אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן מג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן מג

סימן מב

ב"ה פרעמישלא:

"הברכה והישועה" לפ"ק:

שלום וברכה לכבוד חתני הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה המפו' מ' נתן לעווין נ"י. כעת אבד"ק פאקשאן והגליל:

א ע"ד קושיתך בפסחים ס"ז בהא דילפינן פסח שהותר בציבור מקרא דיאמר זב ומצורע ואל יאמר טמא מת וכו' אלא יש לך שעה שזבים ומצורעים משתלחין ואין טמא מת משתלח ודילמא קרא אתיא לטומאת התהום שהותר בטמא מת ולא בזב כדאמרי' פסחים פ"א וע"ז בנית דברי פלפולך ואמנם כתבת דבמצורע לא משכחת טומאת התהום ובזה תירצת דברי אביי דמקשה יאמר זב ואל יאמר מצורע ויוכיח מקרא דזב ג"כ אינו משתלח וקשיא לדבריו למ"ל זב יאמר טומאת מת ואל יאמר זב וקשה קראי אהדדי ותירצת דזב קמ"ל דמשתלח אף בטומאת התהום משא"כ טמא מת. ובזה ישבת קו' תוס' ד"ה אלא אר"ל דלר"ל דס"ל טומאת התהום במת יליף מאו בדרך בנזיר דף ס"ד יליף מקרא דלנפש דטומאת התהום לא הותרה רק במת ולא בזב ומצורע ואין מיותר קרא דלנפש ולכן הוצרך לילף מקרא דוישלחו דלדידי' ל"ק קו' אביי יאמר זב ואל יאמר מצורע דליכא למדרש לזב שאינו משתלח דא"כ סתרי קראי וליכא למימר קרא דזב למעט טומאת התהום דכבר יליף מלנפש אבל ר"ש י"ל דס"ל הלכה בנזיר דוקא טומאת מת וא"צ קרא לזב דטומאת התהום טהור דבלא"ה ליכא למילף מטומאת מת דאין דנין ק"ו מהלכה ואייתר לנפש דציבור עושין כתי' אביי. הנה הפלפול נכון ובמקצת כבר זכה בא"ח. אך אתה הוספת דברים בהשכל ודעת. ואמנם גוף קושיתך דילמ' קרא אתיא לטומאת התהום הנה לפי המבואר בסוגיא ד' פ"א דדוקא לאחר זריקה אם נודע טומאת התהום פטור מפסח שני או אחר שחיטה אז הציץ מרצה א"כ קצת רחוק דמקרא משמע דטמא מת א"צ שילוח ואף לכתחלה שוחטין אך לדעת הרמב"ם פ"י מ"ה שכ' הכ"מ פ"ו מק"פ הי"א דאף לכתחלה שוחטין לו ק"פ קושייתך חזקה:

ב ונראה לישב הנה לפי המבואר בלשון הרמב"ם פ"ו מק"פ הי"א טומאת התהום לא הותרה רק אם אפשר בדרך רחוק שלא נטמא אבל אם ודאי נטמא לא הותר טומאת התהום אף בפסח ובש"ש שמעתתא ה' פרק ג' הרחיב הדיבור. והנה מפשטא דמתניתין דנזיר ס"ג דמבואר דחזקת הטמא טמא מפני שרגלים לדבר משמע דטומאת התהום לא הותרה רק בספק כמו שהביא ג"כ בש"ש שם. ומה דהביא בש"ש לשון תוס' נזיר ס"ג שכ' שא"א שלא נגע עיין תוס' נדה ה' ד"ה אא"א שפרשו לשון אי אפשר שלא נגע היינו קרוב לודאי. וכן י"ל בטומאת התהום אולם מה דקשיא לשב שמעתתא מהא דמייתי בגמ' בזבה שהיא שומרת יום וראתה פטורה מפסח ב' וס"ד מפני שהיא טומאת התהום והרי היא טמאה בודאי למפרע ודא קו' רבתי לשיטת הרמב"ם. נ"ל לישב דהנה דעת החו"ד סי' קצ"ו דאם אשה תראה בימי ספירה דם בלא הרגשה סותרת מנינה והסדרי טהרה מפלפל בזה ובתשו' חסד לאברהם סי' נ"ח וח"ס חלקו עליו והיוצא מדבריהם ומסדרי טהרה סי' קצ"ד ס"ק ד' דלשיטת הרמב"ם דמה שראתה מחמת קושי ולד עולה לספירה ה"ה מה שראתה בלי הרגשה ומ"מ סותרת מדאורייתא מספק שמא ארגשה ולא אדעתה כמו שכ' הר"ן בחדושי נדה דף נ"ב לשיטת רש"י. ומעתה י"ל דלמ"ד דטעמא דר' יוסי דפטורה מפסח שני בשומרת יום שראתה מיירי שראתה בלא הרגשה דמדאורייתא סותרת מספק דלמא ארגשה ולא אדעתה וכיון דהוי טומאת ספק הותרה טומאת התהום. ובהכי מיושב מה דקשה טובא בסוגיא דנקט ר' יוסי הדין באשה שומרת יום, כנגד יום ולא נקט בזב בשביעי שלו דפטור מפסח שני להנ"ל נכון דדוקא בזבה דאינה טמאה רק בהרגשה ושלא בהרגשה אינה סותרת רק מספק הותרה טומאת התהום משא"כ בזב דטמא שלא בהרגשה הוי טומאה ודאי ולא הותר טומאת התהום (ולמסקנא דגמ' דסבר מכאן ולהבא טמא באמת צ"ע אמאי נקט בזבה) והענין יקר בישוב הקו' על הרמב"ם שהקשה בש"ש ומעתה מיושב קושיתך דלוקי קרא דוישלחו מן המחנה דטמא מת אינו משתלח בטומאת התהום משא"כ זב ומצורע דכיון דבזב דכתיב בקרא הוה טומאה ודאי וטומאה ודאי לא הותרה בטומאת התהום אף בטמא תת וא"ל דגם בזב משכחת שיסתור בספק אם הי' באונס ומשכחת טומאת התהום אבל עיין בנדה ל"ג דאף ראית אונס סותר בזב בודאי. ולא משכחת טומאת התהום ודו"ק. ובענין אם ראי' שלא בהרגשה סותר הספירה הארכתי בתשו' להלכות נדה בפלפול עצום (ע' לעיל סי' י"א) אחת היא מה דקשה לי לפמ"ש תוס' ריש נדה ובדף י"ז דספק טומאה בר"ה דוקא בטומאת נגיעה ולא בזב ונדה טומאה היוצאה מגופו. א"כ דילמא קרא דוישלחו מו המחנה דיש לך שעה שזבין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין קאי לנטמא בספק טומאה בר"ה דטמא לנפש אין משתלח וזב ומצורע משתלח אבל לק"מ דספק טומאה בר"ה לא מיקרי טמא כלל רק טהור גמור. עוד י"ל לפמ"ש תוס' סוטה כ"ח בשם ירושלמי דטעם ספק טומאה בר"ה טהור משום דטומאה הותרה בציבור גם אם נפרש כן מוכח מזה דציבור אין נדחין לפסח שני:

ג ודע דבמ"ש לעיל דאף בשומרת יום כנגד יום אם, ראתה שלא בהרגשה ביום הב' טמאה מספק מדאורייתא דילמא ארגשה ולא אדעתא לפמ"ש בסדרי טהרה אף למסקנת הר"ן בחידושיו ד' נ"ב דל"ח בכתם בשומרת יום דילמא ארגשה ופטורה מקרבן דוקא בראתה ב' ראיות דלא איתחזקה בזבה גדולה אבל באיתחזקה בזבה גדולה חיישינן מדאורייתא א"כ בשומרת יום י"ל דל"ח מדאורייתא. ודוקא בספירת זבה גדולה (וע' ס"ס הקודם מ"ש בזה) אך בגוף הדבר י"ל דאין חילוק בין זבה גדולה בימי ספירתה לזבה קטנה ואכ"מ להאריך. שוב ראיתי דהפלפול שכתבתי לעיל לישב דברי הרמב"ם ליתא דמדויל ידי' משתלם שפסק בפ"ו מק"פ ה"ג דזב ששחטו עליו בז' שלו ואח"כ ראה פטור מפסח שני וע"כ ס"ל טומאת התהום הותרה בזב אף בודאי טמא וכ"כ בצל"ח א"כ שוב קשה על הר"מ דבסוף פ"ו משמע דס"ל דטומאת ודאי לא הותר בטומאת התהום ובזב ס"ל טומאת ודאי הותר בפסח. וע"כ צ"ל כמ"ש באורח מישור ובש"ש דט"ס בדברי הרמב"ם. ואמנם דברי הר"מ נכונים בפשיטות דמ"ש הר"מ דהיכא דאיכא למיתלי שלא נטמא הותר טומאת התהום ומשמע דטומאה ודאי לא הותר הוא דוקא שישחוט לכתחלה כמו שכ' הכ"מ דבטומאת התהום בנטמא ודאי לא הותר רק אם כבר זרקו עליו ונודע אח"כ וכ"כ במרכבת המשנה פ"ו מק"פ וכ"ז דלא כמ"ש בש"ש ואורח מישור ולפמ"ש מיושב קו' הש"ש בפשיטות. אמנם הי' מקום לישב דברי הר"מ דהנה רש"י בזבחים כ"ב כ' דטומאת התהום דזיבה משכחת לה בראה בין השמשות (ומשמע מרש"י ג"כ דטומאת התהום לא הותר רק בספק טומאה וצ"ע מרש"י דנזיר משמע דטומאת התהום אף בודאי נטמא הותר וכן מבואר בפסחים ושמא גם דברי רש"י יש לישב כעין שכתבנו לעיל בדברי הר"מ) והתוס' דחי דברי רש"י דלא מיקרי זאת טומאת התהום כיון שנודע קודם שחיטה ולפ"ז י"ל דזב בשביעי או שומרת יום בשני בבין השמשות דהוי ספק דאם הוי לילה אינה סותרת ספירתה וכן זב בליל שאחר יום השביעי שפיר הוי טומאת התהום ומיירי הר"מ במ"ש בזב בשביעי ואח"כ ראה היינו בביה"ש דלר' יוסי דס"ל מכאן ולהבא טמא בביה"ש דיום השביעי ל"ה טומאת התהום ומ"ה אמרינן בפסחים דלר' יוסי דס"ל מכאן ולהבא לא משכחת טומאת התהום אבל לדידן דפסקינן דסותר למפרע בביה"ש דיום השביעי שפיר הוי טומאת התהום. והמובחר כמ"ש לעיל ועכ"פ נסתרו דברי הפלפול שכתבתי לעיל כיון דבזב נמי משכחת טומאת התהום גם בספק ומ"מ אחר שהרבה יש לבנות ולסתור לא מנעתי מלכתוב זה:

ד והנה כתבת דבמצורע לא משכחת טומאת התהום וכן כתבת בשם הצל"ח וקצת יש להסתפק בכהן שטיהר מצורע ושחטו וזרקו עליו. ונודע שהכהן הי' חלל ומבואר ברמב"ם פ"ט ה"ח מצרעת דחלל ל"מ לטמא מצורע וה"ה לטהר וגם מבואר דאף שנרפא מצרעתו אפי' כמה שנים כל שלא אמר כהן טהור הוא הוי מצורע אולי הי' זאת טומאת התהום דאף שנודע פסולו עפ"י עדים מ"מ לענין זה המצורע הוי טומאת התהום אם העדים שהוא בי"ג לא ידעו אם טיהר את המצורע וע' תוס' זבחים כ"ב מ"ש תוס' דאם אמרו לו שנטמא בין השמשות הרי ידעו עדים ובטהרת הקודש מ"ש לתרץ שיטת רש"י. אמנם י"ל דאם טיהר המצורע ואח"כ נודע שהוא חלל המצורע טהור כמו שהעבודה כשר אך במנ"ח מ' קס"ט כ' דנגעים לא דמיא לעבודה ולמ"ד במכות י"ב בטלה כהונה. וכן פוסק הר"מ ה"ה בנגעים ל"מ מה שטיהר כהן חלל. וע' ירושלמי פ"ח דתרומות דהיא פלוגתא בין ר' יוחנן ורב ולר' יוחנן בנגעים מהני טהרת החלל. ולפ"ז לר"י לא משכחת טומאת התהום במצורע ולדידן דפסקינין כרב משכחת לה ודוק. ונ"ל ברור דאם הי' נזיר ונטמא בחרב הרי הוא כחלל דלשיטת הרמב"ם ל"ב הזי' שלישי ושביעי וחידוש הוא בנזיר ושחט וזרק הפסח ונשאל על נזירותיו וכ' בספרי חאו"ח סי' ד' בש"ה דשוב טמא למפרע הוי טומאת התהום ופטור מפסח שני:

ה ושוב נ"ל בדעת הרמב"ם דפסק טומאת התהום אף בזב דלא כסוגיא דפסחים י"ל טעמו ונימוקו. הנה הלכה נאמרה בטמא מת או למ"ד שנלע"ד בדרך רחוקה מ"מ יש ללמוד זב מטמא מת. דמה דאמרינין בפסחים ס"ז זב חמור ממת שכן טומאה יוצאה מגופו י"ל עיקר החומרא בזב ממת שכן מטמא משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט כמ"ש תוס' שם. אך הגמ' נקט חומר יוצאה מגופו דמה"ט גופא לא ילפינן טמא מת שיעשה משכב ומושב והנה טמא מת חמור מזב שכן טעון הזי' ג' וז'. ולעומת זה חמור זב מטמא מת בב' חומרות שעושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט ואין ללמוד זב מטמא מת לענין טומאת התהום. ולפ"ז לפי המבואר במגילה ח' ע"ב דאף זב שראה בימי ספירתו סותר הספירה ומשכב ומושב טמא למפרע מ"מ כלי חרס בהיסט אינו טמא למפרע עיי"ש א"כ זב ביום השביעי ששחטו וזרקו עליו ואח"כ ראה כיון דכלי חרס בהיסט אינו טמא למפרע הוא שוה לטמא מת דזה יש לו חומר שטעון הזאה ג' וז' וזה יש לו חומר משכב ומושב ושקולין הן. ולכן מסתברא דהלכה הי' הן על טמא מת והן על זב הנ"ל דשוה לטמא מת ולכן לא סמך הרמב"ם על סוגיא דפסחים וסתר זאת מקמי סוגיא דמגילה דאינו מטמא כלי חרס בהיסט למפרע ודוק הגם שיש להתישב ולא באתי רק לעורר הענין: ו והנה דרך אגב נ"ל פרפרת נאה בדעת הרמב"ם דפסק דטמא מת בז' שלו אף שטבל אין שוחטין וזורקין עליו וגרע משאר טבול יום ויליף זאת מקרא דטמא לנפש. והקשו עליו דהרי קרא איצטריך לנפש דציבור עבדי בטומאה כמסקנת אביי בדף ס"ז ע' בצל"ח ומפורשים. ונ"ל דהקשיתי בספרי לא"ח סי' מ"א אות ג' מה מקשה אביי יאמר זב ואל יאמר מצורע וקשה דאם לא יאמר מצורע נימא שיקוץ בהרתו ויעשה פסחו דמה דמשני בשבת קל"ב דמחוסר טבילה אין מספיק דיטבול ושוחטין וזורקין על טבול יום ומה דמשני שם דל"ה בעידנא אין מספיק למה שכ' תוס' זבחים ל"ג דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה אף שלא בעידנא ועיי"ש אות ה' ואמנם כתבתי בדרוש לשבת שובה תרל"ז דמצורע בימי חלוטו ל"מ קציצה, ובעי ספירת ז' ותגלחת וצפרים ואין הקושיא יקוץ בהרתו רק על מצורע בימי הסגרו והנה שיטת רש"י מ"ק ז' דמצורע בימי הסגרו לא טעון שילוח חוץ למחנה ותוס' הקשו עליו ממגילה ח' דמבואר שם דטעון שילוח וכ' הריטב"א לישב דאין לו שלוח ממש רק יש לו ענין שלוח שאין לו לצאת חוץ בין בני אדם אבל זה דוחק: אמנם נראה לישב דבמגילה ילפינן מדכתיב כל ימי לרבות מצורע מוסגר לשלוח וזה למ"ד דרשינן כל עיין ברש"י דכל אתא לרבות א"כ רש"י במ"ק מבאר הפלוגתא שם למ"ד לא דרשינן כל ובמגילה ע"כ קאי למ"ד דרשינן כל ומעתה הכל נכון דהנה ר' יוחנן דריש כל לאיסורא ולא למלקות כמ"ש תוס' פסחים ע"ד דמה"ט ס"ל לר' יוחנן ח"ש אסור מה"ת ור"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת דקרא אסמכתא בעלמא יומא ע"ד וע"כ לא דריש כל (ע' אבני מילואים סי' ד' דגם חלב כוי לר"ל אינו אסור מה"ת) וע' במלא הרועים שכ' דר"ל דריש כל וזה ליתא כדכתיבנא. (מיהו לפמ"ש תוס' נדה ע"ג ד"ה ת"ל קצ"ע דברינו ודוק):

והנה ר"ל יליף מוישלחו יש לך שעה שטמא מת אין משתלח רק זבים ומצורעים. והקשה עליו אביי לשיטתי' יאמר זב. ואל יאמר מצורע וליכא למימר דאם לא יאמר מצורע נימא שיקוץ בהרתו כיון דר"ל לא דריש כל ס"ל מצורע בימי הסגירו לא טעון שילוח. וע"כ קרא דוישלחו אתא למוחלט ומוחלט בלא"ה לא יקוץ ולא יועיל דבעי ספירת ז' ומה מהני אם יקוץ בע"פ דקודם ע"פ ודאי אסור לקוץ דהמצוה לא חלה עליו ושפיר הקשה אביי לשיטתי' ומשני לשיטה זו ע"כ יליף מקרא דלנפש אבל הרמב"ם דפוסק כר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת ודריש כל לאיסורא ושפיר פסק מצורע מוסגר טעון שלוח וי"ל קרא דוישלחו קמ"ל דבמצורע מוסגר טעון שלוח ולא יעשה פסח ולא יקוץ בהרתו ולא קשיא קו' אביי ושפיר יליף הרמב"ם מקרא דוישלחו דציבור אין נדחין וקרא דלנפש אתיא דטמא מת בשביעי שלו אין עושה פסח ודוקא בטמא מת דטעון הזי' ולא בשאר טבול יום והוא ישוב נכון ודוק: ז ולפמ"ש דאף דמצורע בימי הסגרו טעון שלוח ילפינן מכל י"ל דאינו לוקה בנכנס לירושלים ובזה הרבה יש לפלפל בסוגיא ולישב קו' אמרי צרופה ונחלת יעקב על קו' אביי יאמר זב ואל יאמר מצורע דילמא בזב נמי משכחת שיעשה פסח כגון שהי' טמא מת ונעשה זב דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ובמצורע לא משכחת שיעשה פסח דאסור לכנוס לירושלים וע"ז לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי דטמא מת לא נאסר מעולם לכנוס לירושלים ול"ש הואיל כמ"ש תוס' בזבחים ל"ג א"כ משכחת זב שיעשה פסח ולא מצורע וא"ל דמצורע יכנוס לירושלים דעשה דוחה ל"ת דהרי יש כאן עשה דוישלחו ול"ת דלא יטמאו את מחניהם וגם ל"ה בעידנא ולתוס' חולין ר"פ אותו ואת בנו אין עשה שיש בו כרת דוחה לתו"ע ואיך יאכל פסחו דאינו נאכל אלא בירושלים ול"ש הואיל ואישתרי משא"כ בזב. אמנם אם נאמר דקרא דכל צרוע משמע אף מצורע מוסגר ומ"מ אינו לוקה בנכנס לירושלים י"ל דקיל ואינו דינו כעובר בעול"ת ועשה דוחה ושייך גבי' הואיל ואישתרי בנטמא בטמא מת ואח"כ נסגר בע"פ. ואין חילוק בינו לזב איברא דאני בלא"ה מסופק בדין זה אם רואין המצורע בע"פ אחר חצות דאם נימא הואיל ואישתרי ע"כ מטמא בטמא מת ואחר חצות נעשה מצורע דבעינן שעה הראוי להיתר הראשון כדאמרי' ביבמות ז' ע"ב אולי אז אין רואין מצורע כמו ברגל וצ"ע וע' בירושלמי ה"ה פ"א דמו"ק דאמרינן שם ערב הרגל ביניהם ומשמע דאף ערב הרגל אין רואין נגעים. שוב הראה לי חתני בספר חמדה גנוזה חדושי פסחים שכ' דמשנה שלימה במס' נגעים אין רואין הנגעים בעיו"ט. וזה טעות אך אולי כיון להירושלמי:

ח וע"ד אתרוג כשר שנתערב עם אתרוג ערלה אם מותר לברך על שניהם דיש אחד כשר ביניהם או כיון ששניהם אינם ראוים לאכילה מספק אינו יוצא אף אם יטול שניהם כיון שאין לו בהם היתר אכילה.. כבר האריך בדין זה בקהלת יעקב אלגזי אות ס' סי' רל"ג והנה בראשית ההשקפה הי' נראה בפשיטות דיוצא באתרוג זה דהרי ביבמות מ"א אמרינן בהא דקידש אחת מב' אחיות דחולצת והרי אינה עולה ליבום ומשני דאם יבא אלי' ויאמר בת יבום היא וה"ה בב' אתרוגים דבעי ראוי' לאכילה אם יבא אליהו ויאמר איזה הכשר ראוי לאכילה. וע' בבית מאיר בצלעות הבית סי' א'. שהקשה בהא דיבמות אהא דאמרינן בב"ב פ"א דכל שאינו ראוי לקרי' מחמת ספק קרי' מעכבת והוי אינו ראוי אף דשייך שם ממנ"פ ותי' דבב"ב הוי ספיקא דדינא ול"מ סברת אם יבא אליהו משא"כ בהך דיבמות מ"א דהוי ספיקא דמעשה מהני סברת אם יבא אליהו עיי"ש, א"כ בב' אתרוגים שנתערבו דהוי ספיקא דמעשה מהני סברת אם יבא אליהו. וע' בספרי לא"ח סי' ח' בש"ה ד"ה והנה מה שכתבתי בזה:

ובקהלת יעקב כ' דאינו יוצא והביא ראי' מפסחים פ"ח דאמרי' שם בשכח מה אמר לו רבו מביא וכו' ובשכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מפסח ב' ואמרינן שם ל"ש אלא אם שכח אחר זריקה אבל אם שכח לפני זריקה חייב בפסח ב' הואיל דבעידנא דזרוק ל"ה ראוי לאכילה וקשיא הרי עכ"פ אחד מב' ראוי לאכילה לבעלים רק שלא נודע איזה הוא וע"כ הואיל דמחמת ספק אינו ראוי לאכילה חייב בפסח ב' וה"ה באתרוג עיי"ש. ואמנם לפי מה שהוכחתי מיבמות מ"א דלא כדבריו קשיא בהך דפסחים אהך דיבמות. ונראה דלק"מ דנחזי אנן הנה בפסח עיקר מצוה היא האכילה ולכתחילה בעי אכילה ורק דבדיעבד אכילת פסחים לא מעכבא ובעינן מ"מ ראוי לאכילה והיכא דמחמת ספק אינו ראוי לאכילה אינו יוצא ידי פסח וכן בב"ב פ' בקונה אילן מביא ואינו קורא ומקשה והא אינו ראוי לקריאה אף דהיא מחמת ספק וממנ"פ אם חייב בבכורים הוא ראוי לקריאה מ"מ כיון שהקריאה חלק מהמצוה אינו יוצא בדיעבד רק אם הוא ראוי לקריאה והיכא שא"ר מחמת ספק קרי' מעכבת משא"כ בהך דיבמות מ"א הכי בעינן לכתחילה חליצה ויבום ואנן ל"ב רק חליצה רק שיהי' ראוי ליבום ומ"ה כיון דמחמת ספק ראוי ליבום ואין החסרון רק מצד ידיעתינו ואלו יבא אליהו ויאמר הי' ראוי לא מיקרי זאת אינה ראוי וכן נראה קצת מדברי הבית מאיר בתשו' הנ"ל שמחלק בהכי א"כ באתרוג דומה להך דיבמות דהכי בעינן אכילה באתרוג רק שיהי' ראוי לאכילה ומחמת ספק מיקרי ראוי לאכילה משא"כ פסח דומה להך דב"ב דבעי לכתחלה קרי' ומחמת ספק לא מיקרי ראוי וזה חילוק וישוב נכון לדינא:

ט והנה אתה הבאת ראי' דאינו יוצא מערובין ל"ו דאמרי' שם בב' ככרות אחת טמאה ואחת טהורה ואמר עירבו לי בטהורה בכל מקום שהוא דל"מ העירוב לכ"ע דל"ה סעודה הראויה מבעוד יום. אף דממנ"פ איכא ככר טהור כיון דאינו ראוי מחמת ספק וה"ה באתרוג. ולפי דבריך קשה מיבמות מ"אאהא. אבל לק"מ דבעירוב הטעם דדעתו ודירתו של אדם במקום שמזונותיו שם וכמו ששכב שם דמי ואם אינו יכול לאכול אף שהוא מספק אסור מ"מ אין דעתו ודירתו שם וע' במגיד פ"ו מעירובין הי"ג משא"כ בחליצה דבעינן ראוי ליבום מגזה"כ ואם האשה שבאמת צריכה חליצה עולה ליבום רק שאנחנו אין יודעין עכ"פ היא ראוי' באמת וה"ה באתרוג דבעינן לכם שיהי' ראוי לאכילה האתרוג שיוצא בו הוא באמת ראוי לאכילה. ומטעמא שכתבתי נ"ל דבעירוב בב' ככרות אחת טמאה ואחת טהורה ל"ה עירוב כלל כיון דאסור מספק אין דעתו ודירתו כלל וכן דעת הרשב"א דלא כמו שהביא ביד דוד בשם שעה"מ דהוי חמר גמל:

וע"ד קושיתך בענין זה מש"ס דפסחים פ"ד דס"ל לת"ק ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול רבי אומר ראוי לאכילה חייבין עליו ואיכא שם כמה אוקימתות במאי פליגי ולימא דפליגי בנתערב פסח כשר עם פסול דלרבי א"ח אף אם שבר ב' עצמות שוות מב' פסחים כיון שאינו ראוי לאכילה מספק משא"כ לת"ק ויפה הערת. שמא י"ל דמדאורייתא ראוי לאכילה נהי דזה א"ל דאם לא יצא ידי פסח יקח מזה כזית ומזה כזית ויאכל דעשה דוחה ל"ת דאכילת פסח פסול דומה למה שאמרו בזבחים צ"ו ביקדש להיות כמוהו וכ' בשאג"א וט"א לשיטת התוס' אף דעשה ול"ת ל"ה בגוף אחד עשה דוחה לל"ת דמ"מ בנתערב הוי דחיית העשה בפשיעה אינו דוחה כמ"ש תוס' עירובין ק' מ"מ י"ל כיון דהי' אוכל מצה ומרור ביחד ורק דמצות אין מבטלין זא"ז א"כ הכזית דפסח הפסול בטל. ונהי דמדרבנן ודאי אסור לאכול דאין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ מדאורייתא מותר באכילה והו"ל ראוי מדאוריי' והא דאמרינן בפסחים פ"ח ע"ב דאם לא נודע איזה פסח שלו שניהם יוצאים לבית השריפה י"ל דהוא מדרבנן. והא דאמר אביי שם דבנודע קודם שזרק חייבין בפסח ב' צ"ל כיון דבשעת זריקה הי' אסור באכילה מדרבנן הזריקה הי' שלא כדין ולא יצא ידי פסח או שמא ס"ל לאביי אין מבטלין איסור לכתחלה מה"ת (וע' לעיל ח"ר ס"ס קכ"ו שהארכתי בענין זה). ולפי שכ"ז דרך פלפול אקצר ואומר שלום:

והנני חותנך אוהבך:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה