אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן נג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן נג

סימן נב

ב"ה תרר"ג לפ"ק:

לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי בכח"ת מ' אברהם יוסף יעקב נעלערנטער נ"י האבד"ק יאשניצא:

ע"ד שאלתו בשו"ב מק' שנתן כתב ע"ע בעת שנתגלע ריב גדול בין הצדיקים שמקצתם נטו לצד אחד והשו"ב נטה לצד הב' והרע זאת בעיני מקצת מהעיר ונתן השו"ב כתב בזה"ל הנני נותן כתב הזה להיות לראי' שאסור לי ליסע לאחד מהצדיקים בלתי שיבחרו ב' אנשים מצד זה וב' אנשים מצד זה שיסכימו לזה ובאם יסכימו מחויב אני מקודם לזה ליסע למקום שבת הצדיק הנוטה לצד שלהם ואח"כ מחויב אני ליסע למקום הצדיק אשר דעתי נוטה אחריו ובאם שאעבור על כל הנ"ל אזי שחיטתי אסורה כנבלה וטרפה לב' צדדים הנ"ל כ"ז נעשה באוהיו"מ בלי אונס והכרח כלל ע"כ לשון הכתב לפ"ד השו"ב שחתום תחתיו. והצד שכנגדו טוענים שיש להם עד אחד שהכתב הי' כתוב בח"ח ובשד"א וכו' והשו"ב מכחיש זאת ואח"כ נחלש השו"ב ר"ל בחולי מסוכנת ובקשה אשתו מאחד שהכתב הי' מונח אצלו שיחזיר הכתב. והחזיר הכתב להפיס דעתו של החולה ונסע השו"ב למכון שבת הצדיק אשר דעתו נוטה אחריו אחרי שכבר שב לאיתנו. והצד שכנגדו טוענים הגם שהחזירו הכתב לא מחלו האיסור. וכששב לאיתנו חזר האיסור למקומו ועבר על הכתב. והשו"ב טוען שביען שהפחידו אותו שיקחו שו"ב אחר הי' נאלץ ליתן כתב. אבל בכוונה לא כתב שום שבועה וקונם ואשר כתב שיהי' שחיטתו אסורה אין בכחו לאסור על אחרים ולכן כתב כזאת. וגם טוען שביקש מהצדדים שיבחרו ב' אנשים ולא רצו להועד ועל אופן זה לא חתם הכתב. וגם טוען שבהחזרת הכתב מחלו על מה שכתוב בו. ושכנגדו טוענים שלא מחלו כי השו"ב וזוגתו אמרו שבעת שיחזור לאיתנו לא יהי' שו"ב ע"כ החזירו הכתב אבל לא מחלו בלב שלם. עוד טוען השו"ב וגם ידוע זאת שבעת שהוציאו הקול שהשו"ב עבר על הכתב הותר האיסור בב"ד של שלשה כדין התרת נדרים. גם טוען שהי' אונס על הכתב לפי שרצו להעבירו מאומנתו. ושחתם הכתב לפי שהוא סבר שלא יאריכו ימי המחלוקת מהיראים עידן ועדנים:

א תשובה בדבר מה שכתב השו"ב שאסור לי הח"מ ליסע, וכתב כ"ת דכיון דלשון זה ל"ה מיתסר חפצא אנפשי' רק מיחסר נפשי' אחפצא ל"ה רק יד. והביא דברי הנו"ב סי' קמ"ה דבכה"ג מתירין אפי' לדבר מצוה קצת שכתב דהואיל והוי דבר שאין בו ממש ולכ"ע לא הוי רק מדרבנן מהני שאלה אף לדעת רבים והובא בפתחי תשובה ומזה דן דמהני שאלה אף בנודר לטובת חבירו. ואם לדין יש תשובה דשם בעובדא דנו"ב נכתב בפירוש שקיבל בנדר והוי נדר שאמר בלשון שבועה ובדשאב"מ אין מועיל רק מדרבנן משא"כ בנ"ד שנכתב בלשון זה שאסור לי הח"מ ליסע א"כ לפי מה דקי"ל כרבא בשבועות כ' דלשון אסור הוי לשון נדר ולשון שביעה. ותליא אם אמר בלשון נדר הוי נדר ובלשון שבועה הוי שבועה וכיון שלא אמר אסור הנסיעה עלי רק שאמר שאסור לי ליסע הוי מיתסר נפשי' אחפצא והוי שבועה וחל אף אדבר שאב"מ והגם דמבואר ברמב"ם ובטוש"ע סי' רל"ז דשבועה ל"מ רק באמר בשם או בכינוי בהך דינא דלשון אוסר היינו דאין לוקין רק בשם או בכינוי אבל אסור הוא מדאורייתא וגם חל אף אדבר שא"ב ממש ככל שבועה ואמנם י"ל דכיון שאמר אסור לי ליסע הוי כאומר אסור עלי לנסוע והוי ג"כ כמתסר חפצא אנפשא. דאלו הי' מתסר נפשי' אחפצא הי' לו לומר אני אסור לנסוע דאז הוי לשון שבועה. אבל כשאומר אסור לי לנסוע הוי כאומר אסור עלי לנסוע. דאין חילוק בין לשון לי ללשון עלי. ואינו דומה לאומר קונם שאת נהנית לי דשם הוי מלת לי אות שממני משא"כ כאן הוי אות אליו ע"כ הוי לשון נדר ואינו חל על דבר שא"ב ממש ועדיין צ"ע בזה כי לא מצאתי מבואר. והנה ברמב"ם איתא פ"ה דנדרים בראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי נאסר על שמעון. ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום אמר לשמעון הרי את עלי חרם או הריני אסור בהנאתך הרי נאסר ראובן מליהנות בשמעון ואם נהנה לוקה. הנה מה שכתב ברישא הרי אתה אסור בהנאתי צ"ע דזה מיתסר נפשא אחפצ' והוה שבועה ואמאי חשיב לה בהלכות נדרים. אך זה נכון דשבועה אינו יכול לישבע על אחרים ול"מ רק מתורת נדר דאוסר פירותיו על חבירו וה"ל נדר בלשון שבועה והו"ל יד. אך בסיפא דנקט הריני אסור בהנאתך זה ממש לשון שבועה ולדעת הרמב"ם בשבועה בעי שם או כינוי ואמאי פסק הרמב"ם דלוקה ומזה נראה בעליל דהרמב"ם ס"ל אף שאמר בלשון הרי אני אסור בהנאתך הוי לשון נדר כיון שלא הזכיר לשון שבועה. ולפ"ז מפרש הרמב"ם מה דאמר רבא אסור נמי שבועה היינו דוקא שם או כינוי אבל בלא שם או כינוי הוה זאת לשון נדר ומ"ה פסק דלוקה. ומצאתי במחנה אפרים סוף סי' ט' ה' נדרים שכתב ועוד נ"ל דבלשון איסור אפי' הוציאו בלשון שבועה הר"ז שבועה והכי אמרו בפ"ג דשבועות איסר הטילו הכתוב וכו' וכשאמרו בלשון נדר שאמר הריני אסור בפירות פלוני הר"ז אסור גופו מלאכול אותן הפירות וכ"כ הרמב"ם פ"ה הריני אסור בהנאתך הר"ז אסור ואין שום הבנה לדבריו אמאי הוה זאת בלשון נדר ושמא ג"כ כונתו כהנ"ל כיון שלא הזכיר לא לשון שבועה ולא שם וכינוי ל"ה שבועה ועדיין צ"ע ושמא ס"ל לרמב"ם דהא דנדר הוה מיתסר חפצא אנפשי' היינו דוקא בשלו שיכול לאסור החפץ עליו אבל בשל חבירו אינו יכול לאסור החפץ רק שיאמר הריני אסור בהנאתך שאוסר גופו ומ"מ הו"ל נדר וגם זה צ"ע. אבל עכ"פ כיון דהרמב"ם ס"ל, אף שאומר הריני אסור בהנאתך הו"ל נדר כ"ש כשאמר אסור לי ליסע הו"ל נדר ודינו כדברי הנו"ב ומ"מ מה שדימה לדבר מצוה שכתב הנוב"י בכה"ג להתיר לכ"ע דה"ה בנודר לטובת חבירו אם הכא לדבר רשות אין ללמוד מדברי הנו"ב אך גם בנ"ד יש דבר מצוה כמו שיבואר. ואם ההתרה לדבר מצוה צדקו דבריו ויבואר עוד לקמן:

ב בדבר מה שנכתב בכתב ואם אעבור אזי יהי' שחיטתי אסורה לשני הצדדים כנבילה וטריפה. וע"ז כתב דתליא בב' דיעות בסי' ר"ה באומר יאסור ייני על כל ישראל שכתב הט"ז דל"מ לשון איסור לאסור על אחרים כדכתיב לאסור איסר על נפשו. והמ"ל פ"א מנדרים חולק עליו מדכתב הרמב"ם הרי אתה אסור בהנאתי הר"ז אסור. אמנם בנ"ד שאמר כנבלה וטריפה קיל יותר דבשלמא כשאמר סתם יאסר ייני ולא התפיס עיקר נדר הוא זה משא"כ כשהתפיס בעינן שיתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור ע"כ קיל הכא יותר. אולם המ"ל פ"א דנדרים מביא בשם תשו' מהרלנ"ח לאסור באומר הרי את אסורה עלי כאימא מטעם דכיון שאמר הרי את אסורה עלי נגמר הנדר ולא איכפת לן מה שאמר אח"כ כאימא ועיי"ש מה שמביא בשם הריטב"א וע' מחנה אפרים סי' י"א שהקשה עליו מהא דפליגי ר"י ור"ש באומר הריני נזיר כשמשון וס"ל לר"ש דל"ה נזיר משום דשמשון לאו נדר הוה וה"ל מתפיס בדבר האסור אף דמעיקרא קאמר הריני נזיר. ולפענ"ד לק"מ דר"ש ס"ל באומר הר"נ מן הגרוגרות דל"ה נזיר משום דלא התנדב כדרך המתנדבים וגם בהך דאומר מנחה מן השעורים פליג ר"ש. ומ"ה ס"ל גם באמר נזיר כשמשון דל"מ דס"ל כר"י דבגמר דבריו אדם נתפס משא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ש כמ"ש הלח"מ פ"א מנזירות ה' וא"ו שפיר פוסק הרלב"ח. ואולי קושית המח"א קשה לר"י דס"ל בהריני נזיר כשמשון מותר לטמא למתים ואמאי כיון דאמר הריני נזיר הו"ל נזיר ואסור לטמא. מיהו לזה י"ל כיון דס"ל לר"י יש שאלה בנזירות כי אמר כשמשון לאתשולי קאתי וכיון דיכול לישאל על כל הנדר ה"ה דיכול לחזור ממקצת דיבורו תכ"ד ומ"ה מותר לטמא למתים כדאמרינן בנזיר ט' ובתוס' שם משא"כ בהרי את עלי כאימא דלא רצה לחזור כלל:

ולר"ש דל"ה נזיר כלל אף דלא רצה לחזור כלל רק משום שהתפיס בדבר האסור משום דר"ש כשיטתי' כדכתיבנא. ואמנם לדעתי נראה דבנ"ד אף המהרלנ"ח מודה דהרי המ"ל כתב בביאור דבריו לישב דלא תקשי אמאי אין שואלין אותו כמו במנחה מן השעורים וכתב בטעם דשם אין יודעין מה כוונתו. אבל הכא ודאי רצה לאסור ע"ע רק שהתפיס בדבר האיסור שטעה בדין ולכן כשאמר הרי את אסורה נאסרה עליו עיי"ש. וכ"ז בנדר מעצמו משא"כ בנ"ד שבאמת לא רצה לאסור שחיטתו על אחרים ורק שכפו אותו הצדדים לאסור עליו הנסיעה ולהתנות תנאי זה. אמרינן אדרבה בכוונה כתב כנבילה וטריפה להתפיס בדבר האסור ול"ש לומר אילו הי' יודע לא הי' כותב, דאדרבה אילו ידע שאין מועיל כש"כ שהי' כותב כן ואף דבנודר לחבירו ל"א בתר הכוונה אך בתר הלשון כמבואר ברמ"א סי' רי"ח זה דוקא היכא שהלשון טוב ל"א בתר אומדנא לבטל מה שמשמע מהלשון משא"כ בזה שהלשון גרוע דהוי מתפיס בדבר האסור ורק דניזל בתר הכונה להחמיר דאלו ידע לא הי' אומר רק אזי יהי' שחיטתי אסורה עלי אזלינן אדרבא בתר אומדנא להיפך. ולכן יש בזה צד להקל מטעמא דכתיבנא ודו"ק:

ג אמנם בלא"ה אינו יכול לאסור פירות חבירו על חבירו כיון דמה ששוחט אינו שלו ואיך יכול לאסור שחיטתו על אנשי העיר. ול"ש לחוש לאסור לשיטת הסוברים אומן קונה בשבח כלי כמ"ש הרא"ש בתשו' הובא בסי' רכ"א ועיין קצה"ח ש"ו חדא דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי. ועוד בשחיטה ל"ש שבח כלי דבאמת גוף השחיטה הוי קלקול כדאיתא בחולין ח'. ואף לדעת הט"ז דאוסר לשחוט במודר הנאה סי' רכ"א וס"ל דבזה מקרי הנאה מ"מ אומן קונה בשבח כלי וודאי ל"ש בזה דלא עדיף מאגרא לביטשא ביטשא בב"ק דף צ"ט דל"א אומן קונה בשבח כלי ע"כ בוודאי אין ביד השוחט לאסור שחיטתו על אנשי העיר. ולפי"ז צ"ל מה שמובא בשעה"מ פ"ג דנדרים המחלוקת שבין בעל בני יעקב עם מהר"א אלפנדרי בשוחט שאסר שחיטתו על בני העיר ודעת מהר"א אלפנדרי דהוי דשלבל"ע ועיי"ש ע"כ מיירי שהבהמות של השוחט דאל"כ בלא"ה אין אוסר פירות חבירו על חבירו:

וכת"ה כתב דהשוחט אינו יכול לאסור שחיטתו כיון דמשועבד לקהל וזה ליתא דפועל יכול לחזור אפי' בחצי יום ושפיר יכול לאסור. ולכאורה י"ל דמה שאמר שיהי' שחיטתי אסורה. הוי כאומר שיהי' עשיתי אסור על אנשי העיר וכאשה שאמרה קונם שאני עושה לפיך דבוודאי באומרת אסור שאני עושה לפיך נמי אסור על פי'. ולפי"ז מצי לכאורה לאסור אך ז"א דגם שם דוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן אבל בלא אמרה כן לא נאסר דהוי דשלב"ל ואפי' להפי' דאפי' באומרת קונם מעשה ידי מהני היינו משום שהזכירה הידים משא"כ בלא הזכירה הידים כמבואר בסי' רל"ד. ועוד דגם באשה נמי אינו אסור מלאכתה על הבעל רק אם עשתה דבר חדש אבל האפי' והבישול לא נאסר על בעלה כמ"ש בקצה"ח סי' ש"ו ודוקא אם אומן קונה בשבח כלי נאסר על בעלה המלאכה. והגם כשאמרה קונם ידי לעושיהן נמי דינא הכי מיהו כיון שאמרה יקדשו ידי לעושיהן ממילא אסור המלאכה על הבעל כיון דפתיך בי' הקדש דומה לנטל כרכר של הקדש וטוה בו. ולפי"ז כשאמרה קונם ידי לעושיהן אסור הבעל בכל מלאכה כיון דפתיך בי' הקדש וקונמות. ולפ"ז ה"ה בשוחט שאמר קונם ידי לשחיטת עופות הוי כשוחט בסכין של הקדש. ולדעת הטו"ז סי' רכ"א אסור השחיטה דדוקא בסכין של ע"ז מותר משום דכתיב לא ידבק עיי"ש אבל דוקא באוסר בקונם ידי דשוי' כהקדש משא"כ באומר שתהי' שחיטתי אסורה ולא הקדיש הידים בקונם ודאי אינו יכול לאסור על אחרים מה שאינו שלו כדכתיבנא ועיין בשיטה מקובצת הובא ג"כ באבני מילואים סי' פ"א שהאריך בהך דיקדשו ידי לעושיהן אם נאסר המלאכה שהקשה דהרי המקדיש ידי עצמו עושה ואוכל ואין דינו כהקדש בבן חורין דגופי' לא קדיש עיי"ש ובאבני מילואים אריכות בזה ולפע"ד נהי דבהקדש גופי' לא קדיש מ"מ בקונמות דדינו כהקדש נאסר גופו וגם מעשה ידיו ואולי אף לענין מעילה מועלין בקונמות במחובר ובזה צ"ע וכיון דהך דקונם שאני עושה לפיך מיירי בקונמות יש ליישב קו' הש"מ ולדינא יש לעיין במ"ש ודוק:

ד ומה שיש לעיין נהי דהשוחט אין בידו לאסור מ"מ כיון שמשני הצדדים עמדו בעת שעשו הכתב אולי קבלו הם עליהם האיסור. אך באמת קבלה בלב ל"מ דלבטא בשפתים כתיב ואפי' לר"ת הובא בטו"ז ה' תענית סי' קס"ב ס"ק ח' דס"ל בנדר מהני קבלה בלב עיי"ש. מ"מ כיון שלא הוזכר לשון נדר בהכתב רק לשון איסור ואפי' לפי דברי הטוענים שהי' מוזכר בח"ח ובשבועה מ"מ כיון שלא הוזכר לשון נדר ל"מ לר"ת דבשבועה ודאי בעי ביטוי שפתים ובלא"ה אין הלכה כר"ת והארכתי הרבה בתשו' לבאר דבר זה (ע' ח"ר סי' ב' אות ד' וסי' ד' אות אב"ג) והרבה קו' הקשיתי על סברת הטו"ז בשיטת ר"ת ז"ל. ועוד מאן יימר דהם קבלו עליהם זאת הם סברו שהשוחט יכול לאסור עליהם ולא עלה על דעתם שיקבלו בתורת נדר. והשוחט אינו יכול לאסור ולכן אפי' לדברי ע"א שהי' כתוב בלשון ח"ח ובזה מהני קבלה בלב מ"מ מאן יימר שקבלו עליהם ואינו דומה למה שמשמע מנוב"י קמא סי' א' דהכרזה מהני ומשמע דהיא מצד קבלה דשם קיבלו הקהל האיסור עליהם משא"כ הכא. וגם על הנוב"י הארכתי בתשו' בענין זה ואכ"מ: ואין כאן לדון רק מתורת קנס כדין קהל שאסרו שחיטת הכל שכתב הפר"ח בשם הרא"ש והוא מתורת קנס ובזה מהני התרה והנה מה שהשו"ב טוען שלא הי' מוזכר ח"ח ושבועה והצד שכנגדו טוענים שיש להם עד אחד שהי' מוזכר ח"ח ושבועה הנה כיון שאין כאן אלא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא: ה הנה כ"ז יש לדון על גוף הכתב אמנם נחזי אנן אם מהני שאלה על הכתב ואם מקרי עובר על הכתב. הנה הדבר ברור דמהני שאלה על הכתב דאף אם מוזכר ח"ח ושבועה יכול לשאול ול"ש לומר דנודר לדעת חבירו אין מתירין רק מדעתו והסכמתו. דזה דוקא אם קיבל טובה מחבירו ולדעת הריב"ש הובא בש"ך סי' רכ"ח ס"ק מ"ם בעי טובה מחמת השבועה. ואמנם לדעת מהר"ם אלשקר משמע דאפי' עשה לו טובה מתחילה אינו יכול להתיר. ומעתה בנ"ד מה שהוא פועל שלהם ונתמנה לשוחט עליהם לא מהני דהשוחט כבר נתמנה זה כ"ד שנים כפי ששמעתי ואותן אנשים שהשביעו לא מינו אותו. ועתה שעשו לו טובה וקבלו עליהם שלא למנות שו"ב אחר לא מיקרי טובה כיון שאינם רשאין למנות אחר. ומה שאינם עושים לו רעה לא מקרי עשיית טובה. וכן כתב בתשובת הרי"מ מווארשא חלק יו"ד סי' י"ג עיי"ש. אלא שקשה ע"ז מצדקיהו שכתב הריב"ש דל"ה יכול להתיר עפ"י דין הוא כל שעשה לו נבוכדנצר טובה שהי' מסור בידו ולא הרגו עיי"ש והרי זה מניעת הרע ולא נחשב טובה. ומצאתי בנדרי זירוזין בהשמטות סי' רכ"ח סעיף כ' שהרגיש בקו' זו על הרשב"ץ שהובא בב"י שכתב בזה"ל. בנידון זה לא עשתה עמו טובה בחזרת ממונו כיון דבגזילה באה לידה ועיי"ש שמחלק בין עונש מיתה דגמר ומקני כדאיתא סי' רל"ב וה"ה לענין זה עדיף טפי עיי"ש. ולפענ"ד נראה לחלק בין ברי היזיקא לפי המבואר במרדכי פ' הכונס דמה"ט פורע חובו של חבירו פטור. משא"כ בפודה את השבוי חייב להחזיר לו מטעם דפורע חובו לא ברי היזיקא ול"ה רק מבריח ארי משא"כ בפודה את השבוי דברי היזיקא. ה"ה בהך דרשב"ץ לא ברי היזיקא דלמא בלא"ה היתה מחזרת לו משא"כ בצדקיהו דחמת מלך מלאכי מות דברי היזיקא מחשב לו טובה. ויהי' איך שיהי' בנ"ד לא מיחשב לו טובה מה שלא מינו שו"ב אחר עכ"ז י"ל מה שקיבלו עליהם בח"ח ובשד"א שלא למנות שו"ב אחר זה מיחשב טובה. אך עכ"ז כיון שלא חתמו על הקוויטעל ובאמת לא קבלו עליהם בח"ח ובשד"א אך השוחט כתב כן י"ל דלא מיחשב טובה ועדיין צ"ע. ואמנם גם בעשה לו טובה מבואר ברמ"א דבעינן שיהי' לתועלת חבירו וכאן הן שמה שאסר עצמו ליסע לא מיקרי תועלת לחבירו דמה להם אם יסע אם לא. וכש"כ במה שאסר שחיטתו עליהם אין בזה שום תועלת:

אך הש"ך ס"ק מ"ג ס"ל דאף שאין בו תועלת לחבירו אין להתיר היכא שקיבל טובה מחבירו ובשער המלך פ"ו דשבועות. חלק על הש"ך והביא דברי מהרי"ט שכתב דבעי דוקא שיהי' תועלת לחבירו. ולפע"ד להביא ראי' דבעי דוקא שיהי' תועלת לחבירו כמ"ש הרמ"א דהרי בתשו' מהרי"ק שורש נ"ב הקשה בהא דאמרינן בשבועות כ"ט כשהשביע משה את ישראל השביע אותם על דעת המקום כי היכא דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו. והרי הקב"ה ומשה הי' עמהם בשעה שנשבעו וכמה טובות קבלו מהקב"ה מחמת שבועה זו להכניסן לארץ והי' יכול להמיתם במדבר. ובלא"ה ל"מ הפרה ומזה הוכיח מהרי"ק דבדיעבד מועיל התרה עיי"ש. ואמנם אם נאמר דבעי תועלת לחבירו לק"מ דלקב"ה אין תועלת בשבועתם דאם יצדק אדם מה יתן לו וכיון שכל הטובה קבלו מהקב"ה ומשה לא החזיק עצמו לכלום ולהקב"ה אין לו תועלת ולכן ירא משה שמא יתירו שבועתם והוצרך להשביע ע"ד ועל דעת המקום ומוכח כדברי הרמ"א ומהרי"ט דבעי דוקא תועלת לחבירו ומזה מוכח דגם מה שנתמלא רצונו לא מיחשב תועלת לחבירו דהרי להקב"ה נמי יש מילוי רצון ועכ"ז לא מיחשב תועלת ומהסברא ג"כ צדקו דברי הסוברים כן דכיון דהטעם דאין מתירין לו אלא בפניו הוא מפני הבושה זה דוקא אם יש לו תועלת דאז שייך בושה משא"כ כשאין לו תועלת. ואין שכמוני מכריע בזה. אמנם לענין שבועה בכתב דהרבה מקילין בזה ודאי אין לגבב חומרות ובוודאי יכול לשאול אף שלא בהסכמתו אם אין תועלת לחבירו כדכתיבנא ובפרט שכל עיקר הדבר נעשה אך באונס ומה שטוענים למה לא מסר מודעה לענין זה נאמן השו"ב שלא קיבל בלבו שהרי שמר עצמו לומר בפה נדר ושבועה אך בכתב לפי שהי' לו קבלה דשבועה בכתב אין בו מועיל כמבואר בטענותיו:

ו ועתה נדון אם מה שהחזירו הכתב להשו"ב וקרע הכתב אם נתבטל מחמת כן האיסור שקיבל עליו. הנה לפי המבואר בסי' רל"ב הדבר תלי' דאם הדבר עשוי לטובת חבירו יכול למחול שלא עפ"י חכם ולומר הריני כאלו התקבלתי משא"כ כשלא הי' בדבר מעשה רק ביטול א"י לומר הוה כאלו לא הלכתי. אבל יש חולקין ולדעתם מהני מחילת התנאי אף בביטול מעשה. וע' בש"ך סי' רנ"ח אמנם בפ"ת מביא בשם ס' בני חיי דעכשיו נוהגי' כשאומר הנני מוחל לך השבועה מהני ע"ש ולפ"ז ה"ה כשקורעין הכתב נמי נמחל השבועה ומהסברא נמי יש לומר דנמחל השבועה דהרי הוא לא נתן הקוויטעל רק הואיל שהם כפוהו לזה ולא רצו לאכול משחיטתו עד שיחתום הקוויטעל ומדלא הסכימו שישבע השו"ב בע"פ ע"כ עיקר סמיכתם הי' על הקוויטעל ע"כ הוה זאת כתנאי כ"ז שהקוויטעל לא יהי' נקרע בהסכמת הצדדים. אבל כשהצדדים בעצמם יקרעו הכתב ודאי בטל השבועה דאומדין דעתו שאדעתא דהכי נשבע ובפרט דהכא לא נשבע ונדר רק דאנן אמרינן דשבועה בכתב מועיל אבל כ"ז כל עוד שיהי' קיים ונהי דאם נשרף נמי השבועה קיימת אבל אם נקרע הכתב בהסכמת הצדדים הוה ודאי כאלו מחלו השבועה בע"פ ומהני מצד המנהג כמ"ש בס' בני חיי ובנו"ב סי' ס"ז בקמא ליו"ד כתב דל"מ מחילת השבועה רק מחילת החוב והוכיח מדטרח הרשב"א באומר הריני כאלו התקבלתי וירא שלא יתן לו שישבע מחדש ואמאי לא תיקן שימחול לו השבועה ע"ת אם יפרע לו החוב אלא ודאי דל"מ מחילת השבועה. ולפענ"ד מהא לא ארי' דל"מ במחילת השבועה תנאי דלדעתי ל"מ במחילת השבועה שליחות דתיכף כשאומר לשליח זיל ומחול כבר נמחל לו והוי תנאי בדבר שא"א לעשות ע"י שליח. וכיוצא בזה כתב הב"י א"ח תל"ד דל"מ ביטול חמץ ע"י שליח (אך י"ל דלא הי' דעתו למחול רק במחילת השליח ול"מ המחילה רק בתורת שליחות ומ"ה מקרי מחילה אפשר לקיים ע"י שליח וכיוצא בזה כתבתי בח"ר סי' ב' אות י"א לענין תרומה בקטן עיי"ש) ועיין בתשו' מוח"ז הגאון ר"ע סי' מ"ז הובא בפ"ת רל"ד תנאי בקיום הבעל. ובנ"ד נ"ל לפמ"ש הרא"ש בב"מ פ' א"נ דמחילה בטעות הוה מחילה עיין בהגהת אשר"י שם. ה"ה בנשבע לחבירו ומחל לו מחילה בטעות הוה מחילה וא"ד להקמת או הפרת הבעל דמהני תנאי דשם הפרה בטעות ל"מ מיהו גם בהפרה קיי"ל אין שאלה בהיפר (וע' בספרי לא"ח סי' קט"ז אות ח' ולעיל סי' מ"ז אות א') ואין להחליט שום דבר בזה כי הדבר צריך אריכות ועוד כי לענין מחילה בטעות ל"ה מחילה גם בנדרים. אבל לדינא יש מקום לומר דבקריעת השטר נמחל השבועה. וכן המנהג בשוחטים שנותנים כתבים על שכירות הרב ובקריעת הכתב נפסק החיוב:

ז ובנ"ד כבר כתבתי דגוף הכתב אין בו תוקף לדינא. ואף לדעת המערערים שהי' בו ח"ח ושבועה הרבה פוסקים ס"ל דלא מהני בכתב. ובנו"ב חשש להחמיר בחרם. וכן צבא מאחרונים. והנה השוחט מכחיש שהי' חרם ועוד טוען שהי' אונס כאשר הדבר נראה שהרי פסקו לאכול משחיטתו ונהי דאין זה מועיל דאף בנודרים לאונסי' צריך שיאמר בלבו היום וזולת זה ל"מ מבואר בתשו' מהרלב"ח סי' כ"ז דכשהנדר באונס אף שלא אמר שום דבר בלבו ל"ה נדר רק מדרבנן והוא דבר חדש. ולדבריו מיושב מה שהקשו הראשונים אהא דאמרינן מכאן מודעה רבא לאורייתא והרי בעי ביטול בלב. ולדברי מהרלב"ח א"ש דל"ה נדר רק מדרבנן וע"כ כיון דלא הוה נדר רק מדרבנן ע"כ יש לסמוך על הפוסקים דמהני מחילה ונחחלה השבועה. ומה שרצה כ"ת לומר דבח"ח אם הוא אונס א"צ לבטל בלב כלל וחילי' מדברי רמ"א סי' רל"ב דכשצוה השר להחרים א"צ לבטל ז"א דשם ציוה לאחר להחרים עליו ול"מ משא"כ אם כפוהו שיקבל ע"ע בחרם הוה כנדר ושבועה וצריך לבטל בלב אז בחרם בכתב מהני מיהו י"ל דגוף הטעם בחרם בכתב מהני משום דגם על אחר יכול להחרים. ומ"ה לא עדיף מאלו החרימו אחר באונס מיהו ע"ז לבד אין לסמוך אך על מה שנקרע הכתב ברצון הצדדים יש לסמוך:

ח ומה שטוענים שלא קרעו רק מחמת חליו ז"א דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ואף דבחרם לא אמרינן חרם שהותר מקצתו הותר כולו כמבואר בסי' קכ"ט מ"מ זה דוקא כשהוא לב' ב"א אבל לאדם אחד ובדבר א' לא אמרינן שהיום יותר ולמחר יאסר. והכי מוכח בש"ס ופוסקים גבי הפרת הבעל דמיבעי לן בנדרים ע' קיים לכי שעה מהו ומדלא איבעיא לן מופר לכי שעה מהו משמע דבהפרה נמי אמרינן כיון דמופר הנדר אינו חוזר ונאסר וה"ה בחרם כה"ג ואין העת מסכים לעיין היטב בזה. ועכ"פ הדבר ברור דכיון שהתירו לו לא עבר על השבועה מה שנסע אח"כ והן אמת אם עבר על נדר מחמת סכנת חליו כשהוברא חוזר לאיסורו כמ"ש הר"ן בפ"ג דשבועות גבי נדר שלא יאכל מאומה שכתב ולכשיסתכן תדחי נדרו מפני הסכנה מ"מ לא יאכל רק כשיעור משמע דאח"כ חוזר ונאסר. וע' ב"ש סי' ט"ו מ"ש דנשא שני' עפ"י אונס ועבר האונס והארכתי במק"א. ואמנם אם אחרים התירו לו ודאי התירו לגמרי. ומה שטוענים שלא מחלו בלב שלם דברים שבלב אינם דברים ואף אם נגבב חומרות מחומר איסור שבועה ונדר כאשר כד"ת מה לעשות מ"מ חלילה להרהר על השו"ב לומר שעבר על השבועה בשאט נפש כיון שיש לו כל הני צדדים לסמוך עליהם ונאמן לומר שוגג הייתי שסמך על קריעת הכתב. ועתה ששאל על הנדר בפני ג' ודאי אין עליו שום עון דכבר כתב הרשב"א אף בנדר. על דעת חבירו היכא שכבר עבר מתירין לו דהוי דבר מצוה ע"כ אין שום בית מיחוש על השוחט ורשאין לאכול משחיטתו משופרי שופרא וחלילה להשיג גבולו ולקפח פרנסתו ולגרום לו שום היזק כי אין להם עליו שום דבר מנידון הכתב ובשגם שיש לו שאר אמתלאות טענת אונס. וגם מה שטוען שהי' מדובר שיתוועדו משני הצדדים להרשות לו ליסע ולא רצו להתוועד ע"כ לא קיימו הם התנאי שבכתב והיכא שיש לו אמתלאות מהימן ומהני ההיתר לכ"ע:

ט ושוב אנהירנא לעיינין בגוף ההיתר מחמת שקרעו הכתב. הנה י"ל כיון שקרעו מחמת חליו הוה כהך דמבואר סי' רל"ב בנדר לחולה מחמת שהפציר החולה ל"ה נדר ה"ה בהתירו לכולה הוה ג"כ כנדר מחמת אונס וה"ה בהיתר מחמת אונס דל"מ. אך יש לחלק דהיכא דקיבל עליו חיוב י"ל דלא הי' דעתו שלם לקבל עליו החיוב. אבל בהיתר מחמת חליו י"ל דהתירו בלב שלם. וגם א"ד להא דמבואר בשבות יעקב סי' ק"ו בקרע תנאים מחמת חולה דחזרו התנאים למקומם דשם אמרו בפי' בע"פ שבעת שיחזור לבריאתו יחזרו התנאים עיי"ש. וקצת יש ראיה להיפך ממ"ש המ"ל פ"ח דנדרים בנדר שאיני נושא לפלונית שאבי' רע ועשה תשובה אף שחזר לסורו כבר בטל הנדר עיי"ש וה"ה בנחלה והתירו שכבר בטל מ"מ יש לחלק דשם כבר נתבטל הנדר משא"כ הכא י"ל דלא הי' ההיתר כלום שהי' מחמת חולה ע"כ אין לסמוך על היתר זה לבד מצד שקרע הקוויטעל מ"מ מה שהתירו לו ג' ההיתר ברור דכבר כתבנו דכיון דאין תועלת לחבירו בנדרו מתירין לו אלא שעמד לנגדינו שיטת הש"ך. וכעת מצאתי בנו"ב א"ח סי' קי"ז בתנינא שכתב דדוקא באם יש היזק לחבירו אין מתירין לו ואפי' לדעת הש"ך דס"ל אף אם אין תועלת לחבירו נמי אין מתירין לו זה דוקא אם אין ההיתר דבר מצוה אבל אם ההיתר מצוה לכ"ע מתירין לו אם לא היזק לחבירו ובכאן דההיתר דבר מצוה כיון שכבר נסע וגם צורך פרנסה הוי דבר מצוה ואם אין מתירין לו ידמה מפרנסתו מחמת שעבר על השבועה אם לא נחליט שיש לשוחט התנצלות שכבר הותר הנדר ע"כ בדבר מצוה לכ"ע מועיל ההיתר כדברי הנוב"י ע"כממנ"פ אין שום בית מיחוש על השוחט ובפרט שהוא מכחיש שלא הי' נכתב בו ח"ח ושבועה ורבים מקילין בכתב. ומה שקרא הכתב ל"ה שבועה בע"פ או נדר כיון שלא כיון בתורת נדר כמ"ש בתשו' הרי"מ סי' י"ג והגאון מהרש"ק זצ"ל בטוב טעם קמא סי' ט' ע"כ הדבר ברור שאין כאן בית מיחוש וד'יצילנו משגיאות:

והנה בקיבל על דבר אחד בח"ח ובשד"א יש להסתפק אם הוה שבועה דאין זה לשון חרם ושבועה דלא אמר רק הראשי תיבות וע' שאילת יעב"ץ סי' קל"ט דגם בספירת עומר ל"מ ראשי תיבות. אך י"ל דמ"מ הוה יד לשבועה דידות שבועה כשבועה וכן בכותב בח"ח ושד"א. אך אם נכתב בח"ח ובשד"א והוא לא כתב בעצמו רק שחתם תחת הכתב שכ' הח"ס דמהני מטעם יד א"כ היכי שכ' בח"ח ושד"א דל"ה רק מתורת יד החתימה הוה יד ליד ובכה"ג יש להסתפק אם מחמירין כולי האי כמו כינויי כינויין דפסקינן כב"ה דמותרין כמבואר בסי' ר"ז וצ"ע ואקצר:

והנני ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה