שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן כד
יומא דף י"ג סוגי' דר"י אומר אף אשה אחרת מתקינין ובגמ' שם דרשתי בק' ברעזאן בש"ש תרכ"ב הצגתי':
פה כי הדרשה תסוב על ציר התוס' ריש נדה וש"ש שם:
א':
לישב הקו' על הרמב"ם דס"ל כהן אסור לישא ב' נשים עיי"ש פי"ז מהא"ב. ואמאי לא הקשו בגמ' רק דהו"ל ב' בתים והרי בכל השנה אסור מקרא דאשה אחת ולא שתים. וע' מל"מ פ"ו מעבדים הי"א:
ב' השאג"א הקשה בסי' צ"ג דיקדש אשה אחת על תנאי שתקדש אם תמות חברתה ולא יחולו הקידושין עד שתמות חברתה וא"ל דאין תנאי בנישואין דכאן ע"כ לא בעיל לה דרש"י פי' מזמינין בעיו"כ ול"מ בעיל דשבעת ימים מפרישין מביתו וע"כ רק חופה עושה ובחופה יש תנאי עיי"ש:
ג' הברית אברהם הקשה באה"ע סי' ק"ט לתשו' הרא"ש שהוכיח מסוגי' זו דכהן מותר לגרש לכתחלה על תנאי ולהחזירה דאל"כ הו"ל ב' בתים. ולב"ש דס"ל גיטין פ"א מפשטא דלישנא דמתניתין דמגרש על תנאי אסור לכהן להחזירה וקשיא לב"ש איך מזמנין אשה אחרת ואין לגרש על תנאי דאסורה לו וקם לי' בלא בית:
ד' לי קשה לשיטת הפוסקים דהלכה כרב הונא דחופה קונה ע' בקידושין ברא"ש ורי"ף. ולמ"ד אין חופה לפסולות והמהרש"א כ' בקידושין דלמ"ד חופה קונה וגומר עיי"ש. והנה דעת הרמב"ם דכה"ג אסור לו ליקח שתי נשים. ואמנם אם יגרש אחת מותר ליקח שני'. ומעתה יגרש אשתו ראשונה ע"מ שלא תמות חברתה זו שרוצה ליקח ויכניס השני' לחופה בלא קידושין. ומעתה ממנ"פ אם לא תמות השני' הגט גט מראשונה ולמפרע לא הוי ליה שתי נשים בשעת חופת השני' וחופה קונה וגומר ואם תמות ראשונה לא תמות השני' דלתרי לא חיישינן והוי ליה ג"כ הגט גט וחופה חופה ואם תמות השני' ביו"כ ל"ה הגט גט והחופה פסולה דהו"ל ב' נשים ואין חופה לפסולות וממ"נ ל"ה ב' נשים והוא קו' גדולה. ובל"ז אין להקשות אף אם חופה אינו קונה דליקדש השני' ורק דאין חופה לפסולות והו"ל רק ארוסה ול"ה ב' בנים. דמ"מ אולי תמות ויעבור עכ"פ על הקידושין לחודה דאשה אחת ולא שתים קאי על הקידושין כדמוכח ביבמות נ"ט דקיחה דאירוסין הוא עיי"ש ועיין לקמן משא"כ אם נכניס רק לחופה ואין חופה לפסולות ל"ק כלל וע' לקמן:
ה':
קשה לי בסוגי' זו דלמ"ל לגרש שניהם ולתת הגט לשניהם ועכ"פ הוה ריח הגט יכתוב הגיטין ויתן ליד השליח ואם יראה כי תמות אחת יבטל הגט שלא בפני השליח והשליח יתן לה רגע קודם מיתה ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ול"ה לי' ב' בתים ואם לא תמות שום אחת יעשה כן אחר יו"כ ויבטל שלא בפני השליח ועכ"פ א"צ תנאים כלל וגם לתת הגט לשניהם ועיין עוד לקמן:
י' התוס' כתבו בשם הירושלמי דבאלמנה ל"מ חופה. והקשה בטעם המלך בכבוד חופה סעיף ג' ד"ה ואולם דלפ"ז חופה ל"מ בבעילה ג"כ וקשה מסוגי' דיבמות נ"ח דמוכח רב ששת דחופה קונה בפסולות מאמן שלא שטית עיי"ש כל הסוגי' ושם ע"כ בבעולה דהרי משקין אותה שלא זינתה ואם אין חופה קונה בבעולה דילמא זינתה והו"ל בעולה והו"ל ארוסה ואין המים בודקין. גם הגמ' משני בבא עלי' ארוסה בבית אבי' וה"ל בעולה והוא קו' גדולה ומה שתי' בטעם המלך דמיירי שלא כדרכה עיי"ש בפלפול עצום קשה מניין ידעינין דהבועל בעל שלא כדרכה דהרי אין כאן עדים על הבעילה והיא מכחשת לגמרי וכמו דחיישינן שבעל חיישינן ג"כ שמא גמר ג"כ והו"ל בעולה ומ"ה לא בדקו המים ועכ"פ הקו' גדולה מסוגיא:
ז' קשה על הגמ' שם דמשני בבא עלי' ארוסה ולא משני שקדשה בביאה וכבר הקשו כן האחרונים:
ח' התוס' הקשה שם ד"ה גמרה ולוקמא כגון שבא עלי' בשוגג:
ט':
הקשו שם ד"ה דכותי' גבי שומרת ללשון שני של רש"י דל"ח לקדמה שכיבת בעל גבי יבמה ורק משום דשומרת יבם לאו בת משתי' ומאי תקשה דכותי' והרי זה בלא"ה קשה גם מעיקרא:
י' קו' התוס' ביומא על רש"י דף ו' מביתו למה פורש והרי הוא בעל קרי עי"ש:
י"א קו' התוס' יומא ו' ע"ב גבי סיפא איצטריך לי' אלא שחמיר בועל נדה שמטמא משכב ואמאי לא משני בפסחים כן:
י"ב קו' השעה"מ איך מזמינין אשה אחרת הרי הוי חופה שאינו ראוי לביאה דא"י לבעול דמפרישין מאשתו:
ונבוא לבאר הסוגיא הנה התוס' ד"ה ודילמא הקשה אמאי קאמר במסקנא גבי כה"ג דמהני ע"מ שאכנוס לבית הכנסת ולא קאמר שלא אכנוס. והיינו דאם תמות לא יכנוס ואם לא תמות יכנוס ולא יהי' גיטה גט רק גט הראשונה עיי"ש בתוס' ולכאורה צ"ע בדבריהם דאיך יעשה באם לא תמות יכנוס אח"כ ושמא אחר שיכנוס תמות ויבטלו שני הגיטין והו"ל למפרע ב' נשים והנ"ל ביאור דבריהם הנה התנאי ע"מ שלא תמות חברתה יכול להתנות שלא תמות בפלגא דעבודה אבל אם תמות אחר העבודה ג"כ יהי' הגט גט דיהי' לו בית בכל עבודה זו שתמות ואח"כ לא איכפת לי' ומעתה יכול להתנות בראשונה שלא תמות בפלגא דעבודה ולשני' שלא אכנוס ואם בכל עבודה לא תמות אחת מהם יכנוס ואין לחוש שמא תמות אח"כ דאם תמות אחר העבודה לא בטל הגט של הראשונה כיון שלא מתה בתוך העבודה והשני' בטל הגט כיון שכנס והי' לו אשה בכל העבודה ודוק הוצרכתי לכתוב כן לבאר דברי התוס' שהם תמוהים לכאורה עוד אפשר דעייל במיפק יומא ואף אם תמות אח"כ לית לן בה או שאמר שלא אכנס היום ומחר ויכנוס למחר. והנה הגאון מליסא בס' נחלת יעקב ישב קו' תוס' הנ"ל בטוב טעם דלא יוכל להתנות שלא יכנס דחיישינן שמא ימות הוא ועכ"פ הגט גט משני' שלא נכנס ואף שמת והוה אונס אין אונס בגיטין. והגט של ראשונה ג"כ גט שלא מתה השני' וקם לי' בלא בית למפרע בפלגא דעבודה משא"כ אם מתנה ע"מ שאכנס לבית הכנסת אם ימות לא יהי' הגט גט דדוקא בתנאי דשוא"ת אונסא לא מהני כיון דנתקיים התנאי מחמת אונס אבל אם לא נתקיים התנאי מחמת אונס ל"מ דאונסא כמאן דלא עביד כמ"ש בתשו' ריב"ש הובא במ"לפ"א מה' מכירה והיא הערה נחמדה: ואמנם גוף דבר זה דאונסא כמאן דלא עביד הוא פלוגתא בירושלמי ומעתה למ"ד שם אונסא כמאן דעביד הובא בש"ך סי' כ"א ע' קצה"ח פלפול עצום בזה ולדידי' תיקשי איך מהני ב' גיטין שמא ימות הוא ואונסא כמאן דעבד והוי שניהם מגורשות למפרע דלא מתה חברתה ואונסא כמאן דעביד וקם לי' עד פלגא דעבודה דהיא שעת מיתה בלא בית. הגם שי"ל דלדידי' שפיר מתנה על חברתה ע"מ שתכנס. דליכא למימר בזה כמ"ש תוס' שמא תמות היא ולא יהי' שום גט דאם כמאן דעביד אם תמות היא מהני כמו אלו תכנס ויהי' גיטה גט וממ"נ שפיר למ"ד כמאן שלא עביד מהני תנאי דידי' ולמ"ד אונסא כמאן דעביד מתנה עמה כמו שהקשה תוס' ול"ש תירוצם כנ"ל:
ב:
אך מה שנ"ל בעיקר הקו' דגם למ"ד אונסא כמאן דעביד ל"מ תנאו ע"מ שתכנס ול"ק קו' התוס' מע"מ שתכנס ומקודם נישב קו' הברית אברהם הובא לעיל אות ג' לב"ש דאף במגרש על תנאי אסורה לכתחלה איך עשה הכה"ג כנ"ל דהנה בשאג"א הקשה למ"ל לגרש על תנאי וליקדש אשה א' על תנאי שלא יחולו הקידושין רק ע"מ שתמות חברתה ואז יחולו הקידושין ומבואר לעיל אות ב'. אמנם בישוב הדבר נראה הנה בתשו' שב יעקב ותשו' ברית אברהם אה"ע סי' ט"ו וסי' קי"ט. אנהירנא לעין דזה דתנאי בדבר שאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח ל"מ הוא אף אם המעשה עם התנאי יכול לעשות ע"י שליח מ"מ אם המעשה בלא התנאי לא יוכל לעשות ע"י שליח ל"מ התנאי. וביאור הדבר עפ"י התוס' כתובות דטעם הדבר כיון שהמעשה לא אלים כ"כ לעשות ע"י שליח ל"מ התנאי ע' כתובות ע"ד. וכשהמעשה בלא תנאי ל"מ ע"י שליח ל"מ גם התנאי מהאי טעמא (וע' בספרי לא"ח סי' ק"ו פלפול עצום בזה) ומעתה הנה הרמב"ם פוסק דכ"ג אסור לישא שתי נשים וכשיקדש אשה אחרת ע"י שליח נימא אשל"ע והשליחות בטל ול"מ הקידושין ומעתה לא מצי להתנות תנאי בקידושין ע"מ שתמות חברתה דתנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח ל"מ. ואף דאם התנאי מהני ע"י שליח דל"ה עבודה כיון שמתנה ע"מ שתמות חברתה מ"מ המעשה בלי תנאי ל"מ ע"י שליח ולא מצי להתנות תנאי. וזה כבר הרגיש קצת ג"כ בתשו' ברית אברהם סי' ט"ו ומעתה מיושב קו' הנ"ל לבית שמאי דהנה כ"ז אי אין שלד"ע ול"מ הקידושין ע"י שליח והוי תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח משא"כ אי יש שלד"ע מצי להתנות ג"כ תנאי ומעתה הנה שמאי הזקן ס"ל בקידושין דיש שלד"ע. והתוס' יבמות קי"ז ע"א ד"ה ב"ה כתב ותימא וכי פליגי על הלל רבן. וס"ל ברור דבכ"מ ב"ש וב"ה כרבן ס"ל וע"כ ס"ל לב"ש דיש שלד"ע. ולפ"ז אם כהן יקדש ב' נשים ע"י השליח הקידושין קידושין ומצי להתנות תנאי בקידושין ולפ"ז לב"ש א"צ לגרש על תנאי דלדידהו אסורה ול"ה בית כמ"ש בתשו' הרא"ש ורק דלקדש על תנאי שתמות השני' כמ"ש השאג"א ודוק היטב:
ומעתה י"ל הנה הטעם דאין אונס בגיטין מבואר בכתובת מטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והנה רש"י כ' בטעם דמקדש אדעתא דרבנן שכך התנה בשעת הקידושין וכ"כ התוס' עיין בשטמ"ק דהוה התנאי ע"מ שירצו רבנן וע' בהפלאה ולקמן ולפ"ז בקידושי עבירה ל"ש אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' דל"מ להתנות תנאי דהוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח. ולפ"ז מיושב הקו' שהקשיתי לעיל אות ה' דליתן הגט לשליח ולבטל שלא בפני השליח דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ולא יהי' לו ב' נשים דבכה"ג בב' נשים ל"ש אפקעינהו דהתנאי ל"מ דהוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח ודו"ק. ומעתה מיושב קו' התוס' אף למ"ד אונסא כמאן דעביד דל"מ להתנות בגט מהשני' ע"מ שתכנס דשמא תמות בפלגא דעבודה ולא יהי' גט מראשונה גט וגם גט השני' ל"ה גט דלא נתקיים התנאי ויהי' לו ב' נשים ול"ש להקשות כיון שלא נכנסה מחמת אונס אונסא כמאן דעביד והוה הגט גט:
דז"א כיון שמתה בפלגא דעבודה ל"ה למפרע גט הראשונה גט, וכשקידש להשני' הוה עבירה. ונהי דבגוף הדבר הי' רשאי דבאמת ל"ח למיתה רק משום מעלה דיו"כ כמו דמסקינן בסוכה פ"ג אבל לענין איסור ב' נשים לא עשה איסור אבל אם באמת מתה ל"ה למפרע גט של הראשונה והקידושין מהשני' ל"מ ע"י שליח דאשל"ע, ול"מ להתנות תנאי ע"מ שירצו רבנן. ול"ש אפקעינהו לקידושין וממילא כשתמות לא יהי' הגט גט מטעם אין אונס בגיטין דל"ש אפקעינהו לקידושין דהוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח והוא ישוב נחמד:
ומעתה שוב נתעורר הקו' למ"ד אונסא כמאן דעביד איך מתנה תנאי ע"מ שאכנוס למסקנת הגמ' שמא ימות הוא בפלגא דעבודה ואונסא כמאן דעביד ויהי' הגט מהראשונה גט דלא מתה השני' ורק הוא ימות וכשהגט גט הקידושין מהשני' מהני תנאי דכל דמקדש דל"ה עבירה ומהני ע"י שליח ואין אונס בגיטין ושייך אפקעינהו והוי למפרע שניהם מגורשות וקם לי' למפרע בלא בית ול"ש לתרץ למ"ד אונסא כמאן דעביד יתנה ע"מ שתכנס כמ"ש התוס' דלדידי' ג"כ חיישינן שמא תמות היא וגם בזה ל"מ הגט דל"ש בזה אונסא כמאן דעביד דאם תמות היא ל"ה הגט מהראשונה. גט שגירש ע"מ שלא תמות חברתה וכשהגט מהראשונה ל"ה גט ל"מ התנאי דע"מ שירצו רבנן ול"ש אפקעינהו ושייך תי' התוס'. ומעתה לא מצי להתנות לדידי' לא ע"מ שאכנס דחיישינן שימות הוא ול"מ ע"מ שירצו כנ"ל והוא קו' הראוי לעיין עלי': ג:
ומה שנ"ל בישוב גוף הקו' דלמא ימות הוא ואין אונס בגיטין הנה לפי המבואר לעיל הטעם דאין אונס דאפקעינהו רבנן לקידושין דהוה כע"מ שירצו רבנן. והנה דעת הר"ן בגיטין פ' המגרש בהתנה עם האשה ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ' ומייתי לי' בעל ושתת יין אחר מיתתו דבעל כיון דבעל מית בטל לי' לתנאי ולא בטל גיטא למפרע והארכנו בחידושנו בטעם הדבר דכיון דבלא"ה האישות נפסק ל"ש השתא א איגלאי מלתא למפרע ע' רש"י חולין דף ע' במחתך ומשליך ל"ש תיגלא מלתא למפרע כיון דליתנייהו ועכ"פ דעת הר"ן הכי הוא (וע' תוס' ישנים בסוגין ובספרי לאו"ח סי' י"ט אות ה') ובזה ישבתי קו' התוס' בכתובת ד"ג ד"ה וסברה וא"ת מת תוך יב"ח נמי יהי' גט מה"ט עיי"ש ולהנ"ל מיושב שפיר דדוקא בחלה ועכ"פ הוא בעולם והתנה ע"מ שירצו רבנן שייך אפקעינהו רבנן דהתנאי נתבטל בחייו משא"כ במת נהי שהתנה ע"מ שירצו רבנן כשלא רצו אחר מותו ל"מ כיון שבחייו נתקיים התנאי ורק אחר מותו נתבטל והיא הערה גדולה:
דאז בלא"ה נפסק האישות ובהתנה מעכשיו אם לא אבא תוך יב"ח, כבר תי' בגמ' דניחא לי' דלא נפל קמי' ליבום ול"ה מטעם דאפקעינהו כדאיתא בהדיא בגמ' משא"כ בלא מעכשיו רק מטעם אפקעינהו ל"ש לאחר מיתתו דאף אם התנאי נתבטל אחר מיתתו לא איכפת לן ומעתה מיושב הקו' דבמתנה שאכנוס ומת ל"ש דהגט הוה גט מטעם אין אונס בגיטין דאפקעינהו רבנן לקידושין כיון שהאונס היא המיתה ורבנן אינם רוצים בהקידושין לאחר מיתתו ל"ש דלבטלו הקידושין כנ"ל ומ"ה ל"ח שימות הוא דאם ימות הגט מהראשונה גט שהשני' לא תמות ומהשני' ל"ה גט דלא נתקיים התנאי שלא יכנס ודוק היטב:
שבתי וראיתי דבאבני מילואים סי' קמ"ג האריך בדעת הר"ן. והקשה מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא מת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה ומאי מהני מאי שהתנאי נתבטל אחר מיתתו. ולתי' הראשון שם שאני התם דהתנה שימחה כשישמע האב והוא שמע לאחר מיתה וכל עוד שלא שמע לא החל התנאי ומתחיל לאחר מיתה ומ"ה מהני וזה ל"ש בתנאי דע"מ שירצו רבנן דהכוונה אימת שירצו יבטלו ואמנם מה שתי' שם בין היכי שזקוקה ליבם דהאישות עדיין קיים במקצת הוא חילוק נכון ולפ"ז עדיין יש לדקדק בישוב קו' תוס' בכתובות אך בסוגיא י"ל דעכ"פ מהני:
ביש לו בנים גם לפ"מ שחילק שם בין קידושין לגירושין הסברא נכונה אך מדברי המ"ל לא משמע כן עיי"ש):
ד' ודע דאם נאמר דגם בקידושין אם התנה תנאי והתנאי נמשך אחר מיתתו אף שנתבטל התנאי לא נתבטלו הקידושין כיון דבלא"ה בטל האישות וליתנייהו ל"ש איגלאי מילתא למפרע כמ"ש רש"י בחולין גבי מחתך ומשליך וכמ"ש הר"ן הנ"ל ונאמר לפ"ז במיתת הבעל ל"ש לומר אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' הרבה יש לפלפל בדברי רש"י שכ' שבת קמ"ה בטעם עד א' במיתת הבעל דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' וע' בריטב"א יבמות שהקשה דא"כ בבא הבעל אמאי תצא מזה ומזה ופירשו בזה דעיקר אפקעינהו רבנן היינו אם הדבר אמת שמת ורק דמ"מ הוא עד א' ואין דבר שבערוה פחות משנים מ"ה אפקעינהו עיי"ש. ולפמ"ש צ"ע דאחר שמת הבעל איך שייך לומר דאפקעינהו דעיקר הדבר משום שהתנה ע"מ שירצו חכמים ואם לא נתקיים התנאי אחר מיתתו לא איכפת לן וכן יש להבין בגיטין דף ע"ג גבי אם מת מחולי זה ועמד וחזר וחלה דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ואמנם שם י"ל דע"כ מיירי במקום יבום דאל"כ מאי נפקא מינה וכבר ביארנו דבמקום יבום דאכתי איתא לאישות בעולם מהני ביטול התנאי משא"כ בעד אחד דבעד אחד במקום יבום בעי' הוא ביבמות ורק שלא במקום יבום ורק לעלמא ובזה ל"ש אפקעינהו והי' בזה מקום פלפול גדול בישוב הקו' שהקשה בנתיבות לשבת בכתובות כ"ב גבי עד א' אומר מת ועד אמר לא מת דמחלק שם בין עד אומר נתגרשה ואמאי לא חילקו דבנתגרשה תרוייהו בא"א קמסהדי משא"כ במת זה שאומר מת הרי אפקעינהו לקידושין ואין כאן חזקת א"א. ולהנ"ל ניחא דבאשה לעלמא ל"ש אפקעינהו לקידושין כנ"ל. ובפרט אם נאמר דזה דאפקעינהו היינו לדידן שלא נדע בבירור ודוקא בבא שידוע בבירור השקר אז לא אפקעינהו על אופן זה ורק היכי שלא נדע בבירור אז אפקעינהו להעד שנודע בבירור לדידי' לא אפקעינהו ותרוייהו בא"א קמסהדי ואמנם במקום יבום שייך בכל גוונא אפקעינהו ולפ"ז ביבמות צ"ג באמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך דמקשה אילימא בתרי מאי חזית ועוד ממזר ספק ממזר אלא לאו בחד וטעמא דאתו בי תרי וכו' עיי"ש והקשו בזה מנ"ל דאמרו לה היינו בתרי ודילמא ההכחשה נמי בחד ואי דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ול"מ הכחשה דחד מ"מ היינו דוקא היכי שהיא מכחישו אבל בע"א העיד שמת בסימנים בזה אולי מהני הכחשה דחד דבאמת מת אחד בסימנים האלו אך סימנים הוא מטעם רוב וע"א נאמן נגד רוב לומר דזה אינו הוא. והגם שיש לפקפק ע"ז אכ"מ וע' בפ"י בקידושין כי אליבא דאמת גם בזה עד א' אינו נאמן. אך לפמ"ש בלא"ה בעד א' ביבמה הרי שייך שפיר לומר אפקעינהו ועכ"פ אם לדברי העד אפקעינהו ואין כאן חזקת איסור שוב קשיא ממזר ספק ממזר דל"ש לומר תרווייהו בא"א קמסהדי. איברא כי לדעתי בעד א' שפיר נכונים דברי רש"י דאפקעינהו דעכ"פ כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואכתי אגידא גבי' שייך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והארכנו קצת כי אין כאן מקומו ונחזור לסוגין: ה:
והנה השאג"א הקשה דליקדש על תנאי כנ"ל וא"ל דאין אדם עושה בעילתו ב"ז ז"א דע"כ מפרישין אותו מביתו ז' ימים וכיון שרש"י פי' אשה אחרת מזמינין בעיו"כ וע"כ בחופה בעלמא ובזה מהני תנאי מפורש עיי"ש, והאחרונים פלפלו בזה בשעה"מ אי הוי זה חופה שאינה ראוי לביאה עיי"ש ולפענ"ד נראה בישוב הדבר דבאמת הטעם דמפרישין אותו מביתו שמא תמצא ס' נדה והתוס' הקשה בנדה ט"ו אמאי ל"ק ודאי נדה ותי' דלא שכיח עיי"ש. ואמנם בגוף דבר זה בנמצא לאחר אות יום דהוה ס' נדה כבר הרגיש הגאון מליסא בחו"ד בסי' קפ"ז סק"א אמאי לא מוקמינן אחזקתה ונאמר השתא ראתה כמו דאמרינן ריש נדה עיי"ש מה שתי' דרוב פעמים בא מקודם רק דסמוך מיעוט לחזקה והאמת אנן לא קיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה בכמה דוכתא ורובא עדיף מחזקה מה"ט. ועוד גם באות יום נימא הכי שכ' התוס' נדה דרק רוב פעמים בא משעת תשמיש ומה שי"ל דבאמת לאחר אות יום הוי ספק ורק כיון דמוקמינן למשנה דנדה בשבועות בסמוך לוסתה עיי"ש דף י"ז ל"ש לאוקמא אחזקתה דבשעת וסתה איתרע חזקתה ומ"ה טמאה מספק וא"כ אין על המשנה דנדה קו' כלל רק דעיקר הקו' בסוגין דחיישינן שמא תמצא ס' נדה ואטו ברשיעי עסקינין וע"כ לא מיירי בסמוך לוסתה. ולפ"ז עדיין קשיא ונוקמא אחזקה אך לפ"מ דקיי"ל מחזיקין מאיסור לאיסור וה"ה מטומאה לטומאה ע' בכתובות ע"ה ע"ב לענין נולדו בו נגע אחר ובנוב"י בה' נדה בכמה מקומות א"כ תיכף כששימש נטמא טומאת קרי ושניהם טמאים עכ"פ טומאת ערב ומ"ה מטמאינין שניהם מספק דמחזיקין מטומאה לטומאה. [וע' לעיל בתשובה פלפלתי על סברא זו ודברי תורה כפטיש וכו'] משא"כ באחר דאחר אין כאן ספק דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוי אתי כדאמרינן נדה דף ס' משא"כ לאחר אות יום דהוה ספק השקול מחזיקין מטומאה לטומאה ומעתה הדבר נחמד דר' יהודה לשיטתי' דס"ל ביבמות ל"ד ב' דכלה אינה טמאה קרי דאותה פרט לכלה עיי"ש ולפ"ז הי' רשאי לבעול להכלה ואין מפרישין ממנה דלאות יום ל"ח. ובפרט בכלה בלא"ה באות יום תלינן בדם בתולים ורק לאחר אות יום כמ"ש בישי"ע בה' נדה בביאור הסוגיא ובכלה מוקמינן אחזקת טהרה ול"ש תי' הנ"ל דמחזיקין מטומאה לטומאה דכלה אינה טמאה קרי א"כ לר"י הי' רשאי לבעול ומעתה מיושב קו' השאג"א דמיירי הסוגיא באמת לר"י דמזמינין שיבעול ולפ"ז לא מצי לתקן שיקדש על תנאי דאין בועל בעילת זנות כמ"ש השאג"א וכ"ז לר"י דס"ל אותה פרט לכלה והי' אפשר לתקן שיהי' ג"כ ראוי לביאה משא"כ לב"ש י"ל לא ס"ל כר"י ולא הי' אפשר רק בקידושין וחופה ולדידהו כיון דלא הוה אפשר בביאה שפיר מהני הקידושין בתנאי ומיושבין ג"כ קו' הנ"ל ודו"ק (ואין להקשות לדברי דהיכי דאינה מטמאה מקרי אינם טמאים מספק מנדה דף ט"ו דמוקמינן שלא גמר ביאתם עיי"ש דג"כ אינו טמא קרי דכבר כתבנו דשם מיירי סמוך לוסתה ול"ש כלל לאוקמא אחזקה ודוק):
ו אמנם כשאני לעצמי אני אומר הנה אם כאמר דגם מכלה מפרישין אותו כדמשמע מפשטא דסוגיא דמפרישין אותו מכל אשה ויהי' התי' בקו' הגאון מליסא בלאחר אות יום כמ"ש החו"ד או כמ"ש לקמן מתיישב קו' התוס' על רש"י ביומא גבי מביתו למה פורש דף ו' שהקשה והרי הוא בעל קרי ואיך תבוא אשתו לשם עיי"ש בתוס' ולהנ"ל נכון דכוונת רש"י ג"כ על הך האשה דמזמינין לו והיא כלה ואינה טמאה טומאת קרי כנ"ל והוא ישוב נכון לקו' התוס' בזה ודוק (וע' לעיל סוף דרוש הקדום מ"ש) ואמנם בגוף הקו' לאחר אות יום דנוקמא אחזקת טהרה הנה התוס' בריש נדה הקשה אמאי אינה טמאה למפרע מטעם חזקה כיליף מסוטה דהרי הוה ספק טומאה ברה"י עיי"ש ותי' דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה. ותמהו מזה דהרי בסוטה משבעינן גם על טומאה למפרע אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה והיטיבו אשר דברו מזה הרב הגאון מהרש"ק ז"ל ושאר מפורשים דשם נ"מ גם בלהבא דאם זינתה בעודה ארוסה גם השתא אסורה עלי' מהך ביאה ומ"ה משבעינין משא"כ הכא עתה בודאי טמאה ורק נ"מ בלמפרע אבל עת הזאת אין נ"מ דעתה בודאי טמאה ורק על למפרע לבד לא ילפינן מסוטה ואמנם היכי שהספק על למפרע ולהבא תליא בלמפרע שפיר ילפינן מסוטה והרבה יש לדבר בזה בנדה בהרבה סוגיות. ומעתה הנה בנדה מבואר בלאחר אות יום טמאים מספק והדבר תמוה דהרי היא השתא טמאה ודאי ורק הוא טמא מספק אבל היא הרי ראתה השתא ועכ"פ טמאה היא. ולמדתי הדבר מלשונו של הגאון חו"ד בסי' ק"צ סוף סק"א דבאמת ראתה בלא הרגשה ורק דתולין בהרגשת שמש וכ"ז כשראתה בשעת תשמיש אבל אי הדם אתא אח"כ א"כ הוה בלא הרגשה ומ"ה אף היא אינה טמאה רק מספק וז"ב והארכתי בזה הרבה בנדה א"כ אם נאמר דראתה בשעת תשמיש ראתה בהרגשה וגם עכשיו וטמאה כעת מדאורייתא ואם ראתה אחר התשמיש ל"ה היא ג"כ טמאה וכיון דלמפרע תליא בלהבא הוי ספק טומאה ברה"י ומ"ה ל"ק דנוקמא אחזקה דבספק ברה"י לא מוקמינן אחזקה ובאחר דאחר כבר כתבתי דל"ח למקודם דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוה אתי ואין כאן ספק כלל וגם מצד אחר י"ל בזה לתי' הב' מתוס' ריש נדה דבטומאה היוצאה מגופה לא ילפינן מסוטה וכאן בבועל נדה י"ל דהוה כמגע וילפינן מסוטה. וע' בתוס' יומא דף ו' ע"ב דתליא אי בועל נדה טובל ביום. אז הוה כמגע והרבה יש לדבר ואקצר:
ז' ומעתה יש לישב קו' התוס' ביומא ד"ו ע"ב דלא משני בפסחים סיפא איצטריך לי' אלא שחמור בועל נדה שמטמא משכב ומושב. ולהנ"ל י"ל הנה התוס' יומא דף ג' ע"ב ד"ה ריב"ב הקשה למ"ד דמפרישינין י השורף את הפרה משום דחייש לטומאת ביתו ליפרשי' רק ששה ימים דטבול יום כשר בפרה ותי' שני תירוצים לחד תי' טבול יום כשר בפרה רק בטומאה דרבנן אבל טבול יום דאורייתא רבנן גזרו בי' ולחד תי' לא הותר ע"י רק דטמא מת אבל בועל נדה לא אתי מטמא מת דמה לטמא מת שאינו מטמא משכב ומושב כעליון עיי"ש. והקשו לתי' הראשון דנהי דט"י דאורייתא אסור מדרבנן כאן מפרישינן לי' רק מחשש שמא ימצא ס' נדה ויהי' ספק ט"י והוי ספיקא דרבנן וע"כ כתי' השני ומעתה מדמפרישינן לכהן השורף את הפרה ז' ימים ולא סגי בששה דט"י כשר ע"כ מוכח דט"י דבועל נדה חמור שמטמא משכב ומושב ולא ילפינן מטמא מת ולא צריכא תו לאשמועינן במתני' דזבין דבועל נדה כטמא מת משנה יתירא משום סיפא דמטמא משכב ומושב דכבר שמעינן זאת ממשנה דשבעת ימים מפרישין מביתו ונהי דאהא גופא ל"ק די"ל דרצה לאשמועינן בפירוש ולא מדיוקא אבל עכ"פ ל"ה חידוש לאשמועינן רישא משום סיפא. ואמנם לפמש"ל דלאחר אות יום טמאין מספק דהוה ס"ט ברה"י י"ל דהוה כודאי ול"ה ספיקא דרבנן דספק ברה"י כודאי משוי לה ולעולם כתי' הראשון מתוס' ואין כאן הוכחה דמטמא משכב ומושב ואמנם אמת הדבר דבנדה אמרינן דרבנן ס"ל ספק טומאה ברה"י כודאי משוה לה ור"ש ס"ל בספק טומאה ברה"י תולין ע' ריש נדה. ואך ברי"ט אלגזי בבכורות דף ל"ד והוא ברי"ט דף ע' האריך והביא מדברי הירושלמי פסחים דגוף הדבר אי ספק טומאה ברה"י הוה כספק או כודאי הוא מחלוקת בירושלמי בין ר' אושעי' ור' יוחנן דר' אושעי' ס"ל דנזיר מגלח עליו בספק טומאה דס"ל הוה כודאי ור"י ס"ל אין מגלח דהוי ס' וע"ש פלפול עצום (וע' מ"ש בח"ר סי' ק"ב אות ג') ולר"י דהוה ספק הא דשורפין את הטומא' הוא רק כמו על ששה ספיקות שורפין אבל לא דחשוב כודאי ע' בירושלמי פ"ח דפסחים וברי"ט אלגזי הנ"ל ומעתה מיושב הכל דבפסחים שם קאי הגמ' אליבא דר"י דאיהו דקאמר שם זב וכל זב לרבות בעל קרי ומקשה שם אליבי' ולדידי' ליכא למימר בפרה הטעם דפורש שבעה ימים ולא ו' שמא תמצא ס' נדה דאסור מדרבנן טבול יום כתי' הראשון בתוס' דקשיא דהוה ספק דרבנן דלדידי' ספק טומאה ברה"י כספק הוה ומ"ה ע"כ כתי' השני דבועל נדה חמור שמטמא משכב ומושב וליכא לשנויי דתנא רישא אגב סיפא כנ"ל. משא"כ סוגי' דיומא אזיל למ"ד ס' טומאה ברה"י כודאי משוה לה ומ"ה ל"ק דהוה ס' דרבנן ואין מוכח דבועל נדה חמיר והוי חידוש ושייך לומר תנא רישא אגב סיפא ודוק כי הוא ישוב נכון על דרך פלפול והרבה יש לדבר בזה לר' אושעי' דנדה ס' דבעלה נדה בחטאת ומ"מ טהרותי' תלויות ואך לקצר אני צריך כי אכ"מ ובפשיטות י"ל כנ"ל דר"י לא ס"ל כלל דטעמא דמפרישינן בפרה משום טומאת ביתו ול"ק כלל קו' התוס' כנ"ל ואכ"מ. ויתכן יותר לפי המבואר בסוגיא שם דקאי לתרץ דברי ר"ש עיי"ש ור"ש ודאי ס"ל דספק טומאה ברה"י הוה ספק עיין ריש נדה ויתכן יותר בפשיטות:
ח:
עוד באופן אחר נ"ל בישוב הקו' על הבית שמאי, גם לישב הקו' הנ"ל מחופה לפסולות המבואר באות ד'. ונבאר מקודם סוגיא דיבמות. הנה מקודם נישב דברי הירושלמי בסוגיא דיומא לפי פי' התוס' דבאלמנה לא קניא חופה. והקשה בטעם המלך דלפ"ז בבעולה נמי לא קניא חופה. ולפ"ז איך מוכח ביבמות דיש חופה לפסולות מדמשקה לה וע"כ דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ונכנסה לחופה ולא נבעלה. ולהירושלמי נהי דיש חופה לפסולות אבל כיון דחיישינן שנבעלה מאי מהני השתי' דלמא הוי בעולה ול"ק חופה ועדיין ארוסה ולא שותה. גם למאי דמשני בבא עלי' ארוסה ודאי קשיא עיין לעיל אות ו'. ומה שנ"ל דבר נחמד הנה התוס' בריש נדה הקשה על הא דכל הנשים דיין שעתן וגם להלל הוי רק לקדשים. ואמאי לא טמא מדינא דהוי ספק טומאה ברה"י. ותי' בשב שמעתתא להקצה"ח שמעתתא א' פ' ט"ו דחזקת הגוף עדיף מכל החזקות. ולפמ"ש הפ"י בכתובות הוא עדיף מרוב ורוב ודאי מהני אף ברה"י וה"ה חזקת הגוף מהני אף ברה"י עיי"ש שהאריך. ואמת דבגוף דבריו בישוב קו' התוס' דנדה יש להתוכח דלדעתי דוקא נגעים הוי חזקת הגוף. אבל בראיית נדה לא אישתני גופה. וזה ל"ה רק חזקת טהרה ולא חזקת הגוף והכי מוכח בריש נדה דקאמר אשה זו בחזקת טהרה עומדת והרבה יש לדבר בזה ואכ"מ. אך בגוף סברתו דחזקת הגוף מהני אף ברה"י הנה לדבריו יש להקשות קו' נפלאה הנה בסוגין דקאמר אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר עיי"ש. והנה ביאה ראשונה ודאי הוי שינוי הגוף כמ"ש התוס' בכתובות ל"ח וביבמות נ"ט. וכאן בסוגין ע"כ בתולה היא דאל"כ אין חופה קונה וכשאתה חושש שמא נבעלה בסתירה זו נוקמא אחזקת הגוף וכיון דהטעם דבסתירה שתיא דהוי ספק טומאה ברה"י ונהי דחזקת כשרות איתרע הואיל וקינא לה ונסתרה אבל חזקת הגוף לא איתרע. ולמה לה לשתות והרי הוי טהורה גמורה אף בסתירה והוא קו' גדולה להנ"ל ועיין לקמן עוד מזה. וע"כ צ"ל דבאמת לא חיישינן ששימש כדרכה וגמר ביאתו דבזה הו"ל חזקת הגוף. ורק דחיישינן שמא שימש שלא כדרכה ולא השיר בתולים בהעראה ובזה לא אישתני גופה ומ"מ נאסרת ולזה שתי' ולזה ל"מ חזקת הגוף. ומעתה הדבר נחמד דלבעולה גמורה ל"ח ורק לשלא כדרכה ולזה הוי עדיין בתולה לענין חופה כמ"ש בטעם המלך. ואי דניחוש שמא גמר הבועל דלא נוכל לידע זאת כנ"ל בקושיא ט'. לזה מהני חזקת הגוף. ומעתה שפיר משני ג"כ בבא עלי' ארוסה בבית אבי' ג"כ בהערה שלא כדרכה. ואי דבעל עושה בעולה שלא כדרכה זה דוקא לשם בעילה אבל לא ביאת זנות כמ"ש בטעם המלך ומ"ה לא תי' בגמרא כגון שקידש בביאה משום דבזה בעל עושה בעולה שלא כדרכה ואינו קונה חופה:
הג"ה בחידושי ריש כתובות ישבתי בזה קו' התוס' ד"ה שאם הי' לו על רש"י שפירש שמתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר ויבואו עדים שזינתה ברצון והקשו דא"כ אמאי אמר אביי אף אנן נמי תנינא (דהוא בקי בפתח פתוח) מדתנן בתולה נשאת וכו' ומה ראי' אע"ג דאינו נאמן מ"מ ישכים לב"ד שמתוך כך יצא קול ויבואו עדים ואמנם המהר"ם שיף הקשה ארש"י דהרי יש כאן כמה ספיקות וגם הרי זנות בעדים לא שכיח. אך י"ל דהרי יש כאן ס"ס שמא באונס ושמא אינו תחתיו ואמרינן שמתוך שיבוא לב"ד יצא הקול ויתברר עפ"י עדים ספק אחד או שיתברר שזינתה ברצון ואין יודעים הזמן אם תחתיו או לא דעדי זנות א"צ דרישה וחקירה או שיתברר שזינתה תחתיו ולא ידעו אם באונס אף שישאר ספק אחד נאסרה מספק. ואמנם התוס' הקשו בדף ט' ד"ה ל"צ דנתירה מספק אחד דנוקמא אחזקת היתר ותירצו דאדרבה אמרינן אוקמא אחזקת הגוף דהשתא נבעלה. והנה מבואר בש"ס דכריתות י"ב ע"ב דעדים אין יכולין להעיד לגמר ביאה עיי"ש והנה בהעראה אינו משיר בתולים למ"ד העראה זו נשיקה כמ"ש תוס' יבמות נ"ט ול"ש לאוקמא אחזקת הגוף דלא נשתנה הגוף רק בגמר ביאה. ומעתה שפיר מייתי אביי ראי' דבשלמא אם הבעל בקי בפתח פתוח ונאמן שהי' פתח פתוח שפיר תקנו רבנן שיבא לב"ד ויצא הקול ואם יבואו עדים שזינתה ברצון אף שאינם יודעין אם תחתיו או אינו תחתיו נאסרה מספק דמוקמינן אחזקת הגוף דעדיף מחזקת היתר. ואמרינן תחתיו זינתה דאס"ד דאינו בקי בפתח פתוח ואינו נאמן שמצא פתח פתוח מה בכך שיבואו עדים ויאמרו שזינתה ברצון עדיין נתיר מספק שמא אינו תחתיו דהעדים לא ידעו הזמן ומוקמינן אחזקת היתר ול"ש לומר מוקמינן אחזקת הגוף דשמא רק הערה בה ולא גמר ביאתה דמזה אין העדים יודעין ובזה ל"מ חזקת הגוף דבהעראה לא נשתנה גופה. וע"כ מוכח דהוא בקי בפתח פתוח וזה לא שכיח שיבורר הכל בעדים והוא הערה יקרה. אך לפמ"ש בספרי ח"ר סי' ק"ס אות ד"ו דמסתמא גמר ביאתו ומה"ט ל"ה מודה בקנס במאנס אף שהעדים אין מעידין אגמר ביאה ל"ש להתיר מספק. יש לשדות נרגא בפלפול זה ודוק:
ט:
ודע דאם נאמר דאף דקינא לה ונסתרה לא איתרע רק חזקת טהרה אבל חזקת הגוף לא איתרע כמו שנראה לכאורה דהיינו בביאה ראשונה, ונאמר דלא כהקצה"ח הנ"ל רק דברה"י אף חזקת הגוף ל"מ כמו שמוכח מפשטא דסוגיא שהבאתי לעיל ולפענ"ד נראה ראיה לזה נגד הקצה"ח מכמה משניות דהרי במסוכן בר"ה והניחו ברה"י עיי"ש במשנה טהרות פרק ה'. וכן בנגע באחד מבערב דמחלק בין ר"ה לרה"י. ובמת איכא חזקת הגוף ואין לך חזקת הגוף גדול מזה והרבה יש להתוכח בזה, ועפ"י הנ"ל יתישב קו' התוס' בריש נדה דמנלן ברה"י ספיקו טמא אפי' דאיכא חזקה הרי בסוטה ליכא חזקה הואיל וקינא לה ונסתרה. ולפענ"ד מוכח מאמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה כנ"ל בנכנסה לחופה דמשקה לה כנ"ל ונהי דחזקת היתר וכשרות איתרע אבל חזקת הגוף לא איתרע ומוכח דאפי' באיכא חזקה ספיקא טמא ודו"ק כי קצרתי ואכ"מ להאריך:
באופן אחר נ"ל בישוב קו' המפורשים בגמ' דמשני בבא עלי' ארוסה בבית אבי' ולא משני שקידשה בביאה ובזה יתיישב קו' התוס' ביבמות בגמ' דמקשה דכותי' גבי שומרת יבם. לפירוש שני ברש"י דמקשה משום שומרת יבם בת משתי' היא ולא משום שקדמה שכיבת בעל דלזה ל"ח ביבמה ומאי מקשה דכותי' והרי קושיא זו בלא"ה קשה עיי"ש. ולפענ"ד נראה בדרך חריף. הנה הקשיתי בסוגיא זו קושיא גדולה ועצומה דבגמ' מקשה שומרת יבם בת משתי' היא והיינו משום דע"כ א"א ליבמה דאסורה עליו ואי דיבמה באיסור קשיא הרי אינו מנוקה מעון. וקשה דנהי נמי דנסתרה ואסורה מ"מ ניתי עשה דיבום ונדחה לעשה. דלפמ"ש התוס' ביבמות דף י"א בסוטה ספק ליכא אלא עשה. ואף דעשה אינו דוחה עשה. מ"מ לפמ"ש הנוב"י בדף האחרון לשיטת הריב"א דהיכא דל"ת דוחה לעשה ול"ת. הל"ת נדחה ואינו לוקה והקשה שם דאם עבר אעשה הוי מצוה הבאה בעבירה ועבר אל"ת ג"כ דלא קיים המצוה. ותירץ שם דזה דאין עשה דוחה עשה היינו קודם שעשה מטעם מאי אולמא דהאי עשה אבל אם כבר עשה אמרינן להיפך מאי אולמא ול"ה עבירה כלל ול"ה מצה"ב עיי"ש. ומה"ט פסק ברמב"ם בחייבי עשה דקנה א"כ ה"ה הכא נהי דלכתחלה אין לו ליבם דאין עשה דוחה עשה אבל אם כבר ייבם הוי מעון דמאי אולמא דהאי עשה ול"ה עבירה כלל כמ"ש הנוב"י ומאי מקשה ונימא דלאח"כ יבם אותה והיא קושיא נפלאה. (וע' בספרי ח"ר סי' קס"ו אות ה' מ"ש על קושיא זו) ואין לומר דסוטה טומאה כתיב בה כעריות ופטורה מחליצה ויבום כמבואר ביבמות י"א דזה רק בודאי סוטה אבל לא בספק סוטה דליכא לאו כמבואר ביבמות שם דהך טומאה היינו הלאו דלא כתיב רק בודאי עיין תוס' יבמות י"א ד"ה צרת סוטה. ויש להאריך הרבה ואקצר בזה. והיותר קשה לפמ"ש הפנ"י דעשה דוחה לעשה וכן דעת השאג"א בסי' ל"ג באריכות ואין לומר דכיון דבסוטה י"ח מוקמינן למתני' דארוסה ושומרת יבם וגם אמן שלא שטיתי כר"ע דמשוי חייבי לאוין כערוה ולדידי' אין עשה דוחה גם לל"ת ביבום כמ"ש תוס' וגמ' דף ט': דלפי המבואר שם בטעם דלדידי' הואיל ואין קידושין תופסין בחייבי לאוין משו"ה הו"ל כערוה. ולפי המבואר ביבמות מ"ט בסוטה לר"ע ג"כ קידושין תופסין דהכל מודים בבא על הסוטה א"כ לדידי' ג"כ בנסתרה ניתי העשה ונידחי כיון דבקדושין תופסין ולפע"ד הוכחה גדולה לזה. דלכאורה קשיא לפי המבואר ביבמות דף פ' ע"ב כשנפלה לו ולבסוף נפצע דמקשה כיון דלר"ע חייבי לאוין כחייבי כריתות א"כ כשנעשה פצוע אח"כ ניתי האיסור ונדחי היבום כמו דס"ל לר"ע, גבי אחות אשה עיי"ש. ולפ"ז קשיא תמיה גדולה בסוגיא דמוקי להך דאמן שלא שטיתי ארוסה ושומרת יבם כר"ע וקשיא לדידי' שומרת יבם שנסתרה הרי נאסרה על היבם באיסור עשה אף אם לא זינתה מ"מ התורה אסרה כדאיתא בסוטה כ"ז שלא שתתה ול"ה שומרת יבם כלל דהזיקה נפקע ול"ה להקשות דל"ה מנוקה מעון אם יבמה רק דנפקע הזיקה. ול"ה זקוקה כלל כמו דס"ל לר"ע ואין לומר כמ"ש תוס' יבמות דף ט"ו גבי שומרת יבם שנתקדשה דקידושין אין מפקיעין הזיקה כיון שיש לעשות תקנה ע"י גירושין וה"ה הכא יש לתקן ע"י שתי'. דז"א דכאן א"א בשתי' דשומרת יבם לא שותית וא"כ א"א בתקנה ונפקע הזיקה:
יא:
ואמת דאם נאמר כזה יש לפרש דזה באמת קושית הגמ' דכותי' גבי שומרת יבם לפירוש השני שברש"י דהכונה דשומרת יבם בת משתי' היא והיינו דקשיא לי' לגמ' דבשלמא אי שומרת יבם בת משתי' א"כ ממילא האיסור לא פקעה הזיקה כמ"ש התוס' ביבמות לענין יבמה שנתקדשה דף ט"ו. משא"כ אי אין בידינו להשקותה א"כ האיסור מפקיע הזיקה. כיון דאסורה עליו באיסור עשה אף אם לא זינתה ולר"ע כחייבי כריתות דמי והוי כנפלה ולבסוף נפצע כנ"ל. ומעתה לא קשיא כלל מה שהקשיתי דנהי דלכתחלה לא יתיבם דאין עשה דוחה עשה מ"מ כשעבר ויבם ל"ה עבירה כנ"ל באריכות להנוב"י דז"א דכיון דלכתחלה אין לו ליבם ושומרת יבם אינה שותה ואין בידינו להשקותה נפקע הזיקה ולא מהני כלל היבום אח"כ דכבר נפקע הזיקה תיכף כשנסתרה ונאסרה באיסור עשה. ומן האמור יתישב מה שיש להקשות הנה התוס' הקשו על הא דמקשה ארוסה בת משתי' היא ואי דבא עלי' הרי אינו מנוקה מעון ונוקמא שבא עלי' בשוגג וע"ז הוכיחו דאף בשוגג ל"ה מנוקה מעון. ואמנם האחרונים דוחים ראי' זו דבאמת הוי מנוקה מעון רק דא"א לאוקמא בשוגג משום דביאת איסור הוא ואילו ידע שהוא איסור לא הי' כונסה והוי מקח טעות כמ"ש תוס' בב"מ דף קט"ו ד"ה וחייב משום ב' כלים לענין משכן כלי אוכל נפש. ולא קניא באיסור ועדיין הוי ארוסה והוא ישוב נכון לענין ארוסה אבל במה שמקשה בשומרת יבם בת משתי' היא כאן הדק"ל ונוקמא שיבמה בשוגג וכאן ליכא לשנויי דהוי יבום בטעות דיבום בטעות נמי קונה כדאיתא ביבמות נ"ה בכסבור אשתו ונמצא יבמתו ונוקמא שבא עלי' אחר הסתירה בשוגג ולהנ"ל הדבר נחמד מאוד. דהגמ' מקשה הכי שומרת יבם בת משתי' וכיון דאינה שותה וגם לכתחלה אין ליבמה א"כ כיון דאין בידינו לעשות תקנה והיא אסורה באיסור עשה א"כ כבר נפקע הזיקה לר"ע כמו דאמרינן ד' פ'. ומעתה ליכא לאוקמי שיבמה בשוגג דכיון דאין בידנו להשקותה אחר הסתירה דאנן אין בידנו לצות שייבם באיסור ולהשקות א"א א"כ כבר נפקע הזיקה ול"מ היבום והוי כקידש אחותו ומתה אשתו דלחד מ"ד בדף מ"א דאסור ביבמתו ביבמה שנאסרה והותרה. ואף למ"ד שמותר כבר כתב הרשב"א דמותר כאשה דעלמא ולא דזיקה קיימת עלי' עיין ברשב"א יבמות מ"א. ומעתה ביבמה בשוגג לא קניא כלל. והוא ישוב נכון: יב:
אמנם ע"פ מה שכתבתי לעיל דאף ר"ע מודה בסוטה דקדושין תופסין דל"ה כחייבי כריתות ורק כחייבי לאוין הואיל ובזה קדושין תופסין. ומעתה ליכא למימר דנפקע הזיקה דבחייבי לאוין לא נפקע הזיקה ובלא"ה אין סברא שתפקע הזיקה בספק זינתה דשמא לא זינתה. והק"ל דנוקי שיבם. וכשעבר ויבם ל"ה עבירה כלל והזיקה לא נפקע מחייבי לאוין היכא שקדושין תופסין. ובפרט אי מוקי לה כרב המנונא ולא כר"ע ע' סוטה י"ח ורש"י ותוס' יבמות ודאי קשה כנ"ל. ומה שנ"ל בזה הנה לדעת הרמב"ם דכל שבא ביאה אסורה אף מדרבנן ל"ה מנוקה מעון ומעתה נהי דמדאורייתא הוי מנוקה מעון דעשה דוחה עשה להפ"י או דאחר שעשה אמרינן להיפך מאי אולמא אבל הרי מדרבנן אמרינן אף בל"ת גרידא לא דחי גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' כדמסיק ביבמות ומדרבנן ודאי אף עשה לא דחי. ומעתה ל"ה מנוקה מעון מדרבנן וליכא לאוקמא שיבם אותה. והוא ישוב נכון, ומעתה יתפרש הסוגיא כמין חומר בישוב קו' תוס' דכותי'. דהנה הקשו על הרמב"ם דס"ל כשבא ביאה אסורה מדרבנן ל"ה מנוקה מעון. דא"כ איך מוקי שבא עלי' ארוסה בבית אבי' ותי' בעצי ארזים ושאר אחרונים דבאמת התוס' הקשו שנוקי שבא עלי' בשוגג וע"ז תי' דהוי ביאת איסור בטעות ולא קני' כנ"ל. וע"ז תירץ שבא עלי' ארוסה בבית אבי' וכיון דאין צריך לקנין רק לענין קדמה שכיבת בעל. באמת מיירי בשוגג דהוי מנוקה מעון. דלא כדעת התוס'. ומעתה מיושב דלא מוקי לה שקידש בביאה דבזה ליכא למימר בשוגג שסבור אשתו היא דהרי הוא צריך לכוון לקנין. וכיון דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה הוי אינו מנוקה מעון מדרבנן ואדרבא מוכח מסוגיא. כדעת הרמב"ם. ומעתה מיושב הכל. דבל"ז לא הי' מקשה על שומרת יבם שיש לומר שיבמה אח"כ ואחר שיבם אמרינן מאי אולמא דהאי עשה ול"ה עבירה ומנוקה מעון. ואי דל"ה מנוקה מעון מדרבנן. יש לומר זה הוי מנוקה מעון. ורק לבתר דשני שבא עלי' ארוסה בבית אבי'. וקשי' אמאי לא מוקי שקידש בביאה. וע"כ מוכח כדעת הרמב"ם דמדרבנן הוי אינו מנוקה ורק שבא עלי' בבית אבי' איירי בשוגג. ואז מדרבנן נמי מנוקה ליכא למימר שיבם דגזירה ביאה ראשונה ושפיר מקשה דכותי' גבי שומרת יבם. ודו"ק כי הוא דבר חריף. ובעיקר הקו' יבואר עוד לקמן בסוף הסוגיא:
יג:
ונבא השתא לגוף הדין דיש חופה לפסולות. הנה התוס' הקשו בדף נ"ז ע"ב לשיטת רש"י דרב ושמואל ס"ל כרב הונא דחופה קונה ואין קופה לפסולות. והרי מנא ידעינן דחופה קונה מק"ו דכסף ושטר וביאה והרי איכא למיפרך מה לכסף וכו' שכן קונין בפסולות משא"כ חופה אף אחר שתלמוד אינו קונה בפסולות עיי"ש. ואמנם לפי מה שצידד המהרי"ט ח"א סי' ס"ט כמדאר"ת אעל"מ אינו קונה אלמנה לכה"ג בביאה וכונתו דדוקא בקידש בכסף ושטר גלי רחמנא דחלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים מכלל דתפסו קידושין כדאמרינן בתמורה ע"ה לרבא דס"ל קידש אינו לוקה בעל לוקה הקו' הוא כיון דבעל אח"כ לוקה אף על הקידושין כמ"ש תוס' ב"מ דף י' ובזה נימא כמדארל"ת וגלי רחמנא רק בקידושין גרידא דמ"מ לא עבר עתה על הלאו אבל לא בקידש בביאה דבזה שפיר אמרינין כמדארל"ת וכ"כ בנובי"ת סי' נ' וע' בספרי או"ח סי' ו' וע' בטעם המלך בכבוד חופה סעיף ד'. ולפ"ז מיושב קו' התוס' דליכא למימר חופה פסולה יוכיח דאינו קונה משא"כ בשאר קנינים די"ל ביאה תוכיח דגם אינו קונה בפסולות ומ"מ בכשירות קונה עיי"ש בטעם המלך ובזה נלפע"ד בישוב קו' התוס' ביבמות בהא דהוקשה אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקמשקה לה כשהיא נשואה מי בדקה לה מיא שהקשו ונוקי בבא עלי' בשוגג. ולהנ"ל נכון דהרי דעת רש"י דרב ושמואל ס"ל חופה קונה ולפ"ז למ"ד אין חופה לפסולות קשה קו' התוס' דילמא חופה בפסולות יוכיח וע"כ ס"ל כמדארל"ת אעל"מ וילפינין מביאה דג"כ אינה קונה בפסולות והנה כקו' התוס' י"ל בפשיטות למ"ד כמדארל"ת אעל"מ א"כ אם בעל בשוגג אשה זו שנסתרה ל"ק לשויא נשואה דכמדארל"ת וכן דעת צבא מפוסקים הריטב"א ושאר פוסקים מנבאים בשעה"מ חופת חתנים סעיף ד' דאף ביאה ל"מ ורק למ"ד כמדארל"ת א"ע מהני מהני ג"כ ביאה לשויא נשואה וכיון דמ"ד אין חופה לפסולות ס"ל אעל"מ כנ"ל. שפיר מוכח מהברייתא דיש חופה לפסולות דליכא למימר בבעל. דא"כ ע"כ כמדארל"ת מהני. וע"כ ג"כ מוכח דיש חופה לפסולות דלרש"י לכ"ע חופה קונה. ואם כמדארל"ת מהני ע"כ יש חופה לפסולות. והגמ' הקשה מי בדקי לה מיא לאלומי הקושיא. אבל באמת אם ביאה קונה באיסור ע"כ יש חופה לפסולות כן נ"ל לכאורה. ועדיין יש להתווכח ודוק ועיין לקמן. ויהי' איך שיהי' הנה לפי הנ"ל מוכח דמ"ד דחופה קונה ואין חופה לפסולות וקשיא קו' התוס' וע"כ ס"ל כמדארל"ת אעל"מ ויליף מביאה כנ"ל:
ומעתה הנה לפי המפורש יוצא מדברי הגמ' תמורה דרבא דס"ל אעל"מ ס"ל כמ"ד אין מערבין לקרנות ולא מצי למילף מדם הפר לענין שאין מבטלין ואיצטרך הם על זה. ואביי ס"ל מערבין לקרנות ולא צריך קרא ליליף מהם בהוויתן דבכור ומעשר אין להם פדיון דל"ת א"ע מהני עיי"ש. וכיון דר' יהודה ס"ל מערבין לקרנות ע"כ כאביי ס"ל. ומעתה א"א לומר דר' יהודה ס"ל חופה קונה ואין חופה לפסולות דקשיא קו' התוס' חופה בפסולות יוכיח:
ולפ"ז מיושב קו' שהקשיתי בראש דרושינו דלמ"ל לגמ' לאוקמא דמגרש שתיהן והרי יש לו תקנה בפשיטות דלגרש אחת ע"מ שלא תמות השני' וליכנוס השני' לחופה בלא קידושין וחופה קונה ומעתה אם לא תמות הראשונה מגורשת ול"ה חופה פסולה למפרע. ואם תמות הראשונה אינה מגורשת והוי חופה פסולה למפרע דהו"ל ב' נשים כנ"ל באריכות באות דהרי לר"י קאי הסוגיא ור"י דס"ל מערבין לקרנות ע"כ ס"ל כמדארל"ת אע"מ. וא"א לומר חופה קונה ואין חופה לפסולות. דאיכא למיפרך מה לשאר קנינים שקונין בפסולות כקו' התוס'. ומ"ה ג"כ א"א דס"ל הך תרווייהו. ומ"ה הוצרכו בגמ' לתקנה אחרת והוא תירוץ נחמד מאוד. ומעתה מיושב הקו' באות ג' דלב"ש דס"ל במגרש ע"ת אסורה מאי תקנה הי' לכהן די"ל דב"ש ס"ל אעל"מ ולפ"ז מצי סברי חופה קונה ואין חופה לפסולות ויש תקנה לכהן בגונא דכתיבנא:
יד עוד באופן אחר היותר מרווח נ"ל לישב כל הנ"ל הנה דעת הרמב"ם דכהן לא ישא ב' נשים ופירש הא דאמרינן ביבמות נ"ט אשה אחת ולא שתים היינו דלא ישא ב' נשים דלא כפירש"י שם, והקשו עליו דבגמ' יליף בכהן שאירס אשה ונתמנה לכה"ג יכנוס דקיחה דאירוסין הוא מדכתיב אשה וגם פסק בהלכה י"ג דכה"ג אינו נושא קטנה דכתיב אשה ולא קטנה. וא"כ איצטריך ב' פעמים אשה דכתיב בקרא ואיך יליף אשה אחת ולא שתים. ותירץ הגאון מ' דוד דייטש בספרו אהל דוד דהרמב"ם יליף דכהן שאירס אשה ונתמנה לכה"ג דיכנוס מקרא אחרינא. דבגמ' תמורה הקשו למ"ד אעל"מ מאלמנה לכה"ג ותי' מקרא דאינו עושה ממזרים מוכח דתפסי קדושין. ולכאורה קשיא אמאי לא הקשו מכל חייבי לאוין. וע"כ בכל חייבי לאוין לא מצינו שלוקה בקדושין גרידא. משא"כ באלמנה לכה"ג קידש לוקה כדאיתא בקדושין. ואף לרבא בבעל לוקה אף על הקידושין. ומקשה שפיר. ומעתה מדאצטריך לא יחלל למימרא דאינו עושה ממזרים דה"א דקידושין לא תפסי ע"כ מוכח דקימה דאירוסין. דאי קיחה דנשואין והקידושין אינו עושה איסור א"כ למ"ל קרא. בלא"ה תפסי קדושין מסברא דל"ש כמדארל"ת כמו בכל חייבי לאוין דלא מקשה כלל. וכמו דלאביי איצטריך לשנויי לקרא עיי"ש. ואם קיחה דאירוסין ממילא ידעינן באירס ונתמנה דיכנוס. ולדעתי יראה לבאר יותר. דבגמ' יליף מקרא דלא יחלל והיינו דחילולין עושה. ואם נימא דאף באירס בהיתר ונתמנה לא יכנוס מנלן מקרא דתפסי קידושין דילמא לעולם לא תפסי קידושין וקרא דאינו עושה ממזרים מיירי באירס בהיתר דאז תפסי קידושין וכיון דקרא מיותר ואשמעינן היתרא דל"ה ממזרים ותפסי קדושין ל"ה לסתום ולכתוב קרא דעדיין אינו מוכח גוף הדבר. וע"כ מוכח מקרא דקיחה דאירוסין. ובאירס בהיתר מותר ושפיר אשמעינן דתפסי קדושין ומותר אשה לאחת ולא שתים. ולפ"ז לר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולא דרש לקרא דחילולין עושה ואינו עושה ממזרים ולדידי' לא מוכח דאירס ונתמנה דמותר ולדידי' צריך אשה להכי ולא מוכח דכהן לא ישא שתי נשים. ובזה ישב דגמ' קאמר לר"ע כי תהיינה במאי מוקים ומוקי לה בבעולה לכה"ג עיין בקדושין. ולרמב"ם למ"ל שהוא בעולה תיפוק לי' דהשני' שנואה בנשואי' דהו"ל ב' נשים. ולהנ"ל דלר"ע אין לו קרא על זה כנ"ל דצריך לאירס ונתמנה ולקטנה עיי"ש. ומעתה הנה ר"י דס"ל ג"כ כר"ע דאין קידושין תופסין בח"ל כדאיתא בסנהדרין נ"ד. לא ס"ל ג"כ דכהן לא ישא ב' נשים. ומעתה מיושב הקו' שהקשיתי דלמ"ל לגמ' דהו"ל ב' בתים ותיפוק לי' דכהן לא ישא ב' נשים ולהנ"ל נכון דהגמ' קאמר לר"י ולדידי' לא ס"ל הך דכהן לא ישא ב' נשים. ומעתה מיושב הקו' גם מחופה קונה ואין חופה לפסולות דלדידי' ל"ה חופה לפסולות אי כהן מותר לישא ב' נשים. משא"כ לב"ש י"ל ס"ל כרמב"ם דלדידהו יש קדושין בחייבי לאוין כדמוכח ביבמות ט"ו. דלדידהו כהן לא ישא ב' נשים ויש תקנה בחופה כנ"ל באריכות. והוא ישוב נחמד:
ט"ו עוד רגע אדבר בישוב קו' השאג"א ושאר קושיות באופן אחר. הנה השאג"א הקשה דליכנס לחופה על תנאי שלא יחולו הקדושין והחופה עד שתמות אחותה ואז יהי' הקידושין ולא יהי' ב' בתים. וע"ז הערתי בראשית ההשקפה דדבריו תמוהין. דבשלמא קדושין י"ל שיקדש שיחולו אח"כ כמו במקדש לאחר ל' דמהני דלא כלתה הקדושין כיון דהמעות איתנהו בעין. אבל במקדש בביאה כתבו תוס' דל"מ כמו בקונה בחליפין דכלתה הקנין וכן במשיכה עיין תוס' כתובות פ"ב ויבמות צ"ג וכמה דוכתי וה"ה בחופה איך יתנה שיחולו אח"כ והרי אח"כ כלתה לה החופה. והוא תמהון גדול. ומצאתי שהרגיש בדבר הגאון מליסא בנחלת יעקב. ואמנם כונת הקו' לדעת המ"ל שנסתפק אי חופה קודם קדושין מהני. ומעתה קשה שפיר דליכנס לחופה בלי שום תנאי רק דהקדושין יהיו בתנאי. ומעתה אם תמות אחותו אז יהי' הקידושין ואי דיהי' חופה קודם קידושין, לא איכפת לן אמנם אי חופה קודם קידושין ל"מ לשויא נשואה. ל"ק כלל דאם אז יהי' קידושין יהי' חופה קודם קדושין. דבחופה ל"מ תנאי שיחולו אח"כ כנ"ל. ומעתה נ"ל. הנה דעת רבינו שמואל בכתובות מ"ה גבי מוציא שם רע חידוש הוא. דאם זינתה אחר החופה היא בסקילה אם הוציא שם רע. ובלא הוציא שם רע היא בחנק ע"ש. והתוס' הקשו עליו דדרשינן לזנות בית אבי' פרט לשמסר וכ"ש נכנסה לחופה והאי קרא במוציא שם רע כתיב. ואמנם דעת רבינו שמואל מוכרח ג"כ מקרא דהרי התוס' בכתובות מ"ז ד"ה דזכי להו הקשו לפירש"י דזינתה אחר החופה ל"ה בסקילה וע"כ בקרא דאת בתי נתתי הזנות הי' בנערות מדנסקלת וע"כ החופה בנערות וקשיא אמאי לא ילפינן קידושין מחופה דאב יכול לקדשה. ולמ"ל קרא דויצאה חנם. ולרבינו שמואל ניחא דלעולם החופה הי' בקטנות והזנות הי' אחר החופה. וכיון דפירוש רבינו שמואל מוכרח צריך לישב כמ"ש המפורשים דיש חילוק בין חופה קודם קידושין לחופה אחר קידושין וקרא דפרט לשמסר מיירי אחר קידושין והחידוש ממוציא ש"ר מיירי קודם קידושין דנהי דהוי ג"כ נשואה אבל בזה אף זינתה אחר קידושין וחופה הוי בסקילה. וכן כתב בעצי ארזים סי' נ"ה ס"ק ו' והחזיק הדבר במסמורות. וע"כ מוכח דקודם קידושין מהני. ואמנם הנה בהפלאה הקשה, בדף מ"ה לר"י דבעי לידע באיזו מיתה ושיתרו באיזה מיתה. איך אפשר לומר בזינתה אחר החופה הוי בסקילה במוציא שם רע ובלא מוציא ש"ר ל"ה בסקילה. והרי אין העדים יודעים במה להתרות אי יוציא הבעל ש"ר או לא והוי התראת ספק. ומה שתירץ שם דכמו דגוף הדבר הוי חידוש כן זה הוי חידוש דהתראת ספק מהני כבר תמהתי דנעלם ממנו לכאורה גמרא ערוכה בסנהד' ח' דאביי תירץ כגון דאתרו בה סתם וקמיפלגי בפלוגתא דר"י ורבנן ושם במוציא שם רע מיירי. ואכ"מ. וע"כ לומר דהגמ' קאי למ"ד דלא בעי שיתרו באיזו מיתה ועכ"פ לר"י ליכא הוכחה דחופה קודם קידושין מהני דליכא לאוקמא קרא דאת בתי נתתי בחופה קודם קידושין ובקטנות וזינתה אחר החופה דהוי התראת ספק דהרי לר' יהודה בעי שיתרו באיזו מיתה. ומעתה מיושב הכל דלר"י ל"מ חופה קודם קידושין ול"מ תנאי שיחולו הקידושין אח"כ שיהי' חופה קודם קידושין כנ"ל, משא"כ לב"ש י"ל דחופה קודם קידושין מהני כמו סברת רבינו שמואל וי"ל כתקנת השאג"א:
ט"ז הנה הארכתי בביאור הסוגיא. וישוב הקושיות הנ"ל. ורגע אדבר עוד. לעיל הקשיתי ביבמות דמקשה שומרת יבם היכא משכחת לה. והקשיתי דדילמא ביבם אותה. ואי דל"ה מנוקה מעון. י"ל דעשה דיבום דוחה עשה דונטמאה ובעבר ועשה אמרינן מאי אולמא דהאי עשה ול"ה מצה"ב להנוב"י וה"ה דהוי מנוקה מעון כמו שהבאתי לעיל. ומה שנ"ל עוד. הנה דעת הרשב"א דאשה אינה מצווה על יבום דהוא רק משום מצות פרי' ורבי' הובא ג"כ בפ"י לכתובות דף מ' ואמנם הטעם דהא דעשה דוחה ל"ת ואף למסקנא מדאורייתא דוחה דכיון דאמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך רשאי הוא לעבור ודוקא בגונא דכתובות מ' דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה מלמדין לומר לא בעינא אבל ביבום דבע"כ רשאי וכיון דדעת התוס' בשבת דף ד' דהיכא דפשע אין אומרין חטא כדי שיזכה. כיון דפשע שקינא לה. דדעת המשנה ראשונה בסוטה דאסור לקנאות א"כ הרי פשע אין אומרים חטא והיא אסורה ודוק: שבתי וראיתי דזה ליתא דבאמת דאחר סתירה אף שטהורה קאי עלי' באיסור עשה זה רק עליו אבל לא שהיא עוברת דהיא אומרת טהורה ועלי' אין איסור וכן מוכח מפשטות לשון הפוסקים וכשעלי' עשה ולא עבר גם היא אינה עוברת. אמנם לדעת התוס' עירובין דהיכא שהוא ע"י פשיעה אין עשה דוחה לל"ת. בפשטות יש לישב כגון שהוא ע"י פשיעה שקינא לה אין אומרים דעשה דוחה:
ועפ"ז יש לישב שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ד' אמרו אליו כל תשא עון דהתוס' בשבת תירצו ב' תירוצי' בדף ד'. והיוצא משם דברבים. אף דהוי בפשיעה אומרים חטא כדי שיזכה חבירך. וביחיד דוקא בלא פשיעה. ובגמ' קאמר גדולה תשובה שדוחה ל"ת. והקשו הפוסקים מאי גדולה תשובה והרי כל עשה דוחה. ותי' דהעשה אנן מקיימין. והל"ת נדחה אצל הקב"ה כביכול עיין בתוספת יום הכפורים והוי בחטא כדי שיזכה חבירך. וכיון דביחיד בפשיעה ל"א. חטא כדי שיזכה חבירך לכך קאמר שובה ישראל רק כי כשלת דהוי שוגג ולא בפשיעה. קחו עמכם דברים וכו' אמרו אליו כל תשא עון היינו דברבים אף בפשיעה ודו"ק: