אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן ל

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן ל

סימן כט

ב"ה פשעמישל תרנ"ג לפ"ק:

שפעת שלום לכבוד ה"ה הרב המאוה"ג החריף ובקי כש"ת מ' אלחנן וועכסלער נ"י אב"ד העכבערג במדינת בייערן:

בדבר השאלה במקוה הנעשה ע"י וואססערלייטונג ובסילונות הנקבעות בכותל הבית נמצא כלי קיבול הנקרא וואססער מבססער ונעשה בתחתיתו לקבל חול הדק, ונקרא בשביל זה ג"כ שליים בעהעלטער, ולפני נקב הכניסה נעשה מתכות דק מלא נקבים לעכב חול הגס ונקרא בלעכזייער ונקב הכניסה היא כאצבע קטנה לכניסת המים וכנקב זה יש בצד השני להוצאות המים, וכת"ה חשש לפסול המקוה לאשר כל המים עוברים דרך כלי זה, והכלי הזה הוא כלי קיבול שעשוי לקבל החול למען יהיו המים צלולים והוה כמעין שהעבירו על גבי השוקת המבואר רפ"ה דמקוואות. ומבואר בסימן ר"ב סעיף ח' מעין שמקלח לתוך כלי פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי בין לאחר שיצאו מהכלי וכלי זה נעשה לקבעו בקרקע ומטעם זה רצו קצת מורים להכשיר אף דחקקו ולבסוף קבעו פסול הואיל ונעשה מתחילתו ע"מ לקבעו בקרקע ושאל כת"ה חוו"ד בזה:

א תשובה הרב השואל כת"ה וכן הרב המתיר האריכו וביארו ככל המבואר בדברי הפוסקים האחרונים בענין זה ועכ"ז אעבור על פירקא דא ואתניה. במשנה פי"א דכלים מ"ב איתא כל כלי מתכות שיש לה שם בפ"ע טמא חוץ מן הדלת והנגר וכו' והצינור שנעשו לקרקע והקשה בתוי"ט למה פרט אלו דוקא. וכ' בשם הרמב"ם דאלו טהורין אפי' קודם שיקבעו הואיל ועיקר עשייתן להיות דבוק בארץ, (וברמב"ם פ"ט דכלים כ' מפני שאלו עשוין לקרקע או לשמש את העץ). והנה עדיין קשיא למה נקט המשנה ורמב"ם דוקא אלו הו"ל למשנה לומר כל המחובר וכל העשוין לשמש הקרקע טהורין ומתוך כך נראה דדוקא אותן שתמיד אין עשוין רק לשמש הקרקע כגון דלת ונגר ומנעול וקורה וצינור שכל רואה אותן יודע שעשוין לקרקע טהורין אבל כלים שאין עשוין דוקא לשמש הקרקע ורוב עשייתן או מחציתן אין עשוין לשמש הקרקע אף שהוא עשה לשמש הקרקע כבר ירד עלי' תורת טומאה ואף שקבעה בקרקע מקבל טומאה הן מפאת שחקקו ולבסוף קבעו כמו שמבואר במשנה דכלים פ"כ מ"ד בעריבה שעשאה אבוס לבהמה אעפ"י שקבעה בכותל טמאה, ואף שעשה מתחלה לקבעה בקרקע כיון שרוב אין עושין בטלה דעתו אצל כל אדם. או מפני מראית העין מקבל טומאה כיון שאינו ניכר שעשה לקבוע בקרקע ומ"ה נקט הרמב"ם והמשנה דוקא אלו והא דפורנה שאם אין לו לבזבזין טהורה בפ"ח דכלים מ"ט מפני שעשוי לשמש עם הקרקע טעמא ג"כ דפורנה ניכר לכל שעשוי לשמש עם הקרקע והא דכ' הרמב"ם בפ"כ מ"ד הנ"ל בעריבה שעשאה אבוס לבהמה אעפ"י שקבעה בכותל טמאה. ואמנם יהיה המחובר לקרקע כקרקע כאשר נעשה זה הדבר מתחילתו בקרקע או נעשה לשמש הקרקע ג"כ הכוונה נעשה לשמש הקרקע היינו שדרך עשיתו לשמש הקרקע כעין אלו המנוין במשנה כנ"ל:

ב ומה"ט מיושב קו' התויו"ט במשנה י' פ"ו דמקוואות באבק שבמרחץ אעפ"י שנעשה לשמש את הקרקע דכיון דכלי זו אינה מיוחדת לבית המרחץ ולא ניכר שנעשה לשמש את הקרקע. וא"כ אעפ"י שהוא עשאה לשמש הקרקע טמא. וע' בר"ש במשנה שם שכ' דטמא מדרבנן ולר"ש טהור לגמרי כמבואר בתוספתא, והיינו מה"ט דכתיבנא דחיישינן למראית עין והתויו"ט מביא לשון התוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע ומשמע דמה"ט טמא ובאמת לשון התוספתא פ"ה דמקוואות הובא בר"ש פ"ו הנוגע באבק טמא וטהור בעשיתו ר"ש אומר הנוגע באבק טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע ובודאי לא נעלם זה מהתוי"ט, רק שהקשה דבודאי לא פליגי במציאות וס"ל לת"ק ג"כ שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע ואמאי מטמא ת"ק. (וכן כונת הפי' המשנה להרמב"ם שכל מה שיגיע מהם לתוך האבק הם פסולים לפי שהם ישיבו שאובין לפי שהאבק הוא כלי להיות ניתך לארץ והכוונה שכבר נקרא עליו שם כלי וזה אמרם בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע הכוונה זה אומרם בטעמא דר"ש מטהר מכלל דת"ק גם בזה מטמא לפי שהוא כלי). אבל לפמ"ש ניחא דת"ק ס"ל כיון דאינו מאותן כלים דסתמן לשמש עם הקרקע נעשו טמא מדרבנן ור"ש מטהר ובתוספת חדשים מתרץ קושית התויו"ט וכ' דלענין שאובין ל"מ מה שנעשה לשמש את הקרקע רק לענין טומאה ואיני מבין דעדיין קשיא מתוספתא הובא בר"ש דשם מבואר דהאבק מטמא אף שהוא מן הצד ולא מיירי לענין שאובין. גם לשון תוספות חדשים צ"ע. שכ' דלענין טומאה דכתיב ביה יותץ דמשמע כל היכי ששייך נתיצה וזה אינו אלא בתלוש לגמרי משא"כ אם חברו לקרקע אף שהי' מתחלתו תלוש כיון דעכשיו מחובר הוא לקרקע אבל גבי שאובין כיון שהי' שם כלי בתלוש לא מיבטל שם כלי מיניה. הנה מ"ש דכתיב בי' יותץ וזה אינו אלא בתלוש זה היפך מפרש"י שבת קכ"ה ד"ה ואם לאו שכ' דנתיצה ל"ש אלא בענין מחובר ושאינו מחובר שייך תלישה ועי"ש ד"ה לאידך גיסא דמבואר דחידוש היא שחדשה תורה בתנור וכירים אע"ג דמחובר לקרקע ושייך ביה נתיצה מ"מ טמא משא"כ בשאר מחובר ע"כ דבריו לע"ג. אמנם לפמש"ל מיושב קושי' התויו"ט. ואולי חסרון תבות יש בתוספות חדשים וכוונתו מדכתיב חידוש בתנור וכירים יותץ וקמ"ל דסד"א כיון דחברו בארעא כגופא דארעא דמי קמ"ל כדאיתא בשבת קכ"ה לשון זה מוכח דבשאר דברים שחברן אע"ג שהי' מתחלה בתלוש טהור (והיינו כשעשה מתחלה אדעתא לחברן בארעא דומיא דתנור) ואם כיון לזה דבריו נכונים. שוב מצאתי בח"ס יו"ד סי' קצ"ח שתמה על התוספות חדשים כעין קושיתנו. אמנם בח"ס הוכיח מלשון התוספתא שכ' שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע ומלשון הרמב"ם דזה גריעותא היא דמה"ט יותר טמא ונכנס בפרצה דחוקה, ובמח"כ לא כיון יפה דהך דלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע הוא טעמא דר"ש דמטהר והתויו"ט הקשה דמשמע דת"ק מודה דלא נעשה אלא לשמש ומ"מ טמא כמ"ש לעיל:

ג והנה בנובי"ת סי' ק"ט הקשה אהא דמחלק בגמ' בצינור בין חקקו ולבסוף קבעו ובין קבעו ולבסוף חקקו וכיון דקבעו ואח"כ חקקו ע"כ חקק אדעתא שישמש עם הקרקע א"כ בכה"ג אף חקקו בתחלה בתלוש אדעתא שיקבע וישמש עם הקרקע אינו מקבל טומאה כמבואר ברמב"ם רפ"ט דכלים דכל הנעשה לשמש את הקרקע אין מקבל טומאה אפי' קודם שיקבענה ותירץ דלענין שאובין אף שאינו מקבל טומאה מ"מ פוסל משום שאובין הואיל והי' תורת כלי עליו בתלוש. וזה ממש כתוספות חדשים עוד כ' דבעי דווקא שיהיה גוף תשמישו עם הקרקע משא"כ צינור אין הקרקע מסייע לתשמישו ע"כ לא מהני מה שחקקו ע"מ לקבעו ואפי' חקק אח"כ היה ראוי להיות פסול לרבנן (כמו דף של נחתומין שמקבל טומאה לרבנן הואיל דלמלאכת הנחתומין אין הקרקע מסייע לתשמישו כמ"ש הנוב"י מתחלה) אלא מטעם דשאני שאובין שהוא מדרבנן, עוד כ' דתנור של מתכת שנעשה מתחלה רק להעמידו על הארץ קודם שחיברו בקרקע מקבל טומאה ולאחר שחיברו אינו מקבל טומאה ובפשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה רק מדרבנן בכל אופן שחיברו בקרקע (היינו אפי' דבר שלגוף תשמישו א"צ לקרקע) טהור אלו תוכן דבריו. והא דכ' דדף של נחתומין טמא כרבנן אף אם חיברו לקרקע הכוונה בדף של מתכת כמו דמסיק בב"ב שם וכן מבואר בר"מ ספי"א דכלים. והנה מ"ש דצינור אינו משמש עם הקרקע דאין הקרקע מסייע לתשמישו צ"ע דהרי צינור נחשב במשנה פי"א דכלים מ"ב בין דברים הנעשים לשמש עם הקרקע וז"ל הרמב"ם רפ"ט מכלים כל כלי מתכות וכו' מקבלין טומאה חוץ מן הדלת וכו' והקורה והצינור מפני שאלו עשויין לקרקע. ונוב"י גופי' כ' שם באות ב' דכל השנוין במשנה ב' פי"א דכלים הוין דבר שעיקר תשמישו עם סיוע המחובר לקרקע א"כ הרי גם צינור מוזכר שם וכפי הנראה נוב"י מחלק בין צינור שיש לו ד' לבזבזין דאז אין קרקע מסייע לתשמישו ומשנה מיירי באין לו לבזבזין רק יש לו חטטין דמקרי בית קיבול דאל"כ בלא"ה אינו טמא וצ"ע דהרי משנה סתמא נקטא כמו ברייתא דצינור שחקקו דסתמא צינור קתני:

ד עוד קשה על הנוב"י מהא דמבואר בש"ע סעיף מ"ח דאם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפילו מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל לגבי קרקע והיא מתשו' הרא"ש כלל ל"א דין ז' וכ' דגול מרבבה דדוקא בשנעשה מתחלה לקבעו בקרקע ומשמע אפי' אם נעשה הסילון בתלוש. ואס"ד דבצינור ל"מ אדעתא לקבעו בקרקע שאינו משמש עם הקרקע ה"ה בסילון ואמאי לא נעשה המים שאובין וזה קשה אף לתירוץ הראשון מנוב"י דלענין שאובין ל"מ מה שנעשה מתחלה לקובען בקרקע אמאי לא נעשה שאובין בסילון של מתכת. וצ"ל עד כאן לא התיר בתשו' הרא"ש רק בסילונות שאין בהם בית קיבול רק משום שהם מתכות מקבלין טומאה ול"ה הויתו ע"י טהרה התיר בתשו' הרא"ש. משא"כ בכלי שיש לה בית קיבול דנעשה המים שאובין ל"מ כגון צינור של עץ שיש לו לבזבזין בזה החמיר בנוב"י וכיוצא בזה כ' הטו"ז ס"ק נ"ט לחלק בנמשך המים ממעיין בין כלי שיש לו בית קיבול לבין כלי שאין לו בית קיבול עיי"ש. והנה לפמ"ש לעיל בשם הר"ש דאבק שבמרחץ אף שנעשה לשמש עם הקרקע לרבנן דר"ש טמא מדרבנן. וכתבתי הסברא דדוקא באותן השנוין במשנה ב' פי"א דכלים דסתמא נעשין לשמש עם הקרקע וניכרין לכל טהורין לגמרי אבל כלים שלפרקים נעשין שלא לשמש עם הקרקע טמאים מדרבנן א"כ צינור דחשיב במשנה דכלים פי"א מ"ב טהור לגמרי וכן סילונות התיר בתשו' הרא"ש הנ"ל דהוה ג"כ כצינור. אבל שאר כלים מקבלין טומאה מדרבנן ולענין שאובים דהרבה פוסקים ס"ל כולו שאוב מדאורייתא אף כלי דמקבל טומאה מדרבנן פוסל כמו שכ' המחבר סעיף י"ד לענין זחילה ואינו דומה למ"ש הש"ך ס"ק ע"ו לענין הויתו ע"י טהרה דמקבל טומאה מדרבנן מיקרי הויתו ע"י טהרה דזה קיל משאובין כמ"ש לעיל בשם הטו"ז ס"ק נ"ט:

ה והנה לפמ"ש דבצינור הנעשה אדעתא לקבעו בקרקע טהור לגמרי אפי' אם נעשה בתלוש כיון שחשיב צינור במשנה. קו' הנוב"י סי' ק"ט חוזר וניעור דהרי בקבעו ולבסוף חקקו ע"כ נעשה ע"מ לשמש עם הקרקע וא"כ בכה"ג אף חקקו ולבסוף קבעו נמי. ולומר דהא דקבעו ולבסוף חקקו מיירי בחקק אדעתא לתלוש מן הקרקע ולהשתמש בתלוש לא נהירא דאם דעתו לתלוש ועומד לתלוש בכה"ג לאו כמחובר דמי ופוסל המקוה כעין שכ' תוס' ב"מ נ"ד ועירובין ל"א לענין בונין בחול ואח"כ מקדישין דאם לא הי' קדוש ועומד לעקור מיקרי תלוש. ועי' מ"ש בספרי לאו"ח סי' נ"ד אות ב' וג' אך אם חקק אחר שאינו הבעלים אדעתא להשתמש בתלוש והבעלים לא ניחא להו בתלישה ל"ה עומד לתלוש ואינו פוסל ובכה"ג בחקקו ואח"כ קבעו פוסל המקוה. עוד משכחת לה בחקקו חש"ו אדעתא להשתמש בקרקע דקטן אין לו מחשבה רק להחמיר ולא להקל כמבואר ברמב"ם פ"א מפסולי המוקדשין ה"ו וע' במ"ל שם ובפי"ד מפסהמק"ד. על כן בכה"ג בחקקו ואח"כ קבעו פוסל המקוה ובקבעו ואח"כ חקקו אין פוסל וז"ב. ומ"ה קתני בברייתא חילוק בין קבעו ולבסוף חקקו דזה הוה מילתא פסיקתא:

ו והנה לשיטת הנוב"י סי' ק"ט הנ"ל בנ"ד שהשלאם בהעלטאר הוא של מתכת ויש לו בית קיבול והוא כלי שהקרקע אינו מועיל לתשמישו רק הוא משמש בפ"ע וכל המים הולכין דרך כלי זה ל"מ מה שנעשה מתחלה לקובעו בקרקע ופוסל את המקוה ואין לומר דהרי המים ההולכים לתוך הוואססערמעססער מחוברין עם המים של הוואססערלייטונג דלא מיבעי אם אין המים הולכין ממעיין ל"מ עירוב שאין הזוחלין מערבין כמבואר סעיף ס' דל"ה קטפרס חיבור אלא אפי' הולכין ממעיין דמהני חיבור קטפרס כנראה מש"ך ס"ק קכ"ט מ"מ פוסל מדרבנן כמבואר סעיף י"ח והוא מהמשנה דמים שהעבירו על גבי השוקת פסול רפ"ה דמקואות וכ' הטו"ז ס"ק י"ד והוא מהב"י ור"ש דל"מ עירוב וחיבור מדרבנן שלא יטבול בתוך הכלי והוא מדברי הר"ש ותוי"ט שם. ומש"ך ס"ק כ"ז משמע דמדינא פסול דנעשה שאובים שמא מיירי הש"ך בליכא חיבור דבדאיכא חיבור למעיין לא מיפסל רק משום גזירה. ואמנם משום גזירה ודאי אין חילוק בין כלי גדולה דשייך החשש שמא יטבול בתוך הכלי בלא חיבור ובין כלי קטנה דא"א ליטבל ודוקא בנסרים כ' הטו"ז סי' קצ"ח ס"ק ל"א דאין להם בית קיבול ול"ש גזירה דלא דמי למעין שהעבירו ע"ג השוקת משא"כ בכלי שיש בית קיבול וז"פ. על כן לנוב"י בנידון דידן ודאי פסול המקוה. וכן לפמ"ש לעיל בשם הר"ש דרבנן ס"ל באבק שבמרחץ שמטמא מדרבנן ה"ה בכל דבר שאין מבואר במשנה פי"א דכלים מ"ב. אף שנעשה מתחילה לשמש את הקרקע א"כ בנ"ד שהוואססערמעססער נעשה מתחלה לשמש את הקרקע מטמא מדרבנן ופוסל את המקוה:

ו אמנם בספר גידולי טהרה המפורסם במדינת אשכנז ונשלח לי כעת חולק על הנוב"י ומתיר בסי' ג' בכל כלים הנעשין מתחילה ע"מ לקובען בקרקע. ומה שהקשה נוב"י סי' ק"ט מדף של נחתומין דלרבנן מטמא כ' הוא דדוקא בנעשה כל הכלי לקובעו בקרקע משא"כ דף של נחתומין נעשה מתחלה שלא לקובעו בקרקע רק שתשלום הכלי נעשה אחר החיבור ומ"ה רבנן מטמאין ומה שהקשה נוב"י מצינור כיון שבקובעו ע"כ נעשה החקיקה ע"מ לשמש הקרקע ובכה"ג אף חקקו ולבסוף קבעו אינו פסול כ' הוא דבצינור מיירי שכבר הי' עליו שם כלי במקצת שלא נעשה לשמש את הקרקע ורק בית קיבולו נעשה לאחר הקביעות דסתם צינור כן הוא ע"כ ל"מ מה שנעשה לשמש את הקרקע בחקקו ולבסוף קבעו ורק בקבעו ולבסוף חקקו. ובסי' ד' כ' דהא דאבק שבמרחץ רבנן מטמאין מדרבנן כמ"ש הר"ש פ"ו דמקוואות מ"י משום דרבנן ס"ל דלא נעשה לשמש עם הקרקע ור"ש סובר דנעשה ע"מ לשמש והנה זה ליתא לפענ"ד דכבר כתבתי דלא יתכן דפליגי רבנן ור"ש במציאות. גם כבר כתבתי דכל עיקר קושית תוי"ט במשנה שם הוא מרבנן דר"ש דס"ל ג"כ דלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע וכן דברי פי' המשניות הוא כן ומ"מ ס"ל טמא. גם מה שכ' שם דטעמא דרבנן משום שלפעמים משתמשים בתלוש דרך עראי לא משמע כן בתויו"ט ולא ברמב"ם ומ"ש התוי"ט האבק הוא כלי קודם קביעותו כפשטי' דאף שנעשה מתחלה ע"מ לקבעו בקרקע מ"מ כיון שנעשה הכלי בתלוש קודם קביעתו טמא מדרבנן משום גזירה דדוקא דשנוין במשנה ב' פי"א דכלים שניכרין לכל דנעשה לקבען בקרקע לא גזרינן משא"כ בשאר כלים כמו שכתבתי בתחילת התשובה גם מ"ש דסתם צינור הי' עליו שם כלי במקצת קודם שנעשה ע"מ לקבעו בקרקע לא משמע כן במשנה ב' פי"א דכלים דחשיב צינור בהדי דלת ונגר דסתמא נעשין מתחלה ע"מ לקבען בקרקע. ואחרי שדברי הגידולי טהרה אין להם יסוד חזק והנוב"י והתוס' חדשים ס"ל דלענין שלא יפסול משום שאובין ל"מ וחקקו ולבסוף קבעו פסול המקוה אף שהי' מתחילת עשיתו ע"מ לקובען בקרקע על כן אין להקל בזה:

ח ובספר לחם ושמלה ס"ק ס"ו הביא דקדוק עצום דבש"ס דב"ק וב"ב איתא צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל ובתוספתא פ"ד דמקואות איתא צינור שחקקו ואח"כ קבעו למה שינו בש"ס וכ' ולבסוף. וכתב דלשון ולבסוף משמע שהי' השתנות דמתחלה חקקו שלא ע"מ להשתמש בקרקע ולבסוף התישב וקבעו, ופי' דברי הש"ס דהדיוקים סתרו אהדדי דמרישא משמע דוקא בלא חקקו אדעתא להשתמש בקרקע אבל אם מתחלה חקקו אדעתא להשתמש בקרקע אינו פוסל ובסיפא משמע דוקא בקבעו ולבסוף חקקו ובחישב מתחלה פוסל והוא קצת כעין קו' נוב"י ותירץ דדיוקא דרישא עיקר והכוונה דוקא בחקק שלא אדעתא לקובעו הא חקק אדעתא לקבעו נעשה כמו שקבעו ולבסוף חקקו ואינו פוסל כעין דמשני בקדושין ה' ע"ב. וזה כדברי הגידולי טהרה אבל בתוספתא כ' חקקו ואח"כ קבעו ומשמע אף שחשב בתחלה ע"מ לקבעו פוסל כדברי הנוב"י ע"כ. הנה אם כנים דבריו יש לישב מה שהקשה תוי"ט אהא דפוסק הרמב"ם דאם עשאו ע"מ לשמש את הקרקע אפילו עשאו בתלוש טהור. והקשה בפ"ו דמקוואות מתוספתא הובא לעיל באבק דר"ש מטהר משום דלא נעשה אלא ע"מ, להשתמש עם הקרקע ורבנן מטמאין כה"ג להנ"ל ניחא דתוספתא כשיטתי' דס"ל אפילו ע"מ להשתמש פוסל דגורס חקקו ואח"כ קבעו. אבל הש"ס דידן לא ס"ל כתוספתא מדגרסינן ולבסוף קבעו. ע"כ פוסק הרמב"ם כש"ס דידן אמנם באמת אין בדקדוקו ממש דבחולין ל"ט ע"ב איתא שחטו ואח"כ חישב עליו ומייתי פלוגתא דרשב"ג בשתק ולבסוף צוח הרי דאין חילוק בין לשון לבסוף ובין לשון אח"כ, וכוונת הגהות הגאון ר"א מווילנא נ"ל דבתוספתא איתא חקקו ואח"כ קבעו פוסל ולא סיים קבעו ואח"כ חקקו אינו פוסל ור"א גורס הסיפא בתוספתא כמו בש"ס דידן ודוק:

ט ובאמת אם הדיוקים סותרים אף דלפעמים משני בגמ' נעשה כמו בקדושין ה' ע"ב ובשבת צ"א ע"ב וע' תוס' שבת צ"ב דלפעמים משני נעשה ולפעמים לא משני ובתוס' ב"ק מ"ח ע"ב מבואר דלא משני נעשה רק היכא דל"ל שנויא אחרינא ותברא עדיף מנעשה ונראה דהוא שנויא דחיקא והיינו טעמא דהרא"ש בחולין פ' בהמה המקשה גבי צנא דאנקורי כ' דהיכא דדיוקים סתרי אהדדי אזלינן לחומרא לענין מחצה על מחצה ולא משני נעשה כדמשני בש"ס דסוכה ד' כ' וע"כ ס"ל דאין לשנות נעשה רק היכא דמשני בגמ' דלא ככנה"ג ח"מ סימן מ"א הגהות הטור אות ו' הובא ביד מלאכי כללי הנון סי' תפ"ח. א"כ בנ"ד אם דיוקים שלו אמת יש לנו לילך לחומרא אך אם שאובין דרבנן אנו יש לנו לילך לקולא מ"מ אזלינן הכא לחומרא כמ"ש בלחם ושמלה אות הנ"ל דמסתבר להחמיר כהנוב"י ובח"ס סי' רי"ז כ' דהיכא דהקביעות והחקיקה באין כאחד (דהדיוקים סותרים בזה דברישא קתני חקקו ולבסוף קבעו פסול ומשמע הא בב"א אינו פוסל ובסיפא משמע דבב"א פוסל). וכ' דהדין דאינו פוסל עיי"ש מילתא בטעמא ובאמת אם הדיוקים סותרים אזלינן לחומרא אך היכי דאיכא סברא נ"ל להקל. ועי' בשיטה מקובצת כתובות ע"ה לענין אם הבהרת והשער לבן באו ביחד דג"כ הדיוקים סתרו וכ' דטמא משמע קצת דלא כחת"ס. ובספרי חא"ח סי' א' סוף אות ב' כתבתי דמסברא טהור בכה"ג והארכתי בפרט זה ושם הבאתי דברי הר"ש דמשמע דבב"א טהור ולא ראיתי אז דברי השיטה ואין להאריך בפרט זה:

י' והנה י"ל דהנוב"י שהחמיר בסי' ק"ט דל"מ לענין שאובין אף בעשה אדעתא לקבעו בקרקע משום דס"ל בסי' קמ"ב דל"מ קבעו ואח"כ חקקו רק לענין שאובין דרבנן כפשטא דסוגיא בב"ק וב"ב על כן החמיר גם בזה לענין שאובין דאורייתא אבל לפמ"ש הפוסקים דלא כנוב"י עי' ח"ס ושאר פוסקים. גם בזה אין להחמיר מ"מ משמע מנוב"י דגם לענין שאובין דרבנן ל"מ בנעשה כלי בתלוש אף בנעשה להשתמש בקרקע ואין להורות היתר נגד דעתו הגדולה:

אמנם אם כבר עשו מקוה כזו הנה אם הוואססערלייטונג בא ממעיין ויש חיבור להמים שיבואו להכלי עם מי המעין כבר כתבתי דלהטו"ז ס"ק י"ד והוא מב"י ור"ש ורא"ש דל"ה רק פסול דרבנן משום גזירה שמא יטבול בתוך הכלי וכש"כ לפמ"ש בשם הר"ש פ"ו דמקוואות מ"י דרבנן דמטמאין האבק אף שנעשה לשמש הקרקע רק מדרבנן מטמאין ה"ה בנ"ד רק מדרבנן טמא וי"ל דהוה תרי דרבנן דהכלי אינו טמא רק מדרבנן. וגם הוה חיבור למעין דל"ה רק מדרבנן משום גזירה. ואולי לא גזרו שמא יטבול בתוך הכלי רק במים שעל השוקת דמשנה מיירי בשוקת שלא נעשה ע"מ להשתמש בקרקע. ועכ"פ בתרי דרבנן יש לסמוך על הגדולי טהרה. אך להנוב"י גופי' דס"ל דשאובין לא תליא בטומאת אולי להנוב"י ל"ה תרי דרבנן:

יא ואולי יש לצרף לסניף דהנה בנ"ד יש נקבים להכלי שנק' שלאם בעהעלטער. אך שהם מן הצד ולמטה יש בית קיבול (והגם כי כפי השאלה הנקבים רק כאצבע קטנה מ"מ יש מקום להגדיל הנקבים ולעשות כשפופרת הנוד) והב"י מביא בשם מהר"י טיאטצק בשיטת הרשב"א דאף דכלי שניקב כשפופרת הנוד לא בטל מתורת כלי רק כשאין הכלי יכול לקבל מים כל שהוא זה דווקא לענין טומאה אבל לענין עירוב מקוואות א"צ שיהי' הנקב למטה בשולים באופן שלא יהי' יכול לקבל מים כ"ש אלא בכל מקום שיהי' סגי ובלבד שיהי' כשפופרת הנוד. ובכל מקום שיהי' כשפופרת הנוד וסמוכה למעין ולא בפסק המעין מטבילין אפי' בתוכה עיי"ש. והב"י לא חלק עליו בדין זה רק בפירוש דברי הרשב"א ואין הדבר תמוה דאיך יטבול בכלי שמקבל טומאה אם האדם טמא יגע בכלי תטמא. ואם האדם אב הטומאה והכלי כלי מתכות חרב הרי הוא כחלל ונעשה אב הטומאה ואם האדם יגע בעלותו מן המים יטמא ולא יתכן שיכשיר לטבול במקוה כזו מ"מ הרי אשכחן בב"י הביא המשנה דפ"ו דמקואות דהשידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא א"כ הי' בהן כשפופרת הנוד וכ' בסוף ד"ה צריך שלא יהי' מ' סאה בתוך הכלי. וז"ל דכלי חרס שאני דשיעור המטהרן הוה בציר משפופרת הנוד הילכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב במוציא זית בהכי סגי אבל בשידה ותיבה שהן כלי עץ ושיעור המטהרן הוא גדול מאוד שהוא כמוציא רמון ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דליסגי לי' בשפופרת הנוד שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות דאע"ג דלענין טומאה צריך שיעור יותר גדול שיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד. הרי דלא איכפת לן מה שהכלי נטמא במגע דכיון דהמים אין מקבלין טומאה שמחוברין למעין הרי טובל בהן ונטהר ויזהר שלא יגע בכלי. אמנם בהגהות הגאון רע"א סעיף ז' הקשה באמת אמאי מהני כשפופרת הנוד אף לטבול בתוכו כיון שמקבל טומאה הרי הוא כטובל על אחורי כלים דפסקינן כהראב"ד בסעיף י"א דאף בדיעבד לא עלתה לו טבילה ואמנם מצאתי בתשו' מאיר נתיבים סי' י"א שכ' דהב"י מיירי בכלי עץ גדולה הבאה במדה דאינה מקבלת טומאה דאל"כ הוה הוויתו ע"י טומאה. ולפ"ז ל"ק ג"כ קו' הגאון רע"א אך לא משמע כן בב"י. ומצאתי בתשו' אמרי אש ס"ס פ"א שבאמת מחמיר בכלי עץ לענין לטבול בתוכו דלא סגי בנקב כשפופרת רק בעי מוציא רמון, ע"ש שהאריך בדין זה. מ"מ מדברי הב"י והש"ע נראה מבואר דלא תליא דין טבילה בדין טומאה. ולפ"ז ה"ה דיש לצרף לסניף דברי מהר"י טיאטצק הנ"ל דלענין שלא לטבול בתוך הכלי רק שלא לעשות שאובין ל"ש סברת הגאון רע"א ולא סברת אמרי אש ומאיר נתיבים אך כיון שהב"י כ' דהרא"ש ודאי לא ס"ל כהרשב"א בזה דמהני נקב שפופרת אף שיכולה הכלי לקבל מים. וכן בגוף דבריו בשיטת הרשב"א הב"י והש"ך ס"ק כ"ז דחו דברי מהר"י טיטאצק. על כן אין לצרף דבריו בדין זה אף לסניף כנ"ל. וע' בא"ח סי' קנ"ט סעיף ב' דאפי' לענין נטילת ידים הוה כלי בניקב ויש בו רביעית מים למטה מהנקב ונוטל דרך הנקב. וכש"כ לענין שאובים ובאמת לדברי מהר"י טייטאצק צ"ע בדין הנ"ל. מ"מ ברור דאין הלכה כדבריו:

יב והנה במה שכתבתי לעיל דלהב"י ומחבר בכלי עץ שניקב כשפופרת הנוד אף שהכלי מקבל טומאה טובלין בתוכו דקשיא הרי שהאדם נגע בכלי קודם שטבל הרי נטמא הכלי והכלי טמאה למים ואיך יטבול ומים טמאין יטהרו האדם ע"כ צ"ל דהמים אין מקבלין טומאה אף שטומאת משקין דאורייתא דוקא כשהם תלושין אבל כשהם בכלי שניקב כשפופרת הנוד או לדעת הרא"ש כשעשה למטה נקב כ"ש והושיבה לארץ דהוה מקוה מים חידשה התורה דכל מקוה מים יהי' טהור והמים אין מקבלין טומאה מהאדם הטובל ולא מהכלי וע"כ טובלין בו. ויותר חידוש כ' בצל"ח פסחים בשיטה דרחסגה"כ אות ק"ג דאפי' כבר נטמאו המים אם באו לקרקע אפי' רביעית (ולדעת הב"י הנ"ל אפי' לכלי שניקב כשפופרת) נטהרו המים מדאורייתא דרביעית הוה מקוה לכלים מדאורייתא ופסקה טומאתן כיון שתורת מקוה עליהם ואין לך השקה גדולה מזו, ועי"ש שחידש דין דבנטמאו המים כבר כולו שאוב לכ"ע מן התורה ולפענ"ד הצל"ח לא קאמר רק בקרקע דהוה מחובר אבל בכלי עץ שניקב כשפופרת אף שהיא גדולה במדה ואין מקבל טומאה לא יתכן שהמים יטהרו מדין השקה. אך עכ"פ גם בזה המים לא נטמאו מהאדם והכלי. דלענין זה ודאי הוה מקוה מים ויש בו מ' סאה והנה לדעתי כל זה דלא כח"ס סי' רי"ב דעיקר קרא דמקוה מים יהי' טהור אתי ללמוד דהמים שהם מחוברים אינם מקבלין טומאה. דאס"ד שהם מקבלין טומאה איך יגרמו טהרה להאדם ע"ש שהאריך בזה ולפ"ז אם המים קיבלו טומאה מכבר בזה לא גילתה התורה שיטהרו המים. ולא יסבור כהצל"ח ולהצל"ח עיקר קרא אתי שמקוה מים מטהרין האדם מטומאתו וממילא נלמוד מכש"כ שבבוא מים לקרקע אף רביעית דהוה מקוה מן התורה מטהרין א"ע ופסקה טומאה מדאורייתא הגם דדברי הצל"ח המה חידוש גדול ולא קשיא להצל"ח מהרמב"ם רפט"ו מטומאת אוכלים דאם שתה אדם טמא או שמילא בהם בכלי טמא הרי אלו טמאים אעפ"י שהם בקרקע ומשמע דמדאורייתא טמא ואמאי לא נטהרו משבאו לקרקע מדאורייתא דכבר כ' הצל"ח דשאובין לא נעשין מקוה מדאורייתא אם כבר נטמאו אפי' למ"ד כולו שאוב ל"ד על כן דברי הרמב"ם וכן המשנה ריש מקואות אין סותרים דברי הצל"ח וע' בספר דברי חיים להגאון מסאנדץ סוף סעיף ל"ו שמפלפל קצת בדין זה אבל לא ראה דברי הצל"ח. ועפ"י דברי הצל"ח אלו הערני ב"א הרב הגדול מ' גדלי' שמעלקיש נ"י לפרש דברי הת"כ פ' שמיני פ"ט מנין שאם טמא יטהרנו ת"ל מקוה ומעין יהי' טהור. ופי' הקרבן אהרן שבאם חסר ממ' סאה מצרף עם מעין אחר או מקוה ולא הי' לו לומר שאם טמא רק שאם פסול והקרבן אהרן רצה לפרש שאם טמא יטהרנו ע"י השקה וכ' דאף אם הי' פחות ממ' סאה מ"מ אין מקבל טומאה בקרקע. אבל להנ"ל יש לפרש שאם נטמא בעודו בכלי ולא הי' שאובין כגון שאם הניח הכלי בשעת פיזור עבים ונתמלא מגשמים. ונגע אחר בכלי שנטמא ונשבר הכלי מעצמה ונעשה מקוה יטהרנו. אך מסוף דברי הת"כ יראה דקאי אעירוב מקואות. והנה גוף הדין תליא בפלוגתא בזבחים צ"ג אי דנין טומאה קדומה מטומאה באותו שעה דכמו דאמרינן שהמקוה אין מקבל טומאה ה"ה דנטהר מטומאה קדומה כמו דאמרינן מי נדה שנטמאו מטהרין מנדה דמזין עלי' והיא טהורה ולמ"ד אין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה אין ראי' מדלא מקבל טומאה שיטהר מטומאה קדומה. וכן הא דאמרינן ביבמות מ"ט סוטה תפסו קדושין מדלא פקעו קדושין הראשונים כפירש"י ביבמות ובקדושין ס"ח תליא נמי במחלוקת זה ועי' בכורות ד' לענין קדשו בכורות במדבר דמבואר בגמ' סברא זו ותליא נמי במחלוקת בזבחים ואביי דאמר ביבמות מ"ט הכל מודים כשיטתי' דס"ל בזבחים צ"ג דפליגי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה ורבא פליג ובזה יש לישב קצת קו' שאג"א החדשות סי' ב' וע' מ"ש בספרי ליו"ד סי' קי"ד אות ט' ואקצר הפעם:

יג והנני חוזר לגוף הדין. הנה ראיתי בתשו' זכרון יוסף סי' י"ג שמתיר בשעת הדחק גדול במקוה שהמים מחוברין למעיין אעפ"י שאח"כ באים לכלי ויוצאין משם וסמך עצמו על הטו"ז שאינו אוסר במעיין שהעבירו על השוקת והמים יוצאין לחוץ רק משום גזירה ועל זה סומך על שיטת הרשב"א דמים היוצאין חוצה לה כשירין. ועד כאן לא החמיר שם רק משום שהויות המים באים ע"י אדם או כלי אבל מצד שאובין מצדד להקל. וכת"ה מביא דבריו וכ' דהתנה בפירוש שלא יהי' כלי בית קיבול. והמעיין בתשובה שם שסמך על תשו' פנים מאירות ועל שיטת הרשב"א יראה דאפי' בכלי בית קיבול מתיר באופן שלא יבואו המים לכלי בית קיבול ויהי' הפסק בין המעיין כמ"ש שם בזה"ל משא"כ אם נפסקים המים מן המ המעיין לכלי בין נענוע לנענוע או אפי' בסלון טרם ירדו לבור לכ"ע המקוה פסולה. הכוונה שיפסוק החיבור למעין. משא"כ כשאין הפסק והמים שבכלי מחוברין למעין בלי הפסק נראה שהוא מתיר בשעת הדחק באופן שאין ההוי' ע"י אדם ומ"ש בד"ה היוצא כל שלא יהי' כלי בית קיבול היינו לכתחלה אין לעשות כן אבל בשעת הדחק הוא מתיר. וכש"כ שלדעתו מותר בנ"ד שיש עוד לצרף דעת הג"ט דבעשאו אדעתא לחברו בקרקע אינו פוסל המקוה. על כן הי' להרב המתיר מקום לסמוך בשעת הדחק אבל עכ"ז ההיתר שהמציא בתשו' רפוי ואין מקום להתיר לכתחלה גם בדיעבד דוקא אם יש חיבור יפה להמעין בלי שום הפסק כמבואר בזכרון יוסף הנ"ל:

יד והנה כת"ה הקשה על ג"ט דס"ל בנעשה ע"מ לקבעו בקרקע אף בחקקו ואח"כ קבעו אינו פוסל המקוה מירושלמי פ"ט דשבת ובע"ז פ"ג דאמרינן שם דרב ס"ל המשתחוה לבית אסרו ה"ה דס"ל מקדיש בית מועלין בו ומקשה לרב מברייתא דשוקת דקתני בסיפא היתה כלי ואח"כ חיברה בסיד ממלאין בה דחשיב כתלוש מפני שחקקה ואח"כ חיברה הא חיברה בתחלה חשיב כמחובר. ומשני רב פתר לה בסיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן. הכונה דרב דאמר משתחוה לבית אסרו מיירי בסתת אבנים דמיקרי גמר מלאכה והו"ל חקקו ואח"כ קבעו והרי אבנים ודאי נעשין ע"מ לקבען בקרקע ומ"מ מיקרי חקקו ואח"כ קבעו. ולפענ"ד נראה דדוקא לענין תלוש ולבסוף חיברו אי הוה כמחובר דין ע"ז שוה לדין מקוה אבל לענין מה שנעשה ע"מ לשמש הקרקע נהי דאינו מקבל טומאה משום דתליא ביחוד ומחשבה מ"מ לענין ע"ז חשיב כתלוש כיון שחקקו ואח"כ קבעו. ודוקא לענין טומאה ומקוה וכן לענין מי חטאת דתליא נמי בדין קבלת טומאה כיון שיחדו לקרקע דינו כקרקע משא"כ לענין ע"ז. וקצ"ע בדברי ירושלמי דמייתי מאן דס"ל משתחוה לבית אסרו ס"ל מקדיש בית מועלין בו. והרי התוס' כ' בעירובין ל"א ובב"מ נ"ד דמה"ט בונין בחול ואח"כ מקדישין ול"א דהקדש אין מחללין בקרקע אפי' למ"ד תלוש ולבסוף חיברו כמחובר משום דאי לא קדוש עומד לתלישה א"כ ה"ה במקדיש בית אם אתה אומר דהוה כמחובר ואין מועלין ה"ה דהקדש אין מתחלל עליו ומה יעשה הגזבר וע"כ מוכרח לתלוש וע"כ דינו כתלוש לענין מעילה משא"כ במשתחוה לבית אם דינו כמחובר ואינו נאסר א"צ לתלשו ואינו עומד לתלוש ע"כ. אף מאן דס"ל מקדיש בית מועלין בו מצי סבר המשתחוה לבית אינו אוסרו ומה"ט נראה כגירסת קרבן עדה בשבת מאן דסבר אין מועלין אינו אוסר וזה נכון דמדס"ל בהקדש דאין מועלין אף דשייך סברת התוס' כש"כ דס"ל אינו אוסר אבל ע"מ י"ל דאף מאן דס"ל מקדיש מועלין מצי סבר משתחוה לבית אינו אסרו כנ"ל:

טו ודרך אגב הנני אומר מה שהקשיתי בספרי בית יצחק א"ח סי' כ"ד אות ב' על הרמב"ן במלחמות בפ"ז בע"ז פ' ר' ישמעאל ד"ה כי קמבעי לן שהקשה על בעל המאור שכ' ובאו בה פריצים וחללוה הוא על ידי מעילה. וכ' הרמב"ן ועוד שהרי בית המקדש עצמו יצא מקדושתו על ידם ונעשה חול דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה והתם אין בו מעילה. ותמהתי דהרי אמרינן במעילה כ' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל ואף למ"ד תלוש ולבסוף חיברו כמחובר מ"מ בהקדישו ואח"כ בנאו מעל א"כ בבית המקדש כיון דאמרינן במעילה י"ד דעצים דיומא הקדישן ואח"כ בנאם. א"כ בודאי מועלין ולמה כ' רמב"ן דאין מועלין. כעת ראיתי דשמא הקשה הרמב"ן לר' יוחנן דס"ל בירושלמי פ"ט דשבת הנ"ל המקדיש בית אין מועלין בו בגי' קרבן עדה וכן הוא הגירסא פ"ג דע"ז בירושלמי ולדידי' משמע לי' דאף הקדישו ואח"כ בנאו אין מועלין ולדידי' הקשה הרמב"ן דלמה יצא בהמ"ק לחולין דקרא כתיב ובאו בה פריצים וחללוה וע' בע"ז נ"ד דאמרי' לר' יוחנן דילמא כדר"פ ובאו בה פריצים על כן הקשה הרמב"ן שפיר ודו"ק מ"מ מה שכתבתי לעיל דע"כ המקדיש בית מועלין דאם אתה אומר דינו כקרקע עומד לתלוש דאיך ימכור הגזבר והמעות לא נעשה הקדש דאין הקדש מתחלל על הקרקע צריך עיון דא"כ המקדיש קרקע איך יפדה מיד הגזבר. והרי הדמים לא נכנסים לקדושה וע"כ דהדמים נכנסים לקדושה אך איך יקנה הגזבר קרקע ממעות הקדש והרי המעות אין יוצאין לחולין וזה אין קושיא דיקנה ממעות חולין ואח"כ יקדיש הקרקע. א"כ אין הוכחה די"ל ה"ה הבית ימכור והמעות נתקדש כמו שמוכר קרקע הקדש ודוק:

טז מ"מ מזה גופא מוכח קצת דאף דסתת אבנים מתחל' לצורך קרקע אח"כ בקבען בקרקע דינו כתלוש ומועלין בו דהרי ודאי מועלין בהיכל ובבהמ"ק כדמוכח מפסחים כ"ו דמקשה והא היכא דלא אפשר וקמכוין ותוס' שם ד"ה לא אפשר כ' דכל הסוגיא מיירי באיסור דאורייתא ושעה"מ ריש ה' מעילה כ' דאין מעילה בקרקעות ל"ה בנהנה רק איסור דרבנן דלא כמ"ש בספרי סי' הנ"ל וע"כ דמועלין בהיכל כמו שהוכיח בשעה"מ סי' הנ"ל ובודאי אבני בהמ"ק סותתן לצורך בהמ"ק ומ"מ מועלין הואיל וסתתן בתלוש דינו כתלוש כמו דאמרינן בירושלמי וע"כ דמקרי חקקו ואח"כ קבעו אף שנעשה אדעתא דמחובר דלא כמ"ש בגדולי טהרה אך לפמש"ל דדוקא לטומאה מהני חקקו אדעתא לקובעו בקרקע ולא לע"ז ה"ה דלענין מעילה ל"מ חקקו ע"מ לקבעו בקרקע לשוי' כמחובר ואין ראי' נגד הג"ט. מ"מ כת"ה הביא ראיות הרבה דל"מ חקקו ואח"כ קבעו אף שנעשה ע"מ לשמש בקרקע כדברי הנוב"י ונראה להלכה כדבריו:

יז והנה כת"ה כ' דהוואסער מעססער לא חשיב קבעו בקרקע כיון דנעשה בשרויבען ויכולים להסירו בכל פעם לנקות הכלי לא מיקרי מחובר. ולדעתי יש ראי' דמיקרי מחובר כמו חלונות דינם כמחובר אף שעשוי בצירים ע' בטו"ז א"ח סי' שי"ג ס"ק ה' דמי שלוקח הקוויטיר מן החלון חייב חטאת דהוה סותר ממחובר. וכן דלתות הקבועין בקרקע. ולמה לא יחשב הכלי הנ"ל קבוע בקרקע אף שעשה החיבור בשרויבען. מ"מ יש לחלק בין חלון דהוה חלק מן הבית ולא בעינן חיבור גמור משא"כ שאר כלי ל"ה חיבור ע"י שרויבען דמשמע מפוסקים דבעי חיבור ע"י מסמורות שנעשין שישאר תמיד כמ"ש בג"ט סי' ט"ו אות ג' והובא בדברי כ"ת. וכת"ה כ' דכיון דלפרקים נוטלין הכלי לנקותה לא מיקרי קבוע בקרקע ומדמי לה לארון של גרוסית המבואר במ"ד פי"ב דכלים דר' צדוק מטמא הואיל דלפעמים נוטלין אותה לנקותה ובאמת חכמים פליגי והלכה כחכמים ע"כ נראה דבשביל מה שנוטלין לתקן לא בטל הקביעות. מ"מ צ"ע בדין זה. ומצאתי בנקודת הכסף סי' שע"א שתמה על הטו"ז שכ' דאם יש סתימה בחלון של ברזל שקורין גיטער אינו מועיל כיון שהוא מקבל טומאה. וכ' שע"כ אינו מחובר בכותל דאל"כ אינו מקבל טומאה ואפשר דס"ל דוקא הנך דחשיב במתניתין אין מקבלין טומאה שנעשו לקרקע אבל לא שאר דברים. אבל אין נראה כן שכל שנעשה לקרקע אינו מקבל טומאה, ומזה נראה דלא כנוב"י ודלא כמו שכתבתי בתחלת התשובה אך י"ל דסתם גיטער נעשה לשמש עם הקרקע והוה כמו הנך דחשיב במשנה פט"ו דכלים ודוק:

יח והנה נ"ל ראי' דבעשה מתחלה לשמש את הקרקע אף שנעשה כעין כלי בתלוש וחיברו בקרקע אינו מקבל טומאה. דבמנחת יהודה, בשם בעלי התוספות על התורה הקשה בפרשת שמיני על ר' עקיבא דאמר לא מתו אלא בפנים וז"ל ותימא לר"ע אם כן נטמא המשכן דאיקרי אהל מטומאת מת וצריך הזאה ג' ןז' ולא מצינו שפסקו מעבודתם כלל וכן כ' ומפתח אהל מועד לא תצאו והניח בצ"ע וי"ל הנה המכסה של פשתן נעשה מתחלה לשמש הקרקע וכיון שחיברה בבנין והבנין עומד על הקרקע ואין לו שולים רק עומדים על הקרקע הוה כקרקע כמו פורנא שאין לו לבזבזין דטהורה במ"ט פ"ח דכלים ומ"ש תוס' בשבת כ"ז ע"ב ד"ה ואין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן דאיירי בדבר הקבוע שחיברו לקרקע אף על גב שמתחלה הי' בגד כיון שחברו לאהל בטלו מתורת בגד ואין מטמא אלא פשתן אע"ג שהוא מחובר היינו דוקא שמתחלה הי' בגד כמ"ש תוס' אבל בעשוי מתחלה לשמש הקרקע אין מקבל טומאה ואף דבפורנא מבואר במשנה הנ"ל דביש לה לבזבזין טמאה וכ' תיו"ט לפי שלפעמים מטלטלין אותה ממקום למקום וה"ה משכן י"ל משכן חשוב ול"ה ככלי המטלטל כעין דאמרינין בשבת ל"א כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי אף שמטלטלין לפרקים וע' עירובין ע"ח דאמרי' כובדן קובעתן ול"ה דבר המטלטל גבי סולם וכ"ש במשכן וע' במ"ל פ"ה מטומאת מת הי"ב שכ' ע"ד התוס' שבת דע"כ מיירי שהאהל אינו מקבל טומאה בנגיעה דאם הוא מקבל טומאה א"צ קרא דוהזה על האהל דאם הכלים שהיו שם נטמאו כ"ש האהל ולפ"ז ליכא למימר שכבר הי' בגד וקבעו בקרקע שעדיין מקבל טומאה כמשנה דפ"כ דכלים עשאה אבוס לבהמה אעפ"י שקבעה בכותל טמאה אך שלא נגמר הבגד מ"מ כיון שלא נעשה מתחלה לשמש הקרקע אף שקבעו בקרקע לא נטמא במגע רק מתורת אהל נטמא אבל בעשאו מתחלה לשמש הקרקע אף מתורת אהל לא נטמא מה הטעם שהמשכן לא נטמא וזה קצת כעין החילוק שמחלק בגידולי טהרה סי' ג' לישב קו' נוב"י ואף שכפי הנראה המשכן לא הי' קבוע במסמרים שמא ע"י האדנים מקרי קבוע ועוד דאם עשוי לשמש הקרקע אפי' קודם שקבעו אינו מקבל טומאה כמבואר ברמב"ם והובא בתי"ט פי"א דכלים ואין לך עשוי לשמש עם הקרקע כמשכן שלא הי' רצפה וע' בירושלמי ר"פ הבונה דאמרינין שם בנין אדנים כקרקע דמי ולא הי' בנין לשעה ע"כ נראה דמה"ט המשכן לא נטמא משום אהל המת ואף דלכאורה היריעות פשתן לא היו מחוברין רק בקרסים זה לא נקרא חיבור לקרקע מ"מ כיון דכתיב בקרא סוף פ' תרומה לכל יתדותי' וכל יתדות החצר נחשת ופרש"י כמין נגרי נחשת עשוין ליריעות אהל ולקלעי החצר וסיים רש"י ז"ל שהם תקועין בארץ להכי נקרא יתדות ומבואר ברמב"ם רפכ"ו דכלים ובכ"מ דקבעו במסמרים עדיף מקבעו בבנין וע' תוי"ט פ"כ מכלים מ"ה ד"ה קבעו וד"ה נתן עלי' את המעזיבה. ע"כ לא כטמא המשכן ואף דמבואר במ"ג פי"ד דכלים יתדות אהלים ויתדות המשוחים טמאים שם לדבר המטלטל הן משמשים כמ"ש הברטנורא משא"כ משכן דחשיב כדבר שאינו מטלטל ומה דיליף בשבת כ"ח דפשתן מקרי אהל ממשכן הילפותא רק דפשתן מקרי אוהל והוה בכלל קרא דוהזה על האהל אבל המשכן לא נטמא באהל אף דמיקרי אהל כיון שנעשה מתחלה ע"מ לקובעו בקרקע. אך מכ"ז אין ראי' לסברת הגידולי טהרה רק דמדאורייתא אין מקבל טומאה אך מדרבנן י"ל דמקבל טומאה כמש"ל בשם הר"ש דרבנן דפליגי אר"ש באבק ס"ל אע"ג דנעשה לשמש בקרקע מקבל טומאה מדרבנן ודו"ק:

יט והנה בגוף קו' התוס' על התורה שהבאתי לעיל אם נטמא המשכן לר"ע שבני אהרן מתו בפנים איך כתיב ומפתח אוהל מועד לא תצאו והרי המשכן צריך הזי' והכוונה שהיו מוכרחין לצאת שהכהנים מוזהרים על הטומאה איני מבין הקושיא דהנה זה ודאי דאף אם נטמא האהל מ"מ אם המת פירש מן האהל שוב אין האהל מטמא באהל רק במגע לדעת הרמב"ם דהרמב"ם כ' בפ"ה מטומאת מת הי"ב האהל עצמו טמא טומאת ז' והרי הוא כבגדים הנוגעים במת ובהלכה י"ג כ', אע"ג דבגדים הנוגעים במת הן כמת עצמו מ"מ אין מטמאין רק במגע ולא במשא ובאוהל א"כ לדידי' ה"ה האהל אין מטמא אח"כ רק במגע אמנם תוס' נזיר נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש ס"ל דחרב הרי הוא כחלל וה"ה שאר כלים ובגדים מטמאין באהל ולפ"ז ה"ה האהל שנטמא מטמא גם אח"כ באהל ושלא תקשה איזה בית אשר תבנו לי שיבא הכהן דבודאי יש שם בגד או כלי שנטמא במת ומטמא באהל כ' תוס' דאין נזיר מגלח על חרב הרי הוא כחלל וה"ה דאין כהן מוזהר ולהרמב"ם דס"ל דאין מטמא באהל ובנגיעה יכול ליזהר אין הוכחה דאין כהן מוזהר בטומאה שאין הנזיר מגלח. וכן שאין נזיר מגלח על חרב הרי הוא כחלל דלדידי' קו' תוס' דאיזה בית אשר תבנו לי לק"מ דחרב אין מטמא באהל ואף אם נמצא בבית כלי טמא רשאי הכהן לבא לבית ומטומאת מגע יכול ליזהר ומ"ה ס"ל לרמב"ם דנזיר מוזהר על חרב הר' הוא כחלל דלא כהראב"ד א"כ ממנ"פ ל"ק מקרא דמפתח אהל מועד לא תצאו. דע"כ אלעזר ואיתמר לא היו שם בפנים בעת שמתו נדב ואביהוא דאל"כ בלא"ה קשה איך אמר ומפתח אהל מועד לא תצאו הרי היו טמאין ואי דטומאה הותרה בעבודת ציבור הרי קשה למ"ד דחוי' הי' סגי בחד ועוד בלילה ליכא עבודת ציבור וצריכין לצאת שלא לחייב על ביאת מקדש אם שוהין בטומאה וע"כ לא היו בשעת מיתה ולא נטמאו אם לאחר שהוציאו המת באו לאהל מועד אף אם נטמא האהל לא היו צריכין לצאת ממ"נ אם חרב הרי הוא כחלל מטמא באוהל ונטמאו אלעזר ואיתמר ע"כ ס"ל בטומאת חרב כחלל אין כהן מוזהר ואין צריכין לצאת. ואם ס"ל אין מטמא באהל כרמב"ם א"כ הרי לא נטמאו וממגע היו יכולין ליזהר ואי דהיו צריכין לצאת שלא יהיו חייבין משום ביאת מקדש בשוהה בטומאה הרי ג"כ הדין מבואר בנזיר נ"ו דבטומאה שאין הנזיר מגלח א"ח על ביאת מקדש ולתוס' דנטמאו באהל הרי חרב הרי הוא כחלל אין חייבין על ביאת מקדש ואתי שפיר קרא דמפתח אהל מועד לא תצאו. ומה הקשו תוס'. ודא קו' רבתי. וצ"ל דנהי דאין חייבין על ביאת מקדש מ"מ איסור דאורייתא איכא וס"ל לתוס' דאע"ג דהמשכן טמא קדושתו לא פקע ואסור להשהות בטומאה שם אף בטומאה שאין הנזיר מגלח וע' ירושלמי ריש יומא שאין צריכין לישב כל היום וכל הלילה רק שימסור לילה ליום ויום ללילה. וע"כ משכחת שלא היו אלעזר ואיתמר בשעת מיתה ודוק:

כ והנה יותר הי' לתוס' להקשות אם המשכן הי' טמא איך אכלו הכהנים שעיר נחשון ושאר קדשים דרק שעיר ר"ח נשרף מפני הטומאה והלא בבואם למשכן נטמאו ועל אכילת קדשים בטומאת הגוף חייב כרת. אך דמשמע מרמב"ם פי"ח מפסהמ"ק הי"ג דבדין זה שוה אכילת קודש לביאת מקדש דא"ח רק בטומאה שהנזיר מגלח (וע' יבמות ל"ג דמשני זר ששימש בטומאה שחתך אצבעו בסכין טמאה ומוכח משם דחייב אטמא ששימש אף היכי דא"ח משום ביאת מקדש דלראב"ד פ"ג מביאת מקדש ופ"ה מטומאת מת א"ח אביאת מקדש בנגע בכלים שנגעו במת ולפ"ז צ"ע הא דמקשה בשבועות י"ז טמא ששימש אי דשהה בר כרת הוא והלא משכחת לה בנגע בכלים ויש להוכיח משם דא"ח אטמא ששימש בטומאה שאין הנזיר מגלח ולפ"מ שהוכחתי הק"ל וצ"ע וע' בתשו' שואל ומשיב מ"ת ח"ד סי' קל"ז שהעיר קצת בקו' זו ומה שתירץ לא דק במחכת"ה וגם הוא לא זכה בהראי' דשימש בטומאה חייב אף שא"ח על ביאת מקדש) והא דלא תיקשי והלא נטמא הבשר והחלות בטומאת אהל ועל מה אמרו שלא נאכל שעיר ר"ח מפני שנטמא והלא בלא"ה הי' הכל טמא אך נ"ל שהי' הכל בחצר המשכן שלא הי' מכוסה ולא נטמא באהל והיו יכולים לאכול שם כדכתיב בפ' צו בחצר אהל מועד יאכלוה. אך בזבחים נ"ו אמרינן דקדשי שעה שאני דכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו ומשמע דבעי דוקא פתח אהל מועד ולא חצר. וע' תוס' שם ד"ה קדשי שעה שכ' דכתיב מפתח אהל מועד לא תצאו וצע"ק והנה בבעלי התוספות על התורה הנ"ל מצאתי ד"ה ואת שעיר. ןז"ל וי"א מפני הטומאה נשרפת ותימא דכיון דשעיר ר"ח הי' הי' לו לקרב בטומאה דכל קרבנות ציבור קריבין בטומאה דכתיב במועדו ודבריה' תמוהין מאוד דמי הגיד להם שלא הי' קרב. הלא באמת הוי קריבין ורק שלא אכלו הבשר ומבואר במשנה דפסחים דקרבן ציבור קרב בטומאה ואין נאכל בטומאה. וכבר תמהתי על דבריהם במק"א. ועכ"פ מכל קושיות הנ"ל נראה שהמשכן לא נטמא שהי' דינו כקבוע בקרקע והכל נעשה מתחלה ע"מ לשמש עם הקרקע. אך עדיין צ"ע אם מיקרי המכסה לאהל משמש עם הקרקע שוב ראיתי בחידושי רשב"א שבת כ"ח שהקשה על תוס' שכ' דדוקא בקבען בקרקע אין מטמא משום אהל אלא פשתן והלא ממשכן גמרינן ומשכן תלוש הוא ומטלטל הי'. ולפמ"ש מיושב קושיתו דתוס' ס"ל דמשכן הוה כקרקע מחמת חשיבתו כנ"ל ודוק היטב:

כא מ"מ לדינא מצאתי בבית מאיר ה' מקואות סעיף מ"ח כ' ג"כ דדוקא באותן כלים שתמיד אין עשייתם ראוים אלא להשתמש עם הקרקע משא"כ דף וסילון דפעם משתמשי' בו בתלוש. ובזה הלכה כרבנן דדף דאף אם כלי זה נעשה מתחלתו לשמש עם הקרקע מ"מ אין קביעתו מטהרתו עיי"ש על כן לדינא אין לסמוך על היתר מספר גדולי טהרה אך יש להסיר הכלי הזה שקורין וואססער מעססער או שיעשה בו נקב כשפופרת הנוד בשולי' ויסתום הנקב בסיד ובצרורות ולא בגפסיס. ואז בטל מתורת כלי ולא נעשין המים שאובין על ידו. והנה בתשובת דבר שמואל סי' ש"ג כ' אודות טס הנעשה לחמם המים והוא קבוע בקרקע בתחתית המקוה אין טעם לפסלו שאפי' הי' לטס זה שם כלי בתלוש כיון שנקבע בקרקע בטל מתורת כלי וכמ"ש בטור וב"י גבי סילון של מתכת וכו'. ואין חילוק בין טמון תחת הקרקע או לא שכך כתבו הרשב"א והרא"ש וראיתם ממשנה דכלים פי"א מ"ב. הציר והקורה והצינור שנעשו לקרקע וכו' כש"כ הכא שלא נקרא שם כלי עלי' תלוש עיי"ש ולכאורה משמע מדבריו דאפי' נקרא שם כלי בתלוש מהני קביעתו בקרקע. אעפ"י שלא נעשה מתחלה לקבעו בקרקע וקשה מהא דמבואר במשנה עשאה אבוס לבהמה אעפ"י שקבעה בכותל טמאה וצ"ל שם אינו משמש עם הקרקע. משא"כ בטס אך הרי מביא ראי' מהרא"ש וטור וב"י סעיף מ"ח ושם הותנה שנעשה מתחלה ע"מ לקבעו בקרקע כמבואר בתשו' הרא"ש וע' דגול מרבבה. אך הרי מבואר במשנה דכלים פ"כ מ"ה כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עלי' בנה עלי' ולא קבעו טמא קבעו ובנה עלי' טהור ומבואר דקבעו ובנה עלי' מבטל מתורת כלי אעפ"י שלא נעשה מתחלה לשמש עם הקרקע והי' כלי מתחלה. ובסדרי טהרה ס"ק ס"ג כ' בשם מהרח"ש דכל שהמים צפין עלי' מלמעלה הוה כקבעו בכותל ובנה עלי' עיי"ש שכ' דאפי' הי' הכלי מקבל טומאה מדאורייתא מ"מ בטל מתורת כלי ע"כ לא התנה הדבר שמואל שנעשה מתחלה לקרקע. ומ"ש שאין חילוק בין טמון תחת הקרקע או לא הכונה היכי שנעשה מתחלה לשמש הקרקע. והד"ש קיצר בדבר דבאמת בלא נעשה מתחלה לקרקע והמים צפין עלי' ג"כ כשר מטעם דהוה כקבעו ובנה עלי' אמנם י"ל דהד"ש ס"ל כדעת הפוסקים דל"ב תחילת עשייתן לקבעו בקרקע דדוקא בכלי בית קיבול בעינין תחילת עשיתן לקבעו בקרקע ולא בכלי שאינו בית קיבול אף שמקבל טומאה כדמשמע ממחבר סעיף מ"ח דלא מייתי דבעינין תחילת עשייתן לקרקע. והנה כבר כתבתי בתחלת התשובה דמהרא"ש וטור וש"ע סעיף מ"ח גבי סילונות אין מוכח רק שאין לפסול מכח שאין הויתו ע"י טהרה בסילונות של מתכת כיון שנעשה מתחלה לקבעו בקרקע וזה דוקא כשאין בו בית קיבול אבל כשיש בית קיבול דנעשו המים שאובין י"ל דל"מ מה שנעשה מתחלה לקבעו בקרקע על כן אין ראי' גם מתשו' דב"ש הנ"ל לענין כלי בית קיבול. והנה מצאתי בסדרי טהרה בסוף ס"ק ס"ג שכ' דלאו דוקא הנך דשנוין במשנה פי"א דכלים מ"ב אלא דכל שנעשה לשמש עם הקרקע טהור מ"מ גם הס"ט. לא התיר רק בנשרים משא"כ בכלי בית קיבול וכל המים עוברין על ידו. יש לחוש לדברי הנוב"י בשגם דלענין כולו שאוב דהוה דאורייתא הרבה פוסקים חוששים לקו' מהרח"ש דל"מ תלוש ולבסוף חיברו. בדאורייתא ובנ"ד אף אם יעשו בנקבים כשפופרת הנוד י"ל דל"ה חיבור למעין כיון שלפני נקב הכניסה יש מתכות דק מלא נקבים לעכב חול הגס ונקרא בלעך זייער. א"כ אף אם הנקב כשפופרת הנוד הבלעך מפסיק ואף שבש"ע סעיף נ"ב מבואר שהנקבים מצטרפין לשפופרת הנוד מ"מ זקני הח"ץ סי' מ' מחמיר בדבר וכן הלב"ש מחמיר בדבר בסוף הספר בחידושי דינים סי' צד וגם מי יודע אם יש בנקבים כדי לצרף:

כב והנה רגע אדבר עוד בדין תלוש ולבסוף חיברו. הנה מה שהקשה מהרח"ש ונובי"ת סי' קמ"ב אהא דמותר לטבול בתוך כלי שקבעו ולבסוף חקקו והרי בב"ב אמרינן דדוקא לענין שאובין דרבנן אמרינן תלוש ולבסוף חיברו כמחובר ולא לדאורייתא. הנה לכאורה קשה מה מקשה בש"ס דב"ב ס"ו אי רבנן אפי' קבעו ואח"כ חקקו הרי כתבו תוס' ערובין ל"א וב"מ נ"ד דמ"ה מחללין על תלוש ולבסוף חיברו דאם אתה אומר דהוה כמחובר ע"כ עומד ליתלש ומ"ה הוה כתלוש. ה"ה שיש לומר בהיפך דאף לרבנן דדף דהוה כתלוש ומקבל טומאה מ"מ בקבעו במקוה דאם אתה אומר דהוה כמחובר וכשר לטבול בו אינו עומד ליתלוש וישאר כן עולמית ואם אתה אומר דפסול עומד ליתלש ע"כ הוה כמחובר וגם רבנן מודה דדוקא בדף דנעשה למלאכה אמרינן דמקבל טומאה משא"כ בנעשה למקוה ומבטל לכלי זו מדעתו שיהי' כמחובר ולא לפסול המקוה ע"כ חשיב כמחובר דבדף שנעשה למלאכה ולא חייש לטומאה ואין נ"מ לבעלים הוה כתלוש משא"כ בעושה אדעת שיהי' כמחובר דאל"כ תיפסל המקוה ע"כ דינו כמחובר. וכיוצא בזה הקשה בישוי"ע א"ח סי' קנ"ט ס"ק ו'. אך י"ל דלדינא דגמ' שהי' נ"מ גם במי חטאת בזמן שהי' הזי' ועי' נתיב חיים בגליון מג"א סי' רמ"ב דגם בימי האמוראים הי' הזי' בארץ ישראל ועי' בכורות כ"ז ע"ב ותוס' שם ד"ה וכי הזי'. ומבואר במשנה דפ"ה דפרה דשוקת שבסלע שהי' כלי וחיברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ואם נאמר דהוה כמחובר אין ממלאין בה. ושוב להיפך ניחא לבעליו שיהי' כתלוש דאז ממלאין מהצינור ע"כ הי' נראה לגמרא דדמיא לדף כיון דלפרקים לא ניחא לי' משא"כ בזה"ז שאין לנו הזי' ובודאי ניחא לבעלים שיהי' כמחובר על כן פסקינן דהוה כמחובר דבדעת הבעלים תליא ואף דלענין נטילת ידים ניחא לבעלים שיהי' כתלוש אך דנטילת ידים מדרבנן ומדאורייתא ניחא לי' שיהי' כמחובר משא"כ בזמן הזי'

דבדאורייתא ניחא לי' שיהי' כתלוש ודו"ק:

כג ובגוף הסברא יש לפלפל ולהתוכח ולא באתי רק לעורר המעיין דהנהקשה לי קושיא גדולה אדברי הרמב"ם שפוסק פי"א דכלים הכ"ד מינקת של מתכת שהוא כמו שפופרת שנטמא משיקבעה במקל או בדלת ויחברנה עם העץ תטהר לא נטמאה וקבעה בכותל או בדלת הרי זו מקבלת טומאה כשהי'עד שישנה את מעשיהם לפיכך דף של נחתומין של מתכת שקבעה בכותל טמאה הנה הרמב"ם הוכיח ממשנה ב' פי"ד דכלים דתנן עשה בראשו מינקת. וכן בדלת טהורה היתה כלי וחיברה לו טמאה מאימתי טהרתה ב"ש אומרים משיחבל וב"ה אומרים משיחברה, וקשה הרי קתני רישא וחיברה לה טמאה ואיך קתני ב"ה אומרים משיחברה. וכן הקשה בתוי"ט על כן פירשו דסיפא מיירי שחיברה בקביעות גמור במסמרים. והרמב"ם פי' דרישא מיירי בטהורה שחיברה מ"ה תני טמאה היינו שמקבל טומאה ובסיפא מיירי שכבר טמא ובא ליטהר ע"כ החיבור מוציא מידי טומאה. אמנם לי קשה מש"ס דנדרים ע"ו דאמרינן אמר להם ר"א ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורים זרועין ועומדין לא כש"כ. א"כ ה"ה הכא יש לומר ומה מינקת שהי' טמא כיון שקבעו בדלת נטהר קבוע ועומד לא כש"כ שלא יקבל טומאה. ואין לומר דשם ר"א הוא ורבנן פליגי ולא ס"ל ק"ו זה לענין נדרים דהרי בגמ' שם מקשה ורבנן ל"ל ק"ו והא תניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו מכורה כבר יצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ומשני אין בעלמא דרשו ק"ו ושאני הכא דאמר קרא אישה יקימנו עי"ש א"כ בנ"ד דליכא קרא לכ"ע אית לי' ק"ו. וקצת יש לישב עפ"י דברי הישועת יעקב סי' קנ"ט ס"ק ו' שהובא לעיל שכ' דענין טומאה וטהרה תליא בדעת האדם וכן לענין תלוש ולבסוף חיברו כדאמרינן בחולין שאני סכין דלא מיבטיל לי' ועל כן הסביר סברת הרמב"ם דבהי' טמאה וחיברה בדלת אדעת שיטהר קובע קביעא גמורה ומ"ה נטהר. משא"כ בהי' טהור דלא אסיק אדעתי' שיטמא ולא הי' בדעתו שיקבע למען תטהר ע"כ מקבלת טומאה וא"כ היכי דאיכא סברא ל"א ק"ו ובאמת מצינו כה"ג בגט שכ' המ"ל פ"ו מגירושין שאם מקדש על תנאי בקום ועשה אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ול"א ק"ו מי שאשתו גמורה יוצאת בגט כש"כ דמהני גט שלא תהי' אשתו וכן קשיא אמאי ל"מ גט לאשה דעלמא שלא יחולו הקידושין כדאמרינן ביבמות נ"ב ול"א ק"ו וע"כ כיון דאיכא סברא דהוה דשלב"ל ל"א ק"ו. וע' מהרי"ט חלק ח"מ סי' כ"א. שדן ק"ו זה לענין דמהני מחילה בחוב שבא אח"כ כגון מה שזן אח"כ והארכתי בתשובה מזה דבאמת אנן פסקינן דל"מ מחילה בדשלב"ל עי' סי' ר"ט ול"מ ק"ו. ועכ"ז אינה מעלה ארוכה גמורה לדברי הרמב"ם שהרי בק"ו דזרעים שדן ר"א נימא הכי דזרעים טמאים שמבטל לגמרי שיטהרו מ"ה טהורים משא"כ זרועי' ועומדין. ושמא בזה ר"א כשיטתי' דס"ל גם בדף נחתומין דטהור אף שמחבר בעוד שהוא טהור. ורמב"ם לא ס"ל כר"א. ומ"ה נכונים דברי הרמב"ם שכ' לפיכך דף של נחתומין טמאה והיינו לפי מה שהקדים דהיכי שהי' טהור ולא בטל בכונה לטהרה ל"ה כמחובר דלא כר"א לפיכך דף של נחתומין. אך הרמב"ם פוסק פ"ב מטומאת אוכלין ה"א כר"א דזרעים אין מקבלין טומאה כר"א דנדרים. וצ"ל שאני זרעים אפי' בדבר שזרעו אינו כלה בודאי מבטל לי'. ועי' עירוכין ו' ע"ב דשמואל ל"ל ק"ו במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג בשנת היובל משום דהדרה למזבנה. ושמא גם במינקת שקבעה בדלת שיכול לתלוש בקל ל"א ק"ו אך לפ"ז גם בזרעים נימא כן ויש לחלק:

כד יהי' איך שיהי' גוף סברת הרמב"ם תמוה ועוד קשיא דהרי מצינו להיפך בתוספתא הובא בר"ש מ"ז פ"ו דאהלות תיבה שעשאה פרדסקיא אעפ"י שמשתמש בה טהורה היתה טמאה ועשאה פרדסקיא טמאה עד שיקבענה במסמר הרי דבהיתה טמאה חמירה יותר ואיך יפסוק הרמב"ם כאן להיפך ומצאתי בתשו' פרשת מרדכי הנדפס מחדש להגאון ר' מרדכי באנעט סי' י"ז אות ב' שמפרש דברי הרמב"ם בדרך זה דמ"ש תחלה מינקת שנטמאה וכו' משיקבענה ר"ל שיהי' הקביעות לנוי ולא לתשמיש אבל מ"ש אח"כ לא נטמא וקבעה מיירי אם קבעה לעשות תשמיש ואין חילוק בין נטמא או לא נטמא רק החילוק הוא אם היתה הקביעות לנוי או לתשמיש ובכל חדא רבותא קמ"ל עיי"ש ובאמת כן משמע מפי' המשניות פי"ד דכלים דז"ל ואם הי' זה האבוב כלי בפ"ע ולא ישמשו ליפות בו את הדות אבל יהי' כלי לשאוף בו את היין הנה זאת המינקת תקבל טומאה חזר לדין אחר ואמר כי כאשר היתה כלי והי' זה כלי טמא מתי תהי' טהורה וכו' אבל משיתחבר במסמרים וכו' עד שתהי' מחובר עמו להתנאות בו הנה זה כבר נטהר. הרי זה מדויק כדבריו ואס"ד דהרמב"ם ס"ל כפי' הכסף משנה למה לא כ' חידוש זה בפי' המשנה וע"כ כנ"ל. ובזה מיושב קושיתי מכל וכל:

כה והנה בתשו' פרשת מרדכי סי' י"ז הנ"ל מסיק לדינא וז"ל והנה אם הסילון הזקוף סתום מצד אחד דהו"ל בית קיבול בתלוש בזה פשיטא דל"מ חיבורו בקרקע גם בנעשה מתחלה לכך, כהך דצינור שחקקו ולבסוף קבעו, וכהך דאבק שבמרחץ שבפי"א (צ"ל שבפ"ו) דמקוואות הנ"ל דפסול, הרי דגם הגאון הנ"ל סובר כנוב"י ובית מאיר דל"מ לענין כלי בית קיבול מה שעשה מתחלה ע"מ לקובעו בקרקע ע"כ מי יהין להורות היתר נגד הני אריותא ובפרט שבוואססערלייטונג אין חיבור למעיין כשפופרת הנוד דהנקבים מהשליים בהעלטער ל"ה רק כאצבע קטנה וגם יש לפניו זיפעל הנעשה מנקבים דקים. ול"ה צירוף לשפופרת הנוד ע"כ חלילה להקל וההכרח לתקן שלא יעבור המים ע"י שליים:

בעהעלטער או שיעשה נקב כשפופרת הנוד או כמוציא רמון ויסתמו ע"י סיד וצרורות או שיבנו בנין על הכלי שיהיה קבע ובנה עלי' ולהיתר זה שיקבע ויבנה עלי' יש ראיה מפ"ב דכלים מ"ה מ"מ שיכשר כלי למקוה שחקקו ואח"כ קבעו ע"י בנין אין מבואר בש"ע ועי' בספר מי השלוח סי' ד' אות כ"ד שרוצה להתיר ומ"מ מסיים דאין לעשות כן המקוה דהיא דאורייתא ע"י היתר זה. וה' יצילנו משגיאות ויאר עינינו בתוה"ק כנפש ידידו ודו"ש: יצחק שמעלקיש האבד"ק דנ"ל:

בשולי המכתב בפנים דברתי בענין אם נטמא המשכן במיתת נדב ואביהו וכעת מצאתי בצל"ח פסחי' צ' שמפלפל בזה בדברי זית רענן עוד מצאתי בטור על התורה שכ' דלא נטמא המשכן כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו כבנין קבוע דמי והגאון בעל מנ"ח בקומץ מנחה מצוה רס"ד תמה עליו מתוס' שבת כ"ח דעיקר טומאת אהל הוא בקבוע ולפמ"ש בפנים כונתי האמת כדברי הטור:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה