שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן נז
ב"ה:
פרעמישלא תרל"ח לפ"ק:
לחתני הרב הגדול נ"י:
א וע"ד הקושיא בשבועות ג' בהא דס"ל לר"י דלאו דלא תותירו הו"ל לאו הניתק לעשה ואין לוקין והרי לשיטת הר"מ ה' תמורה היכא דלאו כולל יותר מעשה ל"מ העשה לנתוקי ללאו ומה"ט לוקין בתמורה ולפי דברי הפ"י נשים ליתנייהו בעשה דשריפת קדשים דהו"ל מעשהז"ג דאין שורפין קדשים בלילה ונמצא דהלאו כולל יותר מעשה. וכבר הקשה כן בטורי אבן חגיגה ט"ז ובמקור חיים סי' תל"א לדעתי נראה לפרש דברי הר"מ ה' תמורה במ"ש פ"א דתמורה בזה"ל ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה וכו' מפני שיש בה עשה וב' לאוין ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אין כונתו לב' תירוצים כמו שפי' המפרשים. אך הכל תירץ אחד. דקשיא לי' להר"מ בתירוץ הגמ' דלא אתי חד עשה ועקר ב' לאווי כקו' התו' חולין פ"א דהרי לאו דגזילה הוי ניתק לעשה אף דאיכא תרי לאווי דאיכא בהדה לאו דלא תעשוק עוד הקשו התוס' מפ' אלו הן הלוקין ע"ש:
עוד קשיא על סברא זו דהרי עשה דוחה לב' לאווין כמ"ש הפ"י ביצה ח' ובנזיר אמרינן מה לי חד לאו מה לי תרי לאווי וע' בשושנת העמקים כלל ב' ובספרי חא"ח סי' צ"ה אות ב' וכיון דאין חילוק בין דחיית עשה לל"ת ה"ה לענין עשה המנתק ללאו אין חילוק ולכן הוסיף הרמב"ם וכ' דבכל דוכתא עשה מנתק לב' לאווין אך עשה שאינו שוה בכל לא מנתק לב' לאווי השוה בכל וזה שהתנה הר"מ תנאי וכ' דהיא ב' לאווי ועוד שאינו שוה בכל ולכן לא אלים. (ואולי יסבור הר"מ כן ג"כ לענין דחיית עשה לל"ת דלא נלמוד עשה שאינו שוה בכל שידחה ל"ת השוה בכל רק מגדולין ושם ל"ה ב' לאוי. דחדא אהעלאה וחדא אלבישה. כמ"ש בשושנת העמקים הנ"ל והגם דגם בתמורה קאי חדא אשלו וחדא אשל חברו כמ"ש התוס' וגמ' דף ט' מ"מ מיקרי ב' לאוי כיון דאיכא למילף מחליף בשל עצמו מק"ו דמימר ומק"ו דשל אחרים משא"כ בכלאים איצטריך קראי דהעלאה אסור ודוקא היכא שנהנה ולא מוכרי כסות דומיא דלבישה ועדיין צ"ע בזה) ועכ"פ יהי' כונת הר"מ דעשה שאינו שוה בכל מנתק לאו השוה בכל אך ב' לאוי והעשה אינו שוה בכל אינו מנתק ולפ"ז מיושב קו' משריפת נותר בפשיטות. וע' בחינוך כ' דב' טעמים יש בתמורה ל"ה ניתק לעשה וזה דלא כדברינו ולפמ"ש התוס' בחולין פ"א דהא דעשה אינו מנתק לב' לאוי דוקא כהך דתמורה דל"ה ניתק גמור כיון שאינו עושה מעשה עיי"ש ה"ה בחילוק הר"מ דהוי עשה שאינה כוללת כמו לאווי. ג"כ דוקא כהך דתמורה דל"ה ניתק גמור כמ"ש התוס' ומיושב ג"כ קו' הנ"ל:
ב ובעיקר דברי הר"מ שכ' דציבור ושותפין לוקין אף דל"מ התמורה ע' בלח"מ שתמה ע"ז ולפעד"נ זה תליא אי ילפינן ציבור ושותפין מלישנא דקרא דכתיב לא יחליפנו בלשון יחיד כמבואר במשנה ד' י"ג א"כ ציבור ושותפין אין עונש לאו עליהם. אבל לר"ש דלא ממעט מדכתיב לשון יחיד רק יליף ממעשר י"ל דלא יליף רק לענין שלא יהי' נתפס בתמורה אבל מ"מ לוקין והר"מ יפסוק כר"ש וסוגיא דתמורה דלא קאמר טעם הר"מ רק משום דהיא ב' לאוין דבעי למימר טעם אף לת"ק ד' י"ג דס"ל ציבור ושותפין אין עוברין כלל כדכתיבנא ויש לפלפל הרבה:
ועיין לב ארי' ריש חולין וראש יוסף שם כתבו דלאביי דכל מילתא דארל"ת א"ע מהני דאי לא מהני אמאי לקי ציבור ושותפין אין לוקין כיון דלא מהני אך לרבא דס"ל לא מהני לוקין הואיל ועבר אמימרא דרחמנא ויש לעיין לפמ"ש בשעה"מ פ"ג מגירושין דהא דס"ל לרבא דאף אם ל"מ מ"מ לקי דוקא היכא דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא משא"כ היכא דלא מהני גם זולת מה שעבר אמימרא דרחמנא כגון בתולש שער אחת אין לוקין אף לרבא. וע' בנוב"י תנינא חלק אה"ע סי' קכ"ט שכתב כן ג"כ הנוב"י דהיכא דלא מהני בלא"ה לא לקי.. א"כ הא דציבור ושותפין אין עושין תמורה לא מטעם דעבר אמימרא דרחמנא דהרי גם יחיד עבר אמימרא דרחמנא רק דילפינן ממעשר דליתא בציבור נמצא דכיון דלא מהני מטעם שעבר אמימרא דרחמנא שוב אין לוקין אפי' לרבא. ושמא י"ל דוקא ביחיד גלי קרא דמהני משא"כ בציבור ושותפין דלא גלי קרא שוב הטעם משום שעבר אמימרא דרחמנא ועדיין יש לעיין בהערה זאת. ושוב ראיתי שהדבר תליא במחלוקת שבין אביי ורבא דבתמורה מקשה לרבא למה מהני בתמורה ותי' שאני התם דאמר רחמנא והי' הוא ותמורתו. ומקשה לאביי למ"ל קרא ומשני סד"א תצא זו ותכנס זו א"כ לרבא דחידשה תורה דבתמורה מהני והוי התמורה הקדש אמרינן דמש"ה מיעט רחמנא ונקט בלשון יחיד לאשמעינן דבציבור לא מהני אבל מ"מ מהעונש לא מיעטה קרא. אבל לאביי דגם זולת הקרא דוהי' הוא ותמורתו הי' התמורה קודש וקרא אשמעינן שלא תצא הבהמה לחולין אס"ד דהמיעוט דנקט בלשון יחיד לא קאי על הלאו הי' לנו לומר דבציבור ג"כ מועיל התמורה ואדרבה בציבור תצא זו ותכניס זו. וע"כ לאביי המיעוט קאי על הלאו גופי' ולדידי' אין לוקין בציבור ושותפות ושפיר הוצרך לאביי לשנויי בתמורה ד' דהוי ב' לאוי. ולא מצי לתרץ כתי' הר"מ דהלאו כולל יותר דלדידי' ליכא לאו בציבור ושותפין. וזה כעין מ"ש הלב ארי' אבל בזה ל"ק מה שהקשיתי עליהם. וצ"ע בלשון הגמ' דתמורה ה' דאביי משני אי לאו קרא ה"א תצא זו ותכנס זו וזה ל"ש רק בקרא דלא יחליפנו דרצונו הי' תצא זו ותכנס זו קמ"ל דלא יעשה רצונו אבל במימר דכונתו הי' שיקדשו תרווייהו כדאמרינן ד' ט' בגמ' איך ה"א תצא זו ותכנס זו וע"כ לא קאי רק אלא יחליפנו והרי בקרא נאמר אם המר ימיר והי' הוא ותמורתו. וצ"ל דע"כ קאי גם אלא יחליפנו דאל"כ מנין דלאו דלא יחליפנו ניתק לעשה ודוק:
ג וע"ד קושיתך בנדרים ג' דמקשה בל יחל דנזירות היכא משכחת לה אי דאכל קם לי' בבל יאכל וכ' הר"ן דלא הי' ניחא למקשן לתרץ לעבור עליו בב' לאוין עד דלא מצא תירוץ אחר והוצרך לאוקמא בב' לאוי. והקשית דלוקמא בהשיר שערותיו בסם או בסיקרא דאינו עובר בלאו רק בעשה כדס"ל לר' יאשיה בנזיר ל"ט ופסק כן הר"מ בפ"ה מנזירות ה' י"ב ומ"מ עובר בבל יחל דכיון דכתיב קדוש יהי' גדל פרע והוא קיבל עליו המצוה על זה כתיב לא יחל דברו ועובר עליהן בבל יחל ולפ"ז לא לקי אלא אלאו דבל יחל ולוקמא בהכי:
הנה לדעתי אינו עובר בבל יחל ואינו עובר רק בעשה. והסברא לפמ"ש מהרי"ט בתשו' סי' נ"ג חיו"ד דנזירות לאו איסור חפצא רק שהתורה הטילה עליו קדושה לאסור ביין וטומאה ותגלחת,, וכשעובר על ג' איסורים לוקה מטעם שאסרה התורה עליו ולא מטעם שאסר על עצמו. וגם על בל יחל אינו לוקה מטעם שקיבל עליו בנדר אלו דברים אך כיון שקיבל עליו נזירות והתורה אסרה עליו והוא קיבל על עצמו להיות נזיר נמצא מחלל דבריו. נמצא לפ"ז אינו לוקה בבל יחל רק מה שקדושת נזיר בלאו עליו אבל מה שאסרה תורה בעשה כגון להשיר בסם. או לשיטת תוס' נזיר ל"ט לר' יאשיה בלא קצץ מעיקרו דעובר בעשה לא חילל נזירותו שלא קיבל עליו יותר מאיסורי תורה, כעין שכ' הר"ן בשבועות פ"ב לענין חצי שיעור אם אסור בשבועה מה"ת הואיל ולא קיבל על עצמו דאס"ד דקיבל על עצמו חצי שיעור לילקי עלי' כמו במפרש וס"ל לר"ן דאסור מן התורה משום דהוא קיבל על עצמו שיהי' כשאר איסורי תורה ה"ה בנזירות קיבל שיהי' כשאר איסורי תורה ומה דאסרה תורה בלאו קיבל על עצמו בלאו ולוקה בבל יחל ומה דאסרה התורה בעשה ל"ה רק כמו שעבר על חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין. וגם על בל יחל אין לוקין בח"ש וה"ה מה שגזרה התורה בעשה: ולפ"ז אף לפוסקים דס"ל דלא כמהרי"ט אך דנזיר אוסר עצמו בג' דברים מ"מ כונתו כמו שאסרה תורה ולפ"ז מיושב קושיתך ולא הוצרכתי להאריך אך לפי שראיתי בספר מנחת חינוך מצוה שע"ג שכ' בפשיטות דעובר בבל יחל כיון דאסור לעשות כן מחמת עשה עובר על קדושת נזירותו. וזה ליתא דא"כ אף בח"ש שאסור מה"ת נימא הכי ועוד דלדבריו קושיתך כחומה נצבה. ולדעתי אינו עובר כדכתיבנא. וכן משמע פשיטות לשון הר"מ, אמנם בחינוך כ' דאם העביר על ראשו סם והשיר שערו אינו לוקה משום התגלחת אלא אחת ושינה מלשון הר"מ שכ' אינו לוקה ולא נודע למה לוקה אחת אולי כונתו משום בל יחל כדברי מנ"ח והפלא שמנ"ח לא ביאר לשון החינוך. ומ"מ לדינא נ"ל דאינו לוקה כלשון הרמב"ם. וגוף הדין תולה בזה דאם אמרינין כדברי שעה"מ פ"ה ממא"ס הובא בספרי ליו"ד ח"ר סי' קי"א אות ה' דאם עבר על לאו הבא מכלל עשה אינו אסור בלאו דלא תאכל כל תועבה ה"ה בעבר על עשה אינו לוקה משום לא יחל. וע' כעין זה בתוס' יבמות ע"ז ע"ב ד"ה מחלל שכ' תוס' דשמא בחללה מחייבי משה ליכא לאו לכהן שבא עלי' אלא עשה ודוק:
והנה לפמ"ש באורח מישור בסוף הספר על הרמב"ם בטעם הר"מ דא"ח בהעביר שערו בסם משום דל"ה רק גרמא ה"ה מה"ט אינו עובר בבל יחל.. ול"ק קושיתך אך לדעתי ל"ה גרמא ואינו דומה למסרס ע"י שתית כוס עיקרין דאינו עושה מעשה בגוף הסירוס משא"כ במשיר שער. ע"י סם שעושה מעשה בגוף השער להשירן מיהו בריטב"א מכות כ"א כ' ג"כ דע"י כילא לא גילוח הוי ועיין בנוב"י תנינא חלק יו"ד סי' פ"א מביא דברי הריטב"א וכ' להדיא דע"י סם לאו גילוח הוא וצ"ע דלא מייתי מהך דנזיר מדברי הר"מ וגמרא וקצרתי:
ד וע"ד קושיתך אדברי התוס' פסחים מ"ג אהא דאצטריך קרא דנשים אסורין בקמץ דלא נדרוש כל שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ ות"ל דלחומרא מקשינן. ותי' בתי' הב' דסד"א נשים פטורות ממצה דניליף פ"ו ט"ו מחג הסוכות והקשית דא"כ למ"ל האזרח למעט נשים מסוכה כקו' התוס' בקדושין ל"ד (או למסקנא בסוכה ההלכה) והרי בלא"ה ידעינן דנשים פטורות מסוכה דאס"ד חייבות בודאי חייבין במצה דלחומרא מקשינן וליכא לשנויי כתי' התוס' בקדושין דסד"א האזרח אתי לרבויי נשים וא"כ כש"כ דל"צ קרא לאסור חמץ לנשים. והיא קושיא מושכלת מיהו י"ל דגם התוס' בתי' השני לא חזרו מסברתם מתי' הא' דס"ד דסיפא מפרש לרישא רק לבתר דכתיב האזרח א"צ לזה דבלא"ה ס"ד לילף ס"ו ט"ו מסוכה אבל גם בלא"ה ס"ד נשים אין אסורות בחמץ דסיפא מפרש לרישא כתי' הראשון מיהו זה דוחק אמנם לפמ"ש בספרי בית יצחק חא"ח סי' נ"ו אות ו' להקשות בסוגיא דאיך סד"א דנשים פטורות ממצה והרי חייבין בפסח מקרא דמכסת נפשות וחייבין במצה מקרא דעל מצות ומרורים וכתבתי ליישב דס"ד דאין חייבין רק בפחות מכזית כמ"ש הרא"ש דמקרא זה א"צ כזית במרור ורק משום הברכה והברכה לאו דאוריית' ובמצה חייבין כזית מקרא דבערב תאכלו ומזה נשים פטורות וס"ד כל שאינו בקום אכול מצה היינו בכזית אינו בלא תאכל חמץ עיי"ש בסוף האות הנ"ל, ולפ"ז גם זולת הקרא דנשים אסורות בחמץ הוי ידעינן שבזמן דאיכא פסח חייבות במצה פחות מכזית עוד כתבתי שם דקרא איצטריך בזמן דליכא פסח ולפ"ז שוב איצטריך האזרח או ההלכתא למעט סוכה דס"ד נשים חייבות בסוכה מט"ו ט"ו דחג המצות בזמן דאיכא פסח קמ"ל דפטורות לגמרי או דקמ"ל ס"ד לחייבו פחות מכזית כמו במצה לפמ"ש לעיל. והתוס' בקדושין ניחא להו לישב בפשיטות קו' אבל אתוס' פסחים אין להקשות דיש לישב קו' תוס' בקדושין ע"ד הנ"ל:
ה וע"ד אשר הערת במ"ש בספרי חאו"ח סי' ג' בשולי המכתב לישב דלא הקשו תוס' בגיטין ל"ג דנזיר שאמרו לו אל תשתה פעם אחת. וכ' דמשכחת לה ששחט קרבן בכלי שרת ושתה יין. וממנ"פ לוקה דאם ישאל על נזירותו לוקה משום שמעל בהקדש והקשית דהרי בעינן התראה בשעה שעובר עבירה. ול"ק דהכי לא משכחת ששחט בכלי שרת ושתה אז יין והעדים מתרין בו שממ"נ יעבור. וכ"כ התוס' בזבחים ע"ח ד"ה הפיגול וז"ל וקשה דאם הותרה בשלשתן פשיטא דלוקה אפי' למ"ד התראת ספק ל"ש התראה ודוקא בזא"ז הוי התראת ספק בהכה את זה וחזר והכה את זה ע"ש וקצרתי בספרי מיהו בתוס' יבמות ק"א ד"ה הכה מבואר להיפך מדבריהם בזבחים וסברת תוס' יבמות הוא דל"מ אף בבת אחת דצריכין העדים להתרות בבירור על איזה לאו עובר. ובגוף דין זה עדיין צ"ע:
והנני חותנך אוהבך: