אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן נט

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן נט

סימן נח

ב"ה:

פרעמישלא תרל"ד:

לרב אחד:

ע"ד השוחטים שרצו הראשים והרבה יחידים שיקחו סך בכל שבוע מהקהל בשכר שחיטה והם הבטיחו למלאות רצונם. ואח"כ חתמו בכתב באיסור שחיטה שחלילה להם לשחוט עבור סך קצוב לשבוע מהקהל אך כמקדם לקחת שכר שחיטה מהזובחים גם חלילה להם לשחוט על יאקסען מהקהל. ועתה נתרצו השוחטים לקחת סך קצוב מהקהל כי נתהוה ע"י כן מחלוקת. ובאם לא יתרצו השוחטים הראשים רוצים להביא שוחטים אחרים לעיר ויקופח ע"י כן פרנסתם ושואלים אם יש בידינו להתיר הכתב ואין הכתב בידם ולא העתקה מזה. ולא נודע אם הכתב נעשה כדין ויש לחוש שנכתב כדת באלה ובשבועה בח"ח בת"כ בפ"מ ואולי מבואר שם ג"כ עד"ר בנדר שאין לו התרה והשוחטים אמרו שמבואר בכתב שבאם יאמרו ג' רבנים ממדינת גאליציען שעפ"י ד"ת הם מחויבים לציית להראשים שיקחו דבר קצוב לשבוע מידם אזי בטל הכתב. אבל אינם זוכרים אם מבואר בהכתב דוקא רבנים מחוץ לעיר ובשעת שעשו הכתב נדבר בפירוש מקודם שכל הזובחים מהעיר ומהכפרים מהסביבות יחתמו על כתב שלא יזבחו זבחיהם רק אצל השוחטים מכבר. אף אם יביאו הקהל שוחטים לעיר ואחר שחתמו הכתב השלישו הכתב ג"כ על אופן זה שכל הזובחים כנ"ל יחתמו על כתב ואח"כ לא חתמו רק מקצת מהזובחים ומקצתם לא רצו לחתום ע"כ אין בהכתב שום מועיל והנה מקצת הזובחים שחתמו על הכתב לטובת השוחטים נתנו ג"כ טראטען ביד השוחטים. והשוחטים אמרו שלא כתבו בעצמם רק חתמו תחתיו וראו הכתב אך לא קראו בפה אך מקצת מהכתב גם לא נתנו ת"כ בפועל ממש ולא קיבלו עליהם ח"ח ואלה ושבועה בפ"מ אף שמבואר בהכתב. ועתה שואלים אם צריכין שאלה על הכתב ואם מועיל היתר. תשובה:

א הנה דבר זה ברור דמהני תנאי בנדרים ושבועות ואף בנדר עד"ר ואף דהקשו דהוי תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח ותי' בבשמים ראש דמהני תנאי מדין פתח דהוי נדר ופתחו עמו וזה ל"ש בנדר עד"ר מ"מ מהני תנאי כדמוכח מנדרים ד' י"ט דאפילו בנזירות שמשון מהני תנאי אף דל"מ שאלה. ואף בשבועה בכתב מהני תנאי בע"פ. והנה באומר בלבו הי' תנאי ע' ברמב"ם פ"ב משבועות ה' י"ב והוא מחלוקת בין הר"מ והראב"ד ועיין מח"א ה"ו מנדרים באריכות אמנם באומר בפה האופנים שנעשה כתב ע"ז והאופנים לא נתקיימו לכ"ע אין חשש בהשבועה. ועיין מח"א הנ"ל דאף דלא פי' תכ"ד מהנדר רק קודם לזה אמר וגילה דעת האופן שעליו נשבע סגי ואין להאריך בפרט זה. אמנם מה שיש לעיין הוא כיון שנדבר שכל הזובחים יבואו עה"ח ולא רצו מקצת הזובחים לחתום אז בטל תיכף הכתב אי אסורין לעולם שמא יחתמו עוד. והנה באבה"ע סי' ל"ח ס' ו'. מבואר בקידושין ע"מ שיאמר אבא הן אעפ"י שאמר בתחלה איני רוצה כשחזר ואמר הן נתקיים התנאי ולכן לעולם הוה ספק עד שימות האב. ולכאורה ה"ה בנ"ד לעולם הוה ספק. אמנם לפמ"ש הטו"ז שם ס"ק י' דה"ט כשאמר אח"כ הן אף שאמר בתחלה איני רוצה מקודשת משום דדייקינן מלישנא יתירה שאמר ע"מ שיאמר הן ולא אמר ע"מ שלא ימחה או שישתוק וע"כ כונתו כל אימת שיאמר הן אף אם ימחה בתחלה תהא מקודשת ולכן לעולם הוה ספק ודבר גדול דיבר הטו"ז בזה. דבזה י"ל הרבה בסוגיא שם ומצאתי בעצי ארזים ס"ק כ"ג שהרגיש בזה. ומעתה זה ל"ש בנדרים ובנ"ד דצריך להתנות שיחתמו שאר הזובחים ובוודאי אין כוונתו אך בשעת מעשה או אח"כ מיד ולא שיהיה הברירה בידם לעולם. והנה גם שם בקידושין דעת הכ"מ והב"י בדעת הרמב"ם דלא פסק כהתוספתא אך הכוונה דאמר הן בשעת שמועה ואם שמע ולא רצה ל"מ מה שאמר הן אח"כ. ע"כ נלפענ"ד דבנ"ד לכ"ע הדבר תלוי בשעת שמועה והדבר פשוט לחלק דבשלמא בקידושין בלא"ה אגידא בי' בקידושין וגם י"ל איתתא בכל דהו ניחא לה לכן כיון שלא קבע זמן לתנאו הכונה לעולם משא"כ בנ"ד כיון שהשוחטים יראו אולי יביאו הקהל שוחטים אחרים והיו מרוצים ליקח דבר קצוב בתחלה. אך שהזובחים לא הניחו אותם והבטיחו שאף אם יביאו הקהל שוחטים לא ישחטו רק אצלם. א"כ לזה הי' נחוץ הסכמת כל הזובחים ובודאי לא הי' דעת השוחטים שיהיה הברירה ביד הזובחים דאם אחר שנה יתרצו הזובחים אז יהי' בשבועתן ממש דהרי בנתים יביאו הקהל שוחטים וע"כ כוונתם תיכף בעת שישמעו ע"כ כשהזובחים לא נתרצו בשעה ששמעו פטורים הם משבועתם ועכ"פ מועיל בזה שאלה. והנה מלשון הש"ע סי' רל"ו בשנים שנשבעו לישא זא"ז מי שעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר והלה מותר אין הכרע לנ"ד דשם עשו זמן מוגבל משא"כ בנ"ד ועיין בטו"ז שם:

ב והנה אף דלא אזלינן בתר אומדנא בנודר לחבירו כמבואר בסי' רי"ח מ"מ מבואר ברמ"א סי' א' דאומדנא דמוכח אזלינן וכאן ודאי לא הי' כוונת השוחטים שיתלו לעולם בדעת הזובחים שלא חתמו. והרי גם עתה לא חתמו והקהל רוצים להביא שוחטים. ודאי אדעתא דהכי לא התקשרו ונשבעו רק כשיחתמו תיכף כשישמעו. ועוד נ"ל ראיה ממ"ש המ"ל פ"ח דנדרים דלא כמהראנ"ח בקונם שאני נושא לפלונית שאבי' רע ועשה תשובה דבטל הנדר אף שחזר לסורו אינו חוזר האיסור למקומו ולהמ"ל ה"ה בנ"ד כיון שאמרו השוחטים להזובחים שיחתמו ולא רצו לחתום כבר נתבטל הנדר מיהו לשיטת הראנ"ח צ"ע בזה:

ג עוד יש טעם להתיר כיון שמבואר בהכתב שבאם יאמרו ג' רבנים שעפ"י ד"ת יכול הקהל לכוף אותם שיקחו דבר קצוב מהקהל אין בהכתב ממש י"ל שעפ"י הדין יכול הקהל לכוף אותם. הן מטעם שיכולין אנשי העיר להסיע על קצתן ולקצוב שכר פועלים כמבואר בש"ס דב"ב ובחו"מ סי' רל"א. ולדעת הרבה פוסקים אף במידי דאיכא רוחא להאי ופסידא להאי כמבואר בחו"מ סי' ד' ובתשו' מהר"ם אלשקר. אמנם בנ"ד לכ"ע יכולים לכוף להשוחטים. דהנה זה מנהג גרוע מה שהשוחטים לוקחים שכרן הזובח מהכשירות יותר מטריפות והנהיגו לקחת א' ר"כ מכשירה וארבעים צ"ל מטריפה ע"כ הוא מנהג גרוע וא"ז הת"ש כתב דבמקום שאין הטבח מורה שום הוראה בשחיטה ובדיקה מותר לקבל יותר מכשירות. וז"א בעיירות גדולות שהשוחטים יורו בעצמם הוראה על הריאה. אך לפרקים יבואו להרב לפי שהמקולין מרחוק העיר וגם השחיטה מרובה למאוד ואם ישאלו על כל דבר שצריך הוראה לא יהיה להם עת וזמן לשחוט. ולכן המנהג גרוע מאוד. ואך יש ללמוד זכות לפמ"ש ז' הת"ש דבמקומות שעכו"ם הרבה ושוחטים עד שיש די לצורך ישראל אינו נוגע בדבר ומותר ליטול יותר מכשירות אך זה לא בכל עידן ועדנים. ועיין בס' תורת זבח אחר שלמד זכות על דבר זה מסיים ג"כ שהחיוב על הרב לבטל מנהג גרוע זה. ע"כ במקום שרוב הקהל רוצים לבטל מנהג זה שלא יהי' השו"ב נוגע בדבר ורוצים להביא שוחטים אחרים מחמת זה ובא הדבר לידי מחלוקת הדבר ברור שהראשים יכולים לכוף אותם ובשגם שהקהל אמרו שמה שיצא עפ"י ד"ת בדבר קצוב שכירתן ישלמו ע"כ על גוף הדבר אם יכופו אותם ליקח דבר קצוב יכולים לכוף עפ"י ד"ת מטעם הנ"ל ואין לומר שהזובחים יקצבו להשוחטים שיהי' בשוה כשירות וטריפות ולא יהיו נוגעים דאולי לא יניחו אותם השרים להוסיף על שכר הטריפות. ועוד כ"ז שלא עשו כן הזובחים הקהל יכולין לכוף אותם לבטל מנהג גרוע מה שיתוקן אם יקחו דבר קצוב ולא יהיו נוגעים. אמנם לפי שבהכתב מבואר שיצא זאת עפ"י ד"ת מג' רבנים ואולי מוזכר שם מחוץ לעיר לכן נחוץ שידונו בזה רבנים מעיר אחרת:

ד והנה אם יכולין השוחטים לישאל על נדרם או על הח"ח המוזכר בהכתב הנה י"ל אולי מבואר בהכתב עד"ר. אך י"ל לפמ"ש בבאה"ט סי' רכ"ח ס"ק מ"ה כדי שלא ישתלשלו קטטות ומריבות דבר מצוה איכא ועיי"ש בשם כנה"ג ה"ה בנ"ד מיהו בזה י"ל דאם יתירו שבועתן יהי' ג"כ קטטות ומריבות מצד השני. ועוד הדבר מבואר בתשו' מהרי"ק שורש נ"ב ענף ב' להיפך דאין להתיר נדר עד"ר בשביל קטטות ומריבות אם לא במצוה גדולה ומפורסמת ואין לפני כעת ס' כנה"ג לעיין אם הביא דברי מהרי"ק מיהו בכאן הדבר פשוט דהוי דבר מצוה דאם לא יתירו להם יביאו שוחטים אחרים ויקופח פרנסתם ע"כ ודאי דהוה דבר מצוה דזה מבואר ברמ"א סי' רכ"ח ס' פ"א דעסק פרנסה הוה דבר מצוה. ועוד לפמש"ל דזה הוה מנהג גרוע מה שהשוחטים לוקחים מכשירות יותר והמה נוגעים בהוראה ע"כ לבטל מנהג זה הוה דבר מצוה:

ה אמנם מה שיש לעיין כיון שהזובחים אינם מרוצין בזה והכתב נעשה נגד הזובחים הוה זאת לטובת חבירו בשביל טובה שעשה לו דהרי הזובחים נתנו טראטען להשוחטים שישחטו אצלם ועשו להם טובה ובזה אין להתיר רק ברצון חבירו. הנה לפמ"ש הגאון מהרש"ק ז"ל, בס' נדרי זריזין סי' רכ"ח בהשמטות בתשו' לק"ק לאקאטש דחרם יכולין להתיר אף לטובת חבירו והסברא נחמדה מאוד דעיקר הסברא דלטובת חבירו אין מתירין כ' שם דכיון דהדבר נוגע לחבירו יכול חבירו לומר איני מאמין לו פתח וחרטה דשמא אדעתא דהכי נשבע (ובזה כבר קדמו הנוב"י בטעם דתרומה ל"מ שאלה). ולפ"ז בחרם דמתירין בלא פתח חרטה גם לטובת חבירו מתיריןולפ"ז בנ"ד דאין לחוש לשבועה ונדר דל"מ בכתב בפרט שלא כתבו השוחטים רק חתמו ורק לח"ח יש לחוש דמבואר בנוב"י דחרם מהני. ע"כ בח"ח מתירין גם לטובת חבירו. לדעת הגאון מהרש"ק ז"ל. אמנם לפי שבריב"ש מבואר בהיפך וכן ברמ"א סי' רכ"ח ס"כ באיש ואשה שקבלו חרם וכו' אין מתירין בלא דעת חבירו אנן אשנוייא דחיקא לא סמכינן. ובגוף הסברא שכ' דאין מאמינין לו על הפתח, ג"כ יש להתווכח כיון דהוא מוחזק אדם נאמן עו עצמו באיסורין. (וא"ד לתרומה ביד כהן שכ' בנוב"י דשם הוי הכהן מוחזק):

ו ואמנם מלבד זה י"ל הנה לפוסקים דחולקים על הש"ך ס"ק י"ג וס"ל דזה דוקא כשהוא לתועלת חבירו. אבל אם אין לחבירו תועלת אף שעשה לו טובה מתירין בלא הסכמתו. ובתשו' אחרת כ' דבזה מיושב קו' תשו' מהרי"ק סי' נ"ב בהא שהשביע משה לישראל אמר שלא על דעתכם אני משביע שלא יהיה לכם הפרה. והרי בפני הקב"ה נשבעו ומלא כל הארץ כבודו וחשוב בפניו וכמה טובות נעשה עמהם בשביל השבועה עיי"ש. ואמנם לפוסקים דבעי דוקא לתועלת חבירו לק"מ דאם יצדק אדם מה יתן לו ול"ק קו' מהרי"ק ע"כ בנ"ד דבאמת אין להם תועלת דמה שיראים שהקהל יוסיפו על השחיטה. גם כשמשלמים לשוחטים הקהל יוכלו להוסיף ואם אין יכולת בידם גם אח"כ אין יכולת בידם. ולכן ל"ה להם תועלת אמנם להש"ך ל"ב תועלת וגם אולי הוא באמת לתועלת הזובחים. אמנם למ"ש בנוב"י תנינא או"ח סי' קי"ז דדוקא אם יש היזק לחבירו אין מתירין אלא בפניו ובהסכמתו משא"כ באין להם היזק. וההיתר לדבר מצוה אף לדעת הש"ך מתירין שלא בהסכמתו ה"ה בנ"ד אף להש"ך מתירין א"כ י"ל לפמ"ש הרמ"א דלצורך מצוה מתירין אף בלא דעת חבירו כאן לצורך מצוה הוא לבטל מנהג גרוע והנה בש"ך מישב קו' הריב"ש ע"ז בהא דהי' צריך משה להתיר נדרו בפני יתרו והרי אין לך מצוה גדולה מזו להציל ישראל. ותי' בש"ך דכל שאפשר לקיים ע"י אחרים ל"מ וכאן במשה הרבה ריוח והצלה למקום והי' יכול ליגאל לישראל מבלי שיצטרך משה לשוב למצרים והקשו עליו ממדרש רבה שאמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואלם אחר גואלם. ולדעתי לק"מ דהרי משה רבינו הי' עניו מכל אדם והרי הוא אמר שלח נא ביד תשלח ואיך יתיר נדר מטעם דא"א לעשות ע"י אחר ולכן הי' צריך להתיר בפני יתרו. ועכ"פ לדיעה זו בדבר מצוה מתירין אף שלא מדעתו וכאן נמי יש דבר מצוה לצורך פרנסה כנ"ל ולמ"ש בנוב"י הנ"ל לכ"ע מתירין באין היזק לחבירו ויש דבר מצוה ובכאן ודאי אין היזק להזובחים דאם יעלו על הקהל מעות השחיטה יקחו הם עבור הבשר יותר ומי ימחה בידם. אמנם בזה יש עוד לדון אולי מ"מ יהיה להם היזק:

ו ועוד יש לדון להתיר עפ"י דברי בעל ח"ס יו"ד סי' רכ"ז שכ' ג"כ דחתימה לחוד ל"מ רק אם הוא כת"י. אך שם צידד להחמיר היכא שמסר ליד מי שהטיב לו וראיה מגט דמהני מסירה. ועיי"ש שהוכיח כן מדברי הרשד"ם וכ"כ בתשו' הרי"ם סי' י"ג באריכות ובנ"ד כאן שלא מסרו הכתב ליד הזובחים רק השלישו הכתב ל"ה כשבועה אף לדברי הח"ס. והן אמת דבתשו' אחרת חלקתי על הח"ס דאין זה ענין לגט דכתיב ונתן בידה ומה מועיל המסירה להיות כשבועה. ואך בנ"ד אף להח"ס שרי ודוק. ומה שקראו השוחטים מקצת הכתב אין כאן בית מיחוש כיון שלא הי' כונתם לשבועה וכ"כ בתשו' הרי"ם ובכמה אחרונים וכן מה שנכתב בהכתב שנתנו ת"כ בפ"מ ל"מ כיון שנותנין אמתלא ואומרים שלא נתנו בפ"מ נאמנים כמבואר סי' רל"ב ועיין עוד בתשו' דברי ריבות סי' קמ"ה בא' שנשבע וסבר שגם האחרים ישבעו והם לא רצו לישבע גם הראשון נקי משבועתו ולא חשש שמא ישבעו עוד ומזה קצת ראיה להיתר הראשון שכתבתי ושם בתשו' האריך קצת בענין אמתלא. וגם כ' דלהשקיט מחלוקת הוה דבר מצוה. והנה בנ"ד יש מקום עוד לומר דשבועת השוחטים הוי קצת כעין נשבע שלא יכנוס בתקנת הקהל דהוי כנשבע לבטל את המצוה כיון שרוב ציבור מסכימין וכעין זה כ' בתשו' הנ"ל, אבל בזה יש לעיין עוד ועכ"פ הדבר ברור לפענ"ד דיכולין השוחטים לישאל:

ח והנה לפי שעיקר ההיתר נבנה על יסוד המדובר שהי' בראשונה שיחתמו כל הזובחים על הכתב. והנה מקצת הזובחים מכחישים זאת ויאמרו שלא הי' מדובר קודם הכתב אך אחר שנכתב הכתב נשלש על אופן זה על כן יש ספק אם נאמנים השוחטים. והנה בסי' רל"ב ברמ"א ס' י"ב מבואר דקודם שעבר נאמן לומר ששבועתו הי' על תנאי כך וכך. אמנם לפי המבואר בב"י סי' רל"ב בשם תשו' רשב"ץ דכמו שנאמן לומר אדעתא דהכי לא נדר והחכם מיפר לו ואעפ"י שנדר סתם ה"ה כשאומר באונס ובתנאי אסרתי אשה זו נאמן. ולפ"ז י"ל דזה דוקא בנדר שיכול לישאל עליו אבל בנשבע לחבירו בשביל טובה שעשה לו אינו נאמן לומר שנשבע על תנאי שהרי אינו יכול לישאל עליו. והנה בש"ך סי' רל"ב ס"ק כ"ה מבואר ג"כ דבנשבע לחבירו אינו נאמן לומר ששבועתו הי' באונס מ"מ מבואר בדבריו שם דל"ד למ"ש ר"י בן הרא"ש דאם אמר קיימתי השבועה שנשבעתי לך נאמן דשאני התם שכן דרך לקיים השבועה אבל הכא אונס לא שכיח ועוד דכ"א יאמר אונס הייתי אבל קיימתי אין אדם חצוף לשקר וכו'. ונ"ל דזה דוקא בטוען אונס הייתי אבל בטוען שתנאי הי' ל"ש ב' תירוצי הש"ך. דמ"ש אונס ל"ש אבל תנאי הוא שכיח. גם מ"ש דטוען קיימתי נאמן הואיל והלה מכחישו שייך ג"כ בתנאי דהב' מכחישו. ועוד לפי דמסיק הש"ך דהיכא דיש רגלים לדבר נאמן לומר אונס אף בנשבע לחבירו ה"ה בנ"ד יש רגלים לדבר דהרי גם הצד השני מודה דהכתב הושלש על תנאי. א"כ בודאי גם מתחלה נעשה על תנאי דאין לך אומדנא גדול מזה דבודאי לא נשבעו רק אדעת שיחתמו כל הזובחים דהרי זובחים אחרים יקפחו פרנסתם וישחטו אצל שו"ב אחר. על כן אף לדעת הש"ך נאמנים. ומ"ש הרשב"ץ באונס ובתנאי אגב אונס נקט תנאי. אבל בתנאי י"ל דס"ל דנאמן אף באינו יכול לישאל וכש"כ היכא דיש רגלים לדבר. ועוד נ"ל אף אם נאמר דגם בתנאי א"נ כשנדר או נשבע לחבירו מ"מ כיון דבאמת הכתב בעצמו לא כתבו השוחטים ומה שקראו לא הי' אדעת שישבעו בזה. ורק כיון שחתמו שנשבעו בפועל ממש (הגם שאין ידוע זאת רק שיש לחוש לזה) הוי כהודאה ושייך לומר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כמ"ש בת"ה סי' שכ"ו וע' תשו' הרי"מ מווארשא הנדפס מחדש סי' י"ד לדחות דברי הנוב"י ולזה מועיל אמתלה א"כ התנאי ל"ג מאמתלה. ונאמנים שלא נשבעו רק אדעתא דתנאי:

ט עוד נ"ל בפשיטות דכיון דבדיעבד מהני התרה אף לטובת חבירו כמבואר במחבר סי' רכ"ח ס' כ' ודיעה שני' דבדיעבד ל"מ מובא בשם י"א והלכה כדיעה א' ואין הספק רק לענין להתיר לכתחלה ולזה נאמנים השוחטים שהי' תנאי דכיון דאין המכחישים לפנינו מה לנו לחוש להכחשה. ועוד השוחטים נאמנים דלא מקרי נוגעים כיון שבדיעבד מותר וע' בר"ן בכתובות פ' הכותב שכ' דכיון שאלו קדם ובא בע"ח לב"ד והגבהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין אינו מגבין לבע"ח משום טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא ולאחר גבייתו זכה מן הדין וע' בתשו' טוב טעם קמא להגאון מהרש"ק סי' כ' שהתיר, ג"כ מה"ט להשו"ב ר' ישראל ליב ולא הי' אחד שמפקפק בהיתרו בפרט בנ"ד דלא נודע אם נכתב בכתב בח"ח ואם לא מוזכר בח"ח הנוב"י מקיל בשבועה בכתב בחתימה לבד מכל הני טעמא. נ"ל להתיר להשוחטים שישאלו לג' שאינם מבני העיר ויתירו להם מ"מ למעשה לא יסמכו ע"ז רק ליתר שאת יביאו רבנים מחוץ לעיר והם יראו הכתב ויתירו להם כדת:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה