שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן נד
ב"ה ברעזאן תרכ"ח:
להרב החריף מוה' משה אבלי גלאנצער נ"י מראהטין:
א על דברי הש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק י"א שהקשה על תשובת הרא"ש שכ' בנשבע שלא למכור לפרוע שום חוב אם חוב שמעון קודם להשבוע' מותר למכור דהשבועה אינה חלה דהוה נשבע לבטל את המצוה דהרי כולל גם שאר חובות שלא לוה עדיין ודמיא למצה וכו' עיי"ש. שהקשה כ"ת בזה דהוי נגד שיעבוד חבירו ובזה ל"מ כולל כמ"ש הרשב"א נדרים ט"ו וטו"ז יו"ד סי' רל"ד כבר הרגיש בזה המח"א ה' נדרים סי' י"ח ומביא ראיה מתשובות רשב"א סי' אלף רל"ב. ובאמת תיוהא קא חזינא הכא דהמח"א מדמה שבועה לנדר כמו דנדר א"ח בכולל להפקיע שיעבוד חבירו כן שבועה א"ח בכולל להפקיע שיעבוד חבירו ואינו דומה כלל דכל עיקר הטעם דל"מ כולל נגד שיעבוד חבירו הוא דהוי פירות חבירו ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. והראיה דגם בנדר אם אסר על עצמו כגון שאמר קונם תשמישך עלי מהני. ומעתה כ"ז בנדר דהוי איסור חפצא ובאוסר פירות חבירו על חבירו אבל בשבועה דל"מ על חבירו ורק כל עיקר השבועה שאוסר על עצמו כגון היכי שאוסר על עצמו למכור נכסיו לצורך בע"ח,, א"כ הרי אין מאכילין דבר האסור לו ומאי מהני שיעבוד ורק דמצד דהוי דבר מצוה ל"מ שבועה. ושפיר הקשה הש"ך דיחול בכולל והרשב"א סי' אלף רל"ב קאי על נדר בלשון שאוסר על חבירו דל"מ ואינו דומה לשבועה. ומצאתי בתשו' ברית אברהם לחלק יו"ד סי' ס"ד העיר קצת בסברא זאת ע"ש ד"ה וההה ראיתי בתשו' להראנ"ח וכפי הנראה כבר הרגיש הראנ"ח קצת בזה:
ב אלא שהקשה שם הראנ"ח לפ"מ דמוכח בנדרים ח' גבי נדר גדול דכתב הר"ן דהוא שבועה דלפעמים קרי לשבועה נדר. א"כ בריש המדיר דמקשה. וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה, ונוקמא שנשבע דשבועה חל על שיעבוד חבירו ע"ש ולפע"ד ל"ק דצריך להבין מאי מהני באומר קונם הנאת תשמישך עלי הרי מ"מ הוא משועבד לה ואיך נפקע שעבודה ע"י כן. אך עיקר הסברא. דמהני בנדרים מטעם דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. וכתב הר"ן דע"י כן ממילא פקע שיעבודא. והיינו דנהי דהוא משועבד שתהנה היא ממנו. אבל זה אינו משועבד שיהנה הוא ממנה. וכיון שאסר הנאתה עליו דזה רשאי שיעבודא מדידי' ממילא פקע והוי כמו מוכר שט"ח ומוחל שכ' התומים בסי' כ"ה אות ד' בטעמא דפטור אף דבדיבורא קעביד מעשה. ומ"ש ממפגל ודן את הדין. וכתב דהוא לא מחל רק שיעבוד הגוף ובשלו קעביד והשיעבוד נכסים ממילא פקע. ומש"ה ל"ה רק גורם ולא מזיק עיי"ש. ואף הכא איהו לא אסר רק הנאתה עליו ולזה אינו משועבד וממילא אסור בתשמיש ושפיר כתב הר"ן דהשיעבוד ממילא נפקע משא"כ אם נשבע שלא יתן לה מזונות או שלא יפרע לבע"ח מה שהוא מחויב ומשועבד לעשות לחבירו ואין לו הנאה ממנו. אף שהוא אסר על עצמו הרי גופו מחויב לעשות לחבירו. ועיקר השבועה היא על שיעבוד חבירו. על כיוצא בזה לא אמרה תורה לא יחל דברו ומהתורה אסור להזיק שיעבוד חבירו. (ויש עוד לפלפל אי שייך ג"כ בזה כמדארל"ת ואקצר) באופן דבזה ל"מ השבועה ול"ק מריש פרק המדיר. וגם דברי המח"א נכונים דלא כהראנ"ח ודוק:
וכן מוכח בתשו' הריב"ש סי' קנ"ט גבי נשבע שלא לחלוץ. ושלא ליבם דל"מ דכיון שעליו מוטל לעשות זאת ליבמה אין שבועת ביטוי חלה להרע לאחרים ולהפסיד זכותו עי"ש. הרי דגם הריב"ש ס"ל דל"מ שבועה להפקיע שיעבוד כמ"ש להדיא דל"מ להפסיד זכותו עיי"ש וכו' וכ"ז דלא כהראנ"ח: ג אלא דלכאורה צ"ע דברי הריב"ש דא"כ בב"ק דף צ"א ע"ב דמקשה על מ"ד דאין רשאי לחבל בעצמו מהך דלהרע או להיטיב ומשני אמר שמואל ביושב בתענית ומקשה דכותי' גבי הרעת אחרים להושיבם בתענית מי איכא ומשני דמהדיק להו באנדרוניא ואמאי לא משני שנשבע להפקיע זכותם כגון שלא לזון אשתו למ"ד מזונות דאורייתא או שאר זכות כגון שקיבל עליו לזון בת אשתו בשלמא בלא דברי הריב"ש הייתי אומר דבאמת שבועה חלה על שיעבוד חבירו כשיטת הראנ"ח ואי דהוי נשבע לבטל את המצוה הרי מקרא דויקרא אינו ממעט מטעם מצוה רק מטעם הרעת אחרים ובאמת ראיתי בתוס' שבועות כ"ז ד"ה נשבע להרע לאחרים שכתבו הך בבא דלא צריכא עיי"ש וכפי הנראה כוונו בדבריהם דכיון דמיעט נשבע לבטל את המצוה אף זה בכלל ולפי דברי הרשב"א דלהרע לאחרים דל"מ אף כולל צריכי וקמ"ל דהרעת אחרים ל"מ אף כולל מה דמהני מצד נשבע לבטל את המצוה ומיושב קו' התוס' בטוב טעם ומעתה ל"מ הגמ' דב"ק לשנויי שנשבע להפקיע זכותו דלזה מהני השבועה ורק דהוי נשבע לבטל את המצוה ולזה מהני כולל דבלא כולל הרעת אחרים לא מהני אבל אם נימא דגם לשיעבוד הוי הרעת אחרים ל"מ כולל כמ"ש מח"א א"כ לוקמי שם בנשבע להפקיע זכותו מזה משמע לכאורה דל"ה הרעת אחרים רק מה שעשה בגופו כגון כמו דמשני במהדק לי' באנדרוניא אבל המזיק בממונו הוי רק כמו לעבור על ד"ת וצ"ע על הריב"ש והפוסקים הנ"ל אמנם י"ל דל"ה מצי לאוקמא בנשבע לגזול חבירו שכתב הריב"ש משום דל"ה דומיא דלהרע לעצמו דל"ש שיגזול את עצמו ובגמרא בעי לאוקמא חבירו דומיא דידי'. ומה דלא רצה לאוקמא שנשבע להפקיע שיעבוד חבירו וחבירו יהי' מוכרח לישב בתענית דהוי דומיא דלהרע לעצמו דכיון דיכול להיות שחבירו יש לו מזונות בלא"ה נהי דהוי הרעת אחרים להפקיע שעבוד חבירו אבל מ"מ לא יהי' דומיא דלהרע לעצמו מ"ה הוצרך לאוקמא דמהדיק לי' באינדרוניא ודוק:
ד אמנם לענ"ד לא נהירא כלל לומר דבשבועה לבטל את המצוה מהני כולל ובנשבע להרע לאחרים ל"מ כולל דא"כ סכינא מפסקא לקרא. והרי דבר מצוה והרעת אחרים מחד קרא נפקא כדאיתא בשבועות כ"ז דמה הטבה רשות אף הרעה. האיך אתה אומר דלזה מהני כולל ולזה ל"מ כולל בשלמא נדר י"ל דהוי כמו נכסי חברו על חברו. אמנם בשבועה דהוי אוסר על עצמו אך שביארנו דא"ד להנאת תשמישי עליך והוא אוסר הנאת אחרים עליו וגוף הנדר אינו נגד השעבוד ובשלו קעבד וממילא פקע שיעבוד חברו. אבל בנשבע שלא יפרע לב"ח עיקר השבועה נגד השעבוד והוי הרעת אחרים ובזה שוב נתעורר מאי שנא הרעת אחרים מדבר מצוה. מיהו י"ל דבשלמא דבר מצוה י"ל דבאמת שבועה הו"ל עשה ול"ת ועשה ול"ת דוחה עשה מ"ה הו"ל לחול השבועה על דבר מצוה אך התורה גילתה דברו אינו מיחל אבל מיחל חפצי שמים משא"כ בכולל חל השבועה כיון דכתיב כל היוצא מפיו יעשה צריך לקיים כל הדבור משא"כ מה שהוא הרעת אחרים דבזה לא שייך מעולם לומר עשה דוחה לל"ת דאין עשה דוחה לל"ת מעולם להרע לאחרים. והרי לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ולא עלה על דעת שום אדם שנדחה הל"ת משום עשה. וראיתי שהטעם המלך הקשה בשופר של עולה דליתי עשה וידחה ל"ת עיי"ש. ולכאורה כאן דין ממון חבירו פתיך בי' כמ"ש הר"ן פ' האומר בשם הרמב"ן גבי האומר סלע של מ ש דהוי אפוקי ממונא מרשות הדיוט לרשות גבוה וה"ה להיפך אין עשה דוחה לל"ת דגזל אך מ"מ יפה הקשה כיון דל"ה גזל רק לגבוה י"ל עשה דוחה ל"ת ודו"ק. ומ"ה כיון דל"ש דחיית עשה לל"ת לא חל אפי' בכולל ויש לפלפל הרבה בזה היכא שקדם השבועה לחוב מאי מהני ואולי כיון שקדם שבועה לחוב לא התחיל כלל בזה עשה דפריעת ב"ח ודוק היטב:
ה וכשאני לעצמי נ"ל טעם אחר דלא חל נדר בכולל נגד שעבוד דהתוס' בשבועות הקשו על מ"ד דלא אמרינן כולל כי אם באיסור הבא מאליו. אבל בנדר ושבועה לא והרי בקדשים דהוי איסור הבא ע"י עצמו וביארנו בטעם הדבר לפי מה דאיתא בשעה"מ ה' נדרים פ' י"ב בשם קול יעקב בנדר על ב' דברים ועל האחד אינו חל גם על השני אינו חל דהוי נדר שהותר מקצתו ועיין מה שכתבו האחרונים בשם משפטי שמואל' בנשבע על דבר מצוה אינו חל על דבר הרשות ומעתה זה טעם מ"ד לא אמרינן כולל באיסור הבא ע"י עצמו כמ"ש הרמב"ם בנקודה הנפלאה בכריתות דאם לא חל איסור בב"ח על אכילה לא יאסור ג"כ בהנאה אין שייך לומר דהוי מוסיף הנאה ויחול בב"ח על חלב דיתבטל המסובב ג"כ והנאת בב"ח תליא באכילה עיין בפליתי סי' פ"ז אדאמרינן שיחול האיסור על הנבילה מטעם כולל אדרבה אמרינן להיפך דלא חל על הנבילה וה"ה דלא חל על הכשרות מטעם נדר שהותר מקצתו ונתבטל הכולל לגמרי. ומעתה כ"ז בנדר ושבועה אבל בהקדיש אי אתה יכול לומר כמו שלא קל ההקדש על החלב לא חל נמי על הבשר דא"כ לא משכחת הקדש כלל וכל הקרבנות יוכיחו וע"כ ל"ש לומר בזה נדר שהותר מקצתו ובודאי חל על ההיתר וכיון שחל על ההיתר בודאי חל נמי על האיסור ג"כ מטעם כולל. ואמנם מ"ד דס"ל כולל באיסור הבא מעצמו הטעם דכיון דכתבה התורה לא יחל דברו כל היוצא מפיו יעשה ועל דבר מצוה לא חל דל"ה דברו. אבל בנשבע לדבר הרשות ג"כ אם אתה אומר דלא חל לדבר מצוה אינו חל ג"כ לדבר הרשות מטעם נדר שביטל מקצתו ונמצא דמיחל דברו והתורה אמרה כל היוצא מפיו יעשה, ומ"ה ס"ל דגם לדבר מצוה חל. ומעתה כ"ז היכא שאינו חל מדאורייתא ונתבטל כל הדיבור אמרינן שיחול ג"כ על דבר מצוה אבל נגד שיעבוד חבירו דבאמת מדאורייתא קונמות מפקיע מידי שעבוד ורק דחכמים האלימו השעבוד. אבל ל"ש לומר שיתבטל כל הנדר מחמתו מטעם נדר שבטל מקצתו דכמו שכתב הב"ש בסי' ל"א ס"ק י"ז דל"ש לומר קני את וחמור באת בפרוטה ופרתך בפרוטה דכיון שאינו קונה הפרה לא יקנה האשה כיון דמדאורייתא קונה ג"כ הפרה ושורש הדבר דרבנן לא אפקיעו לדאורייתא רק באותו דבר אבל שיגרור דבר אחר מחמתו זה ל"א ועיין בב"ב קמ"ג שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלי' וכן לענין נדר שהותר מקצתו לא אמרינן שהותר מדאורייתא מה"ט וכעין זה בשעה"מ פי"ב מנדרים הנ"ל. ומעתה מש"ה ל"א כולל לענין שעבוד חבירו דל"א כולל בנדרים רק היכא שנתבטל גם הדבר הרשות ולא מתקיים ע"י לא יחל דברו אבל היכא דבלאו הכי חל מדאורייתא ועל דבר הרשות לא יועיל הדרבנן שפיר אמרינן דעל השעבוד דאלמוהו רבנן ל"מ הנדר ובהכא מיושב קו' הב"י בסי' תקי"ח על הטור בסי' תקי"ח שפסק בנשבע להתענות בחנוכה ופורים השבועה אינו חל ומשמע אפילו נשבע גם על קודם זה אינו חל והרי אפילו בשבת ויו"ט חל בכולל עיי"ש ולהנ"ל נכון מאוד דהיכא דמצוה דאורייתא חל בכולל שלא יותר כל הנדר אבל בדרבנן לא שייך זה ומ"ה בדרבנן ל"מ אף כולל להטור ובלא"ה י"ל סברא ישרה בכל זה לפ"מ דכתב הר"ן בנדרים פ"ו דמהאי טעמא חל הנדר לאחר גירושין ול"א הואיל ומהשתא לא חל כיון דמדאורייתא חל מהשתא עיי"ש ושורש הדבר דבאמת הנדר חל רק דחכמים עקרו להנדר בעת השעבוד וכשפסק השעבוד שוב חל א"כ ע"כ ל"א כולל רק היכא שאינו חל כלל אמרינן שיחול אבל בדרבנן בלא"ה חל רק שאח"כ דחו לנדר ול"ש כולל. וכן י"ל דל"ש נדר שהותר מקצתו מפאת כן דגם ע"ז חל וכל זה ברור ומעתה כ"ז בנדר דמפקיע מידי שעבוד רק בדרבנן ל"מ ול"א כולל כנ"ל משא"כ בשבועה דאינו מפקיע מידי שעבוד דלא הוי קדושת הגוף ועיין ג"כ בבני אהובה פרק י"ד מאישות דשבועה אינו מפקיע מידי שעבוד וזה א"צ לפנים יש לומר אדרבא מ"ה היכי דהוי כולל מהני כמו בנשבע לבטל את המצוה ואין ראי' משבועה לנדרים דבשבועה אם אינו חל על השעבוד גם הדבר רשות הותר ומתבטל לא יחל דברו כמו שהארכתי לעיל:
ו ושוב ראיתי בשעה"מ פ"ג סוף הלכה י' דנדרים פלפל שם אי שבועה נמי חלה נגד שעבוד הואיל ואסר נפשו על החפץ וכפי הנראה פי' ס"ל להתויו"ט שהביא שם דשבועה חל בנשבע שאינו משמשה. והשעה"מ ס"ל דלא חל אלא שמביא ראיה מהרמב"ם פי"ד מה' אישות שכתב דנשבע שלא ישמש מטתו הר"ז שבועת שוא. ובאמת אין מזה ראיה דטעם הרמב"ם משום דהוי נשבע לבטל את המצוה. ובאמת צ"ע על התוי"ט שהקשה מדלא שבועה שאיני משמשך והרי הוי נשבע לבטל את המצוה ולומר דהוי כולל שלא במצות עונה לא נהירא כלל דהוי חלק מחלקי המצוה וכמ"ש הריב"ש גבי שלא לחלוץ ושלא ליבם וה"ה בתשמיש כל אימת שישמש הוי חלק מחלקי המצוה וצ"ע ועכ"פ הדבר תלוי באשלי רברבי. ולפמ"ש דחל בכולל י"ל דכונת התויו"ט שנשבע שאיני משמשך וכלל דבר אחר בהשבועה. דדברי הריב"ש שכתב בסי' קי"ט דבב' פעולות מחולקים ל"ש כולל פליגי הפוסקים כדמוכח מדברי הרמב"ן גבי שלא למול ושלא לעשות דבר אחר והובא בב"י ליו"ד סי' של"ד (וע' מח"א ה' שבועות סי' ט' ומה שכתבתי בספרי לא"ח סי' ט"ל אות ד') ובזה שפיר קשיא לתויו"ט דבנדרים דל"מ מטעם שעבוד חבירו על חבירו ל"מ גם כולל משא"כ בשבועה. ועיין גם בקצה"ח סי' רי"א גבי ב' בני אדם קני את וחמור ובאחרונים לענין נדר שהותר מקצתו בב' בני אדם דל"א משא"כ בשבועה, דאסר על נפשו ומהני כולל שפיר הקשה התוי"ט באופן דדברי הש"ך יש להם מקום דמהני כולל דלא כהמח"א ודוק:
ז ולראתאן עלה מ"ש כ"ת בתשובת הר"ן סי' ע"ד הובא ברמ"א סי' רל"ח ס' ו' דהיכא דיש זכות לחבירו ל"מ שבועה כ"מ מפשט לשנא דהר"ן דהשבועה לא חלה כלל להפקיע שעבוד חבירו אלא דדברי הטו"ז שהקשה דאפי' בלא שידוכין יש זכות מכח השבועה הראשונה צ"ע דשבועה אינו עושה שעבוד כדאיתא בח"מ סי' ס' ובאחרונים ול"ה רק מצוה אקרקפתא דגברי וחל כנגד זה שבועה בכולל ורק בשעבוד לא מהני ומ"מ מדכתב הר"ן שיש להתיר השבועה נראה דכוונת הר"ן דחלה ורק שיש להתירה וכן עלה על דעת המראנ"ח והברית אברהם סי' ס"ד אות י"ב ליו"ד והיותר נראה דכוונתו דלא חלה כלל אך שאין מדברי הר"ן ראי' כלל שלא יחול בכולל דשם כיון דהכולל ל"ה רק מצד שנשבע כשתבקשנו פלונית לקדשה קודם פסח וכולל כעת דבר המותר דהיינו כשלא תבקשנו פלונית קודם פסח רק אחר פסח משא"כ כשנתקשר עמה בשידוכין ונשתעבד והשעבוד חל אף אחר פסח ואף שלא תבקשנו אין כאן דבר המותר והוה כל השבועה נגד השעבוד ומש"ה ל"מ שבועה להפקיע שעבוד חבירו דהוי הרעת אחרים וכמ"ש הריב"ש הארכנו לעיל בדבריו אבל כולל י"ל כמו דמהני לדבר מצוה כן מהני בשבועה נגד שעבוד דהוי פירות חבירו על עצמו ואין ראי' מדברי הר"ן שלא יחול שבועה בכולל בכה"ג:
ח ומ"ש כ"ת בנשבע שלא לפרוע ואין לו רק מטלטלין מהני השבועה דאין לו שעבוד רק פריעת בע"ח מצוה ומה"ט כתב בתומים דאין יורדין לנכסים דלא כב"י מטעם דכיון דל"ה גבי' פריעת בע"ח מצוה גם הב"ד אין כופין אותו דברי תומים נפלאים ממני מכל צד הנה מ"ש כמו למ"ד של"ד אין כאן רק מצוה ולא שעבוד אף למ"ד שיעבודא דאורייתא במטלטלין אין כאן רק מצוה ואין ב"ד יורדין לנכסיו בנשבע הנה ברשב"א מבואר דלמ"ד ש"ד מדאור' אין חילוק בין קרקע למטלטלין ורק מדרבנן יש חילוק וכשהפקיעו החכמים השיעבוד ממטלטלין לא הפקיעו רק מלקוחות או מיורשים אבל מיניה דידי' לברא הפקיעו ונמצא דגובה מטלטלין מצד שעבוד ולא מצד מצוה ודברי הרשב"א מבוארים בקה"ח סי' ל"ט. והרא"ש ס"ל שעבודא דאורייתא לשיטת רש"ל והש"ך חלק עליו בסי' ל"ט עיי"ש ועכ"פ למ"ד ל"ד גובה ממטלטלין מפאת השעבוד וב"ד יורדין לנכסים אף דנשבע ואין לו מצוה אבל הנכסים משועבדים וגם למ"ד של"ד ודאי ב"ד יורדין לנכסים אף בנשתטה אף דמיני' דידי' ל"ל מצוה דאינו בר מצוה וכן כתוב בנתיבות סי' ל"ט והגע על עצמך הרי שמת מי שנשבע בודאי היורשים חייבים לשלם וה"ה מיני' דידי' גובין הב"ד וכ"ש הוא אלא בעיקר הדבר שכתב דכיון דבדידי' ליכא מצוה גם אין גובין מנכסיו לא נהירא כלל דהכי ליכא מצוה גבי'. המצוה איכא רק דארי' רביעה עלי' והשבועה הוי כארי' ואין מניח לו לשלם לבע"ח אבל המצוה לא נפקעה מיניה כמ"ש התוס' ריש חגיגה לחלק בין חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שנ' לבין חל יום ראשון בשבת דארי' רביעה עלי' וה"ה הכא בנשבע שלא לפרוע המצוה עליו ורק דאין עשה דוחה לל"ת ועשה והוי כארי' רבע על ידו שלא לשלם ואם יתיר השבועה אף שלא יעקרה למפרע מ"מ יתחייב לשלם אין זה דומה למוחל שט"ח שכתבו כיון דנפקע שעבוד הגוף שעבוד נכסים ממילא פקע דשם פקע השעבוד וכאן לא פקע רק ארי' רבע עלי' ומה"ט נ"ל מה שהקשה ממת לוה דגובין מיורשין ולפע"ד שם ג"כ רק ארי' רבע עלי' והוא כאבן דומם אך שם מ"מ קשה לפ"מ דאמרינן כיון שמת נעשה חפשי מן המצות ומשמע דנפקע חיובו. אבל בנשבע בודאי החיוב קיים ועל הנכסים לא רבע ארי' עלי' וב"ד יורדין לנכסיו ובזה נ"ל אפילו למ"ש הרמב"ן דהא שגובין ממנו הוא מטעם עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ונאמר דבנשבע דאין אתה יכול לכופו בגופו אין אתה כופהו בממונו ז"א דהגוף נמי נתחייב ורק דארי' רבע על גופו והכי בשביל שאין אתה יכול לכוף גופו שהוא חולה ואין יכול לקבל הכאה אין אתה יכול לכופו בממונו על ממונו אינו חל השבועה ובודאי כופין אותו. באופן דדברי הב"ח צדקו מאוד וגם אין ראי' מדברי הרשב"א נדרים פ"ו. שכתב כיון דמחמת נדרו פקע שעבודו אין כאן מצוה המחייבתו דשם ל"ה מצוה רק מכח השעבוד כמ"ש הרשב"א וכאן איכא מצוה מקרא דהוא יוציא אליך את העבוט. ומה שהקשה בתומים כל הב"מ דאם הב"ד יורדין לנכסיו מה ביטול מצוה אם ב"ד יורדין לנכסיו ל"ק מידי דהמצוה הוא שישלם בעצמו מקרא דהוא יוציא ומה"ט נ"ל דל"ה הרעת אחרים. דלאחרים ל"ה היזק כלל ורק דמ"מ מצוה עליו רמיא שישלם מדעתו ולא ע"י כפי' ודוק' היטב בכל זה: והנני ידידו: