שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן מז
ב"ה:
פרעמישלא תרל"ח:
לכבוד הרב המאה"ג בנש"ק מוה' מנחם מענדל מארילס נ"י האבד"ק דובעצק: ע"ד השאלה באחד שהי' לו פרה מסוכנת וצוה לנכרי לנחרה ואנשי העיר חשדו אותו שנחרה בעצמו ומכרה לנכרים. ורצו לאסרו שלא ימכור בשר כשר ואמנם ביען שהתנצל שהיתה הפרה מסוכנת ולא הי' לו שהות לקרוא לשוחט ושהוא לא נחרה בעצמו עשה כתב שקבל עליו המוכר בשר בח"ח ובשד"א ובנדר עד"ר שאין לו התרה בפ"מ שלא לחזור עולמות שאסור לו להיות בשותפות בעסק מכירת בשר עם שאר מוכרי בשר ושאסור לו למכור בשר כשר רק ביוקר ג' צ"ל מבשר טריפה ובהכתב מבואר שביען אשר עוסק בשותפות עם אנשים הוא מכשיל לרבים קיבל עליו כזאת ובאם שיתודע הדבר שעבר על הנ"ל היינו בעסק השותפות קיבל עליו שאסור לו לעולם להיות מוכר בשר ונעשה בהסכמת הרב ואנשי העיר וטובי העיר וע"ז חתמו הרב והרבה יחידים ומבואר שליתר תוקף ועוז בא בעצמו עה"ח וקיבל עליו כל הנ"ל בפ"מ וע"ז חתם המוכר בשר הנ"ל וחתמו עדים שהוא חתם א"ע וקיבל בפניהם כן ושוב התאספו אנשי העיר ביום שאחריו והתירו להיות בצותא חדא עם אחד אך שהוא יחתום בח"ח ובשד"א שלא יעשה שותפות עם שאר הזובחים ועתה זה האיש בא במצור ובמצוק וטפלא תלוי בי' שואל ומבקש התרה על הנדר כי אין לו מבוא פרנסה זולת שותפות והאיש הזה לא יצא מעולם מכשול על ידו ולא נשמע עליו דבר מכוער:
א תשובה הנה מבואר בש"ע סי' רכ"ח סעי' ל"ז דהנשבע על דעת חבירו שלא לעשות דבר פלוני אעפ"י שנתן לו חבירו רשות לעשותו צריך שיתירו לו ג' הדיוטות א"כ בנ"ד שמבואר בהשאלה שביום שאחריו התירו לו להיות שותף עם אחיו יעקב בודאי עשו כדין עפ"י היתר בדרך שאלה ופתח. דלא הי' מועיל רשות שהרבים נתנו לו ולפ"ז יש לדון מצד נדר שהותר מקצתו הותר כלו דאף שמבואר בסי' רכ"ט סעיף א' דאם נדר או נשבע לחבירו והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר כלו ומבואר בטו"ז דדוקא דאמר הריני כאלו התקבלתי. אבל לא בהותר דרך פתח ושאלה. אך להטו"ז שם לא מועיל הותר מקצתו רק במשנה ולא במעמיד דבריו והש"ך חולק עליו שם ומ"מ אין לסמוך ע"ז דשמא חשבו הרבים דסגי כשנותנים רשות כיון שנדר על דעתם ובזה ל"א נדר שהותר מקצתו הותר כלו כמ"ש סי' רכ"ט וגם י"ל כיון שהרב הי' בשעת הנדר. סתמא דעתו הי' שיוכל הרב להתירו. וא"צ היתר בדרך שאלה ופתח וע"כ לא שייך להתיר מטעם נדר שהותר מקצתו. וגם יש לחוש שמא לא חשו המתירין להנדר כיון שהי' נדר בהכתב ולא כתב בעצמו הכתב רק חתם ול"מ החתימה לאסור עליו בנדר כמבואר בפוסקים ומה שמבואר שקיבל בפ"מ הם ידעו שלא קיבל בפ"מ ולא חשו רק לחרם דמועיל בכתב לדעת קצת פוסקים אף בהחתימה לבד מדין יד כמבואר בח"ס ומהרשד"ם ולא התירו רק חרם וחרם ניתר מכאן ולהבא ול"א הותר מקצתו הותר כולו. ולפענ"ד נראה דהיכא דאיכא אומדן דעת דהמתירין אלו ידעו שאם הותר מקצתו הותר כולו לא היו מתירין כלל הנדר ל"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו. דהוי היתר בטעות. וגם היתר בטעות ל"ה היתר עיין מה שכתבתי בספרי לא"ח סי' קט"ז אות ט' וי' באריכות מדין היתר בטעות על כן בנידון דידן כיון שכפי הנראה לא רצו המתירין להתיר לו כל הנדר ל"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו והרבה יש לפלפל בדין זה בפוסקים. אך גם בספרי לא החלטתי הדבר אם הותר בטעות ל"מ וקצת משמע כן מדלא מצינו דמהני שאלה על היתר. וע"כ אף היתר בטעות הוה היתר ודוק:
ב אמנם אף אם לא הותר כל הנדר יש להתירו עכשיו דאף דנדר על דעת רבים מ"מ כיון דלדבר מצוה מתירין ומבואר בסי' רכ"ח סעיף כ"א ברמ"א בשם רשב"ץ דאף לצורך פרנסה הוי דבר מצוה על כן מתירין. ואין לומר דהוי לטובת חבירו ואין מתירין בלא דעתו דזה דוקא בשביל טובה שעשה לו מחמת השבועה וכאן לא עשו לו טובה. ואף דנדר לתועלת חבירו בשביל שהי' יכול להרע לו ולא הרע מחמת השבועה מבואר בפוסקים דיכולין להתיר לו בלא הסכמת חבירו רק שיודיע לו משום חשדא וכאן יכלו להרע לו אבל לא עשו לו טובה. ועוד אולי ל"ה שום תועלת לאנשי העיר אם יהי' לו שותפות. רק שחשבו שיהי' להם טובה ובאמת אין להם טובה מזה. וע' נובי"ת חא"ח סי' קי"ז דלדבר מצוה לכ"ע אם אין תועלת לחבירו מתירין לו עיי"ש: ג והנה בעיקר הדבר שהחמירו על זכרי' הקצב הזה שחשבו שאף אם אמת הדבר שהי' הבהמה מסוכנת עשה איסור מה שנחר בעצמו וע"כ החמירו עליו אבל באמת מבואר בתשו' פני ארי' הובא בפ"ת יו"ד סי' קי"ז ס"ק ה' דבהמה מסוכנת מותר לנחרה ומשמע בעצמו הגם דלכתחלה יש לדון בדבר ועדיף יותר ע"י נכרי מ"מ לא עשה איסור ונאמן שהי' מסוכנת. ובשגם שאומר שנחר ע"י נכרי ע"כ י"ל שלא היו יכולין להרע לו ואלו ידעו לא הי' מחמירין עליו. והנה אם אמות הדבר דיש בזה מכשול לרבים אם יהי' לו שותפות אין להתיר דהוי קצת כנדרי איסור מ"מ יש לומר כיון דהקצב הזה לא בא מכשול על ידו עד הנה רק בדבר שחשדו אותו שנחר בעצמו סברו שיש בזה תקנה לרבים אמנם באמת אם הי' הבהמה מסוכנת לא עשה שום איסור ואף דניחוש שלא הי' מסוכנת מ"מ לא עבר רק איסור דרבנן שרצה לעשות סחורה בנבלות וטרפות ול"ה רק דרבנן כמ"ש החו"י הובא בספרי ליו"ד חלק ראשון סי' קמ"ד ובזה ודאי נאמן שלא עשה איסור. על כן אם כמ"ה יחשוב ג"כ שאין בזה אפרושי מאיסורא יוכל להתיר ע"י שאלה ופתח שישאל תחלה על מה שנדר שלא יהי' לו היתר עולמית ואח"כ ישאל על גוף הנדר והשבועה והחרם. ומה ששאל כת"ה אם צריכין שיהיו כל האנשים שחתמו על הכתב ושהיו אצל הנדר. הנה מבואר בסי' רכ"ח ס' כ"א דנדר ע"ד רבים מסתמא כונתו על אלו שעמדו לפניו על כן אם לפי הבנת כת"ה יסכימו כולם מה טוב שיהיו הם המתירין אך אם אולי לא יסכימו ועוד ימחו בההיתר ומסתמא נאמר שהם מסכימים להתיר נדר שיש מצוה בהתרתו. והנה אם כבר עבר על הנדר ההיתר גופא דבר מצוה ומתירין כמ"ש הרשב"א הובא במ"ל פ"ו דשבועות ובתומים סי' ע"ג: אמנם זולת זה כבר כתבתי דצורך פרנסה הו' דבר מצוה ושוב נ"ל דאף אם ימחו מקצתם כיון שהרוב יסכימו סגי דאינו דומה למ"ש הריב"ש הובא בש"ך ס"ק נ"ח דשם פירש ע"ד הקהל לגדולים וקטנים ובעי שיסכימו כולם משא"כ בנ"ד שלא פירש רק סתם ע"ד רבים סגי ברוב שעמדו:
ד והנה א"ש לעיל דהיכי דאיכא אומדנא כדעת המתירין דאלו ידעו שיותר כל הנדר לא היו מתירין ל"ש לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו דהוה התרה בטעות יש לישב בסוגיא דגיטין אהא דכהן נושא נשים בעבירה דנודר ועובד והקשו בגמ' שמא ילך לחכם ותירצו שצריך לפרט הנדר ואכתי ניחוש שמא ידור בלחש גם על דברים המותרים, וילך לחכם ויפרט נדרו בדברים המותרים ונימא נדר שהותר מקצתו הותר כולו ומה מועיל הנדר. וכן יש להקשות גם באשה הנודרת לכתובתה רק לפמ"ש ניחא דגם כאן הוי אומדנא דאם ידע החכם שיתבטל כלו לא הי' מפיר לו ול"א נשמה"כ וע' בברוך טעם שער הכולל דין י' ד"ה, ועפ"י ההקדמה הנ"ל שפי' דברי הגמ' שיהי' ההיתר מצד נדר שהותר מקצתו, ולפמ"ש ניחא דל"ש כאן נדר שהותר מקצתו ואדרבה ההיתר הוא בטעות אמנם כבר כתבתי בספרי שם דלמ"ד צריך לפרט הנדר משום מילתא דאיסורא ע"כ ס"ל היתר בטעות הוה היתר דאל"כ אמאי חיישינן משום מלתא דאיסורא הרי אז יהי' היתר בטעות. וע"כ דהוה היתר. ועדיין יש לעיין בדבר ואקצר:
והנני ידידו: