אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן סא

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן סא

סימן ס

ב"ה:

פרעמישלא תרל"ח:

לחתני הרב הגדול מוה' נתן נ"י:

א ע"ד קושיתך בש"ס דשבועות י"א וי"ב דאמרינן שם טעמא דרבנן דפדה תפדה משום לב ב"ד מתנה שהקשית איך התנו ב"ד שלמפרע ע לא יהי' קדוש והרי פרה בעי בגדי כהונה ויעבור למפרע באיסור כלאים יפה כתבת דשריפת פרה דבעי בגדי כהונה ל"ק דלאחר שריפה לכ"ע אין מועיל פדיון ואפילו לר"ש דלאחר שחיטה ע"ג מערכתה מהני פדיון כתבו תוס' ב"ק ע"ז ד"ה פרה דגם לדידי' ל"מ פדיון לאחר הזאת דמה וכש"כ לאחר שריפה ומשחיטה דבעי בגדי כהונה למ"ד שחיטת פרה בזר פסולה גם זה ל"ק דלרבנן ל"מ פדיון גם לאחר שחיטה בשחטה ע"ג מערכתה ור"ש דס"ל גם לאחר שחיטה ע"ג מערכתה יש לה פדיון לא ס"ל לב ב"ד מתנה רק דמהני פדיון משום קדשי בדק הבית עיי"ש בסוגיא דל"ב העמדה והערכה. והנה הא דלא קשה על גוף הפדיון בלא סברא דלב ב"ד מתנה יפה כתבת, דכיון דבשעת שחיטה הי' פרת חטאת אך אח"כ יצא מקדושה לא עבר אכלאים. כמו דאמרינן במנחות מ"ח לענין חולין בעזרה דחולין ממילא הוה ומ"ה לא הקשית רק אם לב ב"ד מתנה שלא יהי' למפרע פרת חטאת שהקשית לפירוש הר"מ ה' פרה פ"א ה' ט' שפירש נשחטה תפדה ששחט ע"ג מערכתה לשם חולין וסתמא מיירי ששחט בבגדי כהונה ולרבנן הטעם משום לב ב"ד מתנה ואזה ק' קושיתך, ויש ליישב לפמ"ש בספרי בית יצחק חא"ח סי' כ"ז, אות ג' הא דס"ל להראב"ד דכלאים במקדש הותרה לגמרי משום הואיל אי מקלעי ליה עבודה ובמדינה לוקה ונימא הואיל שיכול לצאת לשריפת פרה וכתבתי דה"ט דפרה ל"ש והואיל דלא שכיח ל"א כמ"ש תוס' פסחים מ"ו א"כ כשעוסק בפרה ורק שרוצה לפדות משום לב ב"ד מתנה ולשחוט אחרת אמרינן הואיל וא"ע על כלאים דהותרה. אמנם לדעת הרמב"ם דס"ל אף במקדש חייב כהן משום כלאים שלא בשעת עבודה ולא ס"ל כראב"ד ולא ס"ל טעמא דהואיל ואי מיקלע עבודה עדיין קשיא קושיתך. אמנם גם לרמב"ם ל"ק לפמ"ש שכתב הר"מ בספר המצות מ' ל"ג והובא בקונטרס אחרון לשאג"א סי' כ"ט דלבישת בגדים הוה מ"ע ומה"ט ל"ק איך כהן לובש כלאים משום עבודה הא ל"ה בעידנא דה"ט דהלבישה גופה הוי מצות עשה. וע"כ צ"ל דזה דוקא כשלובש לצורך עבודה הוי מ"ע ומ"ה ס"ל לר"מ דלובש שלא בשעת עבודה לוקה דלא קיים מ"ע כיון שלבש שלא לצורך עבודה א"כ כשלבש לצורך פרה. ואח"כ נפסלה. או שחט בטעות לשם חולין ופודה מטעם לב ב"ד מ"מ הלבישה הי' לצורך וקיום מ"ע ועשה דוחה לל"ת. ואף שאח"כ נתגלה שהי' שלא לצורך מ"מ הוי דבר שאין מתכוין כיון דמעיקרא נתכוין לעבודה. וכעין זה כ' בק"א לשאג"א בישוב קו' השאג"א איך מביא חטאת העוף מספק והרי עובר באיסור לאו דכלאים. ותירץ דהוי דבר שאין מתכוין הואיל והוא מכוין לעבודה והוה כמו מוכרי כסות מוכרין כדרכן. ושוב דחה זאת דזה דוקא בהעלאה ולא בלבישה. ועוד דבריו צ"ע דא"כ אמאי אמרינן בעירוכין כהנים איצטריך ליה הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו והרי הוה דשא"מ ובכל איסורין מותר אבל לפמ"ש דבאמת עברו כהנים בלאו רק שעשה דוחה לל"ת וכשלבש לצורך עבודה העשה דוחה לל"ת ומ"ה אם אירע פסול בפרה ולב ב"ד התנה שלא יהי' קודש אבל מ"מ הוא מתכוין לעשה והו"ל אח"כ דבר שא"מ ול"ה פס"ר כיון דבשעת עבודה ספק הי' שמא לא יארע פסול ולכן אין עובר למפרע בלבישת כלאים. ואמנם קושיתך על הרמב"ם בלא"ה ל"ק דכיון דשחט לשם חולין ופסולה הפרה בלא"ה. עבר בלאו דכלאים ועדיף יותר שיפקע למפרע הקדושה ואקצר: ב ובשאג"א הקשה לר"ל דס"ל בנזיר כ"ט כדי לחנכו במצות איך עובר הכהן על לאו דכלאים בשביל עבודה דרבנן דאין עוקר דבר מן התורה בקום ועשה כן כוונת קושיתו ויש ליישב דמיירי שלבש לצורך עבודה אחרת. והמ"ל פ"ג מביאת מקדש כ' דהא דכתבו התוס' דהיכא דתחילת עשייתו במעשה מה שאינו פושט אח"כ הוי קום ועשה היינו דוקא כשתחילת עשייתו הי' באיסור ואף אם הי' בשוגג מ"מ עשה איסור משא"כ כשתחלת עשיה היה בהיתר וכן כ' במשנת חכמים בסי' א' בכמה הוכחות עיי"ש. א"כ היכא שלבש לצורך עבודה אחרת דתחילת עשי' בהיתר מה שאינו פושט ל"ה קום ועשה וחכמים עוקרין בשוא"ת ובזה מיושב בתמורה ח"י דדריש מקרא דחטאת המתות עובר בעשה אם הקריב ות"ל דעובר בלאו דכלאים. וכן מה שהקשה הגאון מהאל- בערשטאם בהא דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ולר"ל דחייבי מלקות אף בלא התרה פטור מממון חייב במפגל משום כלאים ופטור מלשלם להנ"ל י"ל דמיירי שלבש בתחלה לצורך עבודה כשרה ומקרי אח"כ לאו בלי מעשה והרבה יש לדבר בפרט זה. ומ"מ להלכה משמע דשריפת הפרה נעשית בבגדי לבן ולא בכלאים כמבואר במשנה ועיין במ"ל ומ"ש בספרי חא"ח סי' כ"ז:

ג ובענין מה שכתבתי לעיל יש לפרש הא דנקט במשנה דגיטין הכהנים שפגלו במקדש כיון דגם בשחיטה מפגלין ושחיטה כשירה בזר אמאי נקט הכהנים וע' רש"י ב"ק ה' שכתב כהן ששחט חטאת לשם שלמים אמאי נקט כהן והרי שחיטה כשרה בזר. י"ל דמשנה קמ"ל רבותא אף דמסתמא כהן שחט בבגדי כהונה חייב ואין מלקות דכלאים פטרו ומ"ה נקט במשנה הכהנים וגם י"ל במשנה קמ"ל אף למ"ד היזק שא"נ לא שמי' היזק חייב משום שלא יהא כ"א הולך ומפגל. והתוס' כתבו ריש ב"ב דף ב' דהיכא דהוא ג"כ מפסיד ל"ש שלא יהא כ"א והכהן מפסיד ג"כ לפי מה דמוקי במנחות מ"ט בחטאת לשם שלמים ומ"מ חייב ורבותא זו שייך רק בכהנים. וליישב דברי תוס' ב"ב הנ"ל למה חייב במפגל יש לומר לפמ"ש רש"י פסחים ק"כ משום שלא לשחוט שלמים לשם חטאת שעושה זאת להנאתו לאכול כל הבשר ומ"ה גזרו בי' טומאה הרי דחיישינן שיפגל להנאתו ויטעה בדין ומ"ה לא חלקו בין פיגול לפיגול וחייב בכל פיגול אף היכא שהוא מפסיד ג"כ כנ"ל ודו"ק. ובמ"א הארכתי (וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' י"ג אות ד' בענין זה). ודע דמפרש"י פסחים ק"כ שהבאתי דגזרו טומאה משום שלא לשחוט שלמים לשם חטאת משמע דגזרו טומאה אף בקדשים כשרים לאכילה כגון ששחט שלמים לשם חטאת וזה לא יתכן דאיך יאכלו הבשר והידים יטמאו על כן פשוט דלא גזרו רק בקדשים פסולים שיטמאו וממילא הכהנים יזהרו ולא יחשבו מחשבה אף בשלמים לשם חטאת וזה דלא כמ"ש ד"ז בח"ס חח"מ סי' ר"ד ודוק:

ד וששאלת בהא דאמרינן בברכות מ"ג מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה וכו' והרי טעם הברכה שלא ימעול כדאמרינן ברכות ל"ה וקול ומראה וריח אין בו משום מעילה וכ' הצל"ח דמשום ה"ט גופה קמ"ל דאפ"ה מברכין עיי"ש והקשית דנהי דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה אבל איסורא אית בי' גם דברי הצל"ח תמוהין מאוד דהרי מסקינן בפסחים כ"ו דריח יש בו משום מעילה ורק לאחר שתעלה תמרותו אין בו מעילה משום דנעשה מצותו ואיך נעלם מהגאון הנ"ל אשר עיניו כיונים על אפיקי הש"ס דברי הש"ס והבאת דברי הרדב"ז ח"א סי' רצ"ז שהקשה כן ובאמת דבריו תמוהין מדברי הש"ס פסחים הנ"ל ולישב דברי הצל"ח שלא יהיו תמוהין כל כך נראה דהתוס' כתבו בע"ז י"ב בהא דמעוטרות דורד והדס אסור דקמתהני מריחא מ"ש מבת תיהא ותי' דשאני בורד והדס דעיקרייהו לריחא והוה כמו קטורת והיכא דל"ה עיקרו לריחא הוה שלא כדרך הנאתן ובע"ז לוקין שלא כדרך הנאתן. ולפ"ז צ"ע לפמ"ש תוס' פסחים כ"ו דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ודוקא כדרך הנאתן א"כ היכא דל"ה עיקרו לריחא אין מועלין. ומה מקשה אהא דריח אין בו מעילה מקטורת שמועלין שם הוה עיקרו לריחא מש"ה מועלין והא דאמר ריב"ל משום בר קפרא דריח אין בו משום מעילה מיירי היכא דאין עיקרו לריח דהוי שלא כדרך הנאתן וצ"ל דמשמע לגמ' דס"ל לריב"ל בשום ריח אין בו מעילה ומ"ה מקשה מקטורת. ולפ"ז יצא לנו לדברי התוס' דריח בדבר שאין עקרו לריח אין מועלין. ולפ"ז שפיר קאמר הצל"ח בהא דקמ"ל מנין שמברכין על הריח ומיירי בדבר שאין עקרו לריח כיון שמברך נותן ריח טוב בפירות שאין עיקרו לריח וזה ישוב נכון. ולפ"ז אולי גם לשון הרדב"ז יש לישב דמ"ש קול ומראה וריח אין בו משום מעילה מיירי בדבר שאין עיקרו לריח ודוק. ולפמ"ש התוס' בסנהדרין כ' דאפי' במעילה חייב שלא כדרך אכילתן ע' תוס' ומהרש"א שכ' דרכב הוי שלא כדרך הנאתן וכן הניח חלב מוקדשין ע"ג מכתו. ודאי מועלין בכל ריח לפמ"ש תוס' ע"ז י"ב וע' עוד פסחים ע"ו דס"ל לרב ריחא מלתא ולפ"ז כשיטתי' אזיל ומ"ה קאמר מנין שמברכין על הריח וצ"ע קצת דא"כ למ"ל קרא ולשיטת הרי"ף שם דטעמא דרב משום מין במינו במשהו ולעולם לא חמיר לדידי' ריחא אתי שפיר. וע' מ"ש בספרי חא"ח סי' ע"ג בסוגיא דריחא וע' מג"א סי' רט"ז מ"ש דאין מברכין על קול ערב י"ל דטעם משום שאין בו מעילה ודוקא בריח לפי שמועלין למסקנא דפסחים:

ה וקצת יש לפרש בגמ' בדרך דרוש וצחות בהא דאמר רב זוטרא בר טובי' אח"כ עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח טוב. לפי שהקדים דריח הוה דבר שהנשמה נהנית ממנו וטעם הדבר לפי שחוש הריח לא נפגם באכילת עץ הדעת כמ"ש ספרי יראים. ולכן הנשמה נהנית ממנו וסמך אח"כ עתידי בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ולא נתגאלו מזוהמת החטא אך חטא אדם הראשון עליהם שיתנו ריח טוב כלבנון לפי שהריח על כנו עומד ולא נפגם בחטא אשר הוריד המין האנושי והשליך משמים ארץ צבי תפארתו. מיהו יש לפרש בפשיטות אחרי שהקדים שהריח הוא דבר יקר שהנשמה נהנית אמר שעתידין בחורי ישראל לכהן פאר ולזכות לאוצר הריח:

וששאלת בדברי הרא"ש פ' כיצד מברכין סי' י"ט שהקשה אהא דפת צנומה מברכין עליה המוציא היכא מיירי אי ליכא אלא פת צנומה פשיטא דצריך לברך המוציא כדאיתא גבי חביצא והקשית דהרי הרא"ש סובר כרבינו יונה בסי' י' שם דפת צנומה בקערה אפי' לית בה תוריתא דנהמא ואפי' פחות מכזית היכא שאינו לא מבושל ולא מחובר רק שמפורר דק דק מברך המוציא ודלמא זה גופא קמ"ל ר"ח בר אשי. ובשלמא התוס' ס"ל כר"ח שפיר הקשו משא"כ הרא"ש. לא קשה דהכי התוס' הקשו אר"ח בר אשי התוס' הקשו אמאי פליג ר"ח וגם כוונת הרא"ש הכי הוא פשיטא ואמאי פליג ר"ח ול"ק קושייתך איברא די"ל הרי קשה על שיטת רבינו יונה מהא דמקשה בגמ' מלקט מכולן בסוגיא דחביצא דלמא מיירי בלא שום משקה לפי' התוס' דאחמשת מינין קאי. וכבר תמה בזה המעדני יו"ט במקומו והפ"י ופמ"ג או"ח סי' קס"ח ס"ק כ"ח בסופו וכ' המעדני יו"ט לישב דהרבינו יונה כ' כן אליבא דרב ששת דהלכה כמותו אבל לר"י אין מברך המוציא. א"כ דלמא ר"ח בר אשי א"ר סובר כרב ששת ור"ח סובר כרב יוסף מיהא י"ל דלא ניחא להרא"ש לומר דרב קמ"ל דמברך המוציא באין בו כזית ולא תוריתא דנהמא דהרי למעדני יו"ט רב יוסף לא ס"ל כן ורחוק שיחלוק על רב כמ"ש רש"י ביצה ט' ש"ש להקשות מרב על אמורא ומ"מ בעיקר דברי המעדני יו"ט יש לדבר וע' פ' שמיישב באמת דברי הרי"ף דר"ח בר אשי קמ"ל שמברך המוציא אפי' באין בו כזית ולא תוריתא דנהמא ואין להאריך בפרט זה:

חותנך אוהבך:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה