אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן מו

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן מו

סימן מד

ב"ה פרעמיסלא את הברכה לפ"ק:

להאלופים המופלגים בק"ק קומפערלינג נ"י:

ע"ד שאלתם בשוחטי קהלתכם שחתמו כתב ליתן סך מסוים להספקת הרב וכל אחד מהשוחטים קיבל ע"ע בשבועה ובנדר עד"ר וע"ד הרב עם עוד שני גדולים בפ"מ. ולשון הכתב נכתב בלשון רבים שמחויבים אנחנו לתת וכן מבואר בהכתב בלשון זה שבאם נעבור על אחת מהאופנים הנ"ל אזי יאסרו ידינו מלשחוט וכו' וכל השחיטות והבדיקות שנזבח אח"ז יהיו אסורים עלינו ועל אחרים כבשר קדשים וחתמו עדים אחר ח"י השוחטים שקראו השובי"ם הכתב ונשבעו כ"א בפ"ע. ועתה עקר שוחט אחד דירתו מק', והשוחט שנשאר אינו רוצה ליתן חלקו באמרו שכיון שנשבעו שניהם ואחד יצא מהעיר הותרה כל השבועה. ושאלו מה דינו של השו"ב:

א תשובה הדבר פשוט דהשוחט הנשאר מחויב לקיים שבועתו כדין שנים שנשבעו יחד ולא נשבעו זה לזה ועבר אחד השני חייב לקיים שבועתו כמבואר בסי' רל"ו ברמ"א. ואף לשיטת המבי"ט שהובא בש"ך שם בעשרה שנשבעו שלא לחתום על איזה דבר ומת אחד מהם נפטרו כלם כבר כתב המבי"ט בטעמו דכיון שנשבעו שלא לחתום וכו' כל אחד לדעת חבירו ולא יגמרו שום דבר אלא בהסכמת רובם אחר המו"מ במעמד אחד. וכיון שנפטר אחד לא יהי' המו"מ שלם ואינו במעמד אחד וא"א אח"כ ללכת אחר הרוב. על כן אם מת אחד בטל השבועה וכונתו דהוי אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נשבעו כיון שא"א אח"כ לילך אחר הרוב כיון שאין הרוב יוצא מתוך מעמד כולם והם לא נשבעו לבטל דעתם לגמרי רק ללכת אחר הרוב וזה א"א ולכן בטל השבועה ובתחילת התשובה קצר. ועל כן אין סותר להפוסקים מהר"ם פדוא ושאר ראשונים כמ"ש הש"ך עיין מבי"ט סי' רס"ד ח"א. אמנם בנ"ד דהשוחט הנשאר על עמדו יעמוד. וכוונת השבועה שיתן כל אחד החצי לכ"ע החיוב עליו לקיים שבועתו. והנה בתשו' בית יעקב סי' קי"א האריך בשנים שנשבעו לאכול ככר ואכל אחד החצי והשני לא אכל אם הראשון מחויב לאכול המותר והרחיב הדיבור בזה. אמנם הדבר ברור דגם שם הם תלוין זב"ז דאם אחד ידיו יפות יוכל לאכול יותר כמבואר בפסחים פ"ט על כן הדבר בספק אם אין החיוב עליו להשלים מה שלא אכל חבירו משא"כ בשנים שנשבעו ליתן איזה סך החיוב על כל אחד ליתן החצי ובודאי חייב לשלם החצי שלו אף שחבירו אינו משלם כלום וז"ב וה"ה כשנפטר מחיובו השני חייב בחלקו ולעיקר שאלת התשו' בית יעקב נ"ל דהיכא שרואה שחבירו אינו אוכל חצי שלו מחויב הוא לאכול דל"ג משנים שלוו מאחד דשניהם ערבין זל"ז וה"ה בנשבעו לאכול ככר. ועוד דהרי כל ישראל עריבים זל"ז ומחויב להציל את חבירו שלא יעבור וכיון דהיכא שנשבעו שניהם לאכול ואכל אחד כולו יצאו ידי השבועה כדמוכח מיוסף שהשביע לכל ישראל ומשה העלה העצמות. א"כ כשרואה שחבירו אינו אוכל החיוב עליו להציל חבירו שלא יעבור ויאכל הוא כולו מיהו יש לחלק דשם לא הי' אפשר שיעלו כולם וע"כ הכוונה. על אחד משא"כ בשנים שנשבעו לאכול החיוב על שניהם ול"מ שיאכל אחד. ולפ"ז אין החיוב על אחד לאכול כולה אם לא אכל השני דע"כ כונת השבועה שיאכלו שניהם וע"כ אם לא יאכל אחד אין החיוב על השני רק על החצי: ב ובתשו' הנ"ל מדמה דין שלו לקרבן פסח שכתב הכ"מ פ"ט מק"פ דין ו' דאם אחד רוצה לצאת ומניח שאר האוכלין אין על היוצא חיוב נותר. ומזה דן דה"ה בדין שלו אם מניח השני באכילה אינו עובר על השבועה אבל אם רואה שאין השני אוכל חייב לאכול כולו ואינו דומה לשם דשם החיוב עליו לאכול שלא יבוא לידי נותר והרשות בידו לאכול כמו שירצה (ומה"ט נלע"ד עשרה שאכלו קדשים ביחד בלא חלוקה, כגון פסח והשאירו כזית כולן עוברין בלאו אע"ג דליכא שיעור כזית לכל חד ותליא בפלוגתא דר"ח ורב המנונא שבת צ"ג עיי"ש וקיי"ל שיעור אחד לכולם ואף דאין לוקין על לא תותירו מ"מ נ"מ דעוברין בלאו משא"כ בחצי כזית ל"ה רק איסור תורה למ"ד ח"ש אסור מן התורה). משא"כ כאן לדעתי אין עליו החיוב רק על חצי מצומצם כמו כל החיובים שאם מחייבים עצמם לעשות אם לא אמר לשון חלק ע' ח"מ סי' רמ"ז וסי' רנ"ג ס' כ"ד ויו"ד סי' רט"ז ס"ז אינו דומא להא דאמרינן בב"ק י"ג ובח"מ סי' ש"ו בשנים שהזיקו כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכתב הרמ"ה דה"ה בשנים שהזיקו וברח אחד וגם לגבי מצוה כגון כופר בשור ואדם שהרגו דאדם פטור דקלב"מ ושור חייב כל הכופר משום דר"נ כמ"ש הרמב"ן במלחמות וה"ה במצוה נימא הכי דשם כל אחד כולה הזיקא עביד כדאיתא בב"ק שם משא"כ כאן כל אחד לא נשבע רק אחצי ודוק ועיין ביד ש מהגאון מלבוב סי' רל"ו ס"ק פלפל בדברי ב"י הנ"ל והנלפע"ד כתבתי:

ג והנה בנ"ד ששני שוחטים נשבעו לתת ד' ר"כ לשבוע יש להסתפק אם לא ישלם אחד אם השני מחויב לשלם כל הסך. כי הנה לפי המבואר סי' ס' בח"מ בשנים שקבלו עליהם לזון אחד דינו כשנים שלוו ושניהם ערבין זל"ז. ע"כ י"ל דגם השבועה היה ע"ז ואם לא ישלם כל הסך גם הוא עובר על השבועה ואף דשער המשפט מפקפק על הך דסי' ס' בשנים שקבלו לזון לאחד דהם ערבין מ"מ גם הוא כתב דהיכא דהי' חיוב עליהם לזון כגון שנעשה בקנין גם על הערבות חל הקנין וה"ה בשוחטים דל"ה מתנה מה שנותנים רק חיוב גמור עליהם גם על הערבות חל השבועה. אמנם י"ל דלשיטת הסוברים בשנים שלוו הוין ערבים קבלנים א"כ תיכף עובר על השבועה. אך למ"ד דל"ה רק ערבים סתם ומחויב המלוה לתבוע לכ"א חלקו ואם אין לאחד לשלם. אז חייב השני הכל א"כ גם בשבועה כמו בנ"ד השבועה לא קאי רק על החיוב ולא יותר מהחיוב וכשאינו משלם האחד אינו עובר הראשון רק על חלקו לבד אם תובע להשני ואין לו לשלם י"ל דאז הראשון עובר על השבועה מכח ערבות וכיון דאנן פסקינן דל"ה רק ערבים זל"ז על כן לע"ע ודאי אינו עובר רק על חלקו:

ד ולפענ"ד דאפי' להפוסקים דשנים שלוו הוי ערבים קבלנים מ"מ בשנים שקבלו לזון לאחד כיון שלא לוה ממנו ל"ה רק ערבים סתם והריטב"א בתשו' הובא בב"י סי' ס' שכ' דינו כשנים שלוו מאחד שמא הוא ס"ל גם בשנים שלוו נעשין רק ערבים ועכ"פ לדינא גם בשו"ב ל"ה רק ערבין סתם. והנה אם נאמר דהוי ערבין סתם יש סברא דלא קאי השבועה רק אחלק שלו דאזלינן בתר אומדנא נהי דבשעת שקיבל בקנין נתחייב מתורת ערבות גם על חלק שני ואינו נאמן לומר דלא קיבל קנין רק על חלקו מ"מ אשבועה נאמן דלא נשבע רק לתת חלקו ע"כ אף אם לא ישלם השני פטור מחלקו כעין מי שנשבע ליתן למשודך סך מסוים ונתקלקלו חובותיו דאין מחייבין למכור כלי תשמישו כמבואר בתשו' הרא"ש והובא בסי' רל"ב (וע' בספרי ח"ר סי' ל"ג) ועוד אף אם נאמר דל"ה אומדנא דמוכח רק סתם אומדנא נ"ל דסגי בהכי דע"כ ל"ב אומדנא דמוכח רק בהך דסי' רי"ח דלשון הנדר כולל יותר. אבל כל היכא שאין בלשון הנדר הכרע ל"ב אומדנא דמוכח ועיין בלשון הש"ך ח"מ סי' ע"ג ס"ק כ"ז על כן אזלינן גם בזה בתר אומדנא. הן אמת דלפמ"ש הש"ך סי' ע"ג ס"ק כ"ג בשם מהר"י בן לב דמצי לומר בשבועה קים לי כמאן דפוטר וכשנשבעתי הייתי סבר שאני חייב והש"ך חולק דכיון שכבר נשבע ל"מ למימר קים לי דכבר חייב א"ע. ולפ"ז אף בנ"ד י"ל כיון דהרבה פוסקים סוברים דהוי ע"ק. אך לענין ממון פסקינן דאין להוציא ממון אמנם בספק שבועה דהוי איסורא אזלינן לחומרא כמו בסי' רי"ז ס"ג לענין כבוש אמרינן ספק נדרים להחמיר וע' בסי' ר"ח מיהו בסי' רי"ט אמרינן מי שאסר דבר אחד בלא זמן אסור בו לעולם ומ"מ מבואר בח"מ בסי' ס' במקבל לזון לאחד נפטר בשנה אחת מנדרו ול"א דהוי כנדר סתם ולעולם הוא לפ"ז יש לחלק בין מחייב עצמו ומשעבד לחבירו בין אוסר דבר אחד עליו. ע"כ גם בזה מצי למימר קים לי כמ"ד דל"ה ע"ק. וגם הש"ך מודה כיון שאין הכרע בלשון השבועה:

ה מיהו בנ"ד ששוחט אחד נסע מהקהילה וקבלו שו"ב אחר ומסתמא לא יקבל השוחט הנשאר רק חצי ממעות השחיטה ל"ש לחייבו על חלק חבירו כיון דל"ה רק ערב על חלק חבירו והיכא דנפטר הלוה מהחיוב פטור גם הערב. ואף דלכמה פוסקים הוה קבלן ורמ"א פסק סי' קכ"ט ס' ט"ו דבקבלן אין הלוה נאמן לומר פרעתי וס"ל דהא דאמרינן בבכורות ובח"מ סי' מ"ט דהיכא דאין יכול לגבות מלוה לא מצי לגבות מערב לא קאי אקבלן כשיטת מהר"מ שבמרדכי הובא ג"כ בתומים סי' הנ"ל ס"ק י"ד אולם הש"ך ס"ק ל"ב והתומים ס"ק הנ"ל חולקים על רמ"א וס"ל גם בקבלן דינא הכי. וכבר כתבתי דאנן פסקינן דדינא כערב סתם ועוד דהיכא דכולי עלמא ידעו דהלוה פטור כגון בשו"ב שנסע ממקומו לכ"ע פטור גם בערב קבלן. אמנם על חלק השוחט הזה א"צ לפנים דחייב לשלם מכח השבועה. ואם לא יקיים שבועתו הדבר פשוט דשחיטתו אסורה אך כ"ז אם לא הי' שינוי בעסק השחיטה אך אם קיבלו שוחט שני שהוא לא יתן להרב וע"י כן מוזיל השחיטה וגם הוא אינו יכול ליתן יש לדון אם ל"ה אונס גם לגבי דידי':

והנני ידידם:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה