שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן מא
ב"ה תרנ"ג לפ"ק:
להרב המאה"ג מ' ראובן ברב"ש נ"י האבד"ק האראסטקוב:
ע"ד השאלה בנמצא כתם על רביעית מים שבקרקע אם טמא משום כתם: א תשובה מה שכ' כת"ה דלדעת הרמב"ם רפט"ו מטומאת אוכלין דמים שבקרקעות אין מתטמאין אלא לרצון א"כ כיון שעכ"פ לרצון מקבלין טומאה כתם שנמצא על דבר המקבל טומאה טמא אבל לראב"ד דס"ל שם דאף לרצון אין מקבלין טומאה א"כ כתם שנמצא שם טהור. הנה דברי הרמב"ם והראב"ד תמוהין דמשמע מרמב"ם דשלא לרצון אין טמאין אף מדרבנן והרי בפסחים דף י"ז ע"ב וברש"י ד"ה בקרקע מבואר דמדרבנן אף רביעית מקבלין טומאה מדרבנן ומה"ט אמר ר"ש בקרקע טהורין כיון דאיכא רביעית דאין מקבל טומאה מדאורייתא דהוה מקוה רק מדרבנן טמא ולכן במשקה בי' מטבחייא טהור. ומבואר דעכ"פ בחולין טמא ומרמב"ם משמע דאף מדרבנן טהור ואין לומר דשם מיירי בשאובין שהמשיכוהו כמ"ש הרא"ש בריש מקואות ומ"ה טמא מדרבנן ורמב"ם מיירי במחוברין שהרי הרמב"ם כ' בין שהיו שאובין בין שאינן שאובין טהורין וצ"ל דרמב"ם מפרש בגמ' בקרקע טהורין אפי' נגע בטומאה לרצון דאז בחולין טמא קמ"ל ר"ש דמשקה בי' מטבחייא טהורין ולפ"ז ע"כ צ"ל דאף לרצון אין מקבל טומאה רק מדרבנן דאל"כ אמאי במשקה בי' מטבחא טהורין, ולפ"ז יש לצדד דהכתם טהור לפ"מ שמצדד השואל בנובי"ת סי' ק"ט לומר דדוקא בדבר המקבל טומאה מן התורה בכתם טמא ולא בדבר המקבל טומאה מדרבנן אך לפ"מ שהנוב"י כ' שאינו מסכים עם השואל בזה משום דלא פלוג רבנן ומשמע דאפי' אין מקבל טומאה רק מדרבנן הכתם טמא ה"ה די"ל בזה דטמא. והנה אין לומר דלעולם רמב"ם ס"ל דברצון מקבל טומאה מדאו' רק דכשטתי' ס"ל דמשקין בית מטבחיא הלכתא גמירי לה דפוסק כר"פ כמבואר ברמב"ם. דז"א דהרי ר' שמעון וודאי לא ס"ל הלכתא גמירי לה מדקאמר בכלים טמאים כמו שהוכיח בגמ' ומ"מ קאמר בקרקע טהורין ע"כ דלא מקבל טומאה מדאורייתא אף לרצון רק מדרבנן וזה פשוט:
ב אמנם דעת הראב"ד צ"ע דהרי מוכח מגמ' הנ"ל דמדרבנן מקבל טומאה ומה"ט אמר ר"ש רק במשקה בית מטבחיא בקרקע טהורין ואיך פוסק הראב"ד וכן נראה מר"ש דאף מדרבנן אין מקבלין טומא'. אך י"ל דהראב"ד יפרש בפסחי' הא דבקרקע טמא מדרבנן מיירי בשאובין שהמשיכוהו כמ"ש הרא"ש בריש מקואות ומ"ה טמא מדרבנן משא"כ בלא נתלש אף מדרבנן טהור. ומיירי בשאיבה ע"י כלים מאליהם דדעת הראב"ד דכשר מדאורייתא דדווקא מילא בכתף פסול לדידיה מדאורייתא כמבואר בב"י ובכה"ג ע"י המשכה כשר ומ"ה הוה מקוה מדאורייתא וטמא מדרבנן משא"כ בקרקע שלא נתלש מעולם אף מדרבנן טהור ונראה דבלא נתלש מעולם אף פחות מרביעית טהור כיון דלא מטעם מקוה טהור רק בנתלש וחזר לקרקע ע"י המשכה טהור במקוה מדאורייתא מטעם דהוה מקוה ובזה בעינן רביעית. אך באמת מבואר בהראב"ד דגם בלא נתלש מעולם דוקא רביעית אין מקבל טומאה. וכ"כ התיו"ט בשמו: ג וקצת צ"ע בענין זה על הב"י בסי' ר"א שכ' שהרא"ש הביא המחלוקת בשאיבה שהמשיכהו כולה בפ' מרובה ובסוף נדה. ונראה מתוך דבריו שדברי האומרים כולו שאוב פסול מדאור' נראין בעיניו וצ"ע דהרא"ש גופי' סוף פ"ח דטהרות כ' הא דאמרינן בריש מקוואות דמים מחוברים לא מקבלי טומאה היינו מי גבים שנקוו מעצמם אבל השופך מים לתוך גומא בר קבלת טומאה וכן מוכח מפסחים גבי משקה בי' מטבחי' דאמרינן ל"ש אלא בקרקע אבל בכלים טמאין וכו' ודבריו תמוהין דמייתי ראי' לסתור דהרי שם דוקא משקה בי' מטבחיא אבל בחולין טמא מדרבנן וע"כ כוונתו דשם מיירי בשאובין כמ"ש להראב"ד הרי דהרא"ש ס"ל כולו שאוב כשר מדאורייתא וצ"ע. אמנם אם הרא"ש סובר כמו שאכתוב לקמן דסוגיא דפסחים קאי ג"כ אחולין ניחא דברי הרא"ש:
ד והנה ראיתי בגליון הש"ס דפוס ווילנא ברבינו חננאל שם בפסחים דבר חידוש שכ' וז"ל אומר ר"פ הלכתא גמירי לה ואקשינן עלי' מר"א דאמר אין טומאה למשקין וכו' ולא מצא ר"פ תשובה ולא דחינן לה דהא לא עלתה בתיובתא אבל הא דאמר רבינא הא ר"ש דאמר טומאת משקין דאורייתא ותניא ר"י ור"ש אומרים לאוכלין טמאים לכלים טהורים ותני בכלים טמאים בקרקע טהורים ואי הלכתא גמירי לה מה לי בכלים מה לי בקרקע הא פרקא ר"פ ואמר הא דאמר ר"ש בקרקע טהורין לא אמרן אלא במים שיש בהם כדי רביעית דחזי להטביל מחטין וצינורות אבל אין בהם רביעית לא והכי אמר ר"פ בזבחים במקוה שיש בו מ' סאה ונטל סאה ונתן סאה עד רובו אם קדח ממנו רביעית מטבילין בו מחטין וצינורות עכ"ל. הנה דבריו תמוהין דבמה פריק ר"פ הקושיא דעדיין קשיא אי הלכתא הוא אף בכלים ואף פחות מרביעית נמי ואי דפירוש דהלכתא הי' באמת דוקא בקרקע ודוקא ברביעית הלא זה אף בחולין טהור לרש"י מדאורייתא ולראב"ד מדרבנן ולמה לי הלכתא. והנה גם ברש"י צ ע במה דאמר ר"פ ל"ש אלא מים דהוה רביעית והוה מקוה מדאור' ואזה העיד יוסי בן יועזר ומשמע דהואיל דמדאורייתא טהור ומ"ה הקיל במשקה בי' מטבחיא והרי ר"פ אמר הלכתא גמירי לה. ובא"ז הל' מקוואות סי' של"ז אות ה' איתא אמר רב אשי ל"ש אלא מים ול"ג אמר ר"פ וזה יותר נכון דר"פ אינו סותר ד"ע. ונראה שר"פ חזר מדבריו מחמת קושיא זו. אך בדברי ר"ח דוחק לפרש במאי דאמר פריק הכוונה שחזר מדבריו רק דנראה דר"פ מישב דבריו גם במה שהביא מזבחים הוא ללא צורך על כן שמא יש לפרש דבריו דר"פ תירץ דר"ש דאמר בכלים טמאים לא קאי כלל אקדשים כדהוי ס"ד מעיקרא רק דר"ש בחולין קאמר בקרקע טהורים אף מדרבנן ולא מטעם משקה בי' מטבחיא רק מטעם מקוה ושלא תקשה הרי בטלי לרביעותא מ"ה מייתי מזבחים דלענין קדח לא בטלי כמ"ש הראב"ד הובא בב"י ר"ס ק"ח וה"ה לענין טומאה אף מדרבנן טהור דלא בטלו רק לטבילותא והרב החריף מ' צבי גאטטפריעד נ"י הוסיף עוד די"ל דר"פ משני לעולם הלכתא לת"ק ור"ש לית לי' הלכתא ול"ל כיוסי בן יועזר ובין בחולין בין בקדשים קאמר בקרקע טהורים בכלים טמאים כנ"ל. ואם יסבור הראב"ד כן ל"ק מה שהקשיתי עליו כלל מסוגיא זו:
ה ואמת דאם נאמר דאף מדרבנן טהור ברביעית מים משום דמדאורייתא חזי להטביל מחטין וצינורות קשה אמאי לא חשיב בנזיר ל"ח רביעית לענין קבלת טומאה ומה דמשני שם הא בטלי לרביעותא אינה מעלה ארוכה לרביעית מים לקבלת טומאה אך דזה בלא"ה קשה להראב"ד בבעל הנפש הובא בב"י ר"ס ר"א דאף דבטלי לרביעותא מ"מ קדח כדי רביעית סמוך למקוה מטביל מחטין וצינורת א"כ ליחשב בנזיר. וע"כ צ"ל כיון דעיקר רביעית דמקוה בטלי ל"ח אף דדינים המסתעפים מזה לא בטלו. ובאמת העירני החריף מ' יצחק שטובענהויז נ"י מפה"ק אמאי לא מייתי הרמב"ם דרביעית מים כשר מן התורה לטבילת מחטין וצינורת רק דחכמים בטלו לטבילותא כיון דנ"מ לדינא דאין המים מקבלין טומאה ברביעית בקרקע מדאורייתא אף לרצון ובפחות מרביעית מקבלין טומאה מדאורייתא לפ"מ שהרמב"ם סובר דטומאת משקין דאורייתא ושמא ס"ל דלבתר דבטלו לטבילותא אף מדאורייתא לא נטהר כמו שצידדנו לומר בתשובה (ע"ל סי' ל"ב) על כן גם לענין טומאה ושאר דינים רביעית שוה לפחות מרביעית אך סוגיא דפסחים סותר לזה ועדיין צ"ע:
ו ולדינא בכתם שנמצא על פחות מרביעית בקרקע טמא כיון דלרמב"ם ולסוגיא דפסחים מקבל טומאה מן התורה דמשקין מתטמאין בכל שהו. אבל ברביעית בקרקע אם נודע בבירור שהמשקין לא נשאבו ולא נתלשו יש לסמוך אראב"ד בכתמים אך כיון דדעת רש"י בפסחים דמקבל טומאה מדרבנן וכן מוכח מסוגיות הש"ס. ודעת הרמב"ם דמקבל טומאה ברצון על כן י"ל הואיל ודעת השואל בנוב"י דבעי דוקא דבר המקבל טומאה מן התורה ע"כ בכה"ג יש לסמוך אראב"ד. אמנם ביש ספק אם נתלשו המים כיון דיש ס"ס לחומרא שמא נתלשו המים ואף הראב"ד מודה ושמא גם בלא נתלש מקבל טומאה כדעת רש"י ואנו מחמירין בכתמים אף במקבל טומאה מדרבנן על כן נראה להחמיר. וכ"ת כ' דבישי"ע סי' קצ"א כ' דכתם טהור על המים דהוה טומאה צפה על פני המים. וכ' הסברא אף דרק ספק טומאה צפה טהור ולא ודאי כיון דהטעם היא דבעי דוקא דבר המקבל טומאה דבאמת יש ס"ס שמא הכתם בא מעלמא. ושמא בלא הרגשה ובדרבנן סגי בחד ספק. אך כיון דהבגד טמא דאף בלא הרגשה טמא משום מקור מקומו טמא והוה לגבי הבגד חד ספק וכיון שאתה מטמא הבגד על כן גם האשה טמאה א"כ בטומאה צפה דבחד ספק נמי טהור המים גם האשה טהורה. אמנם כיון דבחו"ד סי' ק"צ סותר דברי הנוב"י בסברתו. וגם בבובי"ת סי' ק"ט כ' בעצמו דאין לסמוך אזה להקל א"כ בטומאה צפה דרק ספק טהור אבל בודאי מקבל טומאה אף כתם טמא, והנה בלא"ה צ"ע על דברי הנוב"י שכ' דכיון דמטמאינן הבגד שהוא טמא אף בלא הרגשה משום דמקור מקומו טמא וליכא רק חד ספק שמא מעלמא וע"כ מטמאין הבגד ומ"ה גם האשה טמאה אמאי מטמאין הבגד בחד ספק הלא מקור מקומו טמא הוא הללמ"מ ובהלכה ספיקו לקולא לחד שיטה דלא כמ"ש מהרשד"ם סי' קל"א. וכן מוכח מדברי רמב"ם פ"ח דמקוואות ה"ו שכ' מפני שעיקר הטבילה מן התורה וכל שעיקרו מן התורה אע"פ ששיעורו הלכה ספק שיעורו להחמיר משמע דספק בהלכה לקולא וע' פמ"ג בפתיחה לה' טריפות ובתשובה אחרת (הוא לעיל סי' ט' אות כ"ג) ביארתי בזה דברי הגמ' נדה י"א ע"ב הא דאמרינן במקור שהזיע וכו' אימא מעלמא דמה"ט מקלינן מספק על כן לשיטה זו א"א לומר כדברי הנוב"י וישוי"ע ודו"ק. אך שמא י"ל כיון דעיקר טומאת ראי' מן התורה ומהלכה טמאה טומאת ערב אף בלא הרגשה הוה כעין דבר שעיקרו מדברי תורה ושיעורו מהלכה שכ' הרמב"ם במקואות הל' הנ"ל:
ז וכ"ת הקשה על ישוע"י מה שכ' דהוה טומאה צפה על פני המים ואין זה דמיון דבטומאה צפה ספק נגע השרץ בהכלי ספק לא נגע משא"כ בכתם ודאי נגע בהמים ונטמא המים ומטמא הכלי מדרבנן רק עיקר הטומאה ספק אין זה תימא דהגאון מלבוב מדמה כמו בספק נגע טהורה כש"כ בספק טומאה דיותר קל ספק שרץ מודאי שרץ וספק נגע כמ"ש תוס' סוטה כ"ח על כן לא נטמא המים ולא הכלי מספק טומאה צפה ודו"ק וכת"ה הקשה בהא דספק טומאה צפה על פני המים שכ' הרמב"ם דזה דוקא בשרץ ואמאי מיבעיא ליה בגמ' נזיר ס"ד במת בכלי וכלי צף מהו. והרי ל"א טומאה צפה רק בשרץ ויפה כ' דהרמב"ם לא גרס מת באיבעיא ראשונה רק שרץ מדכ' פי"ד מאבות הטומאה ה"ז שרץ שהי' מונח בכלי ודברי המגיה שם שכ' לא ידעתי למה שינה רבינו דשם האיבעיא במת בכלי תמוהים דלרמב"ם דס"ל דוקא שרץ א"א לגרוס מת וכן מה ששינה הרמב"ם האיבעי' שניה ג"כ נכון מה"ט. אך רש"י ותוס' ס"ל גם במת אם ידוע שלא האהיל רק ספק נגע טהור ע"כ היו גורסים מת. ולכאורה גם הרמב"ם לא הוצרך לשנות הגירסא אך דמיירי במת נכרי דאינו מטמא באוהל ומטמא טומאת שבעה דרק מאהל מעטינהו. אך כיון דמטמא טומאת ז' כמבואר במ"ל פ"ג מאבל ליכא למילף משרץ מ"ה הרמב"ם לא גרס מת אבל לרש"י ותוס' קצת צ"ע מי הכריחם לפרש דמיירי דבודאי לא האהיל ואמאי לא יפרשו במת נכרי כדמפרש בירושלמי משנה ר"פ המצניע בשבת דר"ש פוטר במוציא מת דמיירי במת נכרי לפי' ק"ע שם. אך כיון דיכול לשנויי במת ישראל ניחא להו יותר. ודע דברמב"ם פ"א מטומאת מת כ' בהלכה י"ג אין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא הרי הוא אומר במלחמת מדין כל הורג נפש תתחטאו ולא הזכיר אהל וצ"ע דהרי בש"ס אמרינן דיליף ר"ש מאתם קרוין אדם. ונראה דקשיא ליה לרמב"ם מהא דאמר ר"מ בסנהדרין נ"ט אשר יעשה אותם האדם אפי' גוי, העוסק בתורה ככ"ג כקו' תוס' וכן הקשו תוס' ביבמות דהרי כתיב וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בעצם אדם א"כ לימעטינהו ממגע ג"כ. על כן פירש דלמסקנא ביבמות דרבינא משני דלא מעטינהו רק מטומאת אהל עיקר ילפותא מדלא כתיב בפרשת מדין טומאת אהל ורשב"י סמכי' אדרוש דאתן צאני צאן מרעיתי אבל אין זה עיקר הטעם כן נ"ל:
א והנה עפ"י ישי"ע הנ"ל נ"ל לישב הא דתני במשנה דנדה ר"פ האשה (נ"ט ע"ב) ברישא האשה שהיא עושה צרכי' וראתה דם ולא קתני ונמצא דם על המים ובסיפא באיש ואשה קתני ונמצא דם על המים. וע' בחו"ד סי' קצ"א ס"ק ה' מ"ש בזה. ונלע"ד דהנה בישי"ע סי' קצ"א הקשה בהא דהקשה בגמ' דלמא בתר דתמו מיא אתי דם ולפי' הקונטרס הכוונה לאחר שכלו מי רגלים לגמרי א"כ הוה בלא הרגשה דלא תלינן בהרגשת מי רגלים כיון שלאח"כ ראתה ובלא הרגשה דינה ככתם והו"ל טומאה צפה על פני המים דטהורה, כמ"ש לעיל ותירץ דמשמע לגמ' דנמצא דם באמצע הספל שלא עפ"י המים (ומשכחת לה כשהספל עמד בעקמומית דהמי רגלים זב למטה והדם נמצא באמצע הספל) עיי"ש וההוכחה לזה מדלא קתני ברישא על המים והנה בסיפא דר"ש מטמא אפי' ביושבת ומשמע אפי' במזנקת ונ"ל דחייש דלבתר דתמו מיא אתי דם. ול"ק הרי הוי טומאה צפה דר"ש כשיטתי' דס"ל בנזיר ס"ד דוקא בקרקע טומאה צפה טהורה ולא בכלי ע"ש. ומעתה רישא רבותא קמ"ל דאפי' נמצא באמצע הספל שלא ע"פ המים דל"ה טומאה צפה ר"י מטהר דל"ח כלל לדם נדה בהדי מי רגלים (ולשיטת הר"ח אין מטהר ר"י רק בדיעבד) וסיפא רבותא קמ"ל דאפילו נמצא על המים ר"ש מטמא דכשיטתי' ס"ל דל"ה טומאה צפה בכלי. וזה ישוב נכון ואף דמשמע דאפי' ביושבת על שפת הספל ונמצא דם בתוך הספל דליכא למימר בתר דתמו מיא אתי דם ר"ש מטמא בכל ענין י"ל כיון דביושבת על הספל ר"ש מטמא דחייש לבתר דתמו מיא כנ"ל דכשיטתיה ס"ל על כן ר"ש מטמא בכל ענין משום לא פלוג. ובזה מיושב מה שהקשה בס"ט ר"ס קנ"א ובחידושי נדה על הר"ן בתשובה ובחידושיו שכ' דר"מ מטמא דכשיטתי' ס"ל דחיישינן למעוטי ומ"ה חייש להדר מי רגלים למקור עיי"ש ואמאי מטמא ר"ש והרי לתי' א' ביבמות ס"ז ר"ש לא חייש למעוטי להנ"ל י"ל דר"ש לא מטמא רק בנמצא על המים ודוקא היכי דיש לחוש דלבתר דתמו מיא אתי דם דכשיטתי' ס"ל דל"ה משום טומאה צפה משא"כ היכי דאין חשש בזה ל"ח ר"ש להדר מי רגלים למקור, ור"מ דמטמא אף ביושבת על שפת הספל ונמצא בתוך הספל ע"כ חייש להדר מי רגלים למקור דכשיטתי' ס"ל דחייש למעוטי (וע' מ"ש בענין זה בח"ר סי' ס"ט אות ו') ודוק היטב בכ"ז: ט והנה כת"ה הקשה אסדרי טהרה סי' צ' ס"ק צ"ג שכ' דאם נמצא כתם ע"ד שאין מקבל טומאה שמונח על כלי שמקבל טומאה טמאה האשה הואיל וע"כ צריך לטמא הכלי נהי שלא נגעה בהדם מ"מ נטמא במשא דדם נדה מטמא במשא והקשה כ"ת מרש"י שבת פ"ג ע"ב דדוקא אדם נטמא במשא ולא כלי, וזה כבר הרגיש חתני הרב הה"ג מ' נתן נ"י בגליון הס"ט:
וכ' דברש"י שבת מבואר דכלים לא נטמאו, וע' הגהות רע"א פ"א דכלים מ"ב שהביא פי' המשנה דכלים לא נטמאו במשא, וגם הביא דברי הספרי ודברי רש"י נדה נ"ד סוף ע"ב שנראה שנטמא במשא, אך בתפארת ישראל שם פי' דברי רש"י נדה מ"ש אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא קאי על אדם שתחתיו ע"כ אמנם לדעתי אין להתפלא ע"ד הס"ט אם חושש לדעת ר"ת שפי' בעירובין כ"ז אהא דכל הזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם הוא רק דמטומאה חמורה טהור אבל טמא טומאה קלה ולפ"ז גם דם הנדה מטמא במשא לטמא אוכלים ומשקין, וזה ג"כ שיטת רש"י בנדה והובא ג"כ בתפארת ישראל שם ובהגהות רש"ש שם, ומה שהביא הגאון רע"א מפי' המשניות ריש כלים בשם ספרי דאין כלים נטמאין במשא שם מייתי מלכם דכתיב וכל הולך על כפיו וגו' טמאים הם לכם לכם הם מטמאין ואין מטמאין לא אוכלין ולא משקים וכלים במשא, וזה דוקא בנבלה דכתיב לכם משא"כ בזב ומ"ה רש"י בנדה ס"ל דלא ילפינן מנבלה ורש"י בשבת ס"ל כיון דשרץ איתקש לש"ז כדאמרינן בב"ק כ"ה ע"ב אין היקש למחצה וזה יותר נכון, ע"כ אם כי יש מקום לדברי הס"ט מ"מ צ"ע לדינא דבכתמים שומעין להקל אמנם אם הכתם נמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה והוא בתוך אויר כלי חרס ודאי הכלי נטמא והכתם טמא:
והנני ידידו: