שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן נח
ב"ה:
פרעמישלא "במשפט וצדקה" לפ"ק:
שלום וברכה וכ"ט להרב החריף מ' משה צבי בלומענפעלד נ"י מסאניק: א מה שכ' לישב קו' הר"ן נדרים ט"ו בקונם תשמישך עלי הא מצות לאו ליהנות ניתנו וכתבת דכיון דיכול לישאל על נדרו ל"א מלל"נ היכא שיש הנאת הגוף אף לשיטת הרשב"א ובאמת הרשב"א גופי' כתב כן דהיכא דאפשר באחרת ל"א מלל"נ היכא שיש הנאת הגוף וכמו שביאר דבריו באבני מלואים סי' כ"ח אות ס' אך שאתה הוספת דמה שיכול לישאל על נדרו מיקרי אפשר. ואמנם לפ"ז בנדר ע"ד רבים ל"ש תי' זה דל"מ לישאל שוב יהי' מותר ובגמ' סתמא קתני ולכן תירץ הרשב"א דאפשר באחרת:
ובגוף הדבר יש לחלק דהיכא דאפשר לקיים המצוה באופן אחר שאני ושאלה לא מיקרי אפשר. ע' יבמות ה' דעשה דמצורע דוחה לעול"ת דנזיר ול"א הרי אפשר לקיים שניהם לישאל על נזירותו ומ"מ אפשר לומר כדבריך ומיבמות אין ראי' דכיון דעשה החמורה דוחה לעול"ת הקלה שישנו בשאלה לדעת קצת פוסקים הותרה לגמרי וכן משמע מתוס' ברכות ד' כ' ומ"ה א"צ לישאל כלל הואיל והותר לגמרי. וע' בנוב"י תנינא או"ח סי' קי"ז. והנה מה שכתבת לישב קו' תוס' ר"ה כ"ח אהא דר' יהודה ס"ל בשופר של שלמים לא יצא ובשופר של ע"ז יצא וכתבת דמיירי שנתנה בתקיעתו ובשלמים יכול לישאל והוי אפשר בהיתר ל"א מצות לל"נ ליתא דגם בע"ז דמיירי בשל נכרי דל"א כתותי מכתת שיעורי' הואיל ויש לו ביטול א"כ הוה ג"כ אפשר דיכול לכוף לנכרי שיבטל בע"כ דנכרי מבטל בע"כ. מיהו ע"כ צ"ל זה ל"ה בידו כדמוכח מתוס' סוכה ל"ב ד"ה באשירה דמשה דאל"כ ל"ה דיחוי ול"ש תי' התוס' שם. וע"כ לא הוה בידו שמא לא יוכל לכוף לנכרי:
והנה בגוף הדבר דאמרינן בע"ז. דנכרי מבטל ע"ז בע"כ יש לעיין לפמ"ש בגמ' דב"מ דחצר מטעם שליחות מהני אף בעבירה משום דבע"כ מותיב א"כ לכאורה גם בעכו"ם שעושה בע"כ יש שליחות ומצאתי בטיב גיטין גיטין כ"ח ע"ב תוס' ד"ה. אבל חטאת שכ' כעין זה דבכהנים דבע"כ עבדו ישלד"ע. ולפ"ז ה"ה בעכו"ם א"כ איך מבטל בע"כ אך י"ל כיון דמדינא גם ישראל יכול לבטל דלא גרע מנשתברה מאלי' אך משום גזירה דילמא מגביה והדר מבטל א"כ כשמבטל נכרי בע"כ ל"ש גזירה זו אך לדידן דפסקינן כר"י דנשתברה מאלי' אסור ומדינא אין יכול ישראל לבטל ע"ז ומ"מ נכרי מבטל בע"כ ולא אמרינן דהוי שליח דישראל צ"ל כיון דישראל לא מצי עביד ל"ה נכרי שלוחו וז"פ. וע' מ"ש בספרי ב"י או"ח סי' ט"ו אות ה':
ב ועמש"כ בספרי לא"ח סי' צ' אות ט' בישוב קושית תוס' על ר"י דס"ל בשלמים לא יצא ובע"ז אם תקע יצא. וכעת נ"ל הנה בשופר של הקדש יש מלבד איסור הנאה דהקדש עוד איסור מוקצה דאסור לטלטל ולפ"ז נהי דנימא דמשום איסור הקדש אף דמצות ליהנות ניתנו ל"ה מצוה הבאה בעבירה כיון דעשה דוחה ל"ת כקושית האחרונים מ"מ הרי איתקצאי לבין השמשות דבלילה אסור לתקוע בשופר הקדש וגם ל"ח לגמע מים בהקדש ועביד איסור בטלטול ול"ש עשה דוחה ל"ת דאיסור מוקצה הו"ל כעשה ול"ת כמו הוצאה כמ"ש בישי"ע סי' תצ"ח ס"ק כ"ח לחד שיטה עיי"ש גם דל"ה בעידנא. אך הרי בקול אין בו דין מעילה ורק משום חשיבות המצוה יש בו מעילה כמ"ש בכפ"ת א"כ בביה"ש דל"ה מצוה ל"ה רק איסור דרבנן לתקוע. והתוס' כתבו בביצה ל"א דהיכא דנסתלק המוקצה מכל וכל ל"א מוקצה מחמת איסור דרבנן משא"כ כשלא נסתלק המוקצה עיי"ש א"כ ה"ט דר' יהודא דבשופר של שלמים דלא נסתלק המוקצה עבר בשעת טילטול דאיתקצאי בין השמשות. והוי מצוה הבאה בעבירה דבשעת טלטול לא נתקיים המצוה דהו"ל עול"ת דרבנן ואף באיסור דרבנן אמרינין מה"ב כמו שמבואר מדברי רש"י פסחים ל"ה ע"ב ד"ה דמאי משא"כ בשל עולה דיצא לחולין ונסתלק המוקצה ל"א מוקצה מחמת איסור דרבנן. ולפ"ז שפיר ס"ל לר"י בשופר של ע"ז אם תקע יצא דמיירי ע"כ בשל נכרי כמ"ש תוס' בסוכה ובשל נכרי ל"ש מוקצה כמ"ש המג"א סי' תקפ"ו ולא אסור בטלטול רק בתקיעה. ובזה עשה דוחה לל"ת דהוי בעידנא. אך לכתחלה אין לתקוע באפשר באחר. כמ"ש האחרונים והוא ישוב נכון לכאורה אך י"ל סברא דאם בנכרי ל"א מוקצה ה"ה בהקדש וכתבתי במקום אחר מזה ולא כתבתי רק לעורר המעיין לפלפולא:
ג ומה שהקשית ע"פ מה שהקשו האחרונים בהא דס"ל להרז"ה במצוה דרבנן ליהנות ניתנו, א"כ אמאי בעירובין ל"א אמרינן אם אין מערבין אלא לדבר מצוה מלל"נ והרי ל"ה רק מצוה דרבנן. אך י"ל דטעמא דרז"ה כמ"ש בשעה"מ דס"ל אף באיכא הנאת הגוף מלל"נ דהנאה בטל להמצוה ובמצוה דרבנן לא בטל ההנאה וזה דוקא בהנאה דאורייתא משא"כ בעירוב אם תחומין ל"ד כל עיקר ההנאה דרבנן דמדאו' א"צ עירוב ומ"ה מודה דאף במצוה דרבנן לל"נ ולפ"ז הקשית אמאי אמרו בעירובין ל"א דרבנן ס"ל מערבין לדבר רשות ומ"ה אין מערבין באיסור הנאה ונימא דרבנן דר"י סתמא ר"מ דס"ל תחומין דאורייתא והוי הנאה דאור' ושוב במצוה דרבנן ליהנות ניתנו והיא קושיא מושכלת. הנה גוף סברתך דבהנאה דרבנן גם הרז"ה מודה נכונה וכן מבואר במלוא הרועים כלל מצוה אי ליהנות ניתנו אות ד' בכיוצא בזה, אך בעיקר קושיתך שגית ברואה דר"י ס"ל תחומין דאורייתא כר"מ במשנה דעירובין ל"ה ואמאי ס"ל לר"י מערבין בבית הקברות דמצוה לל"נ במצוה דרבנן והנאה דאורייתא. וכ"כ הרא"ש בפ' מי שהוציאו אות ח' דר"י ס"ל תחומין דאורייתא. איברא דהשעה"מ הקשה מעירובין ל"ז דאמרינן שם מאן האי תנא דאפילו בדרבנן ל"ל ברירה ומקשה דלמא תנא דבי אי' והקשה דהרי תנא דבי אי' היא ר"י ור"י ס"ל תחומין דאורייתא וכתבתי בחיבורי סימן נ"ד אות ס' בישוב הקו' הגדולה ע"ש ותשבע נועם ולפמ"ש שם י"ל דר"י ס"ל תחומין ל"ד אך גם לפי דברי אין לומר דר"מ ור"י פליגי בזה כיון דתרווייהו ס"ל הרי זה חמור גמל ולא מצינו מפורש דפליגי בזה. גם גוף הדבר לומר דבתחומין הו"ל הנאת הגוף ליתא דל"ה רק גרם הנאה כמ"ש באבני מלואים סי' כ"ח:
ד וששאלת בביצה ג' דמקשה אהא דספיקא אסורה הרי הו"ל ספק דרבנן ומשני סיפא אתאן לספק טריפה ומקשה אמאי אם נתערבה באלף אסור הרי ל"ה דבר שיל"מ והקשית דלישני דמיירי בספק טריפה וספק נולדה ביו"ט. ולשיטת הצ"ץ בוודאי נולדה ביו"ט, איכא עלה ב' איסורין ולענין איסור מוקצה הו"ל דבר שיל"מ א"כ גם בספק נולדה ביו"ט כיון דלענין ספק טריפה מחמירין בספק דאוריי' גם לענין ספק מוקצה מחמירין שלא יהי' זלזול לדרבנן. ומ"ה מחמירין גם לספק מוקצה בכה"ג. לק"מ דאין הספקות תלוין זב"ז דיכול להיות שהיא טריפה ולא נולד ביו"ט ול"ש זלזול לדרבנן רק כשהספיקות תלוין זה בזה כגון בספק שלא בירך ברכת המזון דהוי ספק או שלא בירך כלל או שבירך כל הברכות. ואם מחמירין לדאורייתא ואמרינן שלא בירך ע"כ מחמירין מחמרינן לדרבנן ג"כ כמ"ש המג"א סי' קפ"ד ס"ק ו' משא"כ הכא שאין הספיקות תלוין זב"ז דיכול להיות שהוא טריפה ולא נולד ביו"ט מחמירין בדאורייתא ומקילין בדרבנן וזה ברור ודו"ק: ה ובעמדי בזה נ"ל עצה עמוקה בסוגיא זו בהא דהקשה בגמ' בביצה מספק טריפה תבטל ברובא והקשה הש"ך סי' ק"ב דלמא מיירי שיש על התרנגולת ספק טריפה דהוי דבר שיל"מ שמא תטיל בצים או תחי' י"ב חודש והוכיח מזה דל"ה דשיל"מ רק כשהמתיר עתיד לבוא בוודאי כמ"ש הרשב"א והצ"ץ סי' ס"ט הקשה דממ"נ מותר התערובת דאם יהי' לתרנגולת היתר לא נאסר מעולם. ואם אין לה היתר בטל ברוב. ולפענ"ד י"ל נהי דברי הרשב"א אין לתרץ אבל בגמרא אשכפנא פתרי. הקודם יש לבאר הנה בלבושי שרד חידושי דינים ליו"ד אות ו' כ' בפרה שנשחטה ונמצא שהיה נקב בחצר הכבד ונסרכה בסירכה ונסתם הנקב אף שהבהמה כשירה מ"מ החלב שנחלב ג' ימים אסור. ובפנים ובתשובות נאות דשא סי' קכ"ז האריך והיוצא מדבריו דכל היכא שנטרפה וחזרה לכשרותה כגון בכולי' שהקטינה לדעת רש"ל. או ניטל צומת הגידין ואח"כ חתך הרגל לדעת ריב"א הובא ברא"ש פ' בהמה המקשה דחוזר לכשרותו החלב שנחלב בעוד שהי' טריפה טריפה ומתוך כך פסק דין הנ"ל בחצר הכבד ותמה על הפוסקים שלא כתבו דין החלב בעת שהי' טריפה ואני אומר דהחלב שנחלב בעת שהי' טריפה כשרה וחילי דידי מש"ס דחולין דף ס"ט דמבעי שם מהו לגמוע מחלבו דאבר היוצא חלב לאו כאמ"ה דמי ושרי האי נמי ל"ש או דלמא התם אית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא ל"ל תקנתא עיי"ש והרי אבר היוצא אסור משום בשר בשדה טריפה כמ"ש הרשב"א ומ"מ אילו הי' תקנתא לאיסורא הי' החלב מותר. ולפ"ז בטריפה שיש תקנתא לאיסורא כגון ניטל צומת הגידין לדעת הריב"א החלב מותר כיון שיש תקנתא לאיסורא. אלא אפילו ניקב חצר הכבד ונסתם נהי דזה ל"ה תקונו בידי אדם ואין לדמות לאבמ"ה דבידו לשחוט מ"מ כיון דגוף איסור טריפה זה יש תקנתא לאיסורו והרי נתקן האיסור ל"ג מאמה"ח דהחלב מותר ועיין בטו"ז יו"ד סי' י"ד אות ו' בשיטת הב"ח דעיקר האיבעי' משום דטריפה היא עיי"ש. אך לדעתי אף לשיטת הטו"ז הכי היא ועיין פמ"ג שם [ע' בספרי ליו"ד ת"ר סי' ס"ג אות ח' מה שביארתי שם דבר זה]. ולפ"ז אני אומר דה"ה הביצה מעוף זה מותר כשחותך רגל דילה. וגם הולד שנתעברה בעוד שהי' טריפה דלדעת רש"ל טריפה יכולה להתעבר אך לא לילד וקודם שילדה נתכשרה הבהמה מותר הולד אף למ"ד ולד טריפה אסור. דגם מה דולד טריפה אסור בנטרפה קודם שנתעברה הוא משום יוצא מטמא וכיון שכתבתי דהחלב והביצה מותר ה"ה הולד ובזה מיושב מה שהקשה בתשובות נאות דשא סימן קכ"ז מחולין נ"ח דלוקי פלוגתא דר"א ור' יהושע בכה"ג וכבר הקשה כן בפליתי סי' מ"ד עיי"ש ולהנ"ל מיושב דהולד מותר לכ"ע (ע' בחו"ד סי' פ"א שחילק בין ולד ליוצא מטמא ומ"מ בעיקר הדבר נראה בעיני כדכתיבנא):
ו ולפ"ז לפמ"ש הרא"ש בבהמה המקשה בשם ריב"א דניטל צומת הגידין הוא לע"ע טריפה בודאי. ואם ישחוט עתה הוא טריפה ואם יחתוך כל הרגל וישחוט יכשיר. ונ"ל דאם ניטל צומת הגידין קודם יו"ט אסור ביו"ט לחתוך הרגל לשיטת הרא"ש בה' יו"ט סי' הצ"ח דאסור למרוט הנוצות הובא במג"א סי' הנ"ל ס"ק כ"ז דדוקא שחיטה מותר אבל מה שעושה קודם שחיטה ל"ה רק מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מאתמול עיי"ש ושמא אף למג"א שחולק על הרא"ש אסור כאן כיון שהוא תיקון גמור דמי למפריש חלה ע' במג"א סי' ת"ק ס"ק י"ב מה שחילק בין ניקור לחלה עיי"ש א"כ כשהביצה נולדה קודם יו"ט ומסופק אם מתרנגולת כשירה או מתרנגולת זו שניטל צומת הגידין הוה דשיל"מ דאם תמות התרנגולת ביו"ט. אין תקנתא לאיסורא והוה ודאי טריפה כמ"ש הרא"ש והביצה ודאי ג"כ טריפה ואם לא תמות יחתוך אחר יו"ט הרגל ותכשיר התרנגולת והביצה ג"כ יהי' מותר כנ"ל. והי' לומר דלא בטל כיון דעתה ודאי טרפה ועד שתאכלנו באיסור טריפה ימתין עד שיהי' היתר לאיסורו וא"כ קשיא בגמ' דמקשה אספק טרפה שיתבטל דל"ה דשיל"מ ולוקמא בהכי וע"כ מוכח מש"ס דל"ה דשיל"מ כיון שאין היתר ודאי לאיסורו דשמא ימות העוף קודם שיחתוך או בשעת חתיכה כיון שלע"ע טריפה ודוק הגם כי אין כ"ז במשמעות הש"ך דאנן לא פסקינן כריב"א דמהני חתיכת הרגל וברשב"א מבואר להדיא דהיתר הוא מיב"ח מ"מ מגמ' יש להוכיח בדרך הנ"ל לשיטת הריב"א והגם דאף בזה שייך סברת הצ"ל הנ"ל דממ"נ בטל אך זה י"ל כיון דלע"ע טריפה ודאי כמ"ש הרא"ש בבהמה המקשה הו"א דצריך להמתין עד שיחתוך הרגל ויתכשר העוף והביצה בלי ביטול אף דכ"ז דרך פלפול הבאתי כל הדברים לעורר על המעיין:
והנני ידידו: