שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן נא
ב"ה:
פרעמישלא "אמת וצדק" לפ"ק:
להרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסים מוה' אברהם חיים הורוויץ נ"י האבדק"ק ליסקא יע"א:
ע"ד המוכר בשר שקיבל עליו באלה ובשבועה בפ"מ ובנדר ע"ד רבים ובפרט ע"ד הרב שלא יתן לזביחה רק לשו"ב עפ"י הסכמת הרב ולא אצל שום אחר וכן נכתב בכתב כנ"ל וכן אסר עליו להביא בשר שחיטה מחוץ לעיר למכור שם ובאם יעבור ע"ז אפי' על פונקט אחד הבשר אסור על כל העולם כקרבן ואסר הנאת מה שיהנה מהמכירה כקרבן עד עולם. וע"ז חתם א"ע וחתמו עדים שבפניהם חתם עצמו בח"י ממש ושבפניהם נעשה גוף הענין ועתה הנה הוא שוחט בקביעות אצל שו"ב מחוץ לעיר שלא בהסכמת הרב ומוכר בעיר ומקפח פרנסת הרב והשוחטים. אם מותר לקנות אצלו בשר:
א תשובה הדבר פשוט שאסור לקנות בשר אצל הזובח הנ"ל מכמה טעמים א) כיון שחתם עצמו על הכתב והודה שקרא הכתב הרי קיבל על עצמו באלה ובשבועה ובנדר שלא ישחוט אצל שו"ב בלי הסכמת הרב ובאם ישחוט אסר הנאת מה שיהנה מהמכירה ע"כ אסור לקנות ממנו שעוברים הקונים על לפ"ע שמכשילים אותו שיהנה מהמכירה. ואף אם ימצא קונים אחרים כיון שיכול למכור גם להם עוברים כולם בלפ"ע כמ"ש הב"ש סוף סי' ה' ב) כיון שאסר הבשר על כל העולם כקרבן הרי אסור הבשר באמת והגם דבשעת שקיבל הנדר לא קנה עדיין הבהמות והוי דשלב"ל ואין אדם אוסר דשל"ב לעולם על חבירו כמבואר בנדרים מ"ז ע"א בבעי' דרב"ח עיי"ש.. מ"מ הרי מבואר ברמב"ם פי"ב מנדרים דבאומרת יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' צריך להפר שמא יגרשנה וכתב הכסף משנה דלמסקנא דקונמו' מפקיע מידי שעבוד אפי' לא אמרה יקדשו ידי חל הנדר אפי' על דשלב"ל ושורש דברי הכסף משנה יוצאים מתו' קדושין ס"ג ד"ה וידים שכתב, וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף ומבואר שפי' דלמסקנא א"צ לתרץ דמיירי שאומרת יקדשו ידי לעושיהן רק דקונמות חל על דשלב"ל. ובהפלאה כתובות כ"ט ובמקנה הקשה באמת מש"ס דנדרים מ"ז הנ"ל ותירץ דהיכי דהיא עבידי דאתי חל אף דשלב"ל משא"כ בלא עבידי דאתי ע"ש א"כ בנ"ד דבהמות מצוין לקנות הוה עבידי דאתי ויכול לאסור בקונמות אף בדשלב"ל. ואף דביו"ד סי' רל"ד סעיף ע"א לא חש רמ"א לדעת הרמב"ם וס"ל דאף קונמות לא חל בדבר שלב"ל מ"מ באה"ע סי' פ"א לא הגיה הרמ"א כמ"ש הב"ש שם ומשמע דחיישי' לדעת הרמב"ם שהיא ג"כ דעת תוס' בקדושין הנ"ל: והא דמבואר בסימן ר"ד אדם אוסר על עצמו דשלב"ל ומשמע דעל חבירו אין אוסר וכן כתב הש"ך צ"ל דמיירי בלא עבידי דאתי כמו שמחלק בהפלאה דאל"כ המחבר סותר דברי עצמו דבסי' רל"ה סעיף ע"א המחבר לא מייתי יקדשו ידי רק הרמ"א הגיה ומשמע דהמחבר חשש לדעת הרמב"ם וע"כ כחילוק הפלאה ודוק ולפ"מ שיבואר לקמן ישוב קו' הפלאה גם דברי המחבר יתישבו: הן אמת דבזה י"ל בנ"ד. אף להרמב"ם לא חל על דבר שלב"ל לפמ"ש בקצה"ח סי' קי"ז דבקונם כללי הואיל דיש לו פדיון אין מפקיע מידי שיעבוד עיי"ש שהאריך א"כ ה"ה דלא חל על דשלב"ל ולפ"ז בנ"ד שאסר על כל העולם כקרבן הוה קונם כללי ול"מ בדשלב"ל אף לרמב"ם:
ב והנה במרכבת המשנה ח"ג פי"ב דנדרים ה"ו פי' דברי הרמב"ם דלעולם אין נדר חל על דבר שלב"ל לאסור על חבירו רק כיון דהרמב"ם נקט נדרה שלא יהנה ממעשה ידי' ל"ה דשלב"ל כיון שהזכיר הנאה ממעשי ידי' (וע' בר"ן נדרים ל"א ויבואר לקמן) ולפי דבריו יש לישב דברי הרמ"א דבסוף סי' רל"ד, כ' הרמ"א דדוקא באומר יקדשו ידי לעושיהן צריך להפר שמא יגרשנה וחולק על המחבר ובסי' פ"א באה"ע לא הגיה על המחבר וכבר תמהו עליו בש"ך וב"ש ולהנ"ל ניחא דבאה"ע איתא כלשון הרמב"ם שנדרה שלא יהנה ממעשי ידיה ומ"ה לא חלק רמ"א משא"כ ביו"ד כתב המחבר קונם שאני עושה לפיך וזה הוה דשלב"ל ומ"ה הגיה רמ"א אמנם עיקר דבריו בזה צ"ע דאינו דומה למ"ש הר"ן בנדרים ל"א במי שאסר הנאתו על חבירו דאסור אף בנכסים שלב"ל ל דשם כיון שאסר כל הנאתו אף הנאת דבר שב"ל והנאת גופו וכיון שגופו בעולם חל הנדר משא"כ שלא יהנה ממעשי ידי' כיון שלא אסר הנאת גופו רק מעשה ידי' שאינם בעולם אין אוסר על חברו וע' בשעה"מ פ"ג דנדרים הן אמת היכי שיש למעשה ידי' מקצת בעולם יותר י"ל דחל הנדר דהרי לדעת קצת פוסקים במקנה דשב"ל ודבר שאינו בעולם מהני ובנדר י"ל דמהני לכ"ע אך צ"ע בגמ' ופוסקים בזה:
ג ולפענ"ד נראה לישב דברי הרמב"ם. ודברי הרמ"א הנה בשמ"ק כתובות נ"ט מביא בשם רש"י מהדורא קמא דהא דמשני בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף, קאי דוקא למ"ד אין מעילה בקונמות ולא נפקא לחולין ע"י מעילה ומ"ה הו"ל קדושת הגוף משא"כ למ"ד יש מעילה בקונמות כיון דמעל נפקא לחולין ל"ה קדושת הגוף. ובר"ן נדרים דף ל"ה מסתפק אי נפקא לחולין ע"י מעילה ולשמ"ק הנ"ל פשיטא לי' עיי"ש ומעתה לענין דשלב"ל נמי הכי ות"ק דס"ל אין צריך להפר דלא חל על דשב"ל משם דס"ל יש מעילה בקולמוס ור"ע וריב"נ ס"ל אין מעילה בקונמות:
(וע' בשבועות כ"ב מבואר בהדי' דר"ע ס"ל אין מעילה בקונמות ומ"ה חל על דשלב"ל ומעתה שפיר כתבו תוס' בקדושין ס"ג דה"מ לשנויי קונמות שאני דשם קאי לר"ע ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דפוסק יש מעילה בקונמות קונמות ל"ה קדושת הגוף אך הרמב"ם ס"ל בפ"ז מעירוכין דגם קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כשיטת ר"ת ולשיטה זו הקשה הרשב"א בגיטין למה נקט בגמ' דכתובות שאני קונמות דקדושת הגוף ולמ"ל קדושת הגוף ומ"ה מחקו הגירסא אך אמנם יתכן לשיטת התוס' דקדושין דהגמ' במסקנא חזרו מכל וכל ומשני דאף בדשלב"ל מהני קונמות ומ"ה הוצרך לומר דקדושת הגוף ולפ"ז לענין שעבוד מהני אף קדושת דמים ולענין דשלב"ל בעי דוקא קדושת הגוף ומ"ה הגמ' משני שאני קונמות דקדושת הגוף דר"ע וריב"נ ס"ל אין מעילה בקונמות והו"ל קדושת הגוף ומהני אף בדשלב"ל:
ולפ"ז להרמב"ם דס"ל יש מעילה בקונמות נהי דמפקיע מידי שיעבוד דאפי' קדושת דמים מפקיע מ"מ בקונם שאני עושה לפיך אינו חל על דבר שלב"ל ומ"ה נקט הרמב"ם שאמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידי' דהמ"ל פ"ד מה' מעילה כ' דנדר בלא התפסה אינו מועל וכן כתב הנתיבות סי' קי"ז וכונת המ"ל בלא אמר קונם דקונם גופה הוה התפסה ובמרכבת ח"ג לא הבין כונת המ"ל ומ"ה הקשה עליו. וכדברי המ"ל מבואר ברדב"ז ח"ג סי' רנ"ח עיי"ש. ומ"ה שפיר פוסק הרמב"ם בנדרה שלא יהנה דהוא בלא התפסה חל על דשלב"ל כיון דלא מעל הו"ל קדושת הגוף וביקדשו ידי לעושיהן אף דמעל בלשון זה מ"מ זה הו"ל דבר שבא לעולם ואף קדושת דמים מפקיע ונמצא דדברי הרמב"ם נכונים בטעמם מה ששינה מלשון הגמרא וגם דברי רמ"א נכונים דבאה"ע נקט נדרה שלא יהנה לא הגיה רמ"א משא"כ ביו"ד נקט קונם שאיני עושה לפיך ואנן פסקינן יש מעילה בקונמות ומ"ה הגיה רמ"א דוקא באומר יקדשו ידי ולפ"ז מיושבין דברי הר"ם מה שקשה מנדרים מ"ז דמבואר שם דאין אדם אוסר דשלב"ל. וגם מדברי הר"מ גופא פ"י מנדרים גבי גדולין וחליפין משמע כן כמו שהקשה בהפלאה על תוס' וכבר הקשה כן בתשו' בני יעקב על הר"ם דשם בקונם מיירי וקאי למ"ד יש מעילה בקונמות ול"ה קדושת הגוף כיון שיוצא לחולין כמש"כ בשיטה מקובצת הנ"ל משא"כ הרמב"ם דמיירי בלא התפסה דליכא מעילה כנ"ל ולפ"ז יש לישב דברי המחבר דבסי' ר"ד מיירי בקונם ומ"ה דוקא על עצמו אוסר דשלב"ל וכמו שתרצתי דברי הרמב"ם:
ד ולפ"ז בנ"ד שאסר כקרבן דהוה בהתפסה ויש בו מעילה לא, חל בדבר שלב"ל איברא דדברי השמ"ק בשם מהדורא קמא דרש"י תמוהין טובא חדא דאיך יתכן דבנהנה מקונמות פרטי שאסר רק על עצמו יצא לחולין אף שאין בו פדיון כיון שיש מעילה בקונמו' והרי מבואר במשנה דמעילה י"ט רבי אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מועל אחר מועל א"כ בקונם פרטי דאין בו פדיון יש מועל. אחר מועל ולא יצא לחולין ודוחק לומר דת"ק דשם יפלוג על רבי בזה דא"כ למה דחק הש"ס דמעילה דפליגי בעצים ובבעלי מומין ולוקמא דפליגי בקונם פרטי כדכתיבנא דהשתא דפליגי בעצים לרבנן יש פדיון ואין מועל אחר מועל. א"כ לא פליגי בדבר שאין בו פדיון דנקט רבי. אבל אי פליגי בקונמות אתי שפיר יותר דת"ק נקט דוקא בהמה וכלי שרת משמע גם בקונמות אין מועל אחר מועל ואמר רבי כל שאין לו פדיון יש מועל אחר מועל וע"כ דזה גם לת"ק יש מועל אחר מועל ודוקא במוקדשין אין מועל אחר מועל וע"כ דקונם פרטי לכ"ע יש מועל אחר מועל ועוד קשי' לשיטה זו תימא רבתי דבש"ס דשבועות כ"ב אמרינן דמה"ט ב' שבועות אין מצטרפין הואיל וחלוקין לחטאים וב' קונמו' מצטרפין הואיל ואין חלוקין באשמות ופרש"י דבקונמו' לא משכחת חלוקים לאשמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד אף בב' קונמו' אינו חייב אלא קרבן אחד ואם נהנה מככר זה וחזר ונהנה מככר אחר בב' העלמות, אף בככר אחד וקונם אחד חייב שתים דהעלמות מחלקות עיי"ש. ושם קאי לת"ק דס"ל יש מעילה בקונמות וקשי' לשיטת השיטה מקובצת הנ"ל בשם רש"י דבקונמו' יוצא לחולין ע"י מעילה א"כ משכחת לה במעילה חלוקות באשמות דבנהנה וחזר ונהנה מקונם אחד אף בב' העלמות אינו חייב אלא אחת דיצא לחולין בהנאה הראשונה ובב' קונמות חייב שתים אלא ע"כ דבקונמות אינו יוצא לחולין וזה צ"ע גם על הר"ן שמסופק בדין זה והרי בגמ' מוכח להדי' כנ"ל ואף אם נאמר כעין שיטת תוס' דקדושין נ"ד דבמעילה דהנאה אינו יוצא לחולין רק ברוצה להוציאו מרשות מי שהוא ונאמר דגם במעילה דקונמ' הוא כן חדא דבשלמא בהקדש דהוי אינו שלו שייך לומר דבעי דוקא מכוין להוציא מרשות מי שהוא משא"כ בקונמות דהוי שלו ע"ש. אין יוצא לחולין רק בהנאה ועוד דעדיין משכחת בקונמו' חלוקין לאשמות כגון בנהנה מככר וקסבר שאינו שלו ומכוין לגזלו דבקונם אחד יצא לחולין ולא יתחייב אח"כ. אף בהעלם אחר משא"כ בב' קונמות וע"כ מוכח שאינו יוצא לחולין ויגעתי מאוד לישב ספקו דהר"ן בנדרים ל"ה דהמ"ל פ"ו משבועות מביא בשם רמב"ן פי' אחר בגמרא שם ולשיטת רמב"ן מיושב קושיתי אבל רש"י גופי' פירש כדכתיבנא ע"כ צע"ג על שיטת רש"י שהובאת בשיטה מקובצת הנ"ל:
ה וקצת יש להוכיח מסוגיא דאפי' בקונם כללי אין יוצא לחולין במעילה אף דיש לה פדיון מדקתני סתמא ב' קונמות אין מצטרפין ומשמע אף קונם כללי ואס"ד דבקונם כללי יוצא לחולין משכחת חלוקין לאשמו' בכה"ג ואמאי אין מצטרפין וע"כ דאינו יוצא לחולין ודוק. גם בגוף הדבר דס"ל לשיטה הנ"ל דכיון שיוצא לחולין ע"י מעילה לא מיקרי קדושת הגוף לאפקוע משעבוד צ"ע דהרי לר"מ כל קדושת הגוף יוצא לחולין ע"י מעילה במזיד כדאיתא בקדושין נ"ה ומ"מ הו"ל קדושת הגוף ונהי דר"י פליגא עלי' מ"מ בסברא זו לא אשכחן דפליגי ורק דס"ל לר"י דקדושת הגוף אין יוצא לחולין מ"מ בשביל שיוצא לחולין בקונמות שלא יהי' קדושת הגוף מנ"ל דפליג ע"כ צ"ע על שיטה הנ"ל ואין להורות מזה היתר בנ"ד: ו והנה בגוף הדין ראיתי בשעה"מ פ"ג דנדרים דמייתי לתשו' בני יעקב בשוחט שאסר שחיטתו על כל ישראל דל"ה דבר שלב"ל רק באוסר פירות דקל או מעשה ידיו דמעשה יד שהיא הוי' אחרת לא בא לעולם אבל באוסר שחיטתו דשחיטת עצמו אוסר והוא בא לעולם והביא ראי' מקונם תשמישי עליך דמהני והרי התשמיש לא בא לעולם עיי"ש. ושעה"מ הקשה עליו מדברי הרשב"א נדרים ט"ו שהקשה מהנאת תשמיש איך חל הרי הוי דבר שלב"ל הרי דלא כתשו' בני יעקב. ולפע"ד צ"ע על הרשב"א שכ' בבעל שאמר הנאת תשמישך דהו"ל דשלב"ל והרי אמרינין בקידושין כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ול"ה דשלב"ל והתוס' כתבו בנזיר י"ב דמה"ט באומר כתוב גט ליבמתי דל"ה דבר שלא בא לעולם משום דבידו לבוא עלי' ומ"ה הוצרכו לומר דשליח ל"מ עביד אף בדבר שבידו וכיון שכן מה הקשה מהנאת תשמישך ובשלמא מעשה ידי' אף דבידה לעשות כיון דהוי דבר חדש לגמרי הוה דשלב"ל כמו פירות דקל אף דבידה דבודאי מוכר י"ש אף דבידו לעשות והחו"ד כתב בסימן קע"ה בשם מהר"ם אלשך דבדבר ידוע בחסרון מלאכות ל"ה דשלב"ל מ"מ בדבר חדש לגמרי הוה דשלב"ל וכבר כתבתי כן בתשובה וה"ה מעשה ידי' משא"כ שיהי' תשמיש דשלב"ל הרי כללא היא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ושמא הרשב"א חולק על תוס' נזיר י"ב. או שיש לומר דעד כאן לא כתבו תוס' דהביאה ליבמתו ל"ה דשלב"ל רק משום שיכול ליבמה בע"כ משא"כ בבעל ואשה דהוי בני אנוסה אם יבעל בע"כ לא מיקרי בידו אמנם המובחר דגם הרשב"א לא כתב כן רק ליתר שאת כיון שהאמת מתרץ דהרי הוא אוסר על עצמו ומהני אף בדבשלב"ל אבל באמת ל"ה דשלב"ל מה שבידו ובהכי מיושב מה שהקשה בשעה"מ על הרשב"א ריש המדיר שכ' דבמדירה סתם ל"ה תשמיש בכלל מדלא מקשה בגמ' מתשמיש ואמאי לא קאמר דהוי דשלב"ל ולפמש"כ לא קשה דהרשב"א לרוחא דמילתא כתב כן ולפ"ז יש לומ' כדברי בני יעקב כיון דע"כ צ"ל דלרוחא דמילתא כ"כ הרשב"א:
ז ובגוף הדין אף אם נאמר כדברי תשו' בני יעקב מ"מ זה דוקא באוסר שחיטתו דאסר מעשה גופו משא"כ בנ"ד שאסר הבשר שימכור כקרבן אינו דומה להך דבני יעקב וי"ל דהוה דשלב"ל ומ"מ כיון דדעת הרמב"ם דקונמו' חל על דשלב"ל ומסתימת דברי הפוסקים משמע דאף קונם כללי חל דלא כקצה"ח ועוד י"ל דהיכי דאוסר דשב"ל עם דבשלב"ל חל הנדר ובנ"ד דשמא הי' לו בהמות בעת שקיבל הנדר וחל ביחד הנדר לכ"ע אסור ועיקר הקושי' בש"ס דכתובות הי' מהא דאסר לכשיגרשנה וזה הוה דשלב"ל ולא ממעשה ידי' די"ל דחל ביחד אם הי' כבר מעשה ידה שבא לעולם ע"כ אסור לקנות הבשר דיש לחוש לדעת הרמב"ם ולסברא הנ"ל והא דהוצרך הר"ן לומר באוסר הנאתו דחל על הנכסים שאח"כ משום שהגוף בעולם ול"ק משום מיגו דחל על דשב"ל. שמא לא ס"ל להר"ן גם בקנין דחל בהקנה שניהם ביחד וע' בית מאיר סי' פ"א שהקשה במדיר את אשתו מלהנות לו אמאי יוציא ויתן כתובה יפרנסה ממה שירויח אח"כ דהו"ל דשלב"ל ולק"מ דהר"ן כ' דאוסר הנאתו אסר אף מנכסי' שאח"כ. ולפמש"כ לעיל דחל בכולל בפשיטות ל"ק מידי ודוק בכ"ז: ח אמנם מה שנדר שהנאת המכירה יאסר עליו כקרבן ודאי חל דאדם אוסר על עצמו אף דשלב"ל ובתשו' בני יעקב בסוף התשובה ו' שמביא בשעה"מ דאתי לידי בשאלה ראיתי שכ' בשוחט שאסר שחיטתו על כל ישראל דאם אינו חל על כל ישראל אף הוא לא אסור דהוה נדר טעות וזה ליתא לפענ"ד אחרי מחילת כבודו דכיון שרצה לאסור על כל ישראל מה בכך דלא חל על ישראל מ"מ על עצמו חל וע' בשעה"מ נדרים פי"ב מה דמייתי מספר קול יהודה ומה שמפלפל דלא אמרינין בזה נדר שהותר מקצתו הותר כלו ובנ"ד שהזכיר קרבן בכל אחד ואחד הן באיסור על כל העולם הן באיסור עליו ודאי הוה ב' נדרים ולכ"ע ל"א הואיל ולא חל אמקצת אמנם כבר כתבתי שיש לחוש לחומרא כנ"ל: ט והנה אשר לא כתב המכתב בעצמו רק חתם עצמו כבר הביא כת"ה דברי הח"ס יו"ד סי' רכ"ז שכ' דחתימה נמי אוסרת מתורת יד עיי"ש מה שהביא בשם הרשד"ם והארכתי בזה בכמה מקומות והנה מתשו' בני יעקב הנ"ל סי' ו' מבואר ג"כ דאם נכתב בהכתב שבטה בשפתיו אינו נאמן לומר שלא קרא שהרי לא השיב כלל על שאלה זו. והנה מלבד הכתב הנ"ל הזובח אשר ישחוט בקביעות אצל שו"ב שאינו ממונה מהקהל והוא מעיר אחרת ומקפח פרנסת הרב והשוחטים הוא גזלן וחמסן כי הוא גוזל את הרב והשוחטים שבעיר ובאמת לו ידוע השוחט מהראוי לגעור בו כמבואר בתשו' ש"ב הרב הגאון מסאנדעץ ח"ב יו"ד סי' ב' דאפי' לשחוט במקומו כשידוע שכל הבשר הולך לעיר אחרת ומקפח ע"י כן פרנסת הרב והשוחטים יש בו משום הסגת גבול. וכבר כתבתי אודות זה במקום אחר על כן הזובח הזה שהוא יורד לחייו ודאי עושה איסור ואסור לקנות אצלו להחזיק ולסייע ידי עוברי עבירה:
והנה להתיר לו הכתב אי אפשר מבלי כת"ה שהרי מבואר שנדר עד"ר וע"ד הרב ע"כ הדבר פשוט שאסור לקנות אצלו בשר מכל הני טעמא ושארית ישראל לא יעשו עולה ויצייתו לאזהרתו עד שישוב המוכר בשר מדרכו הרעה וד' יברכהו בכ"ט:
והנני ידידו: