שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן לו
ב"ה:
פשעמישל תרנ"ג לפ"ק:
לכבוד הרב הגדול החריף ובקי מ' שלום ליליענפעלד נ"י האבד"ק פודהייץ: א ע"ד הערתו בדברי הכ"מ פ"ו מפרה ה"ב שהקשה על הרמב"ם דלמה הוצרך לומר דים הגדול אינו כמעין לקדש בו מי חטאת תיפוק לי' דהו"ל מי מלוחי' ופסול כמבואר ברמב"ם שם, וכת"ה הביא דברי הירושלמי תרומות פי"א ה"ב ר"א בשם ר"א מודה ר"א לחכמים במי ים הגדול שמקבלין טומאה אף אם הם סרוחים שהתורה קראה אותן ימים שנאמר ולמקוה המים קרא ימים א"כ מה"ט אין לפסול למי חטאת, לק"מ אם כי יפה העיר דהר"ש כ' דהטעם דמים מלוחים פסול לקדש דלא מקרי מים חיים, א"כ אין ראי' מקרא דהתורה קראה ימים מ"מ מים חיים לא מקרי ודוקא לענין מים סרוחים דלא מקרי מים כלל מהני מה שהקרא קרא ימים משא"כ לענין מים חיים אך קשה על תירץ הכ"מ דמי ים המלח יש תקנה למליחותן, למה הוצרך בהירושלמי לומר משום דהתורה קראה ימים תיפוק לי' שיש תקנה להם ומקבלים טומאה כדאמרינן בעירובין כ"ח ע"ב הואיל וראוי למתקן ולומר דלמלוחין מהני תקנה ולא לסרוחים זה דוחק, דא"כ הרי אינו ראוי לשתי' ומלשון הכ"מ משמע דאחר התיקון ראוי לשתי' ונ"ל דדוקא בהך דעירובין דבקל יכול לתקן מטמא טומאת אוכלין משא"כ בנ"ד וכ"כ תוס' עירובין כ"ח ד"ה הואיל ודו"ק. (וברמב"ם יש שם ט"ס דמבואר שם הי"א מי חטאת ושאר הימים כמים וזה ט"ס דתיבת מי חטאת שייך למעלה וצ"ל וכל הנהרות פסולין לקדש מי חטאת ואח"כ צ"ל הי"א ושאר הימים כמעין):
ב והנה בדברי ירושלמי הנ"ל נ"ל לבאר דברי התוס' זבחים ע"ג ד"ה ר"י שכתבו דהא דאמרינין בפסחים דיין של תרומה בטל אף דהוה מב"מ ל"ק למ"ד בתר בטל אזלינין ואפשר לבטל להיות כמבטל לכי מיסרחה משום דמשקין לכי מיסרחי אין שם משקין עליהם ולא אפשר לה לתרומה שתעשה חולין. וכ"כ תוס' מנחות כ"ב. הנה בדין משקין שנטמאו ונסרחו אי פסקה טומאתן היא פלוגתא בירושלמי פי"א דתרומות ה"ב וס"ל לר"א דכל משקה אשר ישתה פרט למשקה סרוח ור' יהושע פליג וס"ל דאף שנסרחה לא פסקה טומאתן וע' רמב"ם פ"ב מטומאת אוכלין ה' כ"א שפוסק כר' יהושע ומשקה שנטמא ונסרח בטומאתה עומדת משא"כ באוכלין. והנה נלע"ד דאף לר' יהושע משקה של איסור ונפסלה מלאכול לכלב פקע שם איסור מיני' כמבואר בסי' תמ"ב סעיף יוד בדיו של חמץ. וע"כ יש חילוק בין איסור לטומאה ואף שהנוב"י יו"ד סי' כ"ו הוכיח דבאוכלין אין חילוק בין איסור לטומאה עיי"ש מ"מ במשקה מודה נוב"י כמו שהוכחתי דאל"כ קשי' אהא דסי' תמ"ב דהרי אנן פסקינן כר' יהושע כמש"ל. והנה מה שכ' התוס' דמשקין לכי מסרחי אין שם משקין עליהם זה דוקא לר"א דס"ל משקה סרוח טהורה מטומאתה דאין שם משקה עלי' ומה"ט מודה ר"א בים הגדול דהתורה קראה ימים. אבל לר' יהושע ודאי שם משקה עלי' שהרי עדיין טומאתה עלי' ומ"מ אינה אסורה לזרים אף תרומה דפקע שם איסור מינה. א"כ צ"ע על התוס' דהרי מה שהביאו מפסחים כ"א הוא דאמרינין שם מודה ר' יהושע לר"א בנפלה למאה חולין דתרד ותטמא כדאמר רבא שם איפוך. ולר' יהושע עדיין שם משקה עלי' ול"ש תי' התוס' וא"ל דס"ל לתוס' דלר' יהושע אף אם נסרחה אסור לזרים דאין חילוק בין טומאה לאיסור דא"כ הו"ל לתוס' לתרץ דבתרומה אף אם נסרחה אסור לזרים ול"ה בטל כמבטל ודא קו' רבתי על התוס' ונ"ל דתוס' קאי לתירץ ר"ה ברי' דר' יהושע בפסחים דלעולם לא תיפוך ומודה ר"א לר' יהושע. ולתירץ זה שפיר כתבו דר' אליעזר כשיטתי'. והנה ר"א אמר בפסחים י"ח דטעמא דר"י דאמר בפרה ששתתה מי חטאת בטלו במעי' משום דהו"ל משקה סרוח ופרש"י דכתיב וכל משקה אשר ישתה פרט למשקה סרוח. יראה דס"ל כר"א על כן י"ל דמודה ר"י במשקה דמב"מ בטל למ"ד בתר בטל אזלינן דאם תסרח ל"ה שם משקה (אך יקשה איך אפשר דס"ל לר"י וכל משקה פרט למשקה סרוח והרי ר"י ס"ל בת"כ פ"ח וכל משקה זה היין אשר ישתה זה הדם ור"א אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח הרי דר"י פליג אר"א וצ"ע) אך מה שהקשה בישי"ע יו"ד סי' צ"ב ס"ק ז' בהא דהקשה בגמ' חולין ק"ח ע"ב לרב בבשר שנפל לחלב חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא ודילמא במשקה ל"א מב"מ ל"ב כדברי התו' ועמ"ש בספרי חיו"ד ח"ר סי' קי"א אות ו' בישוב הקו' להנ"ל ל"ק דרב בודאי ס"ל כר' יהושע דהלכה כדבריו נגד ר"א ולדידי' גם כי נסרח שם משקה עליו על כן גם במשקה מב"מ ל"ב ודוק. ומדברי הקרבן אהרן בת"כ נראה דחכמים לא פליגי אר"א רק בנפסל משתית אדם. ולדבריו קצת יש לישב דברי רש"י אבל מלשון הרמב"ם משמע דאף בנפסל משהית כלב אינו יוצא מטומאתו ואקצר:
ג והנה מה שהקשה כת"ה על תוס' שבת נ"ד שהקשו על ראב"ע שהפריש מעשר בהמה בכל שתא ושתא והלא לא הי' בשעת חורבן רק בן י"ד שנה ואיך הפריש בכל שתא ושתא וכ' כת"ה די"ל ראב"ע ס"ל מופלא הסמוך לאיש דאורייתא והפריש מעשר בהמה בעוד בן י"ב שנה ועיין במראה הפנים בירושלמי פי"ג ביבמות שמראה מקום מתוס' הנ"ל דמהס"ל אינו מפריש מעשר בהמה ואפטרופס מפריש עבורו. מ"מ למ"ד מופלא הסמוך לאיש תורם ה"ה שמפריש מעשר בהמה וע' בקרבן עדה שם גרס כשם שמביא מעשר דגן כך מביא מעשר בהמה וכשם שמביא מעשר בהמה כך עושה תמורה דכתיב במעשר בהמה והי' הוא ותמורתו יהי' קדש איתקש מעשר בהמה לתמורה וא"כ קשה קושיתו אך ע' תמורה ב' איבעי' אי מהס"ל עושה תמורה ולצד האיבעי' דאינו עושה תמורה ה"ה י"ל דאינו מפריש מעשר בהמה. וכן פסק הר"מ דהוה ספק ע"כ י"ל דלא רצו תוס' לתרץ כן דא"כ תיפשוט דקטן עושה תמורה. עוד י"ל דלמה לראב"ע להפריש ולהקריב דאיכא ספק שמא לא יביא שערות בזמנו ול"ה מהס"ל אף דרוב מביאין שערות בזמנן כמ"ש תוס' נדה מ"ו ע"ב וראב"ע לא חייש למעוטי כדמשמע קצת במשנה דמכות ז' דלא ס"ל כר"ט ור"ע שם מ"מ י"ל סמוך מיעוטא לחזקת חולין. (ע' מ"ש בספרי ב"י א"ח סי' פ"א אות י"ג) וכיון שהי' רשאי לאכול בלי מעשר וגם אבל תאחר אינו עובר לא מיבעי לפמ"ש בטורי אבן ר"ה ד' ד"ה בכור ומעשר דאמעשר בהמה אינו עובר אבל תאחר בלא אפריש אך אפי' אם נאמר שעובר אבל תאחר כמו שיבואר מ"מ כיון שהקטן א"ע בבל תאחר למ"ל להפריש שיקריבו הכהנים ויסמכו על הרוב נגד חזקה הי' לו להמתין ואף למכור רשאי כיון שאין מחויב להפריש על כן לא ניחא לתוס' לומר שהוא הפריש רק שאפטרופס הפריש ודוק. וע' ת' ז' ח"ץ ודע דצ"ע על דברי הטורי אבן מירושלמי שקלים רפ"ג דאמרינן מפני מה גרנות של מעשר בהמה ר"א ור"ת בשם ריב"ל כדי שתהי' הבהמה מצוי' לעולי רגלים א"ר יודן שלא יבא לידי בל תאחר א"ר יוסי כל המשהה טבלו עובר בבל תאחר:
ומזה מבואר דגם קודם הפרשה עובר בבל תאחר מדמדמה זאת לטבלו אך שצ"ע על תוס' ר"ה ד"ה ומעשרות שנסתפקו אם עובר בבל תאחר בטבל ולא הביאו ירושלמי וכבר הרגיש בזה בגליון הש"ס וצ"ל כפירוש הפ"מ דהא דאמר ר' יוסי כל המשהה טבלו אמר בלשון בתמי' עיי"ש וכן יש לפרש הא דאמר שלא יבא לידי בל תאחר הכונה שאחר הפרשה יקריב מיד. אך לפי' הק"ע שם משמע דלא כטורי אבן ודוק. ולפמ"ש בספרי סי' פ"א אות ג' דמ"ד חיישינן למעוטי איך אמרה תורה מופלא הסמוך לאיש נדרו נדר ולוקין על הקדשו שמא לא יביא שערות בזמנו כקו' תוס' ע"כ מוכח כדעת הרמב"ם דבי"ג שנה לענין נדרים ל"ב שערות ומ"ד דל"ח למעוטי לעולם בעי שערות רק דאזלינין בתר רוב. ולפ"ז כיון שכתבתי דראב"ע ל"ח למיעוט לעולם בעי שערות א"כ איך הפריש מעשר בהמה ויקריבו הכהנים הלא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ מיושב קושיתו בפשיטות:
והנני ידידו: