אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן כז

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן כז

סימן כו

ב"ה פרעמישלא תרל"ח:

שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי ה"ה הרב המאה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסים כש"ת מ' שמעון פרענקיל נ"י:

האבד"ק פאדגורזע יע"א:

ע"ד המקוה שעושין בק' ע"ד הציור הנדפס בסוף ס' לחם ושמלה והמקוה נעשה בדרך זה ביען שלא יכלו למצוא מים כי אם בעומקא רבה ע"כ חפרו באר אחת ובה מים חיים ובתוך הבאר ממעל למים עשו כיסוי ולמעלה בשטח הקרקע עומד ארגז חציו על הבאר וחציו על פני הקרקע ובשולי הארגז כנגד פי הבאר נקב ובו קנה חלל יורד דרך הכיסוי לתוך המעיין ועשו ברזא להנקב אשר בשולי הארגז שיוכל לפתוח ולסתום ולמעלה בשטח הקרקע חפרו חפירה אחת וימשכו מי המעיין לתוך החפירה הנ"ל דרך קנה שעולה מן המעיין דרך הכיסוי למעלה עד כנגד החפירה הנ"ל שם יכפף הקנה והולך לתוך החפירה הנ"ל. והקנה הוא של ברזל ובסופו כנגד החפירה הוא של עץ ומבחוץ עשו עוד באר אחת ומשכו מים מן הבאר אשר מבחוץ לתוך הארגז הנ"ל ע"י פלומפ וכשמתמלא הארגז ושוב אין שואבין מים מהפלומפ. אז פותחין הברזא מהארגז ויורדין מי הארגז דרך הקנה לתוך המעיין אשר מבפנים ויען שאין להמים מקום להתפשט בתוך המעיין כי המעיין מכוסה היטב המים עולים עד הקנה הכפוף לתוך החפירה הנ"ל ושם יקוו המים להיות מקוה וכשכבר נתמלא מ' סאה שופכין עוד מים ממקום אחר לשם וסותמין בתוך המקוה. את הנקב מהסילון וכשרוצין לנקות המקוה יש תחת השליבות ברזא שמוציאים המים לחוץ וחוזרין ושופכין כנ"ל. ולמען דעת בטח כי המעיין אשר בתוך הבאר המכוסה לא יכזבו מימיו העמיד גם שמה פלומפ שהולך בעומק רק עד הכיסוי וקצת יותר ששואבים בה לפעמים ובוחנים אם נמצא בהבאר מים. והנה בתשו' שואל ומשיב תנינא ח"א סי' כ"ד מבואר שהגאון מסאנדץ מפקפק בהיתר מקוה זו:

והגאון מלבוב השיב להתיר בסי' כ"ה וכת"ה מפלפל בזה ורוצה לשמוע חות דעתי:

א תשובה הנה הגאון מסאנדץ מפקפק בתשובה הנ"ל על מקוה זו דניצוק וקטפרס אינו חיבור ואף הנטע שעשועים סי' כ"ד המצדד להקל בקטפרס הוא דוקא בזוחל דרך מהלכו אבל באם החיבור היא ע"י סיבה מכריח ובסור הסיבה ישוב לקדמתו אינו מטהר בהלוכו שלא כדרך מנהגו לא בקטפרס ולא בגוד אחית (כפי הנראה כ' הגאון זצ"ל סברא זו מדעתא דנפשי' וע' בדברי חיים סעיף נ"ז שכ' דדוקא נהר שעיקר חיותו הוא לזחול קטפרס חיבור ומשמע שאם זוחל ע"י סיבה ל"ה קטפרס חיבור) והגאון מלבוב השיב לו שהוא סבור שאותן המים בעצמן היורדים המה שעולין ע"י סיבה והמכריח, ולא כן היא כי יען שאין להמים מקום להתפשט עולה מי המעיין בעצמן ואין אנו צריכין לחיבור קטפרס ולא ניצוק ולא גוד אחית ואם הי' מקום שיצאו מי המעיין בעצמן בודאי לא היו צריכין לשום דבר רק שהקנה אין לו כח להוציא עד שדחקוהו המים ועכ"פ מי המעיין הוא שיוצא. ומייתי ראי' מסי' ר"א סעיף כ"ב במקוה חסר ג' לוגין ושפכו לתוכה ג' לוגין מים שאובין לעולם הוא בפסולו עד שישטפו עליו מים כשרים כדי שיצא ממנו כדי מלואו ועוד שהמים הבאים דוחים את המים הראשונים וע' בבאה"ג שם דלא איכפת לן אם הם מעורבים ע"כ דברי השואל ומשיב, וכת"ה הקשה עליו דמה מייתי מסעיף כ"ב הרי מבואר ברמ"א שם דזה דוקא בג' לוגין אבל בכולו שאוב מחשבין המים היוצאין לפי ערך עיי"ש ובש"ך ס"ק נ"ו ומייתי גם לש"ך ס"ק נ"ז דאם הבור אין מחזיק יותר סמכינן דהמים הבאים דוחין מים הראשונים אבל אם הוא מחזיק יותר אפשר שנשארו שם המים שנפסלו. א"כ בכאן דכל המים הולך בדרך זה אין לסמוך על סברא שהמים הראשונים דוחין מי המעיין. ושוב צריך לחיבור קטפרס דהרי הני תרי גאונים מודים דאם המים הנשפכים מהארגז עולים צריכין לחיבור עוד הקשה דאף אם המים מהארגז עולים מה בכך הרי מבואר במשנה דמקואות פ"ו מ"ח הי' בעליון מ' סאה ובתחתון אינו כלום ממלא בכתף עד שיורד לתחתון ומה לי שיורד לתחתון או שעולה למעלה וגם בס' לחם ושמלה רמז למשנה זו: ב הנה בגוף הדבר מה שדנו הגאונים הנ"ל וכת"ה איזה מים היוצא הנה הש"ך בס"ק נ"ו מייתי להראב"ד דבכולה שאובה לא דנין לפי חשבון ודנין כמחצה על מחצה ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא והיינו אף שיש בבור ק"כ לוגין פסולים ומי האמה מ' לוגין כשרים ויצאו פ' לוגין לא תלינן שיצא ג' רבעים מים פסולים רק שיצא מחצה על מחצה. ולפ"ז בנ"ד אף שבודאי אי בשעה שנכנס מים מהארגז ויצא המים דרך הקנה למעלה מי המעיין מרובה. מ"מ לא תלינן רק שיצא מחצה על מחצה. אולם כבר הקשיתי על הש"ך אמאי מחמיר כל כך במקוה דלא אזלינן לקולא לדון לפי חשבון. והרי בסי' צ"ט פסקינן בבישל חלב במים ונפל תחת קדירה של בשר אף דט"כ דאורייתא משערין לפי חשבון ולא חיישינן שיצא מחצה על מחצה רק משערין לפי חשבון כמ"ש באו"ה משום דיש בילה לדבר לח ואמאי לא אזלינן הכא לפי חשבון ובמקום אחר רציתי לפלפל בזה ולחלק בין היכי שאנו דנין על מה שנשאר ובין היכא שאנו דנין על מה שיצא כעין שכ' בנתיבות סי' רצ"ב לענין כל דפריש מרובא פריש עיי"ש (וע' בספרי לא"ח סי' נ"ג אות י"ב וסי' ס"ד אות ב'). אך לא נהירא לי אך החילוק פשוט דשם בבישול הוא נבלל ונתערב יפה ולכן דנין לפי חשבון משא"כ באמה שנכנסת ויוצאת דרך בור מלא מים שאובים דלא נתערב יפה חייש הראב"ד לחומרא ודיינינן מחצה על מחצה. א"כ במקוה זו שהמים נכנסין וביען שהמים אין להם מקום להתפשט עולין למים א"כ שייך לומר דמתערבין יפה ואינו דומה לאמה שנכנסין ויוצאין דשם לא נבלל יפה. ועל כן יש לומר דכיון דלפי חשבון הוי מי המעיין הרוב ובכל פעם יוצא רוב מי המעיין הוי כמשנה דמקוואות פ"ד מ"ז מים שאובין ומי גשמים שנתערבו אם רוב מן הכשר כשר ועיין בטו"ז סי' ר"א ס"ק נ"ז דהמים הוכשר ע"י רובא והמשכה, ומ"ה ה"ה כאן הי' מקום לומר דא"צ לצירוף מעיין לפי סברה הנ"ל דתלינן דבכל פעם יצא רוב מי המעיין לפ"ח. ומ"מ מי יודע אם הסברא הנ"ל חזקה וברורה: ג והנה י"ל דעיקר החילוק שמחלק הראב"ד בין בור שבחצר ונפל ג' לוגין דמהני מלואו ועוד דתולין לומר דכל מים שבבור הפסולין יצאו ובין בור שהוא מלא מים שאובין דאמרינן לפי חשבון יצא או מע"מ והכא לחומרא והכא לחומרא משום דבג' לוגין תלינן לקולא משא"כ בכלו שאוב. וצ"ל בכונת הראב"ד אף דהראב"ד מהסוברים דכולו שאוב ג"כ ל"ד כמבואר בבעל הנפש פ"ב ורק היכא שכולו בא בידי אדם דאורייתא מ"מ ס"ל דלענין זה מחמירין בכולו שאוב. ועוד שמא מיירי להראב"ד המשנה דבור שהוא מלא מים שאובין בשאוב בידי אדם דהוה להראב"ד דאורייתא ולכן לא תלינן להקל. א"כ המקוה דידן דהמים באים ע"י פלומפ להארגז ואחר שכלו לשאוב המים הולכין מהארגז למעיין, ונמצאו פוסקים מקילין בפלומפ ואף להמחמירין ל"ה רק מדרבנן בנ"ד שהולך מהארגז למעיין א"כ הוה כמו בג' לוגין דתלינן לקולא וע"כ צידד שפיר בשואל ומשיב להקל דהמים שבמעיין יוצאין וא"צ לחיבור:

ד' ובעיקר מה שהקשה כת"ה מה לי אם יוצאין מים שהולכין מהארגז והרי במשנה פ"ו מ"ח מבואר דהי' בעליון מ' סאה ובתחתון אינו כלום ממלא בכתף והטעם דהמים המה נכשרים מהעליון ואין חוזרים ונפסלים. א"כ מה בכך שהמים שנכנסו יוצאים כיון שהוכשרו במעיין מטעם זריעה או ביטול כמו שמבואר וע"כ נראה לי שהם רצו לחוש לדעת הראב"ד בבעהנ"פ דמקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונפל בו מ"ס מים שאובין כי חסרו מים מיד נפסל דהראב"ד לא ס"ל סברא דזריעה. וע"כ צ"ל דהמשנה פ"ו מ"ח בהי' בעליון מ' סאה ובתחתון אינו כלום ממלא בכתף וכ' הראב"ד והובא בב"י ובתוי"ט דמ"ה העליון והתחתון כשר משום דכי הדדי נפקי וצ"ל סברת הראב"ד דמנא ידעינן דנפק מחצה וע"כ כיון שיש סברא דמים התחתונים דוחקים את הראשונים וע"כ הראשונים שהם הכשרים יוצאים ויש סברא להיפך דהמים היורדים באחרונה יוצאים בראשונה כמ"ש הראב"ד וע"כ אנו מחזקינן דנפק מחצה על מחצה א"כ זה שייך דוקא אם הבור מלא על כל גדותיו שייך ב' סברות הנ"ל אבל אם הבור אינו מלא וכ"ז שלא נתמלא הבור מתערבים המים שאובים והמים הכשרים כיון דבלח יש בילה אע"ג דאח"כ שנתמלא הבור נפקי כי הדדי מ"מ הרוב הוא ממים שאובים וזה כוונת הש"ך בס"ק נ"ז. א"כ בנ"ד כל עוד שהמים שבבור אינם מגיעים לתקרה המים שבבור מתערבין יפה ואח"כ אף שהמים מגיעים לתקרה רוב ממים שאובי' עולין למעלה דחיישי' שמא רוב המה נגד המים שבמעיין ופסול לשיטת הראב"ד לזאת הצריכו הגאונים הנ"ל שיהי' מחובר למעיין ובמעיין אף הראב"ד מודה כמבואר בבעהנ"פ ובש"ך ס"ק קי"ב כ' בשם רבינו ירוחם דאם נפסק החיבור מהמעיין יש להחמיר ונובי"ת סי' קמ"א הקשה ממשנה דמקוואות פ"ו מ"ג והרי שם כשיצאו הטובלים נפסק החיבור ומ"מ נשארו בהכשרן ע"כ צ"ל דרבינו ירוחם שהביא הש"ך ס"ק קי"ב חשש לדעת הראב"ד דאם הי' רוב מים שאובין נפסלו בנפסק החיבור ומשנה דמקוואות הנ"ל מיירי בליכא רוב מים שאובין. וכ"כ בספר ד"ח בהלכות מקוואות ס"כ דרבינו ירוחם חשש לשיטת הראב"ד א"כ שפיר דן זקנו הגאון זצ"ל לענין קטפרס אך דבספר לחם ושמלה ס"ק נ"ד כ' דאם באו המים דרך המשכה אף הראב"ד מודה וכן כ' בישועת יעקב בתשובה לק' קאמינקא א"כ בנ"ד אין לחוש אף לשיטת הראב"ד אך שכ"ת כ' דמבעהנ"פ יראה דאף ע"י המשכה פוסל דהא מתניתין פ"ד דמקוואות גבי מ"ש ומ"ג שנתערבו בחצר דקא מייתי ראי' בהמשכה קא מיירי וכ"כ בס' דברי אמת וכן התשב"ץ שהביא הש"ך ס"ק ס"ג בהמשכה קא מיירי ומ"מ כ' לחוש לדברי הראב"ד וע"כ הוא מסתפק לדינא:

ה הנה מקודם צריך לבאר דעת הראב"ד הנה מדס"ל להראב"ד דהא דנתן סאה ונטל סאה במים מיירי ע"כ לא ס"ל כדעת הרא"ש דהמים שאובים הכשר מטעם זריעה ורק מטעם ביטול ולכן אם נטל רוב מים כשרים ונשאר רוב מים שאובים חוזר וניער כמ"ש הפ"ח סי' צ"ט בדעת הראב"ד וע' בספרי לא"ח סי' ב' אות א' הקשיתי על תוס' ב"ק שהקשו אהא דברובו פסול ונימא קמא קמא בטל והרי ברוב איסור לכ"ע חוזר וניער וכתבתי דתוס' ס"ל כפי' הרמב"ם במשנה דתרומות פ"ה מ"ז וע' בהל' פי"ג דתרומות הלכה ה' שפי' לא שנפלו נ"א סאה רק שנפלו מאה סאה ועוד ואין ממשנה ראיה דברוב איסור חוזר וניער. אבל הראב"ד לא יסבור כתוס' רק דברוב איסור חוזר וניער. והנה ראיתי בברוך טעם שער התערובות בדין בטול טעם בדשיל"מ פ"ב שחולק על הפ"ח וס"ל בדעת הראב"ד דאף ברוב איסור אינו חוזר וניער בלח בלח ואין ראי' ממשנה דמבואר דברוב איסור אסור דשם ביבש מיירי ע"ש וצ"ע. דאס"ד דיש חילוק בין לח בלח ליבש ביבש. א"כ בבכורות כ"ב בציר דאמרינן לקדירה מצא מין את מינו וניער א"ל אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניערה א"ל ואת לא תסברא והתנן סאה תרומה טמאה וכו' ומה הקשה דלמא לא אמר אביי רק בלח בלח דבציר קמיירי ומה הקשה מיבש ביבש דגם אביי מודה בנתרבה איסור אלא ודאי אין חילוק. והנה מזה קשה גם לדברי הת"ה שמחלק לענין חמץ בפסח דבלח אינו חוזר וניער משא"כ ביבש. וכן פסקינן בסי' תמ"ז מה הקשה בגמ' אך שם י"ל דדוקא לענין חמץ בפסח דלא ניתוסף איסור רק השתנות בזמן יש לומר דבלח בלח שכבר נבלל ונתבטל אינו חל שם חמץ מחדש. משא"כ ביבש ביבש דלא נבלל חל עליו איסור חמץ בכל מקום שהוא אמנם בבכורות בהך דציר דניתוסף מים והמים נטמא ומ"מ ס"ל דאינו חוזר וניער הי' ס"ל למקשה דאם ביטול אלים כל כך דאף דניתוסף איסור מותר ה"ה ביבש ביבש ונתרבה איסור מותר. והמתרץ משני דאם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה אבל אס"ד כמ"ש הברוך טעם דבלח בלח ס"ל להראב"ד אף ברוב איסור מוסר. וע"כ בהך דחיישינן בבכורות כ"ג שמא יבא קב חולין טמאים ממקום אחר דוקא ביבש הוא. א"כ מה מקשה לאביי. ועיין מ"ש מהר"י קורקס ספ"א מאבות הטומאה לחלק ג"כ דבלח בלח אף טומאת משא אינו מטמא משום דכמאן דליתא דמי. ומה שהקשה עליו המל"מ פ"א ממשכב ומושב ה' י"ד וגם על הר"י קורקוס קשה דא"כ מה הקשה לאביי מיבש ביבש על לח בלח וצ"ע:

ו וראיתי דבר תמוה לברוך טעם בשער התערובות שם פ"ג שכ' והמשנה דנתן סאה ונטל סאה עד רובא ביבש ביבש מיירי עיי"ש ובמח"כ שגגה פלטה קלמוסו דמשנה מיירי במקוה דהוא לח בלח. וע"כ מדס"ל להראב"ד דברובו חוזר וניער אף בלח בלח חוזר וניער ברוב איסור כדברי הפ"ח וראיתי להגאון מסאנדץ בדברי חיים סעיף כ' שנמשך אחר דברי הברוך טעם ולכן כ' לישב להראב"ד הך דנטל סאה דאינו דומה מקוה לשאר ביטולים ובאמת דברי הפ"ח שרירין וקיימין ולכן להראב"ד בנתן סאה ונטל סאה חוזר וניער ברוב איסור כמו בכל איסורין. ועכ"פ כיון דלהראב"ד הטעם דחוזר וניער. ובפליתי סי' צ"ט כ' דאף בנתרבה איסור אינו אסור רק מדרבנן. דמדאורייתא אינו חוזר וניער א"כ נ"ל דדברי הראב"ד אינן נאמרים רק בשאיבה דאורייתא דהרי הראב"ד בבעל הנפש כ' דשאיבה דאורייתא הוא דוקא ע"י אדם אבל ע"י כלים שלא בידי אדם ממש ל"ה מדאור'. וכן הביא בב"י בשמו וכן כ' בשיטה מקובצת ב"ק בשמו דף ס"ז א"כ כיון דאמתני' דנתן סאה קאי דהוא בידי אדם הוה שאוב דאורייתא ומ"ה אמרינן מדרבנן חוזר וניער. משא"כ בשאובין שהמשיכוהו ואף בידי אדם אם המשיכוהו אח"כ ל"ה דאורייתא ובזה אף הראב"ד מודה דעד כאן לא ס"ל להראב"ד סברת הרא"ש דמהני מתורת זריעה ואינו נאסר מעולם אף אם פי' המים הכשרים רק בדאו' כגון בשאוב בידי אדם. ואולם בשאוב דרבנן מודה דמהני מתורת זריעה ואינו חוזר ונאסר ותדע דהרי למ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר לא אשכחן זריעה בדאורייתא רק בדרבנן. ולכן ס"ל להראב"ד דלשאוב דאורייתא ל"מ סברת זריעה רק תורת ביטול וחוזר ונאסר. משא"כ בשאיבה דרבנן. ועיין תשובת הרא"ש סי' ל"א דמייתי כמה ראיות דכיון שהותר שאובים מטעם השקה שוב אינו חוזר ונאסר. ומכ"ז קשה להראב"ד אך לפמ"ש דבשאוב דרבנן גם הראב"ד מודה י"ל כל הראיות די"ל דכל הני מיירי בשאוב דרבנן דהוא ע"י כלים. וכיוצא בזה תי' הש"ך קי"ז דברי הרא"ש עיי"ש:

ז ובהכי נ"ל לישב דברי הראב"ד בבעהנ"פ פ"ג משער המים שכ' בהך דהי' בעליון מ' סאה ובתחתון אינו כלום ממלא בכתף וז"ל והא ודאי לאכשורי תרווייהו עליון ותחתון קא בעי. ואס"ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול או האי פסול שהרי כנתן סאה ונטל סאה דמי ואמרי' עד רובא אלא ש"מ דכי הדדי נינהו וש"מ דלא קפדינן בכה"ג אלא שלא נשקול רובא דמקוה כתירוצא דתירץ בפ' הערל ומש"ה תרווייהו מתכשרי עכ"ל. הרי דס"ל דמחצה על מחצה סגי ולעיל בפ"ב כ' הוא גופי' דאם נפלו בו מחצה על מחצה ספיקא טמא דבעינן רובא בידי שמים א"כ סותר דברי עצמו. ולהנ"ל ניחא דהנה המקוה העליונה כשרה כיון דבתחלה הי' בה מ' סאה ונתבטל המים שאובים אף שהלך מחצה מ"מ כל עוד שלא תתרבה האיסור ל"א חוזר וניער. והמקוה התחתונה כשרה דהשאובין לא הלכו לשם רק ע"י המשכה ואף להראב"ד דבידי אדם דבר תורה מ"מ אם אח"כ נמשך ל"ה רק דרבנן א"כ לענין מקוה התחתונה סמכינן שכבר נתבטל ואינו חוזר וניער ודוקא לענין דאורייתא אמרינן מדרבנן חוזר וניער משא"כ בפ"ב דמיירי בשאוב מדאורייתא בלא ביטול ל"מ מחצה על מחצה וגם בשאוב דרבנן ל"מ מחצה על מחצה, רק דלענין איסור דרבנן אמרינן אינו חוזר וניער והוה ביטול כשר. ובהכי ניחא מה שהראב"ד סמך עצמו אלישנא שלא נשקול רובא אף דאיכא ב' לישנא ביבמות פ"ב ואיך סמך את עצמו לקולא אך כיון דחוזר וניער אף ברוב איסור ל"ה רק דרבנן סמך את עצמו לקולא. והנה קשיא להראב"ד שכ' בטעם המשנה דהי' עליון מ' סאה ממלא בכתף דמחצה מהמ' סאה יורד להתחתון וכהך לישנא דיבמות א"כ לתירץ הב' ביבמות דבנשתייר מחצה פסול קשי' ממשנה הנ"ל ולפמ"ש י"ל דהראב"ד האמת משני כיון דפוסק כהך תירוצא י"ל דמחצה מים הכשר ירד למטה אבל באמת י"ל אף אם הרוב מהכשרים נשאר למעלה ורוב מים שאובים ירד למטה ב' המקוואות כשרים בהמקוה העליונה נשאר רוב והמקוה התחתונה כיון דהוי דרך המשכה לא אמרינן לגבה חוזר וניער על כן שניהם כשרים. וכן יפרש המשנה ללישנא ב' דיבמות. וברי"ט אלגזי בכורות כ"ז והוא דף ל"ה דפוס פרעשבורג הקשה על הראב"ד דעל דברי הר"מ פי"ג דתרומות דין י"א שכ' דאם הי' לו יין של תרומת ח"ל נוטל ממנו לוג ונותן ב' לוגין חולין ואח"כ נותן לוג תרומה ומגביה מארבעתן לוג ושותה. וע"ז השיג הראב"ד וכ' ענין זה אסור שהרי הוא מחצה על מחצה. ותמה הרי"ט אלגזי שהרי קמא קמא בטל ואינו חוזר וניער עד שיהי' רוב איסור להראב"ד ומה מקשה. ונ"ל דהראב"ד חושש הכא ללישנא ב' יבמות דבעי שישתייר רובא ובמחצה על מחצה חוזר וניער. ואף דמיירי בתרומה דרבנן מ"מ לענין לבטלה לכתחילה מחמיר הראב"ד כהך לישנא:

ח עוד אפשר לומר בדעת הראב"ד דמה"ט ס"ל להראב"ד במקוה חוזר וניער וכן בתרומה דרבנן כיון דמצי לבטל לכתחלה והיינו אף דס"ל להראב"ד בשאר איסורין אינו חוזר וניער היינו דוקא באיסורין שאסור לבטל לכתחלה ואין בידו להוסיף איסור אמרינן דבטל ואינו חוזר וניער. משא"כ היכא שבידו להוסיף כגון במקוה דמותר לבטל בידים מ"ה אמרינן חוזר וניער דבידו להוסיף וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכיוצא בזה אמרינן לענין דיחוי דכל שבידו לאו דיחוי הוא וה"ה לענין ביטול אמרינן חוזר וניער ומה"ט ס"ל להראב"ד בתרומת ח"ל דמבטלה ברוב לכתחלה אמרינן חוזר וניער ובהכי מיושבין דברי הרמב"ם דבה' תרומות פסק בסאה תרומה שנפלה ואח"כ נפל אחרת לאחר שנודע אינו חוזר וניער והוכיחו הפ"ח והפליתי סי' צ"ט דהוא ס"ל בכל דוכתא אינו חוזר וניער והוא גופיה פסק בפט"ז מטומאת אוכלין בלוקח ציר מעם הארץ דלקצירה מצא מין את מינו וניער הגם שכ' דלקצירה מצא מין את מינו ונמצא רוב המים טמאים ובנתרבה איסור לכ"ע חוזר וניער מ"מ כיון דכאן טהרה מעוררת טומאה כדאמרינן בגמ' לא מקרי זאת נתרבה איסור ובפרט לפמ"ש הפליתי דבנתרבה איסור ל"ה רק דרבנן א"כ לענין מים בציר בנתרבה מים טהורים לא הי' לנו לומר חוזר וניער דאינו דומה לרוב איסור. אבל לפמ"ש נכון לחלק דבציר כיון שמותר לערב מים טהורים ומצא מין את מינו לכן אמרינן חוזר וניער משא"כ בתרומה דל"ש חוזר וניער רק אם נתרבה איסור דל"ש מצא מין את מינו רק במים טהורים לענין טומאה. אבל בתרומה לא משכחת חוזר וניער רק בנתרבה תרומה וזה אין בידו להוסיף והו"ל מחוסר מעשה מה שאין בידו ולכן אמרינן שכבר נתבטל ואינו חוזר וניער. ועיין בתוס' יבמות פ"ב ד"ה ר' יהודה שכתבו דדוקא בדבר לח ס"ל לר' יהודה דמב"מ ל"ב. והא דאמרינן בהקומץ בשתי מנחות שנתערבו דלר' יהודה ל"ב התם מתוך שומנן נתרככין ונותנין טעם א"נ כשיאפו אותן יתנו טעם. ומעולם לא הבנתי תירץ הב' שהרי כבר נתבטל קודם שיאפה ונאסר. ואח"כ אמרינן אינו חוזר וניער ואיך נסמוך על סברת חוזר וניער להקל כיון דכבר נתבטל. ובשולי המכתב בספרי לא"ח סי' א' הקשיתי על תי' זה דהרי כבר נדחה. ויש דיחוי ושם כתבתי דכל שבידו לאו דיחוי ופלפלתי שם אבל מה דקשה לי דאינו חוזר וניער אינו מיושב. אך לפמ"ש לעיל דהיכא שבידו ובפרט היכא שבוודאי יעשה כן אמרינן חוזר וניער נכון דבריהם דכיון דבידו לאפות ובודאי יאפה בודאי לר"י חוזר וניער להקל ולא מיפסל משום מיעט סולתה:

מ ויש להקשות לשיטת הראב"ד דאם נשפך מים שאובים למקוה מ"ס מים טהורים אינו מותר מטעם זריעה כמו לשיטת הרא"ש רק מטעם ביטול. איך אמרי' ביבמות פ"ב אם נטל סאה ונתן סאה עד כ' סאה המקוה מותרת והרי לא נשאר רק כ"א סאה ואיך נצרף הי"ט סאה לשיעור והרי רש"י במנחות כ"ג כ' דבגמ' לא מקשה רק דלבטלי טיבלה לשירים ויהי' חיסר סולתה אבל שיבטלו שיריים לטיבלה ויהי' ריבה סולתה לא פריך משום כיון דבטל כמאן דליתא דמי ולא ריבה סולתה א"כ כיון דכמאן דליתא דמי למה מצטרף לשיעור וליכא מ' סאה בשלמא להרא"ש ניחא דהיא מטעם זריעה אבל להראב"ד קשי' ואמנם התוס' שם חלקו על רש"י במשנה וכתבו דרש"י סותר דברי עצמו ועיין בספרי לא"ח סי' א' אות ג' לישב דברי רש"י וכעת נ"ל דלא כמו שכתבתי שם רק דאם איסור נהפך להיות היתר כמאן דאיתא דמי והו"ל ריבה סולתה. וסובר הראב"ד דאיסור נהפך להיות היתר ומ"ה ס"ל להראב"ד דאף אם נוסף איסור בכדי נתינת טעם מותר דהטעם בא מהיתר. והא דס"ל בנתרבה גוף האיסור עד רוב אסור כמבואר במשנה דתרומות היא מדרבנן. ומ"ה גם במקוה המים שאובים נעשו כמי המקוה ומצטרף לשיעור והא דחוזר וניעור בנתרבה מים ונחסר מי המקוה עד רובו היא מדרבנן וגם כוונת רש"י במנחות פ"ג דהגמ' לא הי' רוצה להקשות מריבה סולתה דהי' מצי לומר דלא מיקרי ריבה סולתה משום דכמאן דליתא דמי והיינו דמצי לתרץ דלא נתהפך הדבר להיות כמין השני. ומ"ה לא מקשה רק מחיסר סולתה אבל באמת כשנתבטל הו"ל ריבה שמנה כמו שפי' במשנה. ועכ"פ כיון דמוכח ממ"ש להראב"ד דמים שאובין נתהפך למי המקוה ומצטרף לשיעור. ע"כ הא דחוזר וניער היא מדרבנן כדכתיבנא. ובעמדי בזה נ"ל לבאר דרך אגב שיטת הרא"ה הובא בריטב"א מכות דף ג' ובב"י שלא אמרו שהמים שאובין נטהרין בשפופרת הנוד רק במקוה או בים שמטהר דוקא כמותן אבל לגבי מעיין שמטהר בזוחלין משא"כ מים שבכלי אין יוצאין מידי שאובין. ובספר לחם ושמלה ס"ק נ' תמה עליו מתוספת' פ"ה והביאה הר"ש פ"ו מ"ה דמקואות ערבה שהיא מלאה כלים והשיקה למקוה צריכה שפופרת הנוד ובמעיין כל שהוא. הרי דאף במעיין מהני השקה. ונ"ל דסובר הרא"ה דדין השקה אף שהיא מדין זריעה היא מתורת ביטול כמ"ש רש"י פסחים ל"ד ע"ב וז"ל סלקא להו השקה דזו היא זריעתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשה חיבור ובטלו. ובש"ס דמנחות כ"ג אמרינן נבלה בטלה בשחוטה אף שאפשר שתעשה שחוטה דבעי שהמבטל יכול להיות כבטל וכן פסק הרמב"ם סוף פרק א' מאבות הטומאה אף לדידן דלא ס"ל כר' יהודה עיין כסף משנה שם. ולדעתי כונת הרמב"ם דדוקא התולה בנתינת טעם בטל מב"מ אף דבר שאי אפשר להיות כמוהו משא"כ בטומאה וטהרה דל"א ט"כ כמ"ש תוס' בכורות כ"ב תליא אם אפשר להיו' כמוהו היינו שהבטל יכול להיו' כמבטל אז בטל וס"ל להרא"ה דשאובין בטלין במקוה דוקא כיון דשאובין שהמשיכוהו כשרין מדאו' אף בכולו שאוב ואפשר לשאובין להיות כמקוה מדאור' ולכן בטלין ומהני זריעה משא"כ במעיין דמטהר בזוחלין ושאובין אי אפשר להיות כמוהו. דאף אם ימשוך השאובין ולא יהי' דינם כשאובין מ"מ לא יטהרו בזחילה מדאוריי' רק באשבורן. ואי אפשר להיות כמוהו. ול"מ ביטול והשקה לא עדיף מביטול ולא קשי' על הרא"ה מתוספתא הנ"ל כיון דזה היא פלוגתא אי אזלינן בתר בטל או בתר מבטל, ואם אזלינן בתר מבטל גם במעיין מהני השקה דאפשר למבטל דהוא מי מעין להיות כבטל לשאוב ממנו ולעשות שאובין ע"כ ס"ל לתוספתא כמאן דאמר בתר מבטל אזלינן ודוק:

יא ועיין רש"י מכות ג' אמר ר"י אמר רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. וכ' רש"י שמא כל מים שהיא בחביות עומדת יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין. ותוס' כתבו ולא נראה דהא מדשויא להו השקה כמחוברים לטהרה מטומאה ה"ה לענין טבילה להנ"ל נאמר דרב כשיטתי' דס"ל מב"מ ל"ב כר' יהודה באיסו' דאורייתא ותוס' מנחות כ"ב ע"ב כ' דרב בחולין ק' לא יסבור כר' חי' דנבלות ושחוטין בטילין ורב יסבור כר' יוסי דים הגדול מטהר בזוחלין וכיון דהוא איסור דאורייתא שיטהרו שאובין בזוחלין מב"מ לא בטל בדאורייתא, ומה שכתבו מדמהני השקה לטהרה מטומאה ה"ה לענין שאובין לרב דס"ל דאין טומאה למשקין כל עיקר מדאורייתא. ול"מ זריעה לטומאה רק בדרבנן ובדרבנן גם לר"י מב"מ בטל ע' חולין צ"ט. משא"כ בשאובין אם יטבול בזחילה הוה דאורייתא ולדאורייתא ל"מ השקה כיון דלא אשכחן לרב השקה רק בדרבנן דאז מודה ר"י ורב יסבור כר' יוסי דים הגדול, מטהר בזחילה ומ"ה מיושב קו' תוס'. אך שרחוק הוא שבים הגדול יטבול בזחילה כיון דאמרינן במכות דקוו וקיימו ול"ה שאובין רק מדרבנן בג' לוגין ובדרבנן גם רב ס"ל דמב"מ בטל ושפיר הקשו התוס'. אך ע' תוס' ע"ז ע"א ע"ב ד"ה הכא במ"ע דמוכח מדבריהם דרב ס"ל בסתם יינם דרבנן מב"מ לא בטיל ה"ה הכא י"ל כן ודו"ק. (ועיין עוד ביצה י"ח ושוין שמשיקין. ורבא אמר מפני שמתקן אסור לטבול ביו"ט וצריך ביאור למה מותר להשיק ודברי השיטה מקובצת שכ' דבמים ל"ש תיקון מנא צ"ע עדיין לפמ"ש הרמ"א טעם דאין מעשרין בשבת משום תיקון דאף באוכל שייך תיקון. נ"ל דרבא יסבור דמשנה אתיא כמ"ד אין טומאה למשקין מדאורייתא כרב ול"ה תיקון כמו שמות' לטבול כלי שנטמא בולד הטומאה דל"ה רק דרבנן. ומטעם זה צ"ע על הר"מ פכ"ג משבת שכ' אסור להטביל משום מתקן וכ' דמותר להטביל מים. והרי הוא ס"ל טומאת משקין דאורייתא וס"ל דגם באוכל שייך תיקון שכ' אין מגביהין תרומות ומעשרות משום מתקן) ועיין בכורות נ"ה ע"ב ס"ל, לרב מטרא במערבא סהדי רבה פרת וכן ס"ל לשמואל ולשניהם אסור לטבול רק בפרת ביומא תשרי וכ' ר"ת דמדאורייתא קמא קמא בטל ולא אסור רק מפני מראית העין עיי"ש ולפמ"ש רב ושמואל מדינא קאמרו ול"ק קו' הר"ת דנימא קמא קמא בטל דכיון דמבטל אפשר להיות כבטל דזוחלין יכולין להיות נוטפין ל"ב דרב ושמואל כר"י סוברים דמב"מ ל"ב. ומ"מ אם רבו זוחלין מותר לטבול דהרי ראשו ורובו טובלין בזוחלין ודוקא בנפל ג' לוגין לים הגדול דקוו וקיימי חישינן שמא בא ראשו ורובו למים שאובין אבל בכל דוכתא דרבו זוחלין אין לחוש אבל תורת ביטול אין כאן לרב ושמואל ומ"ה ברבו נוטפין אסור ול"ש קמא קמא בטל שוב מצאתי בח"ס פי' ר"ב שהעיר מהא דמב"מ ל"ב אך דברי ר"ת נכונים לפמ"ש תוס' יבמות פ"ב דר' יהודה לא ס"ל רק בלח בלח משום דנותן טעם כמו שכ' בסוף דבריהם י"ל דרב ושמואל לא ס"ל כר' יהודה רק בדבר התולה בנתינת טעם משא"כ במקוה, ולכאורה דברי הר"ת צודקים בפשיטות כיון דס"ל כר' יהודה דמב"ע ל"ב וס"ל בתר בטל אזלינן והיכא דאי אפשר לבטל להיות מבטל לזה מב"מ שפיר כ' תוס' דקמא קמא בטל אך לפמ"ש דרב לא יסבור כר' חייא דנבילות ושחוטות בטלין אז י"ל דלרב ושמואל ל"א קמא קמא בטל ע"כ צ"ל כדכתיבנא:

יב ואחרי אשר הארכנו בפלפלת כל שהיא. אבוא לדינא הנה לפמ"ש לעיל דהראב"ד אין אוסר בנתן סאה ונטל סאה רק בשאוב דאורייתא בנעשה בידי אדם א"כ בנ"ד ודאי אין לחוש שמא הולך המים שאובים למעלה ואח"כ אין לו שום חיבור להמעיין ופסול להראב"ד. (ולחשש זה לא יועיל מ"ש הגאון מסאנדץ בשואל ומשיב בהשאלה דהקטפרס כשר לכמה פוסקים דהרי אח"כ כשאינו הולך מים למקוה אין לו שום חיבור) דכיון דכל המים בא דרך המשכה להמעיין גם הראב"ד מודה דאינו חוזר וניער ולהרמב"ם ודאי מותר דל"ה להרמב"ם רק מפני מראית העין ובמעיין ל"ש מראית העין כמ"ש בדגול מרבבה בש"ך ס"ק ס"ג וכיון שבמעיין כבר הוכשר המים. לא איכפת לן אם אח"כ נפסק מהמעיין אמנם אף אם נאמר דהראב"ד יסבור חוזר וניער אף אם בא דרך המשכה מ"מ הרי ס"ל להראב"ד דהי' בעליון מ' סאה ובתחתון אינו כלום ממלא בכתף וב' המקואות כשרים. וכ' דתלינין שמחצה מהמים הכשרים ומחצה מהפסולים הלך למקוה השני' וע"כ צ"ל דל"ח שהלך הרוב מהשאובים. רק דתלינן שהלך מחצה. וה"ה בנ"ד תלינן שהלך מחצה ובמחצה על מחצה אינו חוזר וניער. ואמנם בגוף הסברא שכ' כ"ת בטעם הראב"ד דכיון דאיכא ב' סברות המתנגדות והוא דהמים האחרונים דוחין הראשונים וסברא להיפך דהמים שבאו באחרונה הולכים בראשונה מ"ה אמרינן שהולך מחצה על מחצה לא נהירא דהכי המים נביאי' לשער מחצה על מחצה ובשגם שאי אפשר לצמצם והרא"ש בב"ק ובסוף נדה הוכיח באמת ממשנה דהי' בעליונה מ' סאה דממלא בכתף דאף שהלך לתחתונה רוב מים שאובין כשר אך דהראב"ד סובר דבודאי הי' בעליונה יותר ממ' סאה. ותלינין שהלך יותר מכ' סאה מים כשרים לתחתונה. ומ"מ נשאר בעליונה ג"כ קצת יותר מכ' סאה ול"ח להחמיר כיון שכבר נתבטל המים ואינו חוזר וניער רק מדרבנן ומה"ט אמרינן בנפל למקוה חסירה ג' לוגין מים שאובין. אף דכל המים נעשה נבלה לרבנן דפליגי אר' יהושע בפ"ג משנה א' דס"ל לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד שכ' הר"ן פ' כל הבשר דטעמי' דחתיכה נעשה נבלה. או אף למסקנת הר"ן מ"מ היא כעין חתיכה נעשה נבלה ומ"מ מהני מלואו ועוד דכיון דל"ה רק חומרא הא דרבנן ס"ל לעולם הוא בפסולו. דהרי לא נשארו ג' לוגין ומ"ה תלינן דהמים הראשונים יצאו ולא מי גשמים שנפלו אח"כ. ה"ה להראב"ד דל"ה רק חומרא מה שחוזר וניער שפיר כ' הגאון מלבוב דתלינין שמי המעיין אזיל למעלה או עכ"פ הרוב אזיל למעלה כמש"ל דבאמת י"ל כל דפריש מרובא פריש או דחשבינן לפי חשבון ורק נגד מה שנשאר ל"א כל דפריש מרובא פריש כדכתב בנתיבות סי' רצ"ב אבל אם אנו דנין על מה שיוצא אמרי' שיצא לפי חשבון. ובודאי אם אנו רוצין לתקן שיהי' המקוה כשר בלי פקפוק נחוץ לעשות באר רחב שיהי' מי המעיין מרובה ורוב נגר מה ששופכין לתוכה מהקאסטין. ואז אמרינן דבכל פעם שהולך למעלה ע"י דחיקת המים הולך רוב מי המעיין ונטהר מיעוט ברבי' והמשכה. ואז כיון שיש ארבעים סאה בהמקוה מרוב מי המעיין אף אם שופכין אח"כ עוד מים לתוכה לא איכפת לן וכשר אף להראב"ד:

יג ומה שיש לעיין לדינא כיון דלהראב"ד ל"א דמי שאובין הכשרו במקוה מתורת זריעה ורק מתורת ביטול ומה"ט אמרינן דמדינא אינו חוזר וניער רק מתורת חומרא ומ"ה תולין לומר שהרוב יוצא ממי המעיין. אמנם יש סברה דמי שאובים אין בטלין במי מעיין דהרי הרמב"ם פוסק סוף פ"א מאבות הטומאה דנבלה בטלה בשחוטה משום דאפשר לנבלה שתעשה שחוטה וכ' הכ"מ דאף לדידן דס"ל מב"מ בטל בעי שיהי' בטל יכול להיות כמבטל עיי"ש. א"כ מי שאובין כיון שאין יכולין להיות כמעיין לטהר בזוחלין מדאורייתא א"כ שוב אין בטלין ואף לדידן מוכרח כעין שכ' הרא"ה הובא לעיל א"כ כיון שמדינא המים אין בטלין שוב ניחש שמא לא הלך למעלה רק מיעוט מי המעיין ואולי מה"ט הקשה הגאון מסאנדץ דל"ה קטפרס חיבור דאם קטפרס הו' חיבור לא איכפת לן דחיבור ל"ה מטעם ביטול לדידן. משא"כ אם קטפרס ל"ה חיבור שייך חשש הנ"ל. אבל לא הועיל בזה אף אם נימא קטפרס הוי חיבור כיון דאח"כ נסתם הקנה והמים אין הולך שוב אז אין לו חיבור. ושוב להראב"ד פסול כמ"ש רבינו ירוחם הובא בש"ך ס"ק קי"ב אולם לדעתי אין לחוש לזה, דהרי הכ"מ כ' פ"א מאבות הטומאה דזה דבעינין שיהי' הבטל יכול להיות כמבטל הוא דוקא בטומאה כיון דמטמא טומאת משא ולא בטל לגמרי לכן בעינן שיהי' הבטל יכול להיות כמבטל. ולפ"ז לפמ"ש הכ"מ שם בשם הר"י קורקס דבלח בלח אף אינו מטמא טומאת משא דבטל לגמרי. ונהפך לטהור גמור. וע' מל"מ פ"א ממשכב ומושב ה' י"ד א"כ בלח בלח דבטל לגמרי לא בעינן שיהי' בטל כמבטל. וכיון שהוכחתי לעיל דגם הראב"ד ס"ל דנהפך איסור להיתר ומי שאובין המה כמי מקוה לגמרי ודאי דמצטרפין לשיעור. ורק דס"ל חוזר וניער הוא חומרא דרבנן. א"כ מי שאובין בטלין לגמרי במי מעיין דל"ב שיהי' בטל כמבטל, וכיון שבטל ול"ה רק חומרא מה שחוזר וניער שפיר תולין שהרוב הוא ממי מעיין כמי שנשפך לתוכו ג' לוגין ויצא מלואו ועוד. סוף דבר כיון שהמים תחלה נשאב ע"י פלומפ. ומקצתן מקילין בפלומפ אך שחלילה לסמוך ע"ז מ"מ כיון שמהפלומפ הולך לקאסטין ובעוד שהמים נשאב מהפלומפ אינו הולך מים להמעיין רק כשכלו לשאוב אז פותחין הברזא והולך מים להמעיין דהוה דרך המשכה והמעיין הוא רחב יותר מהקאסטין עד שמשערין שבהמעיין יש יותר מים מבהקאסטין. המקוה כשרה בלי פקפוק אף להראב"ד הן מטעם דקרוב יותר דבהמשכה דאף כולו שאוב בהמשכה לכ"ע דרבנן אף הראב"ד מודה דאינו חוזר וניער וגם מטעם דתולין לומר דהרוב עולה למעלה מהמעיין. וכיון דאיכא רוב מ' סאה ממעיין המיעוט נטהר בריבוי והמשכה ושוב לא יפסל אף אם שופכין הרבה מים:

יד אמנם נחוץ להשגיח בהמקוה הנ"ל אחרי שהמים הולכין דרך קנה ברזל למעלה דהוא דבר המקבל טומאה והרא"ש התיר היכא שהוא מחובר למעיין וכאן דהוי קטפרס ל"ה חיבור ופסול להרא"ש ואף אם הוה חיבור הרי הרשב"א בתשובה חולק על הרא"ש דל"מ חיבור למעיין אם הולך המים ע"י דבר המקבל טומאה כמבואר בסעיף מ"ט ויש מי שאינו מחלק בכך והרשב"א לא התיר רק כשהסילון מחובר לקרקע ובמקוה זו הסילון אינו מחובר לקרקע ועיקר ההיתר כיון שבסוף במקום שמתעקם צינור של עץ ובו אין בית קיבול וקנה זה של עץ א"צ ג' טפחים כמבואר בסעיף מ"ח דאף אם הוא קטן מועיל אבל מ"מ צריך שלא יהי' עיקר מעמדו על קנה של ברזל ואם תוחבין הקנה של עץ לתוך קנה של ברזל והקנה ברזל מעמידו פסול לדעת הח"ס סי' קצ"ט והגם על הראי' שלו אולי יש לפלפל מ"מ גוף הדין הוא נכון וע"כ צריך שהקנה של עץ יהי' נסמך על בנין וכיון שיכול לעמוד גם זולת הקנה של ברזל לא איכפת לן אם הוא מחובר עם הקנה של ברזל. וע' בח"ס סי' ר"ו יראה דלא ברירא לן להלכ' אי הכל הולך אחר המעמיד ובכן יש לדחות ראי' הח"ס סי' קצ"ט דלהרא"ש לא פסיקא לי' דכשר במעמיד מ"מ להלכה לדידן ודאי יש להחמיר ודוק עוד זאת לדעתי שלפי המבואר בספר לחם ושמלה אחר שנתמלא המקוה סותמין בתוך המקוה את הנקב מהסילון וכפי הנראה סותמין בברזא, וא"כ שוב הצינור של עץ יש לו בית קיבול בשעה שסותמין הנקב ושוב אף שפותחין הנקב מיקרי כלי כמ"ש הנוב"י סי' קמ"ב וראי' מא"ח סי' קנ"ט סעיף ה' בהגה. והגם שבבית אפרים סי' נ"ג חולק עליו וכ' דבשעה שפותחין הנקב ליכא תורת כלי עליו מ"מ לא מלאו לבו להקל ואף שיש לחלק דשם עשוי הברזא לעכב המים שלא יצאו והוי אז כלי בית קיבול משא"כ כאן עשוי הסתימה לעכב שלא ישפכו המים מהמקוה להקנה אבל אין הסתימה עשוי שיהי' בית קיבול מ"מ יש לעיין דכיון דבשעה שנסתם אם ישפכו מהקאסטין למעיין המים עולה למעלה ומתעכב שם. א"כ הו"ל בית קיבול ע"כ יש לעיין בדבר על כן יעשו בהקנה של עץ נקב אחר ויסתמו בסיד וצרורות דרך בנין ואז לא איכפת לן אם יסתמו הנקב ששופכין דרך בו כמ"ש בבית אפרים ג"כ סוף סי' נ"ג לחוש לדברי הנוב"י או לא יעשו הברזא כלל דלא נחוץ כ"כ לסתום הקנה והנה בתשו', ח"ס סי' רי"ד הקיל ג"כ ולא חש לשיטת הראב"ד וכ' דהיכא דהמים באים ים בהמשכה אין כאן חשש כלל ע"כ המקוה כשרה בלי פקפוק וע' עוד בשואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"ב סוף סי' כ"ז ושם מפלפל ג"כ בדין מקוה שמפלפל כת"ה ושם כ' לסמוך אר"ת דדוקא מחסרה לחסרה ל"ה קטפרס חיבור משא"כ משלמה לחסרה אמנם תוס' כתבו דוקא מאמצעית לתחתונה ואמצעית שלימה מהני אבל אם מהאמצעית לעליונה פליגי. א"כ בנ"ד הוי ממטה למעלה תליא במחלוקת אך יפה כ' כת"ה דא"צ כאן לחיבור כלל. אם הקנים עשוים כדין כמש"ל והרי אפי' אם קטפרס מועיל מ"מ במקוה זו כשכלו לשאוב שוב ל"ה חיבור כלל וכבר כתבתי לעיל:

והנני ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה