אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן מד

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן מד

סימן מג

ב"ה פרעמישלא תר"ן לפ"ק:

לכבוד הרב הה"ג חריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסם מ' שרגא פייבל ראהאטין נ"י האבד"ק זלאטשוב יע"א:

א אשר הקשה כ"ת אהא דאמרינן בנזיר נ"ג רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח ופי' המפרש דהמאהיל על רובע עצמות או רביעית דם טמא לתרומה וקדשים ולא לעשות פסח א"כ מאי מקשה בפסחים ע' אהא דסכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד. קופץ שונה ומטביל מ"ש סכין דמטביל דחזי לפסח קופץ נמי חזי לחגיגה, אמאי לא משני דחיישינן שהבעלים נטמאו ברביעית דם והסכין טבלו משום דחייבין בפסח משא"כ בקופץ דבחגיגה אסורין ומ"ה לא טבלו אותו נלפע"ד לתרץ לפ"מ דאמרינן בזבחים צ"ט ע"ב דאף דאונן אסור בקדשים מ"מ בפסח איידי דאוכל פסח אוכל נמי קדשים וכיוצא בזה אמרינן בחגיגה כ"ה ע"ב אף דבודקין בית הפרס לעושה פסח ולא לאוכל תרומה מ"מ בדק לפסח אוכל ג"כ בתרומה ה"ה די"ל דנטמא באהל ברביעית דם אף דטמא לקדשים מ"מ בליל פסח איידי דאוכל פסח אוכל נמי קדשים ולכאורה יש לחלק דבשלמא בהך דאונן או בית הפרס דהוה רק מדרבנן י"ל כיון דלא העמידו דבריהם במקום כרת ואוכל בפסח אוכל נמי בתרומה שלא יהי' זלזול לתרומה. אבל ברביעית דם דהוה הלכה למשה מסיני ומ"מ לענין פסח אוכל. ע"כ בחגיגה אינו אוכל מידי דהוה אפסח הבא בטומאה דלא מייתי חגיגה אך ברמב"ם פ"ג מטומאת מת ה"ג מבואר שרביעית דם אינו מדין תורה שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אינה מן התורה הגם שי"ל דהרמב"ם כשטתי' דקרי להל"מ ד"ס. וכ"כ בפ"ג מביאת מקדש הי"ג שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אינו חייב אביאת מקדש עיי"ש בכ"מ שעל הלכה מפי הקבלה אינו חייב אביאת מקדש (ועמ"ש בספרי ב"י חיו"ד ח"ר סי' קל"ב אות א"ג בענין זה). אך מדברי המל"מ פ"ה מנזירות נראה שהבין כפשוטו שהרי הקשה ארמב"ם ממ"ש פ"ה מנזירות דנזיר לוקה בטומאת עצמו אף בטומאה שאינו מגלח עלי' ואם ל"ה דאורייתא איך לוקין עלי' ואף שהר"נ בשבת ר"פ כלל גדול כ' הטעם דמעביר ד' אמות חייב משום דהוה כמוציא מרה"י לרה"ר הא לאו הכי אין עונשין על הלמ"מ הרמב"ם לא יסבור כן. שהרי פוסק בפ"ו מביאת מקדש. ערל שעבד עבודה לוקה. דרש"י כ' בסנהדרין פ"ד ע"א דלא לקי שהוא מדברי קבלה ודברי רש"י צ"ע. שהרי מסקינן בתענית י"ז ע"ב דהלכתא גמירי לה ופרש"י ואתי יחזקאל ואסמכינהו אקרא ואיך פרש"י דהוה דברי קבלה אך רש"י ס"ל כר"נ הנ"ל דאהלכה למ"מ לא לקי אבל הרמב"ם יסבור דלקי אהלמ"מ ולכן ס"ל דערל שעבד עבודה לוקה. אך דצ"ע על רש"י והר"נ דס"ל דאהל"מ אין עונשין ואמאי פרוע ראש במיתה כדאמרינן בתענית שם. והרי פרוע ראש נמי לא כתיב רק ביחזקאל. והיא מהלכה למשה מסיני ואמאי הוא במיתה בידי שמים. ומשמע דכש"כ דלקי. וכן פסק הרמב"ם, בה' סנהדרין פי"ז דאפרוע ראש לקי (מיהו י"ל דשם הי' ההלכה בפירוש שילקה ויחייב מיתה. וכן משמע בתענית כי גמירי מיתה ודוק). וע' תענית י"ז דמסקינן דפרוע ראש לא מחלל עבודה וצ"ע בתוס' בכורות מ"ה ע"ב ד"ה ובשאר דברים שהקשו אמאי נקט שכור ספ"ק דזבחים הו"ל למימר שתויי יין ופרוע ראש וצ"ע מה הקשו והרי זה לא מחיל עבודה:

ב ובדברי הר"נ הנ"ל דאין עונשין מהלכה לא מצאתי מי שביאר דבריו והפרמ"ג בפתיחה כוללת או"ח גם בשושנת העמקים סוף כלל א' הביא דבריו בפשיטות וכ' שם טעם למה עונשין על שיעורין שהם מהלכה הואיל שעיקר הדבר מפורש בתורה וראיתי לאחד שמביא כן בשם הריטב"א מכות. ולפענ"ד צ"ע גם נראה שהרמב"ם לא ס"ל כן הן אמת דאם הרמב"ם ג"כ יסבור כן ניחא הא דפסק פ"ג מביאת מקדש דאין חייבין על ביאת מקדש רק אדבר שמפורש בתורה. וי"ל הטעם דאהלכה אין עונשין ומ"ה גם קרבן אינו חייב אמנם כבר כתבתי דמערל שעבד חייב מלקות מוכח דעונשין גם מרמב"ם הנ"ל שפוסק בטומאה שאין הנזיר מגלח דלוקה. מוכח דעונשין על הלכה (והנה בירושלמי נזיר פ"ט ה"א אמר ר' ינאי וכי לוקין על הלכה ומזה תקשה להרמב"ם לפמ"ש דס"ל דלוקין על הלכה אמנם לגירסת הק"ע שם לק"מ דהוא פירש דאהא דאמרינן שם דאם נזירות בעבד הלכה והא שכופין האדון נמי הלכה אמאי לוקה כיון שמהלכה כופהו ומשני אלא אם נזירתו מדאוריתא ומדרבנן כופהו לוקה עיי"ש וצ"ע כיון שהוא אונס מדרבנן אמאי לוקה לפמ"ש תוס' שבת ד' דהוה אונס ולפמ"ש בספרי ב"י או"ח סי' מ"ז אות ג' הכונה בהירושלמי שנטמא בעצמו דהוה תחילתו בפשיעה ול"ק מתוס' שבת הנ"ל. ובעיקר הדבר אם לוקין על הלכה ע' פמ"ג ריש פתיחה כוללת באו"ח דהוא מחלוקת בין ר"י לר"א בגיטין ס' אם רובן בע"פ ומיעוטן שכתב ולפ"ז לר"י אין לוקין וע' מ"ש לעיל סימן ל"ח אות ג' וזה טעם הרמב"ם ואקצר) ומה שפסק דערלה בח"ל אין לוקין כדמשמע מדבריו פ"י ממא"ס שכ' וכל האוכל כזית לוקה בד"א בארץ ישראל וכו' י"ל דכן הי' ההלכה שאינו רק אסור. כמו שהי' ההלכה דספיקו מותר כמו שמביא הרמב"ם שם:

ג מ"מ לדעתי דמאן דס"ל בנזיר דנטמא ברביעית דם עושה פסח ע"כ ס"ל דטומאה דרביעית דם אינה מה"ת. דאס"ד דהיא מה"ת איך עושה פסח בטומאה. ואוכל הפסח והרי טומאה לא הותרה רק בציבור ולא ביחיד ולומר דכיון דכרת א"ח בטומאה שהיא מהלכה עשה דפסח דוחה לל"ת אף שיש לו תקנה בפסח שני ועוד נאמר דכיון דאין לוקין על טומאה שהיא מהלכה. ובשושנת העמקים כלל ב' הובא בספרי חיו"ד ח"ר סי' קמ"ב בש"ה כ' דעשה דוחה לאו שאין לוקין עליו אף שלא בעידנא. וה"ה דעשה דפסח דוחה לאו שאין לוקין עליו אף שיש לו תקנתא בשני (וע' תוס' זבחים ק' ובספרי לאו"ח סי' ח"י) והא דאמרינן בפסחים ט"ז ע"ב ומנחות הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור והרי אף ביחיד הותר מכללו בנטמא ברביעית דם דמותר לעשות פסח היינו לפמ"ש דהטעם דעשה דוחה ללאו הבא מהלכה ולא מיקרי הותר מכללו כמ"ש תוס' יבמות ה' ע"ב ד"ה כולה משעטנז עדיין קשה לפ"מ שכתבתי לעיל דס"ל לרמב"ם דלוקה על טומאה שנלמד מהלכה ואיך יעשה פסח בטומאה והלא יש לו תקנה בשני וע"כ צ"ל להאי מ"ד דרביעית דם אינו מן התורה ולא העמידו דבריהם במקום פסח על כן שפיר י"ל דמותר לאכול גם חגיגה כדכתיבנא בראשית דברי. הן אמת דעדיין קשיא מטומאת התהום דעושה פסח כדאמרינן בפסחים פ"א לישני דמ"ה צריך לטבול הקופיץ דשמא הבעל שאבד הסכין נטמא בטומאת התהום דאינו אוכל בחגיגה אך אם נאמר דרביעית דם ל"ה מן התורה ה"ה טומאת התהום. דאל"כ הק"ל איך אוכל פסח והרי הוא טמא ואם זה גופא הלכה שיאכל פסח הרי הותרה טומאה אף בקרבן יחיד ולמה אמרו בש"ס דוקא בצבור ודו"ק ועדיין יש לעיין בזה: ד ובעיקר הדין דאונן מותר בליל פסח אף בשאר קדשים זה רק לתירוץ ר' ירמי' בזבחים צ"ט ע"ב אבל לא לתירוץ רב אסי ולא כטורי אבן חגיגה כ"ה ע"ב שמצדד לומר דגם רב אסי מודה לדינא לר' ירמי' ומה דקשיא לטורי אבן שם על רב אסי דלא ס"ל מיגו דאוכל פסח אוכל קדשים אמאי אמר' בחגיגה דבדק לפסח מותר בתרומה משום מיגו. נלע"ד דעולא דאמר בחגיגה בדק לפסח מותר בתרומה כשיטתי' דס"ל בזבחים ל"ב ע"ב הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו וסוגיא דזבחים צ"ט ע"ב לא יסבור הואיל ואישתרי. וה"ט דהרמב"ם אינו מביא הא דבדק לפסח מותר לאכול בתרומה (שהקשה בהגהות מנ"ח על הרמב"ם) משום דס"ל כתירוץ ב' בזבחים צ"ט הנ"ל ולא ס"ל ג"כ הואיל ואישתרי. ע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"ה סוף אות ה'. שהוכחתי דרמב"ם לא ס"ל הואיל ואישתרי ומ"ה לא מביא הך דבדק לפסח מותר בתרומה. וממשנה דאמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן על התרומה אין ראי' דשם הוה בבת אחת והוה זלזול אם לא נאמן על התרומה משא"כ בבדק לפסח שאינו אוכל בבת אחת י"ל דל"ה זלזול כל כך ועכ"פ כיון דגוף הדין תליא במחלוקת לא רצה לתרץ בפסחים ע' כקושיתו של כת"ה או כקושיתי דחיישינן לטומאת התהום כיון דלחד מ"ד מותר נמי בחגיגה לא רצה לשנויי בדבר דתליא במחלוקת:

ה ודע דכל הפלפול והקושיא של כת"ה הוא רק לפי מה שנראה מהמפרש דלנזיר ולעושה פסח אינו טמא כלל אבל באמת אין כוונת הגמרא רק דלנזיר אין סותר המנין אבל הימים אלו אין עולין כמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' נזירות ה"ז ובעושה פסח הכונה דאם חל ז' שלו בע"פ שוחטין וזורקין עליו דבטומאה שהנזיר מגלח אין שוחטין וזורקין עליו ולערב הוא טהור גמור ואוכל בפסח ובשאר קדשים וכן משמע מהרמב"ם פ"ו מק"פ ול"ק קושיתו. אך זה לשיטת הרמב"ם דאין שוחטין וזורקין בשביעי שחל בע"ש רק בטומאה שאין הנזיר מגלח אבל לתוס' ושאר פוסקים דשוחטין וזורקין תמיד בשביעי לאחר שטבל ע"כ הפי' בגמרא כפשטי' וע"ז סובב כל דברי הפלפול: ו ודע דלמה שכתבתי דה"ט דמה שאינו מפורש בתורה אינו חייב בביאת מקדש משום דאין עונשין על הלכה לפ"ז גם על טמא ששימש במקדש אינו חייב רק בטומאה שהנזיר מגלח דלא כמ"ש במנ"ח מצוה רס"ה וגם בספר ערוך לנר ובתשו' שואל ומשיב מה"ת ח"ד סי' קל"ז שהקשו אהא דמקשה בשבועות י"ז טמא ששימש היכי משכחת לה הא חייב אביאת מקדש ולא משני דמיירי בטומאה שאין הנזיר מגלח דגם על זה אין עונשין מהלכה. והכי מוכח מדכהן שנטמא בטומאת התהום עושה פסח. ואס"ד דחייב כרת משום שימש בטומאה איך עושה פסח והא פסח יחיד אינו דוחה טומאה וע"כ כיון שהוא מהלכה אין עונשין ועשה דפסח דוחה ללאו שאין לוקין עליו כדכתיבנא לעיל וע' בספרי חיו"ד ח"ר סי' קל"ב אות ג' הבאתי ירושלמי פסחי' סוף פ"ח פלוגתא בספק טומאה ברה"י אי חייב אביאת מקדש י"ל דפליגי אי עונשין על הלכה דספק טומאה ברה"י הלכתא גמירי. אך המעיין בירושלמי בפסחים שם יראה דלא פליגי בזה ואכ"מ. וע' תוס' תמורה י"ח ד"ה ל"ל קרא מוכיח דהלכה למשה מסיני קיל מאיסור עשה (ועי' לעיל סי' ל' אות כ' הוכחתי מיבמות ל"ג דמשני בכהן שחתך אצבעו בסכין טמאה דחייב אטמא ששימש אף בטומאה שאינו חייב אביאת מקדש ומצאתי כעת במנ"ח שזכה בראי' זו מ"מ י"ל בטומאה שהיא מהלכה אין חייב בטמא ששימש):

ז ובעיקר הדין דרביעית דם דאין הנזיר מגלח עיין תוס' ברכות י"ט ע"ב ד"ה מדלגין שהוכיחו דאע"ג דאין הנזיר מגלח הכהן מוזהר דהרי רביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן לי' מעל כל נפשות מת לא יבא אע"ג דאין הנזיר מגלח ומהרש"א הק' איך הוכיחו מזה דכהן מוזהר דמשם אין מוכח אלא דמטמא. ודבריו תמוהים מאוד דהרי ילפינן מעל כל נפשות מת לא יבא דזה אזהרה לכהן שלא יטמא ברביעית דם, וכבר תמהו עליו המפרשי' ולענ"ד נראה דצדקו דברי המהרש"א דהרי אמרינן בנזיר נ"ב ע"ב כי קתניכל היכי דנזיר מגלח על אהלו לאפוקי עצם כשעורה ואיבעית אימא כי קתני כל היכא דהדר בי' לאפוקי רביעית דם דלא הדר בי' שהרי למודו של ר"ע בידו ועוד המקרא מסייע ועל כל נפשות מת לא יבא ופירש המפרש דר"ע ס"ל דעל רביעית דם הבא מב' מתים הנזיר מגלח עיי"ש ולתירוץ ראשון מדקתני רביעית דם ע"כ נזיר מגלח לר"ע. א"כ איך הקשה התוס' מר"ע דכהן מוזהר אפי' דנזיר אין מגלח. וע"כ צ"ל שהקשו מר' ישמעאל פ' בהמה המקשה דגם הוא ס"ל דרביעית דם ממת אחד מטמא ויליף לה הקשה מהרש"א דמזה לא מוכרח רק דמטמא ולא דכהן מוזהר. שוב מצתי בס' לקוטי מהרי"א בשם ס' שם אהרן שהרגיש קצת בהך דר"ע להקשות על תוס' ולפענ"ד זה כונת מהרש"א והנה ע"ש בספר הנ"ל דר"ע לא ס"ל רק דרביעית דם בטומאת אהל הנזיר מגלח ועל מגעו ומשאו מודה דאין הנזיר מגלח כעין שכ' הראב"ד פ"ג מטומאת מת להלכה. ומזה מייתי תוס' ראי' דמשמע לתוס' דמעל כל נפשות מת יליף דעל מגעו הכהן מוזהר. ומהרש"א הקשה שמא אין הכהן מוזהר וקרא מיירי בטומאת אהל. זה יתכן לפמ"ש בספרי חיו"ד ח"ר סי' נ"ב סוף אות ה' ד"ה ודע (בהגה"ה שבין שני חצאי עגולי) דר"ע הודה לר"א דאין דנין ק"ו מהלכה עיי"ש שהוכחתי מתוס' רזה ט' ע"ב ר"ע מודה דאין הנזיר מגלח על מגעו. ושם הבאתי דברי הגאון רח"כ מאו"ח סי' ט"ו דר"ע ס"ל דנין ק"ו מהלכה. גם הבאתי שם דברי הגאון ר' אלי' מווילנא פ"ג דידים שפי' דר' יהושע ס"ל דנין ק"ו מהלכה רק שאמר כן הלכה. הכונה שההלכה הי' בפירוש דרביעית דם אין הנזיר מגלח ונדפס בטעות שם על עצם כשעורה וצ"ל על רביעית דם. ומה שכ' שם ומשמע דר"ע הודה הכונה שהודה לר' יהושע דרביעית דם אין הנזיר מגלח על מגעו ומשאו ועל אהלו מגלת כדמוכח מנזיר. ולעולם ס"ל לר"ע דנין ק"ו מהלכה. ולפ"ז נכונים דברי התוס' ומהרש"א הנ"ל אף אם נאמר דנין ק"ו מהלכה לר"ע כיון שהי' ההלכה בפירוש דברביעית דם אין הנזיר מגלח על מגעו. (וע' לעיל סי' ב' סוף אות ז' הבאתי דברי השטמ"ק ב"ק דף י"ח דר"ע ס"ל דנין ק"ו מהלכה ודוק והנני ידידו:

ש הלכות נדרים סימן מה ב"ה ברעזאן תרכ"ט לפ"ק. לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסם א' יצחק שור נ"י האבד"ק קיטוב יע"א: ע"ד אשר דרש ממני נידון משרת הרבנות מעיר א' איך ששלחו יח"ס קאנסעס לרב א'. לעטרתו במשרת כהנת הרבנות בקהלתם. וקודם שבא הרב לשם נפרדו ונחלקו אנשי העיר ובאו לפלגות ראובן. ומקצתם בחרו להם רב אחר. ועתה יושב בקהלה הזאת עוד רב והרב הגאון המובהק האבד"ק לבוב התרה בהרב הנ"ל שלא יבא בעיר. אחרי שכבר חתמו קאנסעס לרב אחר ולא שמע לדבריו. ועתה הצית ריב ומדון בסבכי העיר וכחמשים איש מהצד של הרב הא' אסרו הנאתם בנדר עד"ר על הרב הבא בגבולם ושאל כת"ה אם מותר הרב ליטול הפרס שהוקצב משחיטת העופות והבהמות:

א תשובה כבר עפעפיו השירו לנגדו בדברי התשב"ץ ח"א סי' קל"ח ובדברי המהרי"ט ח"א סי' ה' ומח"א ה' שבועום סי' ט"ז. וה' גביית חוב סי' ג' ומחיבת הקודש אעביר פרקא דא ואתני'. הנה בתשב"ץ אוסר ליהנות מהפרס אחרי שיש בהמעות מאיסור הנאה והמהרי"ט התיר אחרי שאינו לוקח הפרס מרד האוסר רק מיד הגבאי'. וחילי' מהא דאמרינן בנדרים פ' ר' אלעזר דף ס"ה, ע"ב פותחין לו מן הכתוב שבתורה ומקשה שם בגמ' נימא כל דמעני לאו עלי נפל מאי דמטי לי לפרנסו בהדי כ"ע מפרנסי לי'. ופי' הר"נ ורשאי הוא בכך אעפ"י שאסר הנאתו שהרי לא יתן בידו אלא ביד הגבאי ע"ש שהאריך. ובמח"א כתב דתה תלי' בפי' הרא"ש והר"נ. דהרא"ש פי' דהגבאי יתן חלקו לעניים אחרים וחלק אחרים יתנו לו עיי"ש. ולי צ"ע ע"ד הרא"ש בזה דכיון דס"ל להרא"ש דממעות שלו אינו יכול ליתן לו רק ממעות אחרים. ולאחרים יתן מעות שלו. א"כ הו"ל חליפי אסורי הנאה. אך י"ל דהיכי דהדירו חבירו תלי' באבעי' דרמי בר חמא בנדרים מ"ז. ולפי' תר"נ שם ובפ' הנודר מן הירק דדוקא בהחליפן הוא בעי רב"ח אבל בהחליפן אחר מותר הכא שהחליף הגבאי העני מותר. והרא"ש בפסקיו הקיל יותר מהר"נ. וס"ל דאפי' הנודר מותר ליהנות בחליפין אם החליפן אחר וכ"ש במודר. וא"כ שפיר פי' הרא"ש דהעני יכול ליקח מהצדקה כיון שהוא לא החליף. וצ' בש"ך סי' רט"ז ס"ק א'. ובב"י שם צע"ק דלפ"ז יהי' מוכח דאף לכתחלה מותר לאחר להחליפן וליתן לו. ולא משמע כן במשנה דנדרים מ"ג דאיתא שם במודר הנאה הולך אצל חבירו הרגיל אצלו עיי"ש. ומשמע דוקא בכי האי גוונא. דבשעה שהחנוני נותן למודר לא נתן לו המדיר ואינו בעין שרי. אבל שיתן לאחד שיחליפן אסור דאל"כ ל"ל התקנה שילך לחנוני. וע' בנדרים מ"ז ובתוס' ב"ק ק"ט. ושמא אס"ב לכתחלה אסור להעדיר ליתן לאחר שיחליפו. ומשו"ה צריך שילך אצל חנווני ויאמר לו וכו'. אבל בהך דפרק ר"א שהוא אינו נותן להגבאי אדעתא שיחליף. רק שמחליף מעצמו ונותן להמודר זה מותר אף לכתחלה. מיהו מדברי הרמב"ם פ"י דנדרים משמע. דגם בחנווני אסור לכתחלה. רק אם נתן לו מותר ליהנות עיי"ש: ב ובמאי דאמרן יצדקו דברי המהרי"ט. שלכאורה צ"ע בדבריו חדא כמ"ש המח"א דהיכי דקייץ לעניים הרי המודר אסור ליתן להגבאי משום דהגבאי מיד זכה לעניים כמ"ש המהרי"ק ובהך דתשב"ץ ומהרי"ט הוה הפרס קייץ כבר. ועוד מ"ש דכיון שכבר בא ליד גבאי מותר הגבאי לתת אף מעות שלו. וברא"ש לא משמע כן. להנ"ל ניחא דכיון דהגבאי רשאי להחליף לכתחלה וכמ"ש לעיל. מותר לתת אף מעות שלו. דהגבאי זוכה במעות סתם לצורך עניים. ואף דהוא מוכרח לתת הפרס הקצוב להרב ע"ע הרי יכול לתת ממעות אחרים להרב. והמהרי"ט כתב דכבר סילקו הבעלים ידם ממעות. ונתנו ליד גבאי הרי כמונח על הסלע ואומר הרי הם מופקרים. ובמח"א חולק עליו דבודאי להבעלים ניחא שיהנה לעני מממונו כדאמרינין בפ' השותפים גבי קני ע"מ להקנות דמסתמא ניחא שיהנה האב מנכסיו. לפענ"ד אין ראי' משם. דכמו שכתב הב"ש באה"ע סי' ל"ה ס"ק כ"א דבדבר שאין קפידא להחליף כגון במעות אם נתן לשליח והשליח קידש לעצמו במעות המשלח ל"ה גזילה ועיין בבית אפרים ח"מ סי' מ"ט. כש"כ אם נתן לצדקה והרי נותנים ליד הגבאי. סילק ידו ממעות זה כיון שיכול ליתן לעני ממעות אחר. ואין קפידא בזה. ואין ראי' מפ' השותפים דשם רוצה שיהנה האב מסעודתו והוא יודע שבודאי יבוא ליד האב. משא"כ היכא שנותן ליד גבאי. וגם אחרים נותנים לו. והבעלים אינם יודעים למי יתן מעות אלו הוא נותן לגבאי לתת מעות אלו למי שירצה. וסילק ידו ממנו:

ג והמח"א ס"ל דהגבאי אינו יכול לזכות לעניים שאינם ידועים. וגם הוא אינו זוכה דהבעלים לא סילקו ידם כיון שרוצים שהעניים יהנו ממעות שלהם. ובזה לא ס"ל לרי"ף וראשונים כמח"א דהרי הרי"ף ס"ל דהגבאי קונה במעמ"ש. וכתב הש"ך סי' קכ"ו ס"ק פ"ו דאף דשליח ל"מ במע"ש הגבאי יד עניים ועדיף משליח ואס"ד דלא מצי לזכות לעניים דלא קץ איך מהני מעמ"ש. ודוחק לומר דדוקא בעניי דפומבדיתא דקץ מהני מעמ"ש דלא משמע כן מסתימת הפוסקים ואם גם הוא אינו זוכה מה מהני מעמ"ש. מי הוא הזוכה. וע"כ צ"ל דהגבאי קונה לעצמו דהוא יד עניים. והבעלים מסלקים כוחם. והוא הזוכה. ואח"כ נותן הוא למי שירצה. ומ"ה בהך דפ' ר' אליעזר צדקו דברי הר"ן דהוא נותן לגבאי. והגבאי זוכה לעצמו ובשגם אם נאמר טובת הנאה ממון הגבאי יש לו טובת הנאה והוי כאלו הכל שלו וכדאמרינן בנדרים פ"ה דלמ"ד טובת הנאה ממון משלם עבור כל הגניבה. לחד שיטה ועדיף יותר מקני ע"מ להקנות בסוף פ' השותפים. ולדברי המהרי"ט גם הרא"ש ס"ל כפירוש הר"ן רק דאם לא היה רשאי להחליף ודאי לא הי' העני מותר ליקח.. ומ"ה כ' הרא"ש דהעני יכול ליקח ממעות אחר. וממילא מותר לתת לו גם מעות אלו כמ"ש המהרי"ט. ועיין במח"א בה' צדקה שהאריך בהך ענינא וס"ל דלעניים דלא קץ לא זכה ולפענ"ד הגבאי זכה והבעלים סילקו ידם. ויש לי ראי' מירושלמי פ' בני העיר דאיתא התם ר""ח בר אבא אזיל לחוץ יהבי ליה פריטא למפלגא ליתמא ולארמלתא נפיק ופלגין לרבנן מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהם ר' זעירא אמר צריך להפריש תחתיהם ר' אילא אמר אינו צריך להפריש תחתיהם וכו' ר' ייסא בשם ר' אליעזר אמר א"צ להפריש אחרים תחתיהם. ר' יעקב בר אחא ר' יסא בשם ר' אליעזר בשם ר' חנינא כל המצות עד שלא נתנו לגזברין את רשאי לשנותו משנתנו לגזברין אין את רשאי לשנותו. וע' במח"א ה' צדקה סי' י' שתמה על הירושלמי דאם אינו רשאי לשנותה אמאי אז"ל להפריש אחרים תחתיהם עיי"ש שהאריך. ובאמת יש לומר דר' יעקב בר אחא אמר בשם ר' יסא דצריך להפריש. אבל לפמ"ש לעיל יש לפרש דברי ירושלמי בדרך זה. דבאמת לעניים דלא קץ לא זכה הגבאי כמ"ש המח"א. אך לא כדברי המח"א דגם הגבאי לא זכה אך כמ"ש לעיל דהבעלים סילקו ידם והגבאי יכול לעשות מה שירצה. ומ"ה קאמר בירושלמי עד שלא בא ליד גבאי אתה רשאי לשנותה היינו הבעלים. דיכולים לשנות למצוה אחרת. ומשבא ליד גבאי אין אתה יכול לשנות היינו הבעלים דכבר סילקו ידם. חכה הגבאי. וכיון דעניים לא קץ ול"ש לומר שזכה בשבילם אי"צ להפריש אחרי' כשיתן לרבנן. וגם בריש פי"ג דמגילה בירושלמי דאיתא שם ג"כ עד שלא בא ליד גבאי קאי אבעלים והבעלים יכולים לשנות משא"כ במעות פורים אף קודם שבא ליד גבאי אין יכולים הבעלים לשנות. היוצא לנו מחה דבהך דפ' ר' אליעזר וגם בעיקר הדין יש להצדיק דברי המהרי"ט בדרך שכתבתי אך לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה נגד דברי המח"א. דבתוס' עירוכין ו' מבואר מבואר דאפילו גבאי אין רשאי לשנות ודלא כמו שפרשנו דברי הירושלמי. וכבר דיברו הראשונים הרבה מזה. וגם בגמרא עירוכין דמקשה מר' ינאי דיזיף ופרע אברייתא דמשבא ליד גבאי אין רשאי לשנות משמע דהגבאי אין רשאי וע' מה שכתב המהרי"ט מהך דקונם שאני נהנה מבריות דמותר ליטול לקט ופאה וה"ה לענין צדקה היכא שאין לבעלים טובת הנאה כגון שבא ליד גבאי משמע דגם גבאי אינו רשאי לשנות. ושמא הגמרא ידע דר' ינאי הו"ל עניים דקץ ומ"ה מקשה מר' ינאי וירושלמי מיירי בעניים דלא קץ ודוק: ד והנה עיין בב"י ובש"ך סוף סי' רכ"ז משמע דקונם כהנים ולוים אלו נהנים לי אין נוטלים מצדקה ואפי' בלקט שכחה ופאה וכבר תמה התוי"ט בפי"א דנדרים על הב"י מ"ש מרישא דקונם שאני נהנה לבריות דיכולה להנות מלקט וכו' דטובת הנאה ליכא בלקט שו"פ ולפענ"ד נראה ליישב קושית התיו"ט ודברי הב"י שסותר לסי' רל"ד דשם פסק בשאיני נהנה לבריות מותר להנות בלקט שכחה ופאה ובסי' רכ"ז משמע דכהנים אלו אסור בלקט וכו'. וגם דברי רמב"ם דבשאיני נהנה לבריות מותר להנות בדבר שאין לו טובת הנאה ובכהנים אלו לא חילק בין מעשר עני המתחלק בתוך הבית והנראה דהיכא שאוסר עצמו מכל הבריות אומדן דעתא דלא אסור רק מנכסי' אבל לא מויתור דאל"כ הוי נדר שא"א לקיים וע"כ לא אסור רק מנכסים של אחרים והתוס' בחולין קל"א כתבו דאפילו בדבר שאין לו טובת הנאה מ"מ הרשות בידם שלא ליתן לו. ומ"ה בקונם שאין נהנה לבריות אמרינן כיון שאין לו טובת הנאה מזה לא הדירה משא"כ בכהנים אלו שאוסר עליהם כל הנאה וצ"ע על הש"ך ז"ל דבסי' רכ"א ס"ק מ"ט פסק כמבי"ט דרב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול ליתן צדקותיו ליד גבאי אע"פ שגבאי הקהל יתן לו ובסי' רכ"ז משמע מדבריו דמתנות עניים ואפילו בלקט שכחה ופאה ואפילו בצדקה שממשכנין דוקא באוסר הנאתו על כל העניים גובין ממנו אבל לא באוסר על עני אחד ויש ליישב ודוק:

ה והנה ראיתי דברים תמוהים בתשובות מהרי"ט שם. שכתב שם דהא דהנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו הא ודאי משום עצה טובה דהא ודאי אפילו לא יפר כופה ומשמשתו כדמשמע התם בפ' אעפ"י גבי נדרה שלא להניק שפירשו התוס' דאמרה יאסר הנאת יניקה עלי ואפ"ה אמרו ב"ה כופה ומניקתו הכי נמי נימא ברישא עי"ש ודברים אלו תמוהים מאוד. דהא דאמרו ב"ה כופה ומניקתו היינו לשכור מניקת להילד כמ"ש התוס' במקומן. ואיך ראה תחילת דברי התוס' ולא ראה סוף דברי התוס'. ולפי חומר הנושא נ"ל לישב דברי המהרי"ט דקשיא ליה למהרי"ט בגמרא דמוקי לה כגון דנדרה היא וקיים לה הוא ואמאי נקט וקיים לה הו"ל למנקט כגון שנדרה איהי ולא הפר לה בעל כמו דאיתא לשון זה בדף ע"א בכתובות גבי האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה דפליגי שם ג"כ אי הוא נותן אצבע עי"ש ומתוך כך הבין מהרי"ט ז"ל דבר חדש בגמרא דהיכא דאסרה הנאת היניקה עלי' ולא הפר לה הבעל כיון דאף בכה"ג ס"ל למהרי"ט דכופה ומניקתו בעצמה אף ב"ש מודה דכופה ומניקתה דכי ס"ל לב"ש אינו כופה ומניקתו היינו דוקא בקיים לה בפירוש דאז אין יכול אף לכוף אותה שתניק בעצמו ובזה מודה המהרי"ט כיון דקיים לה בפירוש ורק לב"ה יכול לכוף אותה שתשכור מינקת ס"ל לב"ש דהוא נותן אצבע ואין יכול לכוף לזה דאין משועבדת לשכור מינקת רק שתניק בעצמה וכאן אינה יכולה להניק בעצמה משא"כ בלא הפר הבעל רק שתק יכול לכוף אותה להניק בעצמה אף ב"ש מודה ומ"ה נקט בגמרא שנדרה היא וקיים לה הוא ומזה הוכיח מהרי"ט דבאסרה הנאת יניקה עלי' יכול לכוף אותה והיינו בלא הפר לה דאס"ד גם בכה"ג אינו יכול לכוף רק לשכור מינקת לינקט בגמ' בכה"ג. ובזה דברי המהרי"ט ותוס' לא יסתרו זא"ז. והנה אף שדבר זה נחמד ונעים בישוב דברי המהרי"ט שלא יהיו תמוהין כל כך מ"מ גוף הדקדוק שכתבתי דנקט וקיים לה ולא נקט ולא הפר לה יש לדחות דגם בדף נ"ב בכתובות נקט לה בכה"ג ושם ליכא לתרץ כנ"ל אולי אזכה להלן עוד להעמיק יותר בדברי המהרי"ט ובגוף דברי המהרי"ט שכתב דאף בהנאת תשמישך עלי כופה ומשמשתו והא דאמרינן יפר היא עצה טובה יש להבין איך ישמש עמה ויעבור אלפני עור כיון שהיא אסורה להנות מתשמישו, וצ"ל דכיון שהוא כופה ומשמשתו הוי הנאה הבא לאדם בעל כרחו וכיון דהו"ל לא אפשר ולא קמכוין מותר ואף דהו"ל פסיק רישא מ"מ כיון שהיא לא עבדה מעשה אף פסיק רישא מותר כמ"ש הפ"י פסחים כ"ה ועיין בהפלאה כתובות דף נ"א שכתב גם כן כעין זה. ולפ"ז זה דוקא בתשמיש אבל באסרה הנאת הנקה על עצמה כיון דעבדה מעשה ומניקת ודאי אינו יכול לכוף שיעבור בלפ"ע והמהרי"ט כתב גם על הנקה דיוכל לכוף וזה ודאי ליתא. ויש עוד לומר סברה אחרת דבאמת הר"ן הקשה אמאי באסרה הנאת תשמיש אסור והרי מצות לאו להנות ניתנו. ותירץ הרשב"א דאפשר לו באחרת. וזה אם הוא אסר עלי' אבל לא באסרה היא עלי' דהיא אי אפשר לה באחר וכיון דגם היא מצוה על שבת לשיטת התוס' גיטין מ"א,. וריש חגיגה. אמרינן גבה מצות לאו להנות ניתנו ומ"ה לכתחלה יפר. אבל יכול לכוף אותה ואין לומר דהיא נהנה דמצות לאו להנות ניתנו והארכתי בפרט זה במקום אחר ואכ"מ:

ו והנה בחידושי כתבתי לישב קו' תוס' כתובות ע' ד"ה המדיר שכ' רש"י דאין הנאת תשמישו נאסר עלי' דהא משתעבד לה שהקשו דבגמ' מקשה וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך ואמאי לא הקשה מגופה דמתניתין דלא מצי אסר לה מתשמיש דאם הי' נאסר יוציא ויתן כתובה לב"ש בב' שבתות ולב"ה שבת אחת וכתבתי דממשנה לא מוכח די"ל אף דהדירה מהנאה מ"מ מותר לשמש די"ל מצות לאו ליהנות ניתנו דהרשב"א הקשה באמרה הנאת תשמישך עלי בנדרים ט"ו נימא מלל"נ ותי' דאפשר לו באחרת דס"ל לרשב"א אף בהנאת הגוף מלל"נ וזה דוקא באוסר עלי' אבל אם הוא הדירה שלא תהנה דהאשה אי אפשר באחר שאסורה י"ל מלל"נ אך כיון דאשה אינה מצוה על פו"ר ל"ש אצלה מלל"נ ומ"ה לא מקשה ממתניתין די"ל המשנה דהמדיר קאי כריב"נ דס"ל אשה מצוה על פו"ר ומ"ה לא נאסרה בתשמיש דמלל"נ ואף אם נאמר דבהנאת הגוף לאחר שעשה מצוה ודאי אסור י"ל דוקא להבעל אסור מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו והוה הנאה לאחר המצוה אבל באשה שאסורה ליהנות י"ל בהיציאה לא מקרי הנאה ולא עבדה מעשה כמ"ש הרמ"א סי' קפ"ה בשם המרדכי דהאשה א"ל כפרה. וע' נובי"ת חיו"ד סי' פ"ה וע' סדרי טהרה שמישב דברי רמ"א על כן שייך באשה לומר מלל"נ. אמנם לפמ"ש דאף דאשה לא מצוה אפו"ר מ"מ כיון שמצוה על שבת א"צ לומר דמשנה אתיא כריב"נ רק לכ"ע י"ל באשה מלל"נ אך בעיקר מ"ש תוס' גיטין מ"א דאשה מצוה על שבת צ"ע במ"ש תוס' נדה י"ג ד"ה נשים דלאו בנות הרגשה היינו דלאו בנות איסור הרגשה דלא מפקדא אפו"ר והרי מצוים על שבת עוד קשיא משבת קי"א דמשני דמותר לשתות כוס עקרין באשה ומקשה ולריב"ב דעל שניהם הוא אומר פו"ר מאי איכא למימר ואמאי לא מקשה לכ"ע דהרי נשים מצוים על שבת, גם קשה מיבמות ס"ה בההיא דאתאי לקמי' דר' אמי א"ל הב לי כתובה א"ל זיל לא מפקדית והרי היא מפקדת אשבת. ושמא עשה דשבת ל"ה רק דברי קבלה ומ"ה לא חשוב כדברי תורה ומה"ט כ' תוס' בגיטין ובב"ב דמה"ט עשה דפו"ר לא דחי לל"ת דלא יהיה קדש דבדידה ליכא עשה והרי איכא עשה דשבת וע"כ דדברי קבלה לא דחי לל"ת אך הטו"ז סי' תרפ"ז הכריע דדברי קבלה ממש כדברי תורה דמיא על כן דברי התוס' צ"ע וע' ב"ש ס"א ס"ק והגהות טו"ז שם:

ז והנה בנדרים דף ט"ו הגירסא הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין דבר האסור לו וזה ודאי שלא כמהרי"ט ושמא המהרי"ט לא גרס אסור רק יפר כמו דגרסינן בנדרים ד' ע"א והא דאמרינן בנדרים ט"ו קונם שאין משמשך הרי זה בבל יחל ומוקמינן לה בהנאת תשמישך עלי ל"ק למהרי"ט דאם הוא אסר הנאה על עצמה כיון דהוא עושה מעשה ודאי לא כפינן ליה שיעשה איסור משא"כ בדידה הוי הנאה הבאה לאדם בעל כרחו ואינו עושה מעשה כמ"ש לעיל בשם ההפלאה. והנה מה שיש להקשות עוד על שיטת מהרי"ט מכתובות דף ע"א ע"ב דמוקמינן בגמרא דתלייה לקשוטי' בתשמיש המטה ומקשינן ותתקשט ותאסר ותמתין ומשני כיון דקיים לה איהו מיסני סני לה ות"צ להמתין ולדברי מהרי"ט כיון שמותר לשמש עמה וכופה ומשמש אמאי יוציא ויתן כתובה וצ"ל דכיון דהיא אסורה שתכוין להנות ואינה יכולה לשמש רק בכפיה דאסורה להנות ממנו יוציא ויתן כתובה דלא עדיף מאינה רוצה רק הוא בבגדו והיא בבגדה דיוציא ויתן כתובה וכיון דהוא נתן אצבע בין שיני' שלא הפר יוציא ויתן כתובה. ולדברי מהרי"ט מיושב קושית התוס' כתובות ע"א ד"ה שנדרה שהקשו לפרש"י מאי מקשה ותתקשט הרי כבר ידע דבנדרה היא לא שייך המתנה וכבר הקשו כן כל הראשונים להנ"ל מיושב דבאסרה פירות עלי' כבר ידע הגמרא דל"ש המתנה דסברה מיסני סני לה וטוב לה להתגרש וליקח כתובה ולא תבקש פתח לנדרה. משא"כ באסרה הנאת תשמיש על עצמה דלדברי מהרי"ט מותר לשמש וכופה ומשמש לא הוה ס"ד דמיסנא סני כיון שיכול לשמש עמה ומ"ה מקשה נהי דיוציא ויתן כתובה כדכתיבנא מ"מ ימתין שמא תמצא פתח ומשני דגם בזה שייך סברה דמיסנא סני ולא תבקש פתח וזה יישוב נכון ובתחילת הסוגיא לא מיירי בנדרה איהי ותלינהו בתשמיש כמו שהבינו התוס' מרש"י אך באמרה הנאת פירות פלוני עלי כמו שכתוב בשיטה מקובצת בשם רש"י ומ"מ לולא דשייך מיסנא סני שייך להמתין שמא תמצא פתח אך כיון דמיסנא סני ל"ש המתנה כנ"ל משא"כ בתשמיש שייך סברה הנ"ל ודוק. ובכל זה הדבר פלא בעיני על אדונינו מהרי"ט ז"ל ואיך חולק בזה על גדולי הראשונים וגירסא מפורשת בגמרא נדרים ט"ו ועיין בריטב"א ונ"י נדרים הנדפס מחדש שכתבו להדיא בנדרים ט"ו דבהנאת תשמישך עלי אינה כופה שלא יעבור בלפ"ע וכן אית' בשיטה מקובצת כתובות ע"א ב' בשם רש"י ושמא ס"ל למהרי"ט כשיטת הר"ן נדרים דבהנאת תשמישך עלי ל"ה נדר רק מדרבנן דהוי דבר שאין בו ממש וס"ל דבאיסור דרבנן ל"ש לפ"ע כמו שנסתפקו תוס' בע"ז כ"ב והרבה יש לדבר בכ"ז. ומה שכתב המהרי"ט בהנאת תשמישי עליך יפר שמא יגרשנה עיין בטו"ז סי' רל"ה ומזה כבר דברו הרבה האחרונים אכ"מ להאריך ועיין בדברי המהרי"ט אלו בקצה"ח סי' קי"ז ובאבני מילואים סי' ע"ב ופ"א: ח עוד ראיתי במהרי"ט דבר חידוש שכתב על דברי השואל שרצה לומר דלא בטל מעות של המפיר מטעם דהו"ל דשיל"מ וכתב הוא דל"ה דשיל"מ כיון שהוא אין לו היתר דחבירו אסר עליו ואין יכול להתיר אלא שטעם הביטול לא נהירא לי דבשלמא לענין איסור שייך ביטול שאלו היינו מכירין חתיכת איסור היינו אוסרין אותה והשאר מותר אבל הכא במעות ל"ש ביטול הא בכל חדא וחדא יד כולם שוה ויש לשמעון חלק בה ואפילו היינו מכירין שאין זה מטבעו של שמעון מ"מ הם שותפים בכל המעות והא מטי ליה הנאה מיניה ובענין הנאה ל"ש ביטול כל דמתהני דומיא דתנן בס"פ השוכר יי"נ שנפל לבור רשב"ג אומר ימכרו חוץ מדמי איסור שבו ואע"פ דלענין איסור הנאה ל"א האסור בכל שהוא מ"מ לא יתבטל האיסור לגמרי כמו שאמרו לענין כל איסורין וכן משמע מדברי התוס' והלכה כרשב"ג ע"כ. הנה מה שכתב בסוף דבריו דלענין הנאה ל"ש ביטול ומשמע דס"ל דבשום איסור הנאה לא מהני ביטול דבריו תמוהין דאנן פסקינן דאיסור הנאה בטל ודוקא דבר שבמנין ואיסור הנאה אינו בטל כדאמרינן שילהי ע"ז. אבל שאר איסור הנאה בטל. והרי חמץ בע"פ אחר שש שעות אסור בהנאה ובטל לדעת הסוברים דחמץ ל"ה דשיל"מ ומותר באכילה וכ"ש בהנאה וא"צ להשליך אחד. וכן לשיטת הפוסקים דיבש ביבש בפסח בטל מותר באכילה וכ"ש בהנאה ומ"ש ראי' מע"ז לא ידענא דע"ז במשהו. ומ"ה אסור באכילה וגם לענין הנאה במשהו אך דאם מוכר חוץ מדמי איסור לא יהנה כלל אבל מה שאסר על חבירו בנדר כיון דל"ה דשיל"מ כמו שכתב המהרי"ט ודאי בטל וכבר האריך בפרט זה הפרי מגדים בפתיחה לה' פסח עיי"ש חלק ג' פ"ג אות י"א עיי"ש מה שתמה על המפרש בירושלמי דס"ל ג"כ איסור הנאה אינו בטל. ובאמת איסור הנאה בטל אם ל"ה דשיל"מ או חמץ או ע"ז ואם אין בו ס' אז דן הפמ"ג אם מוכר חמץ מדמי איסור אבל ביבש ביבש דבטל ברוב ודאי בטל וחמץ בע"פ יוכיח ועיין בר"ן סוף ע"ז מה שהאריך בדברי הרמב"ן ועיין ג"כ בפ"מ בה' תערובות סי' ק"ט מה שכתב שם לענין איסור הנאה שנתערב בשל חבירו ואם מהרי"ט ס"ל איסור הנאה ל"ב איך יפרנס הך דערלה וכלאי הכרם דבטלין במאתים ובודאי מותר באכילה והנאה וצ"ע בדברי מהרי"ט והגם דהסברא כדברי מהרי"ט דאם נתערב איסור הנאה איך יהנה מכל התערובות מ"מ התורה אמרה אחרי רבים להטות ואין חילוק בין איסור הנאה לאיסור אכילה בזה היכא דל"ה במשהו. והנראה דמהרי"ט ס"ל לחלק בין דבר הראוי לאכילה לדבר שאין ראוי לאכילה דדבר הראוי לאכילה כיון דבטל לאיסור אכילה ואתה רשאי לאכול מטעם רוב או ששים כש"כ דשרי בהנאה משא"כ דבר שאין ראוי לאכילה ועיקר הביטול לענין הנאה ל"מ ביטול דהרי הוא נהנה מכל התערובות ונהנה ג"כ מהאיסור וזה ג"כ דוחק:

ט והנ"ל בפירוש דברי המהרי"ט הנה ראשית סברתו דל"ש ביטול משום דבכל חדא וחדא יד כולם שוה והם כשותפים בכל המעות גם זה אין לו ביאור דכיון דכל אחד ואחד נותן לקופת הצדקה כפי חלקו ומזה נתהוה כל המעות אמאי לא נימא דשייך ביטול ואמאי הוי כשותפים בכל המעות והנראה דסברתו היא כעין סברת הת"ה הובא בח"מ סי' רצ"ב דאם הפקיד מעות אצל אחד ונאבד מקצת והמפקיד עירב עם מעותיו אם מטבעות הפקיד יכול לומר שלו נשאר והפקדון נאבד ובמעות הוי לפי חשבון וביאר הת"ה והסמ"ע דכיון דליכא קפידא הוי הכל כחתיכה אחת ושם כולם על כל אחד ואחד ולא שייך לומר כל דפריש מרובא קפריש והסמ"ע קיצר בדבר ובת"ה ביאר באריכות הטעם דאף אם בתחילה היה מבואר של כל אחד הוי כאינו מבואר ומ"ה הוי לפי חשבון ואפילו היה לכל אחד רוב לא אמרינן, כל דפריש מרובא קפריש ולא נאבד עיי"ש. ולפ"ז כתב המהרי"ט דה"ה ביטול לא שייך בזה דכיון דהוי הכל כאחד לענין החסרון לפי חשבון ה"ה דלא בטל חלק האחד. וביאר הסברא דכיון דביטול מתורת אחרי רבים להטות ובזה ל"א כל דפריש ה"ה דל"א דבטל. ושוב כתב מהרי"ט עוד יותר דבאמת להנאה ל"ש ביטול דהרי נהנה ע"כ מהאיסור אך מ"מ מותר ליהנות דכמו דהתוס' כתבו בבכורות כ"ג דמ"ה מותר לאכול התערובות ובטומאת משא מטמא משום דבשעת אכילה אתה אומר הוא אוכל מהרוב עיי"ש. והוא ודאי סברת כל דפריש ולפ"ז לענין שאין קפידא מה שלו ומה של חבירו כיון דל"ש כל דפריש ודאי אסור להנות דהרי ע"כ נהנה מהאיסור דל"ש לומר שנהנה מהרוב דהוי כחתיכה אחת וז"ב. ומצאתי בתשו' בית אפרים יו"ד סי' ע' שהביא דברי המהרי"ט וכתב דזה ב' תירוצים. ובאמת הוי הכל תי' אחד ודברים אחדים ודוק ובמ"ל ה' מעילה פרק הקשה על המהרי"ט אמאי לא כתב דמטבע חשיבה ולא בטלה כדכתבו התוס' במעילה כ"ב. לפמ"ש נכון דטעם המהרי"ט ל"ש לומר במטבע דמבואר בתרומת הדשן ובח"מ רצ"ב דבמטבע אמרינן כל דפריש דאיכא קפידא. ולפ"ז המהרי"ט ארכבי' אתרי ריכשא דזאת פשיטא למהרי"ט דמטבע חשיבה ולא בטלה:

אך מי יודע אם היה להם מטבע אולי מעות דליכא קפידא ולא חשיבה ולכן כתב מהרי"ט דאם ליכא קפידא כש"כ דל"ב וממנ"פ ל"ב כן נ"ל ועדיין לא באתי לסוף כונת המהרי"ט:

י והנה הארכתי עד כה בדברי מהרי"ט ונחזי אנן מה דקמן לענין דינא בענין שאלתינו הנה דבר ברור לדעתי דרב יש לו דין פועל ואם מגיע לו שכר חלק עבודתו בהקהלה הקהל משועבדין לו והגם דקונמות מפקיע מידי שעבוד מ"מ אלמוה רבנן לשעבודא דבע"ח וכן כתב בתשובות מהרי"ט בזה. ולפענ"ד היה נראה דאף דקונמות מפקיע מידי שעבוד ואם אוסר נכסיו על בע"ח מדינא חל רק מדרבנן אלמוה רבנן לשיעבודא זה בשאר בע"ח לא בפועל והסברא דבאמת הטעם דקונמות מפקיע מידי שעבוד הוא משום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה כדכתבו התוס' בגיטין דף מ' והטעם דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה הוא משום דאילו הו"ל זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא קא קני כדאמרי' בפסחים ל"א. ולכאורה אם מסלק ליה בזוזי אמאי לא קנה המעות למפרע דאי אפשר לסלקו בדבר אחר. אך הדבר נכון דבע"ח מצי לסלק בכל דבר אפילו סובין ואי לית ליה זוזי ל"א טרח ואייתי זוזי. כדכתבו התוס' בכתובות פ"ו ומ"ה המעות קונה מכאן ולהבא ומ"ה מצי אוסר בקונם ולפ"ז בפועל דאפילו אין לו מעות אמרינן טרח ואייתי זוזי כדכתבו התוס' בכתובות שם א"כ לא מצי לסלקו רק במעות בזה אף לרבא למפרע קונה המעות ול"מ לאסור עליו המעות בקונם. ולפ"ז ברב דהוי כפועל וצריך לתת לו מעות ל"מ לאסור עליו בקונם וא"צ לומר דאלמוה לשעבודא אך מדינא קונמות אין מפקיע וזה דבר חדש ויקר. והא דהקשה בגמרא ריש המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר וכתבו הראשונים אף דקונמות מפקיע מידי שעבוד מ"מ אלמוה. אף דתקנו מזונות תחת מעשה ידי' והוא כשכר פעולה. וכתבתי לעיל דבשכר פעולה אין קונמות מפקיע מידי שעבוד שם שאני כיון שיכול ליתן לה מעות תחת מזונות כעין מ"ש המהרי"ט והקצה"ח סי' קי"ז לענין מעשה ידי' ומ"ה מפקיע מידי שעבוד משא"כ ברב או פועל אחר כיון ששעבודו על מעות ואי אפשר לתת לו דבר אחר עדיף משאר בע"ח ואין קונמות מפקיע מידי שעבוד ובהכי יש מקום לדברי ירושלמי ריש פ' המדיר דמוקי למתניתין דהמדיר כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה ומ"ה מצי להדירה ועיין במפרש שם. ובשיטה מקובצת ובר"ן דמוכח מזה דירושלמי ס"ל אין לוה אוסר בנדר על המלוה ומ"ה דוקא במזונות אשה יכול להדירה להנ"ל יש לומר לעולם ס"ל לירושלמי נמי קונמות מפקיע מידי שעבוד אך הירושלמי ס"ל מזונות אשה לא מצי לסלוקי בזוזי לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך בע"כ כשיטת הפוסקים הובאו בא"ה סי' ס"ט בב"ש ס"ק ד' או דס"ל לירושלמי דגם אם ירצה הבעל לתת לה מזונות בפ"ע אין יכול כמבואר בסי' ע' ס' ב' ברמ"א בשם הירושלמי ומ"ה ס"ל לירושלמי דקונמות אין מפקיע מידי שעבוד כיון דלא מצי לסלוקי אך במזונות אתו ביחד משא"כ בשאר בע"ח. אך י"ל דאפי' לירושלמי יכול ליתן לה מעות שתקנה מזונות ותאכל עמו ביחד ודוק:

יא ובשיטה מקובצת לכתובות פ' אעפ"י כתב בשם הרא"ה וז"ל ושמעינן מהדא שיכול אדם להפקיע משכונא שמשכן לחבירו בקונם. וכן יכול אדם לאסור עליו כל מה שיש לו ונפקע שעבודו אבל נראין הדברים שב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ונותנים לזה ואם אסר נכסיו לכל העולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהן אלא בחובו ומיד שמפקיר נכסיו חל שעבודו של זה עליהן דבתר דפקע איסורייהו חל שעבודא דהאיך עלייהו למפרע ע"כ. הנה מה שכתב שיכול אדם להפקיע משכונא. לפענ"ד לפי המבואר בפסחים דבהרהינו אצלו גם אביי מודה דלמפרע גובה ועיין בנתיבות סי' ע"ב ס"ק ה'. ול"מ קונמות להפקיע מידי שעבוד ושמא מיירי הרא"ה במשכון קרקע דל"ק מדר' יצחק ול"א בזה למפרע גובה ומ"ש הרא"ה דכופין אותו להפקיר על תנאי משמע מדבריו דמהני בהפקר תנאי אף דהוה תנאי בדבר שאי אפשר לקיים ע"י שליח דהפקר ע"י שליח ל"מ כמבואר בב"י סי' תל"ד ובאבני מלואים סי' ע"ב הרגיש בדברי הרא"ה דל"ה הפקר לכל. וכתב דל"ה שיור כיון דתנאי מלתא אחריתא הוא כמו במגרש ע"מ שלא תנשאי לפלוני דל"ה שיור בגט כיון דהוה מחמת התנאי. ולפ"ז קשיא בהך דב"מ דף ל' גבי ר' ישמעאל בר' יוסי הי' לו להפקיר על תנאי שבאם יזכה בעל העצים לא יהי' הפקר. וכבר הקשה כן השואל בתשו' חסד לאברהם חלק ח"מ סי' מ"ז. ושארי הגאון ז"ל השיב באריכות דברים וכבר כתבתי בתשובה (ע' בספרי חא"ח סי' ל"ב בש"ה) דמה שהוציא מדברי הגהות אשרי דמהני הפקר ע"מ להחזיר ומהני תנאי במח"כ שם אין הכונה שהפקיר על תנאי אך הכוונה שהי' בדעתו לחזור ולזכות בו וזה קרא הגהות אשרי ע"מ שיחזור ויזכה בו. והיינו מטעם דדברים שבלב אינם דברים. וגם הגאון מליסא במק"ח נעלם ממנו לפי שעה כונת הגהות אשר"י ולפניו לא הי' א"ז ולמעיין באור זרוע סי' רמ"ו ה' פסחים הדבר מבואר להדיא כדכתיבנא ואולם מדברי השיטה מקובצת הדבר מפורש דמהני תנאי בהפקר וזה חידוש גדול ומ"מ י"ל דדוקא בתנאי שלא יוכל לזכות רק ע"מ שיפטור מחובו דל"ה שיור מכל וכל כיון שיכול לזכות אם יפטור מחוב מהני בהפקר. אבל אם מתנה שלא יוכל אחד לזכות לא מהני וכיוצא בזה כתבו התוס' בריש פ' המגרש דבתנאי ע"מ שלא תנשאי לפלוני ל"ה שיור כיון שהותרה אצלו בזנות משא"כ בע"מ שלא תבעלי עיי"ש ומיושב קו' השואל בחסד לאברהם הנ"ל על הך דר' ישמעאל בר' יוסי מיהו למסקנת התוס' שם דגם בע"מ שלא תבעלי ל"ה שיור צ"ל דר' ישמעאל בר' יוסי ס"ל כמ"ד דבע"מ פליגי וס"ל לרבנן דבע"מ נמי הוה שיור וה"ה בהפקר והארכתי בפרט זה אי הפקר מועיל היכא דשייר זכות לעצמו ועיין בתוס' יבמות פ"ט ע"ב לענין הפקר ק"ד ובאבני מילואים סי' כ"ח ואכ"מ:

יב ולפי מה שכתב באבני מילואים סי' ע"ב דקונם פרטי דמפקיע מידי שעבוד פקע בכדי ושורש דבריו דהתוס' כתבו דהא דמפקיע מידי שעבוד מטעם דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וכיון דחל תו לא פקע דלא פקע בכדי והר"ן כתב בשם הרבינו יונה בנדרים כ"ט דדוקא קונם כללי לא פקע בכדי אבל קונם פרטי פקע בכדי. ולפ"ז כתב דקונם פרטי דמפקיע מידי שעבוד יכול המלוה לגבותן ופקע בכדי והא דקונמות מפקיע מידי שעבוד בקונם שאני עושה לפיך הטעם שהקדישה הידים והמה לא יבואו לידי גבי' לעולם וקונם כללי שיש לו פדיון הוה כקדושת דמים ואין מפקיע מידי שעבוד ובזה מישב קו' התוס' דכל לוה יאסר נכסיו ע"י קונם עיי"ש. א"כ בנ"ד דאסרו על הרב נכסיהם והוי קונם פרטי אין מפקיע מידי שעבוד דמותר ליקח השכירות ופקע בכדי כשבא לידי גבי'. אמנם הקצה"ח רוצה לעקור הלכות קבועות נגד דעת כל הראשונים דלר"מ דס"ל קונם כללי יש לו פדיון שום קונמות אין מפקיע מידי שעבוד דממנ"פ קונם פרטי פקע בכדי וקונם כללי יש לו פדיון והוי קדושת דמים ולא משמע כן בגמ'. ומה שכתב באבני מילואים לחלק בין קונם שאני עושה לפיך שהקדישה הידים והם לא יבואו לידי גבי' לעולם לא נהירא דבגמ' משמע דגם שאר קונם מפקיע מידי שעבוד ומ"מ כיון שההערה שהעיר הגאון בעל קצה"ח גדולה מאוד. צ"ל דס"ל להפוסקים דנהי דהאוסר על עצמו או על חבירו דבר עד זמן ידוע שאח"כ מותר באותו דבר ופקע איסורא בכדי היינו משום שלא אסר רק עד אותו זמן ואינו דומה להקדש דפשטא קדושה בכולה. וה"ה דפשטא קדושה על משך הזמן ובקונם כללי כיון דאסר על כל העולם הוי כהקדש משא"כ בקונם פרטי וזה דוקא אם הוא לא אסר רק לזמן משא"כ אם הוא אסר על חבירו הנאתו לעולם או נכסיו לעולם קונמות מפקיע מידי שעבוד ול"ש לומר אם, אח"כ יגבה הנכסים שיפקע הקדושה בכדי כיון שבאמת אין לו פדיון ואינו דומה לקדושת דמים דקדושת דמים כיון שיש לו פדיון לא הוי רק כשעבוד בעלמא כמו שכתב הרשב"א בחידושי חולין קל"ט דקדושת דמים כיון שיש לו פדיון לא הוי רק כשעבוד בעלמא. ומ"ה נהי דקודם שגבה חל השעבוד של הקדש כמו שחל על נכסים שעבוד של כמה בע"ח דאם יסלק לראשון חל שעבוד השני. ומ"ה חייב לע"ע מעילה אם נהנה מנכסים משום שהוא משועבד להקדש ע"כ אח"כ כשגבה בע"ח הראשון נפקע שעבודו של הקדש. משא"כ בקדושת הגוף הוי כמכר ועוד עדיף יותר. משא"כ קונם פרטי דאין לו פדיון ואלים יותר משעבוד כיון שהבעלים אסרו לעולם והי' בידם. אח"כ כשגבה והוי שלו ומ"מ כבר אסר עליו מכח הבעלים לעולם. משא"כ כשאסר על זמן מעולם לא חל האיסור רק עד הזמן ומה שכתבו התוס' דלא אלים כח הקדש מכח מקדיש ע"ש. בגיטין דף מ"א. ג"כ כונתם דכיון דקדושת דמים ל"ה רק כשעבוד לא מהני השעבוד רק כל זמן שהוא שלו אבל אח"כ כשבא להמלוה נפסק כחו וכח השעבוד ששעבד הלוה ובהכי נלע"ד לומר דאף קונם כללי אף שיש לו פדיון מפקיע מידי שעבוד והסברא דבשלמא קדושת דמים כיון שעומד לפדות ומצוה לפדות ל"ה לגבי הקדש רק כשעבוד בעלמא ואח"כ נפסק השעבוד משא"כ קונם כללי נהי שיש לו פדיון אבל אין עומד לפדות ול"ה מצוה לפדות הוי גוף הקדושה ובגמרא אין מדמה רק דכיון דנאסר לכל העולם הוי כהקדש ואלים למתפס פדיון ומ"ה יצא לחולין. אבל שנאמר דקליש דהוי כשעבוד מפאת כן זה דוקא היכא שעומד לפדות כן נ"ל. ומ"מ מצאתי בשיטה מקובצת כתובות כדברי הקצה"ח שכתב בטעמא דת"ק דס"ל א"צ להפר דס"ל יש מעילה בקונמות ול"ה כקדושת הגוף עיי"ש אך מ"ש דקונם פרטי אין מפקיע מידי שעבוד דפקע בכדי ודאי ליתא והסברא כדכתיבנא:

ג עוד נלענ"ד דבר יקר בישוב קושית הר"ן נדרים כ"ט שהקשה אהך דקדושה לא פקעה בכדי מהך דקונם שלא תהנה ממנו עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג דאינה אסורה רק עד הפסח ונלענ"ד דלכאורה בנדרים דמהני תנאי. והקשה בבשמים ראש סי' ר"ד. והרי הוי תנאי בדבר שאי אפשר לקיים ע"י שליח ותי' דנדר כיון דמהני פתח חרטה, התנאי הוי נדר ופתחו עמו דאדעתא דהכי לא נדר. ולפ"ז קשיא בגמרא דמקשה בנדרים וכי קדושה שבהן להיכן הלכה והרי כיון שמתחלה לא רצה להקדיש רק עד זמן זה ויותר מזה לא רצה הו"ל נדר ופתחו עמו וכאלו שואל על הנדר ומתחלה התנה כך. אך הדבר נכון דפתח ל"מ רק בחרטה דמעיקרא ולא בחרטה דהשתא. ומה"ט ס"ל לפוסקים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ כ"ז אם לא רצה כל הנדר אבל כאן הר' רוצה שיהיה הקדש עד הזמן ולאח"כ לא רצה ולזה ל"מ פתח ולא מהני ג"כ מה שהתנה בתחלה שלא יהיה עד זמן זה, ולכן מקשה קדושה שבהן להיכן הלכה. ולפ"ז לפמ"ש בתשובות המיוחסות להרמב"ן הובא בב"י סי' רכ"ח ובשעה"מ ה' נדרים דהא דבעינן חרטה דמעיקרא היינו דוקא כשרצה בגוף הנדר אבל נדר שאסור מחמת קנס קיל טפי ומתירין בחרטה דהשתא ובהכי מיושב מה דהקשה בגמרא גיטין וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה אף דאין לה חרטה דמעיקרא עיי"ש ועיין בשעה"מ דנדר זה לא נעקר למפרע א"כ בהך דקונם שלא תהנה ממנו אם תלכי לבית אביך עד החג דהיא ג"כ מחמת קנס שהלכה לבית אביה ג"כ ניתר בחרטה דהשתא ול"ב שיעקר למפרע שפיר הוי הזמן שתלה כנדר ופתחו עמו ומ"ה מותרת בהגיע הזמן. ובזה נלענ"ד הנה בריטב"א בחידושיו לנדרים בסוגיא דבר פדא האריך ג"כ בהך דקדושה לא פקעה בכדי וכתב כדברי הרבינו יונה לחלק בין קונם כללי לפרטי וע"ש בדברים ערבים ומתוקים ולבסוף סיים ומה"ט נהגו העולם שאדם אוסר על מכירו או עליו לזמן ואחר הזמן נוהג בו היתר בלא שאלה ומשמע דאם נאסר על כל העולם ודאי אסור. והנה התוס' ביצה דף ה' רצו ללמוד מגמ' שם דאם קהל אסרו בחרם ואח"כ עבר הזמן אסור בלא התרה ודחו ראיתם ומשמע דאף חרם שנאסר על כל העולם אחר שעבר הזמן מותר. ועוד אס"ד דהתוס' ס"ל דוקא חרם שלא נאסר על כל העולם למה כתבו דבתשמיש שאני שהקב"ה לא הגביל זמן עיי"ש והרי שם נאסר התשמיש לכל העולם, ולפי דברי הר"ן והריטב"א בחרם שנאסר על כל העולם על זמן יאסר לעולם. כגון בחרם דר"ג. ולהנ"ל בחרם ודאי מותר דמבואר בסי' רכ"ח דחרמי ציבור ניתרין בלא פתח וחרטה ומה"ט נתרין מכאן ולהבא ומ"ט לא אמרינן בהיתר חרמי צבור נדר שהותר מקצתו הותר כולו דאין ניתרין אלא מכאן ולהבא כמבואר סי' דכ"ח ס' כ"ו. ולפ"ז בחרמי ציבור לזמן ודאי פקעה בכדי מטעם נדר ופחתו עמו כיון דהם ניתרין מכאן ולהבא. ובהכי יש לפלפל הרבה לענין חרם דר"ג שלא נעשה רק ע"ס אלף החמישי ורק שאח"כ קבלו עליהם שיש להקל בספק מטעם דל"ש לומר בחרמי ציבור קדושה לא פקעה בכדי:

יד ועדיין אנו צריכין לדברי הריטב"א שהקשה מהא דקונם יין שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך וזה ל"ה נדר קנס. אך הריטב"א תירץ זה דדוקא היכא דאוסר דבר מסוים דומיא דאשה ודומיא דנטיעות שייך לומר קדושה לא פקעה. משא"כ בדבר שאינו מסוים ואוסר כל היין עיי"ש אך מה שהקשה מקונם ביתך שאיני נכנס מת או מכרו לאחר מותר ופקע איסורא בכדי להנ"ל נמי נכון להמעיין בלשון הב"י סי' רכ"ח בשם תשובות המיוחסות. ונראה מדבריו דדוקא בנדר מסיבת עצם הדבר ל"מ חרטה דהשתא. ולפ"ז י"ל בקונם ביתך שאיני נכנס לא נדר מסיבת הבית רק בשביל שהוא של חבירו ואולי הוא מחמת שנאת חבירו או מחמת קנס מהני ג"כ חרטה דהשתא והוי נדר ופתחו עמו. ולפ"ז י"ל דה"ה בכל נדר שתלה בזמן ל"ה מחמת גוף הדבר דהרי לאח"ז מותר וע"כ קיבל על עצמו מחמת קנס ומהני חרטה דהשתא ומ"ה פקע בכדי דהוי נדר ופתחו עמו וזה הערה גדולה ומעתה כ"ז בקונמות לזמן משא"כ אם הוא אסר באמת לעולם או בסתם שפיר מפקיע מידי שיעבוד דאם אח"כ בא לידי גוביינא שפיר קדושה לא פקעה בכדי דל"ש סברא הנ"ל דהרי הוא לא התנה בתחילה ול"ה נדר ופתחו עמו. ובאמת הי' מקום לפ"ז לפלפל דמה"ט בהקדש לכ"ע לא ניתר בחרטה דהשתא דקדושה לא פקעה בכדי ועיין מה שפלפלו האחרונים בדברי הטו"ז בה' חלה:

טו עוד נ"ל בנ"ד שהשכירות שהרב נוטל הוא משכר השחיטה והשוחט לא ישחוט עד שיתנו לו סך הקצוב ומזה משלם להרב א"כ כיון שאם לא ישלם שכר שחיטה לא ישחוט לו השוחט לא מקרי זאת שנהנה משל המודר הנאה ועדיף מהך דמהרי"ט דשם הוא נותן לקופת הצדקה. ויש לומר שהוא נהנה ממה שנותן הוא וכאן הוא משלם לשוחט שכר שחיטה ורק דמטי הנאה מזה להרב ול"ה רק גרם הנאה. וגרם הנאה אינו אסור במודר הנאה כדמוכח להדיא בהך דאומר לחנוני פלוני מודר הנאה ואיני יודע מה אעשה דג"כ גורם לו הנאה ומותר ואין לומר דהרי מעותיו אסור דזה אינו כיון דנותן לשוחט. והשוחט קונה המעות משכר שחיטה ומשלו הוא נותן ועכ"פ הו' כמחליף לו ועיין מהרי"ט וכאן עדיף יותר. ועיין בר"ן נדרים מ"ז שכתב דהא דבמודר הנאה לוה ובע"ח באין ונפרעין היינו כשנפרעין בע"כ עפ"י ב"ד אבל אם פורעין מדעתם הוי פורע חובו באיסור הנאה וה"ה הכא י"ל כיון שהמודרים משלמים בע"כ להשוחט דהרי רוצים לאכול בשר ומוכרחים המה לשלם עבור הבשר והזביחה מעופות הרב ממילא מתהני מיהו התוס' כתבו בב"ק דף ק"ט דדוקא כשלוה ע"מ שלא לפרוע וגם יש לחלק דשם כבר לוה ול"ה רק מבריח ארי מה שמשלם בעדו וכן בהך דחוט דנותן לו כתבו התוס' ב"ק הנ"ל שנותן לו לשם מתנה. משא"כ בשוחט שידוע שלוקח יותר בשביל הרב והמובחר כדכתיבנא לעיל דהוא מטעם שיעבוד ורבנן אלמוהו לשעבודא. ואין לומר דהצד שכנגד הרב לא קיבלו עליהם כלל דזה אינו דכיון דהרוב מהעיר מנו אותו או הראשים כמבואר בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק פ"ט דבזה"ז הולכין אחר מנהגי הקהילה. ובודאי בעינן במינוי הרב נוסף על המנהגים רוב מנין או רוב בנין מהעיר א"כ המיעוט מוכרחים לשמוע הקהל ומשועבדין לשלם מי שהמקום רבים עליהם ואין בידם לאסור עליו דאלמוהו לשיעבודא כדכתיבנא הארכתי בדין זה לפי שבאם לא נפסוק כשיטת מהרי"ט יהיו כל העומדים על משרת כהונת הרבנות כהפקר לכל דבודאי בהתמנותו נמצאים מועטים שאין מסכימים עליו. וגם אח"כ אם יהיה בלב אחד מהעיר על הרב יאסור עליו הנאתו ואז הרב יאסור מליטול שכרו ועל כרחך כשיטת המהרי"ט שאין יכול לאסור עליו. מיהו כ"ז כשמסכימים עליו רוב מנין ובנין או האלופים אך אם אין האלופים מסכימים עליו וגם אין לו אך מיעוט מהעיר באופן דהרבים אינם משועבדים לו בכה"ג יש לומר שיכולים לאסור עליו אך בכה"ג ממילא אין לו כח על השוחט אך אף אם תעוז ידו עליהם בנידון זה יש להחמיר ולחוש להנדר ולא שייך כל הני טעמא דכתיבנא:

טז והנה במה שכתבתי לעיל ליישב הקושיא מקונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג שהקשה הר"ן מהך דקדושה לא פקעה בכדי עיינתי בטוש"ע סי' רל"א והביא תשובת הרא"ש כלל י' זעיר שם יש לבאר לשון הרא"ש בתשובה שכתב ודאי אם הותנה עד הזמן פלוני לכשיגיע הזמן כלה הנדר ומותר להנות וכן נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו ושור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יהיה שלמים ע"כ מ"ש הרא"ש בנדר הוא כדברי הר"ן הנ"ל ומ"ש בנטיעות ס"ל קדושת דמים פקעה בכדי. כדברי הרמב"ם פ"ד מה' מעילה אך מ"ש בשור זה עולה כל ל' יום דבגמרא הקשו מזה ותירצו דמיירי דאמר לדמי וגם צ"ל דהוי בעל מום וע"כ צ"ל גם ברא"ש הכונה כן. אך שקיצר דלא מייתי רק דרך אגב. אמנם במ"ש וכן בהך דקונם שאבי' רע ומת אבי' דהנדר בטל מאליו זה להירושלמי הובא ברא"ש נדרים דף פ"ד דבזה א"צ הפרה כלל. אך הרא"ש גופיה לא פסק בן שם. ובאמת לפי מ"ש לעיל דדוקא אם לא נדר רק מתורת קנס מהני נדר לזמן. בהך דקונם מפני שאביה רע. כתב הב"י בסי' רכ"ח בשם המיוחסות סי' רנ"ה דל"מ רק פתח חרטה למפרע ול"ש הסברא שכתבתי לעיל אך י"ל דבאמת פליגי בירושלמי, אי צריך התרה לר"מ או לאו. וס"ל למ"ד דצריך התרה מטעם דכיון שכבר נאסר לא מפקע בכדי מיהו לדינא העיקר כדברי הריטב"א שהרחיב הדיבור בזה בישוב דבר זאת דנודר לזמן וגם עליו יש לי הרהורי דברים שכתב דזה דוקא באסור לכל העולם משא"כ היכא שיש היתר לאחרים לא אלים הנדר ופקע בכדי. ולפ"ז צ"ע בבעל שאסר הנאת תשמישה עליו על משך זמן דבזה אין היתר לאחרים ג"כ לא יפקע בכדי ולהיפך שמענו בכתובות בהמדיר את אשתו מתשמיש המטה שבוע אחד יקיים ואמר רב לא שנו אלא במפרש ולפי הנ"ל אם יפרש שבוע אחד אסור לעולם דל"ש סברת הריטב"א שמותרת לאחרים. ושמא כיון דאין אסורה לאחרים מחמת נדרו ל"ש זה ודוקא היכא שמחמת נדרו אסורה על כל העולם ודוק:

יז ושוב מצאתי ביד שאול להגאון מלבוב סי' רל"א שהעיר מה שכתבתי לעיל דהוי נדר ופתחו עמו אך מה שכתב שם לחלק בין נדר דתלוי במעשה כגון בנטיעות עד שיקצצו ובין נדר לזמן דל"ה דשלב"ל ובנדר לזמן פקע בכדי דבריו תמוהין דא"כ מה הקשו בגמ' אהך דקדושה לא פקעה בכדי משור זה עולה כל ל' יום שם הו"ל זמן והוי נדר ופתחו עמו. והמובחר כדכתיבנא לעיל דל"ש נדר ופתחו עמו רק אם עקר כל הנדר. גם במ"ש לעיל על התוס' ביצה דף ה'. הנה הד"מ בסי' רל"א הביא, בשם תשובות בנימין זאב דאף אם אסרו בפירוש ע"ז צריך מנין אחר להתירן כשיטת רש"י בסנהדרין ולא נודע טעמו גם התוס' הקשו על רש"י ולפי מה שכתבתי לעיל דברי רש"י כקילורין לעינים דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. ושור זה עולה כל ל' יום קדוש לעולם. ולפ"ז ס"ל לרש"י ה"ה חרם שנתנו הקהל אף לזמן אסור לעולם אבל זה דוקא בדבר הנאסר על כל העולם דומיא דתשמיש ובתשמיש ס"ל ג"כ לרש"י סברא זאת דהטעם שנאסר התשמיש הוא בשביל קדושת ישראל כמבואר בקרא וקדשתם היום ומחר וקדושת הגוף לא פקעה בכדי אף באוסר לזמן ומ"ה יליף רש"י האי דינא וכן יסבור תשובת בנימין זאב וזה דוקא באוסר על כל העולם. ואמנם רש"י בתשובה חזר בו כמו שהביא בבדק הבית שם וסברת רש"י שחזר דבביצה לא משמע כן דאם זה הטעם איך יליף בביצה לכל דבר שבמנין כגון ביצה שם בתשמיש הטעם דקדושה לא פקעה בכדי ועל כרחך אין זה הטעם. אך דהיכא דיש סברא להתיר אין להתיר כשיטת התוס' בביצה וזה מה שרצינו לבאר בשיטות אלו וגדולי הראשונים קצרו בדבר זה. ושוב מצאתי שהגאון מהרש"ק בנדרי זרוזין סי' רל"א בסוף דבריו הקשה על שיטת רש"י דהיכא דאוסר לזמן נאסר לעולם וצריך התרה. והקשה מהך דקונם ביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר ואין צריך התרה אחרת לפמ"ש לעיל זה קושית הריטב"א והר"ן על הך דקדושה לא פקעה בכדי. וכבר כתבתי דרש"י לא ס"ל דצריך היתר אחר רק מה שנאסר לכל העולם. משא"כ בהך דקונם ביתך והוא ממש כדברי הריטב"א גם מה שקשה לשיטת רש"י דאף באוסר. לזמן צריך היתר כשיגיע הזמן ומשמע אף באומר בפירוש דלאחר הזמן יהי' מותר אח"כ בהגיע הזמן צריך התרה ואיך אמרינן דדבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו מדאמר הקב"ה במשוך היובל המה יעלו בהר והרי שם הוצרך להתיר וע"כ דבאוסר בפירוש לזמן פלוני והתנה דלאחר זמן יהיה מותר א"צ היתר אחר דלא ברש"י לפמ"ש לעיל נראה נכון דרש"י לא ס"ל הכי רק בדבר הנאסר לכל העולם מטעם דקדושה לא פקעה בכדי כמו דכתבו הר"ן והריטב"א בנדרים כ"ט לענין קונם כללי א"כ בשלמא בתשמיש שנאסר אז לכל העולם צריך היתר אחר בהגיע הזמן משא"כ בעליות ההר דמשה רבינו לא נאסר כדכתיב ואתה פה עמוד עמדי א"כ ל"ש סברת רש"י ומותר בהגיע הזמן ולא הוצרך כלל להך ובמשוך היובל רק לדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וזה ישוב נכון לשיטת רש"י ורש"י חזר בו דא"כ מה הקשו בביצה מהו ואומר והרי צריך לילף מעלית ההר דהוי חידוש אף דבר שלא נאסר לכל העולם ודוק. הארכתי פה לבאר גוף הדין והעולה מדברינו אלו דהלכה כדברי מהרי"ט דאין לאסור על הרב ליטול השכירות וכן פסקו גדולי האחרונים: והנני ידידו ודו"ש:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה