אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן סב

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן סב

סימן סא

ב"ה:

פדעמישלא תרל"ט.. לחתני הרב הה"ג הנ"ל:

א הערת על הקושיא בש"ס דמכות כ"ב ביש חורש תלם אחד דחשיב כהן ונזיר אבית הטומאה בב' מלקיות והרי נזיר שטמא עצמו חייב מלקות משום בל יחל ובל תאחר ומשום נזיר גופי' לוקה ג' והיא קושית שעה"מ פי"ד ממאכלות אסורות וטורי אבן ר"ה ה' וכתבת לפמ"ש בספרי בית יצחק א"ח סי' נ"ה במ"ש השאג"א להקשות איך חל איסור נזיר אכהן למ"ד אאחע"א וצ"ל שקיבל עליו נזירות בעת דמייתי ב' שערות והו"ל איסור ב"א וע"ז הקשיתי לפמ"ש תוס' רי"ד בטעמא דבאיסור ב"א חייב שתים ול"א כ"ש בזא"ז אף בב"א אינו משום דהי מינייהו מפקת ולפמ"ש בתמורה כ"ה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב קודמין ל"ש תי' תוס' רי"ד בכהן ונזיר דהוא כהן בידי שמים וכתבת ליישב לשיטת מהרי"ט דאיסורי נזיר הוא לא משום דהוא אסר על נפשו. אך מה שהתורה אסרה על גוף קדוש שנעשה ול"ה דברי התלמיד אך דברי הרב ובזה תירצת קו' השעה"מ דלאו בל יחל הוא משום שעובר על דבריו וזה דברי התלמיד ושייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב קודמין ול"ה איסור ב"א דל"ש הי מינייהו מפקת אלו תוכן דבריך והוא דבר חכמה אולם אין דעתי נוחה לומר דלשיטת מהרי"ט הוי נזיר דברי הרב כיון דמ"מ הוא קיבל על עצמו הקדושה ולא עדיף מקדושת עולה דהתורה אסרה לאכול מבשרה ומ"מ לעומת קדושת בכור לא מקרי דברי הרב וה"ה נזירות לעומת קדושת כהן וע' נזיר מ"ז בכהן ונזיר שיטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כהן וכ' המאירי והראשונים שאף נזיר עולם מקרי קדושת שעה הואיל ול"ה קדושתו מעצמו לעומת כהן. והנה באבני מילואים סי' ט"ו בתשובה העלה כעין דבריך אך בדרך אחר ולפמ"ש באבני מילואים שם סי' י"ב דמוקדשין הוה איסור חפצא משא"כ נזירות נכונים דבריך לחלק בין עולה ובין נזיר דעולה הוא מתורת נדר וע' תוס' שבועות כ"ד ע"א בד"ה באיסור:

ב והנה בתשובה אחת שכתבתי בימים אלו כתבתי ליישב קו' השעה"מ הנ"ל אמאי לא חשיב ללאו דנזיר רק למלקות אחת. דהנה, דעת הרמב"ם משמע מלשון הכ"מ פ"ו מנזירות ה"ח ד"ה ומ"ש ואם נטמא שם בביה"ק שכ' וז"ל כלומר דהנכנס בביה"ק אעפ"י שהוא טמא אין הנזיר מגלח עליו עיי"ש וע' במנ"ח מצוה רס"ג באריכות. ולפ"ז דס"ל לרמב"ם דאביה"ק אין נזיר מוזהר צ"ע אהא דחייב במכות כ"ב אכהן ונזיר אבית הטומאה והארכתי בתשובה לחלק בין קבר סתום ליש בו טפח ומצאתי במרכבת המשנה ח"ג פ"ה מנזירות ה"ח דאע"פ שנזיר שטמא עצמו בטומאה שאינו מגלח אינו חייב מ"מ חייב מלקות משום בל תאחר דנזירות טהרה עוד כ' במרכבת הנ"ל פי"ב מטומאת מת ה"ו דאף שכ' הראב"ד דאין הנזיר מגלח על טומאת קבר מ"מ כהן לוקה עליו עיי"ש ונמצא דשפיר חייב אכהן משום שטימא בביה"ק ואנזיר משום בל תאחר ולא יותר ושפיר חשוב רק לנזיר באחת ולא תקשי דהרי יכול לחשוב לנזיר שטמא עצמו בטומאה שנזיר מגלח שילקה ג' דזה ל"ק דאפושי לאוין בענין אחד לא רצה לשנות ובכ"ז הארכתי לבאר דין טומאת קבר ודין זה התמוה מאוד ואכ"מ:

ג וכעת חדשות הערני ד' הנה התוס' בברכות כ' ושבת קנ"ב וכמה מקומות הביאו מס' שמחות דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אין כהן מוזהר ותמהו עליו מרביעית דם שאין הנזיר מגלח ומ"מ הכהן מוזהר כדאמרינן בחולין ע"ב דעל כל נפשות מת לא יבא להביא רביעית דם מב' מתים. ותמה מהרש"א דמנא משמע לתוס' דכהן מוזהר דלמא לא אמרינן פ' בהמה המקשה רק רביעית דם מטמא כמו גולל ודופק דמטמא באהל ומ"מ אין כהן מוזהר:

ודבריו תמוהים מאוד דהרי ילפינן רביעית דם מעל כל נפשות מת לא יבא דהוא אזהרה לכהן. וכבר התפלאו עליו רבים עיין ביד דוד. ואולי יש ליישב. דהנה הראב"ד ס"ל פ"ג מטומאת מת ה"ג דהא דנזיר אינו מגלח על רביעית דם דוקא במגע ומשא אבל בטומאת אהל ע"י רביעית דם נזיר מגלח דכתיב על נפש (ומה דאיתא בראב"ד נפשות ט"ס) מת לא יבא דלא כתיב ביה אלא ביאה ומ"ה אינו מגלח רק בטומאת אהל לפ"ז כהן ונזיר שוין דנזיר חייב ארביעית דם בלא יבא וכהן דחייב ארביעית דם מעל כל נפשות מת לא יבא ג"כ א"ח רק אטומאת אהל דלא כתיב אלא ביאה. והנה לפ"ז קו' התוס' בברכות ושבת וכתובות וסוכה מיושב בטוב טעם. אך יכול להיות שגם מהרש"א כיון לזה דמהא דכתיב על כל נפשות לא יבא אין ראי' דמיירי בטומאת אהל שגם הנזיר מגלח רק דמשמע לי' מדנקט בכמה מקומות רביעית דם מטמא באהל משמע דמוזהר כהן אף במגע לכן כתב דהוה כמו גולל ודופק דג"כ מטמא באהל ומ"מ אין כהן מוזהר ומעל כל נפשות מת לא יבא ל"ק כלל לשיטת הראב"ד דקאי על טומאת אהל ושוב מצאתי בספר לקוטי מהרי"א שפי' כן דברי מהרש"א בשם ספר שם אהרן (וע' לעיל ס"ס מ"ד מ"ש בזה). ואם כי רחוק זה הפי' בדברי מהרש"א אבל דברי מס' שמחות מקו' התוס' מיושב שפיר וע' במ"ל פ"ז מנזיר ה"ו מביא ג"כ שיטת הראב"ד:

ד ויש להקשות על הראב"ד הנ"ל מש"ס דנזיר מ"ג דמקשה לפי מה דאמרינן שם דהיכא שהוא מחולל ועומד א"ח משום טומאה איך משכחת שחייב משום ביאה בבית נמי כיון דעייל ידו איסתאב כי עייל כולו הא טמא הוא. והנה במ"א כתבתי דהיכא דנטמא בתחלה בטומאה שאין הנזיר מגלח ואח"כ מטמא בטומאה שהנזיר מגלח הוא מוסיף טומאה וחייב ול"ש לפטרו משום מחולל ועומד דמעיקרא לא הי' חייב אביאת מקדש ועתה חייב וזה פשוט א"כ לישני דיש בבית רביעית דם ומכי עייל ידו ל"ה רק כנגיעה כמ"ש התוס' שם ל"ה רק טומאה שאין הנזיר מגלח ומכי עייל גופא חייב משום לא יבא דהו"ל טומאה שהנזיר מגלח ודא קושיא נחמדה:

ה עוד יש לפלפל לשיטת הראב"ד מש"ס דחולין קנ"ה דיש שם פלוגתא אי נוגע ומאהיל הוא חד שמא דביתא כמאן דמליא והו"ל מאהיל כנוגע עיי"ש דפליג ר' יוסי ור"ש ולראב"ד הרי חמיר אהל מנוגע דנוגע אינו מגלח. אולם לפמ"ש גם הראב"ד מודה דאינו מגלח באהל בביאה במקצת למ"ד לא שמה ביאה רק בביאת כולו לאהל של רביעית דם חייב משום לא יבא ובאמת לא חמיר טומאת אהל ממגע רק דבא לבית חייב כנ"ל ובמשנה נזיר נ"ד איתא אבל הסככות והפרעות וכו' ורביעית דם ואהל ורבע עצמות וכתבו התוס' בפירושו אעפ"י שמטמאין באהל אין הנזיר מגלח עיי"ש. ואמנם לראב"ד דס"ל באהל הנזיר מגלח ופירש הכי ורביעית דם (במגע ומשא) ואהל ורבע עצמות היינו דרבע עצמות דוקא באהל אין הנזיר מגלח אבל על מגעו ועל משאו הנזיר מגלח כדאמרינן דף כ"ג ע"ב להדיא. אבל זה דוחק דיהי' רביעית דם ורבע עצמות מחולקין מהיפך להיפך דרבע עצמות דוקא באהל אין הנזיר מגלח ורביעית דם דוקא במגע ומשא. אמנם למה שכתבתי לעיל דגם להראב"ד דוקא בביאת כולו חייב משום לא יבוא ומגלח. אבל בהכניס ידו לאהל של רביעית דם א"ח משום ביאה ואין מגלח מיירי רביעית דם ג"כ באהל אך בביאת מקצתו ודו"ק:

ו ועוד יש לומר בזה לראב"ד במה שאמרו בגמ' דף נ"ג ע"ב לאפוקי מר"ע דאמר רביעית דם הבא מב' מתים מטמא באהל ולא נודע פי' הגמ' דהרי במשנה זו לא נקט רק דאין הנזיר מגלח וזה גם לר"ע דמטמא באהל ואיך מוכח לאפוקי מר"ע ומה"ט מחקו התוס' לגי' זו ולא גרסו רק לאפוקי מר"ע והיינו ר"ע דהי' רוצה לומר דהנזיר מגלח. וע' אורח מישור מה שרצה לפרש גי' רש"י ולהראב"ד יפורש הכי הנה לר"ע דס"ל רביעית דם הבא מב' מתים מטמא באהל ולראב"ד בביאה לאהל נזיר מגלח. גם ברביעית דם הבא מב' מתים הנזיר מגלח ואף דר"ע יליף ב' מתים מדכתיב נפשות ובנזיר לא כתיב רק נפש מ"מ כיון דבכ"ג כתיב נפשות וחייב אף מב' מתים כדאיתא דף מ"ט ע"ב יליף נזיר מכ"ג מגז"ש כדאיתא בנזיר מ"ח ובתוס' נזיר מ"ב ע"ב ד"ה איתיבי' ויהי' לפ"ז פירוש המשנה ורביעית דם ואהל ורבע עצמות דמיירי המשנה ברביעית דם מב' מתים. דלרבנן דפליגי אר"ע מטמא במגע ומשא ולא באהל כדאיתא פ"ב דאהלות ומ"ה אין הנזיר מגלח דאמגע ומשא בכל רביעית דם אין הנזיר מגלח אף ממת אחד ובאהל בלא"ה אין מטמא הבא מב' מתים ואתי' משנה דלא כר"ע. ומ"ה אמרינן לאפוקי מר"ע דלר"ע מטמא באהל ונזיר מגלח בטומאת אהל אף מב' מתים ודוק היטב וזה הוכחה להראב"ד. הארכתי קצת לפי שדברי הראב"ד הם מקצוע גדול ליישב דברי מס' שמחות שהקשו תוס' בכמה מקומות ונ"מ רבתי לדינא דאמגע ומשא ברביעית דם אין הכהן מוזהר כדברי מהרש"א רק בביאת כולו חייב משום לא יבא. ובמרכבת המשנה ח"ג פ"ג מטומאת מת הקשה לראב"ד מסוגיא דדף כ"ג ע"ב דלישני דמ"ה נקט סיפא רביעית דם דוקא במגע ומשא אין הנזיר מגלח בהיפך מרבע עצמות ולפמ"ש אדרבה הראב"ד הוכיח מסוגיא זו דינו כנ"ל: ז ודע דבמשנה נזיר נ"ז רצה ר"ע ללמוד מק"ו דרביעית דם הנזיר מגלח וכשבא והרצה לפני ר"י א"ל יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה ופי' הגאון ר' אלי' פ"ג מידים דר"י השיב באמת דנין ק"ו מהלכה ואך שהלכה נאמרה בפירוש דרביעית דם אין הנזיר מגלח לאפוקי מק"ו. ולפ"ז יש ליישב דברי מס' שמחות בדרך זה דלדידן דאין דנין ק"ו מהלכה ואין ללמוד ק"ו מעצם כשעורה גם כהן אינו מוזהר על רביעית דם כדברי מהרש"א בקושיתו אך לר"ע דס"ל דנין ק"ו מהלכה כהן מוזהר ומ"ה ס"ל דעל רביעית דם הבא מב' מתים מוזהר בלא יבא דהלכה מפורשת דס"ל לר"ע כר"י לא נאמרה רק בנזיר (מיהו בסנהדרין ד' משמע דגם לר' ישמעאל מוזהר ברביעית דם ממת אחד דנפשת כתיב וזה סותר לדברינו אלו). ולפ"ז יש מקום לומר דר"ע לא ס"ל כמס' שמחות וכהן מוזהר אף על חרב הרי הוא כחלל דהתוס' כתבו דף נ"ד בנזיר דכהן אינו מוזהר ונזיר אין מגלח ולא יסבור ר"ע הכי ויתיישב בזה מה שהקשו התוס' סוכה כ"ה על ר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו למ"ד שריפה ממש שנשרפו גופן אמאי נטמאו. ומה שתי' התוס' שמא שילדן קיימת קשה לתוס' נדה כ"ז ע"ב ד"ה מת דמייתי ירושלמי דדבר תורה אפי' שילדן קיימת טהור. וכמדומה שכבר הרגישו בזה המפורשים. ואמנם מה דלא תרצו התוס' דנטמאו משום הבגדים דחרב לאו דוקא ה"ה בגדים הרי הוא כחלל לשיטת תוס' נזיר נ"ד והבגדים לא נשרפו וכבר הקשה כן בספר דורש לציון סי' א'. אך הדבר נכון אמאי לא טמאו עצמם אלעזר ואיתמר אך מישאל ואלצפן שהיו לוים. בשלמא לתי' התוס' משום שילדן קיימת דינו כמת חסר וקרובים אין מטמאין כדאיתא בנזיר מ"ג. אבל אם שילדן קיימת ג"כ ל"ה רק מדרבנן משום הבגדים אין כהן מוזהר והי' לאלעזר ואיתמר לטמאות עצמן אך לפמ"ש לעיל דר"ע יסבור דכהן מוזהר אף במה שאין הנזיר מגלח דהלכה נאמרה בנזיר לבד שפיר ס"ל דנטמאו בבגדים ומ"מ לא היו רשאין אלעזר ואיתמר לטמאות עצמן. ומה שהקשו התוס' נזיר נ"ד ע"ז דאם כהן מוזהר אחרב הרי הוא כחלל איזה בית אשר תבנו לי כבר כתבו המפורשים דבזה"ז שהוא מחולל אינו מוזהר עוד ואין להאריך בפרט זה:

ח והנני חוזר להענין הנ"ל שהתחלת לדבר דע די"ל דר' אליעזר דס"ל נזיר מ"ז יטמא כהן ואל יטמא נזיר. לא ס"ל הא דתמורה כ"ה דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב קודמין. דהרי קדושת עולה יותר מבכור ועיין ירושלמי נזיר דר' אליעזר כשיטתיה דשיטתא דב"ש דתדיר ומקודש מקודש קודם עיי"ש:

ט ולאשר הערתי היום בלימודי מרגניתא טבא אעתיקה פה שלא תאבד והוא בתוס' ב"מ כ"א ד"ה אלו מציאות שהקשו כריכות ברה"ש אמאי צריך להכריז הא מתיאש וסבר שברה"ר נפל. והערתי לפמ"ש בספרי חא"ח סי' ע"ו אות ג' דיאוש בטעות הוה יאוש דוקא אם בשעת יאוש לא הי' טעות אבל אם בשעת יאוש היה טעות ל"מ ומה"ט ל"מ יאוש בתר דאתי ליד המוציא דהוה טעות בשעת היאוש עיי"ש. ותמצא נחת. א"כ ל"ק קו' תוס' דכשמתיאש משום שסבר ברה"ר נפל ואם הי' יודע שברה"ר נפל לא הי' מתיאש הוי טעות בשעת היאוש ול"מ ושמח לבך בהערה זו:

חותנך אוהבך:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה