שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן סג
ב"ה בסוגיא דכהנים שלוחא דידן יומא י"ט ונדרים ל"ו דרוש לש"ש תרכ"ו בברעזאן:
א לישב דברי התוס' יומא שם. שתי' דהא דאבעיא בנדרים אי כהני שלוחא דידן ולא פשטינן מר"ה ברי' דר"י דבודאי שלוחא דרחמנא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחא מצי משוי, ותי' דהאיבעיא קאי אי הוה דוקא שליחא דרחמנא. או שליחא דידן ג"כ. וזה לא אפשיט מר"ה בריה דר"י. ולפ"ז קשיא מה מקשה אהא דאמרו אתה שליחנו מדר"ה ברי' דר"י. וכבר הקשה כן בספר יד דוד, ונלפע"ד דהנה צריך להבין סברת התוס' אמאי אי הוה שליחא דידן לחוד שייך להקשות מי איכא מידי דאיהו ל"מ. ואי הוה שליחא דרחמנא ג"כ ל"ש להקשות כן. והרי מ"מ הוי שליחא דידן נמי ומי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושליח עצי משוי. ונ"ל דהנה מאי דאמרינן מי איכא מידי. היינו היכי דאם הוא עביד אף בדיעבד לא יועיל. אבל אם הוא יעשה בעצמו יועיל בדיעבד ל"ש מי איכא מידי. וכ"כ במח"א ה' שלוחין, והדבר מוכרח דאל"כ למ"ל לכללא דאשלד"ע, ות"ל משום מי איכא מידי ועוד אמאי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה מהני. ונימא מי איכא מידי וע"כ כהנ"ל והמראנ"ח לא כ"כ. וע' מח"א שם מזה (וע' בספרי ב"י חאו"ח סי' י"ג אות ז' שהארכנו בפרט זה), ולסברא זו מאי דאמרינן בסוגיא. מי איכא מידי היינו דזר מחלל עבודה ול"מ אף בדיעבד. והנה כבר כתבתי בתשו' (ע' בספרי חא"ח סי' ל"ה אות ג') להסתפק בכהן וזר אי עבדו שניהם עבודה. אי העבודה כשרה (ולכאורה גוף הדין תליא בפלוגתא דזוז"ג. דלמ"ד זוז"ג מותר ה"ה דזר וכהן ביחד אינם מחללין עבודה אך לפמ"ש הר"ן בתשובה סי' ע' דדוקא בגורם דל"ה גופו של איסור מותר א"כ עבודה דהוה גופו של איסור מחלל עבודה וכן נ"ל לדינא) ולא מצאנו מבואר אך עלה בידינו סברא בדרך אפשר להכשיר העבודה. ול"מ לשטת הפוסקים דישראל ונכרי ששחטו שחיטתן כשרה ולמ"ד בב"ק כ"ג בשני בני אדם או שור ואדם שדחפו לבור. האי כולה קעביד והאי כולה קעביד א"כ הכהן עבד ג"כ כל העבודה. ולא איכפת לן מה שעשה הזר ג"כ דלא יהא אלא קיבל הזר. אם יש דם הנפש יחזור הכהן ויקבל אם זר אינו עושה שירים, אלא אפי' למ"ד האי פלגא קעביד וישראל ונכרי ששחטו השחיט' פסול' מ"מ בעבוד' שא"צ שיעור. אינה דומ' לשחיטה ואף אם הכהן פלגא קעביד תעבוד' אינה מחוללת ע"כ צדדנו להכשיר העבוד' וע' תב"ש סי' ב', אך להפוסקים דישראל ונכרי ששחטו שחיטתן כשרה ודאי י"ל דהעבודה כשרה ומעתה שפיר כ' התוס' דאם הוי רק שלוחא דידן דל"מ מטעם מי איכא מידי דהרי אם עבד זר לבד מחלל העבודה. ול"מ אף בדיעבד. אמנם אם הכהן הוי שלוחא דרחמנא. א"כ אם זר עושה ביחד עם הכהן. העבודה בדיעבד כשרה ושפיר מצי משוי להכהן שלוחא ג"כ דאם עבד ביחד עם הכהן כשרה ושפיר מבעי' בנדרים. אמנם אף אם לא נאמר כן. י"ל בפשיטות. כיון דאם יעבוד הכהן והזר מסייעו. ונאמר מסייע אין בו ממש ע"כ יכול להיות גם שליח דידן. ומעתה כ"ז בשאר ימות השנה אבל ביוה"כ כיון דכל העבודה אינה כשרה אלא בו. אינו דומה לשאר ימות השנה. דבשאר ימ"ה אם יעשה הכהן העבודה והזר מסייעו נימא מסייע אין בו ממש וע' ערכין י"א. ומ"ה הזר מצי לסייע להכהן עכ"פ. ושפיר מצי עביד שליח במקצת. משא"כ ביוה"כ דהיא עבודה לפני ולפנים וזר אסור לכנוס לפנים. ואיך יכול לסייעו אף בסיוע שאין בה ממש ל"מ עביד שליח אף במקצת, וא"א שיהי' שליח דידן אף במקצת ושפיר מקשה ביומא מי איכא מידי כנלפע"ד בישוב דברי התוס' ומ"מ יש לעיין עוד דאם נאמר דישראל וכהן אין מחללין עבודה משום דמסייע אין בו ממש שוב א"צ לשליחתו דלא עשה כלום מ"מ קצת שליחות יש ודוק: ב והנה הרמב"ם מביא בה' עבודת יוה"כ אתה שלוחינו ושליח ב"ד, ותמהו עליו דהרי בגמ' דחי זאת מכח קושי' דהני כהני שלוחא דידן. וע' ביד דוד, והנלפע"ד דבאמת לפי המבואר בב"ק ק"י דכהן מצי לעשות שליח כל אימת שירצה א"כ מאי מקשה ביומא מהא דאמרו אתה שלוחינו והרי גם לכהנים הי' חלק בתרומת הלשכה. דהרמב"ם פסק בשקלים שגם כהנים נתנו שקלים ע' מנחות כ"א, א"כ הכה"ג הי' שליח של הכהנים ושל כל ישראל ושפיר מצי אמרו אתה שלוחינו דהוא שליח של הכהנים. ועוד מגו דמצי להיות שלוחן של הכהנים. הוא שלוחן של ישראל ג"כ כמ"ש בדרוש וחידוש להגאון רע"א בכתובות י"א דמתוך שנעשה שליח של ישראל נעשה שליח לנכרי וכ"כ בביאור דברי התוספת לעיל דמתוך שנעשה שליח דרחמנא נעשה שליח דידן וכיון דהקטורת יביאו מתרומת הלישכה שהי' להכהנים חלק. והוא שליח של הכהנים ומאי מקשה ביומא. ונ"ל כיון דכל עבודת יוה"כ אין כשרה אלא בכה"ג וכל כהנים כזרים נחשבו לגבי עבודת יוה"כ. שייך גם גבי כהנים מי איכא מידי ושפיר מקשה, אמנם לפי המבואר בקדושין כ"ג. דוקא גבי זר דלאו בר עבודה כלל הוא שייך מי איכא מידי אבל בעבד כיון דמשכחת לי' שיקבל מיד רבו עבור חבירו שייך בגווי' ול"ש מי איכא מידי. א"כ בכהן ששייך בעבודה בכל ימות השנה וגם ביוה"כ לשאר עבודות. לשטת הרמב"ן שהי' פיוסים לשאר עבודות ל"ש מי איכא מידי ומאי מקשה. ונ"ל דכבר הקשו שסוגיא דקדושין סותרת לסוגיא דנזיר י"ב. דמוכח דמאי דלא מצי עביד השתא לא משוה שליח אף דשייך בכגון זה עי' באורח מישור נזיר י"ב ובית מאיר סי' קי"ט. א"כ הסוגיא דיומא קאי למאי דס"ל בנזיר דמלתא דל"מ עביד השתא ל"מ שליח. אבל הרמב"ם ס"ל כסוגיא דקדושין ובפרט לפמ"ש דגם כהן הדיוט כשר בשאר קרבנות שאינם עבודת היום שייך כהן גם היום בשאר עבודות. ויכול להיות שליח של הכהנים ושפיר מביא אתה שלוחינו. כן נ"ל ולפמ"ש הריטב"א ביומא י"ז ול"ב דמדאורייתא הי' כהן הדיוט כשר בתמיד ורק מדרבנן בעי כ"ג. א"כ לפמ"ש המל"מ בפ"ב מביאת מקדש דהיכי דמדרבנן ל"מ עביד משוה שליח ע"ש א"כ הכהן הדיוט שייך בעבודה מדאורייתא עכ"פ אף ביוה"כ בשאר עבודות ומשוה שליח ושפיר פסק הרמב"ם דאומרים אתה שלוחינו בשביל כהנים, ומ"ה ניחא דמסרו זקני ב"ד לזקני כהונה וזקני כהונה משביעין משום שהוא שליח הכהנים ודוק ומיהו הרמב"ם לא העתיק הך דזקני כהונה ומשמע דהב"ד השביעוהו: ג ונ"ל דהרמב"ם הוכיח כן דהוא שליחא דידן. דאל"כ אלא דהוא שליחא דרחמנא א"כ קשיא מאי מהני השבועה, והרי הוא נשבע לבטל את המצוה, דאם הוא צדוקי לדידי' מצוה שיעשה כן. ומאי מהני השבועה. וכבר הקשו כן המפורשים ובאמת כבר הרגיש בזה המאירי. אמנם אם הוא שליחא דידן נכון דאין אנו עושין אותו שליח רק על אופן שלא יעשה כצדוקי. ואם הוא עושה כצדוקי בטל השליחות ושוב לא עשה מצוה ועבר אשבועה. וזה אי הוה שליחא דכהנים. אבל אם הוא רק שליחא דרחמנא קשי' מאי מהני השבועה הרי הוי נשבע לבטל את המצוה. ומ"ה מביא הרמב"ם שליחא דידן, מיהו לדעתי גוף הקושיא ל"ק. דע"כ צ"ל אף אם נחשוד אותו לצדוקי. אבל שיעבור על שבועה לא חשיד ויפרוש מהכהונה. א"כ ה"ה בנשבע לבטל את המצות עובר על שבועת שוא כמבואר במשנה דשבועות. א"כ אס"ד שהוא צדוקי לא ירצה לעבור על שבועת שוא ויפרוש מהכהונה וע"כ אינו צדוקי ואי דאז הוה נשבע לקיים את המצוה. בזה ל"ה שבועת שוא. דחל לענין בל יחל כמ"ש הר"נ נדרים ח' ומ"ה נשבעין לקיים את המצוה. וז"ב מיהו לפמ"ש לקמן דמיירי דלא אמר אמן ל"ש כלל איסור שבועת שוא עליו ודוק:
ד עוד נלפע"ד דמ"ה מביא הרמב"ם דהוה שלוחינו. דלכאורה קשיא מאי מהני השבועה. שמא יתיר לעצמו השבועה ובפרט למ"ד א"צ לפרט את הנדר. וא"ל כיון שנשבע על דעתינו הוה כע"ד רבים להרבה פוסקים, דז"א דהרי לדבר מצוה מתירין. וכיון שהוא ס"ל כצדוקי וסובר דהוה מצוה חיישינן שמא יתיר וישאל על השבועה ויסמוך ע"ז שסובר שהוא דבר מצוה. ומ"ה יותר נכון לומר דהוא שליחנו. והוא כנשבע לחבירו בשביל טובה שעשה לו שעושה אותו לשליח. ול"מ גם לדבר מצוה כמ"ש הטו"ז רכ"ח ס"ק ל"ג בשם ריב"ש. שלא כדעת התוס'. וע' בש"ך שם. ואמנם לדעת הגמ' דמשני על דעתינו צ"ל דל"ח שיתיר בשביל שסובר שהוא מצוה ויסמוך ע"ז דהרי הסברא דלדבר מצוה מתירין דמסתמא ניחא להו. וכאן לא ניחא להמשביעין דהרי הם אינם צדוקים:
ה ובגוף הסוגיא צריך להבין דאינו מבואר שהכהן אמר אמן. וכל שלא אמר אמן ל"מ שבובה כלל, ונ"ל דזה ל"ה דין שבועה. רק כמו חרם כשבועת יהושע שכ' הפוסקים ואין משמע כן. ונ"ל דזה טעם הרמב"ם דלא ס"ל דזקני כהנים היו משביעין אותו דאין להם כח להשביע אחרים. רק לב"ד יש רשות להשביע, ובהכי ל"ק כלל מנשבע לבטל את המצוה. דהוא אינו נשבע רק הב"ד הטילו עליו חומר שבועה וחרם כחרמי ציבור ואצלם ל"ה מצוה. והוא אינו חשוד לעבור על חרמי ציבור גם לא יוכל להתיר בלא דעתם והגמ' ס"ל דזקני כהנים השביעוהו ממש, ואולי ענה אמן. ומ"ה משני על דעתינו שלא יהי' לו התרה ולהרמב"ם בלא"ה ל"מ התרה לחרמי ציבור וב"ד בלא ב"ד ומ"ה לא ס"ל תי' הגמ' ועדיין צ"ע ויותר נראה דמכאן ראי' לשטת המרדכי פ"ק דב"ב, דהראשים יכולים להשביע וחל השבועה, אף בלא ענה אמן דלא כרמב"ן הובא בב"י סי' קכ"ח (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ד' אות ה' מ"ש על המרדכי ומסוגיא דידן הוכחה גדולה לדבריו וצ"ע על הרמב"ן): ו ואבא לסוגיא דנדרים. הנה מה דמקשה למ"ד שלוחא דידן ממתניתין דמקריב עליו קי זבין הא עביד שליחותא. צריך להבין. דכיון דבגוף הקרבן ל"ק לי' משום מללה"נ. וע' בתוס' חולין ק"מ ד"ה למעוטי שכ"כ דבקרבן אמרינן מללה"נ. ומרמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח ל"מ כן. וכתבנו במ"א לחלק בין קרבנות שממשכנין אותו לקרבן מצורע דאין ממשכנין דמודה הרמב"ם. א"כ הכא בקיני זבין כיון דמצללה"נ. והראי' דלא הקשו מגוף הקרבה א"כ מאי איכפת לן אם עושה שליחותו. והן אמת דהר"ן כ' בר"ה אף בשופר, אם אמר לו תקע לי אסור במודר הנאה, והוכחתו משמעתין אבל גם עליו קשה כנ"ל. ונ"ל הסברא עפ"י מ"ש התוס' בנדרים ל"ג בהא דמודר אין מחזיר אבידה למדיר דנהנה מפרוטה דר"י. והלא פרוטה דר"י ל"ה רק מבריח ארי, שמבריח העניים מעליו וכפורע חובו. ותי' דזה דוקא אם אחר פורע חובו ומבריח ארי, אבל כאן הוא עצמו מבריח ארי מעליו בזה שמחזיר אבידה, והוה הנאה ממש עיי"ש ומעתה אף אם מלל"נ ומותר במודר הנאה מ"מ הרי צריך הדבר לעשות ולקנות כגון שופר לולב וכדומה. אך כיון דלאו הנאה הוא הוי רק כמבריח ארי, וזה דוקא באם ל"ה שליח ממש. אבל באם הוא שלוחו כיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כמבריח ארי מעל עצמו. דמה לי אם הוא גופא מבריח ארי או שלוחו שהוא כמותו, וזה אסור במודר הנאה. די"ל אף דהוא לא הקריב רק שלוחו פטור הוא מלמיתב ריפתא לעני. ומ"ה שפיר מקשה בגמ' וג"כ שפיר קאמר ר"נ בשופר דאמר לו להוציא אסור (אך צ"ע אם המשלח פטור למיתב ריפתא לעני לפוסקים דאף בשעה שאינו עוסק פטור בעושה מצוה ודוק). ולפ"ז צע"ק במודר הנאה ממעין דטובל בו הוא בעצמו. וצ"ל דשם אינו דומה למבריח ארי. ואולי ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ומ"ה ל"פ למיתב ריפתא (כמ"ש תוס' שבת קי"א בקושייתם. וע' מ"ש בספרי ב"י חאו"ח ס', ל"ב אות א' דמ"מ שייך לומר מללה"נ כדמוכח מקו' התוס' הזו) רק שיש לו הנאה דממילא דמותר בקדשים ול"ה רק גרם הנאה כמ"ש הרשב"א ומ"ה מותר לכתחלה משא"כ בקרבן שעובר בבל תאחר או בשופר ולולב באמת אסור בעצמו לתקוע וע' תוס' שבועות מ"ד מה שהקשו מר"ה דנהנה מפרוטה דר"י ומה שתי' בזה וזה יהי' באמת דעת הפוסקים דלכתחלה אסור לתקוע בשופר של עולה. וראי' מדנקט לשון דיעבד. וגם מה דמשמע מדברי הרשב"א דא"ה ל"ל בעלים אף שיכול לצאת ידי מצוה והרגיש בזה המח"א. להנ"ל נכון דלכתחלה אסור מה"ט לצאת בעצמו או ע"י שלוחו לבד מדבר חובה כגון טבילה. והרבה יש לדבר מפרט זה ואקצר: ז שם בסוגיא הנה יש להסתפק אם הבעלים הדירו הכהן אם מותר הכהן להקריב קרבן הבעלים אם לא מקרי הנאה. ולכאורה לפ"מ דמסיק בקדושין דכהנים ודאי משלחן גבוה קזכי. וגם ר"י הדר בי' עיי"ש בדף נ"ג א"כ ל"ה הנאה לגבי כהן. דמשלחן גבוה קזכו. ולפ"ז צ"ע בסוגיא דמקשה למ"ד שליחא דידן ממתניתן ונימא דהכונה דהכהן מודר מבעלים. ואף דרישא שוקל לו את שקלו מיירי מדיר למודר. ואיך נימא מקריב קרבנו מודר למדיר הרי גם בדף ל"ג בעי' הגמ' לאוקמא דלא מיירי בחד גונא עיי"ש בר"נ. וגם הכא לוקמא כן. ולאחר העיון נ"ל לישב דזה ג"כ תלי' בהאבעי'. דאם שליחא דידן באמת אסור ליתן להכהן דמהנה לי' ואף שכ' התוס' ביומא דאף אם שלוחא דידן מ"מ כיון דשליחא דרחמנא הוא ג"כ ל"מ לומר שאינו רוצה היינו דל"מ למימר שיקריבו כהן שאינו מן המשמר. אבל שיקריב כהן אחר מהמשמר מצי למימר וכיון שמבואר ביבמות מ' ובתוס' שם. דכהן המקריב ודאי מחויב לאכול מקרבן זה. א"כ הרי מהנה לי' משא"כ למ"ד שליחא דרחמנא ול"ה כלל שליח דידן ל"מ לי' כלל דל"מ לומר מי המקריב. ומ"ה לצד האבעיא דשליחא דידן ל"מ הגמ' לשנויי כמו שהקשתי. ולכאורה י"ל דזה דכהנים משלחן גבוה קזכו זה דווקא לבתר דס"ל שליחא דרחמנא. אבל לצד האיבעי' דשליחא דידן כהנים מבעלים קזכו. אבל זה ליתא, דא"כ מאי מבעיא לי' ותפשוט ממתניתין דקדושין ממקדש בחלקו דשליחא דרחמנא הוא. ועוד יבואר לקמן:
א עוד נ"ל דלפ"מ שפרש"י בתמורה ל"ב גבי המתפיס קדשי מזבח לבד"ה, דאם נדבה הוא נותן את טובתו ופרש"י מה דרשאי ליטול אצל ישראל דבר מה שיקרב הקרבן במשרתו של בן בתו כהן. כדי שיטול העור עיי"ש. וכן הביא ברי"ט אלגזי בבכורות דף י' דפוס פרעשבורג בדיבור קודם למתני' אחת בכרה בשם הרגמ"ה ושם הוכיח דלפ"ז יש בכל קדשים לבעלים טובת הנאה עיי"ש ולפ"ז בודאי במדיר הנאה לכהן אין ליתן לו קרבן להקריב כיון דטובת הנאה שלו כמו גבי תרומה דאין לתת לו למ"ד טובת הנאה ממון כדאיתא בנדרים פ"ד ע"ב. אמנם עיקר דבר זה דיש לבעל הקרבן טובת הנאה הוא חידוש גדול ולי קשה עוד דא"כ אמאי בגונב בהמת קדשים פטור מדו"ה ומכפל, ובגונב תרומה למ"ד טובת הנאה ממון משלם לבעלים כפל כדאיתא בקידושין נ"ח ונדרים פ"ה. ולחלק בין טובת הנאה דתרומה דכל הנאה של הכהן ויתן פחות, מעט מכל שווי' ובין טובת הנאה דקדשים דהוא דבר מועט כיון שלא יגיע לכהן אלא חלק מהעור הגם דהוא חילוק נכון. אבל עכ"פ ישלם לו כפל לפי חלק טובת הנאה שלו ואין לומר אין ה"נ דהרי לפי מה שהביא הרי"ט אלגזי מהתוספתא שם ר"י ס"ל טובת הנאה בקדשים. והוא בר פלוגתא דר"ש מקדשים שחייב באחריות. וס"ל דפטור לגמרי. ומתוך כך נראה כשיטת התוס' החולקים על רש"י בעירוכין ולא ס"ל טובת הנאה בקדשים כשיטת רש"י. ולדעתינו הסברא דכיון דקדשים אסור בהנאה. איך יקח מישראל דבר מה להקריב הקרבן במשמורת בן בתו והרי הוא נהנה מקדשים ואולי לקחת קודם שיפריש הקרבן. שלא יפריש רק במשמרת בן בתו רשאי. אבל לקחת עבור קרבן שהפריש ודאי אסור דהוה הנאה, ודוחק לומר דזה הוה כאילו התנה בפירוש וע' מעילה י"ב ולד המעושרת לא יניק מן המעושרת ואחרים מתנדבים כן היינו שמתנים. דשם התנו בפירוש. אבל בלא התנה עי' מתירו להנות מקדשים. ולר"ש דדהג"ל כמ"ד הכפל לבעלים. אין להקשות דהוה הנאה מקדשים. דז"א דשם הכפל מגיע מה שרצה לגרום לו להפסיד בהמת התשלומין וזה ל"ה לקדשים. וכבר כתבנו לפלפל מזה על מה שכתב הרמב"ן, דדהג"ל לר"ש הוה ככיס מלא מעות. והוכחנו דהכפל ע"כ ממה שגרם להפסיד. לא עבור בהמה, זאת. דאל"כ הוא נהנה מקדשים (וע' מ"ש בספרי לאו"ת סי' נ"ט אות ח') באופן דלדעתינו דבר זה תמוה להנות מקדשים טובת הנאה. בחיים, ובהמת קדשים בחיים אסור בהנאה, ודברי התוספתא שהביא הרי"ט אלגזי ראי' לדבריו הכונה פשוטה ר"י אם יש לו טובת הנאה שהוא ש"פ מקודשת. והיינו דר"י ס"ל בשוגג מעל ויוצא לחולין. ומ"ה אם נהנה בכדי פרוטה בקידושין אלו יצא כדי פרוטה לחולין דהתוס' כ' בקדושין נ"ה דבהנאה אינה יוצאת לחולין רק כפי ההנאה עיי"ש ואכ"מ להאריך בזה ועכ"פ לפי כל הנ"ל אין ראי' דהבעלים אינם יכולים ליתן הקרבן להכהן המודר:
ט ולדאתאן עלה י"ל דזה דהגמ' מבעיא אי כהנים שליחא דידן או שלימא דרחמנא ומאי מבעיא לי'. זה ודאי. כיון דאקדשיה לאו דידי' הוא כמו דאמרינן לענין אין אדם אוסר דש"ש דקדשים לאו דידי' הוא וי"ל בב' אנפין או משום דרשאי להמתין שלא להקריב במשמרתו ויש לו טובת הנאה ומ"ה יכול להיות דהוא שליח דידי' ושל שמים שניהם ביחד כמ"ש התוס' אבל זה כבר דחינו דאין לבעלים ליקח טובת הנאה מקדשים, דאסור בהנאה או משום דקני' לי' לכפרה כדידי' דמי וכמו דאמרינין בחולין מ"א מה"ט מצי לאסור הקרבן כיון דקניא לי' לכפרה ל"ש אין א"א דש"ש וה"ה מה"ט הוי שליחא דידן. ולפמ"ש התוס' בחולין מ' ע"ב ד"ה אי הכי דדוקא בחטאת מצי לאסור מה"ט. או בעולה דהו"ל כפרה במקצת כיון דמכפרי אחייבי עשה אבל שלמים למ"ד לאו ממון בעלים גרע מחטאת או עולה ול"מ לאסור כלל ולפ"ז בשלמים ודאי דהוה שליחא דרחמנא למ"ד לאו ממון בעלים דלא קניא לי' למידי ולפ"ז צ"ע בהא דמקשה מכהנים שפגלו במקדש. למ"ד שליחא דידן נימא לתקוני שדרתיך ודילמא מיירי בשלמים כמו שפרש"י בב"ק ד' למה שהגיה שם הפ"י או דמיירי בשלמים ששחטן. וחישב לזרוק חוץ לזמנו דפסול בודאי. ובשלמים ודאי הוי שליחא דרחמנא דלא קניא למידי כמ"ש תוס' חולין הנ"ל וזו קושיא גדולה ובקיני זבין וקיני זבות. אף דג"כ ל"ק לכפרה. י"ל באמת זה טעם דר' יוחנן דא"צ דעת חוץ מקרבן המכפר דקרבן המכפר כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי ומ"ה צריך ג"כ דעת בעלים. משא"כ בקדשים דל"ק לכפרה. ל"ה של הבעלים לגמרי. ומ"ה א"צ דעתו. ומריש הוה קשיא לי דמאי הקשו בנדרים גבי פיגול, ונוקמא בקיני זבין והדומה דא"צ דעת בעלים, ותי' כיון דעיקר הטעם דא"צ דעת הבעלים מטעם זכיה א"כ היכי שהוא לחובתו כגון בפיגול שהוא לחוב לו ל"מ אף בקיני זבין דדוקא לזכותו מהני ולא לחובתו ע"כ ואמנם לפי הנ"ל דבשלמים כיון דל"ק לכפרה ל"ה דידי' ובודאי ל"ה שליחא דידן. קשיא לוקמא בשלמים. וגם לפי טעם שכתבנו דא"צ דעת בעלים משום דל"ק לכפרה. ול"ה דידי'. קשיא לוקמא בשלמים:
י' ובישוב הקושיא שהקשתי. דלוקמא המשנה דכהנים שפיגלו בשלמים דל"ק לכפרה. כמ"ש תוס' חולין הנ"ל ובודאי ל"ה שליחא דידן. נלפע"ד דהפ"י הקשה בב"ק ד' וגם בגיטין נ"ד במ"ש רש"י חייבין לשלם לבעלים במה שהפסידם דהרי מזיק הקדש פטור, דרעהו כתיב ודוחק לומר דאתיא כר"ש דרהג"ל כמ"ד ע"ש. ונ"ל דלמ"ד בחולין מ"א כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי ול"ש אין אדם אדש"ש ה"ה דס"ל בכל חטאות כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי ואם הזיקו חייב לשלם לבעלים. וקצת י"ל לפ"ז גם לענין כפל אולי חייב להך מ"ד כמו דחייב לר"ש דדהג"ל כמ"ד וכל הסוגיות מב"ק וביחוד מב"מ נ"ח דמשמע, רק לר"ש חייב, לא קאי להך דס"ל כיון דקניא לכפרה. רק כאידך מ"ד. אך לפ"ז תקשי לאידך מ"ד ממשנה דב"ק ע"ד ע"ב דמשמע משם לפי מאי דמוקי בגמ' דף ע"ו דקאי אגנב הקדש מבית בעלים דבכל קדשים פטור מכפל. ויש לישב להך מ"ד דדוקא מדו"ה פטור דנהי דקניא לכפרה ל"ה כולה דידי' רק כאילו הוא והקדש שותפין ומ"ה פטור מדו"ה דעל חלק הקדש פטור ועל חלקו אין משלם דו"ה דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. וע' בב"ק ד' ע"ב ומ"ה דוקא לר"ש חייב. דחיוב אחריות הוה כולה שלו. אבל כפל באמת להך מ"ד חייב. כמו שיכול לאסור או שנאמר כדמשמע מפשטא דסוגיא. דגם מכפל פטור אבל קרן ודאי חייב באופן דליכא לשנויי כקושין דלוקמא בשלמים, דממנ"פ לריה"ג דממון בעלים. ודאי הוי שליחא דידן דהוה דידי', ושלא אליבא דריה"ג א"צ לשלם לבעלים דל"ק לכפרה בשלמים. כמ"ש תוס' חולין הנ"ל ומה דאפסיד הבשר בעלים משלחן גבוה קזכו ומ"ה, ע"כ מיירי בחטאת דקני' לכפרה. וכדידי' דמי ותלי' באיבעיא אי שליחא דידן ושפיר פשט. ורש"י בב"ק לגירסת הפ"י דמיירי בשלמים. צ"ל רש"י ס"ל קדשים קלים ממון בעלים כמ"ש הפ"י ומ"ה צריך לשלם לבעלים. וכן רש"י בגיטין קאי ג"כ להך מ"ד ויבואר עוד מזה לקמץ (וע' מה שכתבתי בסברא זו על הרמב"ם בספרי חיו"ר ח"ר סי' ו' אות ה') ועדיין צ"ע בכ"ז ולא באתי רק לעורר על המעיין:
יא והנה בסוגיא דנדרים משני על הקו' דלתקוני שדרתיך שאני התם דפ"ק לא יחשב ויש להבין לפ"מ דיליף בזבחים כ"ח מזה דמחשב בקדשים לוקה איך יליף מזה דמהני פיגול בשל אחרים דלמא באמת ל"מ וקרא אצטריך למלקות. ואף דל"מ לקי כרבא דס"ל בתמורה כמדארל"ת אעל"מ ומ"מ לקי. וה"ה במפגל בשאינו שלו. ויש לישב זאת לפמ"ש בשעה"מ בה' גירושין בסוף הפלפול ובנובי"ת אה"ע סי' קכ"ט דע"כ לא ס"ל דל"מ ומ"מ לקי. זה דוקא היכי דל"מ מטעם דא"ר ל"ת. אבל אם גם בלא"ה ל"מ כגון בתולש שער אחת גם רבא ס"ל דלא לקי עיי"ש. א"כ בפיגול של אחרים דל"מ הפיגול לא מטעם כמדארל"ת אעל"מ רק מטעם דאין אדם אוסר דש"ש או מטעם דלתקוני שדרתיך. באמת לא לקי אם לא מהני ודוק ומדגלי רחמנא לא יחשב מוכח דמהני מיהו בפשיטות י"ל דהגמ' לא סמכה על קרא דלא יחשב רק אקרא דכתיב פיגול הוא לא יחשב מ"מ ומבואר דאף במפגל חבירו פיגול היא וכן משמע בפרש"י אך לשון הגמ' ל"ע דמשני לא יחשב ולא משני פיגול הוא מ"מ:
ב עוד נלפע"ד בזה. דבזבחים קאמר המחשב בקדשים לוקה. והקשו בגמ' דהר"ל לשב"מ והקשה הפ"י גיטין נ"ד ע"ב דלישני עקימת שפתי' הוה מעשה לפמ"ש תוס' ב"מ צ"א דבמימר עקימת שפתים הוה מעשה כיון שיוצא מרשות לרשות וה"ה הכא כיון שנאסר מחמת הפיגול וצ"ל בישוב הקו' דמשמע לגמ' דכל מחשב לוקה אף בשוחט חט שלמים לשם חטאת ושם הקרבן כשר רק דלא עלה לחובה. ואם לא נאסר ל"ל בדיבורא אתעביד מעשה ומ"ה משני ר"י הוא באופן דבסוגיא שפיר משני שאני התם דאמר לא יחשב ל"ל דקרא אתיא למלקות אבל הקרבן לא מפסיל דשוב קשיא דהוה לשאב"מ. ול"ל דעקימת שפתי' הוה מעשה כיון שיצא מרשות לרשות. דכיון דל"מ הפיגול לא אתעביד מעשה ולא לקי. ומוכח מזה גופה דמהני הפיגול ואיתעביד מעשה ומ"ה ודוק בזה. ובזה יש לישב דברי רש"י בב"ק ה' שפירש שלמים לשם חטאת. באופו דהקרבן לא נפסל, רק דלא עלה לשם חובה. ורבים תמהו אמאי לא פירש כפשוטו. ולהנ"ל י"ל דקשה על משנה דכהנים שפיגלו אמאי משלם הרי המחשב בקדשים לוקה כדאמרינן בזבחים כ"ח ואינו לוקה ומשלם, וצ"ל דמיירי בלא אתרו ביה. אך לפ"ז קשה בב"ק מאי מקשה על ר"ח ליתני מפגל. דלמא ס"ל כר"י בר יהודה דחבר א"צ התראה. וכהן מסתמא חבר הוא. ואינו לוקה ומשלם. או ס"ל כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורים מתשלומין. ומאי מקשה בגמ' וליתני מפגל. ומ"ה כ' רש"י שלמים לשם חטאת דקרבן כשר. וכיון דגוף הסברא דמחשב בקדשים לוקה דבדיבורו קעביד מעשה שיצא לאיסור משא"כ בשלמים דכשר בדיבורא לא עביד מעשה ואינו לוקה. וחייב לשלם וליתני. וזה נכון. (אך קצ"ע דכיון דמשנה דכהנים שפיגלו כר"י והוא ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עדיין דברי הגמ' דנדרים אין מבוררין ודוק):
(וע' בספרי חיו"ד ח"ר סי' י' אות ב' צדדנו לומר דמחשב בקדשים באופן דאין הקרבן פסול אינו לוקה כלל ע"ש):
יג עוד נלפע"ד בישוב קושיתינו על תי' הגמ' דשאני התם דאמר קרא לא יחשב ודלמא הקרא למלקות וביחוד לר"י דמשנה דמפגל משמע בגיטין אתי' כר"י דלא קניס שוגג אטו מזיד ע"ש. ולדידי' מחשב בקדשים לוקה. ונלפע"ד דלכאורה קשיא בכהנים שפיגלו במקדש דמשלם במזיד. והרי הבעלים יכולין לשאול על ההקדש לפמ"ש תוס' כריתות י"ג דדוקא בנזרק כהלכתו ליתא בשאלה. אבל בלא נזרק כהלכתו מהני שאלה. ואמאי ישלם. אך י"ל דמאי יועיל לו השאלה הרי יהי' חולין בעזרה. אך לר"י ס"ל חולין בעזרה ל"ד בפסחים כ"ב ולדידי' קשיא דישאל על הקדישו וצ"ל דכיון דמדרבנן אסור מפאת חולין בעזרה מה יועיל לו השאלה. וצריך לשלם. אמנם כ"ז מדרבנן. אבל על קרא קשיא אמאי לוקין משום לא יחשב במחשב קדשים הרי הוי ה"ס שמא ישאל ולחד תנא אליבא דר"י ה"ס לש"ה במכות ט"ז וצ"ל כמ"ש תוס' מכות ט"ז דמוקמינן אחזקה. ולפמ"ש הרמב"ן והר"ן בגיטין דחזקת קרובים ל"מ לגבי דידה גבי האומר לשלוחו צא וקדש א"כ איך אפשר ללקות במחשב בקדשים של חבירו דלמא ישאלו הבעלים. ול"מ חזקתו לגבי כהן המקריב (וע' בספרי חאו"ח ס"ס י"א) ונ"ל דבאמת אינו לוקה רק בחשב בשלו ובחשב ומפגל של אחר אינו לוקה וקרא דלא יחשב קמ"ל דמהני הפיגול ול"מ לומר לתקוני שדרתיך. אבל דלוקי קרא דלא יחשב מ"מ לענין מלקות. זה ליתא דאינו לוקה דהוה ה"ס, שמא ישאל ומדאורייתא תועיל לו השאלה דאז ל"ה איסור חשנ"ב. וע"כ קרא אתיא לענין שיועיל הפיגול והתבונן בזה:
יד וברש"י גיטין נ"ד כ' ואי נמי נדבה היא צריך לשלם על שרצה להביא דורון עיי"ש ולכאורה מי הכריחו לזה. ונ"ל דקשיא בגמ' שם דמקשה למ"ד שמי' היזק שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מבעי' לי'. ומאי מקשה. ודלמא גם למ"ד שמי' היזק אבל בכהנים שפגלו אינו משלם רק מפני תיקון העולם. דבכהנים שפיגלו קשיא שישאלו הבעלים על ההקדש ולא יהי' פיגול. ואי שיהי' חולין בעזרה הרי מתניתן כר"י והוא ס"ל חשנ"ב ל"ד. ואי דמ"מ מדרבנן אסור י"ל מ"ד שמיה היזק דוקא באסרו מדאורייתא אבל מדרבנן לכ"ע ל"ש היזק כעין שחילקו התוס' גיטין דף מ"א קצת כעין זה. ולפ"ז אם ל"א רק מדרבנן ל"ה לכ"ע רק משום שלא יהא כל אחד. ומאי מקשה על הך דקתני מפני תיקון העולם. ומ"ה כתב רש"י דמשמע לי' דמיירי גם בנדבה והרי"ט אלגזי בבכורות דף ל"א כ' דוקא בנדר שחייב באחריות יכול לשאול אף אחר שחיטה. אבל נדבה א"י לשאול אחר שחיטה. עיי"ש שהאריך. א"כ כיון דמתניתין מיירי בכל גווני בזה אין לו שום עצה להמלט מחיובו. דהבעלים ל"מ לשאול. וקשי' שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מבעיא לי' כן כתבנו לישב דברי רש"י. אבל בעיקר הדבר לא נ"ל דכיון דהוא אסרו מדאורייתא. ומדרבנן ל"מ השאלה ל"מ זאת היזק שא"נ בדרבנן דלע"ע אסור מדאורייתא ועדיין צ"ע:
טו ובדרך זה י"ל בישוב מה שמקשים בגיטין נ"ד ע"ב דיליף שהתורה האמינו לכהן שאמר שפיגל מיוה"כ דכל אדם לא יהי' באוהל מועד עיי"ש והקשה הראב"ן דלמא בפר שלו ומטעם הואיל ויש לו הפסד שלו. ולהנ"ל לק"מ דגמ' קאי למ"ד חשנ"ב ל"ד ולדידי' מהני מדאוריי' שאלה ואין לו שום היזק ומ"מ נאמן מדאורייתא מיהו זה ליתא. דביוה"כ ודאי אינו יכול לשאול דאם ישאל נמצא ששחט בהמת חולין ביוה"כ. ומתחייב כרת משום יוה"כ. ועוד דלכאורה בכל קדשים לאחר שחיטה איך ישאל הרי ימעול בהקדש ששחט בהמת חולין בסכין קדשים. אך התוס' כ' בחולין ג' דשחיטת קדשים ל"ב כלי שרת. אך כ"ז בכל שחיטת קדשים, דשחיטה לאו עבודה. אבל בשחיטת פר דלא כשר רק בכ"ג ודאי בעי כלי שרת. ואיך ישאל ויהי' חייב משום ששחט בכלי שרת בהמת חולין (וע' מ"ש בספרי חאו"ח סי' ג' בשולי המכתב):
טז ובספר טיב גיטין דף נ"ד מקשה מהא דמייתי אביי ראי' באומר נטמאו טהרותיך נאמן מכה"ג דנאמן לומר פיגול ומאי ראי' דבשלמא בטהרות אין נאמן משום דהו"ל לטהרות חזקת היתר. משא"כ בפיגול הרי קדשים קודם זריקה אסורין. ואתה מסופק אם יצאו לחזקת היתר ומחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש. ולאחר העיון לא קשה זאת דהמג"א בסי' ת"ט כתב דהא דבדאורייתא ל"א חזקה שליח עושה שליחתו זה דוקא אם מסופק אם עשה או לא עשה. אבל אם בודאי עשה ורק שאתה מסופק אם שינה השליחות ודאי לא שינה. א"כ דהוי חזקה גם בקדשים אף דמחזיקין מאיסור לאיסור. לא שיהי' נאמן לומר שפיגל ושינה בשליחות דחזקה שלא שינה. ומדנאמן נגד חזקה ה"ה דנאמן בחזקת היתר. ולפ"ז ע"כ הגמ' לא הוכיחו רק משעיר דל"ה שלו אבל בפר דהוי שלו ול"ש שינה בשליחות בלא"ה אין להוכיח דל"ש חזקה זו רק היכי דהוא שליח ודוק היטב בזה:
יז והנה רבים מקשים והובא גם בשם תשו' פנים מאירות על הא דאיבעי' לן אי כהנים שליחא דידן. והרי נכרים מביאין נדרים ונדבות כישראל והם אינם בני שליחות גם אני הקשיתי. על הא דאמרינן בנדה מ"ו דאין חייבין על הקדשו במופלא הסמוך לאיש קרבן. ולר"ה שם קאי הקרא על הקטן דאין חייב קרבן. והרי קטן לאו בר שליחות, ולמ"ל קרא, ופלפלתי עפ"י דברי התוס' גיטין ס"ד דמידי דאיתא בנפשי' גם קטן משוה שליח (וע' בספרי לאו"ח סי' מ"ו אות ב' שתמהתי על התוס' הנ"ל מירושלמי תרומות פ"א עיי"ש. דמבואר להדי' דאם אינו נעשה שליח בכל הדברים אינו שליח) וכעת נ"ל בישוב כ"ז עפ"י דברי הריטב"א שהקשה בהא דיליף שליחות מושחטו כל קהל עדת ישראל והקשה דלמא מטעם זכי' דהוא לא ס"ל זכי' מטעם שליחות ע"ש. ומפורש יוצא דאף במקום דל"מ שליחות מהני זכי' והרי גם בקטן מהני זכי' והתוס' כ' בכתובות י"א דזכות גמור שאין כאן חוב בודאי מהני אף דל"ה בר שליחות עיי"ש ובנקודת הכסף סי' ש"ה ביו"ד דלכמה פוסקים מהני מדאורייתא. ובישוב קושית הריטב"א נ"ל בהא דיליף משחיט' הפסח דע"כ מהני שליח דל"ל מטעם זכי' דאין כאן זכו' גמו' דכיון דעד שנשחט הפסח יכול לשאול על הקדשו. ולאחר שנשחט הפסח אינו יכול לשאול. ואף להתוס' כריתות דס"ל שיכול לשאול מ"מ בפסח אינו יכול לשאול לפמ"ש במק"א (ע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ו' אות י"ג) דבפסח בעי כלי שרת ל"מ לשאול אחר שחיטה שימעול למפרע בהקדש ששחט חולין בכ"ש. וכיון שיש קצת חוב בשחיטת הפסח ל"ה זכות גמור דדוקא בזכי' שאין בה קצת חוב מהני אף במקום שאין שליחות ומצאתי שכבר קדמני בזה קצת בספר אור חדש:
ולפ"ז מיושב קו' הפנים מאירות לפי המבואר בירושלמי נזיר הובא במל"מ ה' מלכים דאף דישראל יכול לשאול על נדרו. אבל נכרי ל"מ לשאול על נדרו ע"ש א"כ דוקא בישראל ע"כ הוי או שליחא דידן או שליחא דרחמנא דל"ל מתורת זכי' מהני כקו' הריטב"א דאין כאן זכות גמור שמא רוצה לשאול על הקדשו אבל בעכו"ם דאינו יכול לשאול על הקדישו בדידי' הוה זכות גמור ואין כאן חיוב כלל. וגם קושיתינו מקטן מיושב שפיר לפמ"ש המ"ל דאף דמופלא הסמוך לאיש יכול להקדיש, אבל לשאול על הקדישו התורה לא נתנה לו כח ע"ש בה' נדרים א"כ הו"ל זכות גמור שחיטת הקרבן. והו"א דיביא קרבן. דזכות גמור גם בקטן מהני קמ"ל קרא. ולעולם י"ל שליחא דידן נינהו ודוק היטב בכ"ז ודע דבעיקר קו' הריטב"א הערני אחד די"ל בשחיטת הפסח הוה חוב שמא יש לו חמץ ועובר משום לא תשחט. ונזכרתי שהתוס' פסחים ס"ג כ' דהבעל החמץ אינו עובר כלל רק השוחט דלא תשחט אמר רחמנא. ועוד דלשאב"מ. ואמנם במק"א תמהתי על התוס' מ"ש לא תשחט אמר רחמנא. וזה אינו כיון שהוא שלוחו הוה כשוחט בעצמו. ומ"ש לשאב"מ כיון דשלוחו הוא הוה כעושה מעשה דשלוחו של אדם כמותו. והגע על עצמך איש אמר לאשה אקפי לי קטן מחייב שולחו ול"ה לשאב"מ מה"ט דכתיבנא. ולומר דכוונת התוס' משום אשל"ע ל"ש בזה. חדא י"ל השליח לא ידע שיש לו חמץ. ודעת התוס' בלא ידע השליח ל"ש אשלד"ע ועוד כיון דיש לשליח חלק בזה דעת רש"י ב"מ ח' דבכה"ג ישלד"ע והרבה פלפלתי בזה באופן דאם נאמר כסברתינו והבאתי עוד ראי' מירושלמי לזה י"ל כהנ"ל ואקצר: יט ונחזור לסוגיא דנדרים. הנה במ"ש הר"נ. על הקושיא מכהנים שפיגלו דאדם אוסר דש"ש ע"י מעשה צ"ע. דבשחיטה ל"ל דמיירי דבשחיטה ודאי הוה שליחא דידן. וע"כ מיירי בשאר עבודות וא"כ מאי אדם אוסר ע"י מעשה שכתב הר"נ. וכי עביד הוא מעשה בבשר. והלא עבד מעשה רק בדם. ומאי מהני זה לאסור הבשר. ואולי הבשר בלא"ה נאסר דהוי כקטלי' כמ"ש הרשב"א והכונה דעכ"פ לא נשחט לשמה. ורק דקו' הגמ' איך הוי פיגול. ולזה מהני המעשה שעשה בדם ועדיין צע"ק. עוד שם בר"נ ובתוס' הקשו מהא דבהמה שנמצאת דשוחטין אלמא א"צ דעת ותי' דכיון שנאבד. דעת בעלים שישחטנה כל מי שירצה להקריב והי' להם להקשות מב"ק בגנב הקדש מקשה דף ע"ו והרי חזרה קרן לבעלים. ומזה הוכיח הרמב"ם בפ"ה מה' איסורי מזבח בגונב קרבן והקריבו לבעלים נתכפרו בעלים הרי דא"צ דעת וע' עירוכין כ"א היפך מזה. וצ"ל ג"כ כעין סברת הר"ן כיון שנגנב, דעת הבעלים שיקריבו כל מי שירצה. ולפ"ז בשחט קודם שידעו הבעלים מהגניבה פסול וצ"ע דלא משני הכי בב"ק במה דמקשה. והרי חזרה קרן לבעלים. דמיירי קודם שידעו הבעלים. ושמא תלי' זה ביאוש שלא מדעת הואיל וכשידעו ניחא להו ואכ"מ להאריך יותר. ודע דבסוגיא שם דמקשה אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו הקטנים ומשני שה לבית אבות לד'. ועדיין קשה יביא אדם פסח על חבירו שכן מביא פסח על חבירו לכן מביא פסח על עבד כנעני ושפחתו בעלי כרחם כדאיתא בפסחים פ"ח וצע"ק וע' בספרי לא"ח סי' י"ג הארכתי בסוגיא זו דרוש משם ותמצא נועם: יט שם בסוגיא ע"ב הנה דברי הרמב"ם תמוהים שפסק בתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים. וכ' הכ"מ בפ"ד מה' תרומות דכיון דנפשט דתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו, נפשט גם האבעי' הראשונה דא"צ דעת בעלים. ובאמת הדבר תמוה מאי ענין זה לזה וכבר תמה עליו המל"מ שם והנ"ל בישוב הדבר. הנה אף דאמרו בגמ' הטעם וסברא דצריך דעת כיון דמצוה דילי' הוא וניחא לי' למיעבד מ"מ אין זאת עיקר הסברא לבד. לפמ"ש המג"א סי' תל"ז דלא ניחא להו לאנשי למיעבד מצוה בממוני' רק היכי שאח"כ יקח המעות. אבל היכי שיפסיד ל"א כן בתרומה ל"א ניחא לי' לאינשי למיעבד מצוה בממוני' אך כיון שאין כאן זכות גמור כמו שיבואר ומקצת חוב יש בזה רצה הגמ' לומר דמהני ג"כ הסברא דניחא לי' למיעבד מצוה ויצרף דיצטרך דעת. והקצת חוב שי"ל בזה. כמ"ש לעיל בשם גדולי האחרונים. והאור חדש קידושין. מכללן דמ"ה אין לשחוט קרבנו שמא רוצה לשאל על קרבנו וה"ה י"ל דטוב לו דהוי תרומה משלו שיוכל התבואה שלו להחזיר לטיבלא אולי יצטרך להפריש מן הטמא על טמא ומטהור על הטהור או אולי תפול התרומה לחולין. ומעתה נחזי אנן. הנה אם יפריש אדם אחר תרומה על תבואתו בלא שליחות הוא ודאי אינו יכול לשאול דלא עשה תרומה וחבירו יכול לשאול לכאורה אמנם לפמ"ש ברי"ט אלגזי בבכורות ל"א הסברא דתרומה ביד כהן אינו יכול לשאול. דתרומה שהיא בידו כיון שיש לו טובת הנאה לתת למי שירצה בידו לשאול.. אבל תרומה בידי כהן כיון שאין לו טובת הנאה עוד אינו יכול לשאול עלי' ע"ש והיא סברה נחמדה. א"כ אם תורם משלו על של חבירו יכול התורם לשאול תלי' בזה. אם טובת הנאה שלו יכול לשאול ואם טובת הנאה של בעל הכרי אין יכול שום אדם לשאול בעל הכרי לא עשאה תרומה. ובעל התורם אין לו טובת הנאה. ומעתה כיון דתרומה זאת לא יהי' לה שאלה הוה קצת חוב ולכן מבעי' לה להגמ' אי צריך דעתו הואיל וניחא לי' ג"כ לעשות מצוה בעצמו. אמנם למסקנא דטובת הנאה של התורם א"כ עכ"פ התורם יכול לשאול. ואם תפול התרומה לחולין אז התורם ישאול. שוב ל"ה חוב לבעלים מפאת כן. ופשיטא דגוף התרומה הוה זכות לפניו ושפיר כ' הכ"מ דנפשטה האבעי'. ובפשיטות י"ל עפ"י דברי הסמ"ע סי' קצ"ה שכ' אולי לא ניחא לי' להיותו שונא מתנות ע"ש בזכי' ע"י אחר. א"כ ה"ה בתורם משלו על של חבירו כל הנאה של חברו. ומ"ה לא ניחא לי' וזה אי גם טובת הנאה של חבירו, אבל אי טובת הנאה נשאר בידו זכות גדול ול"ה מתנה דנגד זה יש לו טובת הנאה ומ"ה בודאי ניחא לי':
כ ודרך אגב נ"ל בדרך אפשר במה שאמרו בב"מ דף כ"ב ותיסברא והא בעינן מה אתם לדעתכם. ומשם יוצא דתרומה גרע. דבכל הענינים מהני לזכות לחבירו. ובתרומה אם תורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים לשטת הרמב"ם נפשט האבעיא. ובשל בעל הכרי הדבר פשוט בגמ' דבעי שליחות וצריך להבין החילוק ע' בסוגיא ל"ו וברשב"א שדחק להבין הסברה. לדעתי הטעם דבתורם משלו על של חבירו. כיון שהתרומה שלו יוכל הוא לשאול. ומ"ה מצי תרים. אבל בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי אם נימא דיוכל לתרום בלא דעתו מצד זכי'. א"כ לא יוכל לשאול על תרומה זאת דהבעלים לא עשאם תרומה ותרומה זאת ל"ה משל התורם שישאל עלי' ומ"ה היתכן שתרומה שעשה אחר מצד זכי' תהי' עדיפה מתרומה שהפריש בעצמו ומ"ה ס"ל להגמ' דבעי בתרומה זאת לשוי' שליח. ובזה ודאי יכול לשאול כיון שעשה בשליחתו הוה כהפריש בעצמו ויוכל לשאול וע' בהקדמת ספר משנת חכמים כמדומה שנסתפק מי יוכל לשאול, והנלפע"ד כתבתי, כ"ז לשטת הגמ' ב"מ ונדרים ל"ו דתורם משל בעל הכרי ודאי צריך שליחות. ואמנם הרמב"ם פסק בתורם משל חבירו על של חבירו ובא בעל הכרי ואמר כלך אצל יפות תרומתו תרומה. וע' בב"מ כ"ב דמוקמינן לכ"ע ל"מ בכה"ג בתרומה מאתם גם אתם רק שליחות בעינן וע' בטור וב"י סי' של"א וטו"ז שם: כא ונלפע"ד הקודם יש לבאר דברי הרמב"ם פ"ד מתרומות ה"ט שפסק באומר לשותפו או לבן ביתו לתרום וביטל שליחות קודם שיתרמו אם לא שינה השליח תרומתו תרומה תמה הכ"מ דפסק כר"ל ולא כר"י. ועוד דלש"ס דילן. גם ר"ל מודה דאתי דיבור ומבטל דיבור. ודוקא נתינת מעות ליד אשה או מחשבה דתרומה דהיינו הפרשה דכי מעשה דמי. אבל קודם שתרם ודאי יכול לבטל. והנלפע"ד הנה בכל שליחות יש מקום לומר בתרי אנפין, או דהמשלח כבר עשה תרומה רק שתלה ההפרשה בהשליח לא יהא אלא כאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ה"ה באומר שני לוגין שאתה עתיד להפריש הן תרומה. או דלא הפריש מעתה כלל רק תלה הכל בהשליח וזה תלי' בברירה דאם אמרינן יש ברירה א"כ מהני באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש והוה תרומה. והוא עשה התרומה מעתה. אמנם אם ל"א ברירה ל"ש לומר שהוא תורם אותן ב' לוגין שהשליח יפריש דזה ל"מ כלל דל"א ברירה, וע"כ שהבעה"ב אינו תורם כלל רק שאומר להשליח שיתרום ויפרוש. ולכשיפרש הוה תרומה. וזה לא תלי' בברירה כלל דרק כשיפרוש הוה תרומה ואז הוא מבורר. וא"כ נכונים לפ"ז דברי הרמב"ם. דהנה ר"י ס"ל בגיטין כ"ה ודאי אין ברירה. ולדידי' בעושה שליח ודאי ל"ה תרומה מעתה. ומ"ה יכול לבטל השליחות. אמנם הרמב"ם דפסק אין ברירה מספק ולחומרא יש ברירה אנן מספקינן שמא יש ברירה והמשלח עושה מעתה תרומה מה שיפרוש השליח דתרומה ניטלת במחשבה. ומ"ה בתרם השליח ולא ידע שהבעלים ביטלו שליחות מאי מהני ביטולו מקודם שתרם השליח והרי הוא כבר עשה תרומה למה שיפריש השליח קודם ביטולו. והשליח באמת הפריש. והוא כבר תרומה ומ"ה ל"מ ביטולו רק בשינה השליח. ואף דל"ה שינוי גמור מהני מטעם ס"ס שמא הוה שינוי ושמא אין ברירה ולא עשה תרומה בעת עשיית השליח ומהני חזרה כן נלפע"ד בישוב דברי הרמב"ם התמוהים מאוד:
כב ומעתה נלפע"ד הנה אם נימא יש ברירה בתולה בדעת אחרים א"כ לכאורה לא גלתה התורה שליחות בתרומה דכיון דעושה שליח הרי הוא עושה תרומה למה שיפריש השליח והשליח לא עבד רק מעשה קוף ועיקר התרומה עושה הוא במחשבתו ומה שעושה שליח הוה כאומר מה שתפריש הוא מעתה תרומה. ונ"מ במה שעושה שליח היא לענין פיחת עשרה או הוסיף עשרה כמ"ש המקנה בקדושין מ"ב אבל עיקר התרומה עושה המשלח א"כ מהאי טעמא ל"מ אם אחד תרם בשל חבירו שלא מדעתו ובא בעל הכרי ואמר כלך אצל יפות. דהרי בכה"ג לא תרם הבעל הבית. ולא גילתה תורה בתרומה דמהני שליחות. רק באומר צא תרום דעיקר התרומה עושה הוא במחשבתו כנ"ל אבל למ"ד דל"א ברירה אף בתולה בדעת אחרים. באומר לחבירו צא תרום אין הכונה שהוא עושה במחשבתו תרומה מה שיפריש השליח דאין ברירה רק שהתורה נתנה כח לשליח לתרום וה"ה בתרם משל בעל הכרי על בעל הכרי ובא בעל הכרי ואמר כלך אצל יפות ג"כ מהני מתורת זכי'. ומעתה הסוגיא כמין חומר. דבב"מ כ"ב אמרינן תרגמי' רבא אליבא דאביי דשוי' שליח. ואביי ס"ל בגיטין כ"ה דתולה בדעת אחרים לכ"ע אמרינן ברירה ולדידי' שפיר אמר רבא הכי נמי מסתברא כדכתיבנא דלדידי' ודאי ל"מ ניחותא דבעל הכרי דלדידי' בשליחות בתרומה עיקר התרומה עושה המשלח. אבל הרמב"ם דפוסק אף בתולה בדעת אחרים ל"ל ברירה שפיר אמרינן התורה נתנה כח לשליח לתרום. דזולת זה ל"מ מחשבתו של בעל הבית וכיון דמהני תרומה של השליח ה"ה בתרם משל חבירו והבעלים אמרו כלך אצל יפות מהני מטעם זכי'. והרבה יש לדבר מזה ואקצר [וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ב' אות י"א ולקמן בתשובה הסמוכה שפלפלתי לדחות סברה זו]: