר בפשיטות דאם החכם מתיר לאחרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו והותר גם לבעלה ומדלא קאמר זאת ע"כ כוונתו דל"ש לומר הותר כולו כיון שאין חכם יכול להתיר נגד הבעל כעין שכ' הר"ן נדרים פ"ב דמה"ט לא ס"ל לר"י מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאין מתענה כיון שאין יכול להפר ל"ה בכלל יפירנו כולו וה"ה במקיים ומ"ה הוצרך לומר משום מיגו. א"כ קשיא עליו כיון דאנן קיי"ל דל"א בבעל מתוך שמיפר למתענה ה"ה בחכם ל"א מיגו ע"כ צ"ע בדין הנ"ל. ולדינא אין דעתו נוטה לצרף להיתרא מטעם הספיקות שעוררתי לעיל:
והנני ידידו:
בשולי המכתב בפנים דברתי בענין שאלה על ההיקם אעתיק פה סנסן אחד בש"ס דכתובות ע"א בתוס' ד"ה שנדרה היא וקיים לה הוא, שפרש"י מה יש לה עוד להמתין כו' עד לא תבקש עוד פתח לנדרה הקשו דאמאי פריך הגמ' לקמן ותתקשט ותאסר הואיל וכבר תירצו דבנדרה היא ל"ש המתנה. והנ"ל בישוב קושית התוס' באופן נאות. הנה בהגהות מרדכי פ"ג דשבת כ' דהיכי דהיא נדרה וקיים לה הוא שוב ל"מ התרת חכם. (וכן הובא ביו"ד סי' רל"ד ברמ"א שם) והר"י השיב דיכול להפר דאמרינן במשנה כתובות בישראל חודש אחד יקיים ובכהנת שנים יקיים כולי האי אלא לאו משום דשמא ימצא פתח לנדרו ויפר אלמא דמפירין לאחר קיומו של בעל (ודבריו צ"ע דזה לא מיירי בנדרה היא וקיים לה הוא דבזה א"צ המתנה. ונ"ל לפרש דר"י שבמרדכי ס"ל כגירסת השטמ"ק דגרס וסבר ר"י היא נתנה. והתנן ר"י אומר בישראל חודש אחד יקיים וכו' ומשמע דקסבר השתא דכולה מתניתן בשנדרה היא מיירי וקיים לה הוא. אע"ג דמסקנא לא קיימא עיי"ש ולפ"ז ראיתו נכונה) ועוד מדאמרינן ריש המדיר אבל היכי דנדרה היא וקיים לה איהו מיסנא סניא לה. ופרש"י היא לא תבקש עוד פתח לנדרה אלמא דיכולה להפר עכ"ל המרדכי ולי נראה דאין מכאן שום הוכחה דלעולם אחר הקיום ל"מ שאלה דידה גופא ורק דהוא מקודם ישאל על הקמתו והדר היא תשאל על נדרה עפ"י מ"ש בישי"ע סי' ע"ד בדברי התוס' בכתובות ע"א ע"ב שהקשו וישאל על הקמתו ותי' דאין נשאלין אלא ביום שמעו אבל שלא ביום שמעו הוי כהחריש ואם שתק אינו יכול להפר וחידוש הוא דא"כ דהוי כשתיקה אם הלכה אח"כ אצל חכם שוב יכול להתיר לה. וכ"כ באבני מילואים סי' ע"ד. ומעתה התרה דידה ל"מ בלתי שהוא ישאל על הקמתו ותמתין עד שימצא פתח להקמתו דאז תשאל על נדרה אך לפי מה שחידשתי בדברי הגמ' נדרים דף ע"ב דמיבעי שם אי גירושין כהקמה או כשתיקה למנ"מ כגון שנדרה ושמע בעלה וגירשה ואהדרה ביומא כו' ופשיט הגמ' מנדרה והיא ארוסה ונתגרשה ונתארסה בו ביום אבי' ובעלה האחרון מפירין נדריה ש"מ גירושין כשתיקה דאי כהקמה מי מצי מיפר ארוס אחרון ולכאורה קשה דלמא מיירי שהארוס הראשון נשאל על הקמתו ואע"ג דארוס אם קיים וחזר ונשאל על ההקמה אינו יכול להפר עם האב כדאמרינן ר"פ נערה מ"מ נראה מסברא אם ארוס הראשון קיים וגירש ושאל על. ההקמה הארוס השני עם האב מפירין ע"כ קשיא כנ"ל ומתוך כך הוכחתי דאם לא קיים בפירוש רק דע"י גירושין הוה כהקמה לא יכול לשאול על הקמתו דבשלמא כשהוא קיים לה בפירוש בדבור אתי דבור ומבטל דבור אבל היכא דהוא לא קיים לה אלא ע"י גרושין ועשה מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה הגם שהדין דגם על שבועה בכתב יכול לשאול מ"מ הכא בגרושין לכ"ע הוי מעשה ומעתה דברי הר"י במרדכי נכונים וברורים דשפיר מוכח דיכולה לשאול אף כשקיים לה בעלה דאל"כ אמאי צריך להמתין ואי דתמתין שמא גם הוא ישאל על הקמתו א"כ אמאי בישראל רק חודש אחד יקיים ופרש"י דיכול להחזירה דהא אי מגרש לה הוה כהקמה ושוב ל"מ שאלה ואיך יחזירנה דהיא אסורה להנות ממנו וע"כ דיכולה לשאול לחכם ושפיר ימתין שמא תמצא פתח לנדרה אך זה ניחא. אי גירושין כהקמה שפיר מוכח דינו של הגהת מרדכי. אמנם אם גרושין כשתיקה לא מוכח דינו של המרדכי די"ל דלעולם אינה יכולה לשאול והא דצריכה להמתין הוא שמא ימצא פתח להקמתו ובישראל שפיר תמתין חדש א' דיכול להחזירה דגרושין הוה כשתיקה ועל הקמתו יכול לשאול ולאחר שתיקה מהני התרת חכם. והר"ן כתב בנדרים ע"ב ולענין הלכה כיון דהוי בעיא דלא איפשטא נקטינן לחומרא והוה כהקמה אבל שמואל ע"כ ס"ל גרושין כשתיקה עיי"ש. ומעתה י"ל דבה"א כבר ידע הגמ' ממאי דמסיק לבסוף מיסני הוא דסני לה ורק דס"ד הכי כיון דהוא סני לה הוא לא ישאל על הקמתו. וממילא היא לא יכולה לשאול על נדרה ושפיר כתב רש"י לא תבקש עוד פתח לנדרה דסברה מיסני סני לה ולא ישאל על הקמתו דאם גירושין כשתיקה אינה יכולה לשאול על נדרה זולתי שהוא ישאל על הקמתו דכאן אזלינן לשמואל דסבר גרושין כשתיקה אבל בעמוד ב' בסוגיא שם דמקשה ותתקשט ותאסר שם מקשה לר' יוסי וי"ל סתמא דגמ' מקשה אליבא דסוגיא דנדרים דמבעי ליה אי גירושין כהקמה דמיא ואם גירושין כהקמה הוא ע"כ מוכח דאף לאחר הקמת הבעל חכם יכול להתיר כמו שהוכחתי לעיל ע"כ שפיר מקשה דנהי דידע הגמ' דבנדרה היא וקיים לה הוא לא תבקש פתח לנדרה היינו דוקא לשמואל דס"ל החכם אינו מתיר עד שישאל הבעל על הקמתו ע"כ סברה מיסני סני ולא ישאל על הקמתו, ע"כ גם היא לא תבקש פתח דלא יועיל לה הפתח אבל לסברת המקשה דגירושין כהקמה ולדידי' החכם יכול להתיר אף לאחר הקמת הבעל בלי שאלה על ההיקם א"כ קשיא ותתקשט ותיאסר ותמתין דשמא תמצא פתח לנדרה והחכם יתיר אף בלי שאלת ההקמה ולא שייך לומר מיסני סני דא"צ לשאלת הבעל. ומשני דמיסני סני לה והיא גופה מצד עצמה לא תבקש פתח לנדרה וזה ישוב נכון. והרבה יש לפלפל בזה. דאם המרדכי גורס כגירסת השטמ"ק והתנן ר"י אומר בישראל חודש אחד יקיים ולס"ד כולה מתניתין בנדרה היא וקיים לה ע"כ לא ס"ל כשיטת רש"י רק כפירוש התוס' ד"ה שנדרה דדוקא בשלא תטעום אפי' אחד מכל הפירות א"צ להמתין בשנדרה וקיים לה דאינה יכולה לסבול יום אחד משא"כ בשנדרה מלהנות לו דאפשר ע"י פרנס צריכה להמתין. א"כ איך נוכל להרכיב דברי המרדכי ושיטת רש"י. ועוד במ"ש דאם גירושין כהקמה ל"מ שאלה זה ניחא אם לא קיים בפירוש ורק גירושין כהקמה אמנם בקיים בפירוש ואח"כ גירש דלא הועיל בהגירושין לענין הקמה י"ל דאף לאחר גירושין מהני שאלה על ההיקם. ע"כ עדיין צ"ע מ"מ הבאתי דברי פלפולי להעיר על המעיין. וע' בספרי לא"ח סי' צ"ד אות ט' י' י"א דברים יקרים בסוגיא זו: