שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן נב
ב"ה ברעזאן תרי"ח:
ע"ד השוחטים שקיבלו עליהם הרבה אנשים והרב"ד והיחידים שיעמדו שני שוחטים תמיד בעת השחיטה והבדיקה וכתבו בזה"ל שבאם ישחוט אחד והשני לא יעמוד אזי אסורה עליהם שחיטתן ועל כל הקהל כהקדש וכקונם ובחומר נדר ושבועה אשר הוציאו מפיהם ע"ד רבים בלי התרה וכן כתבו עוד שהוסיפו לשו"ב אחר סך ובאם יעלימו ולא יחשבו עמו עפ"י בירור ג' אנשים כשרים אזי אנו אוסרים עלינו שחיטת השוחטים בנדר גמור וכפלו עוד הפעם כי כ"ז נעשה עפ"י דתוה"ק בהסכמת ב"ד צדק ובהסכמת כל הקהל ושבעה טובי עיר בנדר ע"ד רבים בלי התרה עד עולם והנה לא נתקיים שום דבר והרבה פעמים שחטו אחד בלא מעמד השני וגם לא חשבו השוחטים כפי הכתב ואמנם מקצתם יאמרו שכתבו כתב זה באופן שיחתום ג"כ הראש בעירם ומקצתם יאמרו שהי' תנאי מפורש ומהם שיאמרו שהי' התנאי רק על ההסכמה ולא על החתימה ומהם שיאמרו שלא ידעו מזה התנאי מאומה ועתה יש לחקור הדין מאלו ואלו ומהם נמצאו הרבה שרוצים שיהי' הכתב בתוקפו: א תשובה בענין שבועה בכתב הרבה האריכו האחרונים בשב יעקב ובנב"י וצבא מאחרונים ודעת הנב"י דלר"ת דס"ל בעדות דמהני אפי' כתב אף דכתיב מפיהם משום דראוי להגיד וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת א"כ בשבועה דכתיב ג"כ לבטא בשפתים מ"מ נהי דכתיבה ל"ה ביטוי בשפתים הוי ראוי ומהני שבועה בכתב עיי"ש חלק חו"מ סי' ל' וחיו"ד סי' ס"ו ואם לדין יש תשובה דהרי התוס' בנדה ס"ו חילקו בהך דראוי לבילה בין בילה קריאה חליצה ובכורים דשם הוי מצוה ושייך לחלק בין לכתחילה ודיעבד משא"כ גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם ואין לומר לכתחילה ליבעי דכיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי ולעיל מינה כתבו התוס' וא"ת כיון דלא מעכבת היכי דאין ראוי לבילה נמי לתכשר וי"ל דסברא הוא דכיון דקפיד קרא לכתחילה לעשות המצוה בעינן שיהא ראוי לכך אע"פ דאינו מעכב ולפ"ז היכא שאינו מצוה דל"ב ג"כ לכתחילה דל"ש לחלק כן ול"ב ראוי ג"כ. ותיקש' מביאת מים דבעינן ראוי. ומעכב באינו ראוי אף דשם אף לכתחלה ל"ב. וע"כ צ"ל דשם פשטא דקרא משמע כן מכל בשרה, דל"ב מים ורק ראוי לביאת מים עיי"ש בתוס'. ומעתה בשלמא בעדות דהוא מצוה וקרא כתיב אם לא יגיד ונשא עונו י"ל דלכתחלה ודאי בעי הגדה ממש. ולכן כתבה התורה מפיהם. ומשו"ה אף בדיעבד היכי שאינו ראוי ל"מ ושולח אדם כתבו, לר"ת ל"מ רק היכי דא"א בענין אחר דהוי כדיעבד, ומ"מ הרי ראוי הוא להגיד משא"כ בשבועה דכתיב לבטא בשפתים בשבועת ביטוי. ושבועת ביטוי ל"ה מצוה. ואין חל על מצוה. ואפי' למ"ד נודר הוי מצוה אבל שבועת ביטוי ל"ה מצוה. ולכן ל"ש לחלק בין לכתחלה ודיעבד. וה"ה בין ראוי לבילה, וכיון דמשמעות דקרא לבטא לא משמע רק דיבור כמ"ש ג"כ הנוב"י, ל"ש לחלק בין ראוי לאינו ראוי, (וע' בשבועות כ"ו הקשה בגמ' לשמואל דגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ממאי דתניא מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא הוציא בשפתיו גמר בלבו מנין וכו'. ולכאורה יש להקשות די"ל דלכן מהני גמר בלבו בראוי להגיד ושם הוה מצוה דהוי הקדש ומאי הקשו לשמואל. והרי בשבועות ל"ש לחלק כן כנ"ל. ואמנם ידעה הגמרא דגבי הקדש אפי' לכתחלה מהני גמר בלבו. תדע דהרי הגמ' משני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים ולפירוש התו' קאי על תרומה ואם מהני התרומה בלב רק מטעם כל הראוי לבילה תיקשי המשנה דאילם וערום לא יתרומו. משום הברכה ואיך מהני התרומה במחשבה ולא בדיבור. ע' תוס' מנחות נ"ה שהביאו ראי' דל"ב להוציא בשפתיו. ונימא דהוי אינו ראוי לבילה, וע"כ צ"ל דתרומה אף לכתחלה ניטלת במחשבה. וה"ה בהקדש וא"כ שפיר הקשו בגמ' דשם ע"כ לא מטעם ראוי לבילה ודוק) שבתי וראיתי דדבר זה ליתא וכונת דברי התוס' בנדה פשוטין. דאדרבה היכא שאינה מצוה ול"ב לכתחלה ודאי ניחא דבעינן ראוי לבילה דאל"כ למאי כתבו בקרא וע"כ דבעינן שיהי' ראוי לכך. וזה גבי טבילה. ורק דהתוס' הקשו גבי מצוה דבעינן לכתחלה. וי"ל דקרא אתיא על לכתחלה אבל בדיעבד ל"ב אפי' ראוי. לכך תירצו דכיון דקפיד קרא על לכתחלה ודאי דבעינן ראוי. אבל היכי דל"ב לכתחלה קרא אתיא ודאי דבעינן ראוי. באופן דלפ"ז בשבועה ודאי שייך לחלק בין ראוי לשאינו ראוי. ועוד עדות ודאי דמיא לטבילה דבאמת טבילה נמי מצוה היא. ואף למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה. מ"מ קצת מצוה היא כמו קידושי אשה שכ' הר"ן בתשובה דאיכא באשה קצת מצוה אף דלא מיפקדא אפו"ר ומה"ט אמרינן בטבילה מללה"כ משא"כ בשחיטה דל"ה מצוה כלל ל"א מלל"נ וע' בספרי לא"ח סי' צ"ג ובספרי ליו"ד פ"ר סימן ז' אות ח) ורק דמ"מ הואיל ואין תכלית המצוה רק להכשירה לטהרות ל"ש לחלק בין לכתחלה לדיעבד משא"כ בחליצה דהיא גופה מצוה, וכן עדות אף דהוי מצוה מ"מ התכלית להציל עשוק מיד עשקו או דבר אחר. אבל גוף העדות דמיא לטבילה. ולפ"ז נכונים דברי ר"ת. דשולח אדם כתבו משמע לכתחלה. והיינו דדמיא לטבילה, דל"ב אף לכתחלה ראוי לבילה ודוק. מיהו לדעת הריטב"א בקידושין דהא דבעינן ראוי לביאת מים הוא מדרבנן הובא במ"ל פ"א ממקואות ובנוב"י ס"ד דברי כנים לחלק בין מצוה לרשות ודברי התוס' בנדה פשוטין, ושפיר יש לחלק בין שבועה לעדות ודוק היטב בזה וע' נדרים ע"ג גבי חרש. וי"ל דזה גופה הוי איבעיא אי היכי שאין מצוה בעי ראוי לבילה:
ב והנה בנוב"י תלי גוף הדין דשבועה בכתב, בב' תירוצי התוס' בגיטין פ"א ד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב, דהגדה חשיבא ע"י הכתב. אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה, אמירה ודאי ל"ה אלא בפה ועוד דהתם יליף וענתה מוענו הלוים שצריך בלה"ק. ומינה נמי שמעינן דהוי בפה ומעתה לתי' הראשון ל"ה רק בפה. ה"ה ביטוי שפתים ולתי' השני גם אמירה הוה מתוך הכתב. ורק בחליצה ילפינן מוענו הלוים (וע' בספרי ליו"ד ק"ר סי' ב' אות א' מ"ש בזה) אולם לדעתי דברי התוס' תמוהים דממעטינן במשנה דסנהדרין ע"א בן סורר ומורה שאביו אלם מקרא דואמרו והרי יכולין לדבר מתוך הכתב. ושם ל"ש תי' הב' של התוס' דבן סורר ומורה לא יליף מוענו הלוים ואין לומר דשם ממעטין מדכתיב איננו שומע בקולנו. דא"כ איך ממעטין שם מקרא זה חרשין. ופרש"י שאינם שומעים התשובה. והרי איצטריך קרא לאלמים. ועוד דגם על חרשין קשה. שהרי יכולין לשמוע התשובה מתוך הכתב. שהרי בתוס' גיטין שם ד"ה אמר ר"ז כתבו. וי"מ דאמתניתין לא קשי' לי' דאיכא למימר דהא דקאמ' פרט לאלמים שאינם יכולים להגיד היינו אלם שאינו שומע והוא חרש עיי"ש וע' בפ"י וקשיא דא"כ ל"ל למעט מואם לא יגיד אינו שומע ואינו מדבר כמ"ש הפ"י והרי בקרא כתיב ושמעה קול אלה ועלי' קאי אם לא יגיד. ואם אינו שומע א"ח קרבן ול"ל למעט אינו שומע ואינו מדבר. ועוד דא"כ מאי הקשו לרב, דס"ל. אף בא"ש ואמ"ד הוי כדיבור. ודלמא קרא ממעט דל"ה שמיעת קול ואף רב מודה וע"כ נ"ל דאם כתיבה כדיבור הוי נמי כשמיעת קול ומשו"ה צריך למעט אינו שומע ואמ"ד. וגם שפיר הקשו לרב. דהרי לכ"ע במדבר הוי נמי כתיבה כדיבור לר"ת. ולכן במשביע בעדות מיירי בכה"ג. והמשביע ראוי לדבר. ומשו"ה איצטריך המיעוט. ועכ"פ חזינן דהוה כשמיעת קול ומעתה אם אמירה נמי הוה בכתב. איך ממעטינן בבן סורר כנ"ל. אף מקרא דואינו שומע בקולנו. וע"כ נ"ל לכאורה תי' הראשון בתוס' דאמירה ודאי ל"ה רק בפה. וא"כ אתיא שפיר הסוגיא דסנהדרין מה שממעטין אלמים מואמרו דהיכי דכתיב אמירה ל"ה בכתב, ועדיין מה שממעטינין חרשין וקאי על אביו ואמו. וביאר רש"י ז"ל דכיון שהם חרשין אינם יודעין בשעת מעשה מה משיב להם. וזה ודאי צ"ע דמה שהוא משיב להם. בזה לא כתיב אמירה ושמיעה. והוא יכול להשיב להם מתוך הכתב ומאי מיעוט הוא זה. ולכן המובחר דגבי בן סורר גזה"כ הוא. ול"מ למ"ד בעינן קרא כדכתיב ואף למ"ד ל"ב, הו' שם מיותר הקרא ולכן אין ללמוד משם. ובזה נמי נתישבו דברי התוס' גיטין הנ"ל שהקשינו לעיל ודוק:
ג נחזור לדברי התוס' בגיטין שכ' דאיכא למימר דהא דממעט פרט לאלם היינו חרש ולכאורה יש לפרש כוונתם דמיירי ביכול לדבר ואינו שומע. וממעט מדכתיב ושמעה קול אלה. ובזה מיושב קו' הפנ"י דלמ"ל קרא לאינו שומע ואינו מדבר הרי אינו בר דעת ול"ה עד. אך זה אינו דלמה ממעט מואם לא יגיד ולא מושמעה קול אלה, ועוד למה נקט אלם וע"כ פי' דברי התוס' באינו שומע ואינו מדבר, ואין לפרש דברי התוס' דהמיעוט קא' אף בנשבע מפ"ע ואתי שפיר קושיא הזאת דל"ש ושמעה קול אלה דזה מיירי בנשבע מפי אחרים. ושבועת העדות חייב בין בנשבע מפ"ע בין בנשבע מפי אחרים. וע"ז קאי המיעוט דואם לא יגיד לנשבע מפי עצמו דז"א דנשבע מפ"ע לא כתיב בעדות רק דנפקא מפקדון וע' בשבועות דף ל"ג דפליגי אי דן מינה ומינה ואוקי באתרא. ואיך קאי המיעוט דואם לא יגידעל דבר דלא מפורש גבה. ועוד מדמיעט קרא משמע דבאינו אלם חייב בנשבע מפ"ע ולמ"ל לילף מפקדון ולפלוג'. אי דון מינה ומינה ולילף מקרא זה ולכן ע"כ צ"ל כמו שפירשתי דלשיטה זו מהני בכותב ומראה לו ומוכח מזה דשבועה בכתב היכי שיכול לדבר ודאי מהני אף במשביע אחרים דאל"כ מאימקשה לרב והרי י"ל דשם מטעם דלא שמע קול אלה ודוק:
ד והנה התוס' שם הקשו בד"ה אמר ר"ז, אמאי לא פריך אמתניתין דהרי יכול להגיד ע"י הרכנה וכן הקשו בד"ה קתני מיהא עדיות והנ"ל דבאמת שמואל אמר בשבועות כ"ו. בשבועה גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. ומעתה י"ל ה"ה לענין קרבן שבועה ל"מ הרכנה דל"ה מעשה רק עדות על הריצוי ול"מ בשבועה. ולכן מיעט קרא משבועת העדות ולעולם בעדות מהני כמו אומדנא דמהני בדיני ממונות לרב אחא. וכאן לכ"ע. ורק בשבועה בעינן אמירה ולכן הקשו רק לרב כהנא דס"ל בחרש אינו שומע ואינו מדבר דמהני כתב אף דהוא לאו בר דעת. ומחשבה ל"ל וע"כ צ"ל דכתיבה הו' מעשה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני כדאיתא בחולין. ושפיר הקשו דליהני אף בשבועת העדות ומכל זה מבואר דלא כהתומים שכתב אף דשבועה בכתב ל"מ בשבועת העדות דנשבע מפי אחרים מהני דל"ב שבועתו. רק שישתוק מהעדות ויאמר שאינו יודע ולזה מהני ודאי כתיבה. דהוי עדות שאינו יודע ומסוגיא דידן משמע להיפך. דא"כ אין לחלק בין עדות לשבועת העדות. ואמאי לא הקשו בגמ' בלא רב כהנא.. וע' בתוס' ד"ה קתני שכתבו ג"כ לחלק לענין קרבן שבועה לעדות. אף דמיירי בנשבע מפי אחרים ומשמע ג"כ דלא כהתומים ודוק. (ולדעת התומים שחילק בין שבועת העדות דמהני בנשבע מפי אחרים אף שהוא כותב שאינו יודע העדות. ובין שבועת ביטוי דבעינן שישבע הוא. ולפ"ז אם נימא דאף לדעת ר"ת ל"מ שבועה בכתב אף באינו אלם. דדוקא בעדות אמרינן כל הראוי לבילה ולא בשבועה. אבל בשבועת העדות מהני' ולפ"ז יש להקשות בגמ' דשבועות כ"ה. דמקשה למאי הלכתא אפקא רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי ולהנ"ל הול"ל דנ"מ לשבועה בכתב דל"מ בשבועת ביטוי ולהכי אפקא רחמנא לשבועת העדות. ואמנם גוף סברת התומים היא משום דבעדות הוי מושבע מפי אחרים עכ"פ. וכבר כתבו בתו' דבלא"ה הו"ל לתרץ לחייבו אפי' מושבע מפי אחרים. משא"כ בשבועת ביטוי. ומעתה זה נכלל ג"כ בתוך הי"ל שכ' התוס' ודוק). שבתי וראיתי כי דבר זה תליא באשלי רברבי דבגמ' דף ע"ג איתא עד שישמע קולו לאפוקי מדרב כהנא. ונחלקו הפוסקים בזה. לדעת הרמב"ם לא ממעטינן אלא חרש. אבל בפקח מהני כתיבה. ולדעת הר"נ והרשב"א גם בפקח ממעטינן כתיבה. וכש"כ בלשון קרא ושמעה קול אלה ודאי ממעטינן כתיבה ולדעת הרמב"ם אפשר בפקח מהני כתיבה אף במשביע אחרים ודוק:
ה והנה לדעתי נראה ג"כ ראי' דשבועה בכתב ל"מ דכתב ל"ה כדיבור ממש דאל"כ איך מותר לכתוב את השם הרי הוי כמו הוגה את השם באותיותיו לפירוש התוס' בע"ז די"ח דהרי כתבן אות אחר אות. ואם כתיבה כדיבור הוי כמו הוגה את השם. ובזה הי' נ"ל טעם דבן קמצר שלא רצה ללמד על מעשה הכתב שהיה כותב ד' אותיות השם כאחת. והתוי"ט הרגיש בזה דמאי נ"מ. ואמנם להנ"ל ניחא דחששו מטעם הוגה את השם באותיות וכתיבה הוה כדיבור ולכן כתבו כאחת. ואמנם אליבא דידן קשיא איך כותבין וע"כ כתיבה ל"ה כדיבור. ואמנם באמת אין ראי' דכאן א"א בענין אחר ועוד דרשינן כן זה שמי לעולם לא כשאני נכתב אני נקרא בפסחים דף נ' ולכן מותר לכתוב ודוק ובזה ינעם לשון הגמ' דה"א כמו שמותר לכתוב מותר לקרות דגם כתיבה כדבור ושוב מצאתי שבתשו' הגאון רע"א סי' ל' העיר בראי' זו:
ו והנה רוב האחרונים הביאו דאף דשבועה בכתב מהני מ"מ כ"ז הוא אם הוא כתב ידו אבל אם הוא כ"י הסופר והוא רק חתום תחתיו בזה ודאי ל"מ דבשבועה ל"מ שליחות, ואף אם חתם תחתיו. זה ל"ה רק הסכמה ואין כאן שבועה. ועיין בח"ס הביא ראי' דחתימה מהני בשבועה מגט, דבעינן אמירת הבעל ומהני כתב סופר ודבריו תמוהים דממנ"פ למ"ד בעינן שליחות בכתיבה מהני מטעם שליחות כאלו כתבו הבעל ולמ"ד ל"ב שליחות וכתב קאי על הסופר. ולפע"ד דכ"ז ל"ש ברבים שקבלו עליהם באיסור שבועה דבר אחד בכתב וכתב אחד מבני החבורה דמלבד דהיכא דהוא ג"כ נשבע מהני גם לחבירו מטעם שליחות וכעין דאמרינן בקידושין ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוי' והכי מוכח להדיא בתמורה י' דקאמרו בגמ' א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוי שליח לאקדושי'. וכבר הקשו משם להב"י דהפקר ונדר ל"מ ע"י שליח ואיך מהני בשותפין שליח לאקדושי'. ואמנם הדבר נכון דמיירי באית לי' לדידי' ג"כ שותפות בגוי' הרי דבשותפים מהני שליחות. וה"ה הכא אם הכותב ג"כ בכלל שבועה וז"ב. ואמנם לדעתי נראה דבר חדש דלפי המבואר בש"ע ובמשנה נזיר בנשבע חבירו ואמר ואני הוה נזיר כמוהו ועי' במשנה נזיר דף כ'. ומעתה אף אם נאמר דח"י ל"מ זה כשהכותב לא נשבע בעצמו אבל אם הכותב ג"כ בכלל שבועת והוי כנשבע מצד שבועה בכתב. א"כ חתימות שאר האנשים עכ"פ לא גרע מאמר ואני כמוך וכן חבירו וכולם בחתימתם הוי כאמרם אני והוי מתפיס בנדר ומהני כדאיתא במשנה נזיר ד' ך' וביו"ד סי' ר"ד ואף דלפי המבואר בש"ע ומדברי הגמ' בעינן שיאמר תכ"ד מ"מ לפמ"ש המל"מ פ"ג דנדרים דזה דוקא בלא אמר רק ואני:
אבל באמר ואני כמוך מהני אפי' לאחר תכ"ד א"כ ה"ה הכא דכל חתימה הוה כאומר אני כמוך. וכיון שהראשון נשבע. ושבועה בכתב הוי שבועה כל חתימה הוי כאומר ואני כמוך ומהני ודוק כי הוא דבר חדש. ועי' במל"מ פ"ג מה' נדרים תמה. על הרמב"ם שפסק בואני כמותך בעינן ג"כ תכ"ד דע"כ לא בעינן תכ"ד אלא באומר אני בלבד. דאי לא אמר תכ"ד דנודר לא משמע מדבריו אהיכי קאי אבל באומר ואני כמותך אמאי לא מהני דומיא דפת שכתב האומר הבשר הזה עלי אסור וחזר אפי' אחר כמה ימים ואמר הפת הזה כבשר הזה הרי הפת נתפסה ואסור. ובאמת ל"ק דנדר הוא איסור חפצא ולכן אם אמר הפת הזה כהבשר:
אסור דחל אחפץ. משא"כ באמר ואני כמותך בנדר דאינו חל אגברא ל"מ רק תכ"ד דקאי על דיבור הראשון ולא לאחר כ"ד ובשבועות יהי' להיפך באומר על חבירו שנשבע ואני כמותך חל אף לאחר כ"ד. אך הר"ן כ' בדף י"ח דבנדרים יש איסור גברא ג"כ ע"כ עוד צ"ע) ועיין בש"ע סי' רל"ט שמע חבירו שנשבע ואמר ואני כמותך הר"ז אסור ולא כתב תכ"ד כמו בסי' ר"ד והיינו מה"ט. ולהש"ע אין לוקין ע"ז משום דס"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולכן רק אסור ועכ"פ ל"ב תכ"ד. וכן כתב במח"א ה' נדרים סי' ב' להדיא באופן דלפי דעתי יש לחלק בין נדר לשבועה. דלפמ"ש החתימה הוי כאומר ואני כמותך ובנדר דל"מ התפסה אגברי רק אחפצא ל"מ לאחר כ"ד ובשבועה דמהני התפסה אגברא כמ"ש הר"נ בשבועות מהני אף לאחר כ"ד ועדיין יש לפקפק אם ל"ה רק כאומר ואני ול"מ רק תכ"ד וכפי הנראה הוה כאומר ואני כמותך:
ז ואמנם אם תלאו הנדר בתנאי כגון בנ"ד. הנה בהתנה בפירוש בשעת הנדר שלא יחתמו רק על תנאי זה. לכאורה נראה דמהני תנאי כמו כל תנאי דמהני בנדרים ושבועות ולכאורה י"ל דבנדר עד"ר ל"מ תנאי והוא עפ"י דברי הבשמים ראש סי' ר"ד שהקשה דהאיך מהני תנאי בנדרים הרי הוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח. ותי' דכיון דפתח מהני בי' מ"ה מהני תנאי דהוה נדר ופתחו עמו. ולפ"ז בנדר עד"ר דל"מ שאלה שוב לא ליהני תנאי דהו"ל תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח ואמנם דבר זה ודאי ליתא דהרי בגמ' גיטין בנודרת שם דקאמר בגמ' ל"ש אלא שלא ניסת והדר קאמר אפי' ניסת רק דמדרינן לה ברבים ולמ"ד נדר שהודר ברבים אין לו התרה אפי' ע"י חכם ואיך מהני תנאי דהרי בנודרת הוי דרך תנאי יאסרו פירות עולם אם נהנתי וע"כ אף בנדר שאין לו היתר מהני תנאי וע' בתוס' שם שהקשו אמאי לא משני ע"ד רבים. ואם נאמר דל"מ תנאי בע"ד רבים מאי הקשו ואיך אפשר להדירה בכך דתיאסר בין כך ובין כך, וע"כ דס"ל דמהני תנאי וע"כ בע"ד רבים הטעם דהרבים לא ניחא להו בהיתרו משא"כ בתנאי שהתנו ג"כ בשעת הנדר דבתנאי זה אינו נודר על דעתם כלל ולא ביטל דעתו ורצונו בתנאי זה וז"ב ועוד גם בנזירות שמשון מהני תנאי כדאיתא בנדרים י"ט וכבר הקשה כן בכסא דהרסנא על הבשמים ראש: ח ואמנם מצד אחר יש לדון דלא מהני תנאי בשבועה בכתב דבאמת כל המפורשים תירצו דה"ט דמהני תנאי בנדרים ול"ה לא אפשר לקיים ע"י שליח משום דהוי דבור בעלמא ול"ב דומיא דב"ג דהוה מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה. וכ"כ הפנ"י וההפלאה ובשבועה בכתב דהוי מעשה י"ל דתנאי בעי משפטי התנאים וזולת זה ל"ה תנאי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ולפ"ז י"ל דבאמת ל"מ שאלה בשבועה בכתב דכמו תרומה דבא ליד כהן ל"מ דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וה"ה שבועה בכתב והפוסקים הרגישו בזה ובחתם סופר ובכמה אחרונים כתבו דמהני שאלה וכל עיקר ראייתם מגיטין דנודרת דאם איתא דל"מ שאלה בשבועה בכתב הו"ל להאשה להדירה בכתב ולהנ"ל אין כאן ראי' דכל עיקר נדר דנודרת הו"ל על תנאי אם קבלה כתובתה ובשבועה בכתב ל"מ תנאי דהו"ל מעשה ובעי משפטי התנאים ואין לומר דאכתי הו"ל להדירה בכתב ויכתבו התנאי ג"כ בכתב וזה ודאי מהני דז"א דכיון דבעי משפטי התנאים ל"מ מה שכתב התנאי והכי בחליצה יהני אם יכתוב התנאי ונאמר דיהיה מעשה ויבטל מעשה אחרת ולא לבעי משפטי התנאים ובודאי ל"מ וה"ה הכא אם הוי מעשה שוב בעי משפטי התנאים:
ואמנם אף אם מהני שאלה בשבועה בכתב ונאמר דהטעם דשלא יהי' טפל חמור מן העיקר כמו בזבחים מ"ח וה"ה הכא כתיבה הוה כדיבור ולא עדיף מיני' והגם דיש לפקפק ע"ז מדברי התוס' ב"ק ק"א שכתבו דבשומר לפרי היוצא אסור משאר פירות אף לר"י ובפירא עצמו מותר ולא תקשי משלא יהי' טפל חמור מן העיקר דהיכא דאיכא טעם בדבר ל"ש זה. וה"ה הכא יש טעם דזה הוי דיבור ואתי דיבור ומבטל דבור וזה הוי מעשה. ואמנם אף אם נאמר דמהני. ועוד דעכ"פ מהני שאלה ע"י כתב דהוי ג"כ מעשה וכבר ביארתי במקום אחר דאף לדעת הפוסקים דל"מ שאלה מ"י כתב מהני בשבועה בכתב שאלה בכתב מטעם ממנ"פ. אבל עדיין י"ל דשבועה בכתב ל"מ תנאי ובזה ל"ש שלא יהי' טפל חמור מן העיקר דהרי התוס' כתבו בכתובות ע"ד בגוף הסברא דתנאי בדבר שא"א לקיים דהיכא דהמעשה אלים ובידו לעשות ע"י שליח יכול להטיל תנאי והיכא דאין המעשה אלים כל כך לשויא שליחא לא מצי להטיל תנאי, א"כ י"ל דבכתב דהוי מעשה וגם לא אלים כ"כ לשויא שליח ל"מ להטיל תנאי ובע"פ הוה עדיף ולכן מהני תנאי. ואמנם י"ל דבדבר זה ברור דמהני תנאי והטעם דהרי התוס' כתבו בגיטין ל"ב דהיכי דבטל הגט מהני לרב ששת וגם לר"נ היכא דבטלי' לגט אף דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. והכותב ס"ת לשמה הכי מהני ביטול וע"כ דכל שלא בא ליד האשה ל"ה מעשה. והטעם דכתיבה לחוד ל"ה מעשה רק לאחר גמר הדבר ומעתה גם שבועה בכתב בהתנה תנאי ל"מ בנשבע לטובת חבירו דדעת הרשד"ם סי' פ' הובא בח"ס סי' רכ"ז דלא חל השבועה עד שיתן עיי"ש הגם דבדבר זה תמוה גדולה בגט כתיב ונתן בידה ובשבועה בכתב ממ"נ אם הוי כדיבור מהני תיכף ואם לא מהני מאי מהני המסירה. ועכ"פ לשטה זו ודאי לא נגמרה המעשה ויכול להטיל תנאי דהוי דבור אלא אפילו דלא כשיטה זו מ"מ כיון דכתיבה לחודא ל"ה מעשה כשנשבע על דבר אחד שיחול לאחר זמן ודאי יכול להטיל תנאי אף שאינו יכול לחזור ע' נדרים כ"ט מ"מ תנאי מהני וז"ב ועיין עוד לקמן: ש ובגוף דבר זה דתנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח י"ל לפמ"ש לעיל דבהקדש אף דל"מ שליח הכל מודים באי"ל שותפות בגוי' והוכחתי מדברי הגמ' תמורה הנ"ל כגון דשויא שליח לאקדושי. ולפ"ז י"ל דה"ה דמהני תנאי ובחליצה ל"מ שליח כלל (ואף דביבמות דף י' איתא איהו שליחותא דאחים נקט הנה הקשיתי זה זמן זמנים טובא קושיא גדולה ועצומה. דלפ"ז איך אמרינן בכתובות ע"ד דתנאי ל"מ בחליצה דא"א לקיים ע"י שליח והרי בב' אחים דאפשר לקיים ע"י שליח יהני תנאי ובזה הי' מקום ליישב קושי' התוס' ביבמות דף נ"ג ד"ה רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה איך מהני תנאי והרי א"א לקיים ע"י שליח. ולהנ"ל י"ל דשם מיירי בב' אחים דישנן בשליחות וכדאמרן. אמנם באמת ליישב הקושיא הנ"ל י"ל דהא דנקט בגמ' שליחותא קעביד לאו דין שליחות ממש הוא וכיוצא בזה אמרינן בע"ז דף נ"ג מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתי' דניחא להו וכי אתי נכרים שליחותא דידהו עבדו ולא שליחות ממש כמ"ש בבשמים ראש סי' ש"פ. אך זה דוחק דאם לאו שליחות ממש הוא איך יפטור מכרת לר' יוחנן עיי"ש) ובזה יש לחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא דבנדר דהוי איסור חפצא או בהקדש בנדרו הרבה יחד או הקדישו הוי שותפים ומהני שליחות והתוס' שהקשו בנזיר י"א מנזיר. נזיר הוי איסור גברא כמ"ש הרא"ש ריש נדרים ושנים שנדרו בנזיר כ"א הוי נזיר ולאו שותפות הוא ושנים שנדרו בנדר או הקדישו שויא כהקדש ואיסור חפצא הויא שותפות. ולכן מהני תנאי. באופן דלהנ"ל י"ל לחלק בין נדר לשבועה דבנדר מהני בהרבה שנדרו יחד בנדר אחד או בכתב בתורת שליחות ולא בשבועה וע' בנובי"ק ס"ז ותניינא קמ"ז ואזכיר בזה מ"ש המהרי"ט סי' קכ"ז דבהקדש לא מצינו שליח דאם אומר אדם לחבירו צא והקדיש דבר זה ל"מ דמילי לא מימסרן לשליח והדברים תמוהים. דמילי לא ממסרן לשליח היינו שיעשה שליח שלי אבל שליח ראשון יכול לעשות אף דל"ה רק מילי וכן מפורש ברש"י גיטין כ"ט וכבר תמהו כל הפוסקים יש לישב קצת לפי חומר הנושא די"ל דזה שיכול אדם להקדיש דבר מה הוא בתורת שליחות דהוא שלוחא דרחמנא להרבות ממון גבוה דהבעלים הוי קוב"ה ועי' בב"ק כ' הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ופרש"י דדעת גבוה איכא ואחר שהקדש הוי שלוחא דרחמנא וגזבר להרבות ממון גבוה ואם עושה שליח להקדיש בממון שלו הוי שליחא דידי' ג"כ ושליח עושה שליח ומילי לא מימסרן לשליח. והגם דלפ"ז הו"ל למהרי"ט לחלק בפשיטות בין תרומה להקדש שם בתשו' אולי יש להעמיס זאת שם ועכ"פ בגוף הסברא יש ליישב כן לפי חומר הנושא (ועי' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' קכ"ה אות י"ז) וסוף דבר זה ברור דבשבועה בכתב ג"כ מהני תנאי וכ"ש נדר בכתב כנ"ל: יא ואמנם אם מהני תנאי שלא נכתב בהכתב, רק בע"פ. הדבר ברור דמהני והרי בכל תנאי בגט אסור לכתוב התנאי בגט כמבואר באה"ע סי' קמ"ז ובגמ' ופוסקים והרי דתנאי בע"פ מהני. ואמנם משם אין ראי' די"ל דהתנאי קאי על נתינת הגט ולא על הכתיבה ובנתינה מהני תנאי. אך גם על הכתיבה מהני תנאי ורק דפסול משום שנשאר לו זכות בגט ול"ה כריתות כמבואר סי' קמ"ז. אך דמוכח כן מעדים שאמרו תנאי הי' דברינו דאל"כ נימא לא אתי בע"פ ומרעה לשטרא רק דאין נאמנים ע"ז וגם בזה איכא פלוגתא. אבל עכ"פ אם אמת מהני תנאי. ודבר זה א"צ לפנים וכ"ש בשבועה בכתב דל"מ רק מטעם דיבור ודאי דדיבור דבע"פ מהני:
יא ואמנם אם לא פירש בשעת הנדר התנאי רק אומרים שכך היה בלבם על תנאי ברמב"ם פ"ב מה' שבועות ה' י"ב כתב וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי וכו' או תנאי הי' בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה. ומשמע דאם אמת שתנאי היה בלבו מהני והוא מטעם דל"ה פיו ולבו שוין והראב"ד חולק עליו ופירש דמיירי דאומר דנשאל לחכם וראיתי במח"א ה' נדרים הלכה י' שכתב דהר"ן חולק על הרמב"ם שכתב בקונם את אשתי שגנבה את כיסי דדוקא בפירש בשעת הנדר אפי' בטוען כך וכך היה בלבי ובתנאי נדרתי ל"מ עיי"ש שהאריך בזה. ומעתה לפי מה דפסקינן בסי' רל"ב ס"ו (וע' שם ס"י בטו"ז) כדברי הר"ן משמע דל"מ תנאי בלב ואמנה דברי המח"א לא נהירין לי דלדבריו תקשי על הרמב"ם גופיה דהר' הרמב"ם פ"ח מה' נדרים מביא מי שנדר או נשבע ופירש בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו הרי זה כמי שתלה נדרו וכו' עיי"ש קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי וכו' הרי דגם הרמב"ם בעי שפירש בשעת נדרו ול"מ בלב כדעת הר"ן אבל המובחר בזה לפמ"ש המח"א בטעם הדבר דמהני תנאי בלב ול"ה דברים שבלב דאינו סותר מה שאמר בפה דתנאי מלתא אחריתא הוא, דעדים שאמרו תנאי הי' דברינו אמרינן ג"כ תנאי מלתא אחריתא הוא ולא עקר סהדותי'. והנה רש"י פירש בעדים שאמרו תנאי הי' דברינו על תנאי מכרת לי שיעשה כך וכך. וכן אמרינן בגמ' זילו קיימו תנאייכו. ועיין עוד ברש"י שכ' וכיון שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ע"ש ומבואר מלשונו הזהב דמיירי בתנאי שלהבא שיכול להתקיים עודנה שאינו נעקר העדות בשעת עדות. אבל בתנאי דלשעבר שנעקר העדות ולא הי' עדות בשעת מעשה בזה לא אמרינן תנאי מלתא אחריתא והוי כמו מודעא ואמנה וז"ב. באופן דלפ"ד הר"ן שפיר קאמר באומר שגנבה את כיסי וכן שאבי' רשע ודומיהם ואם לא התנה כן בפירוש רק בלבו ל"מ דאם ל"ה כמו שהתנה הנדר נעקר לגמרי דהוי תנאי דלשעבר והוא סותר מה שאמר בפה דבזה לא אמרינן דתנאי מלתא אחריתא הוא. ואמנם הרמב"ם מ"ש דס"ל דתנאי הי' בלבו מהני מיירי שהי' תנאי דלהבא דבזה שייך תנאי מלתא אחריתא וא"ב סותר מה שאמר בפה דיכול להתקיים ולכן מהני בלבו באופן דהרמב"ם לא פליג על הר"ן:
יג ועיין עוד בלח"מ ע"ב מה' נזירות ה"ב במ"ש שם על הב"י דמשמע דהר"ן ס"ל כהרמב"ם ומה שכתב הוא בזה. ולדעתו נמי הר"ן ס"ל כהרמב"ם ומ"ש הרמב"ם בנגנבה בהמתו דאינו נזיר. והקשה שם להר"ן ע"ש כאן הרי ל"ה טעות בעיקר הנדר והוי כמו גנבה כיסו. איברא דאינו דומה כלל דהמקבל עליו נזירות קיבל עליו שאסור ביין וגם להקריב קרבנות מבהמות שלו ואם נגנבו הבהמות הוי טעות בעיקר הנדר כמו שראה אנשים מרחוק וראה שאביו ואמו ביניהם ואין זה דומה לגנבה את כיסו דל"ה בעיקר הנדר ודו"ק וז"ב. והיוצא מהמקובץ דבתנאי דלהבא יש לומר דל"ה דבר שבלב ומהני כדעת הרמב"ם הן אמת דבמה שכתבתי לעיל לחלק בין תנאי דלהבא דלא מיעקר סהדותיה ובין תנאי דלשעבר לענין תנאי בלב יש להקשות בגמ' קידושין בההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל דאמר רבא הוי דברים שבלב והקשו בזה מהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' הוי דברים שבלב. וכן מהאומר לשלוחו הבא לי מן החלון ומאי ראיה בשלמא בזבין ארעא אדעתא למיסק הוי תנאי דלהבא ואינו סותר המעשה דתנאי מלתא אחריתא ומהני בלב משא"כ בכסבור שהיא כהנת. הוי תנאי דלשעבר ואם אינה כהנת בטל לגמרי ול"מ בלב והיא קושיא גדולה דהרי החילוק הנ"ל מוכרח מרש"י כתובות הארכתי לעיל. ואמנם ל"ק כלל דצריך להבין בגמ' שם דקאמר דברים שבלב ל"ה דברים ונהי דהוי דברים מ"מ מנין ידעינן שכך הי' בלבו. והרי בגילוי דעת מהני כנו שכתבו תוס' שם ובלא גילוי דעת מנין שכך הי' בלבו וע"כ צ"ל דזה באמת הפלפול בגמ'. דה"א דנאמן בזה לומר על תנאי זה הי' בלבו ולכך קאמר דל"ה דברים להאמינו בזה ומזה הביא בע"מ שאני כהן דאין מאמינין אותו על זה. ואמנם בע"מ שאני כהן אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש בכל אופן אינה מקודשת הדבר ברור דאם קיבלה קידושין מאחר מותר בזה ול"א שו"א אנפשה חתיכה דאיסורא וע"כ דאף אם מאמינין לה מותרת דדברים שבלב אינם דברים ובזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל אם ידעינן דהוי כן כגון בגילה דעתו אף שלא בשעת המקח מהני תנאי בלב הרי כמו שחילקנו ודוק. ובלא"ה יש לחלק בין נדר דבעינן פיו ולבו שוין ובין מקח ושאר דבר דתליא באמירת פיו. ואמנם כיון שהראב"ד חולק על זה וגם משאר פוסקין לא משמע כן לכן חלילה להקל בזה בלא התנה, רק אומר שכך הי' בלבו. ובגוף הדבר בלא"ה יש לחלק בין תנאי דהוי גלוי לכל העולם ובין תנאי דל"ה גלוי כמו שחילק המהרי"ט לענין דברים שבלב והדברים עתיקין ועכ"פ תנאי דל"ה גלוי לכל העולם ודאי ל"מ ודו"ק:
יד ואמנם אם התנו רק שלא הזכירו כן בפירוש בשעת הנדר רק מקודם כן דיברו עיין בש"ע סי' רי"א ס"ב וי"א שאין התנאי מועיל אלא א"כ מזכירו תכ"ד ושם אין הכרע דשם לא מיירי בתנאי כדרך התנאים רק תנאי שמבטל לגמרי הנדר. ובתנאי בעלמא עיין במח"א סי' ו' ה' נדרים בשם מהר"א הרבה דיעות דבעינן שיפרש בשעת נדרו מעש וכפי הנראה אם מכיר להדברים וחתם או כתב רק על תנאי זה ודאי מהני ועדיף מתנאי בלב דהרי כתב ונשבע רק על תנאי זה. ואמנם אלו שלא התנו ולא ידעו מהתנאי ודאי אסורין. ואולם לפמ"ש לעיל דחתימה ודאי ל"ה שבועה בכתב ורק דבכתב אחד הכתב שאסר ע"ע ונאמר דכתב מהני ודאי אלו החותמים הוה באומר ואני כמותך ומתפיס בנדר ואסורין. ומעתה כשהותר הראשון כולם מותרין ואם הראשון התנה תנאי עיין בנזיר דף י"ג בעי מיני' בן רחומי מאביי הריני נזיר לכשיהא. לי בן ושמע חברו ואמר ועלי עיי"ש ברש"י ותוס' דהאיבעיא אי קאי כשיהי' לו בן או לחברו. והרמב"ם פירש דהאיבעיא אי קאי על התנאי או הוה נזיר מיד. והראב"ד חולק עליו ועיין בפ"ב מה' נזירות במ"ל. ובאמת הדבר תמוה דהוא התפיס רק בראשון והראשון אינו נזיר והכי גרע מהותר הראשון דהותרו כולם. ואולי בהותר עקר כל הנדר ובתנאי הנדר בתוקפו ורק שאינו חל עדיין וע"י שמקבלו חל באופן דלדעת הרמב"ם משמע ודאי בקיבל אחד נדר על תנאי ולא התנה בפירוש שישמע התנאי והב' מתפיס בו השני אסור ותליא בזה דין דהכא והדבר ספק ודוק. ושוב ראיתי דלכאורה יקשה להרמב"ם קושיא גדולה דלדידי' דס"ל בנודר על תנאי והשני התפיס עליו דקאי על הנדר בלא תנאי. א"כ צא ופרנס סוגיא ערוכה בנזיר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה דאיבעי לן אי בעל מיעקר עקר או מיגז גייז למאי נ"מ לאתפוסי חברתה בה עיי"ש ברש"י ותוס' ומאי מיבעיא לן והרי אף אי מיעקר עקר מ"ע הרי כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ביארו ראשונים דהוא מדין תנאי אם ירצה בעלה. ולפי הרמב"ם ז"ל הנזכר כשיהי' לו בן ושמע חברו ואמר ואני אף אם לא נתקיים תנאי של הראשון השני נזיר מיד וה"ה הכא באשה אף אם לא נתקיים תנאי דהבעל לא רצה די"ל להיות נזיר והיא קושיא גדולה. ולכן ע"כ לומר דהרמב"ם ס"ל כן דוקא בתנאי זה דכשיהי' לו בן משום דאין לו שייכות לבן חבירו או דגם שם נמי דוקא כשהדבר תלוי עדיין ועומד אולי נתקיים תנאי הראשון אבל כשודאי נעקר נדר הראשון יהי' מאיזה טעם שיהי' גם השני הותר באופן דבכל תנאי ונעקר ודאי נדר הראשון גם השני הותר ועדיין צ"ע ודוק ועיין עוד בתוס' נזיר כ"א גבי בעיא דבעיקרו קא מתפיס ומאי שכתבו דלפי זה אפי' אם מיעקר עקר מ"מ הוי נדר השני נדר יש ליישב קצת ע"ש: טו והנה, אם נכתב בהכתב שנשבעו בפועל ודאי נאמנים לומר שלא נשבעו ע"י אמתלא כמבואר בסי' רל"ב ובסי' ע"ג. והגם דבמעשה ל"מ אמתלא כמבואר בסי' א' ביו"ד מ"מ כתיבה ל"ה מעשה כ"ז שלא נגמר לגמרי כמו שכתבתי לעיל בשם תוס' גיטין ומהני אמתלא. ועוד כתבו כל האחרונים הרבה חילוקים בזה. וכולם הסכימו דהם נאמנים ול"ש בזה ג"כ שוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא דמהני אמתלא. ועוד נאמן מטעם מיגו שבידו לשאול וזה מהני אפי' נגד שויא חד"א ואף דבאומרת טמאה אני בעינן אמתלא אף שיש לה מיגו דטבלתי וכן כתב מהרש"א בכתובות מ"מ י"ל דמטעם נאמנות באמת מהני מיגו ורק דבשויא חד"א יש נמי טעם נדר ונגד זה ל"מ מיגו דמה"ת באמת מותר אבל הוא אסר על עצמו. וכ"ז בע"פ אבל כשכתב בכתב שנשבע בפועל מטעם נאמנות הרי יש לו מיגו ומטעם נדר כיון שאתה אומר דשבועה בכתב ל"מ ורק בפועל, בזה שכתב שנשבע בפועל ואתה אומר שהוא נדר הדר הו"ל שבועה בכתב ודו"ק:
טז ואמנם אם מהני התרה לשבועה זו הואיל והו"ל נדר על דעת רבים. וכבר מבואר בש"ע דלכתחילה אף בנדר סתם על דעת רבים הו"ל על דעת רבים ואין התרה ואמנם לפי המבואר במ"ל בשם תשו' הרשב"א דאף דעל דעת רבים אין לו התרה אם כבר עבר על נדרו מתירין לו אף על דעת רבים וביאר הדבר דלרבים ודאי ניחא ההתרה שלא יעבור הנודר והו"ל לדבר מצוה דמתירין אף בעל דעת רבים א"כ בנ"ד שכבר עברו ואכלו הבשר כמה שנים ודאי יש התרה לשבועתן:
יז ומצד הנודר לתועלת חבירו דאין מתירין אלא בפניו הדבר ברור דהיכא דתלה התנאי לטובת חבירו ואם לא יעשה לחבירו טובה אז יאסור עליו דבר אחד מהנדר אין לחבירו טובה ומתירין לו ודוקא כשהנדר גופיה לטובת חבירו וכעין שכתב הש"ך לענין נדר לדבר איסור עיי"ש ס"ק כ"ו ועיין בגיטין ל"ה גבי נודרת. ומה שהקשו תוס' מתועלת חבירו גבי יתומים ושם ג"כ הנדר לא הוי לטובה רק הסבה והתנאי ועי' ברשב"א שתי' כן ומ"מ יש לחלק ודוק. ובשגם דהיכא דלא קיבל מחברו טובה ודאי מתירין. באופן דבנ"ד ודאי יש התרה לשבועתן:
יח ואחרי כל האריכות נבא לגוף שאלתנו. הנה מדין שבועה בכתב כבר כתבנו שהיא מחלוקת גדולה בין הפוסקים ומהם מחעירין ומקילין ומ"מ רובם ככולם הסכימו דחלילה להקל ומדין חתימה בכתב בחתם סופר החמיר והרבה מקילין. ואמנם היכא שכתב הכתב אחד מהנודרים כבר צדדנו לעיל להחמיר מדין דהוי כמתפיס בחבירו וכן מטעם שליחות. באופן דבנ"ד ודאי אסורין לאכול ועדין מה שאומרים דהוי תנאי כתבתי די"ל דאלו שהתנו מותרין ואלו שלא התנו אסורין ולעיל כתבנו דאם הכותב הראשון אומר שהוא על תנאי אז מותרין כולם מטעם דהותר הראשון ופלפלנו מדברי הרמב"ם בפ"ב מה' נזירות באומר כשיהי' לי בן. וכעת ראיתי שיש לברר אם נאמן הראשון שהי' תנאי להתיר כולם מי נימא כיון שהם נדרו הו"ל איתחזק איסורא. ואף דלפי דבריו שהי' תנאי לא נאסר למפרע מ"מ הו"ל איתחזק כמ"ש המ"ל בענין מכירת קרקע על תנאי וכמו שמשמע מדברי הגמ' יבמות פ"ה דאמרינן אי דחברי' ואמר דאיתשל מרי' עלי' עיי"ש דאמרינן דהו"ל איתחזק איסורא אף דלפי דבריו החכם עוקר הנדר מעיקרו מ"מ הו"ל אתחזק ואולי יש לחלק דשם עד השתא החזקתו לדבר אסור כמ"ש זקני הת"ש סי' י"ח בדין סכין פגום וזה ל"ש במומר שתלה נדרו בתנאי (ועמ"ש בדין זה בספרי ליו"ד ח"ר סי' ע' אות ו') ויש לפשוט הספק ממה דקיי"ל הותר הראשון כולם מותרין. ולפי דברי הנוב"י תניינא חיו"ד סי' קנ"ד שהסביר הטעם דתרומה ביד כהן ל"מ שאלה מטעם דאין מאמינין לו רק לדידיה אבל שיוציא ממון מחבירו לא מהימן לומר שנשבע ושנדר ע"ד זה והדברים עתיקין א"כ אמאי קיי"ל בהותר הראשון הותרו כולם והרי לא מהימן לגבי חברי' וע"כ צ"ל כיון שמהימן לגבי דידי' והוא מותר עכ"פ כולם מותרין וה"ה בתלה נדרו בתנאי דמהימן לגבי נפשי' והוא מותר וכלם מותרין וע' במ"ל פ"ב מה' נזירות מש"ש דה"כ לא נתיר להראשון דהוי מתיר נדרי עצמו ויש לפשוט משם לענין אם נאמן גם הראשון על תנאי ודו"ק:
סיומא דפסקא לדעתי נ"ל דצריכין כ"א מהחותמים היתר ושאלת חכם ואף דהו"ל לדבר מצוה משום שכבר עברו פעם אחת. ובפרט בשבועה בכתב דרבים מקילין ודאי יש להם היתר ודוק. ואמנם אם נמצאו אנשים שאינם רוצים רק שיהי' הכתב בתוקפו. בזה יש לעיין אם יש התרה למה שעבר וגוף התקנה ודאי אין לבטל דהוה מצוה ותיקון גדול והשוחטים יש לזרזם שיקיימו כנ"ל ולמה שעברו ולא קיימו יש להתיר ודוק:
בש"ה עיין בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט בענין שבועה בכתב דבנשבע על לשעבר בשקר בשבועה בכתב ל"מ דכל עיקר הטעם דכתב מהני משום דראוי להגיד וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. ל"א בדבר עבירה ומה"ט כ' דעדות בכתב הו"ל עשאי"ל דאם בשקר העיד ל"א כל הראוי לבילה ולא העיד כלל עיי"ש. וזה ליתא דהרי התוס' חולין ט' ד"ה כולהו כ' דאף בעוף דהכשירו בסימן אחד אם נשמט סימן אחד ל"מ שחיטה בשני וע"כ מטעם דבעי ראוי לשחיטת ב' סימנים וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת (וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ל"ו אות ז' וליו"ד ח"ר סי' ז' אות ז') וא"כ בשוחט חטאת בחוץ לע"ז דהוה דבר עבירה ל"א כל הראוי לבילה ובעי בעוף ב' סימנים ולהדיא מבואר בחולין מ' שחייב בשחיטת רוב סימן אחד וע"כ גם בדבר עבירה אמרינן כל הראוי לבילה ודוק. (וע' ע"ש בח"ר סי' ב' סוף אות ב' ובש"ה שם אות ה' ו'):