שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן נה
ב"ה ברעזאן ברכ"ת לפ"ק:
לרב אחד:
ע"ד השו"ב שקיבל עליו בלה"ז הריני מקבל עלי באלה ובשבועה ובנדר על דעת רבים אשר הנני נודר וכו' שמהיום והלאה לא אשחוט שום עוף בביתי רק בבית השוחטים. לבד אם יקראו אותי לבעל הבית או כפרות וחוץ לזה לא אשחוט רק אצל השוחטים הנ"ל. ואם אעבור ע"ז אזי תהי' שחיטתי אסורה כקרבן. וחתם עצמו על הכתב. וגם קרא מפיו ממש כל הדברים האלו. ואח"כ ביום השני שחט בבהמ"ד עוף אחד. ואח"כ שאל אם מותר לשחוט בבהמ"ד. והשאלה אם השוחט עבר על השבועה ומה דינו:
א תשובה מסוף לשון הכתב שכ' וחוץ לזה לא אשחוט רק אצל עש השוחטים הנ"ל לבד אם יקראו אותי לבעל הבית. הנראה לכאורה שעבר על השבועה. אמנם כיון שטען שהי' המדובר בשעת השבועה שעל כן יוכל לשחוט כשיקראו אותו לבעל הבית. הואיל שאחרים יזכרו ויראו אותו שישחוט בב' נרות וסבר שגם בהמ"ד דשכיחי רבים הוא בכלל זה. א"כ לפי המבואר בסי' רי"ח ובש"ס נדרים דכל נדרים הולכין אחר כוונת הנודר. ובהי' טעון והזיע ואמר קונם אסור להתכסות ומותר ללבוש אף דסתמא לבושא משמע גדולה מזו מבואר בתשו' מבי"ט מובא בש"ך סי' רי"ח במי שנשבע שלא נשב יחד ולא נאכל ולא נשתה יחד אינו אסור רק לדור יחד ולאכול ולשתות בהוצאה אחת אבל הוא מותר לאכול בבית חבירו וה"ה הכא י"ל לכאורה כיון שעיקר השבועה הי' יען הי' מקיל תמיד לשחוט בלילה בלי ב' נרות ועל זה נחשד ב' פעמים ועל כן נשבע שלא ישחוט בביתו וזאת הי' כוונת השבועה. ועל בהמ"ד לא נשבע והוה כנשבע שלא יאכל חוץ מביתו שמותר לאכול במדינה אחרת אם נמצא בעירו אנשים רעים שבגללם נדר כנראה מלשון הש"ך ס"ס רי"ח וה"ה הכא תכלית כוונתו על הבית. והגם דמלשון הש"ך משמע דדוקא בנשבע שלא יאכל בביתם אבל בנשבע שלא יאכל חוץ מביתם אסור במדינה אחרת מריש דברי המבי"ט הובא בש"ך משמע דמתיר אף בכה"ג דהרי גם במשא והזיע סתמא לבושא משמע ומ"מ מותר ללבוש. ואף להפוסקים דלא אזלינן בתר כוונתו היינו להקל דאמרי' צונן שאני טועם כוונתו על אכילה ושתיה. ולדעת הרא"ש נדרים כ"א מותר אף באכילה משום דנהי דכוונתו כך אבל מ"מ הרי אינו בלשון הנדר וע"ז לא נדר בפירוש. אבל להיפך אם לא הי' כונת הנודר לזה ודאי אין כאן מחלוקת ולכ"ע לא עבר על השבועה. וה"ה הכא לא הי' כוונתו על בית אחר דהרי התנה בפירוש שבבית בעל הבית אחר מותר אם יקרא לו ורק תכלית כוונתו לאסור ביתו לשחיטה ועל הבהמ"ד לא הי' כוונתו בשעת השבועה ובשבועה ונדר הולכין אחר כוונת הנודר. ועיין מחנה אפרים ה' נדרים סי' ו' פלפול עצום בנדר ואמר תנאי הי' בלבי אף שלא פירש התנאי בשעת הנדר. וברמב"ם וראב"ד בפ"ב דשבועות אי תנאי בלב מהני ועיין עוד שם מביא דברי הרמב"ם בהדיר אשתו שלא תלך לבית האבל דאם אמר אח"כ שלא הדירה רק מפני בני אדם פריצים שיש באותו בית שומעין לו הרי דלשון שלא תלך לבית האבל ומשתה הוא לשון כולל ומ"מ נאמן לומר שלא הדירה רק בבית המשתה מיוחד וה"ה הכא. ואף די"ל הוכחה זאת דגם ברמב"ם ומשנה הכוונה בנדרה רק על בית אחד ולא לעולם. מ"מ לפי מה שכתב הב"ש בסי' ע"ד דמיירי בנדרה לעולם עיי"ש ומ"מ הבעל יכול לומר דלא הדירה רק מבית אחד וה"ה בכה"ג נאמן לומר ע"ז לא נשבע אף שהלשון כולל:
ב ואמת דלכאורה יש לומר דיש חילוק בין נדר על דעת רבים ללא נדר ע"ד רבים. דבנדר על דעתו נאמן לומר על זה נשבע וע"ז לא נשבע דכמו שיכול לשאול על כל הנדר ה"ה שנאמן על מה נשבע משא"כ בנדר ע"ד רבים. אינו נאמן שאינו יכול לשאול ועוד דהוא לא נדר על דעתו רק ע"ד רבים. ולא אזלינין בכה"ג אחר כונת הנודר שהרי ביטל דעתו עבור דעת רבים. דהרי מה"ט לא יכול לישאל שאינו יכול לומר אדעתא דהכי לא נדרנא. שביטל דעתו לדעת הרבים. ועוד מוכח כן להדיא. דהרי הרמ"א פסק בסי' רי"ח דהא דהולכין אחר כונת הלב ולא אחר הלשון היינו בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל של' הנודר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח הרי בנודר לחבירו. לא בעינין פיו ולבו שוין ומלבד שיש לומר דבנידון דידן הוי כמו נודר לחבירו שהרי השבועה הי' לטובת הקהל שידעו בבירור שיעשה מלאכתו באמונה. עוד זאת בנודר על דעת רבים הרי זה עדיף מנודר לחבירו. ולא בעינין פיו ולבו שוין. ובהכי יתישב קושית התוס' והר"ן דבשבועות כ"ו ב' אמרינן גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חטין. ובנדרים בנודרין לאונסין אמרינן באומר בלבו היום ומוציא אפי' סתם דדוקא באונסין מהני ובלא אונס ל"מ עיי"ש. ולהנ"ל הדבר נכון. דבשבועות מיירי בנדר בינו לבין עצמו. דאזלינן אחר כונת הנודר. משא"כ בנדרים דנודר לאונסין כמו בנודר לחבירו דלא אזלינן אחר כונת הנודר ולכן בלא אונס אסור., רק באונס מותר. וכמו שכתב בהגהת רמ"א הנ"ל דהוי אומדנא דמוכח. וע' מזה בתוס' שבועות כ"ו ב' ד"ה גמר שכתבו ואולי מיירי בנדרים בהדירו על דעתו דל"מ מה שבלב. ואולי הן הן הדברים שכתבנו. ועכ"פ גם מתוס' מוכח בהדירו על דעת רבים לא אזלינן בתר כונת הנודר אבל מ"מ נ"ל דנהי דדבר זה אמת דלא אזלינן בתר כונת הנודר כיון שתלה בדעת רבים. אבל עדיין יש לספק אולי גם דעת רבים לא הי' רק שלא לשחוט בביתו ולא בבהמ"ד. והוא נשבע על דעתם:
ג ואם הדבר ספק נ"ל לקולא. והטעם בזה. אף דסתם נדרים להחמיר. הטעם כמו שכתב הרא"ש בנדרים י"ט ב' דמסתמא דעתו לאסור מדלא שתק. וכל זה אם הדבר ספק אם דעתו הי' לאסור. ואתה מסופק בדעתו אמרינן מדלא שתק משא"כ כשאתה מסופק בדעת הרבים. הם שתקו באמת. ומדוע נימא שדעתם לאסור. ובנדר על דעת רבים לא מצי להתיר כיון שכבר נאסר מי יימר דמיתחרטי הרבים. משא"כ אם לא נודע שאסרו כלל אדרבה אמרינן דאין דעתם לאסור כלל. והי' מקום לפלפל בזה בסוגיא דנדרים שהקשו מתניתין דנזירות אנדרים ולישב לחלק בעל דעת רבים דקילא טפי ואקצר בזה. אבל עכ"פ גוף הסברא ישרה ומהגם שיש לומר דאף דסתם נדרים להחמיר. היינו שאתה מסופק אם חל כלל הנדר דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה וגם אין לומר נוקמא אחזקת היתר. כיון שע"כ נדר נדר ואיתרע חזקתו כמ"ש תוס' כתובות כ"ג לענין ספק קרוב לו משא"כ אם בלא"ה יש מקום תלות להנדר כגון בנידון דידן דהרי לביתו חל הנדר ואתה מסופק על מקום אחר דבלא"ה ל"ה דבריו לבטלה מוקמינן אותו אחזקת היתר ואמרינן דעל זה לא הי' דעת הרבים. עוד י"ל דגוף דבר זה שכתבנו לעיל אף דלא הי' דעתו לזה מ"מ כשתלה בדעת אחרים ואמר על דעת רבים הוי בכלל הנדר. יש להביא בכור הבחינה. דבאמת לכאורה הדבר תמוה איך מהני נדר על דעת רבים הא הוי תולה בדעת אחרים. ואין ברירה. ואין ראי' ממה שאמרו בגמ' שאנו משביעין על דעת ב"ד דשם הוי שבועה דלשעבר. משא"כ בשבועה דלהבא איך מהני בתולה בדעת אחרים שיאסור ע"י כן. וע' בתוס' גיטין ע"ד ב' דל"מ כלל לר"י אם אינו מבורר הגט והקידושין. ואמאי מהני בנדרים תולה בדעת אחרים. ואמנם כבר אנהירו לעיינין הר"ן בקידושין דדוקא באמר ע"מ שירצה אבא תליא בברירה. אבל באומר ע"מ שלא יעשה לא תליא בברירה עיי"ש. ומעתה כל נדר ע"ד רבים הוי כאומר ע"מ שלא ימחו רבים. וכל עוד שהרבים לא יתחרטו הנדר קיים. ואין זה תליא בברירה. וכל זה כשנדר בבירור. ורוצה שהרבים יתחרטו. אבל כשלא נדר ע"ז בלבו. ורק שאתה אומר אולי הרבים רצו לכלול זה. הוי ע"מ שירצו הרבים. ותליא בברירה. וכיון דמדאורייתא א"ב נהי דהוי מספק. שוב הוי ס"ס אולי לא ירצו הרבים. ואולי מדאורייתא א"ב ומ"ה לא נאסר בזה. והתבונן בהערה זו. ואמת דלפי המבואר במשנה נזיר גבי הריני נזיר אם עומדת בר"ה. דמשמע דבנדרים ונזירות ל"ש ברירה ודוק. וע' ברשב"א ובנתיבות סי' ס"א דהיכי דלא בעי שיהי' מבורר למפרע רק דמהני משעת הבירור לכ"ע אמרינן ברירה על כן בנדרים אמרינן ברירה ודוק:
מלבד מה שיש לומר דהא דכל נדרים להחמיר ולא מוקמינן אחזקה הוא משום דהו"ל דשיל"מ וספיקו אסור. ובעל דעת רבים אין לו מתירין ספיקו מותר ופ' לקמן. ואולי גם בע"ד רבים הוי דשיל"מ הואיל ולדבר מצוה מתירין ואמנם כ"ז קודם שעבר. אבל אחר שעשה הדבר. שמסייע לו ג"כ חזקת כשרות הדבר ברור דמס' אין לאסרו דמוקמינין לי' אחזקת כשרות ודוקא בתרי לגבי תרי שיטת הרי"ף בח"מ ל"ד דפסול מספק אבל בכל ספק נשאר בכשרות כדאיתא שם. וכ"ש בכה"ג ודאי השו"ב נשאר בכשרותו:
ד ואמנם אם נימא דבלשון השבועה הוי ג"כ שלא ישחוט בבית אחר. ובהמ"ד בכלל ונאמר דעבר על השבועה הנה הדבר תליא באשלי רברבי. דלפי המבואר בש"ע מומר לאחד משאר עבירות לדידן א"צ אפי' בדיקת סכין. ולהרמב"ם צריך בדיקת סכין. ודוקא במומר אבל אם הוא פסול לעדות משום אחד משאר עבירות א"צ בדיקת סכין אפי' להרמב"ם. ורק בחשוד לאכול נבילות אפי' בפעם אחת צריך בדיקת סכין. ומעתה בנידון דידן אף אם עבר על השבועה הוי רק חשוד לאחד משאר עבירות וא"צ בדיקת סכין אפי' להרמב"ם. ואמנם בתשו' הרא"ש פסק בקהל שעשו חרם שלא לשחוט אלא אחד ועבר ושחט שחיטתו אסורה. והובא בש"ע סי' א'. וטעם האיסור דהוי כחשוד לאותו דבר. והפ"ח חולק עליו דאמאי הוי חשוד לאותו דבר אם עובר על איסור חרם לא חשיד על נבילות וטריפות. וכן כתב הפ"ת וביארו דטעם הרא"ש ל"ה רק משום קנס. ועפ"ז פסק זקיני הת"ש בשמלה חדשה דאם עשו תקנה בפירוש לאסור השחיטה. השחיטה אסורה ובאם לא פירשו בהתקנה. הבשר גופי' כשר במקום הפסד. ובאם שחט השוחט אחר שעבר התקנה השחיטה כשירה בדיעבד. דל"ה חשוד לאותו דבר כשיטת הפ"ח. ואמנם לפי מה שיישב הגאון מליסא בחו"ד דברי הרא"ש בתשו' דהשחיטה אסורה משום כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ. כשיטת המרדכי בנשבע שלא למכור ועבר ומכר. וע' לקמן. ומ"ה ל"מ השחיטה ע"ש דע"י יתוקן הלאו. דהקהל לא אסרו אלא שלא לשחוט אבל לנחור לא גזרו. והיכא שיתוקן האיסור אמרינן אי עביד ל"מ ואינו דומה לשוחט בשבת ע"ש:
ולפי דבריו הוי כחשוד לאותו דבר להאכיל נבילות. וכטבח שיצא טרפה מתחת ידו. ולא תימא דלדבריו דהשחיטה הוי נבלה לא עבר על השבועה ול"ה חשוד לשבועה. דז"א דהרי אף למ"ד ל"מ נמי לקי בכל מקום משום דעבר אמימרא דרחמנא. אף דל"מ מעשיו. וה"ה בנשבע שלא לשחוט אף דל"מ מעשיו דהוי נבילה מ"מ עבר אמימרא דרחמנא. והכי מוכח להדיא בשבועות דף כ"ו. דקאמר בנשבע שאתן לפלוני ושלא אתן. דחייב קרבן. ולדברי המרדכי דנשבע שלא למכור ועבר ומכר דל"מ המכר. בנשבע שלא ליתן לפלוני ל"מ הנתינה. וחייב להחזיר. ולא עבר על השבועה ואמאי חייב קרבן. וגם בשוגג שייך אעל"מ כמבואר בפוסקים. וע"כ כיון דאי ל"מ מ"מ לקי הוי עבר על השבועה. וה"ה בשוחט הוא מ"מ עבר. והוי חשוד לשבועה וגם להאכיל נבלות. ומפאת זה יש לומר דפסול גם אלהבא:
ה ואמנם י"ל דבר חדש. דכל זה ל"ש בנידון דידן. דכמו שכ' הש"ך בח"מ סי' ר"ח בעיקר הקו' משוחט בשבת וממכירה בשבת דהיכא דהיום גורם והזמן הואיל ואפשר לעשות בהיתר ל"א כמדארל"ת. ה"ה היכא שהמקום גורם ל"א כמדארל"ת וכאן בנידון דידן. בבית השוחטים או אם נקרא לו מי מותר לשחוט. ורק המקום גורם ל"א כמדארל"ת. וע' תוס' זבחים קי"ד ע"ב סד"ה היתר שכתבו ויש ליתן טעם לרבא איך מחוסר זמן קדוש קדושת הגוף דכמדארל"ת אעל"מ להש"ך הנ"ל לק"מ דזה גופה הטעם דהזמן גורם ודוק. (וע' בקצה"ח ר"ח שתמה על עיקר הסברא מזקיני הש"ך. ממה שמקשה בתמורה מהקדים תרומה לבכורים. והרי שם הזמן גורם. ואפשר לעשות ההיתר אח"כ ומתוך כך דחה דברי הש"ך ובעיני ל"ק כלל, דבכורים פטור מתרומה כדאיתא בב"ב פ"א. ואם הפריש בכורים קודם. דרך משל ביש לו מאה סאה. לא יפריש מכל המאה. דיפריש בכורים. ואם הקדים תרומה לבכורים הרי הפריש מהבכורים תרומה. וזה לא מצי לעשות אח"כ. דאח"כ לא הוי תרומה כשיפריש מבכורים. א"כ א"א לעשות מה שעשה כעת בהיתר. דאח"כ ודאי ל"מ אותו תרומה שהפריש כעת. והוא מבואר ברש"י בתמורה במתק לשונו במה שהביא הגמ' שם ממעשר ראשון שהקדימו בשבולין ע"ש. ודוק היטב):
ו אשר עפ"י הנ"ל יבוארו דברי הרמב"ם שפסק בפ"ח מה' שחיטה בחולין שנשחטו בעזרה דאין לוקין עליהם רק מכות מרדות ע"ש בטעם הדבר דהוי לאו הבא מכלל עשה. ולי קשה בזה דנימא כמדארל"ת א"ע ל"מ ויתוקן ג"כ האיסור דרק שחיטה אסורה בעזרה כמפורש בדברי רש"י כריתות ב' ויהיו לוקין ע"ז משום נבילה ול"ת דדוקא היכא שכתוב בלשון לאו אמרי' כמדארל"ת. ולא בלשון עשה. דהרי בגמ' תמורה מקשינן מתורם מן הרעה על היפה אף דהוי רק עשה מכל חלבו. וכן מפורש יוצא מדברי רש"י ז"ל שם דלאו הבא מכלל עשה נמי אמרינן דארל"ת והפלא שהפ"י סוף גיטין כתב דלא אמרינן כמדארל"ת רק היכא דכתוב בלשון לאו. ולכאורה הי' בהעלם עיני הגאון ז"ל דברי הגמ' הנ"ל לפי שעה. ובדוחק יש לפרש כונתו. דקאי שם אלא מצא לא ערוה ולא דבר. וס"ל דאף לב"ש אף שאסור לגרש. אבל אין כאן אף לאו הבא מכלל עשה. ובזה יהי' מיושב קו' הב"ש באה"ע שהקשה דלמ"ל כל ימיו לעמוד והחזר. דע"כ להכי אתי גוף הקרא. דאס"ד באונס שגירש אינו חייב להחזיר למ"ל קרא. הרי בלא"ה אינו רשאי לגרש לב"ש ולהנ"ל י"ל דבלא מצא לא ערוה ולא דבר אינו עובר אף בלאו הבא מכלל עשה. ואיצטריך קרא לעבור ע"ז בלאו הניתק לעשה. ואם גוף דברי הפ"י מיושבין אבל לשונו תמוה גדולה וכן כתב בנוב"י קמא חלק אה"ע סי' ע"ז בפשיטות דכמדארל"ת אמרינן אף בלאו הבא מכלל עשה. ומעתה אמאי לא לקי אף משום נבילה. ואמת דבגוף הגמ' בקדושין נ"ז ב' דקאמר שם יכול לא ישחוט ואם שחט כשר ואיצטריך קרא מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל אין להקשות דשם אביי קאמר לה ואביי ס"ל אע"מ. ובזה דעת לנבון נקל בישוב קו' תוס' פסחים דק דקאמר בגמ' דר"י ס"ל חשנ"ב ל"ד ופירש"י איסור הנאה ל"ד. והתוס' תמהו בזה מנזיר דקאמר חשנ"ב ל"ד. ואי לענין איסור אכילה הוי דאורייתא איך הקרבן נאכל ולהנ"ל י"ל דרש"י ס"ל דסוגיא דפסחי' אזלא אף למ"ד ל"ד היינו באכילה והנאה. אבל השחיטה לכ"ע דאורייתא דאסור לשחוט בעזרה. ולכן עכ"פ אסור לאכול דכמדארל"ת אעל"מ ולכן אסור באכילה עכ"פ. ורק לענין הנאה ל"ד. אמנם בנזיר ס"ל להך מ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ול"ש אעל"מ ולכן הקרבן נאכל. או דשם ע"כ ס"ל ל"ד אף לענין הקרבה. דאל"כ עדיין תיקשי איך מייתי הקרבן. אבל בפסחים ס"ל ל"ד ומ"מ אסור לשחוט דס"ל ג"כ דרשא דכי ירחק., וממילא אמרינן כמדארל"ת. (וע' בספרי לא"ח סי' ס"ד אות ב' מ"ש בזה) ואמנם לפמ"ש דהיכא דתליא במקום ויכול לשחוט בהיתר ל"א כמדארל"ת דזה גוף הקושיא מחשנ"ב. ולדעת הרבה פוסקים ס"ל להרמב"ם כרבא עיין שעה"מ בה' גרושין ומ"מ ס"ל דחשנ"ב אין לוקין דהיכא דתליא במקום ל"א כמדארל"ת. ומן האמור תשובה מוצאת לבעל המצל"ח בפסחים דף ע"ג שרצה לומר דשחיטת חוץ מטמא דאמרינן כמדארל"ת אעל"מ ול"ה שחיטה. וכבר תמהו מזבחים ע', ולהנ"ל ל"ש בכל הני כמדארל"ת. ושוב מצאתי בתשו' נוב"י סי' ט' תנינא לחלק יו"ד. כל הענין וגוף הסברא מענין כמדארל"ת. והרבה יש לדבר בזה. ועיין תוס' קידושין נ"ז גבי מה שלי בשלך, וגם יש לפרש בזה גמ' זבחים ע'. דקאמר במשנ"ב הואיל ואינו שוה בפנים כבחוץ אינו מטמא ע"ש וזה ביאור הדבר:
ועכ"פ זה ברור דהיכא דתליא במקום ל"א כמדארל"ת. ואף הכא כיון שלא נשבע שלא ישחוט רק במקום זה ל"ש כמדארל"ת ול"ה נבילה. ושוב ל"ה חשוד לאותו דבר. ובודאי כשר לשחוט מכאן ולהבא. וכן מצאתי בתשו' חתם סופר ובתשו' תועפת ראם חוכך להקל בענין כזה בשו"ב שעבר על השבועה. (וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' ז' וס"ס ה' בדין, שופט שעבר על שבועה אי אמרינן אעל"מ ובדברי תוס' תמורה):
והנה ע' נובי"ת חיו"ד סי' ט' וחאה"ע סי' קכ"ט בהגה מבן המחבר שמישב דבריו שבצל"ח דבשוחט בחוץ אעל"מ והוה נבלה וקשה על דבריו מש"ס דבכורות מ' דאמר ריב"נ לר"ע עד מתי אתה מאכיל לישראל נבילות ומקשה הא מישחט שחטו אלא עד עתי אתה מאכיל קדשים בחוץ. ומה קו' הא מישחט שחטו. והרי הוה נבלה דאעל"מ אך לפמ"ש נוב"י דזה דוקא לר"ש דס"ל ששא"ר לש"ש אבל למ"ד ששא"ר שמה שחיטה ל"ה נבלה שפיר מקשה בגמ' איך הקשה ריב"נ לר"ע דילמא ס"ל לר"ע ששא"ר שמה שחיטה ול"ה נבילה ודוק: ז ואמנם עדיין יש לעיין בנידון דידן במה שנכתב בהשבועה ובאם אעבור על זה תהי' שחיטתי אסורה כקרבן. ומעתה אם נידונו כעובר על השבועה. נהי דכשר לשחוט. אבל עדיין שחיטתו אסורה מצד שאסר שחיטתו:
ואמנם כבר פלפלו בזה גדולי האחרונים דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ולא חלה האיסור כלל. אלא שהגאון מהרש"ק נ"י בנדרי זריזין חוכך להחמיר וחילי' מסי' רנ"ג באוסר עשיתו על חבירו דצריך היתר מדרבנן וה"ה באוסר שחיטתו. ואשר יש לפלפל הרבה בענין אומן קונה בשבח כלי. וכבר פלפל שם כן בנדרי זרוזין מסי' רכ"א בתשו' הרא"ש בטבלא. וכבר העיר בצדק דבשחיטה לא שייך כן. וכן מבואר בקצה"ח סי' ש"ו גבי שלא אתן תבן לפני בקרח דבבע"ח לא שייך כן. והרבה יש לדבר מזה. ואך עכ"פ השוחט יכול לאסור עליו שחיטתו. וצריך היתר מדרבנן כמו בסי' רנ"ג ואך ברור לדעתי דבנדר בדבר שאין בו ממש. מהני התרה אפי' בע"ד רבים. דלא הוי שלא יקילו לו כל כך. ולכן לדעתי גם בכגון דא צריך היתר מדרבנן. והרבה יש לדבר עזה ואקצר:
ידידו: