שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן לט
על התשובה הנ"ל השגתי מכתב שנית. מהרב הגאון המפורסים מ':
יעקב נ"י האבד"ק הרימאלאב וזה אשר השבתי על דבריו:
א מ"ש כת"ה דדבריו נאמרים לשיטת רש"י ותוס' בנזיר דס"ל אף בטומאת מת טומאה צפה טהורה דלא כרמב"ם. גם מ"ש דמשכחת לה בטומאה שנזרקה מיירי בעצם כשעורה דאינו מטמא באוהל ונזיר טמא במגע ובזה סרה קושיתי שהקשיתי עליו יפה כ', אך מ"ש דבספק טומאה ברה"ר דילפינן מסוטה ול"ב חזקת טהרה ומ"ה מקשה בגמ' ומשני בטומאה צפה דהוה ספק ורק דמהני חזקת טהרה ובשני נזירין דהוה כשני שבילין ליכא חזקת טהרה לא נהירא דגם בשני נזירין יש חזקת טהרה מדאורייתא כמו בשני כתי עדים המכחישין אף דאחד ודאי פסול וכ"כ הר"ן ורק מדרבנן טמאין בשני שבילין א"כ למה בטומאה צפה מביאין קרבן טומאה כיון דמדאורייתא יש להם חזקה ודוק. והנה קשה לי אשיטת רש"י ותוס' נזיר דאף במת טומאה צפה טהורה הרי קרא בשרץ כתיב ואיך נילף טומאת מת ואף בעצם כשעורה איך נילף משרץ דהוה טומאת ערב משא"כ במת טומאת שבעה כדאמרינן הצריכותא בחולין ל"ו ואין לומר דילפינן מגז"ש דבגד ועור דהרי התוס' ב"ק כ"ה ע"ב ד"ה ל"מ הוכיחו מחולין ל"ו דלא ילפינן מת משרץ לכל דבר עי"ש ע"כ צ"ע ואף אם נאמר דהא דאמרינן בחולין ל"ו חד במת וחד בשרץ ובעי תרי קראי דלא ילפינן בגז"ש היינו דוקא אם נימא חיבת הקודש הוה כהכשר מים אבל אם נאמר דקרא למעוטי חבת הקודש וליכא תרי קראי כמו דס"ד בחולין האמת דילפינן מת משרץ בגז"ש, עדיין קשה דהרי האיבעי' דר"ל בחולין ל"ו קאי בתיקו ולעיל בתשובה הבאתי דברי ירושלמי דדוקא בשרץ אמרינן טומאה צפה ולא במת והקשיתי על תוס'. כעת ראיתי דיש לפרש בירושלמי ולא במת היינו דמטמא באוהל, אמנם נראה לפי' ק"ע הוא פלוגתא בירושלמי ושמא פליגי בזה אי ילפינן מת משרץ בג"ש ואין להאריך יותר:
ב והנה כת"ה העיר על דברי הכ"מ שהבאתי דלא נטהר האדם בעודו במים רק בעלותו מן המים וכ' ראיה להכ"מ ממה שכ' הר"ן בנדרים פ"ב דבאיכא הנאת הגוף ל"א מצות לאו ליהנות נתנו וראי' מנודר הנאה ממעיין דאינו טובל בימות החמה וקשיא דלמא שם משום שנהנה לאחר עשיית המצוה בעודו במים כמ"ש בשעה"מ ה' לולב וע"כ ככ"מ דהעלי' חלק מן המצוה ובהעלי' אין דרכו לשהות ויפה העיר. אמנם קשה לי אדברי כ"מ מהא דאמרינן בברכות נ"א אמר רבינא הלכך אפי' גמר מלאכול יחזור ויברך דתנן טבל ועלה אומר בעליתו אשר קדשנו וכו' והפוסקים הביאו מזה דאפי' לאחר עשיית המצוה מברך עי' ש"ך יו"ד סי' י"ט ומאי ראי' שם אומר בעליתו והוא שעת עשיית המצוה כיון דלא נטהר עד שעולה מהמים ואז אומר הברכה משא"כ לאחר שאכל או עשה המצוה, וזה אין להקשות איך יברך בשעת עליה והלא לא נטהר עדיין דכיון דנטהר בעלי' מותר לברך כעין שכ' תוס' כתובות י"א כיון דנעשה ע"י בן ישראל יש זכי' עיי"ש משא"כ שיברך קודם שיטבול גברא לא חזי, ומדהוכיח הגמ' מזה דלאחר אכילה מברך מוכח דלא ככסף משנה רק דנטהר בתוך המים וכשעולה כבר נטהר ודוק. והנה הכ"מ הוכיח דינו מתוספתא פ"ב דמכשירין דקתני זב שדרס על גבי משכב ומושב טמא וטהור בעליתו ופי' הוא שהמשכב טהור בעליתו וקשיא אמאי לא נטהר כשנטל הזב רגלו, וע"כ כדבריו. ובאמת ברמב"ם מבואר שפי' כן אמנם יש לפרש שהמשכב טמא כל עוד שעומד עליו הזב קודם שטבל וטהור בעליתו היינו לאחר שטבל הזב נטהר גם המשכב וכן ברישא הכוונה טהור בעליתו לאחר שפסק מליגע וכן הנוגע במשכב בית המקוה טמא מיירי כשהמשכב אין כולה במקוה דאז הוא טמא והנוגע טמא וטהור בעליתו היינו כשפסק ליגע וטבל טהור. אך מפשטות לשון התוספתא משמע כדברי הכ"מ. ולפ"ז צ"ל דסוגיא דברכות שהבאתי חולק על התוספתא. ולפ"ז אין תימא אם המהרש"א בשבת ל"ה שהבאתי סובר כסוגיא זו דברכות. וע' חגיגה י"ט עודהו רגלו אחת במים הוחזק לדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור ואמרינן מאן תנא רבי יהודא הוא [דס"ל גיד אחות] ואם נימא דעודהו במים לא נטהר רק לאחר שעלה י"ל היינו טעמא דמחזיק עצמו לדבר חמור דעדיין לא נטהר ומדאמרי' ר"י הוא מוכח דכבר נטהר אף שרגלו אחת במים ודו"ק:
ג והנה כת"ה העיר לישב קושית ב"א הרב הגדול המפורסם מ' גדלי' נ"י שהובא בספרי סי' קל"ח אהא דאמרי' בתמורה ט"ו לר' נתן אחת היא והעמידן על חמש משום דמספקא להו. והקשה דהא על ולד חטאת אין כאן ספק דהרי הי' ההלכה כל שבחטאת מתה באשם רועה ובאשם שהוא זכר אין לו ולד וע"כ לא הי' ההלכה בוולד. וכ"כ תוס' תמורה י"ח ד"ה בדמיהן. וכבר הרגיש מזה בשעה"מ פי"ד ממעה"ק ה"ח. ועל זה כ' לישב דהנה בספר יהושע מפלפל בזכר קדשים שבא על בהמת חולין למ"ד חוששין לזרע האב אם דינו כקדשים. והקשה בהא דאמרינן בתמורה דלא משכחת וולד חטאת בצבור דזכר הוא והרי משכחת בחטאת צבור שבא על הבהמה דעלמא. ותירץ כת"ה דהרי באמת הוה זוז"ג ורק דזוז"ג מטעם ביטול וממון בעלים ל"ב כמו דאמרינן בביצה ל"ט א"כ בוולד חטאת אם נימא דהוה וולד חטאת למיתה אזלי וממנ"פ אין להקדש בו זכות. ע"כ שפיר בטל ולא משכחת ולד חטאת משא"כ בוולד אשם דהלכה הי' שבאשם יקרב עולה מדאורייתא ויש להקדש זכות ומ"ה באשם זכר שבא על הבהמה הוה וולד אשם ומשכחת לה ההלכה. דבריו נאמרו בהשכל ודעת. אבל מ"ש דממון בעלים לא בטל ליתא לפענ"ד דבודאי בעל בהמת זכר אין לו שום זכות בוולדות דשייכים לבעל בהמת נקבה. וכ"כ בספר יהושע סי' ל"ז בפשיטות על כן אף אם נאמר דהוולד הבא מזכר הקדש אסור הוא משום דגורם איסור אסור למ"ד חוששין לזרע האב כמו בהמה דעלמא שבא על בת פקועה אבל לא שנאמר דממון הקדש הוא וז"ב ואם נאמר בזוז"ג מטעם דבהקדש דהוה דשיל"מ זוז"ג אסור ה"ה בוולד חטאת ודוק:
ד והנה בהך סברא דאין לבעל הזכר חלק בוולדות כבר כתבתי לישב דברי מהרש"א בגיטין מ"א ע"ב תוד"ה לא תהו שכ' דאין עבד עברי מותר רק בשפחה כנענית של רבו והקשו עליו מדאמרינן בתמורה ל' באומר הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ומוקי לה בעבד עברי ומקשה מ"ט דרבנן שפחה לעבד מישרי שרי. ומזה מבואר דלא כמהרש"א. אמנם דברי מהרש"א ברורים דהרי רש"י פי' שם שפחה לעבד מישרא שרי דכתיב משנה שכר שכיר עבדך שעובד בין ביום בין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו א"כ דוקא בשפחה שלו ובשפחה של אחר שאין לו זכות בוולדות רק לבעל השפחה ודאי אסור ועי' בפוסקים דלחומרא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא. ועיין בספרי ב"י יו"ד ח"ר סי' קמ"ג אות ט' שהארכתי בפרט זה:
אך בתמורה משמע לגמרא באומר הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ולמה קעביד הכי על כן משמע שהתנה בפירוש שיהי' לו חלק בוולדות משא"כ בהך דמהרש"א י"ל דלא שכיח שירצה בעל השפחה להתנות ומש"ה אסור:
והרב החריף ובקי מ' יהודה מנחם לאנדא נ"י הביא דרך צחות ראי' מדברי הגמ' גיטין נ"ח בבת ר' ישמעאל ובבנו שאמרו האדונים שיחלקו בוולדות ול"ל לגמרא לאשמועינן זאת ומוכח קצת דקמ"ל דמהני תנאי. ואולי אף בלא התנה יש לו חלק דהוה כיורד לשדה חבירו ונטעה ברשות דיש לו חלק בפירות על כן מקשה שפחה לעבד מישרא שרי בכה"ג וה"ה דהוה מצי לשנויי דלא מיירי בהתנה רק דמשני בלא"ה דמיירי באין לו אשה ובנים, ובמנ"ח מ' מ"ב כ' דלמהרש"א ה"ה בעבד של ב' שותפים אסור בשפחה כנענית אף בשפחה שיש להם בשותפות ולפמ"ש כיון דהולדות שלהם ודאי מותר בשפחה שלהם. ובעיקר הדין דאין לבעל הזכר חלק בולדות הדבר מוכרח מש"ס דב"ק מ"ג מרש"י ד"ה או גיורת ומתוס' ד"ה היתה שפחה שכתבו דבעודה שפחה אין לבעל כלום דשל אדון נינהו. ומבואר דאין לאחר שום זכות ובאמת הכי מוכח מולד שלמים דיקרב שלמים ואס"ד דיש לבעל בהמת הזכר שנתעברה ממנו איזה חלק איך יקריב למזבח בהמה שיש לאחד חלק וע"כ אין לבעל הזכר שום זכות אף למ"ד חוששין לזרע האב. אך אולי בעל הבהמה נקבה צריך לשלם קצת דמי הנאה. אך תוס' כ' בב"ק ק"א ד"ה או דלמא דהיכא דהנאה לא בא ע"י מעשיו א"צ לשלם מה שממונו נתרבה ועי' בש"ך סי' שצ"א:
ה שוב הראה לי הבחור החריף כ' אברהם קאננער נ"י במנ"ח מ' שמ"ז שכ' בסוף אות א' דלהראב"ד דבאומות הולך אחר הזכר, אם עבד בא על שפחה של אדון אחר שייך הולדות לאדון של העבד, (ומשמע אפי' אם אין חוששין לזרע האב) ודבריו תמוהין דדוקא לענין יחס או לענין לא תחי' כל נשמה או לענין איסור הלך אחר הזכר כמו שפרש"י ביבמות ע"ח אבל לא לענין זכות ממון דהכי שור שבא על בהמה הולדות של בעלו והתורה זכתה דמי ולדות לבעל, וזה חידוש שחידשה תורה בישראל ולא בעבדים כדמשמע מרש"י ב"ק מ"ג, ואף הראב"ד מודה בזה ולא קאמר אלא לענין איסור ולא לממון ולדבריו אף אם בא על השפחה בלא רשות האדון הולדות שלו והכי עדיף זה מנוטע בשדה חבירו שלא ברשות, ואף אם הרב מסר השפחה כנענית נסתפקתי לעיל, הן אמת דמש"ס דתמורה שהבאתי לעיל מוכח דיש לו חלק אבל זה דוקא ברבו מסר לו כנ"ל, וגם אין לו רק חלק ולא שיהי' כולן שלו, ובאמת בזה מיושב לדעתי קצת דברי הרמב"ם פ"ט מהל' עבדים הלכה ג' שנראה מדבריו דבאומות הלך אחר הנקיבה, דלא כמבואר בש"ס קידושין ס"ח והכ"מ כ' שהרמב"ם גורס בגמרא הלך אחר הנקיבה וזה רחוק. אבל להנ"ל י"ל דבגמ' מיירי לענין איסור או לענין לא תחי' כל נשמה כפרש"י והרמב"ם מיירי לענין זכות ממון ודיני עבד ע"כ פוסק דהולכין אחר הנקיבה:
ה מ"ש כת"ה בישוב קושיתי בספרי חיו"ד סי' י"ח או"ח י"ג על שיטת רבינו ישעי' דבן פקוע טעון נחירה מב"ק ק"ו דמקשה ולשני בבן פקוע והרי חייב דו"ה דנחירתן זה שחיטתן. וכ' לפ"מ דאמרינן חולין ל"ג דאין מזמנין נכרי על בני מעיים ותוס' כ' בחולין צ"א דנכרי מצוה על הנחירה הרי דבנחירה אסורין הבני מעיים וה"ה בן פקוע לרבינו ישעי' ול"ה נטבחו כולן באיסורא. וזה ליתא דבודאי מותרים הבני מעיים דב"פ לא חמיר מבהמה דעלמא ודוקא לנכרי דבמיתה תליא מלתא משא"כ לישראל כיון שנחר רוב סימנים הותר הכל. כמו עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה רק נחירה מ"מ הבני מעיים מותרים כמ"ש בברית אברהם וזה פשוט עיין מ"ש בספרי סי' ל"ז אות ו' בדברי עשרה מאמרות ח"ג פ' כ"א ובדברי תפארת ישראל:
ו והנה כת"ה כ' דבר חריף בישוב קו' מהרש"א פסחים ס"ה ד"ה שמא אהא שכתבו דלא פריך מדם הראוי להתקבל ונשפך דעולין אין מבטלין זא"ז והקשה מהרש"א דא"כ דם פסול הוא ואמאי קרי לי' עולין. וכ' כת"ה דדם הראוי להתקבל ונשפך היינו שיריים הנשארים בצואר בהמה כמ"ש מהרש"א שם והנה דעת רש"י בזבחים ע"ו ע"ב דבהזאה ג"כ אמרינן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. והקשה תוס' מהא דר"א דס"ל בנתערב מתן אחת במתן ד' ינתנו במתן ד' והרי הוא עובר על לא תקטירו ותירצו כיון דבלא"ה שירים נשפכין ליסוד אינו עובר עיי"ש, א"כ שירים שבצואר בהמה דנשפכים לאמה כדאמרינן בזבחים ל"ד למעוטי שבצואר בהמה א"כ עובר על בל תקטירו. ובש"ס דזבחים ק"י ומנחות כ"ג אמרינן נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה בשירים (ופירש"י לא תקטירו) מה קומץ אין מבטל חבירו דהוה עולין אף שירים אין מבטלין קומץ. ולפ"ז ה"ה שירים שבצואר בהמה שנשפכו דיש בו לא תקטירו אין מבטלין דם וזה כונת התוס' דהוה כעולין מגזה"כ. וזה דבר חריף אבל לאחר העיון נ"ל פשוט דבדם שנשפך מצואר בהמה דהוה דם פסול כמ"ש תוס' אין בו משום לא תקטירו דקרא מיירי בכשרים כגון שירי מנחות ובשר ק"ק וקדשים קלים וכל הנך דחשבינן במנחות נ"ז ע"ב משא"כ בפסולים לא מיירי קרא דלא תקטירו דמיירי בשירים כשרים וקצת מוכח דלא כדבריו מדאמרינן במשנה דף ע"ח נתערב בדם פסולים ישפך לאמה ואמרינן בגמ' דף ע"ט ע"ב משום גזירה ופירש"י דגזרינן שמא יהי' רוב דם פסולים ומשמע דאם רוב מים פסולים אסור מדאורייתא הזריקה משום דדם פסולים מבטל דם הכשר ואס"ד דבדם פסולים איכא לאו דלא תקטירו וילפינן מקרא דאין מבטל הדם כדברי כת"ה אף ברוב פסולים יזרוק כמ"ש תוס' שם לר' יהודה וע"כ דליכא לאו דלא תקטירו בדם פסולים וכיון דנשפך מן הצואר מקרי דם פסול ומתניתין סתמא קתני על כרחך דלא כסברתו מיהו לפי' התוס' שם ד"ה ה"ג דהגזירה היא שמא יזרוק דם פסול לחודיה אין מזה הוכחה:
ז והנה בעיקר האיסור דאסור לזרוק דם פסול לע"ע לא אדע מאיזה קרא יליף שמא ילפינן מקרא דלא ירצה דדרשינן בחולין פ' ע"ב ושור ושה וכו' לימד על כל הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה. ולפ"ז אף אף שאם עלה לא ירד כגון בדם שנשפך מצואר בהמה שכ' תוס' בפסחים בכלל ועדיין צ"ע. ודע דמה שהקשה תוס' על רש"י דף פ"ו מר"א דס"ל בדם שנתערב מתן אחת במתן ד' ס"ל לר"א מתן ד' והרי הוא עובר בבל הקטירו עיין ברמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח דבהלכה ד' כ' מעלה שירים בחמץ או בשאור חייב ובהלכה ה' כ' אסור להקטיר על המזבח והוכיחו מזה דמקרא דכל בממנו לאישים הר' הוא בלא תקטירו אין לוקין רק איסורא בעלמא ועיקר קרא אתי למקריב שאור ודבש עם השורים וכן הוכיח הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סוף סי' פ"ז. א"כ י"ל דנהי דר"א יסבור ג"כ כסברת תוס' עירובין ק' דהיכא דבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה לל"ת וטעמא דר"א דאינו עובר בבל תוסיף משום דלא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו כפשטא דגמרא מ"מ לאו דאין לוקין עליו שפיר דחי אף בעשה דפשיעה ומ"ה אינו עובר בבל תקטירו כעין שכ' שושנת העמקים כלל ב' דבלאו שאין בו מלקות עשה דוחה אף שלא בעידנא וע' מ"ש בספרי חיו"ד ח"א סי' קמ"ב בשולי המכתב ובשגם לפמ"ש בספרי חא"ח סי' צ"א אות ג' דר"א ס"ל אף ע"י פשיעה עשה דוחה לל"ת כמו שהוכחתי שם דל"ק קו' תוס' דגם לאו דלא תקטירו עשה דוחה לל"ת ודו"ק: