שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן מח
ב"ה פרעמישלא התרל"ח:
לכבוד הרב המאוה"ג החסיד המפורסם. מ' חיים יעקב זלה"ה האבד"ק עיר חדש:
ע"ד השאלה בשו"ב אשר נדר בעת חליו שאם ישוב לאיתנו ויזכה להשיא בתו יסלק א"ע משחיטות ובדיקות. ואחרי ששב לאיתנו והשיא בתו עברו עליו חמש שנים ולא סילק עצמו משחיטות. והנה עתה התיר הרב הנדר עפ"י ב"ד של ג' מעיר אחרת והשאלה אם יש בההיתר ממש וגם אם שחיטות השו"ב כשר הואיל ששחט עידן ועדנים בלי היתר על נדרו ומענה בהשו"ב כי לא נדר מעולם לסלק עצמו משחיטות רק למסור השחיטות לבנו וכונתו הי' שיהי' בצותא חדא עמו ואמנם אנשי העיר לא רצו לקבל לבנו שיהי' שו"ב ונוסף על זה מתה עליו אשתו ר"ל וההכרח לישא אשה אחרת ושוב לא יהי' ביכלתו להיות עם בנו. והתיר לעצמו הנדר עפ"י ב"ד של שלשה ועשה מהפתח שנשא אשה אחרת חרטה דמעיקרא. ואמנם מקצתם אין מאמינים לדבריו שהתיר נדרו וגם באופן הנדר עד אחד מכחישו באמרו. כי נדר בלשון שיסלק עצמו מהשחיטה:
א תשובה הנה בדבר הנדר הנ"ל אם יכול השו"ב לשאול עליו הואיל ונדר בעת צרה ומבואר בסי' רכ"ח סעיף מ"ה ברמ"א דאין מתירין נדר שנדר בעת צרה ולדעת הש"ך אף בדיעבד אין מועיל ההיתר. הנה מבואר שם דלדבר מצוה מתירין הנדר והש"ך ס"ק ק"ו מייתי להב"ח בשם תשו' הרא"ש בקובץ דגם לשחוט ולבדוק ולהורות יכול להתיר כי בכולן יש מצוה אם אינו מצוי אחר על כן הדבר פשוט להתיר כיון דבשעת ההיתר לא הי' להם שו"ב אחר במוצאי שבת שהתיר כת"ה אז ובודאי ההיתר קיים וכ"כ הח"ס חיו"ד סי' י' דיכולין להתיר לשו"ב שנדר בעת צרה שלא יהי' שו"ב והובא ג"כ בדברי כת"ה. אמנם בעיקר הדבר לענין נודר בעת צרה דאין מתירין הי' נ"ל דבר חדש דעיקר האיסור שלא להתיר בנודר בעת צרה כ' בתשובות בנימן זאב סי' רס"ו דהוי כנודר בפני הקב"ה בשביל שקיבל טובה ממנו. ואין מתירין וכ"כ בתשו' רמ"א סי' ק"ג וכתב בח"ס סי' הנ"ל הואיל ונשבע לתועלת חבירו בשביל טובה שעשה לו אין מתירין ה"ה בנשבע בעת צרה לדבר מצוה כתועלת כביכול להקב"ה ולכן אין מתירין. ולפ"ז כתב דהיכא דאיכא מצוה בההיתר הוה התועלת שלא לקיים נדרו אך להתיר ומהני ההיתר ואמנם אני כתבתי בתשובה אחרת דנודר לדבר מצוה לא מיקרי תועלת להקב"ה כביכול לומר ע"ז שאין מתירין הנדר הואיל ונודר לתועלת חבירו כמבואר במקרא אם חטאת מה תפעל ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח וכל רצונו יתברך הכל לטובתנו כיוצא במה שכתב בתשו' זרע אברהם הובא בשעה"מ פ"ו משבועות לענין משרת שגרשו בעליו מביתו מחמת שכל מה שהי' מרויח הי' מכלה בתרבות אנשים חטאים והשביעו בעה"ב. וכ' שכיון שהבעל הבית אין לו הנאה רק הי' הכל לטובת המשרת יכול להתיר. ובתשו' הנ"ל הבאתי ת"ל ראי' דבזה מיושב מה שהק' מהרי"ק סי' נ"ב תחלת ענף ב' על שיטת ר"ת דהנשבע בפני חבירו בשביל שעשה לו טובה אין מתירין לו א"כ בשבועות כ"ט שהשביע משה לישראל וכו' משום דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. פי' דנדר שעל דעת רבים אין לו הפרה והרי בלא זה נמי לא הי' להם הפרה דלפני הקב"ה נשבעו דמלא כל הארץ כבודו וחשיב בפני וכו', וכמה טובות נעשה להם בשביל שבועה זו עיי"ש. אבל לפמ"ש ניחא לפמ"ש בשעה"מ פ"ו משבועות לסתור דברי הש"ך ס"ק מ"ג שכ' דאם עשה לו טובה אף שאין לחבירו תועלת אין להתיר. והוא הוכיח להיפך מדברי תוס' והרא"ש ומהרי"ט סי' וסי' קי"ח עיי"ש, א"כ מיושב קו' המהרי"ק בטוב טעם לפמ"ש דאין תועלת להקב"ה. אמנם לפ"ז צריך להבין דברי הר' בנימין זאב והרמ"א בתשובה שכתבו דנודר בעת צרה אין להתיר דהוה כנודר לחבירו בפני חבירו בשביל טובה שעשה לו. וצ"ל דהר' בנימן זאב יסבור ג"כ כשיטת הש"ך ס"ק מ"ג דהיכא דעשה לו טובה ל"ב לתועלת חבירו והש"ך ג"כ אזיל לשיטתי'. ולפ"ז לפי מה שהוכיח בשעה"מ דלא כהש"ך רק דבעינן לתועלת חבירו. א"כ אף נודר בעת צרה יש לו התרה כשיטת מהר"ם מינץ סי' ע"ט והובא בש"ך. וזה דבר חדש לולא דברי הראשונים אך מ"מ אם אין מצוה בהיתרא מסתפינא להקל מטעם היתר הנ"ל אך בנ"ד שיש מצוה בהיתרא. וגם צורך פרנסה מיקרי מצוה ע"כ הדבר פשוט להתיר לכתחלה:
ב ודרך אגב ראיתי בתשו' מהר"ם מינץ סי' ע"ט שכ' דאף נודר בעת צרה יכול לישאל על נדרו ומצוה לישאל עליו דנודר כאלו בנה במה. והא דכתבו תוס' חולין דף ב' גבי יעקב שנדר נדר בעת צרה משום דמצוה לידור בעת צרה היינו דלע"ע מצוה לידור. ואם אח"כ יהי' מצוה לישאל ולא יקיים יהי' אח"כ אונס אבל מ"מ הוה חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה יש לו זכות בעת צרה ע"כ. הנה דבריו צ"ע דא"כ אמאי קיים יעקב נדרו והקב"ה צוה לו לקיים ואמאי לא שאל על נדרו. ולכאורה י"ל לפמ"ש המ"ל פ"י מה' מלכים בשם הירושלמי בנזיר דישראל יש להם היתר חכם ועכו"ם אין להם היתר חכם והיא פלוגתא שם. שמא אבות הי' להם דין ב"נ לחומרא ולא לקולא ולא הי' יכול לישאל על נדרו. ובהכי יש לישב דברי רש"י בחומש התמוהים מאוד שכ' בפ' ויחי בפסוק עלה וקבור את אביך כאשר השביעך שהי' ירא פרעה לאמר עבור על השבועה שמא יעבור על השבועה שנשבע שלא לגלות שאינו מכיר לשון הקודש. ואמנם בש"ס דסוטה ל"ו ע"ב מבואר שאמר לו זיל אתשיל אשבועתך א"ל ואיתשל נמי אדידך ואמאי לא מייתי רש"י כדברי הגמ', וכבר תמה ע"ז בספר יעלת חן להכי יש לומר לפמ"ש בפרשת דרכים דענין זה אי הי' לאבות דין בן נח לחומרא או הי' דינם כישראל ובגוים לא יתחשבו אף לקולא הוא מחלוקת קדום דתנאי עיי"ש א"כ י"ל דש"ס דידן ס"ל דהי' דינם כישראל אף להקל להכי אמרו שישאל על השבועה. אך רש"י בחומש כתב למ"ד דאבות דינם כב"נ לחומרא ולא הי' מהני שאלה ולכן פי' שהי' ירא לאמר עבור על השבועה ואמנם ממה דלא שאל יעקב על נדרו י"ל דהי' נדר לדבר מצוה ואין רשאי לישאל:
ואמנם בגוף סברת מהר"ם מינץ הראה חתני הרב הגדול מ' נתן נ"י דסותר לדברי הר"ן נדרים ט' ד"ה ר"י אומר וז"ל ואי תימא דנודר ומשלם טוב משאינו משלם וכ' דלא תימא שבשעת נדרך אתה מוסיף זכות ואם אח"כ שכחת או נאנסת לא הפסדת את שכרך שאינו כן שאין השכר בשעת הנדר אלא בשעת תשלומין הרי דאם נאנס אח"כ אין לו שכר על הנדר ולא כמהר"ם מינץ שכ' דיש לו שכר כאדם המחשב לעשות מצוה ונאנס ושמא נהי דאח"כ אם נאנס אין לו שכר מ"מ לע"ע אגונא אגין עלי' להציל מחליו ואין להאריך בפרט זה הפעם:
ג והנה כת"ה חקר אם השו"ב נאמן ששאל בפני ג' אחרי שהלכו לארץ ישראל ומקור הספק לפ"מ שכ' הרדב"ז הובא בפתחי תשובה סי' רנ"ח ס"ק ז' דאף דנודר לצדקה מהני שאלה מ"מ החכם המתיר חייב נידוי ואם אמר ששאל נדרו בפני ג' שאינם כאן אינו נאמן דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וה"ה כאן כיון שאין להתיר לו לכתחלה רק בדיעבד מועיל אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין. וזה ליתא דיש דבר מצוה להתיר לו א"כ מתירין לו לכתחלה כמ"ש לעיל ושוב נאמן שהתירו לו. וע' בפתחי תשובה סי' רכ"ח ס"ק י"ד דבחרם שנדר שלא יהי' עוד חכם הקהל מצוה איכא אפי' נמצא חכם אחר כמוהו עי"ש בשם הראנ"ח וה"ה בשוחט כן הוא לפמ"ש לעיל בשם הב"ח:
והנה בעיקר הדין אי שוחט עבר על שבועה ושחט באיסור או עבר על שבועה בענין אחר ואח"כ נשאל על השבועה אם נימא כיון דעוקר נדרו למפרע לא נפסל לשחיטה לכאורה נראה לי כן כיון דנעקר נדרו למפרע ולא עבר על האיסור כלל וכן מוכח קצת ממה שכ' המ"ל בשם הרשב"א פ"י משבועות דאף דנדר על דעת רבים אין לו התרה, מ"מ אם כבר עבר יש לו התרה הואיל דהוי דבר מצוה שלא יעבור למפרע אמנם הגאון מהרש"ק בחלק ב' בנדרי זריזין קונטרס כינוי נדרים סי' ר"ו כתב דאם עבר על שבועה אף שנשאל ונעקר למפרע פסול לעדות וה"ה בשוחט פסול. וחילי' מהא דאמרינין בנזיר אישה הפרם וד' יסלח לה באשה שלא ידעה שהפר לה ועברה דצריכה כפרה הואיל ונתכונה לבשר חזיר וה"ה מה"ט פסול לעדות ולפענ"ד אינו דומה שוב מצאתי בפתיחה כוללת לפמ"ג א"ח חלק א' אות כ"ו שנסתפק אי פסול לעדות מדרבנן בנתכוין לדבר איסור ועלה בידו דבר היתר ומ"מ נ"ל דבשאל על נדר שכבר עבר לא מיפסל לעדות כיון שעקר למפרע והוא תיקון החטא. וע' בתשו' אחרת לקמן שכתבתי מזה ות"ד דשם בנתכוין לאכול בשר חזיר מכין מכות מרדות כמבואר במשנה דנזיר ומ"ה נפסל לעדות משא"כ בנדר ששאל. כדמוכח מתוס' גיטין ל"ג ומתומים סי' ע"ג. דבפסול לעדות בעי שיהי' רשע אם עבר עבירה כאן כיון שנשאל ונעקר למפרע ולא עשה איסור בפועל נהי דצריך כפרה על מחשבה אבל לא נפסל לעדות. הואיל ועל גוף המעשה לא נענש דנעקר למפרע איברא לפ"מ דמבואר בשיטה מקובצת ב"ק ר"פ הכונס דכל היכא דחייב לצי"ש פסול לעדות. ולדעת תשו' הר הכרמל דהיכא דעבר אמי שפרע פסול לעדות יש לומר דה"ה היכא דעבר על השבועה ונשאל פסול לעדות אבל גם במי שפרע אין הלכה כדבריו וע' ח"ר סי' ב' אות נ"מ וסי' ח' אות ז' שהארכתי בדינים הנ"ל ומ"מ בנידון דידן אין נ"מ בזה דכיון דהוא אומר ששאל לג' והותר הנדר ויש לו פתח חרטה הניכר לעין כל ומתירין לו לכתחלה הדבר ברור שנאמן. ובענין מה שמתה אשתו ויש לו על ידי כן פתח חרטה הנה מה דמיתה הוה נולד י"ל לפמ"ש הב"י בסי' רכ"ח דדוקא דימותו שונאיו בחייו לא שכיח ומ"ה מיקרי נולד מה דכתיב כי מתו כל האנשים אבל מיתת אשה שכיח הוא לפמ"ש תוס' ריש הכותב דרוב פעמים מסתכנות בלידה ושוב ל"ה נולד אך אף אם הוה נולד מ"מ כשעושין מזה חרטה דמעיקרא מהני. ומה שמפלפל כת"ה בענין אם עבר על השבועה ושחט באיסור אם השחיטה אסורה עיין זקיני ת"ש ובשמ"ח סי' ב' סעיף כ"ב. ובחתם סופר סי' ו' הרחיב הדיבור בענין כמדארל"ת אבל בנ"ד אין צורך לכל זה דהדבר ברור דנאמן ששאל לג' ורשאין לאכול משחיטתו משופרא שופרא. ואף העדים רשאין לאכול מהשומן שנשאר משחיטתו מכבר בלי שום חשש וד' יצילני משגיאות:
והנני ידידו: