שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן לז
ב"ה:
פרעמישלא תר"ן לפ"ק:
שלום וברכה לכבוד הבחור החריף ובקי כמר יצחק וויידענפעלד נ"י בהרב הגאון המפורסם מוה' יעקב נ"י האבדק"ק הרימלוב:
א שמחתי בדברי פלפולך בסוגיא דקופיץ פסחים ע' דבריך נאמרו בהשכל ודעת, ואשר פלפלת בדברי הצל"ח בסוף שיטה דר"ח אות קל"ב דכלי שרת מקבל טומאה מולד הטומאה דאורייתא דל"ג מעצים ולבונה ולדבריו קשה קו' נאה בסוגיא מאי מקשה מ"ש סכין מ"ש קופיץ הא שני ושני דתוס' כתבו פסחים ס"ו דלשחיטה בעי כ"ש וסכין שעומד לשחיטה מסתמא הקדישו לכ"ש ומקבל טומאה מדאורייתא מוה"ט ובעי הע"ש ובוודאי הטבילו אתמול אף מטומאת וה"ט אבל קופיץ דאינו עומד לשחיטה ול"ב הע"ש בוה"ט חיישינן שמא לא טבלו הבעלים עד היום מ"ה שונה ומטביל ומה מקשה וזה קו' נפלאה כבר הערתי בדברי הצל"ח בספרי לא"ח סי' פ"ד אות ט' עיי"ש. והנה אשר כתבת להקשות אמאי סכין הנמצא צריך טבילה הרי תוס' כתבו בריש חולין ע"ב דהסכין לא מטמא לבשר בעודה מפרכסת רק חיישינן שמא יגע אחר הפרכוס וכלי הנמצא א"צ טבילה רק מדרבנן והו"ל ספיק' דרבנן כדמוכח בריש חולין ברש"י דבחולין שנעשה על טהרת הקודש ל"ח שמא יגע בבשר כיון דדרבנן היא עיי"ש. וזה לק"מ דדוקא בסכין ארוכה דמבואר שם בחולין, ל"ח בדרבנן רק בקדשים דאורייתא אבל בסכין שאינה ארוכה חיישינן שם אף בחולין שנעשה על טהרת הקודש אף דמדרבנן הוא ובפסחים מיירי בסכין שאינה ארוכה, וגם תעיין בתוס' חולין ד"ה ובמוקדשין שתירצו דאף במפרכסת מטמא טומאת אוכלים כמבואר במשנה שם ובלב ארי' ביאר קו' התוס' שם דבקושיא סברו שם תוס' דטומאת אוכלים דמפרכסת רק מדרבנן ול"ח לדרבנן. ובתירץ ב' ס"ל לתוס' טומאת אוכלים דאורייתא. א"כ כל זה בריש חולין דמיירי שהאדם טמא והסכין אינו טמאה דאדם אין מטמא ול"ה רק חשש שיטמא האדם לבשר בנגעו בו ובטומאת אוכלי' דרבנן הוה ספק דרבנן ומ"ה הוצרך תוס' לומר שמא יגע אחר הפרכוס אבל אם הסכין טמא נהי שהוא טמא מדרבנן והרי בגמר שחיטה הבשר ודאי נטמא מדרבנן טומאת אוכלים שנטמא אף בשעת פרכוס ע"כ ל"ק קושייתך: ב גם מה שהקשית אמאי הסכין צריך טבילה הרי הוה ספק טומאה ברה"ר ל"ק דחכמים גזרו על כלים הנמצאים ומבואר במשנה פ"ד מ"ה דטהרות דעל ספק כלים שורפין את התרומה ודוקא על ספק מגען יש חילוק בין רה"י לרה"ר ולא על ודאי מגען א"כ בסכין דודאי נגע בשעת הפירכוס ומטמא טומאת אוכלין על כן צריך טבילה ואם נמצא בירושלים פליגי הרמב"ם והראב"ד עיין פי"ג משאר אבות הטומאה, גם מ"ש דהקופיץ נמי הוה כלי שרת ליתא דהקופיץ עומד לשבירת עצמות ושבירת עצמות ל"ב כלי שרת ואם יחתוך בכלי שרת כמדומה שמועלין בהקדש וכבר כתבתי כן בספרי, גם מה שכתבת לחלק בין סכין לקופיץ לפמ"ש הצל"ח בסוגיא דר"ח סגן הכהנים אות נ"ה דחיבת הקודש דאורייתא דוקא היכא דהקידוש והטומאה באין כאחד אבל היכא דהקידוש בא מקודם ואח"כ נטמא ל"ה חיבת הקודש רק מדרבנן א"כ בסכין דהבשר נתקדש בשחיטה או נטמא חיבת הקודש דאור' ומ"ה אף נטמא בוה"ט צריך הערב שמש משא"כ בקופיץ דבשחיטה נתקדש ואח"כ נטמא בשבירת עצמות ל"ה חיבת הקודש ומ"ה בולד הטומאה א"צ הע"ש ואין הדמיון עולה יפה דכאן עסקינן אם הכלי נטמא בולד הטומאה טומאה דאורייתא דאז צריכה הערב שמש דמחיבת הקודש הכלי מקבל טומאה ומה ענין זה אימת נטמא הבשר הלא אנן אמרינן דהכלי שרת נטמא מחיבת הקודש ואם הקדיש הסכין או הקופיץ קודם שנגע בטומאה הוה דרבנן ואם לא הקדיש הסכין רק בשעת נגיעה בטומאה הוה דאורייתא ע"כ דבריך אינם צודקין:
ג והנה בעיקר דברי הצל"ח אות קל"ב שכ' דחיבת הקודש משוה לכלי שרת כאוכל כמו עצים ולבונה ומקבל טומאה מולד הטומאה בספר מנחת חינוך סוף מצוה ק"ס דוחה דבריו דאם חיבת הקודש משוה לכלי שרת אוכל לא ליהני טהרה במקוה כמו אוכל ובסוף חגיגה אמרינן דכל כלי המקדש טהרו במקדש וזה יש לישב די"ל דנהי דילפינין כלי שרת מעצים ולבונה דבני קבולי טומאה מחיבת הקודש מ"מ דן מינה, ואוקי באתרא דבאוכל לא מצינו טהרה במקוה כמו שכ' רש"י בשבת פ"ד ע"ב דלא מצינו טבילה בתורה אבל בכלי שרת אוקי באתרא כמו בכל כלים מצינו טבילה ושמא אף בעצי הקדש דמקבל טומאה מגזה"כ מחיבת הקודש כמו אוכל מ"מ נטהר בטבילה כמו פשוטי כלי עץ דמהני טבילה לתו' שבת פ"ד ד"ה מפץ ובכלי שרת ודאי מהני טבילה מטעם הנ"ל גם מה דהק' במנ"ח על מה דהק' בסוף חגיגה על שלחן דהוי כלי עץ העשוי לנחת ול"ה מטלטל מלא וריקן והרי שלחן כלי שרת מקבל טומאה מחיבת הקודש י"ל כיון דהשלחן נתקדש מקודם ואח"כ נטמא לדעת הצל"ח אות נ"ה הו"ל זה חיבת הקודש רק דרבנן י"ל דל"ג בטומאת עם הארץ שהוא דרבנן חיבת הקודש שהוא דרבנן ולא חשו רבנן ברגל רק בטומאה ממש ומ"מ צ"ע בעיקר דברי הצל"ח ואקצר:
ד והנה הא דשלחן כלי שרת הוא מבואר בזבחים פ"ז אך צ"ע דשם משמע דהשלחן מקדש הלחם ובש"ס דמנחות ע"ח אמרינן סכין עדיפא מכלי שרת דאע"ג דלית לי' תוך מקדשה והרי שלחן לית לי' תוך למ"ד מסגרתו למטה הי' ע' מנחות צ"ו וע' תוס' זבחים פ"ז דאין השלחן מקדש, גם יש למ"ד תנור מקדש הלחם מ"מ נראה דשלחן הוי כלי שרת כדאיתא בש"ס שם ודוק: ודרך אגב אזכיר בזה מה דאמרינן בפסחים ק"ט שלחן של מקדש של פרקים הי' דאל"כ איך הטבילו אמתא באמתא היכי יתיב והביא אור חדש בשם אור יקרות מנ"ל דטבלו בעזרה ותירץ דהוצרך לטבול בשבת דבחול הי' ב' הלחם עליה רק בשבת כשסלקו ב' הלחם ולר"י יכול לסדר ערבית ע"כ טבלו בשבת בעזרה דאין שבות במקדש ובאור חדש הקשה עליו דלר"י הי' יכול לטבול במוצאי שבת ואח"כ הי' יכול לסדר הלחם דלר"י מותר לסדר בלילה דהיינו ערבית ותירץ באור חדש דאם יטבלו במוצאי שבת אימת יהי' הערב שמש ע"כ טבלו בשבת ובמוצאי שבת סידרו הלחם אחר הע"ש. ואני תמהתי בספרי חא"ח ס"ס פ' וכתבתי שנעלם מאור חדש גמ' מגילה כ' דאמרינין זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום לאתויי סידור בזיכין וכר' יוסי הרי דגם לר"י בעי סידור לחם ובזיכין ביום, ומה דאמרינין במנחות צ"ט סידור ערבית כוונתו קודם הלילה ואיך יסדר לחם אחר הערב שמש דהיא לילה ומ"ש שלא ילין בלא לחם הכוונה אפי' מקצת לילה לא יהי' בלא לחם ע' תוס' ב"מ ק"י לענין לא תשיך. גם כתבתי שם דבטבילת כלים איכא ב' שבותין דהרמב"ם מביא ב' טעמים שמא ישהה ומשום מתקן ואסור אף במקדש כדמוכח קצת מתוס' פסחים ע' כעת ראיתי שהיא מחלוקת בירושלמי אם הטבילו השלחן בשבת וז"ל הירושלמי פ"ג דחגיגה ה"ח תמן תנינין ספק משקין ליטמא טמא ולטמא טהור תמן בתרומה וכאן בקודש חומר הוא בקודש (יש לפרש דבקדשים משקה מטמא אוכל מדאורייתא אף למ"ד טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן כמ"ש הצל"ח בשיטה דר"ח אות ס"ו וס"ח ומ"ה בקדשים ספק משקה לטמא אחרים טמא אך לקמן משמע דהוא חומרא בעלמא) תני שלחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו אפי' בשבת דברי ר"מ וחכמים אומרים מיד. נ"ל לפרש דשלחן שנטמא מטבילין אותו בעת שסלקו הלחם קודם שסדרו הלחם כמ"ש ג"כ הפני משה וחכמים אומרים מיד היינו כל אותו היום כמ"ש בתשו' צ"צ סי' ק"כ דלשון מיד היינו כל אותו היום כמבואר במשנה טהרות פ"ט מ"ג הגומר את זיתיו ר' יהודה אומר יוליך לו את המפתח מיד ובתוספתא ר"י אומר כל אותו היום וכ' הר"ש וברטנורא דכל אותו היום מיד מיקרי והכוונה דחכמים ס"ל סילק את הישנה שחרית והחדשה ערבית כשרה וע"כ יכול לטבול במ"ש דבלשון בני אדם גם הלילה שלאחריה מיקרי אותו היום כדאמרינין בירושלמי ר"פ קונם יין (הגם שאין הלכה כן כמו שהוכחתי בתשובה) או שהכוונה שיטבלו בין השמשות ורבנן לא יסברו כש"ס דידן במגילה כ' דבעי סידור בזיכין ביום דבשבת אסור לטבול כלי שרת אף שנטמא בולד הטומאה כיון שאסור להשתמש בחולין הוה ככלי חדש דאסור לטבול בשבת משום דלא חזי למידי כמו המג"א בסי' שכ"ג בשם המ"מ ותרווייהו ס"ל שהיו מניחים הלחם קודם הערב שמש דלר"מ מניחין מיד ולרבנן הטבילו בה"ש או בלילה ולא הי' הע"ש. ולכן אמר על דעתי' דר"מ מטמא ב' לחמים היינו דס"ל טבול יום מטמא קודש על דעתי' דרבנן אינו מטמא אלא לחם א' דס"ל טבול יום רק פוסל קודש כמבואר שם בגליון הש"ס. אר"י בר סוסי ואפי' על דעתי' דר"מ אינו מטמא אלא לחם אחד תיפתר שנטמא בספק משקין ול"ה אלא חומרא ומ"ה טבול יום רק פוסל אחד ומוכח מירושלמי דאף טמא דרבנן צריך הערב שמש ע' תוס' חגיגה כ'. גם מוכח ממסקנת ירושלמי דמשקין אין מטמאין קדשים רק חומרא. גם מוכח מירושלמי כצל"ח דכלי שרת מקבלין טומאה מאוכל מדאורייתא משום חיבת הקודש מדמשני תיפתר שנטמא בספק משקין ולא משני תפתר שנטמא מראשון דל"ה ג"כ רק מדרבנן וע"כ משום חיבת הקודש נטמא ורק ספק משקין ל"ה רק חומרא ועכ"פ אם טבלו שלחן בשבת מבואר דלר"מ טבלו בשבת ולרבנן לא טבלו והארכתי קצת כי דברי ירושלמי סתומים מאוד:
ה וראיתי פלפולך על סוגיא דהיתר מצטרף לאיסור ויפה הערת אך שבנית. על דברי הארי' דבי עילאי דבקדשים דהיתר מצטרף לאיסור ח"ש אינו אסור מן התורה דעיקר הטעם דחזי לאצטרופי ול"ש בקדשים דגם היתר מצטרף לאיסור ולא ראיתי בספר הנ"ל סברא זו ולא ניתן להאמר דיציבא בארעא וגם מגמ' לא משמע כן דאמרינן בפסחים שם אי כתב רחמנא בחטאת לא גמר נזיר מיני' דחולין מקדשים לא גמרינן אלא יכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת ונגמר מיני' והכוונה דהרי חטאת חמיר מנזיר ואס"ד דע"י היתר מצטרף לאיסור אתיא להקל דח"ש מותר איך יליף חומרא הלא הוה חומרא דאתי לידי קולא דע"י כן ח"ש מותר וע"כ דלא כסברא הנ"ל רכב וצלח ותגדל בתורה:
כנפש ידידך: